——–
פרשתנו מתארת לנו את הימים שאחרי יציאת מצרים, ימים ספורים אחרי שיצאו ישראל מבית עבדים ושוב הם מאויימים, ושוב הם נרדפים ושוב הם בחרדה. ימים ספורים, פחות משבוע. וכך אומרת התורה בתחילת הפרשה: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם וַיּאמְרוּ מַה-זּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ…וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכל רֶכֶב מִצְרָיִם…וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם" (שמות יד, ה-ט), ימים ספורים אחרי יציאת מצרים. פרעה התעשת, ושוב הוא רודף אחרי בני ישראל – "וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם…וּפַרְעה הִקְרִיב" – פרעה התקרב – "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאד" – פחד פחדים אחז בהם – "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'" – צעקו אל ה'.
אומר ה"אבן עזרא": "יש לתמוה איך ירא, נפחד, מחנה גדול של שש מאות אלף איש, זכרים מבן עשרים שנה ומעלה מהרודפים אחריהם". למה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? מדוע ישראל תפסו פחד? למעלה מ-600 אלף איש גברים מעל גיל 20! שיצאו נגדם למלחמה! והרי התורה אומרת: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יג, יח).
אומר רש"י: "אין חמושים אלא בכלי זין". היה להם את הנשק המקובל באותם ימים.
מה זה חמושים? אומר בעל הטורים: "מלשון חומש", אומרים: לחמש את הצבא. מאיפה זה לקוח? מפרשת השבוע. למה "חֲמֻשִׁים", משורש חמש, חמישה? אומר בעל הטורים: "על שם חמישה כלי זין שהיו בידיהם: מגן, __, רומח, חיצים (=קשתות), ומקל יד". שישיבו מלחמה שערה, מה הם יראו כ"כ?!
אומר ה"אבן עזרא": "כי המצרים היו אדונים לישראל עד לפני זמן קצר, במשך 210 שנים של גלות, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו הייתה שפלה" – מנטאליות של אנשים מסכנים, של אנשים גלותיים, מנטאליות של אנשים נרפים, שפלים, של עבדים ששועבדו ודוכאו במשך 210 שנים של גלות. אומר ה"אבן עזרא": "ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו של אתמול?", לא היה בהם את העוז, את האומץ להלחם עם האדון של אתמול, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים במלחמה. היה להם נשק, אבל הם לא ידעו להשתמש בו, לא היו מסוגלים להשתמש בו, אינם מסוגלים באופיים לנהל מלחמה, לא היה להם מנטאליות של אנשי צבא. אומר ה"אבן עזרא": "הלא תראה, כי עמלק בא בעם מועט" – מעטים הם היו עמלק "ולולא תפילת משה רבינו, היה חולש את ישראל" – רק בזכות תפילת משה רבינו כתוב: "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק" (יז, יג) – הוי אומר שהיה להם מנטאליות של תבוסתנים, של משועבדים, לא הייתה להם שום זיקה להיות חיילים, אז הם לא יכלו.
עם ישראל היה עדיין באופיו עם שנפשו שפלה, עַם עִם טראומות של דיכוי וסבל, זה עתה יצאו מהמחנות, מחנות הדיכוי וכשמצרים שוב רדפו אחריהם, מיד יראו וחרדו, צעקו אל ה'. והשאלה שנשאלת: הרי זה עתה יצאו ממצרים, למה הקב"ה שוב הכניס אותם לחרדות? שוב הכניס אותם, הזכיר להם את השפל שזה עתה יצאו ממנו, הרי עתה יצאו לחירות, מדוע?! אומרים חכמינו ז"ל: עם ישראל היה צריך לעבור שוב תהליך של מגביה שפלים עדי מרום. אחרי שהוא יצא ממצרים, הוא שוב עבר תהליך שחזור של עוד פעם שפלות ושוב של הגבהה – תיזכורת לְמה שהיה ולְמה שיהיה, הם היו צריכים לעבור תהליך חוזר של "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן יָבא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהילים קכא, א-ב), ולשם כך הם עברו תהליך נוסף של שפלות, שוב שפלות, שוב חרדות ושוב הקב"ה העלה אותם עדי מרום. היכן? כפי שאומרת התורה פרשת השבוע: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם… וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם", הם היו צריכים לעבור את כל התהליך הזה, להגיע ל"וַיּוֹשַׁע ה'", לדרגה הגבוהה ביותר של אמונה בה', היא ההכנה לעוד 42 יום, הכנה לקראת מעמד הר סיני. לקראת קבלת התורה.
ובכן שוב, הקב"ה הכניס אותם לשפלות, כדי להגביה אותם מחדש, להרים אותם מחדש, על רקע השפלת המצרים והטבעתם בים סוף, ואז עם ישראל הגיע לדרגה הגבוהה ביותר של אמונה: "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", ואז פרצה מגרונם, כולם כאחד, שירת הים. השירה הגדולה שנקראת בחז"ל: שירת האמונה. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – כולם שרו כאחד, שירה של רוח הקודש. לא שרו ישראל על מפלת שונאיהם. אימתי הם שרו? רק לאחר שהגיעו לדרגה של "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – הם הגיעו לשיא האמונה עדי מרום, "אָז יָשִׁיר-משֶׁה" – רק אז הם שרו את השירה הזאת לה'. אומרים חז"ל, התורה אומרת: עם ישראל שוב עבר תהליך של שפלות, כפי שדברנו, ושוב הוא היה צריך לה' הגביה אותו, איפה זה כתוב?
כתוב בפרשה: "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם"
"וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-הָעָם" – אחרי שהם חרדו, אחרי שהם יראו – "אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ" – הרימו קומה, התרוממו, (בעברית קוראים לזה: קבלו _ ) – "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" – ה' ילחם לכם. אין לכם מנטאליות של חיילים, של לוחמים, אל תפחדו! – "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן".
אני רוצה להביא דברים שאמר הרב מבריסק זצ"ל על הפסוק "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן": יסוד גדול בימינו, אמונתי היוצא מפרשת השבוע – "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" – לימוד שיש בו לקח לדורות על מלחמות ישראל בכל הזמנים.
בסיומה של מלחמת תש"ח, מלחמת השיחרור, שוחחו כמה ממקורביו של הרב מבריסק זצוק"ל על המלחמה ועל הניצחונות הגדולים שניצחו היהודים את הערבים. זה היה מעטים מול רבים, חלקם היו אפילו ניצולי שואה שהורידו אותם מהאוניות לצבא, (אחד מהם היה דודי), הרגיש הרב מבריסק שיש לאותם האנשים איזו התרשמות מגבורתם של הלוחמים ושל הצבא, הערצה גדולה לצבא של פעם, של תש"ח. זה הפריע לו, הוא חשב שמַתחילה להיות כאן הערצה "כּחִי וְעצֶם יָדִי". פנה אליהם הרב מבריסק ואמר: "כלום סבורים אתם שהרובים והתותחים, הטנקים והמטוסים, הם המה שניצחו במלחמה? לא מהם ולא מקצתי". ועכשיו אני מתרגם: הרובים הצ'כים, הדוידקות, והתותחים של פעם, השרמנים והפירימוסים המעטים שהיו אז? זה צבא הגנה לישראל?! לא מיני ולא מקצתי! אלא מאי? התהילים והתפילות, התחינות והבקשות של יראי ה', החרדים לדבר ה', של החכמים והצדיקים, הם המה שניצחו את המלחמה.
עם ישראל, המעטים נגד רבים, נגד כל מדינות ערב, לא ניצחו בכח הנשק המועט שהם קיבלו מהצ'כים. לא! אלא בכח מה הם ניצחו? בכח התפילות והתהילים והתחינות והבקשות של היהודים שהתכנסו להתפלל. בכח "אֵלֶּה בָרֶכֶב" – הערבים – "וְאֵלֶּה בַסּוּסִים", "וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם-ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" – בקשתנו – "ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ" – תמשיך להושיע אותנו בכל פעם, בכל אימת שאנחנו קוראים לך, עננו ביום קוראינו, כי לעולם אנחנו לא נוכל להיות נגד כל מדינות ערב, להם יש אמצעים, להם יש נשק, לנו אין, אנחנו מיעוט פה בארץ".
המשיך הרב מבריסק: "הדבר פשוט, אצל עם ישראל אין קו החזית ביבשה, בים ואפילו לא באוויר, כל הדברים האלו הם קו העורף, הצבא היהודי הוא קו העורף של עם ישראל, החזית האמיתית ששם ניטש הקרב הוא בשמים, המלחמות שלנו הם לא עם הערבים, אלא השר של ישראל בשמים – מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל – להם יש מאבק בשמים עם השר של הערבים, עם השר של עשו". המאבק הוא לא פה, פה זה העורף, המאבק האמיתי עפ"י פרשת השבוע, שדה הקרב האמיתי הוא בשמים. רק חזית אחת יש. וכל השאלה היא (שם): האם קבלו את התפילות והתחינות של עם ישראל? האם עם ישראל הצליח בזכות התפילות והבקשות שלו לנצח את המקטרגים והמשטינים שלמעלה, את שרי אומות העולם, או חלילה לא?! שמה המאבק האמיתי. מאבק איתנים בין מלאכים של ישראל, סנגורים, לבין מלאכים של אומות העולם וכל מה שאתה רואה פה זה קו העורף. זה הרי היה פלא פלאים שהעם הזה, עם שרידי חרב, הצליח לעמוד מול כל אומות העולם, מול כל עמי ערב".
ובספרים הוסיף ראיה לדברי הרב מבריסק: אומרים הספרים הקדושים: כאשר הקב"ה התחיל להביס את פרעה, כתוב: "וַיָּסַר אֵת אפַן מַרְכְּבתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" – הקב"ה הסיר ממנו את הגלגלים של הרכב – "וַיּאמֶר מִצְרַיִם" – כשהם ראו שהם שוקעים בחולות, אין להם גלגלים, הרגישו שהם מובסים – "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות יד, כה) – ראיה שהמאבק האמיתי הוא למעלה, מי טבח בהם? השטן – (הסמ"ך, מ"ם, אל"ף, למ"ד). אומרים הספרים הקדושים: "וַיָּסַר אֵת אפַן מַרְכְּבתָיו" – "אפַן" – אל"ף, פ"א, נו"ן, זה בגימטריא סמא"ל (-לא מזכירים את השם הזה) הקב"ה הסיר את הכח של המלאך שלהם, (131=סמא"ל=אפַן), כשהקב"ה משתק את השר שלהם שלמעלה (="וַיָּסַר אֵת אפַן"), אז אין להם גלגלים, אין להם אופן, אם כך אומרים מצרים: "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם".
אומר הרב מבריסק: אם עם ישראל מנצח שם למעלה, בחזית האמיתית, בין המלאכים, בכוחות מעלה שהם אחראים על הכוח למטה, ממילא באה הישועה למטה וינצחו המעטים את הרבים, מגלגלי החביות המורדות במורדות הר הכרמל (אתם יודעים, גילגלו חביות והערבים חשבו שמפגיזים אותם, בחיפה) או מפילי הדווידקות, אם עם ישראל זוכה לסתום פיות של משטיננו למעלה (סמא"ל), אז "וַיָּסַר אֵת אפַן מַרְכְּבתָיו" – אז מתחילה הבריחה הגדולה, כפי שאנחנו מכירים בכל מלחמות ישראל, אורח ניסי, ואם חלילה לא, אז חלילה, אז איך אומרים? פשלות!
"והאמת כי כל מה שמתחולל על הארץ, בשדה הקרב", אומר הרב מבריסק, "אינו אלא משחק ילדים!", זה מין דמין יטורא של מה שקורה למעלה, משחק של השתדלויות. החבית האמיתית היא למעלה, כך מתנהלים מלחמות ישראל, לא עפ"י חוקי טבע, מפרשת השבוע אנחנו למדים שעם ישראל היה בפחד גדול, לא היה לו מנטאליות של לוחמים, "הִתְיַצְּבוּ" – הרימו ראש, אמר משה רבינו, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", "תַּחֲרִשׁוּן" – תתפללו. תגידו תהילים, תשבחו את ה', ואז מכח התפילות שלכם החרישיות, בכח הדמעות שלכם, אז צבא הגנה לישראל למטה, ינצח.
"ה' יִלָּחֵם לָכֶם" – זה לא רק ביציאת מצרים, אלא זוהי נוסחת המלחמות של עם ישראל עד ביאת המשיח, כי תמיד אנחנו נהיה חלשים, תמיד מלחמותינו יהיו בדרך הנס.
שאל אחד מהנוכחים, משהו מבדח, את הרב מבריסק: "אם הצדיקים הם שניצחו בחזית למעלה וע"י כך הובס האויב למטה, מדוע נפלו קורבנות כה רבים במלחמת השחרור? 6000 חיילים והרבה פצועים?!" שאלה טובה, נו?!
השיב הרב מבריסק בסיפור שהייתה אצל סבו, רבן של כל בני הגולה, בעל "בית הלוי": "פעם אחת הוא אירס את בנו, והבחין האבא שהבן שלו זחה עליו דעתו, מה יש? שהוא קיבל נדוניה גדולה מאוד, אז זחה עליו דעתו. החיש ה"בית הלוי" בדבר ואמר לפניו (שמעו שיח של אבא גדול, ענק, עם בן צעיר, חריף): "דע לך בני, כל הנדוניה הגדולה שקבלת לא היו בזכות למדנותך, בזכות צדקותך, הכל זה בגלל שאתה הבן של הרב מבריסק, הבן שלי, כלומר משום כבודי ולא משום כבודך, אז מה דעתך זחוחה עליך?"
הבן היה חריף, התחיל עימות עם האבא, ויכוח תורני, השיב הבן על אתר: "אם כבוד אבא שנוי כאן, (אם כל הנדוניה זה רק בזכותך ואני…) ואני לא משהו, הרי שהייתה צריכה הנדוניה להיות גדולה בכפל כפליים, למה נתנו לי רק חצי מליון דולר, הרי היו צריכים לתת לי חמישה מיליון דולר?! אם זה בזכותך, אז ודאי אתה שווה יותר! על כן מוכרחים לומר לכבודי הנדוניה הזו, ולכן היא קטנה", זה הכל החצי מליון, זה בזכותי.
ענה לו אביו ואמר: "האמת היא שכל הנדוניה הזאת היא לכבודי בלבד, ואשר לטענתך, אם כן היא הייתה צריכה להיות גדולה בכפל כפליים, ומה אעשה שאתה נמצא בתווך ומפני כך היא, היא איננה כ"כ גדולה כפי שהייתה צריכה להיות" (הכל בשבילי, אבל מדוע היא לא פי עשרה? כי אתה החתן, אז אתה בתווך, אז אתה קילקלת), במילים פשוטות: אתה הזקת לעצמך.
מדוע הביא את הסיפור הזה? אומר הרב מבריסק: "באמת, שאלתכם הייתה שהכל זה בזכות התפילות והתחינות שהגיעו למעלה ובזכות התפילות הקב"ה סתם פיות משנאינו ומקטרגנו. אם ככה אז למה נהרגו הרבה חיילים? והמלחמה הותירה אחריה הרבה פצועים? אמר הרב מבריסק: "בדיוק כמו אצל סבא שלי והדוד שלי כשהיה חתן. באמת, החזית היא למעלה בשמים ושם מנצחים הצדיקים ויראי ה', אומרי התהילים והתחינות, ובזכותם צה"ל מנצח, ובאמת מצד זה לא היה צריך להיפצע אפילו אדם אחד מישראל, כולם היו צריכים לחזור מהחזית בשלום, כמו במלחמות ישראל ב-31 מלכי כנען, מלחמות יהושע, כיבוש הארץ, אבל מה לעשות, ויש בתווך, יש אומרי תהילים הרבה, יש שומרי תורה הרבה, בעלי זכויות הרבה בעם ישראל, אבל בתווך, ישנם יהודים שאינם אומרים תהילים, שאינם מאמינים ב"ה' יִלָּחֵם לָכֶם", הסוגדים ל"כּחִי וְעצֶם יָדִי" ולא מזכירים שם שמים כלל וכלל, ובגלל אלו, הנדוניה בשמים, קטנה, קטנה יותר מכפי שהיינו מצפים, בשל כך הנצחון אינו מוחלט, יש הרוגים ופצועים רחמנא ליצלן".
למד הרב מבריסק מפרשת השבוע: "מלחמות ישראל, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן", צה"ל מנצח כשהוא מאמין שה' ילחם לכם, אז יש ניסים, אם לא, אז גם כשהוא יהיה מחומש במיטב הנשק, הוא לא יצליח למגר את המחבלים, את הפלסטינאים ויום יום יש הפתעות חדשות, מגלים מנהרה חדשה, פתאום מחבלים חדשים, גם היום נפל חייל מישראל ונפצעו חיילים נוספים, פה זה רק משחק ילדים. זו השקפת התורה בפרשת השבוע.
ההכנה הגדולה למעמד הר סיני הייתה בפרשת השבוע: "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" אמונה בה' מוחלטת, ובמשה עבדו, נותן התורה, "אָז יָשִׁיר-משֶׁה".
אומר "אור החיים" הקדוש: "מדוע עם ישראל לא שר ביציאת מצרים?" יצאו ממצרים מבית עבדים אחרי 210 שנים, למה הוא לא שר את השירה הגדולה: "אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאה גָּאָה"?! אחרי עשרת המכות לא שר, רק שבוע ימים אחרי כן, אז הוא שר, מדוע?
אומר "אור החיים": "ביציאת מצרים הם היו אחרי כל המכות, הם עדין לא הגיעו לשלימות באמונה", היה להם כבר יראת ה', אבל לא היה להם עדיין יראת הרוממות, שזו יראה של כבוד ה'. ביציאת מצרים, היה פחד מה', על פחד מה', לא שרים שירה. על מה שרים שירה? על "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", האמונה השלימה, זה הם זכו רק בקריעת ים סוף, אחרי ההשפלה הנוספת, אחרי ששוב היינו צריכים לעבור שלב של התייצבות, של הרמת ראש. כל השירה של פרשת השבוע, כל ה"וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", כל השירה הייתה בזכות האמונה הגדולה, כשהם הגיעו לדרגת השלימות באמונה, במשה עבדו – אז שירת הים פרצה מתוך גרונם – "אָז יָשִׁיר-משֶׁה".
מה היא הבחינה של אמונה שלימה? אומר "אור החיים" ביציאת מצרים עדיין לא הייתה אמונה שלימה, הלואי עלינו, ואז השירה לא פרצה מתוך גרונם. רק כאשר הם הגיעו לאמונה שלימה שהיא ההכנה הגדולה למתן תורה שהיא 42 יום לאחר מכן, אז אמרו שירה, אז הם התעלו. ומה היה בשירה? "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – כולם הצביעו כביכול, ראו את השכינה, ויחזקאל בן בוזי לא ראה את זה במעשה מרכבה, אז שרו. מה היא הבחינה של אמונה שלימה, אמונה ללא סייג?! שלשה דברים אנחנו מזכירים "שלימה": רפואה שלימה, גאולה שלימה, ואמונה שלימה. מה זה אמונה שלימה? דרגה שלא הייתה להם ביציאת מצרים, עדיין.
אומר ה"כלי יקר": "אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – מה זה "אָז יָשִׁיר"? כל השירות הגדולות פותחות במילה "אָז"? למה פתח ב"אָז"? פירוש המילה "אָז" – אל"ף רוכבת על האות ז"ן. אל"ף ראשונה, ז"ן שניה. ז"ן זה טבע, הטבע זה מספר 7, אל"ף זה הקב"ה, אחד, יחיד ומיוחד. הם הגיעו לדרגה של "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – אמונה אבסולטית, מה משמעות הדבר? שהם השליטו את האל"ף – את האחד, יחיד ומיוחד, על כל הטבע כולו, שהמליכו את היחיד ומיוחד על הטבע כולו, הרמוז באות ז"ן, מבלי להשאיר תו קטן שלא המליכו את הבורא עליו, כלומר, ביטלו את עצמם לגמרי לבורא יתברך. מה פלא שהם ראו כאלה ניסים? ראו קריעת ים סוף? אז פרצה השירה, שירת האמונה פורצת, כשהאמונה היא שלימה, ומה פירוש אמונה שלימה? שהם מאמינים בכל ישותם, בכל מהותם בבורא יתברך, אין להם אפילו קורטוב אחד קטן מחוץ לאמונה של "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"!
הרבי מקוצק היה אומר: כשיהודי ממליך את הקב"ה באמירת קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), מה זה "אֶחָד" – אל"ף – אחד, יחיד ומיוחד, חי"ת – שולט על שבעה רקיעים ועל הארץ – יחד חי"ת, דל"ת – ועל ארבע רוחות השמים הוא ממליך את הקב"ה על כל העולם כולו, על כל מה שיש בו, על כל הקוסמוס. אומר הרבי מקוצק: "כשאתה ממליך את הקב"ה על כל העולם כולו, אל תשכח להמליך אותו גם על עצמך", כי לפעמים האדם ממליך על כל העולם כולו, אבל את עצמו הוא משאיר בצד, אני סובר לעשות מה שאני רוצה. לא!!! "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ", על הכל, וגם על עצמך, אין, אין פינה שהקב"ה לא משגיח עליה ואינו שולט עליה, ראינו את זה בשבועות האחרונים, זה הפירוש של "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" – אמונה שלימה! אין "כּחִי וְעצֶם יָדִי", אין בינתי "וְאֶל-בִּינָתְךָ אַל-תִּשָּׁעֵן", על השכל שלך, הכל בסייעתא דשמיא, ברצונו כן, וברצותו לא! שלנו זה רק השתדלות, זה משחק ילדים, אומר הרב מבריסק.
וזהו שמצוה דוד המלך בדברי צוואתו לשלמה הממשיך, הוא אומר לו כך: "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א, ב, ב). מה פירוש המילה "אִישׁ"? אל"ף כמו אחד, כמו אז, אל"ף רוכב שולט על כל היש. הוא מצוה את שלמה המלך: "וְחָזַקְתָּ" – תתחזק כל החיים שלך, ביראת ה', באהבת ה', תגיע לדרגה "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – היינו "וְהָיִיתָ לְאִישׁ" – זה אל"ף שולט על כל היש, גם על ה"יש" שלך, גם על ה"יש" שלי, אין אתר שאין בו השגחה אלוקית, שאין בו רצון ה', ממילא החזית שלנו היא למעלה, ובמה היא תלויה? במעשים הטובים שלנו בלבד, ואז שלוחנו היקרים, החיילים היקרים שלנו שעומדים בחזית, שוכבים בחזית, הם זוכים ויש להם הצלחות גדולות. בספרי חסידות קוראים לזה: בטל ישותך מפני הקב"ה.
אם ככה, הגענו לנקודה שעם ישראל בפרשת השבוע, שר את שירת הים, כשהוא הגיע לדרגה של איש ביטל את כל ישותו, "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – אז המליך את האל"ף על האות ז"ן, על ה-7. בפרשת השבוע אנחנו מוצאים דבר הפוך מזה, כנגד זה. אדם שחווה חוויות רבות של אותות ומופתים, לא פחות מעם ישראל ולא ביטל את כל ישותו לבורא יתברך, השאיר לעצמו פינה פנימית של החשבה עצמית, גאווה עצמית, אזי שאדם לא מבטל את כל ישותו, היה לו פחד אלוקי, אבל הוא לא ביטל את כל ישותו, הוא ראה מופתים בדיוק כמונו, הכל הוא ראה וחווה, איך כתוב? "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו) – מה שעבר עלי בחיים ראיתי את ה', ובכל זאת הוא לא היה מוכן לבטל את כל ישותו לבורא יתברך, להיות איש, השאיר לעצמו פינה, אזי אשליה קטנה בחיים התחברה לאותה נקודה של החשבה עצמית והסיתה אותו מיראת הבורא יתברך וסופו שירד במצולות ים.
מיהו אגב? כנגד עם ישראל: פרעה. היה אדם שחווה חוויות אלוקיות יותר מפרעה?! דם, צפרדע, כינים, על בשרו, הוא ראה את ה', הוא אפילו אמר, הודה בפיו: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק" – פרעה, אבי הפרעוייזם הרשע, שוב רדף אחרי ישראל.
במה דברים אמורים? פרשת השבוע פותחת על פי "אור החיים" הקדוש, פרשת השבוע מתחילה "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם". למה פתח במילה "וַיְהִי"? הרי "וַיְהִי" זה מילת צער? במקום שהיה צריך לומר מילת שמחה גדולה, יציאת מצרים, אז למה כתוב "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם"? איזה צרה זו? ושאלה נוספת: מי שלח את ישראל ממצרים?! פרעה?! מה זה "בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם"? הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים אחרי 10 מכות! הקב"ה כפה עליו לקום באמצע הלילה (איך הילדים אומרים: עם הפ'יגמה, הם רק לא יודעים עם איזה צבע) הוא קם באמצע הלילה, מוציא את בני ישראל, אומר להם: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות יב, לא), הוא לא נתן להם אפילו לאפות את הלחם, הוציאו מצות, אז מה זה שכתוב "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם"? פרעה שלח את העם? הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים. ועונה "אור החיים": הקב"ה רצה שאותו פרעה, שחצן, רברבן, שפעם הוא אמר: (אתם זוכרים?!) "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלו לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה' וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב)?! הקב"ה רצה שאותו הפה של הרברבן הזה, הוא יוציא מפיו את המילים: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות יב, לא), מי שאמר פעם: מי הם? מי ה'?! לא אשלח! אתה במו פיך, אתה תשחרר את עם ישראל באמצע הלילה, ולא תתן להם להתעכב אפילו רגע, מפחד אלוקים, מכת בכורות.
אז הקב"ה רצה שהפה שאסר אותם במצרים, הוא הפה שיתיר אותם, דה עקא, אומר "אור החיים", כשפרעה אמר "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", פרעה היה בעל גאווה גדול, כבוד שיחק אצלו, הושפל עד עפר, אבל הוא כל הזמן חיפש את פינת הכבוד העצמי שלו. מה, הובסתי?! מה פתאום הוא רודף אחרי בני ישראל ימים ספורים אחרי שהם יצאו?! הוא לא חי בטראומה של עשרת המכות?! אומר "אור החיים": הואיל והקב"ה רצה שהוא במו פיו יאמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", כדי להראות לו: הנה, דברת, הנה, אתה מוציא אותם במו פיך, והיה לזה מחיר. מה המחיר? הוא חשב מחשבות לרדוף אחריהם, למה? כי הוא אמר: "רגע, רגע אחד, הרי אני הוצאתי איתו", הוא קם מהקרשים, התעשתו קצת, אחרי הנוק אאוט, איך אומרים: הוא מתחיל לחשוב: "רגע, רגע רגע, אני הרי לא הוצאתי אותם ממצרים, ברגע של חולשה, אם אני הוצאתי אותם, אז אני יכול גם להחזיר אותם", מה הביא אותו לרדוף אחריהם? הביאה אותו מחשבה אחת, "אני הוצאתי אותם" – החשבה עצמית קטנה, "התעשתתי, אבל אני מתחרט". אומר "אור החיים": לו הוא לא היה מוציא מפיו את ה"קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", לא היה עולה על דעתו בכלל, הוא הרי היה מושפל, מה נתן לו את ההחשבה העצמית? "הרי אני הוצאתי אותם".
זה כמו אותה אישה שהיא הייתה הגבר בבית, יום אחד בעלה הרגיז אותה, אז היא לקחה את המטאטא להרים עליו, אז הוא ברח והסתתר מתחת לשולחן הקפה הקטן, הקטנצ'יק, הנמוך הזה בבית, והוא צועק לה משם עם ידיים על הראש: "אני הגבר בבית, לא את". מוג לב שכמותך, מסתתר מתחת לשולחן.
רבותי, אומר "אור החיים", לא צריך הרבה, אדם שחי כל ימיו על כבוד, על החשבה עצמית, אז גם כשהושפל אחרי עשרת המכות ואמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", הוא מתחיל להתעשת, הוא מתחיל לחשוב: "מה אני אפס?! אני הרי הוצאתי אותם ממצרים… אם ככה, אני יכול להחזיר אותם" – וזה דחף אותו לרדוף בחזרה אחרי עם ישראל. אומרים חז"ל: "וכאשר אדם מתחיל להשלות את עצמו" – נכנס לאשליות של מחשבה עצמית, "כשאדם צועד בנתיבות האשליה, בדרך הטעות והשקר, אז בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו", אז הוא פוגש אשליה נוספת (איך אומרים: פרפר בראש פוגש פרפר נוסף) זה כבר הטעיה ממרומים. איזה? "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנו (יחזרו) לִפְנֵי פִּי הַחִירת בֵּין מִגְדּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפן" (הקב"ה החזיר אותם לחנות לפני בעל צפון) אומר רש"י וישובו לאחוריהם. הם חזרו, הם שבו לצד מצרים, למה? כדי להטעות את מצרים, את פרעה, מה הוא אמר? "הא, הם חוזרים… "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר"", איך פירש את זה?! הא, "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ" ואיפה הם נעצרו? ליד בעל צפון, מפתח את ההחשבה העצמית שלו.
אומרים חז"ל: מה זה "בַּעַל צְפן"? הרי ה' היכה באלוהי מצרים, כל אלוהי מצרים נכחדו, חוץ מאל אחד שנשאר, ה' השאיר, לְמה? לאשליות! בעל צפון, זה היה אל מצרי. מה זה "בַּעַל צְפן" אל הממון, הם היו סוגדים לו ומבקשים ממנו כסף, זהב, ממון, למה הקב"ה השאיר את בעל צפון? הוא היה היחיד שנשאר מכל אלוהי מצרים כדי להטעותם, שיאמרו: הא, כל האלילים הובסו, אבל אל הצפון, אל הכסף הוא נשאר, הוא החזק, הוא יציל אותנו, אשליות!!!
אומר ה"כלי יקר": "כי בעל צפון היה עבודה זרה אשר יחשבו כי ממנו יושפע להם הזהב והפנינים כמו שנאמר "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה" (איוב לז, כב)" – הרוצה להעשיר יצפין, הצפון מסמל את הכסף, גם היום, הצפון עשיר, הדרום עני. אומר ה"כלי יקר": השאיר הקב"ה דווקא עבודה זרה זו, להטעות אותם! טעית? השלית את עצמך? אתה מחפש כבוד? תרכוש אשליה, שיאמרו: עבודה זרה זו תתבע עלבוננו על מה שנטלו ישראל ממוננו. הרי "וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם" (יב, לו), הם הוציאו משם הרבה כסף, אמר פרעה: "הא, אל הכסף נשאר כי הוא תובע את עלבוננו, הכל הגיע לנו, חטאנו לעם ישראל, אבל לנצל אותנו, להוציא כסף?!" במכת החושך שאלו מאיתנו ולא השיבו לנו?! אל הכסף תובע את עלבוננו.
אל הצפון – "בַּעַל צְפן" זה אל המצפון, יש מצפון עוד בעולם, אז פרעה הכניס את עצמו לאשליות שבעל צפון, אל המצפון הוא ילחם להם.
אז הקב"ה נתן לו – עם ישראל התקדם, חזר לאחוריו מול בעל צפון והוא עם העין המוטעית שלו חשב: בעל צפון בלם אותם, אז נמשיך הלאה, נרדוף אחריהם. ולאן זה הוביל אותו? למצולות ים! ושם הם בזזו את מצרים פי כמה מכפי שהם הוציאו במכת החושך, אז מה הועיל לו? הנה אנחנו רואים מפה: אדם שחווה את כל החוויות, אבל הוא לא ביטל את עצמו באופן מוחלט לבורא עולם, הוא לא היה איש – הוא לא ביטל את ה"יש" שלו ל"א", לבורא יתברך, השאיר פינה: אני, אנכי….
תראו לאן הוא הגיע… לשיר שירה הוא לא שר, שרו אחריו והוא ירד במצולות הוא וכל עמו, והכל בגלל שמראים לאדם חוויות, אותות ומופתים כה רבים על בשרו והוא לא רצה לבטל את עצמו, כבוד עצמי ואז זה התחיל שוב לתפוח והקב"ה שוב הטעה אותו (בעל צפון) וירד במצולות.
זה מול זה: עם ישראל – "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – מגביה שפלים עדי מרום, אחרי החרדה הגדולה, עם ישראל שר שירה, המליכו את ה"א" על ה"ז", ואילו פרעה ירד במצולות, שרו אחריו, כנגד פרעה – שום דבר לא עזר, אותות ומופתים, שכח תוך כמה ימים את הכל, וירד במצולות.
חז"ל הקדושים היקשו למאורע של קריעת ים סוף לבחינה של "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" – ביטול ה"יש" – עוד שני ערכים חשובים ביותר בהוויה היהודית, פרנסה וזיווגים.
כמו שאומרים חז"ל: "קשה פרנסתו של האדם כקריעת ים סוף", "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב, סוטה ב) מה זה מלמד? שהפרנסה והזיווג אף הם יסודות גדולים בהוויה היהודית בבואה גדולה באמונה בה' יתברך, זה שיא האמונה, ההכנה הכי גדולה למתן תורה, הרי ששני הערכים האלה, פרנסה וזיווג, שניהם עומדים באותה שורה של "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", בבואה גדולה ביותר באמונה היהודית. מי שמחפש אמונה, יראה את זה בפרנסה שלו, מי שמחפש אמונה, יראה את זה בזיווג שלו, עד כדי כך שמן הראוי לשיר שירה כל יום על הפרנסה שהבאת לביתך, כמו קריעת ים!
חייבים לשיר שירה על הזיווג שה' נתן לך, כי הם הוקשו לקריעת ים סוף. האמת היא שגם הפרנסה וגם הזיווג מפורשים בפרשת השבוע. הפרנסה במפורש, הזיווג בדרך הרמז.
שואל אחד מהראשונים, חכמי אשכנז, בעל האגור, מהו הצד השווה, האמונתי של קריעת ים סוף עם פרנסה ועם זיווג? ואומר: "כשפרעה ומצרים רדפו אחרי בני ישראל, שכך נאמר בתורה הקדושה "וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'" (יד, י)" – חזרו לשפלות שלהם, "עמדו לפני עם ישראל כמה ברירות: כמה מחשבות עלו בראשם, אפשרות אחת: לצאת למלחמה נגד המצרים. אומנם לא הייתה מנטאליות של יוצאי צבא, המנטאליות היא של עבדים ובכל זאת אין ברירה, נצא, נגן על כבודנו, אפשרות שניה: לברוח למדבר. אפשרות קשה מאוד, מה נעשה במדבר? אפשרות שלישית קשה מאוד: אולי נרים ידיים, נרים מטפחות לבנות, נכנע ונחזור למצרים, יש ברירה?! אלטרנטיבה אחת לא עלתה על מחשבתם: אולי נמשיך הלאה ונכנס לים?! וזה לא אלטרנטיבה, כי להכנס לים זה עד גובה הפה, ואח"כ זה טביעה, זה מיתה, אז על מחשבה כזאת ודאי שלא חשבו, איך אפשר לחשוב על זה?! הם חשבו על כל האלטרנטיבות".
מה היה הסוף? מאין באה הישועה? הישועה באה דווקא מהכיוון שעליו לא חשבו כלל. נחשון בן עמינדב קפץ לים, עם ישראל אחריו והם לא הגיעו לגובה הפה והים נבקע – קריעת ים סוף, אמת?! אומר "בעל האגור": אף פרנסה של אדם וזיווגו של אדם הם אותו הדבר! – "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן" (תהילים קמה, טז) מכיוון שהוא אחרון שחשבת שמשם תבוא פרנסתך. אדם קם בבוקר, חושב, מתכנן, מאין אביא את לחמי? חושב, חושב, חושב, ואם יתבונן, ישים לב שלבסוף, הפרנסה מגיעה מכיוון שהוא לא ציפה, הוא רץ לפה והיא הגיעה משם… על זה נאמר: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ" (משלי יט, כא).
פעם פגש אחד מהצדיקים אדם אחד רץ בבוקר, שאל אותו: "לאן אתה רץ?", "שם, לצומת ז'בוטינסקי, לעבודה", שאל אותו: "מאיפה אתה יודע שאתה רץ אל העבודה? אולי אתה בורח מהעבודה? או אולי היא מחכה לך בצומת קוקה קולה? מאיפה אתה יודע?"
כמו שקריעת ים סוף הישועה באה מהכיוון הבלתי צפוי, גם הפרנסה והזיווג של האדם מגיעים, ללמדך: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" – ודאי צריך לקום בבוקר לעבודה, צריך לעשות השתדלות להביא לחם הביתה, אבל מי שמתבונן יכול להגיע ל"וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ אָז יָשִׁיר" – לבטל את היישות שלו לאל"ף (לה' אחד יחיד), ולשיר שירה כל יום, איך הגיעה אליו הפרנסה, זה דברים מופלאים. אותו דבר גם הזיווג, אדם חושב, הזיווג יבוא מפה, כך וכך, אני אומר לכם כאבא שמחתן ילדים ב"ה, אין לתאר ואין לשער איך נושא השידוכים הוא כולו אמונה: חשבתי, וחשבתי וחשבתי ותכננתי ותכננתי… הכל הוסר __.
על פי רוב, התנהלות החיים, היא לא מהכיוון שאדם מתכנן, שאדם מעריך ומצפה – זה יסוד האמונה – זה ההיקש של קריעת ים סוף לפרנסה ולזיווג.
נתחיל בפרנסה:
ילד שמגיע למצוות, מלמדים אותו להניח תפילין, לכרוך על ידו 7 כריכות של רצועות התפילין. נו, הילד צריך לחשוב, אסור לדבר, אסור להפסיק, הוא צריך לחשוב במחשבתו שהוא סופר 7, איך? מה הוא יחשוב? אז מלמדים את הנער לחשוב: "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן" – 7 מילים – 7 כריכות.
שואל הגאון רב ליב גורביץ זצ"ל, ראש ישיבת גייצד באנגליה: יש עוד פסוקים של 7 מילים, שזה משמעותי מאוד, למשל: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) – למה את זה לא מלמדים אותו לחשוב? למה את "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ"?!" ומשיב: נער מתבגר מתחיל כבר לחשוב: על כסף, הוא קיבל לבר מצוה ארנק מעור וכמעט כבר פנקס צ'קים, חסרה לו רק תעודת זהות… (איזה ארנק, היום כבר ילד בן 3 יש לו כבר שעון), הילד המתבגר מתחיל לחשוב: על הכסף, על הקידום הכלכלי שלו, על הרכוש, ועל צבירת הממון, מה יהיה איתי כשאני אהיה גדול, מאיפה יהיה לי כסף, אקנה לי מכונית מהודרת – זה מחשבות ראשונות שנכנסות לליבו של הנער המתבגר.
אומר רב ליב גורביץ: הדבר הראשון שמלמדים אותו זה שפרנסה היא משמים, אמונה – "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן". ואמנם כשאדם מתחיל לחשוב שהפרנסה הוא מביא, כוחו ועוצם ידו, בינתו, חוכמתו, אז הוא מרשה קצת לעצמו להערים קצת, לשקר קצת, כי זה הוא, הוא! אבל אם אדם מאמין "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ" שהכל משמים, שום דבר לא יעזור אם ה' לא יתן לך, אז בשביל מה אתה צריך לשקר במסחר, בשביל מה צריך להערים? למה אתה לא יכול להיות הגון וישר? מה הראיה? כי זה מבחן האמונה הפרנסה! פה קריעת ים סוף!
שאלה ראשונה ששואלים אדם בשמים כשמגיעים למעלה: נשאת ונתת באמונה? מה זה באמונה? האם המסחר שלך, המשא ומתן שלך, המו"מ שלך היה במום? האם לא שיקרת? האם לא חטאת? האם לא מכרת סוג ב' כסוג א'? – נשאת ונתת באמונה? האם האמנת בה', כמו בקריעת ים סוף, ביטלת את עצמך לרצון הבורא והאמנת בו בפרנסה?! אם כך, אז לא היית משקר, אם רימית ושיקרת, כלומר שחשבת שאתה גם כן משהו בפרנסה.
דרך השגת הפרנסה זה מבחן גדול באמונה. מה הראיה? סמיכות פרשיות בתורה: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ…לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ" (דברים כה, יג-טו) – מאזני צדק – כי אם תשקר במסחר, אתה מורד בבורא עולם, אתה סובר שאתה עשית את החיל הזה?! לא ביטלת את עצמך לרצון הבורא?! אתה חושב שכך תתעשר ע"י שאתה עושק אחרים?! מה כתוב מיד אחרי הפרשה של "מאזני צדק", של "נשאת ונתת באמונה"?! "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" – אומרים חז"ל, רש"י מביא: "אם שקרת במידות ובמשקלות, הוי דואג מגירוי האויב, מגירויו של עמלק, שנאמר: "מאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה'" (משלי יא, א)", ומה כתוב מיד? "בָּא זָדוֹן וַיָּבא קָלוֹן" (שם שם, ב), "בָּא זָדוֹן" – לא נשאת באמונה? שיקרת?! "וַיָּבא קָלוֹן" – אז יהיה לך את הבושות בסוף. זה מבחן האמונה – פרנסה!
אומר בעל ההפלאה, מורו ורבו של ה"חתם סופר" לפני 200 שנה, בהקדמה למסכת כתובות: "ה' יתברך מושיע בעשיה מועטת, בהשתדלות מועטת בענייני פרנסה, לשקר במסחר?! לרמות במסחר?! זה בגידה בה'! מה הראיה? "כִּי רוֹב מַעֲשֵׂיהֶם תּהוּ"" – ריבוי המעשים, ההשתדלויות, ההתחכמויות, התחמנויות במסחר זה תוהו, כי מה שמשתדלים הרבה זה הבל, "אדרבא, חסרון הפרנסה בא לפעמים מחסרון האמונה" – זה לא מספיק שאתה פותח את הידיים, חסרון הפרנסה הוא בא מחסרון באמונה.
אומר הפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" שואלים חז"ל: מה זה תֵּעָשֶׂה? היה צריך להיות ששת ימים תַּעשה! וזה יסוד ההכרה היהודית שפרנסה זה אמונה: תֵּעָשֶׂה – כי במקצת השתדלות היא נעשית בסייעתא דשמיא לבד, היא כבר תֵּעשה! מי שחושב שהוא עושה ביזניס, הוא תַּעשה, אז עד מהרה הוא יווכח שהוא יעשה לצחוק ולשנינה, לקלון! זה היסוד ההיקש של קריעת ים סוף לפרנסה.
פרשת השבוע – צנצנת המן. אומרת התורה: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעמֶר מָן וְהַנַּח אתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדרתֵיכֶם". איפה הניחו את זה? בתוך המשכן ואח"כ בבית המקדש. אתם יודעים עד מתי הייתה צנצנת המן? עוד בזמן ירמיה! אומר רש"י: בימי ירמיה, כשהיה ירמיהו מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה? מה הם ענו לו: אין זמן. מה, נניח מלאכתנו ונסגור את עסקנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס?! תשובה מקובלת, ידועה! מה עשה ירמיה הכהן? הוציא להם צנצנת המן שהייתה עוד בבית המקדש, אמר להם: ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו, כל אחד לקח את המן שהיה ליד ביתו, אומרים חז"ל: ככל שאדם היה דבוק בה' יותר, אז ה"מן" היה קרוב יותר לפתח ביתו – אמונה. צנצנת המן הייתה ראיה לאמונה של יהודי! עובדים…כן, אבל לא משתגעים! האמונה הבסיסית של פרנסה זה כמו קריעת ים סוף – "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – ה' נותן, לא צריך להשתדל, להשתדל יותר מדי, זה מצביע על חסרון באמונה.
אומר המלבי"ם: "פרשת המן יוכיח שהנהגה זו של "מן" משמים, קיימת ונוהגת לדורות, (לכן השאירו את צנצנת המן), שכל מי שינזר מענייני העולם לטובת התורה הקדושה, תורת ה', ז"א לא יעבוד, אז יזמין לו ה' יתברך לחם חוקו, בלא עמל ויגיעה, ויהיה מאוכלי המן"
ועל דרך הצחות: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" – זה נאמר לפני קריעת ים – "יִלָּחֵם" – (יו"ד, למ"ד, מ"ם, חי"ת), ילחם את מלחמת קיומכם, ו"יִלָּחֵם" – ויתן לכם לחם, שרתם שירה?! באותה מידה ה' ילחם לכם את מלחמת הקיום ויתן לכם לחם
אומר ה"ראשית חכמה", דור של האר"י הקדוש: "לולי חטא אדם הראשון, לא היה צריך האדם להתייגע בכל המלאכות, להכין אוכלו וכיוצ"ב" – אם האדם הראשון לא היה חוטא, לחם מן השמים! וכל הל"ט מלאכות שאסורות בשבת, הם כנגד הל"ט קללות שנתקלל אדם הראשון! מה הוא התקלל? "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תּאכַל לֶחֶם" – תעבוד, באה שבת קודש, מנוחה וקדושה לעולמים – לא לעבוד והיא מקור הברכה, כל ברכת השבוע בפרנסה, באה מהשבת, ל"ט מלאכות בשבת, אסור לעבוד! וכל מה שאנחנו מכירים 39 מלקות שאדם חוטא ומגיע לו מלקות, אומר בעל "ראשית חוכמה" שהשבת קודש היא מעל לקללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תּאכַל לֶחֶם", ל"ט מול ל"ט, ואומר השל"ה הקדוש: סוד ל"ט מלאכות, הם כנגד ל"ט קללות, בשבת אין קללות, כי היא מקור הברכה וכנגדן, ל"ט מלקות!
אם נסכם:
למדנו, קריעת ים סוף – "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – המליכו את ה"א" על ה"ז". למדנו על קוצו של יוד, את הפרנסה שהוקשה לקריעת ים סוף. עכשיו הצלע השלישית – זיווגים.
זיווגים:
איפה כתוב זיווגים בפרשת השבוע? אמרנו בדרך רמז. כפי שהזכרנו, גם אחרי יציאת מצרים, עם ישראל היה עדיין במצב של שפלות במצב של פחד, גלות מצרים השפיעה על האופי היהודי, ומה אמר משה לעם: "אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" – מה פירוש המילה "הִתְיַצְּבוּ"? צאו מן השפלות, הרימו ראש, איך תתייצבו? אומר משה רבינו: "וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" כשאדם רואה את ישועת ה' ומגיע לדרגה של "וַיַּאֲמִינוּ בה'" – הוא יוצא מהשפלות, בך ה' בטחתי, אין לי בושות, אין לי שפלות, הם הגיעו לדרגה הזאת בקריעת ים סוף.
בפרשת השבוע החל תהליך ההתייצבות של עם ישראל מהשפלות, החלו להרים ראש, זקיפות קומה יהודית, החל בנין המלכות היהודי, שיא המלכות היהודית היה מעמד הר סיני, הוא יום החתונה של כנסת ישראל – הכלה, כביכול עם הבורא יתברך – החתן ור' משה קורדובירו כבר כתב לנו שטר כתובה שהחתן התחייב לכלה, קוראים זה בשבועות.
עם ישראל במעמד הר סיני הגיע לחתונה, עם הקב"ה.
מה הכלה הביאה לחתן? הביאה נדוניה! איזו נדוניה? קבלת התורה – "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".
ומה החתן נתן לכלה? הוא נתן להם את הכל, עם בחירה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ישראל בני מלכים, עם נבחר! ממתי התחילה ההתייצבות אחרי השפלות הנוראה של גלות מצרים ואחרי יציאת מצרים שוב שפלות? אומר משה רבינו: "הִתְיַצְּבוּ" – מכאן מתחילה ההתייצבות, תבנו את קומת האדם שלכם.
לפני השיא, קריעת ים סוף – "וַיַּאֲמִינוּ בה'", אח"כ, ישראל הפכו להיות בני מלכים, מעמד הר סיני – חתן וכלה. חתן דומה למלך! איפה יש לנו בפרשת השבוע את הנושא של זיווגים? במילה "הִתְיַצְּבוּ"! אדם ששרוי בלא אישה, רווק, בחורה רווקה, הם במידה מסויימת במצב של שפלות, לבד, פלגא – חצי, עדיין לא הגיעו למצב של "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" (משלי יח, כב), וזה מצב של שפלות ונמיכות קומה וכולם מבקשים, מצפים ומתפללים ומתחננים לעת מצוא, למצוא אישה, למצוא טוב, להגיע לשלימות, "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד), אחדות, קשה לאדם לחיות בהיותו חצי. (במילה "הִתְיַצְּבוּ", כאן התחילה ההתייצבות, לצאת מן השפלות של הבדידות של הבחור לחוד והבחורה לחוד)
אומר החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) בספרו "חומת ענק": "הִתְיַצְּבוּ" בגימטריא חתן כלה = 513 לרמוז, למה שאמרו חז"ל: קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, לפני קריעת ים סוף במילה "הִתְיַצְּבוּ", אנחנו מוצאים על דרך הרמז שהזיווג כקריעת ים סוף, הרי שלפני קריעת ים סוף יש לנו רמז על חתן וכלה – "הִתְיַצְּבוּ" – הרימו את עצמכם, תיפסו אחד את השני, אחרי קריעת ים סוף את ההיקש של פרנסה לקריעת ים סוף, סביב קריעת ים סוף יש לנו את הזיווגים שהוקשו ואת הפרנסה.
ההתייצבות כמו שעם ישראל החל להתייצב, להרים ראש, לבנות את בית המלכות שלו, מלכות התורה, המלכות להיות בני מלכים, כביכול להגיע להיות כלה להקב"ה, כך פרשת השבוע, עם ישראל "הִתְיַצְּבוּ" – יש פה את הסגולה של בנין הבית היהודי, חתן כלה, בית יהודי הוא בית המלכות, חתן דומה למלך, להגיע למלכות אמיתית זה ע"י איש ואישה זכו ששכינה ביניהם.
ומאז שהם מתחתנים, שהם כורתים את הברית ביניהם, עליהם להתחזק. מה עושים בחתונה? שרים, מזמרים וקופצים, יש אפילו תזמורת. למה שרים? כי יום החתונה הוא יום אמונה כקריעת ים סוף, שרים שירה, גם כאן צריך לשיר שירה, ואז, מותר לשמור את יום החתונה, את תחושת האמונה של יום החתונה שנמחלים כל עוונותיהם, לשמור את זה עד 120 שניהם, כדי להשרות שכינה ביניהם, כדי לזכות כל השנה להיות מלכים, בבחינת "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", צריך להחדיר בבית את האמונה בה', להחדיר את זה בילדים, אב זה בית מלכות, להחדיר בבית, אשה וילדים את ה"א" על ה"ז", על הטבע, ולשיר שירה: "שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים" מי הם הגאולים? חתן וכלה.
חתן דומה למלך, ישראל בני מלכים.
מה זה מלך? זה 3 אותיות אחרי האות י', "ה' מֶלֶךְ. ה' מָלָךְ. ה' יִמְלךְ לְעלָם וָעֶד". אומרים המקובלים הקדמונים: מלך זה 3 אותיות (חוט המשולש לא במהרה ינתק) אחרי האות יו"ד לרמוז שהקב"ה, מלך מלכי המלכים, שולט על העולם שנברא ב-י' מאמרות.
שואלים המפרשים: אז למה לא כסדר האותיות? למה האותיות מהסוף להתחלה?! למה לא "כֶּלֶם" לפי סדר האותיות? ועונים: כי ה"מלך" מלך מלכי המלכים, שולט על העולם מלמעלה למטה, מ"ם – מלמעלה לארץ, על החומר, על הארציות. (מלך – מ"ם, למ"ד, כ"ף), כך ישראל, מה מלכי? רבנן, תלמידי חכמים, ישראל – בני מלכים, חתן – דומה למלך. מה משמעות הדבר? חכמי ישראל, גדולי התורה, הם מלכים, הם משקיפים על העולם מלמעלה למטה, וכמו שהקב"ה גוזר, אף צדיק גוזר והקב"ה מקיים – "רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה" (תהילים קמה, יט). ישראל נמצאים ברום הפיסגה, הם משקיפים על עולם החומר מלמעלה למטה, הם מעל לחומר, הם שמימיים. ישראל בני מלכים, הבית היהודי, מלכות להשקיף על העולם, להתרומם, לא להשאר למטה, כי זה כֶּלֶם (=כלימה) להשאר למטה, איך הרבי מקוצק אומר: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי-אָדָם" בשביל מה?, את הארץ הוא נתן להרים לכיוון השמים, להרים את הארציות – זה תפקידם של חתן וכלה, זה בנין הבית היהודי.
משמעות נוספת נפלאה למושג מלך:
הקב"ה מלך, גם ישראל הם בני מלכים, גם תלמידי חכמים, גם חתן וכלה. מה זה מלך? כתוב בספרים הקדושים: מלך רומז על מלמעלה למטה. באיזה משמעות? מלך – מ"ם זה המוח, למ"ד זה הלב, והכ"ף זה הכבד, המוח נמצא למעלה, כך ה' ברא אותו, המוח זה השכל, הלב זה הרגשות, למטה, הכבד זה החומר, החומריות.
אומרים הספרים הקדושים: מלך – כשאדם מקים את הבית שלו צריך להיות מלך (מח, לב וכבד) יהודי צריך להיות מלך, היינו שהמח ישלוט על הלב, אוי ואבוי לאדם אם הרגשות שלו פועלים בלבד, כי אז הוא יכול לעשות פוצ'י, המוח צריך לשלוט על הלב, ושניהם, המח והרגש על הכבד, על החומר! אם כן, מלך ולא כֶּלֶם! למה לא כֶּלֶם?! כי כֶּלֶם זה הפוך, הכ"ף – הכבד היא הדומיננטית, החומריות היא הדומיננטית באורח חייו, הכבד שולט על הלב, והלב שולט על המוח, אז זה כלימה ובושה לאדם כזה, זה אדם ארצי שכל מה שמכתיב אצלו זה הכבד. לא!!! החומריות לא מכתיבה, ישראל בני מלכים, להשליט את המח, את השכל האלוקי על הלב הרגשי ושניהם על החומר.
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – השמים קודם ("אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"), השמים צריכים לשלוט, להנהיג, להנחות את הארץ – את הכבד.
משל למה הדבר דומה? האדם צריך לרכב על החמור (חומר), ולא החמור רוכב על האדם. זה חריג, זה בושה, אדם שמרכיב חמור, זה כֶּלֶם, זה כלימה. החמור שמרכיב אדם, מלך המשיח גם כן יבוא על חמור – על גבי החומר, שליטה על החומר, זה חתן וכלה, זה בנין ביתם.
פרשת השבוע, זיווגים – "הִתְיַצְּבוּ" – רווקים בחורים ובחורות, היו מלכים, השליטו הראש על הלב ושניהם על הכבד.
בא בעל "בית יעקב" הצדיק מאיסטיצ'ה, ואומר דבר עצום: מהו החילוק בין האדם לבהמה? בין אופן עמידתו של האדם לעמידתה של הבהמה? האדם – הראש למעלה, אדם לא זוחל על ארבע, על שניים, הראש למעלה, הלב למטה והכבד התחתון ביותר, הבהמה – הראש שווה בגובהו לגוף כולו, הראש בקו אחד עם הלב ועם הכבד, הוי אומר אין שלטון השכל על הלב ואין שניהם על הכבד. החומר והרוח הכל אותו דבר, זה נקרא בהמה.
אומר הצדיק מאיסטיצ'ה: יש מצב שאדם ישן, ואז הוא שוכב, כשהוא שוכב, אף האדם הוא כמו בהמה, כי המוח אינו שולט על הלב ואינו שולט על הכבד, מחוסר הכרה, הוא לא פעיל, הוא לא פרודוקטיבי, אז הוא כמו בהמה, ועל זה אמרו: "כל ההולך בטל, כישן דמי", אז גם אם הוא הולך עם הראש למעלה, אבל התחתון שולט על העליון, לעומת זאת אומרים חז"ל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאד" (בראשית א, לא), "מְאד" – זו שינה. מה זו שינה? שינה אנחנו כמו בהמה, אומרים חז"ל: "טוֹב מְאד" – אדם שכל חייו הוא מלך, המוח שולט על הלב והכבד הוא אדם. הראש למעלה, והכבד התחתון כשהוא ישן הוא לא בהמה, כי השינה שלו כדי לקיים את האדם שבו, על זה נאמר "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כחַ" (ישעיה מ, לא), אבל אדם שכל חייו, הכבד שולט, הראש והלב הם בקו אחד, הוא בהמה, אז לא רק בשינה הוא בהמה, אלא גם כשהוא הולך זקוף, הולך בטל כישן דמי, א"כ "הִתְיַצְּבוּ" – בפרשת השבוע יש רמז לבנין הבית היהודי לזיווגים, חתן כלה.
לאן נגיע? ישראל בני מלכים.
איך תגיעו? "וַיַּאֲמִינוּ בה'.
כך נראה הבית היהודי, שירה תושר בביתכם, להגיע לקבלת התורה, שהבית שלכם יהיה בית שהמ"ם – המוח שולט על הלב ושניהם, השקיפו מלמעלה, ממעון קודשכם, על הארציות על החומר, ואל תתנו לחמור – לחומר לרכב עליכם.
יהי רצון שנזכה לקריעת ים סוף, לכל שלושת המשמעויות של "וַיַּאֲמִינוּ בה'" שנזכה לשיר שירה חדשה "שִׁבְּחוּ גְאוּלִים", שנזכה לבחינת "הִתְיַצְּבוּ", לבחינת מלך ולא נכלם לעולם ועד, כי אם נזכה למלכות, אז לא נגיע לכלימה ולא נכלם לעולם ועד.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5