וורט על פרשת נשא

——–

חג השבועות, נעלה הוא ומרומם עד למאוד, זה היום אשר בחר בנו ה' יתברך מכל העמים ונתן לנו את תורתו, זה היום עליו אנחנו אומרים "הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחוֹל. בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים", זהו היום שהקב"ה הבדיל אותנו מן העמים, כשם שהוא הבדיל את האור מהחושך, את הקודש מהחול, את יום השביעי מששת ימי המעשה.

על זה היום, אנו מודים לה' יתברך בכל תפילותינו (שימו לב לכל מלה כאן): "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ" – עלינו קראת, ועל שום אחרת לא! ישראל, שם ה' נמצא בשמנו, זהו היום, בו זכינו להיקרא "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א), יום בו זכינו להיקרא עם סגולה "מַמְלֶכֶת כּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).

כאמור, השבת, היא שבת שלפני היום הגדול הזה. יום מתן תורה, זמן מתן תורה שהעניק לנו עם ישראל, כל כך הרבה חובות, אבל גם כ"כ הרבה זכויות. הפכנו להיות בני מלכים, ישראל בני מלכים, כמובן שלהיות בן מלך זה מטיל הרבה חובות, אבל אלו הם החובות הנובעות מזכויות רבות, זכויות של בני מלכים.

וכמו שכותב על בעל ספר "החינוך": "כל עיקר יציאתן של ישראל מעבדות לחירות משעבוד מצרים לחירות עולם, לא היתה, רק כדי להגיע לידי קבלת התורה" – שחרור עבדים בארה"ב המטרה היתה שחרור, להופכם לבני חורין במשמעות: סוברנים לעשות מה שהם רוצים, אין שלטון זר עליהם, ממשיך ואומר בעל ספר "החינוך": "לא כן עם ישראל, כל עיקר יציאתם של ישראל מעבדות לחירות, משיעבוד מצרים לחירות עולם, לא היתה כדי שלא יהיה עלינו עול של אומה אחרת, לא היתה, רק כדי להגיע לידי קבלת התורה" – יציאת מצרים היא אמצעי, החירות היא רק אמצעי לקבלת התורה – "ולשם כך", אומר בעל ספר החינוך: "נעשו כל האותות והמופתים, שונו סדרי עולם" – עשרת המכות, קריעת ים סוף – "הכל כדי שיגיעו ישראל אל התכלית לשמה נבראו שמים וארץ".

וכבר הבאנו את ר' יעקב בן חביב, בעל "עין יעקב" וכך הוא אומר: "כמו שראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם" – יום לידת העולם הוא יום הדין לכל באי עולם, כולם עוברים לפניו כבני מרון – "אז חג השבועות, בו ניתנה התורה לישראל, הוא יום הדין לתכלית הבריאה, לכדאיות של הבריאה" – היה כדאי לברוא את העולם, או שמא לא – "חג השבועות, הוא יום בחינה אם הבריאה היתה כדאית – "שהרי תכלית הבריאה" – אומר בעל "עין יעקב": "היא קבלת התורה ע"י עם ישראל, כמו שנאמר: "אִם-לֹא בְרִיתִי (התורה) יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה) – לא הייתי בורא את העולם, הוי אומר שיום מתן תורה הוא יום המבחן לתכלית של העולם, לכדאיות של בריאת העולם. יום חג השבועות, זמן מתן תורתנו הוא יום דין עד כמה עם ישראל מצדיק את בריאת העולם וקיומו. זוהי שיחת מוטיבציה לקראת חג השבועות.

וכפי שכבר הבאנו פעמים רבות מה שאומרים חכמינו ז"ל: למה ברא הקב"ה את העולם עגול? עגול פירושו שאם עכשיו פה לילה, אז באוסטרליה כבר מתחיל להיות יום, ואם פה לילה אז בארה"ב זה אחה"צ, מדוע העולם עגול? אומרים חז"ל: "שלא יהיה רגע פנוי שלא ילמדו בו תורה" – אם פה הולכים לישון, אז שם עדיין לומדים, פה קמים, אז שם הולכים לישון, כדי שלא יהיה רגע אחד פנוי מלימוד התורה, שנאמר לקיים: "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי", עד כדי כך, אסור שיהיה רגע פנוי, שלא ישמע קול תורה בעולם, כי זוהי התכלית וזהו המקיים את העולם.

שואל ה"חתם סופר": למה תיקנו פורים דפרזות ופורים דמוקפין? (פורים דמוקפין של שושן ופורים דפרזות של כל העולם, יומיים פורים) למה אי אפשר היה לתקן יום אחד של פורים לכל העם היהודי בכל העולם כולו? ועונה: "כדי שלא יהיה רגע פנוי מלימוד התורה הקדושה, כאשר בפרזים חוגגים ומשתכרים, המוקפים עוסקים בתורה, וכאשר בפרזים חוזרים לבתי המדרש, שושן פורים, אזי אנשי המוקפין, אנשי ירושלים ושושן מתחילים לחגוג, באופן שלא יהיה יום שאין עוסקים בו בתורה" – תורה מעל הכל!

ועוד, הגאון מוילנא הקפיד שבעיר שלנו, וילנא, לא יהיה רגע פנוי מן התורה, כל היום וכל הלילה ישבו בבתי מדרש ולמדו תורה, אבל היתה בעיה במוצאי יום הכיפורים שאז כולם סיימו זה עתה את התפילה והולכים הביתה לשבור את הצום, בעוד שעה ישובו לבתי מדרש ללמוד, ולכן, הגאון מוילנא לא שב לביתו אחרי הצום, הוא לא הלך לביתו לשבור את הצום, הוא נשאר בבית המדרש ללמוד, עד שיגיעו ראשוני הלומדים שכבר שברו את הצום, ושבו לבית המדרש, אז הוא הרשה לעצמו לשוב הביתה, לשבור את הצום, לעשות הבדלה ולאכול ולטעום משהו.

ללמדך, שזה לא מליצה "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" – אסור, לא יתכן שיהיה רגע אחד בעולם פנוי מלימוד התורה. נמצא, כי יום מתן תורה הוא יום התכלית לבריאת העולם, לבריאת שמים וארץ, אם כן, הוא יום דין גדול שאלמלא יום הדין של מתן תורה לא היה יום הדין של ראש השנה, כי העולם לא היה כדאי, העולם לא היה קיים, כל המציאות של ראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח וכו', זה רק מפני שיש לנו את יום מתן תורה, חג השבועות. כשקבלנו את התורה ואז העולם כולו כדאי.

אני מביא דברים ידועים ופשוטים בחומש בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" אומר רש"י, חז"ל: "בְּרֵאשִׁית" זו מילת נוטריקון: בראשית – בשביל ראשית. מה זה בשביל ראשית? בשביל ראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, מה זה ראשית?

התורה נקראת ראשית, רש"י מביא ראיות,

עם ישראל מקבלי התורה, גם הם נקראים ראשית,

ובכן, אומר רש"י, "בְּרֵאשִׁית" הופך להיות בשביל ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, בשביל עם ישראל מקבלי התורה, הנאמנים לתורה – עוסקיה, לומדיה, "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ויתרה מזו, אומר רש"י, ביום השישי, לאחר השלמת מעשה הבריאה, לאחר שהקב"ה כבר ברא את האדם, סוף מעשה בראשית, יום שישי בצהרים, נאמר בתורה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאד" (שם א, לא) – בכל הימים כתוב "כִּי-טוֹב", בגמר המלאכה, כאשר נברא האדם שהוא תכלית הבריאה, כי הקב"ה לא ברא את העולם בשביל פרפרים, בשביל ג'וקים, או בשביל אוראנגוטנים, לא!!! העולם נברא בשביל האדם, זה עטרת הבריאה ותפארתה.

כאשר ברא הקב"ה את האדם סוף מעשה בראשית, יום שישי בצהרים, נאמר בתורה כך: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאד". "מְאד", אומרים חז"ל, אותיות אדם, אז ברגע שנברא האדם קיבל העולם את הציון טוב מאוד "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (שם). בתוספת ה"א הידיעה, בכל הימים כתוב יום שני, שלישי, רביעי, חמישי, ביום שישי נאמר "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" בה"א הידיעה, מדוע? אומר רש"י הקדוש, חז"ל: "הוסיף את האות ה"א ביום השישי, בגמר מעשה בראשית, לומר, שהתנה הבורא יתברך עם כל הבריאה (שהיתה כבר על כָּנַה בתפארתה) שהם על תנאי. כל הבריאה כולה ביום שישי בצהרים היתה על תנאי, פירושו: עראי, שקיומם תלוי, אם יקבלו ישראל עליהם את התורה הקדושה ביום השישי, איזה יום השישי? אלא ביום השישי בסיון, יום קבלת התורה, מתי? בדיוק באמצע האלף השלישי לבריאת העולם, הוי אומר, אומר רש"י, כל העולם שנברא בתפארתו על מיליוני אנשיו, על כל תכולתו, יופיו, הכל על תנאי, עד מתי? עד יום השישי בסיון, כעבור 2448 שנה. יום השישי בסיון, יום מתן התורה, ועד אז העולם הוא עראי, על תנאי.

תשמעו ביטוי שאומר רש"י: "שהיה העולם מתנדנד עד אותו יום" – לא יציב, 2500 שנה בקירוב העולם מתנדנד לא יציב – "ומשקיבלו ישראל את התורה באותו יום" – יום השישי בסיון – "נתחזקו כל מעשה מעשי בראשית ושוב לא נתדנדו" – נמצא, שהבריאה האמיתית לא היתה כאשר העולם מתנדנד, רופף, לא יציב, אלא העולם נברא כעבור 2448 שנה, ביום השישי בסיון, הוא יום התכלית, הוא יום קיום התנאי, כי אז קיבלו ישראל את התורה, כדאי היה כל הבריאה, כי התכלית היא, "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי", נמצא שביום שהעולם הפך לקבע, הוא יום זמן מתן תורתנו, זה יום הבריאה האמיתי, ממילא זה יום הדין.

תכלית הבריאה, קבלת התורה ביום השישי, תורה ותרי"ג מצוותיה. תרי"ג מצוות – שס"ה כנגד שס"ה גידים, רמ"ח כנגד רמ"ח איברים, יחד תרי"ג 613, כל מצוה היא כנגד איבר באדם. האדם המושלם זהו האדם שעושה רצון קונו, רצון אביו שבשמים, כנגד כל איבר בגוף יש רצון אלוקים, וכשאדם מקיים את כל התרי"ג, הרי הוא השלים את קומת האדם שלו, הוא כופף אותה לבורא עולם לתכלית, שס"ה מצוות לא תעשה, רמ"ח מצוות עשה – הכל מקביל לאיברים.

אומרים הספרים הקדושים יום מתן תורה, יום נתינת עשרת הדיברות, חז"ל אומרים שבעשרת הדיברות, כלולים כל התרי"ג מצוות.

הרמב"ם מביא, יש פירוט, כל עשרת הדיברות, כל התרי"ג מצוות (בהר סיני), אומרים חכמי הרמז דבר נפלא: בעשרת הדיברות (פרשת יתרו) מהמילה הראשונה "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ) עד סוף עשרת הדיברות, 2 המילים האחרונות "אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", אבל לא עד בכלל, בלעדי שתי המלים האחרונות, (עוד מעט נראה למה), אתם יודעים כמה אותיות יש בעשרת הדיברות עד שתי המלים האחרונות? בדיוק תרי"ג! עשרת הדיברות כוללות את כל רצון הבורא יתברך עלי אדמות. תרי"ג מצות, שס"ה ורמ"ח כנגד האדם בשלימותו, שס"ה גידים ורמ"ח איברים, זו השלימות! ומה עם שתי המלים האחרונות "אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"? כמה אותיות יש בשתי המלים האחרונות? שבע, אומרים חז"ל: זה ברא לרמוז שבעשרת הדיברות קיבלו ישראל תרי"ג מצוות, תרי"ג אותיות, ואומות העולם קיבלו עוד 7 הרמוזים במילים "אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", עוד 7 מצוות בני נח, יחד 620. וזוהי השלמות של העולם, אומות העולם קיבלו 7 מצוות, בתוקף של מעמד הר סיני, אבל עלינו לדעת שאף על פי ש-7 מצוות בני נח כלולים גם בתרי"ג מצוות שלנו, למשל: "לא תגזול" שגם הם חייבים, "להאמין בה'", "איסור עריות" בגבול מסוים, אומרים חז"ל, __ מצוה מ-7 מצוות בני נח שצוו אומות העולם לאותה מצוה שצוונו עם ישראל, אם כן, זה 613 שלנו, ועוד 7 מצוות שלהם – זהו מספר האותיות בעשרת הדיברות, וזה קיום העולם וזה רצון הבורא עלי אדמות.

ויש אומרים, שהרמז בעשרת הדיברות שהם 613 ועוד 7 שאמרנו שהם מצוות בני נח, יש מסלול נוסף 613 ועוד 7 בנוגע לנו, לא לאומות העולם. ומה זה ה-7 האלה? 7 מצוות מדרבנ"ן + 613 מצוות מדאורייתא יחד 620 – בגימטריא תר"כ, וזה אומרים הספרים הקדושים וזה מה שאומרים בתפילת מוסף, (חסידים, עדות המזרח): "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלהֵינוּ מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָה" – מהו ה"כֶּתֶר" אשר יתנו לבורא יתברך עם ישראל קבוצי מטה? איזה כתר? מה אנחנו שולחים לו איזה כתר מזהב? משובץ יהלומים? מלא קראט? איזה כתר אנחנו נותנים לבורא עולם? ואת זה אנחנו אומרים בתפילה! אומרים חז"ל: כתר – איך מכתירים את בורא עולם למלך? ע"י כת"ר מצוות, 613 מצוות ועוד 7 – זה כת"ר! (התרי"ג מדאורייתא ועוד 7 מצוות מדרבנן) כשיהודי מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, תרי"ג עם עוד 7 מצוות בני נוח, בזה הוא מכתיר את בורא עולם על העולם, הוא נותן כתר, בזה הוא בונה את קומת האדם שלו, ולפעמים, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אבל הרצון הוא "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ".

אומרים חז"ל ואם חלילה יהודי פוגם בכתר ביודעין, בכוונה, אינו מקבל את אחת ממצות הכתר, כי זה לא נראה לו, גם אם זה מדרבנן. אומרת הגמרא במסכת חולין: הרי הוא מומר לדבר אחד. ועל זה חולקים חז"ל: אם מומר לדבר אחד, אז מומר לכל התורה כולה, כי ברגע שהוא לא מקבל יהלום אחד מהכתר, כבר הסיר עול אדוניו מעליו, רחמנא ליצלן!!! ואז אתם יודעים מה קורה? אותיות כת"ר הופכות לכרת! זה אדם שהפך את הכתר של מלך מלכי המלכים והביא על עצמו כרת, כי זה מום מרות – מומר. וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים – זה חג השבועות, זמן מתן תורתנו – היום שקבלנו בנעשה ונשמע את התר"כ מצוות ובזה הכתרנו את בורא עולם למלך על כל הארץ.

וזה שאנחנו אומרים בתפילתנו, מידי יום בבוקר, בכל אימת שאנחנו יוצאים מהשירותים, תיקנו לנו חז"ל ברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה". אומרים חז"ל: כמו ש"בְּרֵאשִׁית" נדרשת לשתי מלים ב-ראשית – בשביל ראשית (בשביל התורה שנקרא ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית).

"אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – "בְּחָכְמָה" – בשביל חוכמה. מה פשר הדברים? מדוע הקב"ה יצר את האדם? בשביל מה הקב"ה היה צריך את העולם ואת האדם? את הברכה תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה: "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – בשביל חוכמה. מה זה בשביל חכמה? חכמה זה אותיות: חי"ת, כ"ף, מ"ם, ה"י, במילואה! אם תצרף את החכמה במילואה, ז"א את כל הארבעת האותיות במילואם, תקבל תרי"ג. פירושו של דבר: "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" בשביל חוכמה, מה זה חכמה? שנהיה חכמים?! מהי החוכמה?! "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י) יראה מלשון ראיה, בחכמה – בשביל חכמה, בשביל התורה שהיא קרויה חכמה, ומה הקשר? כי התורה יש בה תרי"ג, והחכמה במילואה היא תרי"ג, מיהו החכם בעולם? זה שמקבל על עצמו רצון קונו, זה שמקבל על עצמו להכניע את כל השס"ה ורמ"ח איברים שלו יחד זה תרי"ג, לבורא עולם, הכיצד? הוא מקבל על עצמו לשמור, לקיים את כל תרי"ג המצוות שהבורא ציוה, ובזה הוא נותן כתר לבורא עולם.

"אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה" – בשביל חוכמה, וחוכמה זה תורה וזה תרי"ג.

כיוצא בזה, אנחנו אומרים בתפילת "יוצר אור": "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם" – כל מעשה הבריאה – "בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ".

אנחנו עומדים לפני זמן מתן תורתנו, תכלית העולם, תכלית הבריאה, יום הדין, היום שהעולם יתייצב, נהיה קבע.

אומר בעל "יסוד ושורש העבודה" במאמרו על החג השבועות: "מאוד ראוי לו לאדם" – ליהודי – "בחג הקדוש הזה" – שמתם לב, אין בחג הזה מצוות, אין בו תקיעת שופר, אין בו סוכות, אין בו מצות, אין מצוות, יש דבר אחד: לקבל על עצמנו את קבלת התורה מידי שנה בשנה, זמן מתן תורתנו, זהו, מיוחד היום, אין מצוות מעשיות, כי הוא יום כללי, הוא יום הכולל את כל המטרות והתכלית של העולם – ממשיך בעל "יסוד ושורש העבודה": "מאוד ראוי לו לאדם בחג הקדוש הזה, זמן מתן תורתינו הקדושה והתמימה, לשמוח בכל לבבו יותר מכל החגים, זהו יום שמחה" (ועוד מעט נראה מהו הביטוי של השמחה) – כל אדם צריך להכין את עצמו שביום הזה הוא ישמח, אחד פעם אמר: אם זה היה יומיים, היה כבר קשה לשמוח, כי קשה לשמוח, אבל ביום הזה, זהו יום שמחה, וכמו שאומרת הגמרא במסכת פסחים סה: אמר ר' יוחנן (מחלוקת בגמרא) כתוב אחד אומר "עֲצֶרֶת לה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז, ח) (שבועות נקרא עצרת), וכתוב אחר אומר: "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה) לכאורה סתירה: עצרת לכם, עצרת לה' אלוקיך?! בא ר' אליעזר בן הורקנוס ואומר: "יש ברירה ליהודי, או כולו לה', או כולו לכם" – תבחר לך, אתה יכול להקדיש את כל יום מתן תורה לה' אלוקיך או כולו לך. "ר' יהושע אומר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם. אמר ר' אלעזר: הכל מודים בחג השבועות, זמן מתן תורתנו דבעינן נמי לכם (שצריך גם לכם), זהו לא חג שכולו לה', מה זה לכם? לשמוח, במה? אומרים חז"ל אין שמחה, אלא בבשר ויין, לאכול ולשתות טוב. מה הקשר שלנו לאכילה וסעודה טובה?

אומר רש"י: "שישמח בו (ביום הזה) במאכל ומשתה". הקב"ה רצה שנחלק את היום הזה ונספק גם את צרכי גופנו, שהגוף שלנו ישמח, ובמה הוא שמח? באוכל טוב, שתיה טובה, בשר בקר, יין. ולמה? וזהו היסוד הגדול, אומר רש"י: "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו" – להראות שיום קבלת התורה, אינו יום כבד עלינו חלילה, (ח"ו לא לומר: היום הכבד הזה שהטיל עלינו תרי"ג מצוות, כ"כ הרבה מטלות, היום הזה חופשיים, סוברנים לעשות מה שאנחנו רוצים) אז מהו הביטוי ש"חציו לכם" לאכול ולשתות? אומרים חז"ל: יום שמחה, יום שצריך לשמח את הגוף היהודי, למה? להראות שהגוף שמח עם הנשמה. שיום זה לא כבד עליו, שהיום הזה לא הטיל עליו מטלות קשות, ח"ו – אוי חבל שאני יהודי, כ"כ קשה להיות יהודי, לא!!! אלא כ"כ טוב להיות יהודי, כ"כ טוב להיות בן מלך.

יהודי לא יכול להיות גוי, למרות שאין לו מטלות חוץ מ-7 מצוות בני נוח, אומר רש"י: הכל מודים שבחג השבועות, זמן מתן תורתנו, היום הזה מוקדש חציו לכם, לגוף, כי זהו ביטוי שהגוף מזדהה עם המתנה הטובה שקבלנו, שהפכנו להיות עם נבחר, עם שאין לו רגע פנוי מלעסוק בתורה ובמצוות. הזדהות של הגוף שלא יהיה נתק, שלא יהיה דו קיום בין הגוף והנשמה היהודית, הגוף שמח שהוא משרת נשמה אלוקית המצויה בנו, והעושָה רצונו יתברך, וזהו הביטוי של "חציו לכם" – תשמח, תאכל, תשיר, תהנה, תראה לבורא עולם שהגוף שנטיותיו הם בד"כ ההיפך מהנשמה, כאן יש הזדהות מוחלטת, וזהו יסוד גדול שמי מבין את זה כבר הרויח משהו.

אומר ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע" מסכת שבת: "ר' אליעזר אומר או כולו לה', או כולו לכם, אין עירבוביא, אבל אפשר כולו לכם, כי הגוף מזדהה, ר' שמעון אומר: חלק, חצי חצי, וכך נפסק להלכה. אומר ה"בן איש חי": המילה "יום טוב" עולה למספר 73 – ע"ג. התורה כפי שדברנו נקראת חכמה, בחכמה – בשביל חוכמה, חוכמה מלאה בתרי"ג מצוות, חכמה גם היא בגמטריא ע"ג, אז התורה ע"ג, ויום טוב ע"ג, בהאכילה זה גם ע"ג. בא רבי אליעזר ואומר: יום טוב זה ע"ג – אז או תעשה את זה בחכמה, או תעשה את זה באכילה, בא רבי יהושע ואומר: חלקהו. יום טוב חצי תעשה מחוכמה, וחצי באכילה, איך? אומר ר' יהושע, אומר ה"בן איש חי": יש לחצות את ה"יום טוב", חלקו דגל – 37, שכתוב: "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שיה"ש ב, ד), דגל זה דגל התורה, חכמה. חציו לדגל, להקב"ה, כל הלילה לומדים תורה, וחלקו השני שנשאר ל"ו (36) – פעמיים ח"י – ח"י באכילה, וח"י בשתיה, חיי הגוף – תן תמורה לגוף שלך.

ממשיכה הגמרא במסכת פסחים סח, ע"ב: "רב יוסף כשהגיע חג השבועות, אמר לבני ביתו: עבדי לי עגלא תלתא" – תכינו לי עגלה משולשת – עגלה שהיא שלישית לרחם אימה, זה הבשר הכי טוב, לא בכורה ולא השניה, אלא השלישית לרחם אימה. אמר רב יוסף: אני רוצה לתת לגוף שלי לשמוח, מדוע? אמרנו, הגוף מזדהה עם הנשמה, "אמר רב יוסף: אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" – "אם לא היום הזה, יום מתן תורה שגרם" – אומר רש"י: יום מתן תורה שלמדתי תורה כ"כ הרבה, מסרתי את נפשי לתורה ונתרוממתי, הרי הרבה יוסל'ה יש בשוק, אז מה הייחוד שלי? אני רב יוסף, אני ראש ישיבה, אני הרב של רבא, מגדולי האמוראים, איך זכיתי לזה? – "כמה יוסף איכא בשוקא" – בזכות מה? בזכות היום הזה, חג שבועות, אם ככה, אז תכינו אוכל טוב, תנו פורקן ותודה לגוף שהוא מזדהה עם הנשמה היהודית.

מסיים בעל "יסוד ושורש העבודה": "ועל כן ראוי לכל איש ישראלי להכניס שמחה עצומה בליבו ובמחשבתו" – צריך להתכונן ליום השמחה – "ויתן הודאה לבורא יתברך שנתן חלקו וגורלו בעם הקדוש הישראלי" – מה צריך לחשוב ביום הזה? כל יום אנחנו אומרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי", ביום זה תחשוב פעמיים, תחשוב על מלוא המשמעות של "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי", לאיזה גוי הכוונה? שלא עשני פלאח רוסי, פוייר אוקריאיני?! לא!! במילים "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי" – הכוונה שלא עשני בוש! שלא עשני צ'רצ'יל, שלא עשני קלינטון, כי לו יש רק 7 מצוות, הוא לא נקרא "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" ואני היהודי הפשוט, אני, אני אומר "שֶׁלּא עָשַׂנִי גּוֹי", לי יש תרי"ג מצוות, עם עוד 7 מצוות מדרבנן, אני נותן כת"ר לבורא עולם והקב"ה קורא לי "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם", ממלכת כוהנים וגוי קדוש!!! ואם כך אומר בעל "יסוד ושורש העבודה": הכל מודים שצריך בחג זה לשמוח, כי השמחה היא ביטוי שאנחנו אוהבים את אבא שבשמים שאנחנו מוקרים ומודים לו על שבראנו יהודים, ונתן לנו את היקר מכל, חג השבועות, זה יום שאנחנו אוכלים ושותים טוב, וגם לומדים וכל המחשבות שלנו זה: תודה רבה לך בורא עולם שבראת אותנו יהודים, חלק מהעם הנבחר שאתה אוהב אותנו, אנחנו מודים לך, וזה לא מטלה עלינו, זה לא עול, זה שמחה.

וכך אני שמעתי במו אוזני מפיו של הגאון ר' יחזקאל אברמבסקי זצ"ל בעל "חזון יחזקאל": "עיקר כוחו ואונו של האדם, עיקר זמנו ומרצו, צריך האדם היהודי להשקיע בתורה הקדושה שום ערך בעולם לא ישווה לערך התורה הקדושה המקיים את העולם, המקיים את העם היהודי, המקנה לעם היהודי את נצחיותו, התורה הקדושה זהו העסק שלנו" – "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה" אנחנו לא אומרים ללמוד, כי זה העסק שלנו, זהו הביזניס שלנו – "התורה הקדושה אינה תחביב, אינה תרבות, אינה השכלה, אינה תוספת יפה לחיים היהודיים" – (אוהו…הוא גם לומד, הוא גם קובע עיתים לתורה, הוא גם בן תרבות, מאירים לו גם האותיות הקטנות, שבילי אביי ורבא, לא!!! זה לא תורה) אומר הרב אמברסקי: "התורה הקדושה היא כל מהותו של היהודי" – קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא! יהודי ותורה. התורה הקדושה היא כל מהותו וכל חייו וכל מציאותו של היהודי, ממשיך הרב אברמסקי ואומר: "אין דבר הדורש מאיתנו מאמץ פיזי, נפשי וגם נפשי, כמו הקיום הביטחוני, של העם היהודי, נוכח ריבוי האויבים הקמים עלינו" – כולנו יודעים שבטחון ישראל זה הערך הכי חשוב במדינה, כי רבים הקמים עלינו – "וכמו שאמרו חז"ל: למה נקרא שמו סיני? שממנו ירדה שנאה של אומות העולם לעם ישראל" – מהרגע שקיבלנו את התורה, כולם שונאים אותנו, אנטי שמיות – "ובכל זאת, אע"פ שהקיום הביטחוני והטרחה והטירדה וההופעות על משמר גבולות ארצנו, על ביטחוננו, צורך מאיתנו כוחות אדירים, אין צורך להשקיע משאבים, כוחות, מאמצים על בטחון ישראל, שמירת הקיום הפיזי של עם ישראל, על קיומה של מדינת ישראל כפי שאנחנו צריכים להשקיע בלימוד התורה ושמירת מצוותיה, קיום ולימוד התורה ושמירת המצוות, שם צריך היהודי להשקיע את רוב הונו ומרצו, הרבה יותר מאשר בטחון ישראל". מאין ידע זאת הרב אבמרסקי? הוא לימד אותנו פרק א' בספר יהושע. מכאן הראיה.

"וַיּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמר. משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה- קוּם עֲבר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה …אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנכִי נתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – קום תתנחל ביש"ע – " כָּל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו…לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – איזה הבטחות!

"חֲזַק וֶאֱמַץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶת- הָאָרֶץ" – תתחזק ותתאמץ ובפסוק הבא: "רַק- חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד" כאן יש תוספת מילה "מְאד", ובהמשך: "לִשְׁמר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר- הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל", במה תלויה ההצלחה? "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר- הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". אומר הרב אברמסקי: לביטחון ישראל לנחול את הארץ די ב"חֲזַק וֶאֱמַץ", ואולם לקיום התורה, לשמירת מצוותיה, להגות בתורה יומם ולילה לא מספיק "חֲזַק וֶאֱמַץ", צריך "חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד", (בתנ"ך לא כתוב הרבה פעמים את המילה "מאד"), מאד זה אותיות אדם, ללמדך שהאדם צריך להשקיע את כל האדם שבו לתורה הקדושה, לתרי"ג מצוות, לשמירת המצוות. לגבי בטחון ישראל לא כתוב מאד, לא צריך להשקיע את כל האדם שבך, אל תיקח את כל האדם שבך אשר אתה משקיע אותו בתורה, בהגייה יומם ולילה לביטחון ישראל, כי לביטחון ישראל מספיק "חֲזַק וֶאֱמַץ" אם לתורה הקדושה תשקיע את "חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד"!

רבותי, אין אלו מליצות, אין אלו סיסמאות סרק, הבריאה כולה מסתובבת סביב ציר אחד ויחיד והציר הוא התורה הקדושה בלבד, קשה לעכל את זה, אנחנו לא רגילים לזה, הציר המרכזי ה"חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד" זה התורה, וכל מה ששייך לה. שאר הברית זה הביטחון, משמר ארצנו, כלכלה זה "חֲזַק וֶאֱמַץ" בלבד. בתנאי שאת כל ה"מְאד" שלך תתן לתורה הקדושה והמשימה הזו מוטלת בלעדית על עם ישראל, (כי הוא עם שקיבל את התורה) לא לצרפתים ולא לאנגלים ולא לאמריקאים, חג השבועות הוא שלנו.

אם כן, התורה הקדושה אינה איזה שהוא דובדבן על קצפת החיים, התורה הקדושה היא קצפת החיים, ושאר הדברים: ביטחון, פרנסה, שאר העיסוקים הנצרכים הם הדובדבן, מי שחושב שהחיים הם החיים, והתורה היא איזה דובדבן על הקצפת יש בזה סממנים של כפירה בעיקר ובָּיָקר. לא! איזו טעות מעוותת נשתרשה בליבותיהם של אנשים, המון העם ואפילו הדתיים שהעיקר זה ל"חיות", אלא שיהודי אינו יכול לחיות בלי כיפה על ראשו, שהרי הוא דתי, הוא יהודי שומר תורה ומצוות, אז הוא צריך כיפה על ראשו, יהודי לא יכול להיות ללא שעת לימוד בשבוע: רמב"ם, תרבות יהודית, או אפילו קביעת עיתים כל יום: שעה ביום – זו מחשבת גויות עם כיפה על הראש, זה גוי עם כיפה!! כל היום אתה גוי, עם כיפה את יהודי… כל היום אתה גוי, ועם שעה אחת לימוד תרבות יהודית… יהדות, לכתחילה, אם אתה לא יכול, אז לא יכול, כי אתה עובד, מפרנס, אבל המחשבה אני חי כגוי + כיפה על הראש, ילד טוב ירושלים. עם שעה אחת לימוד, וְהַיֶתֵר ככל העמים, זו מחשבת כפירה בעיקר, במהות היום, ובמהות עם ישראל – זו לא יהדות.

הפסוק בתהילים אומר: "עֵת לַעֲשׂוֹת לה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהילים קיט, קכו) הפירוש הפשוט: יש לפעמים שיש עת לעשות לה' ע"י הפרת התורה במשהו, זה נאמר על אליהו בהר הכרמל שהעמיד מזבח ואסור לעשות, צריך לעשות לה' הפרו תורתך.

אומר השל"ה הקדוש: "עֵת לַעֲשׂוֹת לה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" – "הקובע לעצמו עת וזמן מסוים ללמוד התורה וקיום מצוותיה וכאילו אין כל הזמנים מיועדים לתכלית הבריאה" – אם אדם אומר לעצמו: צריך לחיות ולהתקיים, פעמיים בשנה צריך לנסוע לברצלונה, או פירנצה, לאכול במסעדות, אבל אני יהודי, אז צריך כיפה, אז צריך עיתים לתורה, אז אני גם לומד, המחשבה הזאת "עֵת לַעֲשׂוֹת לה'" – צריך לקבוע עיתים לה', ולא מחשבה: כל העיתים לה', חוץ ממה שאתה נצרך לקיומך הפיזי ולפרנסת ביתך, אומר השל"ה הקדוש: "הקובע לעצמו עת וזמן מסוים ללמוד התורה ולקיום מצוותיה כאילו אין כל הזמנים מיועדים לתכלית הבריאה, כאילו אין העיקר תורה ומצוות אין כל הזמנים שווים ללמוד התורה – "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" בזה לבד הפרו תורתך" – מי שחושב שלה' יש רק עת, ז"א אני אקבע עת לה', והשאר אני אחיה כמו שאר אומות העולם, אומר השל"ה הקדוש: בזה "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" – הפרו את התורה. כי העולם נברא שהגוים יעבדו, שהגויים יבנו, שהגויים ירפאו, ועם ישראל יש לו תפקיד "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" וגם "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה" וצריך לפרנס, אז הולכים לעבודה, אז עוזרים לאשה, אבל הרעיון הוא: חיי תורה!!! ממילא "עֵת לַעֲשׂוֹת לה'" – מי שחושב שהוא מקדיש לה' שעה ביום, אז בזה "הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".

לאור כל האמור נשאלת השאלה: מדוע העלימה התורה הקדושה ולא כתבה את התאריך המפורש ליום שבו ניתנה התורה בישראל? את הזמן ליום הכי משמעותי בתולדות העולם? היום שהעניק לעולם את תוקף קיומו, לא כתוב בתורה את התאריך לנתינת התורה ולמרות שזה יום מאוד משמעותי, זה התכלית, יום שהעולם הפסיק להתנדנד, יום השמחה, יום הביטוי שהגוף מזדהה עם הנשמה היהודית, אז למה לא כתוב בתורה את התאריך? למה שלא נדע את היום הולדת בדיוק?

כתבו חכמי הרמז שבדרך הרמז כתוב במפורש מהו התאריך של נתינת התורה. מהו? כשאנחנו מגביהים את ספר התורה, בין אשכנזים, בין ספרדים, מרימים את האצבע ואומרים: "וְזאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-שָׂם משֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד, מד), שואלים חכמי הרמז: מה זה "וְזאת"? הרי הוא"ו מיותרת, היה צריך להיות כתוב: זאת התורה אשר וכו', מה זה "וְזאת"? ועונים? "וְזאת" ו=6 פעמים "זאת" גימטריה 408 (6X408) = 2448 = חת"ם וזוהי השנה שניתנה תורה לעם ישראל. וזהו הזמן ששם משה את התורה לפני בני ישראל.

שואל בעל "העקידה" החכם הגדול מראשי גלות ספרד, (לפני הגירוש) וכן בעל "כלי יקר" לפני 400 שנה: מדוע היום המיוחד הזה לא נכתב בתורה אלא בדרך הרמז? ומשיב: לפי שזיכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר מנייני החגים" – כל חג והמועד שלו, פסח, יציאת מצרים, פורים היה מה שהיה, סוכות, ראש השנה מה שהיה, אבל שבועות, זיכרון התורה, אינו מיוחד לזמן מסוים כמו שאר המועדים, רק מצוותה בכל יום, בכל עת ובכל שעה, תורה זה כל הזמן, תורה זה בכל עת ובכל שעה כדכתיב: "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר- הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) תורה לא ממוקדת ביום אחד כמו פסח ושאר החגים, בכל יום ויום צריך שתהיה התורה הקדושה חדשה בפינו וחביבה עלינו כיום נתינתה בסיני, א"כ, אין מקום לקביעת קבלתה במועד מסוים, כל יום ויום חדשים יהיו בעיניך.

חג השבועות, אנחנו אומרים בתפילה, זמן מתן תורתנו, אבל לא אומרים זמן קבלת תורתנו, חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו, אבל אנחנו לא אומרים זמן קבלת תורתנו, מה ההבדל? כי זמן מתן תורה היה רק פעם אחת, לפני אלפי שנים בשנת חת"ם לאלף השלישי, ואילו זמן קבלת התורה לא פסק מעולם, בכל יום ויום אם רוצה היהודי, הוא יכול לקבל את התורה. אומר החידושי הרי"ם: פעם אחת היה מתן תורה, ומאז פתח פיך ואמלאהו – אתה רוצה תורה?! תקבל גם היום! ומשום כך אין טעם לייחד לה, לקבלת התורה זמן ומועד, אותנו לא מעניין זמן התורה, אותנו מעניין קבלת התורה שזה בכל יום ויום, כל יום אתה יכול להיות תלמיד חכם, ר' עקיבא התחיל בגיל 40 – ממשיך החידושי הרי"ם ואומר: "ומשום כך אין טעם לייחד לה זמן ומועד, פן יאמרו שגם קבלתה הוא ביום נתינתה דווקא" – פעם בשנה מחלקים תורה… זה לא נכון! כי כל יום ויום מחלקים, פעם אחת היתה נתינת תורה, והיום תורה מונחת בקרן זוית מאז נתינתה וכל מי שרוצה, יכול לבוא וליטול, אין יום המוגבל, ולכן לא מצוין בתורה יום הקבלה!!!

אם כן, מה למדנו עד עכשיו? היתה נתינה התורה וזמן לימוד התורה, ז"א קבלת התורה, הוא כל יום, אתה רוצה תתחיל, אתה רוצה תקבל. מקום קיומה של התורה בכל מקום ובכל עת ובכל שעה.

אומר ר' ישראל מסלנט (גאון המוסר) ובכך הוא תוקף את ראשי המשכילים בזמנו (לפני 150 שנה): "התורה ניתנה במקום בלתי ידוע" – לא במקום מוגדר – לא בירושלים, לא בהר ציון, אלא במדבר, אי שם – "בזמן בלתי ידוע" – אין ציון בתורה, אין התורה הקדושה מציינת את המועד, כי כל יום אתה יכול לקבל – "הוי אומר, התורה אין לה מקום, לתורה אין שעה" – מה זה בא להגיד? אומר ר' ישראל מסלאנט: "שאין התורה תלויה לא בזמן ולא במקום, יש דברים שהם פועל יוצא ממקום, יש דברים שהם מתחייבים, מצות עשה שהזמן גמרא, התורה היא לא מצות עשה שהזמן גרמא (תורה לא תלויה בזמן) ולא מצוה שהמקום מחייב, אלא לעיתים קרובות מורה האדם היתר לעצמו ואומר: כאן אי אפשר להתנהג כמו בבית – כשהוא יוצא לבית מלון, או לחוץ לארץ – אז הוא אומר: בבית אני מחמיר לאכול בשר כזה וכזה, הכשר כזה וכזה, אבל כשאני יוצא לחופש, נו, כאן אי אפשר להתנהג כמו בבית, להקפיד על קלה כבחמורה, על מהדרין שבמהדרין, כמו במקומותינו, כאן אני מקפיד רק על שפע, אבל מהדרין זה לא המקום, כאן החברה אינה סובלת חומרות, אנחנו מצויים בזמנים אחרים, זה לא הזמנים של פעם, אי אפשר היום לחיות כמו שחיו אבותינו במקום גלותם… בקיצר, לאדם יש אלף ואחד תירוצים, כאן וכאן, זמן וזמן, כשהוא היה בגלות אמר: כאן לא צריך לשמור את כל המצוות, כשבא לישראל, ארץ מכורתינו, הגיע לארץ, ו…בגלות היינו צריכים לשמר את עצמנו, ואילו בארץ, הארץ שומרת עלינו, השפה… בקיצר, האדם כל פעם יש לו תירוץ אחר, תמיד לנוחיותו, הזמן הזה לא מתאים, והמקום הזה לא מתאים, כשנחזור הביתה לראשון שם נקיים מצוות למהדרין, באיטליה נקל, נתפשר גם על מהדרין ואולי גם על פחות מהמהדרין, אמר לי פעם חבר, אלוף משנה בצנחנים: כשהוא נכנס לצבא, אז הוא פגש את המפקד שלו בצנחנים, מ"כ או מ"פ בן קיבוץ דתי, בחור עם כיפה, הוא אמר לו דבר שהוא הזדעזע, אמר בן הקיבוץ הדתי: כשהתגייסתי לצבא נטלתי חופשה של 3 שנים מהדת. צבא ודת, מה פתאום? בצבא שומרים תורה ומצוות! כשיש פטור, כשצריך לנסוע בשבת או לשאת נשק, זה התורה אמרה שצריך… אבל המושג הזה: "3 שנים אני נוטל חופשה מהדת" – זה כפירה!!! זה אומר שהתורה לא שייכת למקור הזה, לא שייכת לתקופה הזאת! ומה יהיה אם תהיה 37 שנים בצבא קבע עד רמטכ"ל?! אז 37 שנים תיקח חופשה מהדת?!…

אומר ר' ישראל: "לפיכך לא ניתנה התורה במקום מסוים ובזמן מסוים כי התורה הקדושה היא מעל לזמן, מעל למקום, מעל לאדם" – התורה היא מעלינו ואנחנו צריכים לכוף את עצמנו בכל עת ובכל שעה ובכל מצב ובכל מקום, בין אם אתה במשמר השרון, ובין אם אתה בכפר תבור, התורה בכל מקום, אתה צריך להתאים את עצמך לתורה ולא שהתורה צריכה להתאים את עצמה לזמן, התורה הקדושה שרירה וקיימת תמיד, לעד ולעולם. היא אינה משתנת, אינה ניתנת לתנודות המתחדשות ע"י רוחות הזמן ואופנותיו.

התורה הקדושה אין קיומה תלוי בחסדי מזג האויר – היום קר, אז אני פטור מלהפשיל את שרוולי ולהניח תפילין, כי קר מאוד, אז היום לא… רבותי, אוי… אם אדם יתחיל להתאים את התורה לרוח הזמן, אז בד"כ הרוח נושבת קרירה…

התורה אינה תלויה בחסדי מגז האויר, באקלימים משתנים, באופנות מתחדשות, באורחות חיים הצצים חדשים לבקרים, במאוויים של בני אדם!

לסיום הפרק נסיים סיפור שהוא כל כך אקטואלי לערב חג השבועות, זמן מתן תורתנו:

לפני מאתים שנה, הגיע אדם שהיה מראשי המשכילים, שמו ידוע לשמצה בתולדות העם היהודי בשם: דוד פרידלנדר. הוא הגיע לביתו של הרב רב צבי הירש לוין אב"ד ברי ובפיו של אותו משכיל ידוע טענות מטענות שונות על כמה מצוות, שלדעתו אבד עליהם הקלח בזמננו, הם לא אקטואליים… רחמנא ליצלן! הוא דיבר על הצורך לתיקונים דחופים, (הצלה ליהדות…) בדת משה באומרו: אני בטוח שאילו משה רבינו ע"ה נותן התורה, היה חי בתקופתנו, ודאי היה מתאים מצוות רבות לרוח הזמן.

הרב הזדעזע מדבריו של דוד פרידלנדר, היתה לו הקפדה גדולה לדברים והוא אמר לו כך: שמעתי דבריך, ונזכרתי במעשה שהיה:

סוחר אחד שכר עגלון להובילו עם סחורתו ביום השוק ללייפציג – עיר הירידים במזרח גרמניה (קרוב לגבול הפולני). הסוחר התנה עם העגלון בתנאי כפול ובקנין גמור עם נתינת כסף שאם לא יביאוהו למחוז חפצו בזמן ומתוך כך הוא יאחר את היריד, ויגרם לו הפסד גדול לסחורתו, יפסיד העגלון שכר נסיעתו" – הוא לא ישלם לו דמי נסיעה – "ולא זו בלבד, אלא העגלון יהיה צריך לפצות אותו על ההפסדים שנגרמו לו בגלל האיחור" – מסכים?! מסכים! לא מסכים, אז לא – "ולבסוף הם חתמו, עשו תנאי כפול, נתן לו כסף והכל כדת וכדין על פי דין תורה, הימים היו ימי חורף אמצע חודש טבת, הם יצאו לדרך עם עגלה הטעונה סחורה ולפתע החלו לרדת מימטרים עזים, ואח"כ החל לרדת שלג כבד מאוד, העגלון איבד את הדרך, הכביש נעלם, עגלתו שקעה שוב ושוב בשלג ובבוץ וכמובן שליריד לא הגיע במועד.

העגלון התעלם מההסכם שחתמו עליו טרם יצאו לדרכם, וביקש בעזות מצח את דמי נסיעתו. הסוחר, לא רק שסירב לשלם לו, אלא אף תבע מהעגלון שישלם לו פיצויים על ההפסד שנגרם לו, הכל לפי ההסכם שנחתם קודם נסיעתם, על פי דין תורה. והעגלון מתעקש: כסף! החליטו הסוחר והעגלון, שהיו דתיים, לפנות את הרב לדין תורה שיכריע ביניהם.

הרב אחרי ששמע את שניהם, כמובן פסק לטובת הסוחר – יש פה תנאי, חתמת, הסכמת, על פי דין תורה, הכל נלקח בחשבון שהרי התנו תנאי כפול בטרם הוא שכר אותו והכל כתוב וחתום, ודאי אתה לא תקבל דמי נסיעה ואתה צריך לפצות אותו. רגז העגלון על הרב, (זה דרכם של משכילים) ושאל: "מדוע חייבתני בדין? הרי אנוס רחמנא פטריה! שמא דן הרב שוגג כמזיג ואונס כרצון?" השיב לו הרב בנחת: "לא אני חייבתיך בני, אלא תורתנו הקדושה חייבה אותך וכל מה שפסקתי הוא על פי דין תורה. ואני מה כי תלין עלי? אתם חתמתם, הסכמתם, התנתם, מה יש לדבר?", הרהר העגלון קמעא ושאל: "כבוד הרב, אמור לי, מתי ניתנה התורה הקדושה לישראל? באיזה חודש?" השיב לו הרב: "וכי מי אינו יודע שהתורה הקדושה ניתנה ב-ו' סיון". צעק העגלון: "ב-ו' סיון הלא אין הדרכים משובשות, אין גשם, אין שלג, אין רוח, ואין בוץ, אם הייתי נוסע בזמן שניתנה תורה, הוי אומר בקיץ, לבטח הייתי מגיע בזמן ליריד, אבל איך אפשר לפסוק פסק הלכה מתורה שניתנה באמצע הקיץ, ו' סיון, לסיטואציה שאירעה באמצע החורץ כשיש שלגים? זה לא רלוונטי, לדידי" – הוסיף העגלון – "כי אילו נתן משה רבינו את התורה בחודש טבת, היה כותב לפטור אותי, שכן אז היה המשפט שונה לחלוטין, לפי רוח הזמן וסערות התקופה והדין היה ודאי נוטה לזכותי".

ענה הרב לוין לדוד פרידלנדר המשכיל: לטענותיו של עגלון זה שרוצה להתאים את התורה לרוח הזמן, לבוץ של החורף, ולבחור ממנה רק מה שנראה בעיניו, נמשלת גם אתה דוד פרידנלדר וזה השם אמת שלך וזה משה אמת שלך וזה תורתו אמת שלך. התורה צריכה להתאים את עצמה לבוץ של החורף וליובש של הקיץ, לרוחות של החורף ולגלים הרוגעים של הקיץ, זה אתה! שוטה שכמותך! הטענות שלך הם כמו הטענות של העגלון, התורה היא ___ החושב אתה שתורת ה' היא פלסטלינה? כחומר ביד היוצר? כחומר ביד שאיפותיו של האדם ושאיפותיו החומריות?" שמע זאת דוד פרידנלדר ועזב בחמת זעם את ביתו של הרב ויצא ב__

מה מלמד אותנו הסיפור?

יש אנשים שחושבים שצריך להתאים את התורה לרוח הזמן, לאופנות ולקריזות של הזמן, התורה צריכה להתאים לאדם שיש לו צמה, עגילים (עגיל על הלשון ועגיל על העפעפיים…) אם משה רבינו היה חי היה נותן תורה כזאת… – זה שטות והבל ורעות רוח! התורה היא מעל לכל, אינה תלויה במקום, אינה תלויה בזמן – זוהי תשובתו של הרב לוין לדוד פרידלנדר.

ובכן רבותי, מצויים אנו בערב חג השבועות, יבדוק כל אחד ואחד מאיתנו עד כמה התורה הקדושה מהווה את מרכז חייו, עד כמה עשיית רצונו יתברך היא כל מאווייו, זהו המבחן בימים האלה לקראת זמן מתן תורה, לקראת קבלת התורה. האם העיקר אצלנו לא הפך לאיזה פריט לוואי והטפל לראש מעיינותינו, האם אין העליונים אצלנו למטה והתחתונים למטה?! זהו המבחן שלנו בשבת זו לקראת זמן מתן תורה.

פרשת השבוע פרשת נשא, שבת לפני מתן תורה:

מה מייחד את הפרשיות לפני מתן תורה? ההדגש למרכזיותה של התורה הקדושה בחיי העם היהודי. התורה הקדושה היא הערך הנעלה ביותר בחיי העם היהודי ובעבודת הקודש שלו בגין היותו ממלכת כהנים וגוי קדוש. פרשיות השבוע אומרות חד משמעית: אין כבוד אלא התורה הקדושה! כל צעד וצעד בחייו של עם ישראל, אינו נעשה, אלא על פי רצון ה' יתברך כפי שזה בא לידי ביטוי בתורתו הקדושה, לפני חג השבועות ואין עם ישראל בכלל ולא יהודי בפרט בני חורין לעשות דבר מבלי ליטול תחילה מארבעת חלקי שולחן ערוך, מבלי להתייעץ עם התורה, שום דבר בעולם אינו יכול להיעשות בידי כלל ישראל, או הפרט בישראל מבלי להתייעץ מה התורה הקדושה אומרת, מה התורה הקדושה מצווה, ולא חלילה כפי שאלו אומרים רחמנא ליצלן: סמכותם של הרבנים לפסוק על כשרותו של העוף, אבל ענייני הציבור שייכים למדינאים ולאנשי הפוליטיקה" – זוהי כפירה בערכה האמיתי של התורה והחזון איש תוקף אותם בקצף.

התורה היא מעל לכל כמובן, כמובן שהרבנים צריכים ליטול עצה מהמנהיגים, מהמפקדים, אבל בלי התייחסות של התורה לכל בעיות הכלל, בעיות האומה, הרי זה כפירה בסמכותה ובערכה של התורה ובמהות של העם היהודי.

"וַיְדַבֵּר אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן לֵאמר. אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאתֹת לְבֵית אֲבתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב, א-ב).

אומר רש"י: "בְאתֹת לְבֵית אֲבתָם" באותות שמסר להם יעקב אבינו לפני פטירתו, כיצד יעמדו לפני מיטתו וכיצד ישאוהו. מה מלמדות אותנו שתי הפרשות לפני מתן תורה? שמרכז ההויה היהודית הוא אוהל מועד. (לא היכל נוקיה…לא יד אליהו), פסגת ההצלחה היהודית לא תבוא מאיזה __, מרכז ההוויה היהודית הוא אוהל מועד, שם ארון ברית ה', שם מקום עבודת ה' יתברך, שם יש בפנים את ספר התורה, את הלוחות השלמות והשבורות, מפרשות אלו אנחנו למדים שכל שבטי ישראל חונים, נוסעים כשמשכן ה' מצוי במרכזם והם סביבו. מרכז ההוויה הוא משכן ה'! ועם ישראל מסובב ומקיף על כל מחנותיו את משכן ה'. סדר ההתייצבות של המחנות, סדרי הקדימה: 4 מחנות היו סביב המשכן וכך כתוב בתורה: "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה".

אומרים חז"ל, ה"כלי יקר": יש 4 ערכים שהם כוללים את כל השלימות האנושית והם: א. חכמה, ב. מידות טובות, אופי ותכונות, ג. גבורה וכח ובריאות ד. עושר וממון.

המחנה הראשון: דגל מחנה יהודה הוא חונה ונוסע למזרח, ראשונה יסעו, מה משמעות הדבר? אומר ה"כלי יקר": מחנה יהודה, יששכר וזבולון, זהו מחנה התורה, וגם יהודה, יששכר וזבולון מחזיקי התורה – המחנה הזה, קיבל את הצד המזרחי ששם עולה האור, למה? להם משפט הבכורה בישראל, הם ראשונה יסעו, להם הכבוד והתהילה, כי זכות התורה היא הזכות הראשונה לעם ישראל במעשיהם ובחנייתם להיות נוצחים במלחמות הקמות עליהם, זכות התורה היא זכות הנצחון. והראייה: ראשי התיבות של יהודה ויששכר וזבולון, הוא (ז+י+י=) ז"ך – 27 עם אותיות סופיות זה מס' אותיות הקודש, אותיות התורה הקדושה, ללמדך, מחנה התורה הוא בכותל המזרח מאז ומתמיד, הכבוד והתהילה היה למחנה התורה. דגלם מורה על הכבוד הגדול ביותר שיש בעולם – כבוד התורה.

המחנה השני: אחרי התורה, זה אופי, מידות טובות, תכונות, והוא "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה" כי כל הסמוכים אליו היו מצויינים במידות טובות, צניעות, לא בושו להודות על האמת, הם בצד האור, דרום, השמש נמצאת רוב היום. המעלה השניה בעם ישראל, היא בעל מידות נאצלות.

המחנה השלישי בסדר המעלות היהודי, דגל מחנה אפרים במערב, גם שם יש קצת שמש, מקום שקיעת השמש. מהו? כח, בריאות וזה ערך בחיים. כח בריאות, חוזק. ולמה הוא בצד מערב? כי שם שוקעת השמש וגם הכח של האדם הולך ושוקע, גדל, גדל, גדל, ולאט לאט אוזל הכח, האדם מזקין, כמו שנאמר כי מיום ליום תש כוחו של האדם וכמו שאמרו יום המוות מתחיל מיום הלידה. אם כן, כח זה ערך, אבל מי שאומר העיקר הבריאות, ושם צריך להשקיע את הכל לבריאות: טבעות, צמחונות, התעמלות, ריצות – הוא מבזבז את הזמן היקר שלו והעיקר זה התורה ואח"כ עבודת המידות והמעלה השלישית היא הכח.

והמחנה הרביעי: דגל מחנה דן, אשר ונפתלי, צפונה. שלושת השבטים הללו היו בעלי עושר, ממון וקנין, הם היו עשירים, והרוצה להעשיר יצפין, הוא הערך הרביעי האחרון, הפחות מכולם, ומקומם בצד צפון.

זוהי הבבואה היהודית, זהו סולם הערכים היהודי. זהו הסדר והקדימה אליו ישים היהודי פניו, ירכז את שאיפותיו האישיות ויכוון את חינוך ילדיו: עבודה עצמית, העיקר זה שיהיו לי בנים לומדי תורה, זה נצח ישראל לא ישקר, ואח"כ הערך השני בעבודה הוא תיקון המידות ואח"כ תשמור על הבריאות שלך, כי נפש בריאה בגוף בריא ובסוף זה כסף הערך הרביעי.

אם כן, המשכן באמצע, תורה תמיד במרכז, כולם סובבים את התורה, אחד יותר, אחד פחות, אבל כולם סביב התורה, דבר נוסף מוסיף "רבנו בחיי": שם ה' שורה במחנה, שימו לב, במרכז כל מחנה מארבע רוחות השמים, שם של הנשיא יש בו את השם של הקב"ה, הנה: יהודה יששכר וזבולון, מיהו האמצעי במרכז המחנה? יששכר, מה שם הנשיא שלו? נתנאל בן צוער – נתן אל – השם "אל" במרכז המחנה.

באמצעו של מחנה שני, מחנה ראובן, הוא מחנה שמעון והנשיא שלו: שלומיאל בן צורי שדי – שלומי אל.

באמצעו של מחנה אפרים האמצע שלו: גמליאל פן פדהצור. – גמלי– אל.

ומחנה דן באמצעו: פגעי-אל בן עכרן.

אומר "רבנו בחיי": כך מתנהל העם היהודי, תורה באמצע, ארון באמצע, עפ"י ה' יסעו, ועפ"י ה' יחנו, כל עם ישראל מסובב סובב, סובב את התורה אין שבט שמפנה גבו לתורה, בהיארכיה היהודית, התורה מעל לכל. אח"כ מידות אח"כ בריאות וכח ורק בסוף ממון.

הנקודה השלישית: שם ה' נמצא בתוכנו – ישר-אל! בכל שבט, רק 4 שבטים שם ה' ("אל") נמצא בשמותם והם כולם באמצע, ללמדך זהו הרצפט לתהליך קיומו של עם ישראל, תורה, תורה, תורה, ואין כבוד אלא תורה, ואין שאיפה אלא תורה, ואין חינוך אלא תורה, חלילה להפוך את היוצרות ואז עם ההכנה הזאת בעם ישראל למעמד הר סיני, זמן מתן תורתנו, שנזכה לקבל את התורה ונזכה לגדל דור של ילדים, דור של תלמידים שכולם דבוקים בתורה, דבוקים בה', עושים רצון קונם, ואז חזק ואמץ מאוד לתורה, ואז הקב"ה יעזור שיספיק חזק ואמץ לביטחון ישראל להגנת העם והארץ, דם יהודי לא יהיה הפקר ועם ישראל ישכון לבטח בארצו ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן ואמן.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע

הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5