——–
הפרשה עוסקת במחלוקת. פרשה נוספת העוסקת במידות. בג' המידות עליהם אומר ר' אלעזר הקפר בפרקי אבות: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ד, כא) "מִן הָעוֹלָם", "אֶת הָאָדָם", "אֶת הָאָדָם" בהא הידיעה, אפילו את "הָאָדָם" בהא הידיעה – את הגדול ביותר. "מִן הָעוֹלָם" בהא הידיעה אפילו אם הוא חובק זכרונות עולם ואפשר ש"מִן הָעוֹלָם" בהא הידיעה – מעולם הנצח, "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם".
פרשת השבוע מעמידה את ענוותנותו של משה רבינו ע"ה את "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" מול יצר הקנאה והכבוד של אדם גדול, שלישי בהיארכיה של שבט לוי, אחרי משה ואהרון. אחרי משה ואהרון הבני דודים שלו. אי השלמת המידות של קורח, אי תיקון מידותיו הוציאוהו מן העולם. זה מול זה, מידת הענווה נגד המידה ההופכית שלה. מחלוקת – קורח ומשה. אני משתמש עם ההקדמה שאני מביא כל שנה, כל שנה בערך, מחלוקת. לא מחלוקת בפשוטי עם, לא סיכסוך עם אלו המכונים "עמך", או יושבי קרנות, אלא מחלוקת בצמרת ההנהגה של העם היהודי, בתקופה הזוהרת ביותר בתולדותיו. דור דעה, דור יוצאי מצרים, דור מקבלי התורה, דור אוכלי המן. מחלוקת אשר אחזה בגדולי הדור, בבעלי רוח הקודש, בבעלי השגות הרוחניות הגבוהות ביותר באנשים שהיו בקרבת אלוקים, אין לשער ואין לתאר עד כמה היו קרובים לה'. אומרים חז"ל: "קורח – בעל רוח הקודש היה".
מחלוקת אשר כל עיקרה לערר על סמכותו של משה רבינו ע"ה. קריאת תיגר על העקרה הבסיסית היהודית: משה אמת ותורתו אמת, על העקרה אשר לא קם נביא כמשה אשר ידבר ה' אליו פנים אל פנים, אבי הנביאים.
מחלוקת אשר הורתה קינאה. ההריון שלה זה קנאה! שורשה גאווה. ותוצאותיה, הרדיפה העזה אחרי הכבוד. איבוד השפיות באופן מוחלט. קידוש כל האמצעים, אף הנלוזים ביותר. קנאה קטנה, קנאה קטנה שמצאה לעצמה קן עמוק בליבו של אדם גדול, בליבו של אדם ענק, בליבו של קורח. והקנאה קיננה, הגאווה תפחה, והכבוד כבר אמר: צר לי המקום.
האדם הגדול, קורח, האדם הגדול, הלך וקטן, הלך והצטמק, עד, עד אשר נבלע באדמה ולא נודע כי בא אל קירבה.
קינאה. הכל התחיל כאמור בקינאה קטנה בליבו של אדם גדול, בליבו של אדם ענק בעל רוח הקודש, הרבה, הרבה יותר מבוגר מהבני דודים שלו – משה ואהרון.
קינאה. אומר רש"י, חז"ל: מה ראה קורח לחלוק עם משה רבינו? הוא לא ידע שמשה קיבל תורה מסיני?! הוא לא הכיר בגדלותו של הבן דוד?! אומרים חז"ל, רש"י מביא במקום: נתקנא. (תמתח קו) נתקנא, קנאה, נתקנא, הכל התחיל בקנאה, לא על משה רבינו, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, עוד בן דוד שמינהו משה נשיא על בני קהת. אגב, קהת, יש גרשום, קהת ומררי בני לוי, קהת, נושאי הארון היו, הם נקראים בתורה שבט, שבט הקהתי, למרות שהם היו שליש משבט לוי, חשיבותם, גדולותם הקנתה להם שם, שבט! שבט הקהתי!
נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, הקנאה הקטנה שקיננה בליבו היתה: נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. שמינהו משה נשיא על בני קהת, על פי הדיבור, חז"ל, משה רבינו היה ממנה?! זה היה מינויים פוליטיים?! מינויים אינטרסנטיים?! משה רבינו מינה הכל, אומרים חז"ל, רש"י מביא, על פי הדיבור, הנחייה נבואית מאת ה'.
אמר קורח, אחרי אבא, (אבא – זה יצהר), אחרי אבא היו ארבעה – עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, משה ואהרון, נטלו, שימו לב למילים: נטלו! נטלו?! הם קיבלו! אנחנו חיים בעולם שנוטלים, עמדות! כל דעביד גבר, אומר קורח: עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה! נטלו! יש במילה הזאת השמצה: אחד מלך – משה, ואחד כהן גדול – אהרון. מי ראוי ליטול את הנשיאות? מי ראוי? מה זה מי ראוי? אנחנו עוסקים כאן במינויים אנושיים?! על פי הגיון?! על פי כישורים הנראים לאדם?! זה על פי הדיבור! שמתם לב שהקינאה הקטנה שבערה בו, מוציאה מפיו מילים לא בלתי כשרות, לא יהודיות: עמרם הבכור – נטלו בניו, היה צריך לומר: מינה הקב"ה שני בניו – כשל אחד! ראשון!
כשל שני: מי ראוי ליטול את הנשיאות? על פי אלו אמות מידה אתה קורח מתכוון? אנושיות?! התורה היא אנושית?! ההנהגה היא אנושית?! זיהית את המפלגה כבר?! המזכירות קובע?! או שמא, (כמעט אמרתי מועצת גדולי התורה), יהדות, הקב"ה, על פי הדיבור. קורח אומר: "מי ראוי? לא אני?!" בהגיון אנושי, כן!
הקשיבו: לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם?! מגיע לי, מגיע לי, "והוא", מי זה "והוא"? משה רבינו, "והוא", אין לו שם?! "והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם!" – זה לא פיר, הריני חולק עליו! על מי? על משה! הוא מבטל את דבריו, חולק על משה, אין על פי הדיבור, ההגיון אומר כמוני. כאן היה הכשל הראשון שלו, הכשל הראשון. מי ראוי, אבל זה על פי הדיבור.
הקשיבו.
הקנאה, (תקשיבו טוב זו פרשה אקטואלית מאוד), הקנאה שקיננה בליבו הביאתו למחשבה כי מינויי התורה הם מינויים התואמים את רצונו של משה רבינו, מינויים הצריכים להיות תואמים להגיונו של אדם והם לא על פי הסתכל באורייתא וברא עלמא – על פי הדיבור.
איך הוא הגיע למחשבת כפירה כזו? קנאה קטנה, קנאה קטנה בגודל של קנאה, קנאה קטנה. שיקולים אנושיים קבעו את המינויים, אינטרסים, מינויי של אנשי שלומנו – זו כפירה, מחשבת כפירה אצל אדם גדול כ"כ. איך מגיעים לכפירה כזו? קורח שהיה בעל רוח הקודש, קנאה קטנה. עדיין לא במשה, במינויי של משה, קנאה, אי שלימות המידות – מוציאה את האדם מן העולם, מן העולם האמונתי שלו, מההשגות שלו, הוא טוען כבר טענות אפיקורסיות, מה, זה יכול להיות?! כן! "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם", מהעולם שלו, מעולם האמונה שלו, יצר הכבוד והשררה, יצר הכבוד והשררה שלו הביאוהו לחשוב כי מגיע לו.
על פי הגיון, נכון! מי שחושב שהתורה היא הגיון אנושי, היא פועלת על פי הגיון אנושי, יניחנה! וילך לו לארבע רוחות השמים, זה יכול לקרות אצל אדם גדול כקורח?! כן! מה יאמרו אזובי הקיר? לא יודע! יצר הכבוד והשררה שלו הביאוהו לחשוב כי מגיע לו, כי התורה הקדושה שיקוליה הגיוניים הנתפסים בהגיון אנושי, לפחות, בהגיון האנושי של בעל רוח הקודש שהקב"ה מעיד עליו בתורתו: קורח פיקח היה, אז ודאי שהוא צריך להבין את זה, הוא, לפחות הוא.
"וַיִּקַּח קרַח" – ביקש קורח לקחת גדולה לעצמו, כאן זה נבט.
אומר הצדיק ר' בונים מפשיסחה: "טובה היא הגדולה והשררה, רק שנותנים אותה לאדם מן השמים", הפוך מהעולם שלנו, אני חוזר: "טובה היא הגדולה והשררה רק שנותנים אותה לאדם מן השמים" ולא כאשר האדם מתאמץ ליטלה, נדחף ליטלה, דוחף ומפיל אחרים, דוחף ומפיל כל מי שעומד בדרכו – גדולה כזאת איננה טובה. גדולה, שררה, בעם ישראל היא טובה רק כשנותנים אותה מן השמים שהמינוי הוא אלוקי, תורני, על פי נביאי ישראל, על פי הדיבור.
"גדוּלה" – אומר ר' בונים מפשיסחה, נפלא, "אין נוטלים, גדוּלה מקבלים". כאמור הקנאה החשיכה את עיניו ואת ליבו לחשוב שמשה רבינו ע"ה לא פעל על פי הדיבור, וכשחושבים מחשבה כזאת, אי אפשר כבר להאמין ב"משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" משהו נפגם, משהו נסדק, נתק בינו לבין נותן התורה בארבעים שנות מדבר, מכאן, לא רחוקה מחשבה שמשה אינו אמת, ותורתו אינה אמת, רחמנא ליצלן, הקנאה הקטנה שיבשה את אמונתו ואת הכרתו של בעל רוח הקודש, אז הקנאה היא באליצפן, אשם משה רבינו, ואז משה אינו אמת ותורתו אינה אמת, אי אפשר לסמוך עליה בכל מכל, שהרי יש בה דברים נגד שורת ההגיון, לפחות שלי, של בעל רוח הקודש, וכאן נפער הסדק, נוצר הנתק בין קורח לבין משה קיבל תורה מסיני, גוואלט!!!
תולדתה של קינאה, מהם תוצאותיה של קינאה קטנה, תולדתה של קינאה שהאדם אינו בולם אותה בעודה באיבה, אדם גדול לא בולם אותה, במילים אחרות: לא עובד על המידות שלו, היא המחלוקת! קינאה אינה נשארת עקרה, היא פועלת בשטח, היא לוחשת, היא מדברת, היא זועקת, היא יוצרת מחלוקת, המחלוקת היא תולדה של קינאה! השנאה היא תולדה של קינאה! מחלוקת!
אולם מחלוקת, (רבותי, רבותי הקשיבו), ולמחלוקת אין כללים, מחלוקת אינה עובדת על פי כללים, במחלוקת אין הגיון, אין ההיגיון מוצא את מקומו באיזור המחלוקת, הכל מותר, כל האמצעים כשרים, אי השפיות שלטת, אין הגיון, אבל אין ואקום, אז יש אי שפיות, יש טירוף הדעת. אל תחפש הגיון אצל בעלי מחלוקת, ההגיון כבר מזמן, מזמן עזב אותם!!! יותר נכון הם עזבו את ההגיון, השפיות היא לחם חוקם, אי השפיות היא לחם חוקם, טירוף הדעת, רבותי תקשיבו טוב, נבין פה הרבה דברים:
וכך היה מספר הח"ח: בעיירה מסויימת ברוסיה פרץ ריב בין פקיד ממונה מטעם השילטונות על התייצבויות, גיוס יהודים לצבא הרוסי, לצבא של הצאר. ובכן, בעיירה מסוימת פרץ ריב בין פקיד ממונה מטעם השלטונות שהיה יהודי לבין שכניו. ריב! איים השכן על הפקיד שילשין עליו לשלטונות, הוא ילשין עליו, ויושיב אותו בבית הסוהר.
על מה? בשל זיופיו בענייני התייצבות לצבא. זיופים, מתן הכשרים, פטורים, וכו' וכו'.
אמרה אשתו של השכן לבעלה: "השתגעת? אתה מבקש להלשין על הפקיד לפני השלטונות הרוסיים על זיופיו ומתן הצהרות שקר? הלא הוא עזר לשחרר גם את בניך מהשירות בצבא! ובמקרה שתפגע בו מיד יאסרו את בנינו, התברר שגם בנינו קיבלו היתר, פנאצ', השתגעת?!" שואלת האשה את בעלה
השיב לה בעלה בחמתו, הפיוזים עלו, מחלוקת, אש, השיב לה בעלה בחמתו, "בחמתו" – אומר הח"ח, "בחמתו", "הכל כדאי, להושיב את אותו רשע בבית הסוהר ויחד איתו אני מוכן לשבת, אני ואת ובנינו וכל אשר לנו ובלבד שנוריד את אותו הפקיד הרשע, הברנש הזה, נוריד אותו מהמפה, נכסח אותו!"
אומר הח"ח מוסר השכל: מי שנתפס למחלוקת, אש המחלוקת, שוקע בה כ"כ עמוק עד שאיננו מבחין בשום דבר, אפילו לא בגורלו ובגורל אשתו ובגורל בניו, מדוע? אי השפיות שלטת בו ובעמוק, הוא אינו יודע מה שהוא עושה, מה אתה מחפש הגיון?! הוא עם סכין שלוף, הוא חושב מה יהיה?! רגע אחד אחרי?! הוא יועלה על הגרדום? הוא חושב על כך? הוא בעמוק.
מחלוקת היוצאת מתוך הקנאה אשר בדרכה היא צוברת הרבה נקודות של שנאה, אז אתה מחפש שם הגיון?! אתה מחפש שפיות? העיניים בורקות, עיני אש, זה שריפה, אז אתה מחפש הגיון, וזהו לשון הרמב"ם בצוואתו לבנו הגדול רבינו אברהם זצ"ל: "אל תשקצו את נפשותכם במחלוקת המכלה את הגוף, המכלה את הנפש, המכלה את הממון, ומה נשאר עוד? המשפט הכי הגיוני של בעלי המחלוקת הוא: "תמות נפשי עם פלישיתים", באת לעולם כדי למות?! להמית נפשך עם פלישיתים? זה תפקידך בעולם? זה מה שאתה משאיר לילדים שלך? כן!
אומר הרמב"ם, "אל תשקצו את נפשותכם במחלוקת המכלה את הגוף, המכלה את הנפש ואת הממון" ומה נשאר עוד לאדם? אומר הרמב"ם בלשונו: "ראיתי לבנים שהשחירו" – לבן שהשחיר – מחלוקת "ופחות שרים" – שנפחתו, "ומשפחות שנסחפו" לים, ושרים שהורדו מגדולתם, ועיירות גדולות שנתערערו, וקבוצות שנפרדו, ויחידים שנפסדו, ואנשי אמנה אבדו, ונכבדים נקלו ונתבזו" "הכל" אומר הרמב"ם בצוואתו לבנו: "בסיבת המחלוקת" (אני מדבר ברור), "נביאים ניבאו, חכמים חכמו, ופילוסופים חיפשו ויצאו לספר ברעת המחלוקת", אומר הרמב"ם "ולא הגיעו לתכליתה". עולם כמנהגו נוהג. רבים, רבים, רבים, רבים, יש מחלוקת? יש! לכן אומר הרמב"ם: "שינאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה, גואליה ורעיה של המחלוקת", אומר הרמב"ם משפט, פעמים רבות נשאלתי על המשפט הזה, "וגם אם כל שארי בשרכם, קרובכם, אוהבי מדנים" – יש מחלוקת במשפחה, מחלוקת, ל"ג בעומר, מדורה "וגם אם כל שארי בשרכם, אוהבי מדנים, התנכרו ורחקו מקירבתם, מקירבתם של קרובכם פן תיספו בכל חטאתם", אין שאלה, מחלוקת משפחתית, אבא, אימא, סבתא, אחים, "חוזה, קום לך ברח", ברח, כי הדבר הכי גדול זה הפיתוי להצטרף למשפחה לשבט, לעדה, למפלגה לבית הכנסת, "חוזה", איך אבא שלי היה תמיד אומר אימרה ידועה: "איפה שמרימים ידיים אתה תרים רגליים", "קום לך ברח" והפיתוי הכ"כ גדול לפחות להיות נוכח, ומנוכחות יש השתלבות ומהשתלבות עולים באש.
וכבר אמר אחד הצדיקים: מהו היצר הרע? מהו השטן של החרדים? של שומרי תורה ומצוות? מה? אמרו צדיקים: לפעמים היצר הרע, השטן, מבקש לצרף אותנו למחלוקת. אבל אני לא נכנע למחלוקת, אני מכיר את צוואת הרמב"ם: "חוזה קום לך ברח".
בא השטן ומבקש לצרף אותך למחלוקת, אותי יצחק, אותך דני, אותך דודי, אותך עוזי, בטענות, השטן טוען שזה למען כבוד שמו יתברך, תצטרף, תביע דעתך, זה קידוש ה', כבוד ה', קידוש ה'. הוא בא בטענות של כבוד ה'. ואדם חרדי כ"כ חרד לכבוד ה', כ"כ רוצה להגן על כבוד ה'. אז אודרוב, הוא מצטרף ועולה באש… עולה כמו מדורת ל"ג בעומר באש. חלילה, חלילה, ח"ו, הזהרו יהודים, אל תפתו לעצת השטן, לעצת היצר, אל תשמעו בקולו: קידוש ה', כבוד ה'. והראיה: על כך אנחנו מבקשים בתפילותינו: "עָזְרֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ" , סייעתא דשמיא, "עָזְרֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ. וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ", מה אנחנו מבקשים? רבש"ע תציל אותנו מהשטן החרדי המנמק עצמו בכבוד שמך, בוא תצטרף, בכבוד שמך, ב"לְמַעַן שְׁמֶךָ" – "עָזְרֵנוּ אֱלהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ", על מה שהוא לוחש באוזננו: "כְּבוֹד שְׁמֶךָ". "וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטּאתֵינוּ" – למען איזה חטאים? "לְמַעַן שְׁמֶךָ" השטן החרדי, מפיל הרבה אנשים, חרדים, באש המחלוקת, בטענה: כבוד שמך, למען שמך, עזוב, "חוזה קום לך ברח". תקשיב, החכם עיניו בראשו.
אומר השל"ה הקדוש, הבאתי את זה פעמים רבות, השל"ה הקדוש, בשער האותיות, אות א' מחלוקת, מה פירוש המילה מחלוקת? מה רומזים האותיות מ, ח, ל, ו, ק, ת? אומר השל"ה הקדוש, אני הבאתי את זה פעמים רבות: "תחילת המחלוקת הוא באות מ', סגורה מכל איבריה, פתח קטן למטה, הכניסה פתח קטן, אשנב קטן, צוהר קטן, אח"כ אתה נכנס פנימה, עוברים מה-מ' ל-ח' הפתח מתרחב ומלוא רוחבו – ח', אח"כ מתלהבת אש המחלוקת עד למעלה וזהו האות ל', האות הגבוהה ביותר, אח"כ היא יורדת עד התהומות וזהו האות ק' יש לה רגל שיורדת למטה ונמשכת הרבה זמן כי יש לה שתי רגליים, כמו האות ת', לת' יש גם תוספת שתעמוד הרבה יותר טוב מאשר ה-ח' ומה עם ה-ו? אומר השל"ה הקדוש, והאות ו' באמצע זוהי משענת המטה, מקל, כמו מקל של זקן, זוהי משענת המטה המחזיקה את המחלוקת. ואדם אינו יודע שה-ו היא משענת המטה, משענת של מטה רצוץ. אבל לימים המטה הזה ה-ו', ונוסיף ה-ו' של שם הויה "למען שמך" הוא מחזיק במחלוקת, הוא מקיים אותה.
אומר הסבא מקלם: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" באירוניה, כשהל"שם שמים" נכנס לשם, ה- ו' נכנס לשם, אז סופה להתקיים, זו לא מחלוקת של בעלי הגולס, רבים, רבים…אני גר ליד, מול תחנת מוניות, הם רבים, איך הם מתווכחים עד כדי ריב וכולם נשארים חברים. זה מחלוקת של נהגים, רבים. מחלוקת של חברי כנסת – רבים וצועקים אחד על השני, מכפישים ויושבים אחד ליד השני ואוכלים את הפולקה, את הצ'יפס. רבים!
לא! אומר הסבא מקלם, "לא מחלוקת פשוטה שהרקע שלה שטות ואידיוטיות, מחלוקת היא לשם שמים, שהלשם שמים נכנס בטבורה של המחלוקת, סופה להתקיים, הרבה הרבה זמן, היא מתקיימת, היא לוחשת, היא שורפת, ולימים ה-ו' הזאת, המטה הזה, שמקיים את המחלוקת, הוא מחזיק אותה, תומך בה, המטה הופך לנחש. המחלוקת משריצה נחשים צפעוניים קטנים, אפילו קוברות רחמנא ליצלן – דברי השל"ה.
בעל "משך חכמה", רב שמחה מדביר, מחלוקת – כתוב: עבדי אברהם ועבדי לוט הם נפרדו כתוב בתורה: "וְלֹא-נָשָׂא אתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו", מדוע? "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" שואל ה"אור שמח": מהו כפילות הלשון של "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"? הרי כתוב "וְלֹא-נָשָׂא אתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב" – הם היו צריכים שטחי מרעה גדולים ולא היה מספיק היו צריכים להפרד, אז מדוע התורה מוסיפה, מיד: "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"? כבר כתוב! אומר ה"אור שמח" בספרו משך חכמה: בתחילה היתה סיבה למחלוקת, שהיה רכושם רב, היה לו מקנה רב, לא היה מספיק לכולם אז החליטו להתפצל, אם אתה ימינה אז אני שמאלה, אם שמאלה אז אתה ימינה, אבל לבסוף כשיצר המחלוקת פרץ בם, לבסוף כבר "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" ללא כל סיבה. זו התוספת. מחלוקת!
בתחילה לא יכלו לשבת יחדיו כי רכושם היה רב, אבל כשהמחלוקת כבר נכנסה "וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" סתם ככה, הבני דודים יחד, העבדים של הבני דודים, ללא כל סיבה, כי המחלוקת מביאה פירוד ושנאה גם ללא סיבה.
"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" כי הם יסוד השנאה, הם המאיצים הגדולים של המחלוקת, המאיצים הגדולים של המחלוקת, ובמחלוקת כאמור, שוקעים ושוקעים עד כי אין מבחינים בשום קורטוב של הגיון, כאמור, אין מבחינים בשום הפסד ודאי, מה יהיה? הרי תבלע, תשרף, עולים באש ונבלעים באדמה.
מביא ה"בן איש חי" בפרקי אבות משל נפלא על דברי אלעזר הכפר:
"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" – כי הם לא מסתיימים בקנאה, הקנאה יוצרת מחלוקת, תאווה וזה מוציא את האדם מן העולם.
משל שאני תמיד מביא: משל בבעל קנאה ובבעל תאווה. אחד היה בעל קנאה ואחד היה בעל תאווה שיצאו לדרך יחדיו. (כמעט אמרתי עם שקיעה, ולבסוף התברר שזה היה עם שקיעה, בלי המנגינה) פגע בהם המלך ואמר להם: "ישאל אחד מכם ממני דבר וינתן לו כפי ששאל ולחברו ינתן כפליים"
אתה תקבל פריג'דר, אז הוא יקבל שניים, אתה תקבל שולחן סלון עם כסאות, אז הוא יקבל פי שניים. בעל התאווה החומד לכפליים – בעל תאווה – שתק ולא שאל ראשון, כי הוא רצה את ה-פי שניים. בעל הקנאה, גם הוא לא ביקש ראשון, כי הוא לא יוכל לראות בחבירו המקבל פי שניים – קנאה. אז בעל הקנאה שתק וגם בעל התאווה שתק. אומר ה"בן איש חי", כולם שותקים והמלך האיץ בהם: "נו, תבקשו כבר, תתחילו" לבסוף נעתר המקנא לשאול וביקש מהמלך שינקרו לו עין אחת, כדי שלחברו, אומר ה"בן איש חי", ינקרו שתיים. זה לא טירוף, שואל ה"בן איש חי"? כדי שלשני יוציאו פי שניים! אז תוציא לי אחד, זה הרי טירוף, זה הרי שגעון, אבל זה קנאה ותאווה, זה קנאה, זה תאווה, הם יכלו הרי להרוויח וילה בסביון, אבל העיניים יצאו לו אם השני יקבל שני וילות. אז הוא מוכן בעל הקנאה שיוציאו לו עין, כדי שיוכל לחגוג על חברו שאין לו שניים.
אומר ה"בן איש חי", כל זה בבעלי מידה אחת רעה, אחד הוא קנאה, והשני תאווה, אך אם כל אחד מהם יש בו גם קנאה, גם תאווה וגם כבוד, בהכרח יבחר מוות מחיים.
"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" כי הוא לא מסוגל לחיות פה, הוא לא מסתדר עם הקנאה, התאווה והכבוד שלו, מדוע? כי לא יעמוד בסתירה שסותרת כל מידה רעה את רעותה, אומר ה"בן איש חי".
התאווה – תעכבנו מלשאול דבר קשה – תאווה, רוצה גלידה, הוא לא רוצה שמן דגים, הוא לא רוצה מלח אנגלי.
הקנאה – תמנענו מלשאול דבר טוב – מדוע? מה זה שווה לו? וכל זה איננו שווה לי, אם לחברי יש פי שניים.
הכבוד – יעצור בו מלבקש דבר שיגרום לו בסופו של דבר גנאי וזלזול, מה יהיה לו? הוא ילך בלי עין אחת?! אי, יהיה לו בושה, כולם יספרו.
אומר ה"בן איש חי": "ואז יבחר מוות מחיים כי לא ימצא מפלט לנפשו בארץ החיים" יפה?!
"הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד" אומר ה"בן איש חי", "מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" אין דבר המקיים את האדם כמו מידת הענווה הכוללת, המקיימת, המעניקה חיים טובים, כי היא כוללת "איזהו עשיר השמח בחלקו", הוא לא מקנא, העיניים שלו לא יוצאות, לא צריך שהמלך ינקר את עיניו, הקנאה מנקרת עיניים.
אם כן אין דבר המקיים את האדם כמו מידת הענווה הכוללת את "איזהו עשיר השמח בחלקו", הכוללת את "איזהו מכובד המכבד את הבריות" – הוא מסוגל לכבד את השני, הכוללת את "איזהו גיבור הכובש את יצרו" – יצרו, זה לא מעניין אותו מה שקורה אצל השני, הוא שמח בחלקת אלוקים הקטנה הבינונית, או הגדולה שה' נתן לו, מה זה מעניין אותו השיש, הקרמיקה של חבירו?! מה זה מעניין אותו? שמח בחלקו!
הכוללת: את "איזהו חכם הלומד מכל אדם" – אין שום מחיצה הוא יכול ללמוד מכל אדם, משה רבינו – "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד". לומד מכל אדם – "איזהו חכם הרואה את הנולד" – אז הוא רואה נכוחה, ההגיון שולט בו, כי הוא עניו. יסודותיה של עבודת המידות היא עבודה מתמדת של אמונה ובטחון שאין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. זה מספיק שאתה אומר "פותח את ידך", עם התנועות, עם תנועת הידיים, הספרדית, או האשכנזית שמנשקים את התפילין, "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" צריך להאמין בזה, צריך לבטוח בזה.
יסודותיה של עבודת המידות היא עבודה מתמדת של אמונה ובטחון, ש"אין אדם נוקף אצבע מלמלטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", "אין אדם נוטל ממה שלא מגיע לו משמים", "צדיק באמונתו יחיה" ואז האדם הזה מאושר, אז הוא לא נזקק למחלוקת, העיניים שלו לא יוצאות מתוך קנאה, בטנו לא מתפוצצת מתוך תאווה, והראש שלו לא סובל ממיגרנה של יצר הכבוד ובזאת, אומרים חז"ל: קורח, בעל רוח הקודש, מעד ונפל!!! הקנאה והתאווה והכבוד הוציאו אותו מן העולם, איך שנפל, פרשת השבוע.
ועכשיו תקשיבו טוב, להיכנס לתוכם של דברים:
מחלוקת – כשכבר מגיעים למחלוקת, כשהקנאה פורצת את גדרותיה ויצר הכבוד משתלב, יש כבר מחלוקת, אין הגיון, אין שפיות, טירוף הדעת.
מחלוקת, טיבה של מחלוקת.
המטרה מקדשת את כל האמצעים, אין שפיות, כשיש שפיות עוד שוקלים פעמים: כן לעשות, לא לעשות, להצטרף, לבוא היום לבית הכנסת, או לא לבוא, תשאר בבית, לא תתפלל במנין, מה יש?! לא להרים רגליים וללכת, לא לבוא, כי אתה יודע שיהיה ריב.
מחלוקת – המטרה מקדשת את כל האמצעים, את כל האמצעים, תעמולת כזבים, במחלוקת לא מדברים בענין בכלל, האשמות שקריות ובעיקר תעמולה משולבת בליצנות. אחד המאיצים הגדולים של המחלוקת, זה התעמולה, יכולה להיות שקרית, אבל משולבת בליצנות. צוחקים על השני, מכפישים את זה, מכפישים את השני וכולם פורצים בצחוק, הצחוק הוא אחד מהמאיצים הגדולים של המחלוקת, הליצנות. אין מאיץ גדול יותר, משלב גדול יותר לאש המחלוקת כמו הליצנות, ובעיקר תעמולה ליצנית, שקרית, יכולה להיות שקרית, מי אומר שהיא צריכה להיות אמת, אבל היא מבדחת, היא ליצנית, היא תעמולה, כפי שכותב הסטייפלר זצוק"ל, ובעיקר תעמולה ליצנית, (תקשיבו טוב כמה זה אקטואלי) הפורטת על נימים רגשיים של "קיפוח סוציאלי", אנשים שומעים: "קיפוח סוציאלי" – ניצול, התעשרות על חשבון הציבור, מה עוד שזה המגזר הדתי, סל הרפואות התרוקן בגלל הדתיים, בגלל שהקציבו כמה עשרות מיליוני שקלים לישיבות, "קיפוח סוציאלי" – וזה עובד על המונים, לא משנה אם זה שקרי, זה ילקוט כזבים, אבל זה עובד, כי זו בדיחה, המלווה ב
צד שני:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" – (שימו לב), הליצנות מושיבה את האדם בכורסא, ככה זה הולכים, עומדים זה משקיע את האדם בכורסא. איזה כורסא, של הקמרי? של בית ליסינג? של לי לה לו? של מי? בכורסא! בכורסת המחלוקת! "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" – אומרים חז"ל: "זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן" – הוא היה צריך הרי אוהדים, היה צריך להגדיל את המפלגה, המפלגה נגד משה ואהרן, נגד החרדים, צריך להוציא את הקנאה לראש חוצות, צריך לעשות תעמולה למפלגה החדשה, תעמולה בלי ליצנות בלי להביא כמה חיוורים שיגששו שם, זה לא עובד, צריך כמה סקצ'ים, תעמולה ליצנית, רצופה כזבים.
"וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" – זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה הוא היה זקוק לליצנות? כן!
מה עשה? אומר המדרש: כינס את כל הקהל, את החבר'ה, שנאמר: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה" (במדבר טז, יט) – אסף את כולם. (עכשיו תקשיבו טוב), "התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות מליבו", מה זה "מליבו"? בדה מליבו, סקצ' – ערב של סקצ'ים, צ'יזבאט, אבל עם הרבה מסרים, תעמולה ליצנית עם הרבה פריטה על נימים רגשיים של "קיפוח סוציאלי" – וזה עובד! אף אחד לא אומר: אבל זה שקרי, זה מספיק. זה סוד התעמולה. (רבותי, חבל שאני מדבר אחרי הבחירות, הייתי צריך לדבר לפני הבחירות) אמר להם, בצחוק אמר להם, תקשיבו טוב מה שמספרים חז"ל: "שמעו ואספר לכם מעשה שאירע לאלמנה עלובה (שימו לב לכל מילה) אלמנה משדרות", (אוהו, זה מדבר), "אלמנה" – זה מדבר, "עלובה" – למה הוא צריך להוסיף את המילה "עלובה"? בעיה סוציאלית, "אלמנה עלובה שהיתה גרה בשכנותי", ואם היא לא היתה גרה בשכנותך?! זה קרוב לליבי, אני יודע, אני מכיר, זה לא סיפורים ששמעתי מכלי שני – "שהיתה גרה בשכנותי" – מה זה "שהיתה גרה"? ואיפה היא היום?
"ולאלמנה שתי בנות" – שתי בנות לא שני בנים מפרנסים את האימא הזקנה האלמנה, שתי בנות עם צמות, אין לה כסף לחתן אותן… "וכל רכושה היה שדה אחת קטנה שממנה התפרנסה היא ושתי בנותיה" – פרנסה. גידלה שם עגבניות מלפפונים, פלפל, חצילים, "התחילה אותה אלמנה לחרוש השדה שלה, מגיע משה: היזהרי שלא תחרשי בשור וחמור יחדיו שכך ציוה הקב"ה", שימו לב למילים "שכך ציוה הקב"ה", הרי הוא כבר לא מאמין שכל דבר ציוה הקב"ה, אז הוא אומר לה "שכך ציוה הקב"ה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" יש פה ציניות קומיטרלית, היא מתחילה לחרוש האלמנה העלובה הזאת, אז בא הרב ונכנס לה לחיים. "תיזהרי אל תחרשי בשור וחמור יחדיו".
"וכשבאה לזרוע", אומר המדרש, מיד שוב מגיע הרב, השחור, אומר לה משה: "הזהרי שלא תזרעי שדך כלאיים", היא לא רוצה להרחיק היא הרי רוצה לנצל את כל השדה, הרי שם יש ענבים, ופה היא רוצה חיטה, אז תפרישי, תפרישי, את לא יכולה לנצל את מלוא השטח של השדה הקטנה – נכנס לה לעצמות, וכשבאה לזרוע, אמר לה משה: "היזהרי שלא תזרעי שדך כלאיים", באה לקצור, ב"ה יבולים יפים, אמר לה משה: "היזהרי להניח לקט, שכחה ופאה" לא לחמול, הוא בא, הזהרי, כך הוא משחק, משחק עם זה יפה, "הזהרי להניח לקט, שכחה ופאה" יודעת לשחק, יש לה שחקנים טובים, "הזהרי להניח לקט שכחה ופאה, אל תקחי את הכל, שדה קטנה, עלובת חיים אלמנה ושתי בנותיה, באה לשים הדגן באוצר, להכניס אותו למחסן, אמר לה משה: עליך לתת תרומה ראשון ומעשר ראשון ומעשר שני, תני, תני, עוד עוד אחוזים.
"והאלמנה" אומר קורח, "סבלה בדומיה", "סבלה בדומיה", שכן שלה, "והאלמנה סבלה בדומיה ועשתה ככל אשר ציוה לה משה, כשראתה כך שמכל השדה שלה התרוששה, (אח"כ יבואו מס הכנסה, אבל זה לא כתוב) אמרה האלמנה: לא כדאי לי להחזיק שדה ולהתחייב בכל הטורח הזה, לטרוח, לטרוח, לטרוח, בסוף אחוזים גבוהים הולכים מן השדה, מכרה את השדה וקנתה ב' טלאים" שני טלאים, כבשים קטנים, אמכור את צמרם ומכך יתפרנסו, בנותיה יקחו את הצמר, יעשו ציציות, יהיה לה פרנסה אחרת, תתפטר מהרב. "וכשהכבשים עמדו ללדת, בא אהרן, אח של הרב, אמר: שתתן לו את הבכורות", ב"ה, בכור, כך ציוה הקב"ה, עוד פעם – כך ציוה הקב"ה, "כל הבכור אשר יוולד בבקרך או בצאנך הזכר תקדיש לכהן" סבלה האלמנה עוד מעט סבל, פורט ופורט על הנימים הרגשיים, על הרגש הסוציאלי, "סבלה האלמנה את צערה בדומיה ונתנה לו את הבכורות, כשבאה לגזוז את צמרם, שוב בא אהרן ואמר לה: עליך לתת לי את ראשית הגז, ראשית הגז כך אמר הקב"ה", עוד פעם, "מראשית גז צאנך תתן לי" עד עכשיו נפלתי בפח ולא יכולתי להיפטר, עכשיו זה לא בשבילי, אמרה: אני מתפוצצת, עכשיו אשחוט אותם, לא יהיה להם, אשחוט אותם, כששחטה את שני הכבשים, שוב בא אהרן ואמר לה: אני כהן, תני לי הזרוע והלחיים והקיבה", היא כבר עשתה הסכם עם הקצב שתמכור לו בשר, "אמרה האלמנה: אני רואה שגם בשחיטתם לא נפטרתי מהם, מהחרדים, הרבנים, אם כן אעשה, הם מוצצים את דמי, לא יכולה להתקיים כך, אם כן, אעשה את הכל חרם ונראה מה יאמר, לא אני ולא להם, חרם לה', טרף לה'" כשעשתה הכל חרם שוב בא אהרון, האח של הרב ואמר: עכשיו תתני לי את הכל, שכך אמר הקב"ה, כל חרם בישראל לך יהיה, לכהן יהיה" מסיים קורח את ההצגה "ובכך נטל את הכל ולא השאיר לה ולבנותיה שום דבר ומתו ברעב", זה מילות הסיום "ומתו ברעב", שמע, זה הקפיץ את כל הפרלמנט הישראלי, "מתו ברעב", איזה עוול, הרי הם לא דואגים לסל של העשירון הנמוך, הם לא דואגים לסל התרופות, הם לא דואגים לחינוך ילדים, כלום, כל המפלגות מקיר אל קיר נזעקו על העוול הגדול שעשו הרבנים החרדים לאלמנה ושתי בנותיה, היא מתה, הם מתו, הם מתו. "אלו המעשים" מסיים קורח, "אלו המעשים שעשה משה עם אחיו" והם תולים הכל בהקב"ה, הכל הקב"ה ציוה, הכל הקב"ה ציוה, שכן ציוה להם, זה הגיוני?! הקב"ה לא ציוה, הוא כבר יודע מה הקב"ה ציוה, יצר הקנאה והמחלוקת והשנאה הביאו אותו לומר הקב"ה לא ציוה, כי זה לא הגיוני הוא מעמיד את ההגיון שלו, גם אם זה הגיון של בעל רוח הקודש, מול תורתנו הקדושה, מול ה___ ____ ___, תגידו לי, איך זה עבד על 250 איש ראשי סנהדראות, גדולי האומה, איך זה עבד עליהם? זה פירק אותם למחלוקת, איך??? גם הם היו טפשים?! רבותי, אומר המדרש והרי הכל יודעים שכל מה שסיפר הוא שקר וכזב וצ'יזבאט, כזבים שהכל כזבים שאפילו הצ'יזבטון לא היה מספר את זה, זה הרי שקר וכזב, איך זה סוחף את ההמונים?
למה זה שקר? שהיו ישראל במדבר, שהרי שהיו ישראל במדבר לא היה מקום לחרישה, לזריעה. לשכנים כן! אלמנה כן, בעלה נפטר הוא היה בן 60, אבל לא היה מקום לחרישה וזריעה שנאמר בספר במדבר: "לא מקום זרע תאנה וגפן ורימון" על מה אתה מבלבל את המוח?! בשביל הצגה זה טוב, אם כן מהיכן היתה לו את האלמנה? שדה שנחרשה? ואהרון תבע את מתנותיה? ועוד עדיין לא נצטוו על המתנות, רק בא"י ועוד בהיותם במדבר היתה להם בעיה של מה לאכול?! של לקנות בגדים?! מהשמים! "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה"! איזה הוצאות היו לאלמנה ובנותיה?! היו להם בגדים, לא היה להם טיפול שיניים שקורע את הכיס העליון, לא היה בעיה של כלכלה, של ביגוד, לא של רופאים, מה? זה צ'יזבאט! זה שקר! זה כוחה של תעמולה הפורטת על רגשות, זה כוחה של ליצנות, הסייטפלר מרחיב לדבר על כך, הרב קנייבסקי זצ"ל, וכולם מתלהבים ומדברים על משה ואהרון ואומרים: "חוצפה, אין תורת משה אמת", רחמנא ליצלן, על מה אתם פונים?! על מה אתם מקדשים מלחמה, על מה? על צ'יזבאט, על בדותא, על שקר של אדם חולה?! קנאה!!!
והכל משוכנעים כי גדולי הדור משה רבינו ואהרון עושים שימוש בתורה לצורכיהם האישיים. שקר על שקר על שקר וכולם פתאים יאמינו לכל דבר. הם מצטרפים, 250 איש, __ אומר הרב קיינבסקי: זה כוחה של תעמולה! ___ תחליף את התעמולה קצת, כמה בדיחות, קצת ליצנות, יטע על נימים רגשיים, אקונומיים, סוציאליים, תהיה המפלגה הגדולה ואתה מכניס כמה נציגים לכנסת.
ומכאן אנחנו ממשיכים הלאה, פרק נוסף: מחלוקת!
ענוותנותו של משה מול יצר הקנאה ותאוות הכבוד שהדריכה את כל הליכותיהם של קורח ועדתו. משה העניו מול קנאה, תאווה וכבוד המדריכים את הליכותיהם של קורח ועדתו, גדולי האומה, עד שאין כדוגמתה, כפי שאמרו, במחלוקת אין הגיון, אז מה עושים? שטויות?! מתנהגים כמו שינפנזות, השינפזה כבר חכמה מול האדם הנתון במחלוקת, עושים שטויות למכביר. תקשיבו, "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'" (טז, ג), כלל יש לנו בתורה: איפה שכתוב "וַיִּקָּהֲלוּ" – זה הפגנה לא מסודרת, צעירים, נערים דוחפים זקנים וזקנים דוחפים זקנים, חז"ל רש"י "וַיִּקָּהֲלוּ" – מה הם טוענים המתקהלים, המפגינים? "רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" – כולנו צדיקים, כולם קדושים… אוהו… "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'" – אתם ברגע הבא, מי? מי? "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'", שמעתם?! כל הפוסל במומו פוסל.
תקשיבו טוב, אומר ה"כתב סופר" בנו הגדול של ה"חתם סופר": זו דרכן של כל בעלי המחלוקת ומחרחרי הריב, כשבאים בטענות כלפי רב העיר ואומרים: אילו היה הרב בעיר אחרת, כבר מזמן היו מסלקים אותו משם, ורק משום שאנו יהודים כשרים, יראים, ושלמים, "כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", עדיין יש לו מקום לרב בקרבנו.
שמעתם?
וכך היתה גם טענתו של קורח ועדתו, אומר הכתב סופר, זה שאתם עוד שרויים בקדושתם, אתם עדיין רבנים בעדה, הרי זה רק בגלל שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' שאם לא כן, כבר מזמן היינו מורידים אתכם מגדולתכם, מסלקים אתכם מהקהילה, "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" – מה לכם איפה להתרברב עלינו?
פעם אחת יצא הצדיק ר' יצחק מוורקה עם המשמש שלו לורשה הגדולה, הבירה, לרגל השתדלות בעיניני הכלל. במלון שלהם, רק יצחק מוורקה, חברו של ה"חידוש הרים" שהגיעו למלון שלהם, קידמה את פניהם כתובת קלסטר, פגשוויל, כתובת קלסטר נוראה, דברי גידוף וחירוף כנגד הצדיק.
המשמש ניבהל ונדהם ונפל על הרצפה כמתעלף, ככה לכתוב על הרבי שלי? ור' יצחק מוורקה חייך. אומר הצדיק מוורקה למשמש שלו: קום, קום, קום, ידידי, קבלה בידי ממורי ורבי אברהם משה, ר' אברהם מוישה בנו של ר' בונים מפשיסחה, קבלה בידי שכל בעלי המחלוקת מוצאים דיבה על האיש שאיתו יש להם מריבה, באותה מידה שהוא נזהר בה ביותר.
מה הם יגידו? שאין לו שכל? כולם יודעים שאין לו שכל, הם יגידו בדבר שכולם אומרים: אבל הוא צדיק, גומל חסדים, ___ זה מה שכואב להם שאומרים עליו תשבחות, בוא נשמיץ אותו.
קבלה בידי, מבנו של ר' בונים מפשיסחא שכל בעלי המחלוקת מוצאים דיבה על האיש שאיתו יש להם מריבה דווקא בגלל שהוא נזהר בה ביותר והראיה: מה אמרו על משה רבינו? הם נקהלו על משה ואמרו: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'"? מבקשי הכבוד, בה הם משמיצים את משה? ___, השררה והכבוד, על מי הם אמרו את זה? על משה רבינו אמרו שהוא רודף שררה וכבוד בעוד שתורה ה' מעידה עליו, פרשה קודמת, "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מכל האדם אשר על פני האדמה" במה יכפישוהו, אם לא במה שיודעים שהוא מצוין בו? זה טיבעם של בעלי מחלוקת, הם יחפשו ללכלך את השני בדבר שהוא דווקא חזק בו, ועלילה כזו להגיד על הרב שהוא בעל גאווה?! רבותי, ___ כשמדברים על הרב שהוא בעל גאווה ורודף שררה, __ עושה לה אוזניים רבות, זהו יצר האדם רע מנעוריו, ומה היתה תגובתו של משה רבינו? מה הוא הגיב? "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפּל עַל-פָּנָיו" (טז, ד), תקשיבו טוב את המהלך, למה הוא נפל? מפני המחלוקת הוא נפל, "וַיִּפּל עַל-פָּנָיו", אך לא הפיל, הוא לא הגיב, "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" אומר רש"י: שפל וסבלן, יכול לסבול את כל ההכפשות, "ונפשי כעבר לכל תהיה". אומר הרמב"ן, ענו הוא לא הגיב, כי הוא יענה על ריב לעולם, זה ___ בא סנהדרין פרק חלק ומוסיף כאן דבר נורא: משה לא הגיב, אבל הוא היה צריך להגיב לכאורה, אומר ר' יהונתן בן עוזיאל: "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפּל עַל-פָּנָיו" – הם עשו הצגה גדולה והכפישו את שמו נורא, תשמעו מה זה מחלוקת, על מי? על משה רבינו, אומר יונתן בן עוזיאל, שמע איך שכל החבורה של קורח מקנאים לנשותיהם וחושדים בהם שהם הסתתרו והתייחדו עם משה רבינו כשבאו לשאול אותו שאלות במשכן וקרה מה שקרה והם __ נשותיהם חושדים בהם בהתייחדות עם משה, הם מבקשים להשקות אותם במים המאוררים, לבדוק אם הם נקיות, אחרת הם לא מוכנים לחיות איתם.
מי? 250 איש, ראשי סנהדראות, מגיעים לשפל נורא, מה? נשותיהם, הם לא מאמינים לנשותיהם, שישתו מים המאוררים, "וַיִּשְׁמַע משֶׁה" – שחשדו בעוון אשת איש "וַיִּפּל עַל-פָּנָיו" – התמוטט מפני הבושה. תארו לעצמכם, משה רבינו, התמוטט מפני הבושה ולא ענה להם, "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" הוא לא נותן חלק במחלוקת, לא ענה, (לדמיין קצת, לדמיין קצת), הכפישו, שיגיד לו: שקר שכמותך, פושע, כל הפוסל במומו פוסל, שום דבר, "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפּל עַל-פָּנָיו", אחרי כזו בושה, שום דבר ועל כך אומר התנא בפרקי אבות: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קרַח וְכָל עֲדָתוֹ" שואלים המפרשים: מחלוקת קורח וכל עדתו?! מחלוקת קורח ומשה! אומרים המפרשים: למה אמר התנא מחלוקת קורח וכל עדתו ולא אמר מחלוקת קורח ומשה? במחלוקת, זה כמו איזה ריקוד אחד שאני לא רוצה לומר את שמו, צריך שניים, במחלוקת צריך שניים, אבל זו מחלוקת קורח וכל עדתו, משה לא, הוא לא נכנס למחלוקת, גם כאשר ביישו אותו, לא! הוא לא היה צד במחלוקת, הוא נפל על פניו מרוב בושה, ונפשו כעפר לכל תהיה, אז זה קורח, מה זה "קרַח וְכָל עֲדָתוֹ", אומר ר' אלימלך מליז'נסק: מוטב שכל בעלי המחלוקת כנגד משה, אבל הם בינם לבין עצמם רבו, כמו שרבים במפלגות של היום, באמת, במערך,כל אחד כנגד השני, גם בליכוד, בכל מקום, מה המכנה המשותף של כולם? נגד הימין, נגד השמאל, זה מה שמאחד אותם, הם בינם לבין עצמם, אומר ר' אלימלך מליז'נסק, קורח וכל עדתו רבו ביניהם, מי יכנס לקבינט, מי יהיה שר, ואם לא, מרד, רק הלל ושמאי היה מחלוקת לשם שמים, מחלוקת קורח וכל עדתו לא היתה לשם שמים, זו היתה מחלוקת בינם לבין עצמם, מי ישיג, מי יתפוס יותר את ה___, מתי בכל זאת אמרה התורה שמשה רבינו יצא מרוב, חרה אפו, הגיב, אבל תגובה, כשמשה רבינו מגיב? מתי? "ויחר למשה מאוד, אל תפן אל מנחתם, אם כמות כל האדם ימותון אלה…" פקודת כל אדם, אם הם ימותו מיתה רגילה, לא ה' שלחני, לא שלח אותי, אלא "אם בריה יברא ה'" הם ימותו במיתה משונה, מיתה חדשה, בריאה חדשה, לא מחלה ממארת, לא אירוע מוחי, לא תאונת דרכים, לא רעידת אדמה.
מה? לא רעידת אדמה?! הרי האדמה פצתה את פיה!
עוד מעט תראו.
משה רבינו מבקש שלא תהיה להם מיתה רגילה, מיתה משונה שלא ברא ה' מששת ימי בראשית, כל שנה יש כמה רעידות אדמה, קרה מקרה, היתה רעידת אדמה בצפת, נהרגו 4000 אנשים, משה רבינו אומר: "אל תפן אל מנחתם", לא! מיתה משונה שמעולם לא שמענו עליה, להוכיח שה' אמת, משה אמת ותורתו אמת.
במה דברים אמורים?
"בריאה ה' ופצתה האדמה את פיה" היום זה כבר ביטוי פצתה האדמה את פיה, זה רעידת אדמה, עוד מעט תשמעו זה לא נכון, מה זה "ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וידעתם כי נאצו האלה את ה'" על מה הוא מבקש את זאת? כי נאצו את ה' לא אותי! במה דברים אמורים? "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" – מה מודגש מאוד? "וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאד", ביקש משה רבינו: "אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם" והסיבה לא כי הם העליבו אותי, לא אני בתמונה, אלא "כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'", רגע, לא משום כי פגעו בכבודו, אלא כי נאצו את ה', מה קרה? "ַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ" – זו לא היתה רעידת אדמה, אני קורא מספורנו: שלא קרה באותה פתיחה כמו שיקרה בפתיחת רעש האדמה שהיא לא תסגר, מה? מה היה כאן? זו לא רעידת אדמה! למה? כי כשיש רעידת אדמה נשארים בורות ומהמורות מרעש אדמה, רואים שהיתה רעידת אדמה ואילו משה רבינו ע"ה ביקש שזו לא תהיה רעידת אדמה, כי על זה אפשר להגיד: קרה! __ לא! ואילו משה רבינו ביקש שזה יהיה כפה, "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ" הפה פותח, בולע את מה שהוא בולע, את העוגה, את הפולקה, וסוגר את הפה, נסגר ולא נודע כי בא אל קירבו. ברעידת אדמה זה לא כך, נשארים חורבות, בורות ומהמורות, משה רבינו ביקש מיתה משונה שהכל ידעו זה מה שכתוב: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אתָם" – סגרה את הפה! לא רעש רגיל, לא רעידת אדמה (8 בסולם ריכטר) לא!
מה הוציא את משה רבינו משלוותו, מ___? מה עם "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד" (במדבר יב, ג)? התשובה היא פשוטה: "בְּזאת תֵּדְעוּן כִּי-ה' שְׁלָחַנִי…כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה'" , כיון שאמר קורח, מביא המדרש ילקוט, תקשיבו היטב, קורח הגיע למחלוקת, בשיא ההתלהבות שלו, הוא קרא בפני אלפים: לא משה אמת, לא משה נביא, ה' אמת, אבל לא משה אמת ולא משה נביא ולא אהרון כהן גדול ולא תורת משה ניתנה מן השמים" מינויים, אינטרסים, אנשי שלומנו…
אמר משה: לא משה אמת ולא תורתו אמת?! לא משה נביא, אז בעצם מה קורה? הוא מלמד את כל ישראל ללמד את ישראל תורה שבעל פה, כי זה לא מה', זה המצאות שלו, אמר משה: רבש"ע, על בזיוני, אני מוותר, על בזיון אחי הגדול, אני מוותר, "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד", אבל על בזיונה של תורה איני מוותר שנאמר: "בְּזאת תֵּדְעוּן כִּי-ה' שְׁלָחַנִי" מה זה "בְּזאת תֵּדְעוּן"? אין "זאת" אלא התורה הקדושה, "וְזאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד, מד), בזאת נרדף לתורה הקדושה, אומר משה רבינו: בְּזאת תֵּדְעוּן" על כבוד התורה, אינני יכול, אומר המפרש, חז"ל: משה רבינו לבש בגדי עוז, אותו האיש, עניו מאוד, לבש משה בגדי עוז כי היה ירא וחרד אולי תתפשט הכפירה הזו בעם ישראל ברובו, איזה פורענות תצמח מזה בעתיד אם אנחנו נשאר מאמינים? אם אנחנו מאמינים, זה בזכות משה קיבל תורה מסיני, ועל זה אנחנו תמיד בשעת הגבהת התורה אומרים: ה' אמת משה אמת ותורתו אמת! מי יודע אם הרוח הקורחית הזאת של כפירה של משה לא אמת ותורתו לא אמת ומשה לא נביא אמת, תעלה מעלה, צריך לבלום אותה! במה לבלום אותה? לבש משה בגדי עוז! בגדי תקיפות, כדי לחזק את בדק הבית היהודי, "אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי" (טז, כט), כאן אין ענווה, כאן אינה נוהגת מידת הסובלנות!!
מסקנה:
עניו אינו נמושה, אינו אדם שאין לו אישיות, הוא לא אבק אדם, עניו זהו שפל וסבלן, עניו זהו אדם שנפשו כעפר לכל תהיה, עניו זהו אדם שלא יענה על ריב לעולם!! אבל כזה נוגע לכבוד התורה, לאמיתות התורה, למסורת התורה עד סוף כל הדורות, גם בדורות קשים של מסעי הצלב, של השכלה וכפירה, לובש בגדי תקיפות, בגדי עוז ויוצא להגן על קדושי האומה ועל כבוד ה'!
אין ענווה בכל מה שנוגע לאמיתות התורה בכל מה שנוגע לכבוד ה' יתברך, אז משה רבינו בולם את הפרץ: "אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם", "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו". (אני מדבר ברור?!)
אומר ה"בן איש חי" כתוב בני קורח, בפרשה, לא מתו, אע"פ שקורח אבד מן העולם, בניו ממשיכי דרכו. אנחנו אומרים: שהם לא מתו כי הם עשו תשובה, ה"בן איש חי" מסביר את הפסוק במובן אחר לגמרי: "וּבְנֵי-קרַח לֹא-מֵתוּ" (במדבר כו, יא) – יהודים, קורח מת, אבל "וּבְנֵי-קרַח" – התוצאות של מעשי קורח, "לֹא-מֵתוּ" אע"פ שקורח אבד מן העולם, בניו ממשיכי דרכו, ההולכים בעקבותיו, המחזיקים באש המחלוקת – "לֹא-מֵתוּ"!!!
בכל דור ודור, אומר ה"בן איש חי" מצויים בעלי המחלוקת – "וּבְנֵי-קרַח לֹא-מֵתוּ", בכל דור ודור נמצאים מצויים בעלי המחלוקת, קורח כרה בור והבור טרם כוסה כליל.
זהו שאמר רש"י: פרשה זו, יפה נדרשת במדרש תנחומא" מה זה נדרשת?! נדרשה! מה זה נדרשת בהווה?
אומר ה"בן איש חי" – היא נדרשת בכל דור ודור! בכל דור ודור יש את יצר המחלוקת, יש את הקנאה, התאווה והכבוד ובכל דור ודור צריך ללמוד מפרשת קורח, איך להזהר מאש המחלוקת, איך לברוח, __ בכל דור ודור, מחלוקת אשר הורתה קנאה, שורשה גאווה, ותוצאותיה רדיפה עזה אחר הכבוד בכל דור ודור. וסופה כפירה בתורת ה' ובסמכותו של משה עבדו "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ", בכל דור ודור. (אתם איתי?)
אומר ה"בן איש חי", תלמדו היטב את הפרשה, או תסוגסיה, תשכנעו את עצמכם, ה' אמת משה אמת ותורתו אמת והזהרו מאוד מאש המחלוקת.
אני רוצה לסיים במאמר שמוציא בעל מכתב מאליהו, הרב דסלר מפרשת השבוע:
הכל מתחיל, כל הטענות, כל המחלוקת, מתחילות בעצם בנגיעה קטנה של קורח, אדם קרוב אל עצמו, נגיעות אישיות, תאווה, וכבוד. תשמעו, מוציא הרב דסלר מכאן מסקנה: תאווה קטנה, קנאה קטנה, כבוד קטן שתפח, הוציאו את קורח הענק ואת עדתו מן העולם, בשעת הקנאה, בשעת הנגיעה האישית, הוא היה טיפש גדול, בחלוף הנגיעה הוא יתפקח, אבל זה היה כבר מאוחר.
הקשיבו:
אומר בעל מכתב מאליהו, חלק ד' עמ' 305, הוא מביא משאלות ותשובות של רב האי גאון, גדול הגאונים, הוכתר גאון בהיותו בן 13 שנה, רב האי גאון הבן של רבינו שרירא גאון, וכך הוא מספר שם: (תראו בשו"ת הוא מביא סיפור, הוא מביא את זה בשו"ת, כנראה שזו הלכה) מעשה בשועל אחד (מה זה נגיעות, הכל נגיעות, כל הטענות נגיעות), מעשה בשועל אחד שבא עליו אריה לטורפו, אמר לו השועל: מה יש בידי להשביעך? אני רזה כחוש, עור ועצמות, מה יהיה לך ממני? אני אראה לך אדם שמן שאתה תטרוף אותו, תשבע ממנו, עוד יהיה לך שאריות.
היה שם בור מכוסה, בור מכוסה עם נייר וחול, כמו שהיינו ילדים ואדם יושב מאחורי הבור, כיון שראה אריה את האדם, אותו שהציע לו השועל, אמר לו: "אני מתיירא שהוא יתפלל עלי ויכשיל אותי", אדם יש לו כוח, הוא יכשיל אותי, מי יודע מה הוא יתפלל עלי, אתה מציע לי לטרוף אותו? אמר לו השועל: "גם אם הוא יתפלל, לא יגיעו הדברים אליך". אתה תטרוף אותו, תהנה ממנו, אולי לבן בנך יגיעו, שהרי זה מקרא מפורש: פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, אל תדאג! נו, על בן בנך זה יגיע, נו, אתה רוצה שזה יגיע לבנים שלך?! אבל יש לו תאווה, רוצה לאכול! ויש לו כאן אדם שמן, כפי שהציע השועל, אז מה, הטפש הזה האריה חושב: מה אני אחשוב על הדור הבא שלי? העיקר שנאכל אותו, את השמן הזה. בין כך ובין כך אתה תשבע מרעבונך, ועד בן בנך עוד הזמן ארוך, גדול, יש עוד זמן, מה אתה צריך לחשוב מה יהיה עם הבן שלך עם הנכדים שלך.
נתפתה האריה וקפץ לעבר האדם השמן והוא קפץ על הבור המכוסה ונפל פנימה, לא הגיע לאדם שישב מאחוריו, כי זה היה בור מכוסה, לא יכול לצאת, עמוק. בא השועל אל שפת הבור והציץ עליו, השועל הערמומי. אמר לו האריה: הרי אמרת לי שאין הפורענות באה אלא על בן בני, הנה תראה מה שקרה עכשיו הוא יתפלל ואני נפלתי פנימה. מה יהיה?" ענה לו השועל: "אני לא חוזר בי, מה שהוא יתפלל זה על בן של בן, כבר יש עוון של אבי אביך שאתה נתפס בו, אתה כבר נכד"
פוקד עוון אבות על בנים, האבא שלך חטף וניצל, אכל, טרף, אתה כבר הבן של בן, אז התפילה הועילה ___
אמר לו האריה: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? לא פיר, אני צריך לסבול בגלל החטא של אבא שלי של סבא שלי?!
אמר לו השועל: "אריק, אריק, למה לא חשבת כך מתחילה, למה לא חשבת על כך שהלכת לטרוף את האדם מתוך ידיעה מראש שבן בנך יענש על כך, למה לא חשבת על כך?"
אהה, כי אז התאווה טיפשה את שכלך, אז לא היית יכול לחשוב, אולי אתה כבר הנכד, אולי אתה הבן?!
סיפור של רב האי גאון, מסיים רב האי גאון, מביא הרב דסלר, כמה מוסר יש במשל הזה!!
שואל הרב דסלר, כמה מוסר יש? האם זוהי תורתו של רב האי גאון, גדול הגאונים?! מסביר הרב דסלר: בעל כורחנו אנחנו צריכים לומר שבוודאי יש בסיפור הזה לקח חשוב ביותר. ומהו הלקח?
מוח שפיקח מה ראה לשטות זו? מה ראה לשטות זו? משה אמת ותורתו אמת? וכי לא חווה את מעמד הר סיני? שהתורה מסיני שהבורא יתברך דיבר איתו פנים לפנים, הרי התנהגותו דומה לאספסוף שהיה מן הפחותים בעם ולא לאחד מגדולי הדור, אלא, אומר הרב דסלר, פירוש מרב האי גאון, צריך לומר שכשיש נגיעות אישיות, קנאה, תאווה וכבוד, שלי, קנאה, נגיעות של תאוות הכבוד, אין חוכמה ואין תבונה, אין פיקחות ואין רואים נכונה, כל הכישורים מכוונים למטרה אחת: מחלוקת! לא רואה, הוא לא חשב מחשבה הגיונית כזאת, לא חשב! שוחד הנגיעות האישיות, אומר הרב דסלר מחמם ומכבה את כל הכישורים של האדם, מחלוקת ללא שום הגיון, ללא שום ראליות. זו המסקנה לה התכוון רב האי גאון, האריה נפל ברשתו של השועל רק משום שהיתה לו נגיעה אישית, נגיעה אישית של האריה: תאווה לבשר קצת יותר שמן! ועד שהתאווה והכבוד משתלטים על האדם הוא לא חושב על שום דבר. מה יהיה עם הבן שלך? עם הנכד שלך? הוא לא חושב על זה בכלל! הוא מטורף הוא בעמוק! אבל כשהוא מתפקח, אז הוא שואל: אבות אכלו בוסר… הוא דואג לבנים שלוף, הגיון, כאן ההגיון כבר שולט, אבל זה קצת מאוחר.
אומר הרב דסלר: בא רב האי גאון ללמד אותנו: תזהר מנגיעות! אל תגע במחלוקת, או אל תגע בעצמך! איך אומרים: אל תיגע בי, תכלכל את צעדיך בצורה כזאת שלא תפתה ליצרך, יצר הגאווה והכבוד, ואז תראה נכוחה איך לשמור על עצמך, אבל אם תתן דרור ליצרך, תהיה טיפש גדול וכשתתחכם וכשתתפקח, זה כבר מאוחר, אתה תהיה כבר בבור, האדמה תבלע אותך!!!
זהו המוסר השכל!
יהודים יקרים, יהי רצון שלא תכהינה עינינו ונברח ממחלוקת כמו מאש, ונזכה להידבק בגדולי התורה, מעבירי המסורת והאמת והשלום אהבו!
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5