סימן א

--------

(((המדות חיוב תורה)))

א. מצות עשה מן התורה ללכת במדות הטובות. ועל כן ההולך במדות הרעות כגון הכועס או המתגאה וכדומה, הרי שעובר על מצות עשה מן התורה.

{(((חיוב תורה)))

א. א. שנינו בספרי (פרשת עקב פיסקה מט) ללכת בכל דרכיו, אלו דרכי הקב"ה שנא', ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה (שמות לד). ואומר (יואל ג) כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשמו של הקב"ה, אלא מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון ועשה מתנת חינם לכל. מה הקב"ה נקרא צדיק שנא' (תהלים קמה) צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו אף אתה הוה חסיד, לכך נא' כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, ואומר כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר (משלי טז) כל פעל ה' למענהו. עכ"ל. וכן הוא בילקוט שמעוני (עקב סי' תתעג). וכן שנינו בשבת (קלג ע"ב) אבא שאול אומר ואנוהו, הוי דומה לו, מה הוא רחום וכו'. ועוד איתא בסוטה (דף יד ע"א) אמר רבי חמא ברבי חיננא מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד). אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם (בראשית ג) אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה בקר חולים וכו' נחם אבלים וכו' קבר מתים וכו'. עכ"ל. והכי איתא בויקרא רבא (דברים יג,ה) ובמדרש תנחומא (וישלח י) ובילקוט שמעוני (ראה סי' תתפו) ובילקוט שמעוני (תהלים סי' תשב). וכן איתא במסכת סופרים (פרק ג הלכה יז) אבא שאול אומר הדמה לו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון. ע"כ. וכן איתא במכילתא דר' ישמעאל (בשלח פרשת שירה פרשה ג ד"ה זה אלי) וכן בילקוט שמעוני (בשלח סי' רמה ד"ה זה אלי ואנוהו). וכן הוא בזוהר חדש (כרך ב מגילת רות דף נ ע"א) מוהלכת בדרכיו. ועוד בזוהר (כי תצא דף רעח ע"א פקודה טז) מנאה בתרי"ג מצוות, [וציין לשם הגאון רבי ראובן מרגליות בספרו שערי זוהר (סוטה יד).]

(((ראשונים)))

ב. וכן מנה הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ח) וז"ל, והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו, והוא אמרו (כי תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו. ובא בפירוש זה, מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הקב"ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הקב"ה נקרא צדיק, אף אתה היה צדיק. מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, וזה לשון ספרי (ס"פ עקב). וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר (ראה יג) אחרי י"י אלהיכם תלכו. ובא בפירוש גם כן (סוטה יד א). שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב. עכ"ל. וכן הוא לו בספר המצוות הקצר (שם). וכ"פ הרמב"ם במשנה תורה (הלכות דעות פרק א) ע"ש שכל הפרק עוסק בדיני המדות, ושם (הלכה ה) כתב וז"ל, ומצווים אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנא' והלכת בדרכיו. עכ"ל. ובכותרת שבריש הלכות דעות כתב, יש בכללן אחת עשרה מצוות חמש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה וזה הוא פרטן א, להתדמות בדרכיו. ע"כ. וכ"פ בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ג) וז"ל, אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות גזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כן הוא צריך להזהר מדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאלו שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'. עכ"ל. ועוד לו (בשורש ט שבריש ספר המצוות) דהמדות הן חיוב תורה ע"ש. וע"ע במורה נבוכים (חלק ראשון סוף פרק נד) דעמד בענין המדות.

ג. וכ"כ ראשונים רבים רבים שהיא מצות עשה מן התורה. דכן כתב הבה"ג (בריש ספרו במצוות קום עשה מצוה לב) למנותה שהיא מצות עשה. וכ"כ באזהרות לרבנו שלמה אבן גבירול (בתחילת האזהרות) וז"ל, ולתמוך בנתיבו פעמים אשורים. ופירש הרשב"ץ בזהר הרקיע (שם) שענינה להדמות אליו יתברך כפי יכולתנו, וכמו שכתב הרמב"ם. ע"כ. וכן הוא לו במגן אבות (פרק ג משנה כא) שכל התורה כולה אינה אלה להדריך האדם ללכת בדרכי הקב"ה, מה הוא צדיק אף אתה צדיק, וכן שאר מדותיו של הקב"ה כמו שנזכר בסוטה (יד ע"א) בפרק ראשון בפירוש פסוק והלכת בדרכיו. עכ"ל. וכן כתב רש"י (דברים יג ה ד"ה ובו תדבקון) הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים בקר חולים כמו שעשה הקב"ה. עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג סימן יז ד"ה ודע) וכן (בשער ג סי' לו) ובפירושו לאבות (פ"א משנה יח) וכן כתב בשו"ת רבנו אברהם בן הרמב"ם (סי' סג באורך) ועוד לו (סי' קז) וז"ל, והמתינות שאנו מצוים עליה לפי דברי הכתוב והלכת בדרכיו שמכללם ארך אפים ונושא עון. וכ"כ הרמב"ן (בריש אגרת הקודש פרק א ד"ה דע כי) ועוד לו בהשגותיו לספר המצוות (שרש א ד"ה והתשובה הג') שהיא מצות עשה גמורה, ובזה יישב את הבה"ג דיליף בקור חולים מוהלכת בדרכיו. וכן ביארו הכי את הבה"ג דס"ל שכל הני שמנה כוונתו למצוה אחת של והלכת בדרכיו המגילת אסתר, והאור שמח על השגות הרמב"ן הנ"ל, וכ"כ הברית משה (על הסמ"ג עשין ז). וכן הסמ"ג (מצות עשה ג) מנאה מצות עשה. וכ"כ הריטב"א (ע"ז דף ז ע"ב) ושהוא חיוב, ועוד לו (שבועות דף לה עמוד ב ד"ה כיון דליכא) וכ"כ בספר הבתים (בספר המצוה מצוה ריא) צונו להתדמות בו יתעלה כפי היכולת, והוא אמרו יתעלה והלכת בדרכיו וכו' מה הקב"ה נקרא רחום וכו', ונשוב לכונתנו בענין מדות ה', שחייבין אנחנו ללכת בדרכיו ולהתדמות לפעולותיו. עכ"ל. וכ"כ בספר שבילי האמונה (לנכד הרא"ש נתיב שביעי ד"ה כתב הר"מ עמ' שלג) וכן בספר כד הקמח לרבינו בחיי (בסוף ערך ענוה) יליף מוהלכת בדרכיו וכ"כ בספר החינוך (מצוה תריא) והארחות חיים (ח"ב סוף סימן לז דין לויה) וכ"כ בספר העיקרים (מאמר ב פרק כב, ומאמר ג פרקים כז,כט) ובספר אוהל מועד (שער ה דרך ז) והסמ"ק (מצוות מו-מח) וכן מנאה הרוקח בסידורו (בברכות השחר עמ' יג) וכן הרלב"ג בריש ספרו הדעות והמדות מדכתיב וללכת בכל דרכיו ילפינן ללכת בדרכי השם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצא) והוסיף דגאוה אין ללכת אחר ה', כי אסור להשתמש בתגא דמלכא. ע"ש.

(((אחרונים)))

ד. וכ"כ בספר חרדים (פרק ט יח) דהוי מצות עשה מתרי"ג מצוות וכ"כ בשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' קלד ד"ה השער השני) וכ"כ בשו"ת באר שבע (איילינבורג סנהדרין דק"ד ע"ב ד"ה אפילו) וכ"כ המגיד מדובנא בספר המדות (הקדמה ד"ה ולפי הצעתנו) וכ"כ בשו"ת מים עמוקים (חלק ב סימן נ ד"ה ומכל מקום) וכ"כ בשו"ת חקקי לב (פלאג'י ח"ב בפתיחת הספר ד"ה א"כ) ובשו"ת משפטים ישרים (ח"א סימן רסו) וז"ל, גם שאלת כלים לא נעדר ממנה מצות ג"ח דכתיב והלכת בדרכיו, מה הוא ג"ח אף וכו'. וכ"כ שו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סימן עח) וכ"כ הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל בהקדמת ספרו שערי יושר, וכ"כ הרמח"ל במסילת ישרים סדר הויכוח (פרק איש חכם היה ד"ה ואמנם הנה פרט מכלל) וכ"כ בספר אלה המצוות (חאגיז אות רמב) והוא ספר מנין המצוות. וכ"כ כף החיים (פלאג'י סימן ה) וכ"כ בספר אבות הראש פלאג'י (מערכת ע אות לב) והביא שם שכ"כ הרמ"א בס' רוממות אל, והמצודת דוד (תהלים כד בפסוק ידרך ענוים). ושכ"כ בשו"ת ישמח לב (פראנג'י סוף ח"א ד"ה וכשאני) בשם המהר"ש יפה שהביאו הנחמד למראה (ח"ג דקמ"ח ע"ב). ע"כ. וכן בספר ברית משה (על הסמ"ג עשין ז) הראה שכן נקטו בעוד ספרי מצוות שכן הוא בספר עיר מקלט, ובאלה המצות (שם) וכן בספר מצות השם (מצוה תריא) ובדבר המלך (שער א פי"ג) ובספר מעיין חכמה (דף רג ע"ב אות קיב). ע"כ. וכ"כ הגאון רבי אברהם כהן מג'רבה בספר אביאסף (ח"ב אות קלט ד) ובספר אורח נאמן (על סדר השו"ע או"ח סי' קיח ד"ה ובחי') וכ"כ בספר מצוות ה' לגאון רבי יונתן שייף זצ"ל (ח"ב סימן א באורך) וכ"כ בשו"ת בית יצחק (שמעלקיס סוף חחו"מ דף ס ע"ד במאמר שלימות המדות) וכ"כ בשו"ת אמרי אש (אייזנשטיין בסוף השו"ת בדרשה הקרויה דרשה נחמדה) וכ"כ המשנה ברורה (סימן קנו סס"ק ד) ובחפץ חיים (בפתיחה ד"ה ומפני גדל) ועוד (שם בסוף מנין מצוות עשה) ועוד (בכלל ד סעיף ט) דהמדות הם איסור גדול, ואינם רק דבר שאינו הגון. וכן הוא עוד בספר המצוות הקצר שלו (מצוה ו) שמנאה בכלל התרי"ג מצוות המצויות תדיר. ועוד בפתיחה לספרו אהבת חסד דוהלכת בדרכיו הוא חיוב תורה, ומינה יליף חיוב חסד מן התורה הלכה למעשה. וכן בהמשך הפתיחה (בעובר על עשין, ובסוף הפתיחה בהערה). וכ"כ בספר ארח מישרים (פ"ג ס"ק ז) דוהלכת בדרכיו הוא חיוב. ובשו"ת שלמת חיים (ח"ב סי' לז) וכ"כ בשו"ת דבר יהושע (ח"ב ס"ס ט) וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן קמה ד"ה הנה בחרדים) שהעתיק את לשון ספר חרדים (מ"ע התלוי בושט) לגבי צער בעלי חיים דכתב, ונראה שזה ענף ממצות והלכת בדרכיו, ופירשו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', וכתיב בו ית' ורחמיו על כל מעשיו. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (חלק א יו"ד סימן כד סוף אות ב) וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חלק יד סוף סימן קעה) וכ"כ הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו שונה הלכות (סי' קנו סעיף כב) מצות עשה להתדמות לו יתע' וכו'. וכ"כ הגרי"ח סופר שליט"א בספר דרופתקי דאורייתא (ח"ב סימן ד אות יא) וכ"כ בספר זכר עשה הנד"מ (עמ' רלא) ובקונ' זכר עשה שבסוף הספר (סימן כט) ושכ"כ בשו"ת לב אהרון (ח"א או"ח סימן טז) ע"כ. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"ב חו"מ ר"ס קיט) שמי שלא מלוה עובר על והלכת בדרכיו, וע"ע לו (בח"א או"ח סימן כה אות ו). וכ"כ בספר ברכת האורח (קהן סימן א אות ב באורך) והוא ספר העוסק במצוות הכנסת אורחים, ומסיק התם שהמכניס אורחים מקיים מצות עשה דוהלכת בדרכיו. וכ"כ בספר והיית אך שמח (עמ' 8) ומינה יליף חיוב שמחה ד"ת. וכ"כ בספר משפטי שלום הנד"מ (פרק יג) ובשו"ת נחלת לוי (ח"א סימן א) ע"ש באורך.

(((הלומדים מוהלכת בדרכיו לענין אחר)))

ה. ואולם היראים (סימנים תח,קנג,קנד) פליג וס"ל דוהלכת בדרכיו אינה מצות עשה בחיוב המדות הטובות, אלא מצות עשה להוסיף על כל המצוות, וז"ל, ללכת בדרכי המקום צווה הב"ה את ישראל ללכת בדרכי המצוות, דכתיב ושמרת את מצוות ה' אלהיך ללכת בדרכיו (דברים ח). ואע"פ שעל כל מצוה ומצוה נאמר עשה במקומה, הוסיף לך הכתוב עשה אחר לקבל שכר. עכ"ל. אך מ"מ י"ל דמודה לעצם הדין כי המדות הטובות הן מצוות עשה מן התורה כמש"כ איהו גופיה (סי' תז ובדפו"י סי' ג) מדכתיב ובו תדבק (דברים י,כ) שידבק האדם בדרכי המקום. ותניא בסוטה (יד ע"א) וכי אפשר לו לאדם לידבק בשכינה וכו', אלא הדבק בדרכי המקום, מה הב"ה מבקר חולים וכו'. וגם למד מכך חיוב נוסף להתדבק בת"ח, כגון לישא בת ת"ח, ולעשות עמו פרקמטיא וכו'. וכן עביד הסמ"ג (עשין ח) דיליף מינה תרי בבי, כמש"כ התועפות ראם (שם) דילפי להתדבק בחכמים ובמדותיהם. ואומנם רוב רובם של הראשונים למדו מהאי קרא רק חיוב להתדבק בחכמים, לעשות פרקמטיא עמהם וכדו', וכדאיתא בכתובות (קיא ע"ב) ובילקוט שמעוני (עקב סי' תתעג) וכן הוא בתשובות הגאונים (מוסאפיה ליק סימן ב) רש"י (דברים יא כב) ולדבקה בו, הדבק בתלמידים ובחכמים וכו' וכן עביד הרמב"ם בספר המצוות (עשין ו) ובהלכות דעות (פ"ו ה"ב) ובהשגות הרמב"ן (על ספר המצוות סי' ז) ובחינוך (סי' תלד) וכן הוא במגן אברהם (סי' קנו אות ב) שו"ע הרב (שם סי' ג) ובמ"ב (שם ס"ק ד) ובארח מישרים (פכ"ב ס"ט) אך מ"מ היראים והסמ"ג ילפי תרי מילי מהאי.

(((החולקים)))

ו. ברם המאירי ס"ל שאין המדות הטובות בכלל מצות עשה מן התורה, וכמו שכתב במאמר התשובה (עמ' 74) וז"ל, ואם אולי אין בקצתם גוף עברה, כעין הכעס והאיבה וההנאה והתחרות וההיתול ורדיפות הממון ורדיפת הכבוד והשררה וכיוצא בהן, שאלו הדעות הרעות אע"פ שיש מהן קצת שאינם גוף עבירה, הם דעות רעות מאד. עכ"ל. ועוד כתב (שם) שמגדר התשובה ומשלמות ענינה לחפש האדם בדרכיו ומחשבותיו ושלא יספיק לו עזיבת החטא לבד, אבל שינקה מדותיו ויסלסל דעותיו ויגדור עצמו מכל דבר הדומה לכיעור, או שהוא ממשיך האדם לאיזה ענין רע אע"פ שאין בו גוף עבירה. עכ"ל. וע"ע (שם עמודים 75 בסיבה הרביעית, ועמ' 111-112) ועוד לו בחידושיו לשבת (קלג ע"ב ד"ה לעולם). גם הרס"ג מתוך שהשמיט מצות והלכת בדרכיו הרי זה מורה דלא ס"ל. ואומנם הגאון ר' ירוחם פערלא בביאורו על הרס"ג (דף 288 ע"ב ד"ה והנה) כתב בדעת הרס"ג דמודה בעצם חיוב המדות ונפיק מואהבת לרעך כמוך. ומאי דכתיב הלכת בדרכיו ס"ל כיראים הנ"ל, דהוא תוספת עשה על ציווי התורה. וכן במקורות וציונים שעל רמב"ם פרנקל (דעות פ"א ה"ה) כתבו כן בדעת הרס"ג, דאף שלא מנה זה למצוה בפ"ע, כלולה היא במצות ואהבת את וכו'. ע"כ. ומקורם מבואר בספר המפתח (פ"א אות ו) מדברי הגאון ר' ירוחם פערלא הנ"ל. ברם לכאורה אי אפשר ללמוד מצות והלכת בדרכיו מדכתיב ואהבת לרעך כמוך, כי ההליכה בדרכיו כוללת גם דברים רבים שאינם קשורים לזולת, כי אם לאדם עצמו וכגון מדת התאוה וההסתפקות פחד ואומץ וכדו'. ואף מדות שרובם קשורות לזולת ברם פעמים רבות אין קשר לזולת כגון הכועס במקום שאין אנשים וכדו'. ולכן לכאורה נראה שהרס"ג חולק על הרמב"ם. וכן הוא לשונו בספרו אמונות ודעות (מאמר עשירי) שכולו סובב סביב ההליכה במדות הנכונות, וכתב שם (סימן א) וז"ל, כך האדם לא במדה אחת ראוי שיתנהג כל ימיו אלא ממכלול וכו'. והרי שהוא דבר הראוי ולא המחוייב. וכ"כ עוד (שם בד"ה ואשר) כי הראוי שיתנהג האדם וכו'. ועוד (בפרק ב) כי לכל אחת מהן מקום שראוי להשתמש בה שם, וכאשר יראה את המקום שראוי בו השמוש בכך ישחרר ממנה בשעור הראוי עד שישלים אותו הדבר וכו'. וכל אדם שהלך בדרך זו והשליט הבחנתו על תאותו וכעסו הרי הוא בעל מוסר במוסר חכמים, כמו שאמר יראת ה' מוסר חכמה (משלי טו לג). וכל אדם שהשליט תאותו או כעסו על הבחנתו לא יהיה בעל מוסר. ואם העיז לקרוא למצב זה מוסר, הרי הוא מוסר אוילים, כמו שאמר מוסר אוילים אולת (שם טז כב). וכן (בפרק ג) כתב, וכיון שכבר הקדמתי דבר זה כי הצורך מזקיקנו לחכם אשר ידרג לנו את האהבות והשנאות הללו היאך ננהג בהן, אני אומר שאני מצאתי החכם שלמה בן דוד עליו השלום כבר עסק בזה כדי לסכם לנו מהו הטוב וכו'.

ז. וכן כתב המהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב) שאין המדות מתוך תרי"ג מצוות, ואומנם הן הכנות עיקריות על תרי"ג מצוות בקיומן או בביטולם וכו'. וכ"כ עוד (בח"ב שער שמיני ד"ה המדות הרעות). וכן מבואר בספר תומר דבורה לרמ"ק (ריש פ"א) ששם כל הפרק סובב סביב ההתדמות למדות האל יתעלה, וכתב וז"ל, האדם ראוי שידמה לקונו וכו', לפיכך ראוי שידמה אל פעולות הכתר שהן שלש עשרה מדות של רחמים וכו'. עכ"ל. והרי לנו שכתב כן על דרך ראוי, ולא על דרך חיוב. וכ"כ הגר"א (אסתר י,ג ובשיר השירים א,ה) וכן בשו"ת חוות יאיר (סוף סימן רה) כתב, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה', אף שאינה מצות עשה ממש רק ג"ח שילפינן מוהלכת בדרכיו, ה"ז משובח ותע"ב. עכ"ל. והרי דס"ל שאינה מצות עשה ממש. וכ"כ בספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק א) שהמדות הם שרש התורה ומצוותיה, ולא נזכרו בתורה, מטעם שהם שכליים, ועע"ש. וכן מבואר במסילת ישרים (פרק ג בחלקי הזהירות ד"ה כלל הדבר) דכתב, כלל הדבר, יהיה האדם מעיין על מעשיו כלם, ומפקח על כל דרכיו, שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כ"ש עברה ופשע. עכ"ל. לאמור כי מדה רעה איננה עברה ופשע. וכן בספר עינים למשפט (ברכות לא ע"א סוף אות א) מבואר לו שהבין שזו מדה טובה ואינה חיוב. וכן לאורך ספר עלי שור הבין שזו חסידות (וכגון בח"ב עמ' קצב, וסוף עמ' קצז). וכן הגר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו ארחות יושר (סימן יט) הביא דברי מהרח"ו הנ"ל, ומעיר שמצינו קצת אזהרות בתורה בענין המדות, והביא פסוקיהם, שכן הוא לענין הגאוה, החנופה, מחלוקת, מוציא שם רע, נבל ברשות התורה, וצניעות. ולא הזכיר והלכת בדרכיו. וכן בשו"ת אז נדברו (חי"ד סימן ג אות ב) לא מבין מה הקשר בין והלכת בדרכיו לבין לימוד המוסר שקשרם השואל. והרב אז נדברו כתב שיש ללמוד מוסר כדי לקיים מצוות חובות הלבבות, כשם שכדי להניח תפילין יש ללמוד הלכות תפילין. ע"כ. ולכאורה זה מורה שלא נחית לחיוב מצות עשה דוהלכת בדרכיו.

(((ומ"מ גם לחולקים מאחר ומודים שמצות)))

ואהבת היא מצוה מן התורה, הרי כשיש קשר ישיר אל בני האדם, תיפוק ליה בחיוב המדות הטובות משום הא, וכמו שכתב הגאון ר' ירוחם פערלא הנ"ל. ברם יהיה לכך גדרים אחרים של ואהבת לרעך כמוך, שאינו כשמפסיד ממון וכדו', ואין כאן מקומו. ועוד זאת כי אף לחולקים, מ"מ באיסור גאוה י"ל שיודו, כיון דנפיק לה מקרא אחרינא, וראה לקמן בשער הגאוה (ריש חלק ההלכה ס"א). ולאור כל דברינו הנזכרים אחר עלות שכמעט כל הראשונים עלו בהסכמה שהמדות הטובות הן מצוה מן התורה, ורוב רובם אף מנו זאת בכלל תרי"ג מצוות, וכן דעת רוב האחרונים, פשוט שכן עיקר להלכה.}

(((האמצע מחוייב)))

ב. לכל מדה ומדה ישנם שני קצוות שליליים, הראשון ריבוי אותה המדה, והשני העלם אותה מדה. וכגון קצה אחד של התאוה הוא רוב התאוה, וקצה שני אי התאוות אף למה שהגוף זקוק ונצרך לקיומו. והאמצע שבכל מדה ומדה היא הדרך שיש ללכת בה. וכגון בתאוה האמצע הוא להתאוות למה שהגוף צריך. וכן על זה הדרך בשאר המדות, החיוב הוא ללכת באמצע שבכל מדה ומדה. [וזאת למעט יצא את מדת הגאוה, עיין להלן בשערה ובמקומה].

האמצע של כל מדה משתנה לפי העת והמציאות, וכגון בתאוה, צורכי הגוף משתנים לפי גודל המשפחה. וכגון במדת השמחה יהיה שמח יותר בעת שמחה משפחתית מאשר יום רגיל, וכן להיפך בעת אבל חס ושלום יהיה עצב. והאמצע הוא הבינוני שבין שני הקצוות שבכל מדה ומדה לפי העת והזמן.

{(((האמצע מחוייב)))

ב. א. כתב הרמב"ם (דעות פ"א ה"ג,ד) שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן, ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה, יחזיר עצמו למוטב, וילך בדרך הטובים, והיא הדרך הישרה. הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן, ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם. כיצד, לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם, ואי אפשר לחיות בזולתן, כענין שנ' צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנ' טוב מעט לצדיק וכו'. כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם. עכ"ל. ובהמשך (סוף הלכה ה) כתב ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים שנ' והלכת בדרכיו. עכ"ל. והרי שהאמצע הוא הנכון והוא המחוייב. והכי הוא לו באורך בהקדמתו למשניות אבות הקרויה שמונה פרקים (פרק ד לאורך כל הפרק, וכגון בריש הפרק, ובד"ה אבל מה). ועוד כ"כ שם (סוף פרק ד) וז"ל, כי כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד, ומכוין אל אמצעותם, יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל ה' יתברך, וישיג אל טובו. וזה הדרך השלם שבדרכי העבודה. וכבר זכרו חכמים "זל זה הענין וכתבו עליו (מו"ק ה ע"ב סוטה ה ע"ב) ואמרו, כל השם אורחותיו ומשגיח בהם, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים, אל תקרי ושם, אלא ושם, והשימה היא השיעור והסברא. עכ"ל. וכן הוא בילקוט שמעוני תהלים (סי' תשסג) גבי השם ארחותיו. וכן הוא לו עוד באבות (ריש פרק ב) רבי אומר אי זו היא דרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. וז"ל הרמב"ם בפירושו שם, ברור הוא כי דרך ישרה הם המעשים הטובים אשר ביארנו בפרק רביעי (בשמונה פרקים הנ"ל) והם המעשים הממוצעים, לפי שבהם נקנית לאדם בנפשו תכונה נעלה ותיטב התנהגותו עם בני אדם, והוא אמרו תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. עכ"ל. [תרגום הרה"ג קאפח]. וכן הוא לו עוד באבות (פרק ד משנה ד). וכן כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (שער כבישת הכחות והמעשים) שכל הפרק סובב סביב אמצע המדות לסוגיהם. וכ"כ הרס"ג באמונות ודעות (מאמר י לאורך כולו). וע"ע בחובות הלבבות (שער עבודת האלהים פרק י) וכ"כ (בשער הפרישות פרק א). וכ"כ רבינו יונה בפירושו לאבות (פרק ד משנה ד) שהקו האמצעי בכל המדות הוא המשובח. וכ"כ הרא"ש בארחות חיים (יום ג סעיף מג) פלס במעגל רגליך, לישר עצמך בדרך בינוני, במאכל, ובמשתה, ובכל מדותיך, ואל תט ימין ושמאל ובדבורך עכ"ל. וכ"כ בספר הבתים ספר המצוה (מצוה ריא) וז"ל, וכבר הרחיב הר"ם בענין המדות שצריך שיתנהג האדם בדרך הממוצעת כמו שתמצא בהלכות דעות. עכ"ל. וכ"כ בספר שבילי האמונה (נתיב שביעי ד"ה כתב הר"מ עמ' שלג) וכ"כ רבינו בחיי בכד הקמח בכמה דוכתי, וכגון בערך גאוה (דף כ ע"ב ד"ה ודבר ידוע) וז"ל, וידוע כי כל המדות כלן ראוי לו לאדם שיבור דרך בינוני בהם, ויעמוד על המיצוע, וע"ז הזכיר שלמה ע"ה (משלי ד) פלס מעגל רגליך, יזהיר שישקול אדם כל פעולותיו, ושילך על המצוע בכל מדותיו כפלס הזה, שלשון הזה עומד במיצוע ואינו נוטה לכאן ולכאן, ואז יהיו כל עניניו נכונים. עכ"ל. וכ"כ עוד בערך הענוה (ד"ה וידוע). וכ"כ בספר מנורת המאור (נר שביעי פרק א) שבכל המדות הטובות טובה הממוצעת בין שתי הקצוות. עכ"ל. ועוד כ"כ (נר ז פרק ד) לפי שבכל המדות יש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האמצע, חוץ ממדת הענוה וכו'. עכ"ל. וכן הרשב"ץ במגן אבות (פ"ד משנה ד) כתב, וכן שאר מדותיו, ילך בהם באמצע הדרכים, ולא יטה הדבר אל הימין או אל השמאל. וכ"כ המאירי בחיבור התשובה (עמ' 140,216) וכ"כ בספר אמרי שפר (במבוא לפרשת וירא ההדירו ר' חיים בן ציון הרשלר תשנ"ג) והוא לחד מן קמאי רבי יהודה בן משה בן חלאוה, וכ"כ הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה וכל הדעות ע"ש, ובסוף ההקדמה) והרע"ב (אבות ר"פ ב) ועוד לו (בפ"ד משנה ד) וכ"כ עוד ראשונים המובאים בשער השמחה (חלק ההלכה סימן א סעיף ג) קחנו משם.

ב. וכ"כ אחרונים רבים וכגון בספר אורך ימים (פרק ג נדפס בשנת ש"ך) להגאון רבי שמואל בנבנשתי, ובשו"ע הרב (או"ח סימן קנה ס"א, ובסימן קנו ס"ג) וע"ע ערוך לנר (נדה דף לא ע"א ד"ה ולד) וכ"כ בספר מרכבת המשנה על אבות (פ"ב מ"א) ובקיצור שו"ע (סימן כט ס"ג) באיסור הסיגופים מהאי טעמא, ובספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק ו) והראה את דברי ספר חסידים (סי' תתקנה) למה לא נתפרסמו שמותם של שלשת הגבורים, לפי שמסרו עצמן למיתה לשאול הלכה על דוד. לאמור שאינו ראוי, האינו ממוצע, ועע"ש. וכ"כ בערוך השולחן (סי' קנו סעיף ה) ובספר חשבון הנפש (סימן צט) ע"ש, ובארח מישרים (סימן ג ס"ק ז ד"ה ואם, ועוד בסימן ז ס"ק כו). ובאחרונים רבים שעמדו לבאר את הסתירות ברמב"ם לענין גאוה וכעס שיבואו בע"ה במקומם.

(((האמצע תלוי במצב)))

ג. ומש"כ שהאמצע תלוי לפי העת והזמן זהו דבר המבואר בעצמו מסברא, וכ"כ רבים וגם שלמים שכ"כ הרס"ג באמונות ודעות (מאמר י באורך) וכ"כ בספר חובות הלבבות (שער ג פרק י) וכ"כ הרמב"ם הנ"ל (דעות פ"א ה"ג,ד) ובהמספיק לעובדי ה' (שער כבישת הכוחות והמעשים) והארחות צדיקים (בהקדמה) ובארח מישרים (סימן ג ס"ק ז ד"ה ואם).

(((טעות רבים)))

וכל זאת שלא כאשר רבים סבורים במעלות המדות כי קצוות מסויימים הם המעולים והמדות הנבחרות, וכגון המחרף נפשו, או הנותן כל ממונו לאחרים וכדו'. ולא זו הדרך לא זו העיר, כי האמצע הוא הנכון, ולא דרכם וחשיבתם של בני האדם, או המנטליות קובעת, כי אם האמצע שבין שני הקצוות. וכמו שביאר זאת הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד) וז"ל,

ורבות טועים בני אדם בפעולות הללו, וחושבים את אחד הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש. יש שחושבים את הקצה האחד טוב כמו שחושבים חרוף הנפש מעלה, וקורין למחרפים נפשם אמיצים, וכאשר רואים מי שהוא בתכלית חירוף הנפש וההתמסרות לסכנות, ומוסר עצמו לסכנה בכוונה ואפשר שינצל במקרה, מחשבים אותו בכך ואומרים זה אמיץ. [אדם שנכנס לגוב האריות, נלחם עם חיות, מעפיל למקומות מסוכנים וכדו']. ויש שחושבים את הקצה האחרון ואומרים על קריר הנפש [אדיש] מתון. ועל העצלן טוב עין. ועל נעדר ההרגש בהנאות מחמת רדמות טבעו, פרוש. ועל דרך הטעויות הללו חושבים את הפזרנות, וההתהדרות מן המעשים המשובחים. כל זה טעות, אלא משובח באמת המצוע, ואליו צריך האדם להתכוון, ויכוון כל מעשיו תמיד כלפי המצוע הזה. ע"כ. וכ"כ כיוצ"ב בספר ארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה יש כמה והלאה, ובד"ה וכל הדעות). וכיוצ"ב כתב הרס"ג באמונות ודעות (מאמר י ד"ה ואשר הבאתי עמ' רפח) אך שם משמע (מאמר י סי' יז עמ' שיח) שאין זהו אמצע מדוייק השוה בין שני הקצוות, אלא שמשתנה בין כל מדה ומדה, כי ממדה אחת יש לקחת הרבה, ומאחרת מעט.}

(((חסידות להטות מעט)))

ג. דרך חסידות להטות עצמו מעט מן האמצע אל הקצה ההפוך לטבעו, כדי שילך לבטח ולא יסטה מן האמצע. וכגון אם טבעו נמשך יותר אל התאוה מאל העדר התאוה [כרוב העולם] יטה עצמו מעט אל העדר התאוה, שמעט לא יתאוה גם למה שגופו זקוק, כדי שלא ימשך אחר התאוה, וכן על דרך זו הוא בשאר המדות [למעט בגאוה וכעס, וכאשר יבוארו בעזרת השם בשערם ובמקומם.]

{(((חסידות)))

ג. א. כתב הרמב"ם (דעות פ"א הלכה ה) וז"ל, ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד, מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו, נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה. ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזה הוא לפנים משורת הדין. עכ"ל. ולכאורה דבריו קשים, דמאחר שביאר כי האמצע הוא המחויב, וכדמסיים ואזיל התם, ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנ' והלכת בדרכיו. עכ"ל. והרי שללכת באמצע הוא ציווי תורה, וא"כ מי שיטה עצמו לאחד מן הקצוות, לכאורה לא רק שלא עשה דבר חסידות, אלא שעשה איסור גמור, לפי ששוב אינו דורך בדרך האמצע. ועוד צריך ביאור, גם אם לא היה איסור בדבר, מאחר והאמצע של כל מדה הוא הנכון, איך שייכת חסידות אם מטה עצמו לאחד מן הקצוות, והלא בואר לעיל כי לכל מדה שני קצוות שלילים, והרי שאם מטה עצמו לכל צד שיהיה, הטה עצמו לצד שלילי, ומה שייך חסידות בזה.

והנה עמדו על כך רבים ושלמים, אך מאחר והדברים מפורשים ומבוארים באר היטב בדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד) שוב אין צריך לפנים, וביאר הרמב"ם כי אומנם האמצע הוא הנכון אך בכל מדה ומדה ששני קצוותיה רעים, יש קצה רע יותר לפי טבע האנשים, לפי המקום, ולפי הזמן, וכגון כי בדרך כלל הקצה של רוב התאוה הוא קצה קשה יותר דהיינו שנמשכים אליו יותר מאשר אל העדר התאוה, ולכן דרך חסידות היא להטות עצמו מעט מן האמצע אל הקצה של העדר התאוה, כדי שלא ימשך אחר התאוה אם ילך באמצע. והרי שההולך בדרך זו גודר צעדיו לבל ימשך אל הצד שהוא חושש שיבוא אליו. וטרח והראה שכל אדם גם אם הוא צדיק גמור יש לו מגרעות, וכמבואר בספרי הנביאים (איוב ד,יח) הן בעבדיו לא יאמין וכו'. ושלמה אמר (קהלת ז,כ) בהחלט אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ועע"ש. ועוד כתב (בסוד"ה ודע) וז"ל, ובגלל ענין זה לא היו החסידים מעמידין תכונות נפשם בתכונות הממוצעות בזה, אלא היו נוטים נטייה מעטה כלפי היתור או החסור דרך סייג. כלומר שהם נוטים דרך משל מן הפרישות כלפי העדר ההרגש בהנאות מעט, ומן האומץ כלפי חרוף הנפש מעט, ומן הרצינות כלפי ההתהדרות מעט, ומהענוה כלפי שפלות הרוח מעט, וכן בכל השאר. וענין זה הוא הרמוז באמרם לפנים משורת הדין. ואת האנשים המסגפים עצמם בצומות וענויי גופותיהם ובטול תענוגותיה, ותופסים הקצה השני, וחושבים כאלו ה' אמר להרוג את הגוף, כותב שהוא איסור, ושהושפעו מדעות אומות העולם. ומה שמצינו חסידים שהטו עצמם לקצה, הוא רק לצורך רפוי מדותיהם, וגם מחמת קלקול אנשי עירם, שחששו שהחברה שהיו עמה באותה שעה, תגרום להם קלקול, לפיכך יצאו מביניהם למדברות וכדו'. וכ"כ עוד הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"ד משנה ד) וכבר ביארנו בפרק הרביעי (הנ"ל שמונה פרקים) שראוי לאדם לנטות לאחד משני הקצוות על דרך הסייג, כדי שימצא תמיד בדרך הממוצעת. ע"כ. ויישוב הקושיא איך שרי למעבד חסידות להטות עצמו, והוא איסור שזז מחיוב האמצע, ראה לקמן (סעיף ו סוף אות ה) ועוד לקמן (שער הגאוה חלק ההלכה סעיף ג אות א).

(((תכלית רוב המצוות למצע את המדות)))

ב. עוד כתב שם הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ד) כי לתכלית זו נועדו המצוות כדי למצע אותנו וז"ל, וזו התורה השלמה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה, תורת ה' תמימה מחכימת פתי משיבת נפש, לא צוותה בשום דבר מזה, אלא רצתה שיהא האדם טבעי הולך בדרך הממוצעת, יאכל מה שמותר לו לאכול במצוע, וישתה מה שמותר לו לשתות במצוע. וכו' שהתורה לא אסרה מה שאסרה וצותה מה שצותה כי אם מדבר זה, כלומר כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר, על דרך ההכשרה. כי איסור כל המאכלות האסורות, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה על הקדשה, וחיוב כתובה וקדושין, ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אלא אסורה בזמני הנדה והלידה. ולא עוד אלא שעשו זקנינו הגבלות כדי למעט בתשמיש, והזהירו מזה ביום כמו שביארנו בסנהדרין (פרק ז משנה ד), שכל זה לא צוה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאותנות הרחקה גדולה, ונצא מן המצוע כלפי העדר ההרגש בתאות מעט, כדי שתתחזק בנפשינו תכונת הפרישות. וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה קרוב לפזרנות, כדי שנתרחק מגבול הכיליות מרחק גדול, ונתקרב לגבול הפזרנות, כדי שתתחזק בנו מדת הנדיבות. ועל דרך זו התבונן ברוב המצות תמצא שכולם מכשירים כוחות הנפש, כגון מה שאסרה את הנקמה וגאולת הדם באמרו לא תקום ולא תטור, עזוב תעזוב, הקם תקים וכו', כדי שיחלש כח הרוגז והכעס. וכן השב תשיבם, כדי שתסור תכונת הציקנות. וכן מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, כבד את אביך, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, כדי שתסור תכונת העזות ותושג תכונת הבושה. וכן הרחיק גם מן הקצה האחרון כלומר ההכלמות, ואמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תגורו מפני איש, כדי שתסור גם ההכלמות ונשאר בדרך הממוצעת. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם במשנה תורה (סוף הלכות תמורה) רוב דיני התורה אינן אלא מצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר (משלי כב) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט דברי אמת להשיב אמרים. ע"כ. וכ"כ עוד הרמב"ם באיגרת תימן על תורת ה', שאין בה ציווי ולא אזהרה שאין בפנימיותן דברים המביאים תועלת בשלמות האנושית, ומרחיקים נזק העוצר בעם אותה השלמות, ומביאין למעלות מדותיות והגיוניות להמון כפי יכולת קבולם, וליחידים כפי השגתם וכו'. ומבאר שם את ההפרש בין התורה לבין כתות אחרות, שהוא כהפרש שבין פסל לאדם. וע"ע במורה נבוכים (ח"ג פכ"ז פל"ג והלאה, וכן פרק נב) שהאריך להראות את יופי המצוות ותכליתם ותועלתם לנו. וכן בפירוש המשניות (סנהדרין פרק י בג' כתות). וכ"כ בספר חובות הלבבות (שער עבודת האלהים פרק ג ד"ה אחד מהם, והלאה) וז"ל, מחמלת הבורא יתעלה ועוצם טובתו על האדם, שחננו במה שיתקן בו עניניו, ויכונו בו דרכיו בשני העולמים, בסדר אמצע, בין השכל והתאוה, והיא התורה הנאמנה השומרת הצדק בגלוי ובנסתר, שמרחקת האדם מתאותיו בעולם הזה, ושומרת לו גבולו באחריתו, כמו שאמר הכתוב (שמלי כב,יז) הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי, כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכנו יחדיו על שפתיך וגו'. עכ"ל. וע"ע בספר חובות הלבבות (שער עבודת אלהים פרק ט). וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (פרק ג משנה כא) וז"ל, שכל התורה כולה אינה אלא להדריך האדם ללכת בדרכי הקב"ה, מה הוא צדיק אף אתה צדיק, וכן שאר מדותיו של הקב"ה, כמו שנזכר בסוטה (יד ע"א) בפרק ראשון בפירוש פסוק והלכת בדרכיו. עכ"ל. וכ"כ בספר המספיק לעובדי ה' (שער השקידה ד"ה ופרוש הדברים) שמניעת המאכלות האסורות גורמת לנפש ניגוד אל תאות האכילה והשתיה. ואיסור ביאות, לתענוגות ולמשגל. ואיסור גנבה, גזל, הונאה במשא ומתן, והתאוה, והחמדנות וכדו', ניגוד אל השגת דברים גשמיים, כתענוגות החושים. ועוד עיין שם. ועוד עיין במה שכתבנו בשער השמחה (חלק המוסר פרק ח).}

(((דרך להשגת האמצע ורפואת החולים)))

ד. דרך להשגת האמצע היא שיתמיד בהליכה באמצע והרי שאז אחר המעשים נמשכים הלבבות ושוב יהפך האמצע אצלו לטבע.

אולם כל זה אמור למי שאינו חולה בחולי המדה, אלא שהולך שלא באמצע אלא למעלה או למטה ממנה קצת. אך מי שחולה באיזו מדה והולך הוא באחד מן הקצוות [שהם שלילים וכנזכר לעיל], דרך רפואתו היא שיטה עצמו אל הקצה השני ההפוך למחלתו זמן רב, ואחר כך יחזור אל האמצע וילך בה כל ימיו. כגון מי שהוא בעל תאוה גדול, הרי שבמשך זמן רב יסגף עצמו, ולא יתאוה אפילו לאותם דברים שגופו זקוק להם, עד שכמעט ישיג מדת אי התאוה או שיהיה קרוב לה, ואז ילך באמצע ויתמיד בה. וכן מי שהוא קמצן גדול, נצווהו שינהג בפזרנות פעם אחר פעם, עד שכמעט תושג לו תכונת הפזרנות או יהיה קרוב לה, ואז נסלקנו מפעולות הפזרנות ונצוהו להתמיד במעשה הנדיבות.

וכן אם ראינוהו פזרן, הרי נצוהו לנהוג בדרך הקמצנות כמה פעמים, אבל לא נצוהו לחזור על מעשה הקמצנות פעמים רבות כמו שצוינוהו במעשה הפזרנות. ונקודה זו היא חוק הריפוי וסודו, לפי שחזרת האדם מן הפזרנות אל הנדיבות יותר קל וקרוב משיחזור מן הקמצנות אל הנדיבות. וכן חזרת נעדר הרגש ההנאות אל הפרישות, יותר קל וקרוב מחזרת התאותן אל הפרישות, ולפיכך נצוה לתאותן לחזור על פעולות העדר ההנאה יותר ממה שנצוה לנעדר ההרגש לחזור על פעולות התאותנות. ונחייב את רך הלבב לנהוג בחרוף נפש, יותר ממה שנצוה את המחרף נפשו לנהוג במורא. ונרגיל את השפל בהתהדרות, יותר ממה שנרגיל את המתהדר בשפלות.

{(((אחר המעשים נמשכים הלבבות)))

ד. א. כתב הרמב"ם (דעות פ"א ה"ז) וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהם טורח ויקבעו הדעות בנפשו. עכ"ל. והרי שדרך השגת האמצע הוא ע"י ההליכה באמצע הרבה פעמים. ועוד כתב כן הרמב"ם ביתר ביאור בשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) וז"ל, ודע שאלו המעלות והמגרעות המדותיות אינם נקנים ומתחזקים בנפש אלא במה שאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המדה פעמים רבות בזמן ממושך. וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותן המעשים טובים הרי נקנית לנו מעלה, ואם היו רעים הרי נקנית לנו מגרעת. וכ"כ עוד הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר ג פרק יב ד"ה המין השלישי) דדיבר שם גבי ההולך אחר תאותיו וז"ל, אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים [דהיינו שתי רעות נגרמות לו] האחד מהם, השנוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף מאשר היא כח גשמי, כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף. והצד השני הוא היות הנפש מרגלת הדברים שאינם הכרחיים וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי. עכ"ל. והעתיק את כל המאמר היעב"ץ במגדל עוז בית המדות (עליית הבחינה פרק ז עמ' סה).

(((מקור)))

והנה מקור יסוד זה של הרמב"ם הראו בספרים סדר משנה ובני בנימין ועבודת המלך (על הרמב"ם דעות שם) שהוא ממתני' דאבות (פ"ג מי"ח) והכל לפי רוב המעשה, ופירש הרמב"ם (שם) וז"ל, ואחר כך אמר שאין המדות הטובות נקנין על פי גודל המעשה, אלא ברבוי מספר המעשים, והוא שאין המדות הטובות נקנות אלא כשהאדם חוזר על המעשים הטובים פעמים רבות, ובכך נקנית לאדם תכונה לכך. לא כשיעשה האדם מעשה גדול אחד ממעשי הטוב, כי באותו מעשה לבדו לא תיקנה לו תכונה לכך. המשל בזה, אם נתן האדם למי שראוי ליתן, אלף דינרין בפעם אחת לאדם אחד, לא תיקנה לו מדת הנדיבות בזה המעשה היחידי הגדול, כמו שנקנית למי שנתנדב אלף פעמים באלף דינרין ונתן כל דינר מהן בדרך נדבה. לפי שזה חזר על פעולת הנדיבות אלף פעמים ונקנית לו תכונה חזקה, וזה פעם אחת בלבד נתעוררה הנשמה התעוררות גדולה למעשה הטוב, ואחר כך חדלה ממנו. וכן הביאו את פירוש דברי הרמב"ם הנ"ל רבנו יונה (שם) והרשב"ץ בגן אבות (שם) [ואומנם רש"י והרע"ב והרחיד"א בעבודת הקודש (אות קלז) ביארו בדרך אחרת, כי על פי רוב המעשה היינו שעל פיו יתנו שכרו. ברם אין זה אומר שיחלקו על עצם יסוד דברי הרמב"ם שהם אמת. כמו שגם ראינו כי ר' יונה והמגן אבות הביאו שני הפירושים.]

(((עוד ראשונים)))

וכן כתבו יסוד זה גם רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (הקדמה ד"ה אפלטון) וז"ל, וכבר אמר הפילוסוף אפלטון, השכל מתנה והמוסר קניין, וההרגל על כל דבר שלטון. עכ"ל. וכ"כ גם בספר הישר (שער שישי ד"ה האחד בהרגל העבודה) וז"ל, כי לא ישיג עבודת ה' בלב שלם כי אם ברוב השקידה, באורך ימים, ורוב הרגל וכו'. ועוד כתב שם, דע כי כל הרוצה לעבוד את אלהיו עבודה גמורה בלב שלם, לא ישיגנה כי אם ברוב השקידה באורך הימים, ברוב ההרגל, ושלא יקוץ בה. ודע כי עובד אלהים ימצא טורח גדול בתחילת עבודתו, וטעם גדול באחרית עבודתו. וכן כל מעשה אשר יעשה אדם, ימצא יגיעה בראשונה, ותסור כבדות היגיעה באחרונה. עכ"ד. ועע"ש באורך. וכ"כ בספר החינוך (מצוה טז) וז"ל, ועתה בני אם בינה שמעה זאת והטה אזנך ושמע אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו רק רע כל היום [דהיינו אפי' אם לבו רק רע כל היום] אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסוקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לש"ש, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית יצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו. עכ"ל. וחזר על יסודו זה עוד בכמה דוכתי בספרו (בשורשי מצוות מ,רסד,שכד). וראה גם בארחות צדיקים (שער הנדיבות ד"ה ודע) דכתב וז"ל, ועוד אמרו החכמים זכרונם לברכה, מדת הנדיבות תלוי בהרגל, כי אינו נקרא נדיב עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכלתו. כי אדם שנותן למי שראוי לתן אלף זהובים בפעם אחת, אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים, כל זהוב וזהוב במקום הראוי. כי אותו שנתן אלף זהובים בפעם אחת נתעוררה דעתו להתנדב, ואחר כך פסקה ממנו. וגם לענין השכר אינו דומה שכרו של מי שפודה שבוי אחד היושב במשמר על דבר חוב במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה שבויים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה אמרו חכמים הכל לפי רוב המעשה, ולא אמרו לפי גודל המעשה. עכ"ל. [וע"ע ביסוד הרמב"ם הנ"ל לענין צדקה מה עדיף, פעם אחת הרבה, או פעמים רבות מעט מעט, בשו"ת משיב שלום (סימן קכ אות ב) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קב) ובשו"ת אבן ישראל (פישר ח"ט סימן צג אות י) ובשו"ת להורות נתן (ח"ב חו"מ סי' קב אות ג). וע"ע בשו"ת שבט סופר (ס"ס כג).] וכ"כ יסוד זה המגיד מדובנא לאורך ספרו הקרוי ספר המדות פעמים רבות, כי ההרגל שלטון, וכגון בשער הדעת (פרק שלישי). כי ההרגל וההתמדה במדות הטובות, ישיבו אצלו כטבע. ואם יהיה ההרגל באיזה הנהגה, ישוב הדבר להיות חפץ טבעי. ואין לך דבר שלא ישלוט עליו ההרגל. כי הדברים השנואים אצל הטבע, יהיו אח"כ אהובים. וע' באור החיים הקדוש (דברים יז,יח) בענין אכזריותם של הרוצחים, ושההרגל שהוא כביר כח לשלוט על כל המדות. ובכל המעשים הכבדים על האדם, יקל אותם ההרגל. אם במדת היראה והאהבה, וכל שאר המדות וכו'. וכ"כ ככל דברי הרמב"ם בספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק ו) וכ"כ בספר מכתב מאליהו (ח"א קונ' החסד פרק ט) כי הדרך להפנים את מדת החסד היא ע"י נתינה לאחרים. ויעשה כן תחילה שלא לשמה, שיעורר רחמיו לצרכי הזולת. ואם זה לא יספיק לו כדי לתת לאחרים, הרי שיעורר גם את חיובו ושכרו בעוה"ב, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. ועוד רבים כתבו יסוד זה ראה להלן (שער המדות חלק המוסר סימן ב אותיות י,יא).

(((תיקון לחולי המדות)))

ב. כל זה אמור למי שקרוב לאמצע, והרי הדרך ללכת באמצע תמיד היא ע"י רבוי המעשים בדרך הממוצעת ושוב אחר המעשים נמשכים הלבבות ויבא אל האמצע. ברם לחולי הנפש שהוא רחוק מהאמצע, דרך רפואתו אינה כן, אלא שיקצין עצמו לצד ההפוך לדרכו, ויתמיד בה זמן רב, ושוב יבא אל האמצע וילך בה בטח. ובזה יובנו דברי הרמב"ם (דעות פרק שני הלכה ב) וז"ל, וכיצד היא רפואתם [של חולי הנפשות הם בעלי המדות הרעות שביאר בהלכה א] מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור לדרך הטובה, ויהא מדה בינונית שבכל דעה ודעה. עכ"ל. והרי שבעל חולי הנפשות שבו עוסק בפרק זה, היינו מי שהוא קיצוני לאחד מן הקצוות, וכמו שכתב להדיא (בסוף הלכה ב) אם היה רחוק לקצה האחד. ע"כ. הרי שעליו להקצין עצמו לצד שני זמן רב, ושוב ילך באמצע בטח. ובדרך זו שביארנו מיושב שאין סתירה בין דברי הרמב"ם (בסוף פ"א הנזכ"ל) שכתב כי הדרך לכבישת האמצע היא ע"י ריבוי המעשים בדרך האמצעית, להכא שהדרך להקצין עצמו לצד השני. דשאני התם דמיירי במי שאינו הולך בידיוק באמצע אלא קרוב הוא לו, להכא דעסקינן במי שהוא קיצוני לצד אחד, והרי שלו יש חולי המצריך טיפול יסודי, ולא סגי ברבוי המעשים על דרך האמצע. ובאמת לא ראיתי מי שעמד על סתירה זו, וכנראה משום דפשיטא להו הנ"ל. ובשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) האריך הרחיב הרמב"ם לבאר זאת וז"ל, ולפי שהאדם בטבעו מתחלתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת כמו שנבאר בפרק השמיני, והוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו, ויש שאותם המעשים בינוניים, ויש שהם בקצה הראשון או באחרון כמו שביארנו, ונמצא שזה כבר חלתה נפשו, וראוי שיתנהג כדרך שמתנהגים ברפואת הגופות, כשם שהגוף אם נטה מאזונו ראינו לאיזה צד נטה ויצא, ונעשה נגדו הפכו, עד שיחזור לאזונו. וכאשר יאוזן נסתלק מאותו ההפך, ונחזור להתמיד במה שיעמידנו על אזונו, כך נעשה גם במדות. המשל בזה, אם ראינו אדם שכבר נקנו לו תכונות נפשיות בנפשו שהוא מצמצם מאד על עצמו בזו מגרעת ממגרעות הנפש, והמעשה הזה שהוא עושה מן המעשים הרעים כמו שביארנו בפרק זה, אם רצינו לרפא את החולה הזה לא נצוהו להתנהג בנדיבות, לפי שזה כמי שמרפא את מי שגברה בו החמימות בדבר המאוזן שאין זה מרפאו מחליו, אלא ראוי לצוות לזה שינהג בפזרנות פעם אחר פעם, ויחזור כמה פעמים במעשה הפזרנות עד שתסור מנפשו התכונה שהביאתו לכיליות, עד שכמעט תושג לו תכונת הפזרנות או יהא קרוב לה, ואז נסלקנו מפעולות הפזרנות ונצוהו להתמיד במעשה הנדיבות, ויתנהג כך תמיד שלא יפליג ולא יחסר. וכן אם ראינוהו פזרן הרי נצוהו לנהוג בדרך הכיליות כמה פעמים, אבל לא נצוהו לחזור על מעשה הכיליות פעמים רבות כמו שצוינוהו במעשה הפזרנות. ונקודה זו היא חוק הריפוי וסודו, לפי שחזרת האדם מן הפזרנות אל הנדיבות יותר קל וקרוב משיחזור מן הכיליות אל הנדיבות. וכן חזרת נעדר הרגש ההנאות אל הפרישות יותר קל וקרוב מחזרת התאותן אל הפרישות, ולפיכך נצוה לתאותן לחזור על פעולות העדר ההנאה יותר ממה שנצוה לנעדר ההרגש לחזור על פעולות התאותנות. ונחייב את רך הלבב לנהוג בחרוף נפש יותר ממה שנצוה את המחרף נפשו לנהוג במורא. ונרגיל את השפל בהתהדרות יותר ממה שנרגיל את המתהדר בשפלות. וזהו חוק רפואת המדות זכרהו. עכ"ל.

(((ראשונים וכ"כ)))

בספר הישר (שער השישי ד"ה התאוה) כי כל חולי המדות לא יתרפה אלא ברפואה אשר היא כנגדו. כאדם שיש לו קדחת חמה, יתרפא ברפואות קרות. ואם הוא חולי קר, יתרפא ברפואות חמות. ועם הרפואות צריך לישמר מכל דבר המוסיף על חוליו. וכן הוא ברפואת המדות, לתפוס היפך מדתו הרעה, ולהזהר שלא לעשות דבר המוסיף על חוליו. ע"ש באורך בפרטי המדות ותיקוניהם. וכ"כ הרס"ג באמונות ודעות (מאמר י סי' יז עמ' שיט) שישיג הנבון מן המאכל והמשתה והתשמיש כדי קיום גופו וזרעו, וכאשר ימצא את זה בהתר, ישחרר בו את תאותו, עד שיקח דרכו. ואם היא עלולה להפליג, או לקחת מהם דבר שלא בהתר, יאספנה אליו, ויעצרנה. ואם אינה נעצרת כפי רצונו, ישלח נגדה מדת הפרישות, עד שתהא פרושה בכל אחד מהן. וישמור מה שחננו ה' מן הממון והבנים בכח אהבתם, ויבנה בעולם בכדי צרכו. ואם יראה שהתאוה עלולה להשתלט עליו ותביאהו באסור או במגונה, ישחרר כח פרישות עד שימנע מכך. עכ"ל. וכ"כ הארחות צדיקים (סוף שער הגאוה ד"ה גדר) הרוצה לעקור הגאות מלבו מכל וכל לא יוכל לעשות זה במחשבה לבד, אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. וכו'. ועל דרך זה יעשה בכל המדות הרעות. מתחילה יתרחק ממנה עד שלא יוכל להתרחק יותר, וינהג בזה זמן רב, ואז יחזור ויתפוס הדרך הבינוני. וענין זה הוא רפואה שלמה לכל מדות רעות. ומי שדעתו נמשכת לעבוד הבורא ברוך הוא בכל חלק וחלק במדה המובחרת, ישים זה הדרך לפניו ולפני חברו, ועל זה נאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים (תהלים נ,כג). עכ"ל. ומבואר לו שמדובר על חולי המדות, כדוגמאות שנתן שם, ברגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח וכו', או אם היה מנהגו להתכבד וכו', וכן מי שהוא בעל חמה וכעס הרבה וכו', והרי דבחולים עסקינן. וכן הוא מוכרח לו כי לעיל מינה בסמוך (ד"ה גדר) כתב את דרכי הענוה הראויים ושם כתב וז"ל, אך הגאוה החיובית היא שלא ילבש שק, ולא יקח מעניני העוה"ז כלל. אלא יאכל מה שצריך, וישא אשה, וילבש בגדים בינונים, ומאכלים בינונים וכו'. עכ"ד. והלא שפתיו ברור מללו כי ילבש בגדים בינונים, ומאכלים בינונים וכדו', ולא המבוזים, ודבריו סתראי נינהו. ולדרכנו ברור והכל דבר אחד, כי כאן בדרך הענוה, וכאן בחולי הגאוה. וכ"כ ככל האמור המאירי בחיבור התשובה (עמ' 216) ושזה נתבאר מפי רוב החכמים הקדומים, שכל מי שנדבק בעבירה יטה עצמו אל הקצה במדות שחטא בהן, ולא יספיק לו לקחת הדברים אשר הוא נכשל בהם על צד המצוע. עכ"ד ע"ש.

(((לאט לאט)))

ג. ואין להקשות על כך מדברי רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (בשער השקידה ד"ה ובשקידה המיוחדת) דהאריך וכתב גבי הדרך לכבוש מיעוט שינה ואכילה, שיעשה לאט לאט ולא בבת אחת, וכן שישים ליבו בהתאם לתכונותיו. וכתב שכן ביאר אבא מרי זצ"ל בתחילת חלק ג של המורה שחייב אתה לשים לבך אליו ולעמוד על כוונתו. ע"כ. וכן היא דרכו של העלי שור (ח"ב שער ב פרק ד). י"ל כי דברי המספיק לעובדי ה' באו לגבי מי שרוצה לתפוס קצה, וכן הוא נכון אף במדות למי שקרוב לאמצע. אך לרחוק מהאמצע, שוב לא יהני, וחייב להקצין עצמו לקצה השני, וככל דברי הרמב"ם ודעימיה הנזכ"ל. ושוב ראיתי שכן הוא להדיא בעלי שור (ח"ב עמ' קפה) שכתב כי מי שמדותיו עכורות מאוד, מה שקוראים "שאינו בן אדם" [וכל אחד מכיר בתוכו הגדרת מי שאינו בן אדם, כשמסתכל על אחרים ומכנה אותם שאינם בני אדם, ומהסתכלות זו יקיש על עצמו.] הרי שאין לו לגשת לעבודה המוסרית כלל וכלל, ויכבוש מדותיו מיד בלי וויתורים ובלי הצטדקויות, ואין "אינני יכול" ואין "קשה מדי", כי על כן יש לאדם בחירה, ואטו בהמה הוא. ע"כ. והרי זה כאמור, כי כל דבריו על דרך העבודה מעט מעט, אינם למי שקיצוני.

ואולם חזי הוית בדברי הרמ"ק בתומר דבורה (פרק ב) דכתב גבי רכישת המדות הטובות וז"ל, לפיכך צריך כל אדם להרגיל עצמו באלו המדות מעט מעט. והרי שסובר שכך היא דרך רכישת המדות. וכן הוא בדברי הגר"א על משלי (פרק ד פסוק כו) פלס במעגל רגליך, וז"ל, ואותן שהורגל, צריך לפלס ולהעבירן מעט מעט המדות הרעות, כדרך הפלס, ולא לאחוז תיכף הקצה האחרון, עד שירגיל את עצמו ויהיו לו כמו טבע. ע"כ. והביאו הגאון רבי יצחק אייזיק שער (בדברים אחדים שבריש ספר חשבון הנפש). ועוד ראה בספר הישר (הנ"ל שער שישי ד"ה האח בהרגל העבודה) שקבלותיו יהיו מעט מעט כאשר יוכל לסבול. וירגיל עצמו בראשונה לעשות המעשים הקלים, ואל יטריח על עצמו. אבל כל אשר ילך, יוסיף, כאשר אמר (ישעיה כח,יג) והיה להם דבר י"י צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם. וכן בספר חשבון הנפש (אותיות יב,יג עמ' כז) כתב שדרך בבת אחת טובה לגיבורים הראשונים, אך לנו יש ללכת בדרך של מעט מעט. ובהמשך (אותיות טז,יז) מזהיר מפני הבבת אחת, שלא יבא לידי טירוף, ושכן מעשים בכל יום. וכן (בסוף סימן מא) מזהיר להרחיק את טורח העבודה, כדי שלא תקוץ הנפש בחינוכה. וכן הוא לו עוד (בסימנים ס,סא,סד).

והרי לכאורה כאן שתי שיטות עבודה, והחכם עיניו בראשו, ובתחבולות עשה לך מלחמה, ויבדוק ויראה מה טוב עבורו, ובדרך זו ילך.}

(((עבודה תמידית)))

ה. כדי להצליח לכוון מדותיו אל האמצע, הרי שצריך האדם לבקר מדותיו תמיד, וישקול מעשיו, ויבחון תכונות נפשו יום יום, וכל זמן שיראה נפשו נוטה כלפי קצה מן הקצוות, יחיש את הרפוי בדבר הנגדי.

{(((עבודה תמידית ולימוד מוסר תדיר)))

ה. א. כתב הרמב"ם (דעות פ"א ה"ד) ולפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן, ולכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם. עכ"ל. וע"ע בהלכות תשובה (פ"ד סוף ה"ה). וכן כתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד) ועל כן האדם השלם ראוי לו לבקר מדותיו תמיד, וישקול מעשיו, ויבחון תכונות נפשו יום יום. וכל זמן שיראה נפשו נוטה כלפי קצה מן הקצוות, יחיש את הרפוי וההקבלה בדבר הנגדי. וכיוצ"ב כתב בספר חובות הלבבות (שער חשבון הנפש פרק ה) שחיובו תמיד כפי יכולתו עם כל הרף עין, ואם יוכל עם כל נשימותיו וכו'. והביא מקראות לכך, מדכתיב לא ימוש וגו', ומדכתיב על לבבך וגו', וכתב, וכפי זה אחי, ראוי לך להתנהג בהרגל החשבון עם נפשך, בכל שעה ובכל רגע לאל יתברך. עכ"ד. וכ"כ בספר הישר (השער הרביעי באופני עבודת ה' באופן השלישי) ולהסתכל תמיד בחיבורי הצדיקים, כגון חיבור החסיד רבי בחיי בן בקודה "זל [חובות הלבבות], ולזולתו מן החיבורים אשר יזכירוהו, ומשנתו יעירוהו וכו'. ועוד כתב (בשער השישי ד"ה האחד) ועל כן הרוצה לקבל עליו עול העבודה, צריך לחשוב בכל הנאותיה, ולהסתכל בהן תמיד. עכ"ל. וכ"כ ר' יונה בפירושו לאבות (פ"ב משנה ה) ובכל יום ויום התקן במדותיך. עכ"ל. ובספר חסידים (סי' קמה) כתב, וילמד כל אדם לעצמו כל שעה ושעה שלא יכעוס כלל. ע"כ. וכ"כ הרמח"ל בדרך עץ חיים (הנדפס בסוף ספר מסילת ישרים, והיא הקדמתו לספרו קל"ח פתחי חכמה ד"ה ולהיות) וז"ל, ולהיות שחשבון הנפש הוא זאת, היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, וכחה רב, שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות, לחשוב רק על הענין הזה. עכ"ל. וכן הוא לו בספר מסילת ישרים (פרק ג) חלקי הזהירות שנים, בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה, בשעת מעשה, שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו אם טוב הוא או רע. ושלא בשעת מעשה, יקבע לו בקביעות גדול עתים ידועים דבר יום ביומו לעיין במעשיו ובדרכיו, שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כ"ש עברה ופשע. ע"כ. וכ"כ שילמד מוסר בכל יום הרב חיד"א בצפורן שמיר (פרק ד אות נג) וכן הוא בספר דברי אמת (דף ס ע"א והלאה) להגאון רבי אלכסנדר משה לפידות. וכ"כ בהקדמת ספר ארך אפים (אות ח) ושהחת"ס "זל אמר על עצמו שבאם אינו לומד יום אחד ספרי מוסר הוא מתקרר מעבודת השם יתברך ועע"ש. וע"ע בלקט דברים מפי ספרים ומפי סוברים קדמונים ואחרונים אודות חיוב ההתבוננות במעשיו תמיד, בריש ספר הסר כעס מליבך (סדרת המדות ח"א).}

(((חיוב להמון עם)))

ו. אף שבואר כי האמצע הוא חיוב גמור דבר תורה, אולם כל זה הוא לאדם השלם שמדותיו קרובות לאמצע, ויכול על ידי השתדלות למצע את מדותיו, והרי שלו הוא חיוב גמור דבר תורה לילך באמצע. אולם להמון העם, שאין ביכולתם כלל להגיע אל האמצע כמות שהם עכשיו, הרי שחיובם הוא לפעול ולטרוח כדי למצע מדותיהם, ואין עליהם כעת חיוב להיות באמצע בפועל. והרי שאם עובד וטורח למצע את מדותיו, ובא לפניו כגון דבר כעס, ולא התגבר, לא עבר על מצות והלכת בדרכיו, כיון שמקיים את חיובו להשתדל למצע מדותיו. אולם אם לא פועל להשגת האמצע, ולא טורח בזה כלל, הרי שעבר. וכלל זה הוא כלל גדול המאפשר לנו לקיים למעשה מצוה זו.

{(((גדר חיוב עבודת המדות)))

ו. א. אחר עלות כל זאת צריך להבין דהנה הרמב"ם (הלכות דעות פרק א הלכה ה) כתב, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר והלכת בדרכיו. עכ"ל. ולהדיא שללכת באמצע בדיוק, הוא חיוב גמור דבר תורה, ולא דבר חסידות. וביאר (בהלכה ד) שבכלל המדות הוא אף לענין המשכות אחר התאוות, שלא יתאוה אלא לדבר שהגוף צריך לו לחיי שעה. וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה. וכן לענין שלא לבזבז ממונו או להיפך שלא לקמוץ. וכן שלא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן. ומעתה לכאורה מי שאוכל ממתק, גלידה וכיוצ"ב אוכל איזה דבר סתם בשביל ההנאה גרידא, וכן מי שעובד לפרנסתו יותר מכדי צורך חיי שעה, ומי שמבזבז קצת יותר מהאמצע שנכון להיות בו, או לאידך מקמץ, ומי ששוחק יתר על השמחה או עצב וכיוצ"ב, כל הני עוברים על עשה דאורייתא. וא"כ לא שבקת חיי לשום בריה, ומי יעלה בהר ה', ומי יאמר טהור אני. ומעולם לא שמענו מי שמזהיר על כיוצ"ב. וכן הוא בשמונה פרקים להרמב"ם (פרק ד) דפתח שהאמצע הוא הנכון, והראה דוגמאות רבות לאמצע, שהפרישות ממוצעת בין תאוה להעדר הרגשת הנאה. והנדיבות ממוצעת בין קמצנות לפזרנות. והאומץ ממוצע בין חרוף הנפש לפחדן. ועע"ש בדוגמאותיו. והרי לנו כאמור, שחיוב זה הוא גם בתאוה ובקמצנות, ואפי' בפחד, והרי מי שמפחד שלא במקום הראוי, או אמיץ יתר על האמצע, עובר אדאורייתא, וכן כיוצ"ב. וכן עוד בהמשך דבריו שם שהבאנו לעיל (סעיף ג אות ב) מבואר הכי. ומעולם לא שמענו לא ראינו כדבר הזה, ואם הדברים כפשוטם הרי שכולם עוברים אדאורייתא בכל יום פעמים רבות רבות, ומה נענה ביום הדין.

ב. ואם קבלה נקבל, ברם גם קשה על כך מדוכתי טובי, דהנה כתב הרמב"ם הלכות יסודי התורה (פ"ה הלכה יא) וז"ל, ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו, ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן. או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו וכו'. עכ"ל. והרי אם מרבה בשחוק ובאכילה ושתיה ואפי' אצל עמי הארץ, ואם דבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, ואת עלית על כולנה שאפי' שהוא בעל קטטה וכעס, בכל אלו כתב הרמב"ם שאינן עבירות. ולמה אינם עבירות משום והלכת בדרכיו. וכן תקשי מהאי דכתב (הלכות דעות פרק ה הלכה י) ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל. עכ"ל. וברור שאין בזה צורך גופו לחיי שעה, ואיך מתיר לו לעבור אדאורייתא. ועוד קשיא דשנינו בכתובות (סז ע"ב) גבי עשיר שירד מנכסיו שהציווי לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו, ואפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, וכן עביד למעשה הלל, ופסק כן הרמב"ם גופיה בהלכות מתנות עניים (פ"ז הל' ד) והשו"ע (יו"ד סימן רנ סעיף א). ואיך מצווים אנו לתת לו עבירה בידים, והרי צורך זה גם אם הוא לו צורך נפשי, הוא עבירה, שהרי אין זה צורך חיי שעה, כי אם מותרות. וכי אם מישהו מתאוה לאכול חזיר בגלל שהתרגל אליו, ויש לו צורך נפשי לכך מחמת הרגלו, האם מצווים לתת לו. וכן תקשי מהאי דשנינו דעולה עימו ואינה יורדת, ונפסק בשו"ע (אה"ע ר"ס ע) שחייב לפרנס את אשתו לפי כבוד משפחתה, שאם כל בני משפחתה רגילים בגדולות, צריך להנהיגה כן. דהיינו לקנות לה רהיטי פאר, דירת פאר וכדו', לפי מה שרגילים במשפחתה, ובמקום אחר ביארנו גדרי דינים אלו. ואיך אפשר לחייב אדם לדבר עבירה. ועוד ראה בשמונה פרקים (פרק ז) שכתב כי הנבואה שורה גם על מי שאינו ממוצע בכל המדות, ונתן דוגמאות מאליהו ועוד. והרי זה מבואר שאין זו עבירה, שהרי ביאר בהלכות יסודי התורה (רפ"ז) כי נביא הוא נקי מעבירות, ואין יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד. ע"כ. ועוד דרגתו הרבה למעלה מזה ע"ש. וכן סיים שם בשמונה פרקים גבי כבישת המדות, כי העושה כן נקרא קדוש, והרי שאינו חיוב. ועוד ראה במורה נבוכים (ח"א פרק לד ד"ה והסבה הרביעית) שכתב כי יש בני אדם רבים שיש בהם מתחילת הוייתם תכונה מזגית שאי אפשר עמה להיות שלם [במדות] כלל וכו' ע"ש, והרי שבני אדם רבים כלל אינם מסוגלים מבחינת המציאות להגיע אל האמצע בכל המדות. וכן תקשי מפירוש המשניות אבות (פ"א משנה יז ד"ה החלק הג') דשם חילק את מיני הדיבורים לה' חלקים. וז"ל, החלק הג' הוא הדיבור הנמאס, אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו, ולא עבירה ולא מרי, כרוב סיפור ההמון במה שאירע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטילה. והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור, ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו. עכ"ל. והרי שכל זה הוא דיבור המותר מדינא, ואין בו לא עבירה ולא מרי, ורק חסידות להניח דיבור זה, ואיך מותר והוא סתם מדבר להנאתו ללא צורך קיום גופו, ותקשי דעובר אדאורייתא דוהלכת בדרכיו. ועוד תקשי מדברי הרמב"ם (הל' ת"ת ספ"ג) אין התורה מתקיימת מתוך עידון אכילה ושתיה וכו', אלמא דאינו איסור בעצם, רק שמי שילך בדרך זו התורה לא תתקיים בידו. וכן מהלכות דעות (פ"ג הלכה ב) צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, וביאר באורך כיצד, וכגון כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך, ויבעול כדי ליהנות. אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד וכו'. ע"ש. והרי לשונו שפתח וכתב "צריך" מורה שאינו חיוב. וכ"כ הכס"מ במקום להדיא, שכל דברי רבנו בזה הינם אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב. ע"כ. ותקשי, דמי שאינו עושה כן עובר אוהלכת בדרכיו. וכן חזינן בפירוש המשניות לסנהדרין (פ"ז משנה ד) דעמד שם באורך לגבי דיני תשמיש המטה, וכתב שם כמה פעמים שמותר להנאה, ושהמכוין לתשמיש רק להנאה אף שהוא שנאוי ומאוס מ"מ מותר, והלכה כחכמים. ע"ש. ועוד ראה בספר המצוות (סוף מצוה שנג) שמציין לדבריו שבאו בפירוש המשניות הנ"ל, ששם האריך. אלמא דלא חזר בו מדבריו שם. ועוד תקשי מפסק השו"ע או"ח (סימן רמ) ואה"ע (סימן כג) בד' כוונות בתשמיש, ובכוונה הרעה ביאר שהוא מי שמגרה יצה"ר, ואם ילך בדרך זו יבא לידי איסור. ותיפוק ליה משום שעתה עושה איסור דאורייתא דוהלכת בדרכיו. וכן יקשה משבת (כה ע"ב) דירה נאה כלים נאים מרחיבים דעתו של אדם, והרי שנאמר זה לשבח, ומה שבח אפשר לומר בדבר עבירה. ויתרה מכך יקשה מאוד מחלקים גדולים של השו"ע הקשורים לדיני ממונות בין אדם לחבירו, ובין בעל לאשתו ולילדיו וכדו', לפי שכל אלו הדינים יצאו שהם למעשה איסורים, כי התובע את שכנו לדין על שהזיקו הלא לפי מדת הותרנות, ולפי מדת ארך אפים, ועוד מדות, עליו למחול לו, ולכל הפחות לא לעמוד על שורת הדין, ועל כל קוצו של יוד. והלא כל הדינים שמה המה דיקדוקי ממונות על פרוטה ושוה פרוטה. ובבתי דינים פוסקים דינים לפי השו"ע, והרי שיצא שמסייעים בידי עוברי עבירה, לעמוד על שורת הדין, ולא לזוז כמלא הנימא. וכן קשה גם כן מדברי הטור והשו"ע (או"ח סימן רלא) שכל מעשיך יהיו לשם שמים ולשונותיהם מורים שהוא דבר הראוי והמשובח, ומי שלא עושהו הוא מגונה, והרי זה מורה שאינו איסור. דכתבו, אמרו חכמים כל מעשיך יהיו לש"ש, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו, להשלים חפצו ותאותו אינו משובח, אא"כ עשה לש"ש. וכן בשכיבה, א"צ לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפי' בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח וכו'. וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה, ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח וכו'. וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. עכ"ל. [ברם סיים בלשון חיוב, כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו וכו', ונדבר בזה לקמן בע"ה.] והרי להדיא בדברי הטוש"ע על נידוננו לגבי הנאות לסוגיהם הנאת אכילה שינה תשמיש וכדו' שהמכוין להנאה גרידא אינו ראוי אך אינו איסור, ומה נענה ביום שידובר בנו ציווי והלכת בדרכיו.

וכל היד המרבה לבדוק, תמצא עוד כהנה וכהנה קושיות וסתירות למה שכתבו הראשונים שעובר אוהלכת בדרכיו.

ובאמת כי קושיות אלו לא נתנו לי מנוח, וזמן רב חפשתי מענה וישוב לדברים, והם עומדים ברומו של עולם ולא עלה בידי, עד שהאיר ה' את עיני, דהנה קושיא דומה להנ"ל קשה גם על דין עבודת ה' לשמה, כי מחד חזינן שזהו חיוב גמור ד"ת לעבוד את השם לשם שמים דכלול במצות עשה של ואהבת את ה' אלהיך, וכן חזינן בדוכתי טובי שכתבו לשון ציווי שציונו הבורא בכך. ומאידך בדוכתאין סגיאין חזינן דאינו חיוב, כי אם מעלה ודרך בעבודת ה' לעלות במסילה העולה בית אל, והרי שאינו חיוב וכגון בדברי השו"ע (סי' רלא דלעיל בסמוך). ואדרבה חזינן דצדיק גמור העובד שלא לשמה, ושכר פסיעות איכא, וכאשר הארכנו בזה בשער האהבה (סימן א סעיף ה) קחנו משם.

(((חיוב לשלם)))

ג. והנה הכל מיושב בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"י ד"ה וכת חמישית) דדיבר באורך בעבודת ה' לשמה, וכתב וז"ל, ואסור לאדם השלם שיאמר כשאעשה אלה המצות שהם המדות הטובות וכו' שלא לשמה. ולעיל בסמוך כתב, והזהירו החכמים על זה ואמרו (אבות פ"ד מ"ה) לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בה, והם דומין למה שביארתי לך וכו'. והרי שם במשנה ביאר הרמב"ם שהוא חיוב גמור ולא חסידות. וצווח שם על הלומדים ומקבלים מילגה על לימודם, וכדמפורסמת שיטתו [ועיין בזה בשו"ת נחלת לוי (חלק א יו"ד סימן יט)] והרי מבואר לו שזהו חיוב גמור. ועוד כתב בהמשך וז"ל, ולפי שידעו החכמים "זל שזה הענין קשה מאד, ואין כל אדם משיג אותו [דהיינו שכלל לא מבין שצריך לעבוד לשמה]. ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת הענין וכו', ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם, לעשות מצות לתקות שכר וכו', שיגיעו ללשמה. עכ"ד. והרי שכאן כתב שמותר כדי להגיע לתכלית, אל השלמות. וכן כתב בעוד דוכתי טובי שהוא מעלה, וכמו שהראנו לעיל (אות ב). ובדקתי גם בתרגום פירוש המשניות הרה"ג יוסף קאפח, וגם שם תירגם וז"ל, ואסור לאדם השלם שיאמר אם עשיתי אלו הטובות וכו', ולכן התירו להמון שישארו כפי דעתם, לעשות הטוב לתקות הגמול. עכ"ל. [ועוד לעיל בתרגומו תרגם, ואל הדרך הזו חובה לשאוף. עכ"ל.]

ולשונותיו כאן הם אור גדול על כל הענין, שלאדם השלם הוא חיוב, ולהמון העם הוא מעלה, והכל בא יחדיו. שבאמת זהו חיוב וענף גמור ממצות ואהבת את ה' אלהיך לעבוד את ה' לשמה. ברם זו דרגה גבוהה מאוד, ומעט מאוד יכולים להגיע לזה בשלימות. והרי שמי שהוא בר הכי, מחוייב מדין תורה בזה. ומי שאינו בר הכי, וכרוב רובו של העולם, הרי שלהם "הותר", כדי שתהיה להם דרך להגיע אל הלשמה מתוך שלא לשמה וכמו שכתב שם בפירושו לסנהדרין, וכן בתשובה (בלאו סי' תנה, ובאיגרות הרמב"ם מהדו' שילת ח"ב עמ' תס) וכמו שהראנו בשער אהבת ה' (סעיף ה אות ב) מדוכתאין סגיאין בש"ס, שדרך אל הלשמה הוא מתוך השלא לשמה.

ד. ולאור דברי הרמב"ם בפירושו לסנהדרין (פ"י ד"ה וכת חמישית) הנ"ל, הכל בא יחדיו, שהרי דברי הרמב"ם שהותר להמון, המה באים עם כל דבריו הנזכ"ל, שמותרים דברי הנאות וכדו', וחזינן נמי הכי בפירושו לסנהדרין שהותרו להמון כל הני, ואין בהם איסור משום והלכת בדרכיו. והרי לנו יסוד גדול, שאומנם האמצע מחוייב בכל המדות משום והלכת בדרכיו והוא חיוב תורה גמור, אך חיובו הוא לאדם השלם, ולמי שהוא בר הכי. אך לרוב רובו של העולם, אינו חיוב, כי אם מעלה נפלאה שחובה לשאוף ולפעול כדי להגיע אליה, גם אם מסתבר שלא יגיע אליה לבסוף. והרי שהאמצע בכל המדות הוא חיוב למי שהוא בר הכי, ולכל אחד לפי דרגתו החיוב לפעול ולעלות בסולם המדות, עד שימצע את כל מדותיו, הכל לפי היכולת. וכן משמע קצת באיגרת תימן לגבי מעלת התורה דכתב הרמב"ם וז"ל, ומביאים [ציווי התורה] למעלות מדותיות והגיוניות להמון כפי יכולת קבולם, וליחידים כפי השגתם. עכ"ל.

(((חיוב להשתדל)))

ובזה יבואו נפלא דברי החינוך (תריא) במצות והלכת בדרכיו, שהחיוב הוא "להשתדל" דכתב וז"ל, ועובר ע"ז, האינו משתדל להישר דרכיו ולכבוש יצרו ולתקן מחשבותיו ומעשיו כמדות האל ב"ה. עכ"ל. ומהו שכתב להשתדל, וכי יש מצוה דאורייתא שחיובה הוא להשתדל לעשותה, וכי שייך לומר כי החיוב הוא להשתדל שלא לאכול חזיר, ואם קשה מאוד ולא התגבר לא עבר אאיסור תורה. ולהאמור אתי שפיר, דשאני והלכת בדרכיו משאר מצוות עשה רגילות. וכ"כ הרמב"ם בספר המצוות (עשין מצוה ח) גבי מצות עשה דוהלכת בדרכיו וז"ל, היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת, והוא אמרו והלכת בדרכיו. עכ"ל. וכ"כ גם בספר הבתים בספר המצוה (מצוה ריא) צונו להתדמות בו יתעלה כפי היכולת והוא אמרו יתעלה והלכת בדרכיו וכו'. והרי שכתבו כפי היכולת, ולהאמור הכוונה מבוארת. [אף דאי משום הא לא איריא, כי מקום יש לבאר את דבריהם שביחס לבורא א"א לעולם להגיע לשלמות, ולכן כתבו כפי היכולת. ברם לאחר עלות כל זאת, יש מקום לומר כי לכך נמי כיונו.] ובזה מובנים דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה הלכה יא) שכתב שמי שדבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, והוא בעל קטטה וכעס, אינו עבירה, ע"ש והובא לשונו לעיל, ואיך אפשר לומר כן. [וע"ע לקמן (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף ב אות ח) עוד בביאור אלו דברי הרמב"ם ביסודי התורה.] וכן כתב החיד"א בספר מורה באצבע (סי' ו) וז"ל, ישתדל להעביר על מדותיו וכו'. וכן כתב הגר"א בביאורו על משלי (יט,ג) דבעבודת המדות בעינן שלב אחר שלב. ועל זה בנויה מערכת העבודה בספר עלי שור (ח"ב לכל אורכו ובפרט עמודים קצ,ריז). ע"ש.

(((חזינן יסוד זה בעוד דוכתי)))

ה. וכן מצאנו את יסוד זה בספר חובות הלבבות (שער היחוד פרק ג) גבי החיוב לחקור על היחוד בדרך העיון, ויליף לה (לעיל סוף פרק ב) מדכתיב (דברים ג,לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ומעוד קראי טובי (בפרק ג). וכתב (בריש פרק ג) וז"ל, אך לדעת אם אנו חייבין לחקור על הייחוד בדרך העיון, אם לא. אומר, כי כל מי שיוכל לחקור על הענין הזה והדומה לו מן הענינים המושכלים בדרך הסברה השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו וכו'. עכ"ל. והרי להדיא כאמור, דהוא חיוב, אך למי שיכול. וגם הוא לפי השגתו והכרתו.

וכן זהו פשט דברי רבינו יונה (אבות פ"ב מי"ב) והטור והשו"ע (או"ח סי' רלא) שנתקשנו בהם לעיל (אות ב) שכתבו כי עבודת ה' היא מעלה, והמתכוון להנאתו אין זה משובח וכו'. ואילו בסיום כתבו, כללו של דבר, חייב לשום עיניו וליבו וכו', וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ע"כ. והרי שזהו חיוב. וי"ל שזהו חיוב אליבא דאמת, אך חיוב למי שהוא בר הכי, ברם לרוב העולם אינו חיוב, כי אם מעלה, ואם לא עושים כן, הרי שאין זה משובח.

ולזה י"ל שכיון החינוך (מצוה תיח) שכתב שאהבת ה' מחוייבת. ובדיני המצוה כתב, שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת ה', ויעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל כאין וכאפס ותוהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו. סוף דבר יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהי רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו, שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. עכ"ל. והיינו שזהו חיוב, אך לשלם, ולכן כותב שראוי לחתור לשלמות, כי למי שלא שלם הוא ראוי ומעלה. ובזה אתי שפיר נמי סיום דברי החינוך (שם) דכתב, ועובר על זה וקובע מחשבותיו בעינינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד. או להשיג כבוד העולם הזה הכואב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידים ישרים, ביטל עשה זה, ועונשו גדול, וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלת עליו לעולם. עכ"ל. ומאוד הוקשה לי, דאחר שביאר לעיל שהיא מצוה חיובית לאהוב את ה', הרי לכאורה ביטולה הוא באי אהבת ה', ולשם מה כותב שהעובר עליה הוא מי שבצורה מעשית דוחק את האהבה, ובידים מתעלם ממנה. ולהאמור אתי שפיר, כי אהבת ה' היא חיובית, ברם לפי דרגה, ומ"מ בכל דרגה, עובר על זה מי שבידים דוחק ומוחק את האהבה.

ושוב ראיתי שכיוצ"ב כתב בספר ארח מישרים (סימן א בביאור אות א ד"ה ואע"ג) גבי יראת ה' (ובד"ה משום) דיליף הכי מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין ריש פרק י) דאע"ג שהפליג מאוד בחשיבות עבודה מאהבה, מ"מ כתב הרמב"ם, ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. עכ"ל. ועע"ש. ועוד ראה ביסוד זה מעוד דוכתי טובי (בשער הגאוה חלק המוסר סימן ב אות ד).

(((איך יתכן לעקור חיוב תורה)))

ואין להקשות איך יתכן שחיוב תורה יותר למי שאינו בר הכי, ואיך יתכן שההמון לא מחוייבים בפועל בהליכה באמצע המדות בעבודה לשמה, והלא דרשינן דרשה גמורה מקרא, מדכתיב והלכת בדרכיו, ומדכתיב ואהבת, חיוב לעבוד לשמה, ומי יוכל לעקור דין תורה. כי חיוב האדם הוא לפי יכולתו האמיתית, ומי שלאו בר הכי אליבא דאמת, הרי שלאו בר חיובא הוא, ואנוס רחמנא פטריה, ועל כגון דא אמרו ח"זל אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולא עליך המלאכה לגמור, וכשם שחרש שוטה וקטן פטורים מפני שאינם יכולים, ה"ה הכא, שאף הוא אינו יכול, וזהו דין תינוק שנשבה. וכך כתב המכתב מאליהו (ח"א קונ' הבחירה פרק ב עמ' 113 והלאה) שכל אחד נתבע לפי מה שהוא. ע"ש. וכמו שכתבנו בשער השמחה (סימן ג סעיף ה אות יח) ע"ש. ובזה מובן גם איך מותר לחולי המדות להקצין עצמם לצד ההפוך לטבעם וכדלעיל (סעיף ד) וכן איך מותר לחסידים להטות עצמם מעט מן האמצע אל ההפך מטבעם והוא איסור וכנ"ל (סעיף ג אות א) והכל דבר אחד.}

(((לפני עור במדות)))

ז. מצוה לשבח את חברו, ואין לחוש לאיסור לפני עור לא תתן מכשול, שמא מתוך השבח יבא חבירו לידי גאוה. וכן הוא הדין בשאר מצוות שבין אדם לחברו, כגון שידאג לכל צרכיו הגשמיים של חבירו, ולא יחוש שמא מביאו לידי תאוה, או שבעת קיום מצות הכנסת אורחים יגיש לפניהם מעדנים, וכן כל כיוצא בזה. אולם אם מכיר בחבירו שמחמת השבח יבא לידי גאוה, לא ישבחו בדרך זו. וכן אם יודע שבאכילה זו יבא לידי תאוה רבה לא יכבדו בדרך זו. וכן הוא בכל שאר מדות רעות, אם יודע שמביאו לידי כעס וכדומה, לא יעשה כן.

{(((לפני עור במדות)))

ז. א. נראה פשוט שיש איסור לפני עור במדות, וככל איסורי התורה. ואולם מי שמשבח את חברו או מכבדו או בעת הכנסת אורחים מגיש לפניו מעדנים וכיוצא בדברים אלו, בכל הני אין איסור לפני עור, ואין לומר שמכשילו באיסור גאוה או תאוה וכיוצ"ב. והוא לפי שכששיבח את חברו משום ואהבת לרעך כמוך, הרי לא הגיש שום איסור, שהרי עם השבח יכול חברו לנהוג כמנהג בעלי ענוה, ויכול לנהוג כמנהג בעלי גאוה, והרי זה תלוי באדם עצמו, וכלל לא הוגש לפניו איסור, וממילא ליכא משום לפני עור.

(((לפני עור בספק)))

ואפי' אי תימא דהוי כהוגש לפניו איסור [מה שאינו נלע"ד וכאמור] כיון שאנו מסופקים האם יאכל את האיסור, דהיינו האם יתגאה או לאו, ואין כאן וודאות שיפול ברשתות הגאוה, הרי כבר כתבו הראשונים שבכל דבר שיש ספק האם יעשה איסור או לאו, שוב אין בזה משום לפני עור, וכמו שהאריך בפתגמא דנא בספר שדי חמד (ח"ב עמ' 117 אות י) שכ"כ בשו"ת די השיב (חיו"ד סוף סי' יג) בשם הכנה"ג (חאו"ח הגהות כ"מ פרק יב מהלכות רוצח) בשם תשובת הרדב"ז, שאין איסור לפני עור בספק. וכן הוכיח הרב די השיב מדברי התוס' ע"ז (דף ו ע"ב ד"ה מנין) שכתבו מותר להגיש נבלה או שום איסור לישראל, ואין לחשדו שמא יאכלנו. אבל אם ידוע שרוצה לאכלו אסור. ע"כ. והרי דוקא אי ידוע שרוצה לאוכלו אסור אך באינו יודע שרי. ועוד הוכיח הכי הרב שד"ח מדברי תרומת הדשן (סי' רצט) שכתב לאסור למכור לעכו"ם דבר שהעכו"ם קונה אותו כדי לעשות בו דבר שהישראל מוזהר על כך. והרי לנו דדוקא אי יודע שהגוי קונהו לכך. ושכ"כ להדיא בתשובת ריצב"א וז"ל, דלמאן דאמר בן נח עכו"ם מצווה על הסירוס, אסור למכור לו בהמה אם ידוע בודאי שיסרסנו. ע"כ. והרי שדוקא בידוע שיסרסנו אסור.

ואף שהריטב"א ע"ז (דף סג ע"א) כתב דכל שאין אנו נותנים לו את האיסור עצמו, והדבר ספק אם יקח האיסור אם לאו, אין בו משום לפני עור לא תתן מכשול, אפילו לגבי ישראל. עכ"ל. והא כשנותן לו את האיסור, אף שיש ספק אם יאכלנו אסור. ברם בנידו"ד בעניין לשבח את חבירו, הלא לא נותן לו כלל איסור, אלא מגיש לו היתר גמור, ואפילו מצוה קא עביד בזה, והיינו דכתיב ואהבת לרעך כמוך, אלא שיכול המקבל לקחת מצוה זו ולהופכה לאיסור, והרי שכלל לא הגיש לו איסור. ובזה הרי גם להריטב"א אין משום לפני עור לא תתן מכשול. ועוד בה דהרב שד"ח הנ"ל הביא את דברי הפתח הדביר (ח"ג סי' שו אות ג) שהעמיד את הריטב"א הנ"ל יחד עם דברי הראשונים שאין איסור כשיש ספק ע"ש. ואף אי תימא דהריטב"א פליג, העיקר כרוב הראשונים.

ומהאי טעמא התיר בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' יט) למכור ביצים שיש בהם איסור של אבר מן החי לגוי אם הם שלמות. כיון דאיכא למיתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קונם הגוי. דבכל שיש לתלות תולים, כמבואר במשנה מסכת שביעית (פרק ה משנה ח) ובע"ז (דף טו ע"א) ובתוס' גיטין (דף סא ע"א ד"ה משאלת). וכן כתבו להקל בשו"ת פני יהושע (ח"א יו"ד סי' ג) ובשו"ת הר המור (סוף סי' ח ד"ה ועל ארבעה) ושכן מבואר במ"א (סי' תן) ועע"ש באורך בשדי חמד, והביא גם מן המחמירים. וכן מחמיר בשו"ת תורה לשמה (סי' תז ד"ה איברא). אולם העיקר להקל כהני ראשונים דהוו רוב מנין ובנין. וכן נקיט להלכה בשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' סז) דכל שיש לתלות שיוכל להשתמש בהיתר שרי. ולכן מסיק גבי מכירת בגדי פריצות, שאם יש לתלות שתוכל להשתמש הקונה בשמלה כזאת בהיתר, כגון שתלבש תחתיה חולצה עם שרוולים וכדומה, מותר למכור לה. וטעמו ונימוקו הינו על פי סיעת המקלים הנ"ל.

(((לפני עור בדיבור)))

ב. וכן יצא לפי דברי המכתב לדוד (חיו"ד סי' לג ד"ה דע) דהמצווה את חברו לעשות איסור ליכא משום לפני עור, כיון שאין כאן מעשה רק דיבור, ולפני עור הוא רק במעשה. וכן כתב בשו"ת בית יהודה (יו"ד סי' ה) ובגנזי חיים (פאלגי' מע' ל אות מב) הביאם השד"ח (ח"ב עמ' 143 אות לב) והרי שלשיטתם המשבח את חבירו גם אם ידוע שיביאו לידי גאוה ליכא משום לפני עור, מאחר ואין כאן מעשה כי אם דיבור בעלמא. ברם השד"ח (שם) כתב לדחותם מן דברי הרמב"ם בפירוש המשניות תרומות (פ"ו מ"ג) דכתב להדיא שעובר לפני עור המצווה על חברו, ושכ"כ לדחותם הרב לב שומע (מע' ל אות מ"ן) והגר"ח פלאג'י גופיה בנשמת כל חי (ח"ב סי ט) ועע"ש.

(((המתירים לפני עור במדות)))

ג. איברא דכתב בשו"ת תורת לשמה (סי' שע) שאין לפני עור במדות, ולכן התיר לדבר עם אדם אף שיודע שאותו אדם יכעס מחמת זאת כל שיש בזה לצורך עצמו או לצורך אחרים. דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה, כי דבר זה מצוי הרבה בין בני אדם, ומי יוכל להזהר בזה, דרוב הפעמים יש צורך הרבה באלו הדברים לאמר אותם, ואיך יעשה אם לא יאמר. והוכיח כן ממסכת קידושין (דף לב ע"א) רב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה, אמר איזיל אחזי אי רתח אי לא רתח. ומקשה הגמרא ודילמא רתח וקעבר אלפני עור. ומשני, דמחיל ליקריה. ופי' רש"י ודילמא רתח ואמר לאבוה מידי בריתחה. נמצינו למדין שבעבור הכעס לחודיה ליכא איסור דלפני עור, דאי איכא, מאי משני דמחיל ליקריה, סוף סוף מרתח קא רתח והוא שהביאו לידי כעס זה. אלא ודאי משום כעס לחודיה לא עבר זה אלפני עור. וכן ראיתי בספר מכתב מאליהו בשם הגאון רבי ישראל מסלאנט שאין לפני עור במדות. וכן הוא לו בספר אור ישראל.

ברם לכאורה יש להשיב על ראיתו של הרב תורה לשמה, זאת יצא ראשונה דהלא יבואר לקמן שער הכעס (חלק ההלכה סעיף ב, ועוד שם סעיף ו והלאה) דשרי לכעוס על דבר גדול, ואם כן גם אם יכעס רבה לא יעבור על איסור כעס, שכן דבר גדול הוא. ובספר זכר עשה (חלק זכר דבר סימן כט) הביא שכן כתבו לישב את הגמרא הנ"ל מה עם אסור לפני עור משום כעס בשו"ת שלמת יוסף (ירושלים תשט"ז סי' יב אות ב) ובשו"ת שלמת חיים (זוננפלד הנדמ"ח סי' תתשלו).

ועוד יש לומר לפי היסוד הנזכ"ל (סעיף ו) שמחולק בין האדם השלם למי שאינו שלם שחיובו הוא לפעול למצע מדותיו, ואם יכעס והסיבה היתה למעלה מדרגתו והשגתו, לא עשה בזה איסור. ועוד ראינו שאף הנביאים היה להם על מה לעבוד בתיקון המדות וכמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד) וכמבואר לעיל (סעיף ו אות ב). וה"ה י"ל הכא, שידע רב הונא בבנו רבה שאם יכעס הוא למעלה מדרגתו באופן זה, וליכא איסור משום כעס. והרי בנפול יסוד ראית הרב תורה לשמה מן הגמרא קידושין, שוב נפל הבנין, ויש איסור לפני עור גם במדות, וככל שאר איסורי תורה.

וכן נקט בספר זכר עשה (שם) ועוד לו (עמ' רלב) דאיכא איסור לפני עור במדות, ושכן מבואר בספר יעלזו חסידים (עמ' חי) להגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל, ושכן משמע בדברי הגר"ח פאלאג'י בספר החפץ חיים (סי' יא אות עב די"ב ע"ד) עכ"ד ועע"ש.}

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן