——–
פרשה המסיימת את הספר השלישי מחמישה חומשי תורה הוא ספר ויקרא. נאמר בסיומו: "חזק חזק ונתחזק". שלוש פעמים "חזק" בגימטריה משה, לרמוז כי אין לנו חיזוק, אלא בתורת משה. כל הצלחותינו כל קיומנו, כל נצחיותינו תלויים בדבר אחד בדבקות שלנו בתורת משה. וזהו המסר של פרשת השבוע.
בפרשת השבוע נאמר: "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אתָם". אומרים חז"ל "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ" שתהיו עמלים בתורה. לא מספיק לשמור מצוות וללמוד, אלא שתהיו עמלים בתורה – "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה" – זהו העסק שלנו.
כתוב: "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אתָם…וְנָתַתִּי…וְנָתַתִּי…וְנָתַתִּי" – כל הברכות מובטחות לנו! ואם לא, אומרת הפרשה: "וְאִם-בְּחֻקּתַי תִּמְאָסוּ", חלילה, אז גם "וְנָתַתִּי" אבל מסוג אחר, של קללות רחמנא ליצלן.
זהו התוכן של פרשת השבוע: או "וְנָתַתִּי" כזה, או "וְנָתַתִּי" אחר. והכל תלוי בדבר אחד: אם עם ישראל יהיה נאמן למורשתו, לתכליתו, לעובדת היותו עם נבחר.
פרשת השבוע זוהי פרשה הקרויה פרשת התוכחה, בה מוכיח הקב"ה את עם ישראל בתוכחות קשות ואיומות, אם חלילה עם ישראל יפר את ייעודו. תצלנה אוזניים משמוע תוכחות ואיומים וקללות כאלו, כפי שמובאים בפרשת השבוע, ויש פרשה נוספת שגם היא קרויה פרשת התוכחה: היא פרשת כי תבוא הנקראת סמוך לראש השנה, ושם אף הוכפלו הקללות, קרוב ל-100 קללות (עם הכולל), 100 תוכחות, 100 איומים!
אומרת הגמרא במסכת מגילה דף לא: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: תיקן להם עזרא הסופר לישראל שיהיו קוראים קללות שבתורת כוהנים" – זה מה שאנחנו קוראים תוכחה קודם עצרת (קודם לחג שבועות – זמן מתן תורתנו), ואת הקללות שבספר דברים, משנה תורה קוראים קודם לראש השנה. פעמיים בשנה אנחנו עטופים בטלית ברוב עם, בציבור, שומעים ברכות התורה של אלה שעולים לתורה ושומעים קללות, איומים, תוכחות איומות ואגב כולם התקיימו (חז"ל), התוכחות שבפרשת שבוע זה בית ראשון והתוכחות של פרשת כי תבוא, זה בית שני ואילך. הכל התקיים.
אמר אביי: "מדוע אנחנו קוראים לפני שבועות? ומדוע אנחנו קוראים לפני ראש השנה?" אמר אביי: "כדי שתכלה שנה וקללותיה" – אנחנו עוברים צרות וייסורים וקללות, וכדי שתכלה שנה וקללותיה. "נו", אומרת הגמרא, "לפני ראש השנה זה מובן, כי זה סוף שנה, ומה עם לפני שבועות?" אמר אביי: "ועצרת, חג שבועות, אף היא כמו ראש השנה". שניהם ימי דין וראוי לשמוע את התוכחות בקשב רב.
אומרים התוספות: "אם כן ראוי היה לקרוא את פרשת בחוקותי, על פי תקנת עזרא, בשבת האחרונה שלפני שבועות, ובשבת האחרונה לפני ראש השנה ומדוע אנחנו מקדימים שתי שבתות קודם לכן (גם לפני שבועות וגם לפני ראש השנה)?" ועונים: "כדי שלא יכנסו לחג מתוך צער ומשום כך הקדימו קריאת התוכחות והקללות לשתי שבתות קודם לכן", הוי אומר שיהודים שמעו את הקללות והתוכחות של פרשת בחוקותי השבוע ואת פרשת כי תבוא, זה הוריד להם את המצב רוח, זה הכניס אותם לדאגה, כי הם שמעו קללות ואיומים מהתורה הקדושה, מה' יתברך, אז הם נכנסו ללחץ ולצער. זה לא עבר להם ליד האוזן (איך אומרים זה לא היה חפיף) וחז"ל לא רצו שזה יפגע להם בשמחת החג, אז הקדימו בשבועיים לפני כן. וכשיבואו החג הם ישכחו מזה, ז"א הם יזכרו, רק הלחץ יפוג מעט.
מביא בעל "עין יעקב", דור של האר"י הקדוש (רבינו יעקב בן חביב) וכך הוא אומר: "כמו שבראש השנה נברא העולם והוא יום דין, לכל באי עולם וראוי לשמוע לפני יום הדין דברי התעוררות, דברי כיבושין, דברי תוכחה, דברי מוסר, על מנת שנבדוק דרכנו וניישר אורחותינו ונשוב אל ה' בוראנו" – וזה כל הענין של אלול.
ממשיך ואומר רבינו יעקב בן חביב: "אף עצרת, שבועות שבו ניתנה תורה לישראל שבעבורה נברא העולם" – ללא מתן תורה אין ראש השנה – "ובעבורה מתקיים העולם, כמו שנאמר "אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא-שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה), מן הראוי שגם לפני שבועות, שהוא יום דין של העולם, כי בשבילו נברא העולם, ראוי שנשמע דברי כיבושין ותוכחות וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ" – כל חי, כל מי שנשמת ה' באפו, בליבו, "יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ"! צרות, צרות, צרות, הנה התוכחה.
התכלית של פרשת התוכחות פעמיים בשנה, לפני יום הדין, הוא שנעצור את שטף חיינו ונחשוב: איפה אנחנו? מה איתנו? מה אנחנו עושים? מה קורה לנו? היום מדברים על קיץ חם, בוער. (לא רק צמיגים בוערים…) מה קרה לנו? מדוע אנחנו מתקפלים? מדוע אנחנו צריכים לתת את הבתים היפים שבנינו, ששם הילדים שלנו אמרו כל בוקר: "מוֹדֶה אֲנִי" שילדים שם בלילה עם פיאות אמרו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ" ושם בבתים האלה יסתובבו ישמעאלים, מחבלים בכרמים? מה עולה לנו? אנחנו בצרה!!! מדברים על ריב אחים! זה לא פשוט! מי יכול להשאר אדיש לזה?! זה כואב!!! הרבה כאבים יש פה. ומי יודע מה יֵלֵד יום? ומי יודע מה תבשר התקופה? הכל בידי שמים! התוכחה שנשמע השבת מטרתה ותכליתה לעצור, להתבונן לקרוא בתורה את דבר ה' – "אִם-בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ…וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" – אין פצמרים, אין כלום ואם חלילה, אז "וְנָתַתִּי" מול "וְנָתַתִּי"!
"ומשום כך", אומר מחבר "עין יעקב", "נוהגים ישראל לקרוא פרקי אבות בין פסח לעצרת, כי המה ימי הכנה ליום הדין (בעיקר הספרדים רק עד שבועות) וראוי לקבל מוסר ודברי תוכחה ולשוב בתשובה שלימה כמו בימי אלול ועשרת ימי תשובה" – זו השבת שהקדימו לנו אותה, כדי שלא נאכל את מאכלי החלב בשבועות, חלילה, מתוך צער. (איך אומרים אצלנו: שלא נחנק מרוב צער…), אבל על התוכחה לא מוותרים, ז"א שהקדימו לנו את זה בשבועיים, כדי שלא נכנס לצער, כי זה עושה מצב רוח – קללות, איומים, טראומות, זכרונות.
אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל על פרשת השבוע: "ישנם אנשים שיראים מן התוכחה" – זה מפחיד אותם, זה עושה להם טראומות – "ויוצאים מבית הכנסת בשעת קריאתה, הם "רגישים" (במרכאות) לשמוע קללות ואיומים וישנם קהילות שהבעל הקורא בתורה מבליע את התיבות של התוכחה וקורא בקול נמוך" – בולע – "ורוב המתפללים אינם שומעים את הקריאה" – למה? כי הוא עושה מהר, עושה קפנדריא מהתפילה (קפיצת הדרך) – "ובלבד שלא יעורר את ליבותיהם הרגישים של קהל המתפללים".
ממשיך ואומר ה"חפץ חיים" זיע"א: "והדבר דומה בעיני לאחד שהזהירו לבל ילך בדרך מסוימת אשר קוצים וברקנים זרועים בה וחיות טורפות אורבות שם, אבל הלה" – שהוא חכמולוג – "לא שמע ולא הקשיב לקול מזהיריו והחליט ללכת דווקא באותה הדרך" – למרות שאמרו לו שזה מסוכן פה – "אבל הוא מצא עצה, הוא שם מסווה על פניו, על עיניו לבל יראה את המכשולים, החיות והמחבלים בדרך" – והוא חושב שאם הוא לא רואה, אז לא רואים אותו… – ממשיך ה"חפץ חיים" ואומר: "ולא שם על ליבו כי בכך, אדרבא, סכנתו גדולה שבעתיים" – כי הוא גם לא יכול להבחין, לא יכול לברוח, לא יכול להסתתר, כי הוא חשוף לאש.
ועל כך מייעץ שלמה המלך לבנו: לבל ימאס במוסר, לבל ימאס בתוכחת ה', אל יקוץ בתוכחתו, כי התוכחה פוקחת עיניים, מעמידה אותך במקום הנכון ובמצב הנכון. התוכחה, מזהירה אותך, לבל תלך, לבל תעשה, אל תיכנס, אסור!! אבל אם אתה שם מסווה על עיניך ואתה יוצא מבית הכנסת בשעת הקריאה, ושואל: גמרו כבר?! או שאתה אומר ל"בעל קורא": היידה, תקרא מהר, בשקט, כדי שזה יחלוף ויעבור מהר ולא יכנס לאוזני – ממשיך ה"חפץ חיים" ואומר: "והמה חכמים בעיניהם וחושבים שאם לא ישמעו לקול הבעל התוכחה האיומים והאזהרות, לא יאונה להם כל רע, ולו חכמו, ישכילו ויבינו, כי בשימם מסווה על פניהם לבל יראו את המכשולים והסכנות אשר עומדים בדרך חייהם, המה גורמים רעה לנפשם" ומסיים ה"חפץ חיים": "ושומע לי ישכון בטח!!!"
רבותי, השבת היא שבת תוכחה, לפני עצרת. האדם אינו אוהב לשמוע תוכחה ואזהרות, כי זה משבש לו את סדרי חייו. יש שני סוגי תוכחה קלה וחמורה: יש במשמעות תוכחה, ייסורי הפה. מה זה ייסורי הפה? מייסרים את האדם בפה, היינו: אזהרות, איומים, קללות – בפה מזהירים אותו ובאוזניו הוא שומע, זה משבש אותו, אבל זה תוכחה קלה. ויש במשמעות תוכחה גם מכות, יד מכה, לא אמירת פה, איום או אזהרה, אלא יד מכה – ייסורים. ז"א המילה "תוכחה" זה גם בפה – לייסר את האדם בפה, ע"י דיבורים, וגם יד מכה, וראיה לדברים, אומרים חז"ל: אנחנו אומרים כל יום בתפילה: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" (תהילים קמט, ז) – תוכחות זה ייסורים, מכות.
אומרים חז"ל: "וזהו שתיקן עזרא שיקראו הקללות והתוכחות קודם ימי הדין, כדי שתכלה שנה וקללותיה". אבל זה לא מובן, כי אם ה"בעל קורא" יקרא, אז תכלה שנה וקללותיה?! מה זה "כדי שתכלה שנה וקללותיה"? ועונים חכמינו: "ע"י שנאזין לקול התוכחות ונשיב אל ליבנו מה קורה איתנו ונשוב אל ה' ונבקש סליחה ונקבל על עצמנו להיטיב דרכנו" – ע"י הקריאה והתוכחה, ז"א נעמוד דום ונאמר: עד כאן! הנה זה מתקיים בנו: אויבנו לועגים לנו, עוד מעט הם יעלו על הגגות ויצחקו עלינו, אם אנחנו ננצל את המשמעות של התוכחה בפה, ע"י ה"בעל קורא" שמוציא מפיו, ואנחנו נשמע באוזננו ונשיב אל ליבנו ונקבל על עצמנו להיטיב דרכנו – "הנה, בקריאה לבד ניתן לחסוך את יישומן של התוכחות בפועל, את הייסורים"!!! – אם ננצל את השמיעה, בקשב רב, בשימת לב, ביראה ובהכנעה ונשוב אל ה', אפשר לחסוך. שמיעת הלב חוסכת מאיתנו תשומת יד – מכות.
וכך כותב אחד ממפרשי הזוהר הגדולים – הרמ"ס – על פרשת בחוקותי: "מגיע לעם ישראל ייסורין על חטאיו" – אין ייסורין ללא חטא. בין בפרט ובין בכלל, כנראה שעם ישראל מגיע לו ייסורים, סבל והרבה דמעות – "ואולם, ע"י קריאת הקללות ביראת ה' ובכניעת הלב, נחשב לנו כאילו באו עלינו ממש" – ז"א שעם הצער שקשה לשמוע, יצאנו ידי חובת השמיעה כאילו בא עלינו ממש, ז"א יצאנו ידי חובתנו.
ביאור הדברים: חז"ל אומרים במסכת ברכות כז: "טובה מרדות אחת בליבו של האדם ממאה מלקויות". – "מרדות אחת בליבו של האדם" – אנחנו נקרא לזה: שיכנוע עצמי, הלקאה עצמית, תעזוב את כל העולם, אתה יודע איפה אתה נמצא? תחליט ותכה את עצמך ותאמר: עד כאן, תמרוד ביצרך הרע שהסית אותך והביא אותך עד הלום, אתה לבד, עם הלב שלך – "טובה מרדות אחת בליבו של האדם ממאה מלקויות שיכו אותו בבית הסוהר", כי אם האדם לא יזרז את עצמו, מה יועילו המזרזים?! דבר אל עצמך פעם אחת ולא בפרחים… דבר אל עצמך נוקב, תעמיד את עצמך במקומך, אתה לא רואה לאן שאתה מגיע? אתה לא רואה שאתה מחליא את עצמך?! אתה מחכה שהרופא יגיד לך את זה? שיכו אותך? שיקחו אותך לבית חולים ויתנו לך מכות חשמל?! תשמע: "טובה מרדות אחת בליבו של האדם" – דבר אל עצמך פעם אחת, לא בליטופים ולא בפרחים – "טובה מרדות אחת" שנאמר: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה", פירוש: "תֵּחַת" – תשבור – "גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" – מה שיכולה להועיל גערה, או תוכחה אחת בליבו של מבין, לא יכולים מאה מכות להשפיע על טיפש, כסיל. והגערה הכי גדולה, הכי משכנעת, הכי מועילה, הכי שוברת, זה לא הגערה שלך בי, כי מיד אני יוצר נוגדנים. תיגע רק בעצמך, אתה לא תתבייש, כי אתה לא מבייש את עצמך, אבל אתה יכול לשכנע את עצמך יותר מכל אחד אחר.
אומר הגאון מוילנא: "שהתוכחה בדיבור משברת ליבו של אדם מבין (מה זה מבין? שומע ומבין דבר מתוך דבר) יותר ממאה הקאות לכסיל, ותראה שבסיום התוכחה נאמר: "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם" (ויקרא כו, מא) – הרי מפורש שתכלית התוכחה היא ההכנעה, תכלית התוכחה כאשר האדם נכנע מעצמו ואז הוא כבר לא זקוק לייסורים, כי כך כתוב בתורה, שכל המכות וכל הקללות מטרתם היא כדי שהאדם יכניע את עצמו לאמת האלוקית – "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל" – תוכחה – שוק משמים.
ואם הוא הגיע לתכלית ע"י השמיעה בשבת, ע"י עושים חושבים, ע"י מרדות בליבו לבד, אז אין צורך במכות, אין צורך בייסורים, הוא חוסך לעצמו צרות רבות לו ולביתו ולמשפחתו, ולכן כאשר קוראים את הקללות, הוא מדמה לנפשו שבאמת היה הוא ראוי שמצד מעשיו המקולקלים שיבואו הייסורים עליו בפועל, אלא שבגודל רחמיו יתברך לא העניש אותו, לא ייסר אותו, לא היכה אותו, ואז הוא אומר: מה אני צריך לחכות עד שההתקף יגיע? עד שהייסורים יגיעו? ואז הוא אומר: שמעתי ויש לי לב מבין והבנתי, אז אני אסיק מסקנות וכך הוא יחסוך לעצמו את כל המכות והייסורים, והוא מגיע לידי הכנעה ובזה הוא זוכה למירוק עוונותיו.
וזהו שאמרו חז"ל בירחים כז: "עד היכן תכלית הייסורים?" החיים של האדם מוקפים בייסורים (ייסורים זה לא רק התקפת לב, או אפנדציט) ייסורים זה כל "אוף" קטן שלא הולך לך בחיים, (ואתה יודע כמה "אוף" יש לך בכל יום…) אומרת הגמרא: "כל שהלך לקנות בגד אצל חייט" – תפרו לו בגד והוא שילם 300 דולר – "ואינו מתקבל עליו" – לא עומד עליו טוב, הוא לא מרגיש עם זה בנוח – "אוף" – אכזבה. ועל זה אומרת הגמרא שזה ייסורים. או שהוא ביקש כוס תה, כי כואב לו הגרון והביאו לו קולה קרה (עם הכשר) והוא עושה "אוף", או ביקש להכניס ידו לכיס, ליטול 3 מטבעות, ויצאו לו רק 2. ויש גשם והוא בתור לאוטובוס והנהג מאיץ, והוא עושה "אוף" – כל דבר שלא עולה לאדם כפי רצונו, אפילו דברים פרוטי ערך כמו שהגמרא מונה, זה ייסורים.
אומרת הגמרא: הדגישו חז"ל בדיבוריהם, עד היכן תכלית ייסורים. (ונשאלת השאלה: מה זה תכלית ייסורים? היה צריך לשאול: מה זה ייסורים, מה נחשב ייסורים) ועונים: "לפי שאין משמע מכאן שהייסורים, אין כוונת ה' יתברך בייסורים סתם לייסר, לנקום" – הקב"ה מלך רחום, הוא לא אכזר, הוא לא ברא אותנו כדי להשמיד אותנו, לנפץ אותנו, הוא מלך רחום וחנון, בשביל מה הוא הביא אותנו לעולם? לייסר אותנו? למה אנחנו מיוסרים? דעו לכם רבותי, לא באנו לעולם כדי להתייסר, אין אכזריות, כי הוא מלך רחום, אלא, מהי תכלית הייסורים? תכלית הייסורים אינם מטרה בפני עצמה שהעיקר לראות אותו סובל ואני האכזר עומד למעלה מוחא כפיים, אלא "הייסורים, זהו אמצעי שעל ידם יכנע האדם לבורא עולם" ובהתבוננות בלבד סגי, אם ע"י הייסורים הוא מתבונן, ייסור קטן, לא הולך לי היום, הפסדתי היום 100 דולר, עצר את שטף חייו, ואז הוא אומר פרק בתהילים או אבינו מלכנו, אז פנצ'ר קטן בחיים הרים ועצר אותו. אם כן, זה כבר השיג את התכלית, כי הוא נכנע וקויים בו: "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל", כמו שכתוב בתוכחה.
לייסורים יש תכלית, הייסורים הם מסר אלוקי, זו שפה אלוקית שהקב"ה מדבר באמצעותה אל האדם, הייסורים מרים לפעמים, אבל הם תמרור, הַכְוָנָה שאתה עומד להיכנס לסכנה. נכון שהרבה יותר נוח להיכנס להיכן שאתה רוצה, לשמוע על התמרור, זה קצת מרירות – "וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ", ותתבונן, עצור את שטף חייך, תכניע את ליבך הערל וחסכת לעצמך טיפול נמרץ…
אשרי אדם שבתוכחת הפה ע"י שמיעת האיומים התוכחות והקללות די לו, זה מספיק לו והוא מגיע עד "אוֹ-אָז יִכָּנַע", והוא מכניע את ליבו ושב אל ה' ונרפא לו. אבל, אוי לו לאדם שבתוכחה של השבת לא די לו, אלא הוא יוצא החוצה, הוא נותן לזה לעבור ליד האוזניים. אוי לו לאדם שבתוכחת הפה, הוא לא יוצא ידי חובתו וזה לא מעמיד אותו, אז רחמנא ליצלן הוא זקוק לתוכחת היד – סטירת לחי, ואם גם זה לא עוזר, אז נותנים עוד סטירה ועוד סטירה ועוד סטירה… עד מתי? באה פרשת השבוע ומלמדת אותנו, יש נבונים וחכמים שדי להם בתוכחת הפה, יש כאלה שהם היו קצת רדומים, אז איזה 'פליק' קטן באוזן, צביטה קטנה – כאב שניים אחד קטן ומספיק, אבל יש כסילים שאף אחרי מאה מכות עדיין לא נכנע ליבם הערל, ולמה? כי יש להם יצר הרע גדול. ומהו לוחש באוזנם שהם כבר בטיפול נמרץ? מהו לוחש באוזנם שהם כבר עברו תאונת דרכים? מה הוא לוחש באוזנם שהם הפסידו, או פשטו רגל? והם עדיין לא נכנעים. למה? כי הם יפרשו הכל עד דרך ה"מקרה" – קורה! ולא יראו את יד ה' המייסרת אותם, הם לא רואים שהכל זה השגחה אלוקית, וממילא הם לא רואים בסבל אמצעי לשוב אל ה', הם אינם רואים את התמרור, אע"פ שמר להם וקשה להם והם סובלים. אם תשאל אותם: מה נשמע? הם יענו: אתה רואה, זה הגורל! – אבל איזה גורל זה?! זה בריחה מהמסר האלוקי שמדבר אליך באמצעות הייסורים, ואתה אומר: יש סטטיסטיקה שכל כמה אחוזים לוקים ב..סרטן המעי הגס, ו…נו, אז גם אני נפלתי לסטטיסטיקה… מקרה.. זה הגורל, מה אפשר לעשות?! מה זה מה אפשר לעשות? איזה גורל?! מה, אתה נולדת על הפלטה?! איזה גורל זה? זה יד ה'!!! אז לא שמעת את התוכחה, לא הרגשת בצביטה, וגם עכשיו אחרי שאתה שוכב באיזה מחלקה נוראה בבית חולים, אתה עונה: זה הגורל?! אתה למעשה בועט במסר האלוקי שכבר לופת אותך. איפה "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל"?!
ועל כך אומרת התורה בפרשת השבוע: "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם" (ויקרא כו, כא)
"וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" – זה כבר אחרי שמעתם את התוכחה ולא שמעתם ואח"כ קיבלתם איזה זבנג בחיים ועדיין לא, וקיבלתם זבנג גדול יותר ואתם כבר על קביים, או על גבס, וגם לזה לא שמתם ליבכם ועל כך אמרתם: אתה רואה מה שקרה לי, תאונת דרכים… חשבתם שלכל כדור יש כתובת?! חשבתם שהשיכור הזה שיתנגש בך זה שליח מהשמים?! זה לא סתם! אם תשאל אותו: למה בך הוא התנגש? הוא יענה: קרה, סטטיסטיקה, סבירות, גורל…
אוי, אומרת התורה: "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" – מקרה – "וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם" – אז אתם גורמים שאתם תקבלו זבנג יותר חזק. בפעם הבאה אתם בלוינשטין, על כסא גלגלים, משותקים… וגם אז הם יגידו: יד הגורל, לא יודע, אני סומנתי ע"י הגורל… אם כבר הגעת למשפט כזה, אז אמור: סומנתי ע"י בורא עולם! ולמעשה אתה סימנת את עצמך, כתוב בפרשת השבוע: "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם"
ועל כך דוד המלך אומר בתפילה בשבת: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא" (תהילים צ, ג) – עד דכדוכה של נפש – מכשירים, הנשמה, הוא לא יכול לדבר – "וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם" ואז במצב הזה הוא עוד רומז לאחד מביתו שיגיד "מי שבירך" בבית הכנסת… ואז הוא מרגיש שזה כבר לא גורל! אז לשם מה חיכית למצב הזה? הרי היו לך כ"כ הרבה מסרים בחיים, למה לא שמעת את פרשת התוכחה – פרשת בחוקותי? למה לא שמת לב שקיבלת מכה בראש? שהיה לך התקף ואפנדציט? למה? לשם מה היה צריך את כל הסיבוב הזה? "אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אתָם בְּאֶרֶץ איְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם" לשם מה היה צריך את כל הסיבוב הזה? אם חז"ל מלמדים אותנו שבמשמע אוזניים שהאדם יתן אל ליבו יחסוך את כל הייסור של הקללות.
ועל כך אומר ירמיהו הנביא, על פי רמז, מדרש: "הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה'" (לא, יט).
פירוש: "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ" – די שאני מדבר אליו והוא כבר מכניע את ליבו. אינני צריך להכות אותו, אינני צריך לייסר אותו, אינני צריך ליישם את כל דברי התוכחה עליו – "כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ" – שאני רק מדבר אליו, ודיבור זה דבר קשה, הוא שומע את ה"נו, נו, נו" האלוקי שנקרא בשבת זו והוא עוצר את עצמו ואז "עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה'" – אז הוא לא צריך להגיע למכות. כמה זה אקטואלי בימים אלה, כמה אפשר לנצל את הצ'אנס האלוקי שבשמיעת האוזן ובתשומת הלב, עם קבלת עול מלכות שמים, כמה אפשר לחסוך לעם ישראל צרות – "ואפילו אם ח"ו נגזרה הגזירה וצריך לקבל מכות, אפשר לקיימה באמצעות הדיבור בלבד, דכבר הוא מכניע ליבו דבעי וזה נחשב לו כאילו קיבל את הייסורים ונתבטלו הגזירות והומתקו הדינים, כי אין הבורא יתברך חפץ במכות, ככתוב "אִם-אֶחְפּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" (יחזקאל לג, יא) – אם הוא שב, מה זה משנה איך – אם זה ע"י דיבור, מה טוב, אז בשביל מה צריך להכות אותו? אב רחמן אוהב את בנו, הוא לא רוצה להכות אותו, אבל הבן משתולל. וכאמור, אין הבורא יתברך חפץ במכות, או בסבל, רק בעשיית רצונו יתברך.
מובא בתורה הקדושה: "כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רפְאֶךָ" (שמות טו, כו) – שואלים כולם: אם "כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ" אז מה זה "כִּי אֲנִי ה' רפְאֶךָ"? בשביל מה צריך רופא? רופא זה רק אם יש מחלה, לא אם אין מחלה. ועונים המפרשים דבר נפלא: "המחלה במצרים היתה עונש, זה היה מכות, וזה גם נקרא: "עשר המכות". המצרים הציקו לעם ישראל ולא שבו אל ה', וה' פשוט היכה אותם בהכאה לשם הכאה!" אומרת התורה הקדושה: "כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ" – איזה מחלה? מכה לשם מכה, ייסורים לשם ייסורים, לא!!! "כִּי אֲנִי ה' רפְאֶךָ" – אם אני אביא על עם ישראל מחלות וצרות, התכלית שלהם היא "כִּי אֲנִי ה' רפְאֶךָ" שעל ידם תרפא את עצמך. זוהי תכלית המחלה וזה תכלית הייסורים, ואת זה כאמור אפשר לחסוך ע"י שיבה וכניעה אל ה' בלי ייסורים, כשאבא עושה "נו, נו, נו", תבין את השפה! אל תחכה שהוא יתן לך סטירה.
ולסיכום הפרק הזה:
השקפת היהדות שהקב"ה מייסר את ישראל כמו דברי התוכחה, כל מטרתם אינה לייסר, אלא להביא רפואה לעם ישראל, לרפא אותם, להביאם לבחינה של "אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם". בתחילה זה ע"י תוכחת הפה והיא האזהרה על הצורך בשיפור המעשים בתיקון המידות, ואת זה נשמע השבת, זה התוכחה. ואם חלילה זה אינו עוזר, יושג הדבר ע"י תוכחת היד.
כמו אומרים חז"ל: "לא נבראו ברקים ורעמים, אלא כדי ליישר עקמומיות שבלב". בשביל מה יש ברקים ורעמים? כדי שהילדים יפחדו?! יצעקו: אי-מא..?! "לא נבראו ברקים ורעמים, אלא כדי ליישר עקמומיות שבלב" – "קוֹל-ה' בַּכּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר" (תהילים כט, ד), יש קול ה' בכוח ויש קול ה' בהדר ויש קול ה' חוצב להבות, אנחנו צריכים להיות חכמים לבחור ב"קוֹל ה' בֶּהָדָר", לא להגיע ל"קוֹל-ה' בַּכּחַ".
הרי שכל הצרות המתרחשות ובאות לעולם, כל המחלות הנוראיות, כל הסבל המצוי בעולם, אינם אלא להרעיד את ליבותיהם של בני האדם, ליישר העקמומיות שבלב, (היום דיברו בבית על יהודי צעיר בשכונה ששוכב על ערש דוי, הופיע בעיתונים החרדיים להתפלל עליו, ככה צ'יק צ'ק בפתאום, אתמול היה לוויה של אישה צעירה – כאלה אסונות…) ואיפה "וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ"? רבותי זה שפה אלוקית שמדברת אלינו, זו אזהרה סביב העתיד. והחי נותן אל ליבו? מי יודע אם אנחנו לא אומרים "סטטיסטיקה"?! כי משדרים לנו כל הזמן: עשרה אחוז חולים בזה, עשרה אחוז בעולם המערבי חולים בלחץ דם ו-5 אחוז בסרטן וכו'.
צד שני של הקלטת:
נותן לך להעביר את העולם, ככה פושט, ומה יהיה הלאה? "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל א יד, יד) הקב"ה רוצה להיטיב לו באחריתו, אז הוא מדבר אליו בשפות שונות: תוכחות, עקיצות, דיקדוקים, נשיכות ומכות ולפעמים מכות חשמל… עד דכא, הכל, זה המלך הטוב והמיטיב לכל, שברא אותך והביא אותך לעולם, הוא לא רוצה להשאיר אותך פה מנופץ.
הייסורים הינם שפה אלוקית אשר תכליתה לבל ידח ממנו נדח, להשיב לב בנים על אבות, להודיע לבני אדם כי יש דין ויש דיין וכך צריך לראות את הדברים, הצרות הם שפה אלוקית, המדברת אלינו, המסבירה לנו שאין מקרה, אלא יש דין ויש דיין והעולם אינו הפקר ואינו מקרי ואם קרה לפלוני היום, זה יכול לקרות לאלמוני מחר.
וזה לשון הרמב"ם פרק א' מהלכות תעניות: "מצות עשה מן התורה לזעוק" – להגיד תהילים ולהתפלל – "ולהריע בחצוצרות" – כדי להרעיד את הלב – "על כל צרה שתבוא על הציבור" – יש צרות?! יש אסונות?! נשים צעירות מתות? משפחות מרובות ילדים נותרו יתומים? – "יש מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור שנאמר: "עַל-הַצַּר הַצּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעתֶם בַּחֲצצְרת" (במדבר י, ט), כלומר כל דבר שיִצֵר לכם, ז"א, יגרום לכם לצרה ולסבל כגון: בצורת, דבר, ארבה, בקבוקי תבערה, מחלות, תאונות דרכים וכו' – אומר הרמב"ם: זעקו אליהם, הריעו, אל תשארו אדישים, תזעקו, תתפללו, תכנסו לבית הכנסת, תצומו, תנו צדקה ומה ענין ב"זעקו אליהם והריעו"? אומר הרמב"ם: "דבר זה מדרכי התשובה" – תשובה, זה להתכנס יחד, לשמוע דרשה של הרב המוכיח והמזהיר, המעמיד אותנו על מקומנו ואומר לנו להתפלל ולזעוק ולתקוע בשופר, עם טליתות" אומר הרמב"ם: "דבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם" – הצרה לא באה סתם, אין ייסורים ללא חטא, לכל כדור יש כתובת, רחמנא ליצלן, וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם, ואם כך, אז הם חסכו לעצמם צרות נוספות, ממשיך הרמב"ם ואומר: "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו" – מקרה, טבע. ה"תאונת דרכים" כי הוא לא נזהר, חצה את הכביש באור, היה שיכור – כל מיני תירוצים שונים ומשונים – "וצרה זו יאמרו בני אדם היא מקרית, הרי זו דרך אכזריות" – זו תגובה אכזרית של בני אדם, אם אנשים לא מסיקים מסקנות ולא מתכנסים ומריעים ומתריעים וגוזרים יום צום ותפילה ונותנים צדקה שזה מעורר, אלא אומרים: זה מקרה ועוברים לסדר היום, אומר הרמב"ם: "זו תגובה אכזרית של בני אדם" – מה האכזריות שבדבר? "וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים" – והם לא נעצרים כי הם אומרים: זה מקרה, מה אפשר לעשות?! ממשיך הרמב"ם ואומר: "ותוסיף הצרה, צרות אחרות"!!! אם כן, מה האכזריות שכאן? האכזריות, שמי שמקבל מכה או שומע תוכחה ואינו נעצר ואינו אומר שזה יכול גם לבוא עלינו, או על עירנו, או על משפחתנו, או על ילדנו, אז אתה אכזר על עצמך, על משפחתך, על ילדיך, על בני עירך ועל על ישראל, כי זו תגובה אכזרית, אדישה, לא איכפתית, אין בה שום תבונה ואין בה שום הסתכלות. אומר הרמב"ם: זה כתוב בפרשת השבוע: "וְאִם-בְּזאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת-קֶרִי" – לגרום לבורא עולם שלא הסתפק באפנדציט אלא שייתן התקף לב, זו אכזריות, כי אתה אשם בכך, כי אתה מתאכזר על עצמך ועל בני ביתך, כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא "קֶרִי" – דרך העולם – אוסיף לכם חמת אותו קרי וזו דרך אכזריות שאנו מביאים עלינו "חֲמַת-קֶרִי", כי לא הכנענו את ליבנו הערל, כבר בצרה הראשונה, כבר בשמיעת התוכחה.
כתבתי, אין ביהדות סטטיסטיקה, זה כפירה. שמעתי מאחד מגדולי ישראל: כל המושגים של סטטיסטיקה של אחוזי סבירויות, זה כפירה!!! כי לכל כדור יש כתובת ומי שמנחם את עצמו במילה: גורל, סטטיסטיקה, הוא אכזר. מי שעוצר את שטף החיים ואומר: בוא נתאסף ונתקן, (יש קהילה בבני ברק (רמת אלחנן) שהיו שם כמה אסונות, אז הרב ביקש אחרי התייעצות עם גדולי ישראל, לקבל שבת 10 דקות לפני הזמן וכל אחד יודע שמדליקים נרות לפני הזמן ובשבת הוא מוסיף 10 דקות וחושב למה? כי קיבלנו על עצמנו. קבלנו על עצמנו זה נקרא הכנענו את עצמנו לבורא עולם – תיקון!) צריך כל כינוס, זעקה, לתת לב מה לתקן. וגדולי ישראל יודעים שאי אפשר לתקן את הכל, אלא קצת – פתחו לי פתח כחודו של מחט – אבל לא לעבור לסדר היום, לא לצאת מבית הכנסת מהתוכחה, מה אתה רוצה לחטוף זבנג אח"כ?
ובכן, התוכחה היא תמרור של יד מונפת – אין כניסה, אסור! או באמצעות הפה, או שזה תמרור כבר ידני, זה מחסום שיורד.
אי ציות לתמרור, ליד המונפת שאין כניסה, היא פשיעה והיא הנהגה אכזרית אשר כל תוצאותיה האכזריות הם על כתפיו של הנהג שלא ציית. אי ציות לתמרור גורם לאסון. מי נוסע כשהוא שיכור?! מי נוסע בחוסר אחריות עם משפחתו וילדיו על פסי רכבת שהמחסום כבר ירד?! זה אכזריות! חוסר אחריות בדיני נפשות זה אכזריות! זה לאמלל משפחה, זה לאמלל ילדים!
ומכאן למבט הנבואי על התוכחות והייסורים כפי שאנו לומדים בתנ"ך, ספר הספרים:
תוכחה, ייסורים, "נו, נו, נו", מכה, הגאון מוילנא מביא את השל"ה הקדוש שאומר: "עד גיל שנתיים אסור להכות ילד, מגיל שנתיים חייבים כבר להכות את הילד" – רגע, לא להכות אותו אגרוף, אלא לתת לו על היד פְּצַ'לֶה קטן, אומר הגאון מוילנא: "על שני דברים ראשונים צריך להוכיח ולייסר ילד קטן כבר כשהוא עומד על דעתו, בגיל שנתיים: על ניבול פה – שהוא מנבל את פיו, כי זה השחתת הנפש, ועל שקר – אם אדם גדל עם שקר מילדותו, זה שקרן ושקרן זה השחתת נפש. אצלנו בבית נהוג שאם ילד קטן אומר מילה לא יפה, אומר לו אביו: קום מהשולחן, תנשק את המזוזה שלוש פעמים, או תשטוף את הפה קודם, כדי שיבין שיהודי אינו מדבר כך, אפילו שהוא רק ילד קטן.
שלמה המלך, החכם מכל אדם מלמד אותנו מהו היחס לתוכחה ולייסורים בינינו לבין אבינו שבשמים: התוכחות והייסורים האלוקיים כלפי בני אדם, והתוכחות והייסורים של האבא כלפי בנו עלי אדמות. זה מול זה.
החכם מכל אדם אומר (משלי ג, ט-י): "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס" – הנטייה שלנו, של האנשים הטיפשים, הלא נבונים, כשנותנים להם סטירה, אז הם מרימים את שני הידיים ומוציאים ידיים ואומרים בלעג: "לא כואב, לא כואב" – וכי אתה חושב שאבא שלך רצה שיכאב לך? אבא רצה להעמיד אותך בתוכחות והייסורים על המקום, מה אתה רוצה שהוא ישבור לך את היידים? תקרא לו למשטרה אח"כ, הא?! אם אבא נתן לך סטירה, אז זה תמרור, זה עצור! ואתה מרים את הידיים ואומר: לא כואב?! מה, אבא שלך רצה שיכאב לך? טיפש שכמותך!
אומר שלמה המלך: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס" – אל תגיד זה לא כואב, אל תזלזל, אל תהיה אדיש – "וְאַל-תָּקץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" – ומה זה "יוֹכִיחַ"? או בפה, או סטירה – "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת-בֵּן יִרְצֶה"!!!
אומר הגאון מוילנא: "מהו היחס למכות שה' נותן לנו?" ואני חוזר ומדגיש שלפני המכות יש תוכחות, ע"י התורה הקדושה ואפשר לחסוך את המכות, אבל בד"כ כשמגיעים כבר למכות, יש התרסות וזה מְפַתֵח כל מיני דיבורים כלפי אבא שבשמים, או אבא שבתל אביב, או בראשון שנתן לו סטירה ועל כך אומר שלמה המלך: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס…כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" ועל כך אומר הגאון מוילנא: "מוסר ה' הם הייסורים הבאים עליך" – אתם ראיתם אבא שאינו אוהב את הבן שלו? אין כזה דבר, ואם שלמה המלך אומר "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס…כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ", אז בנים אתם לה' אלוקיכם וכן בן כלפי אביו ואימו.
"מוּסַר ה'" – הם הייסורים הבאים עליך – "בְּנִי אַל-תִּמְאָס" – אלא תקבל באהבה, אל תְפַתֵח נוגדנים כלפי אבא שלך (כגון: נתן לי סטירה? לא סובל אותו!), אלא תקבל באהבה ובחיבה את הייסורים, את הסטירה שאבא נתן לך, או את התוכחות שאבא הוכיח אותך – "וְאַל-תָּקץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" – במה שמוכיח אותך, ומדוע? למה אתה קץ בתוכחה? למה אתה לא מקבל באהבה? כי כל עוד אבא קונה אליך ארטיק, או קרטיב, או בורקס, או במבה, או ביסלי ואם אתה יותר גדול קונה לך אופניים, אז אבא אוהב, אבל אם אבא נותן לך סטירה ומוכיח אותך, אתה מקנא בחבר שלך שיש לו אבא אוהב, ואתה מסכן, אין לך אבא אוהב, נולדת בבית ללא אבא, אין לך אהבת אב… בא שלמה המלך להוציא מליבם של בנים, (כי כולנו בנים לה' אלוקינו) ולכן אומר "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" – התוכחה, הסטירה אינה באה מידיו או מליבו של שונא, זה לא מכה של פרחח ברחוב שמסתלבט עליך, שרוצה להרגיש שהוא חזק יותר ממך, שהוא חושב שבזה הוא גדול, לא!!! אומר שלמה המלך: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" התוכחות בפה ובמכות באים מידיים של אוהב, מאב אוהב, מאב רחמן!!! כי הדרך, להוכיח את אשר דואג ליבו על רעתו.
אומר הגאון מוילנא: מיסודו של שלמה המלך: "שאדם אוהב דרכו להוכיח את אהובו, כי כשאדם אוהב ורואה את אהובו הולך בדרך אשר אינה טובה, מדרדר, מתפשטק, הדרך של האוהב להוכיח אותו, כי לבו דואג עליו, הוא לא יכול להישאר אדיש וכן מסתמא כאשר מוכיח אותך הקב"ה ומייסר אותך, מסתמא הוא אוהב אותך!" הסטירה של אבא בשמים, אות היא לאהבה. סטירה של אבא שמכה את בנו, זה לא שנאה, זה אהבה, ואתה יודע מדוע? כי הוא פשוט אוהב אותך, הוא לא רוצה לתת לך להדרדר, הוא לא יכול להשאר אדיש, כי אתה ה"נחת" שלו, אתה העתיד שלו, זה הבן שלך, נשמה מנשמתו. וכמו שאמר שלמה המלך: "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו) – ומסביר הגאון מוילנא: "רוצה אני יותר בפצעי האוהב, בסטירה שנותן לי אבי ונאמנים לי ביותר מנשיקות השונא המגואלות בעיני, כי יותר טובים לאדם הייסורים הבאים מצד היצר הטוב" – היצר הטוב שאוהב את הבן, הוא אומר ללב של אבא: אל תיתן לו, הוא מדרדר, תעצור אותו, ואיך עוצרים? סטירה קטנה, תוכחה, כי יותר טובים לאדם הייסורים הבאים מצד היצר הטוב, מנשיקותיו הממולצות של היצר הרע הבאות להסיח לב האדם מאלוקיו. ומהם הנשיקות של יצר הרע? הכל בסדר… אוהבים אותך… מי אוהבים אותך? כל יושבי הגדרות, הח'ברה, מי אוהב אותך? היצר הרע שאומר לך תמיד: אנחנו אוהבים אותך, זה בסדר, לא קרה שום דבר, תמשיך הלאה, שב על הברזלים, והיצר מנשק אותך כדי להרדים אותך, להסיח דעתך, והיצר הטוב לוחש בלב אבא שאומר: איך אתה מתנהג בני?! מגיע לך סטירה!
אומר שלמה המלך: מי אוהב אותך? הח'ברה ברחוב שלא איכפת לך שאתה מתפרחח איתם? שאף פעם לא אמרו לך דבר תוכחה? אף פעם לא אמרו לך: אסור?! או אבא שלך שמפקח עליך, אוהב אותך, מנשק אותך, מבטיח לך הבטחות ובלבד שתהיה בסדר?! וכן שלמה המלך אומר: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז, ה) – מה פירוש? טוב לו לאדם ממי שמוכיחו בגלוי – אני לא צריך נשיקות, אני לא צריך שירדימו אותי, שיכניסו אותי לאשליות שאני טוב – אלא טוב לאדם ממי שמוכיח אותו בגלוי, כי מסתמא הוא אוהב אותו, כי יתרון האהבה ניכרת ביתרון התוכחות. ואין כמו אבא שאוהב אותך, ואם כן הסטירה שלו זה אכפתיות, הסטירה שלו זה לכוון אותך, זה לדרבן אותך, ועל כן אומר שלמה המלך: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל-תִּמְאָס" – בני אל תמאס, כי ככל שאהבתו גדולה אליו, אז תוכחתו גדולה יותר, יש מדד אחד: דע לך, שאבא שמוכיח, מדריך ומכוון אותך, אומר לך: לא! לא! לא! אסור! הוא אוהב אותך יותר, מזה שאומר לך: בוא אלינו, הכל בסדר, מותר, בוא לפלח…, בוא לשבת על הברזלים – זה לא אוהב אותך! הוא לא איכפת לו שתשב ב"אבו כביר", כי האוהב הגדול הוא המוכיח הגדול. האכפתניק זה האבא שלך ולכן ממנו אתה שומע יותר מכולם: לא! לא! לא! כאמור: "כי ככל שאהבתו גדולה אליו, תוכחתו גדולה שמכוון ליישר מידותיו" – אבא בסה"כ מתכוון ליישר מידותיך ולתקן אותם וזה נובע משלימות האהבה, כלומר אהבה מחייבת סטירה, אהבה מחייבת תוכחה.
אומרים חז"ל במסכת יומא פז: "לא טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעולם הזה" – לא טוב שמחייכים אליהם, כי אז הם חיים באשליות שהם בסדר ובסוף הם יבכו – "טוב להם לצדיקים שאין הקב"ה נושא להם פנים בעולם הזה" – מוכיח אותם, מייסר אותם, לא נותן להם ל"רדת מן הפסים". אהבה מחייבת ייסורים, ייסורים היא פונקציה של אהבה ואני לא מדבר על ייסורים של גנסרינג באקוודור, אם אתה רוצה למדוד מי הם האוהבים אותך, אז זה אלה שמוכיחים אותך יותר, כי איכפת להם ממך.
אומר גאון מוילנא: "וזוהי אהבת האב לבנו, אף כי גדלה אהבתו לבנו, אהבה בתענוגים, מכל מקום מכה את בנו ומוכיחו תמיד, לא כן שאר הקרובים" – אפילו הקרובים, הדודים, שהם כבר לא מכים את הבן של אחיהם, למה? כי זה לא הבן שלהם, כבר לא איכפת להם, יש להם את הבנים שלהם, אבל מכיון שהם דודים, אז עדיין יש להם אינטרס, יש להם זיקה אליך, אז הם מוכיחים אותך, אבל להכות אותך הם לא יכו אותך, כי הם פחות אוהבים אותך. ממשיך הגאון ואומר: "ושאר בני אדם" – שאר הח'ברה – "אף לא מוכיחים אותך" – והראיה שתמיד הם מלטפים אותך, תמיד הם אומרים לך: אתה בסדר, בוא אלינו – "זהו המבחן: ככל שיש לך חברים יותר טובים, הם מוכיחים אותך יותר, וככל שאוהבים אותך יותר, אומרים לך יותר דברי ביקורת, כי איכפת להם ממך". והרחוקים, מה איכפת להם ממך – "ככל שאהבתו גדולה אליו, תוכחתו גדולה שמכוון ליישר מידותיו והיא משלימות האהבה".
האהבה היא אכפתיות, האדישות לא תמצא מקומה בין האוהבים. ולהקב"ה איכפת לו מאיתנו, הוא חפץ בהצלחתנו, הוא חפץ לגמול לנו טוב, אז יש תוכחה ואם ננצל, מה טוב, כי הוא לא רוצה לייסר אותנו, ואם לא, אז אין ברירה, הוא מוכרח לתת לנו פליק. ואם לא אז "שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם…אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל" – זהו המבט.
אני לא מקפיד כ"כ על התלמידים שלי, כמו שאני מקפיד על הילדים שלי. אתה אינך מקפיד על אדם בבית הכנסת, כמו שאתה מקפיד על הבן שלך, ולפעמים הילדים לא מפרשים את זה טוב, לפעמים אומרים: אבא שלי עצבני, אבא שלי כעסן, כי לכל העולם הוא טוב, לכולם הוא מחלק ממתקים ואיתי הוא הולך לפעמים ביד תקיפה, אבל כשהילד יגדל הוא יבין. – זה אומר שלמה המלך.
מוסיף הגאון: "דרך האב, לייסר את בנו, אבל את חבירו, אם הוא אינו שומע לתוכחתו ומדבר באמצע התפילה, אז הוא מוציא אותו מבית הכנסת?! נותן לו סטירה?! מה פתאום?! הוא לא הבן שלי! זה הנחת שלי?! זה לא הנחת שלי, והוא עוזבו לילך בדרך אשר הוא חפץ. ומשום כך כלפי כל העולם אני סובלן, כלפי הילדים שלי לפעמים אני קפדן ולא בגלל שכלפי הילדים שלי אני אכזר, בדיוק ההיפך, כלפי הילדים שלי איכפת לי, לא תמיד אני צודק, אבל זה מורה על איכפתיות, וכלפי כל העולם מה איכפת לי, אז אני יכול להשאר קצת אדיש.
כבר אמרו: היצר הרע מלטף, מחמיא ואח"כ מייאש. היצר הטוב מוכיח, מייסר ותמיד מעודד. כמו שאומרים חז"ל מסכת בבא בתרא: "הוא השטן, הוא הסמ"ך מ"ם, הוא היצר הרע, הוא המסית, הוא המדיח, הוא המפתה, הוא המקטרג אח"כ, הוא מלאך המוות, והוא התליין.
אבל אני לא מבין, אתה פיתית אותי, אז מה אתה עכשיו בא לקטרג עלי? כי הוא רוצה ברעתך, לא בטובתך, היצר הרע בהתחלה מפתה, אבל אח"כ "מוציא לך את השיניים", היצר הטוב מייסר ומוכיח: אתה לא בסדר, אבל אף פעם הוא לא מייאש, כי הוא רוצה בטובתך.
אומר שלמה המלך: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" – מי שמונע את שבטו מבנו, מי שמחפה עליו, בסוף הוא שונא אותו, מוציאו לתרבות רעה – "וְאהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יג, כד) – האוהב מוכיח ומייסר. וזה על אחריותך.
לפעמים זה מנדנד את הבן, אתה אומר לו: תעשה כך והבן צריך להבין, כי איכפת לאבא ממך ואני תמיד אומר לילדים שלי: אם יש לכם איזה תלונות עלי, קפידות עלי כאבא, אני מחכה לכם בסיבוב, איזה סיבוב? ב"ה התחתנת, יש לך כבר כמה ילדים, אני רואה לאט לאט הם גדלים, זו הנקמה שלי עכשיו בך: איכפת לך מהבן, למה אתה גוער בו? והוא עונה: מה פירוש מה?! אני רוצה שהוא יהיה ילד טוב! את אותו הדבר עשה אבא שלך כלפיך, אבל לילד של השכן, לילד של החבר, אתה לא עושה את זה, שמה אתה אדם טוב, הדוד הטוב מבני ברק, מה קרה? מה איכפת לך? אני מחכה שהנכדים שלי יגדלו ואז אני רוצה שהם יראו שאבא שלהם לא היה רע, אבא שלהם פשוט היה אוהב. ומאף סטירה שאבא נתן לך לא נשאר לך כתם אדום! אני מקווה שגם לילדים שלך לא יהיה כתם אדום ממך, כי אבא נשאר אבא. ואל תדון את אביך, עד שתגיע למקומו, ז"א שתהיה גם אתה אבא.
מביא הגאון מוילנא את בעל "העקידה" שאומר משל נפלא: "משל לאישה שרואה במראה" – אישה דרכה להסתכל במראה, להתייפות – "וכשהיא מתייפה ומתקשטת, היא בוררת את המראה היותר טובה" – היא מחפשת את המראה הכי טובה, מה זה המראה הכי טובה? – "שמראה את כתמיה קטנים לגדולים" – שמראה כל נקודה קטנה בפנים, שמגדילה לה כל נקודה קטנה בפנים, היא לוקחת את הפינצטה ומוציאה" – היא מתייפה. ולמה? כי רק ע"י המראה הטובה, היא מסוגלת להסיר את כתמיה הקטנים ביותר כדי שתראה יפה יותר.
אומר בעל "העקידה": מי שאוהב יותר – אבא שבשמים, אבא שעלי אדמות – מי שדורש יותר, מי שמוכיח יותר, משתמש בזכוכית מגדילה יותר, מדוע? כי הוא חפץ שבנו אהובו יהיה הילד היפה ביותר בתבל! וזה אבא!! לבן השני אני מוציא רק את המוגלה או היבלת, אבל את הנקודות השחורות בפנים, אני לא מוציא, ולכן, לזה לא צריך בשבילו זכוכית מגדלת.
ועל כך אומר שלמה המלך: "בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא-שָׁמַע גְּעָרָה" (משלי יג, א) – מביא הגאון מוילנא את בעל "ראשית חוכמה": "אם תראה בן חכם, בידוע שאביו ייסרו בקטנותו והדריכו על דרך טובה, ואם ראית ילד לץ, פרחח" – גם אם אבא שלו עם זקן ופיאות – "בידוע שלא שמע גערה מאביו, לא הוכיחו אביו מעולם", כמו שנאמר לגבי דוד המלך (מכניסים את דוד המלך לקטגוריה מול האבות הקדושים אברהם ויצחק ראו מדרש תנחום הראשון בספר שמות), כמו שנאמר לגבי דוד המלך לגבי אדניה בן חגית שהוא לא רווה ממנו נחת, למה? "וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו" (מלכים א א, ו) הוא אף פעם לא שמע גערת אב, דוד היה אבא טוב, אבל בסוף מה היה? בן רע לדוד! "וַאֲדנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמר אֲנִי אֶמְלֹךְ" וכיוצא בזה גם אבשלום.
אומר דוד המלך: "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהילים כג, ד) – אומר המלבי"ם וכל המפרשים: "שִׁבְטְךָ" המה ייסורים, דוד המלך התייסר מאוד בחיים שלו והוא לא רטן, ואמר: אדרבא, "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע" – אני לא פוחד מרעות, רק טובות "כִּי-אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי", הצרות והסטירות הם ממך, והסטירות שלך הם סטירות של אבא, אני לא פוחד מרע, מהסטירות שלך אבא שבשמים "הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי"!! הם מיישרים אותי, כי כשצריך לדרבן את הסוס שלא יסטה מן הדרך דוקרים אותו, וכשאבא רוצה לדרבן את הבן הוא דוקר אותו.
ובכן "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" כאמור הדברים אמורים כלפי אבינו שבשמים כלפי בניו ישראל וכלפי כל אב יהודי. כך צריך כל בן להסתכל על הייסורים שאביו מייסר אותו. כי דע לך שאבא אוהב אותך, אין כזה דבר שאבא לא אוהב.
אמרתי פעם לאבא שלי, כשהייתי כבר מבוגר, בצחוק: "אבא, אני קצת כועס עליך", אז הוא שאל: "מה יש?" אז אמרתי: "אתה היכית אותי" – אבא שלי תמיד מכה אותי למטה, לא בפנים, הוא לא היה אכזר, "אתה היכית אותי, ואני כועס עליך, אבל לא על מה שהיכית אותי, על מה שלא היכית אותי קצת יותר, כי אם היית מכה אותי קצת יותר, יכול להיות שהייתי קצת יותר בן אדם, היה לך יותר נחת ממני ואני אשתדל שיהיה לך נחת גם ממספר המכות המועט/ההרבה שהיכית אותי"
מובא בספר ה"חיים", ספר החיים זה אחיו הגדול של המהר"ל מפראג, קרוב ל-500 שנה (שפת המקובלים): צא וראה נפלאות בלשוננו הקדושה, כי ידוע שהאות ה"א מורה על דינים והאות יו"ד מורה על רחמים. העולם הזה הוא דין האות ה"א, העולם הבא – יו"ד – "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" – אם היא תכניס את האות ה' המורה על דין, לפעמים צריך סבר פנים חמורות, תוכחות עם הילד, ייסורים, אם תצרף את האות ה"א המורה על דין למילת "אב" – שים את האות ה' במרכזה של המילה "אב" – תכניס דין לאב, תקבל אהב ("אוהב" בחולם חסר). אבא בלי ה"א, בלי קצת מידת הדין באמצע הוא שונא בנו. אם אתה מכניס דין, אם אתה מכניס קצת פנים חמוצות, תוכחות, ייסורים לאב, אז הוא אוהב, לומר שאם האב מוכיח את בנו בשעת הצורך ומייסרו, אות הוא, כי הוא אוהבו! ואם תצרף למילה "אב" את האות י' שמורה על רחמים ותניחנה באמצע אב – תקבל איב ("אויב" בחולם חסר) ז"א אם אתה תשתמש רק במידת הרחמים, אם הבן שלך אף פעם לא ישמע גערת אב, אז "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ".
"כי עליו יאמר", אומר השל"ה הקדוש וגם הגאון: "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן" (איכה ד, י) אז הוא כותב "וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" כי האימא לא יכולה תמיד להכות את בנה, ולהוכיחו, כי היא רחמנית, אל ילבש גבר שמלת אישה, הגבר ילך תמיד עם מכנסיים, יהיה לפעמים תקיף כלפי הילד עם לטיפות, כי "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן"! אב הלובש שמלת אישה ומרחם עליהם ולא גוער בהם אף פעם, כל מה שהם מבקשים, הם מקבלים, הם לא צריכים אפילו לסחוב לו במכנסיים ולאימא בשמלה, הוא מבשל אותם!! עד אשר הם מקדיחים את תבשילם…
מוסיף ספר ה"חיים" ואם אב יוסיף ל"אב" שלו ה"א אחרי ה-א' וה"א אחרי ה-ב', שזה עוד קצת דין, עוד קצת תוכחה, נקבל את המילה – אהבה!! והילד יגדל ויבין וכמובן שצריך גם לתת לילד הרבה ליטופים, אבל לא לחסוך בגערה.
ולסיום:
יתן ה' שנזכה השבת הזאת להסיר עורלת לבבנו ולהכניע עצמנו לפניו יתברך ע"י שמיעת התוכחה ולא נזדקק אפילו לא, לאצבע צרידה על אוזננו – למכה קטנה, אלא שנפיק את התועלת מהתוכחה, ויאמר ה' די לצרותינו, לא נצטרך את המכות של האבא, נהיה נבונים וחכמים. ערב ל"ג בעומר, זכותו של ר' שמעון בר יוחאי, תעמוד לנו. ר' שמעון בר יוחאי, אוהב ישראל הגדול שגם הוכיח את ישראל וכמו שאמרו חז"ל: "כדאי וראוי הוא ר' שמעון בר יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק". ואנחנו מצויים בשעת הדחק, לא יודעים מה ילד יום, וכתוב שם: ר' שמעון, הוא ימליץ טוב בעדנו ונזכה לסוף וקץ לכל צרותינו, די עם הצרות, נסתפק בתוכחות, נישא ליבנו אל אבינו שבשמים ונכניע את ליבנו הערל ונזכה לכל מילי דמיטב, אמן ואמן!
ובכן
וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם-הוּא טוֹב-תּאַר מְאד
נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא:
וְאַל-תָּקץ בְּתוֹכַחְתּוֹ.
וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ"
וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי:
וְנָתַתִּי…וְנָתַתִּי…
שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) לנר תמיד – על פרשת השבוע
הרב יצחק ברנר זצ"ל
נערך מסרטי הקלטה ע"י ר.רצון תליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5