הקנאה התאוה והכבוד

——–

א. ג' דברים בלבד, המבדילים בין תלמידי א"א לתלמידי בלעם

מובא במשנה (אבות פ"ה מי"ט): כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, וג' דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה – תלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – תלמידיו של בלעם הרשע, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז, ונוחלין עוה"ב, שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר: ואתה אלקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך.

פירש רבנו יונה, מה טעם כפילות הלשון והאריכות בלשון המשנה, לומר לך שאלו הג' דברים הם ורק הם הקובעים מי משתייך לתלמידי אברהם אבינו ומי משתייך לתלמידי בלעם הרשע.

כלומר, גם אם תמצא ב' בני אדם שיש בהם תורה ומצוות, אלא שהאחד לקוי בג' מדות מגונות הנז', והשני אינו לקוי בהם כלל, אל תחשוב שהשני עודף על הראשון באיזה מילי דחסידות שהשני מקפיד יותר על עין טובה וכו' והראשון לא, אלא ראשון כלל אינו בקדושה, וכל כולו טומאה וסופו יורש גיהנם ושייך הוא לתלמידי בלעם הרשע, והשני צדיק מתלמידי אברהם אבינו ויורש עוה"ב.

וכן למדנו מהמשנה, שאם תמצא אדם במעלות מסוימות, אלא שמדות הנזכרות עין טובה וכו' נשללו ממנו – אל תחשוב שהנהו עדיין שייך למעלה מסוימת, אלא כל שאין בו ג' מדות הללו מתלמידיו של בלעם ויורש גיהנם.

ואל תחשוב שהגזמנו בדברינו, שכן וכי בלעם "רבי" קטן היה, והלא בלעם היה נביא באומות (כמובא ב"ילקוט" – סוף זאת הברכה), וכנאמר: נאום שומע אמרי א-ל, ויודע דעת עליון ומחזה ש-די יחזה, ואעפ"כ הוא ותלמידיו – אנשי דמים ומרמה היורדים לבאר שחת, ומדוע?

קלקול המדות!

ב. גם חכם גדול אין שווי בחכמתו, וכן לא תועיל לו חכמתו לתיקון מדותיו

למדנו עוד מהמשנה הנז' ב' דברים.

האחד, שיתכן ויהיה אדם חכם גדול, מבין גדול, ידען גדול, ועכ"ז כיון שמדותיו רעות ומגונות, אין שווי של כלום בחכמתו וידענותו.

והשני, הוא פרט שנלמד מהראשון והוא שיתכן בכלל מציאות כזו; יתכן חכם גדול, מבין גדול, ידען גדול, ועכ"ז בעל מדות רעות, דהיינו באם זה החכם והידען לא ייחס עבודה מיוחדת לתיקון מדותיו – עם כל חכמתו וידיעתו את האמת – לא תעמוד לו חכמתו לתיקון מדותיו.

שכן הנה בלעם חכם גדול היה, ויודע האמת לאמיתה, וכמו שאמר: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", דהיינו התאווה בלעם לזכות לאחרית טובה בעוה"ב לישב עם צדיקים וחסידים, ידע היטב שהעוה"ז הוא הבל, והעיקר הוא העוה"ב, ועל כך ביקש שאחריתו תהא במחיצת עם ישראל הקדושים, ועוד ידע, כמה הקב"ה אוהבן לישראל, ועוד שמדבר הוא עם הקב"ה, ואומר לו הקב"ה: "לא תאור את העם כי ברוך הוא". ועכ"ז כשראה שיש לו אפשרות לקבל ממון רב, אמר, אכוון השעה שהקב"ה כועס בה ואקלל את ישראל… היש שגעון גדול מזה. וכשראה שלא עלתה בידו לקלל את ישראל לא נחה רוחו בקרבו עד שנתן עצה מרשעת לבלק לזנות אל בנות מואב.

היאך יתכן אדם חכם היודע את האמת, יודע מה טוב באמת ומה שקר, ועכ"ז כשיבוא השקר לנגד עיניו יעזוב כל האמת הידועה וידבק בשקר? אלא זהו האדם, אדם לעמל יולד, האדם נולד לעבוד על מדותיו, ליישם את חכמתו למעשה, ובאם עמל הוא על חכמה לשם חכמה ולשם ידיעה יתכן ויהיה יודע דעת עליו, חכם גדול שיורד להבין דברים עמוקים למאד, אולם כאשר תתעורר בקרבו התאוה הקנאה והכבוד, ישליך כל חכמתו וינהג כתאות לבו.

ואל תחשוב שתופעה זו תיתכן דוקא בגוי, שהנה כן מצינו גם בדואג ואחיתופל וירבעם בן נבט, ואלישע בן אבויה שהיו גדולי ישראל, וחכמי ישראל היו אצלם כעשבי השדה, ועכ"ז השחיתו עצמם ואיבדו עולמם בשביל מדותיהם הרעות.

ג. ביאור בלעם נביא באומות כדי לסתום טענתם לעת"ל

ובזה יובן הא דאיתא בחז"ל (במ"ר יד, כ) שעל שמא יטענו אומות העולם ושלא יהא להם פתחון פה לאמר: לעם ישראל נתת נביא להורות להם דרכיך, ולנו לא נתת נביא, ואילו לנו נתת כמו"כ נביא – היינו גם עובדים אותך, על כן הקדים הקב"ה ונתן להם נביא בלעם.

ולכאורה תמוה, וכי לזה יקרא נביא שיכול להורות להם דרך ה', שכן הלא כל טענתם לנו לא נתת נביא, ואם היית נותן לנו נביא היינו נוהגים אחרת, שכן היינו לומדים מדרכיו לאהבה וליראה אותך, ובכן וכי עם נביא כמו בלעם אפשר להיות עובד ה', והלא אפילו בן אדם אי אפשר להיות, שכן מה היה אפשר ללמוד מבלעם, והלא הוא עצמו בעל עין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה, אוהב ממון בעל תאוה וזימה, ומה א"כ משיב הקב"ה בזה על טענתם? הלא עדיין יטענו ובצדק, לא נתת לנו ממי ללמוד, מי הבאת לנו? בלעם? זה הלא רשע שיש רק להיות יותר רעים כאשר נמצאים בסביבתו.אולם הנראה בזה, שזה גופא תשובתו של הקב"ה על טענתם למה לא נתת לנו נביא, ועל כך משיב הקב"ה אי אפשר ליתן לכם נביא כמו לעם ישראל, שכן הנה תראו בחוש, אתן לכם נביא השומע אמרי א-ל, ויודע דעת עליון, ומחזה ש-די יחזה, ועם כל מעלות נשגבות אלו שאשרה בתוכו, היתכן שיהא בן אדם, וא"כ מה אעשה לכם שלא מצאתי לכם נביא כמשה, הלא מושחתים אתם במדותיכם, ולכל היותר יכול אני ליתן לכם נביא חכם ידען, היודע דעת עליון, אולם מדות טובות זה עבודת האדם. ואם אין בכם מתאים לכך אם כן אפוא מה אעשה לכם?!

שכן משה רבנו עבד קשה עד שהכשיר עצמו לנבואה, ועקר את מדותיו הרעות, אולם אחד כזה הימצא באומות העולם?!

כך שזה גופא תשובת הקב"ה לאומות העולם הטוענים למה לא נתת לנו נביא כמשה, ובכן התשובה, זה בלתי אפשרי, שכן גם אם ימצא בגויים אחד המוכשר ביותר, ביחס לגויים לחכמה ונבואה, מיד יצוצו בקרבו המדות הרעות ביותר של גאוה קנאה ותאוה לדורשם בתוקף יותר להיותו איש המעלה, שכן באו"ה מובא בחז"ל שכשהקב"ה מעלה אותם לגדולה מתנשאים, וזה אשר קרה לבלעם.

הרי שמבלי מוסר ותיקון המדות לא ישווה מאומה כל החכמה והידענות ואפילו לבקי בשבילי דרקיעא ויודע כל תורת האר"י ז"ל לא תכסה חכמתו על מדותיו אם לא יעמול ויכין נפשו לתקנם, ואדרבא ריבוי החכמה והידע האלקי יביאנו לשחיתות, שכן אם בישראל נאמר: זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המות מדוע שבגוי יהא אחרת.

ד. מבלי מוסר ויראת ה' – לשנות מדות כמוהו כמו לשמוע ללא אוזן ולראות ללא עין

והוא אשר היה אומר הגרי"ס סלנטר לשנות האדם מדותיו הרעות ללא לימוד מוסר – דומה הוא לחפץ לראות ללא עינים ולשמוע ללא אזנים, כשם שאין אפשר לזה אי אפשר לזה.

רבי ירוחם ממיר מספר שלמד "חובת הלבבות" למעלה ממאה פעמים… ו"שער הבחינה" שבספר חו"ה למדו בעיון למעלה מחצי שנה… (מובא בספר דע"ת), כך צמחו תלמידי אברהם אבינו להיות כמוהו בעלי עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה.

התורה הק' כאן מלמדת אותנו למוד גדול, עד כמה המדות הם יסוד לכל בנין התורה, וכשאין יסוד שהוא תיקון המדות, אין מקום לכל התורה כולה, מבלי שיעקור האדם מדותיו הרעות הקנאה והתאוה והכבוד, אזי במילא יהא גזלן, שקרן מנאף ויעבור עוד על כל דברי התורה. ומובא בשערי קדושה למהרח"ו, שהטעם שלא נכתבו איסור המדות הרעות בתורה שכן אין לאו בתורה: לא יהא לך ממון הרבה, לא יהא לך גאוה, לא יהא לך תאוה, לא יהא לך קנאה, והוא משום שהוא כמו שאין צורך לומר לאדם כשנותנים אלף אלפי מרגלות שיכין "כספת" ראויה לשמירת המרגליות, שכן זה פשוט לכל בר דעת שיש להכין כספת לאוצר, כן אין צריך לומר אזהרה על המדות כשנותנים לנו אוצר של תורה ומצוות, שכן אי אפשר לתורה ומצוות להתקיים ללא כספת – המדות.

ומעתה מחובתנו ללבן ג' נקודות הללו הנזכרים במשנה אחר שהמה בלבד המכריעים את גורל האדם לגיהנם או לעוה"ב, וכנ"ל ברבנו יונה שאלו בלבד הג' דברים מכריעים גורל האדם, ואף אם יהא בו כל הקנינים החמודים שבעולם מלבד ג' דברים הללו הרי שהוא מתלמידי בלעם הרשע.

ה. ביאור ג' דברים שבין תלמידי א"א לתלמידי בלעם
++ראשון עין טובה.

פירש"י: עין טובה – שאין לו קנאה על חברו וחביב עליו כבוד חברו ככבודו.

והרמב"ם פרש: עין טובה – הסתפקות, ובעצם זה תלוי בזה, שכן זה המסתפק במועט ויקר לו המעט שיש לו, אינו שם עינו במה של חברו שכן מדתו להסתפק, וממילא אינו מקנא במה שיש לחברו.

השני רוח נמוכה

ופירש"י: רוח נמוכה – ענו ושפל ברך, וכמוהו פרש הרמב"ם שהוא הענוה היתרה.

השלישי נפש שפלה

ופירש"י: שמשפיל עצמו בין אנשים ומעורב ביניהם ואינו גס רוח, והרמב"ם פירש: שהוא "הזהירות".

ועו"ש ברמב"ם בפירוש המשניות: והשלושה שכנגדן, כלומר השלשה שבתלמידי בלעם הרשע, הוא החריצות לקנות ממון, והוא – העין רעה, ורוב התאוה – הוא נפש רחבה, והגאוה הוא – רוח גבוהה.

ובעצם ניתן להגדיר בקיצור את תלמידי בלעם בג' מדות הידועות: הקנאה, התאוה והכבוד. ונרחיב קצת בעינינים אלו אחר שהמה המכריעים את גורלו של האדם להשתייך לכאן או לכאן.
—
ו. ביאור "עין טובה" והעצות לרכישתה

עין טובה

פירש"י: עין טובה שאין לו קנאה על חברו, וחביב עליו כבוד חברו ככבודו. מדה זו, מצד טבע האדם ק ה מאד לקיימה, שכן מטבע האדם שיקשה עליו לראות את חברו עולה עליו בעושר בחכמה וביתר הצלחות החיים.

והעצה לכך היא לההביל את עניני עוה"ז, ולהבין שאדרבא ואדרבא, כל מי אשר זכה בקניני עוה"ז ביותר – מסוכן הוא ביותר להגיע לשלימות, שכן עוה"ז מצד עצמו הנו חומר, וא"כ זה האדם שקיבל שפע בקניני עוה"ז הרי שהוא שקוע יותר בחומריות העולם, וכמה סכנתו גדולה האם יצליח להיות עובד ה' באמת, שכן החומר משכיח מהאדם את חובותיו לה', יש לו מנה רוצה מאתים וכו'.

ועוד עצה לזה להתבונן, שהעיקר הוא להיות רצוי לפני ה', וכל אחד כדי שירצה לפני ה', שמהו הבורא בתנאים המתאימים לו דוקא להיות בהם, ועם תנאים אלו כשיעבוד עמהם יהא רצוי לפני ה', זה בעושר, וזה בעוני, זה בחולי וזה בבריאות, זה בשלום בית, וזה במחלוקת בתוך ביתו, וכיוצא, וכל אחד ואחד כפי ידיעתו יתברך את מהות נפשו ונשמתו, שמהו בתנאים שיביאוהו לידי הריצוי לה', ומה א"כ כי יקנא אדם בחברו, הלא מה שטוב לחברי – רע לי, ומה שטוב לי – רע לחברי, וזה כולל כמו כן את כישורי האדם בחכמה, בזכרון, בהבנה, יש אשר יהא רצוי לה' דוקא בתנאי קושי של זכירה, הבנה, וכיוצא, ויש אשר ריצויו לה' תלוי בכך שיהא עם כישורים של חכמה, בינה וכיוצא, וינצלם, ובכך יהא ריצויו, ומאחר ותכלית כולם להגיע להיות רצויים לה', אם כן מאי נפקא מינה באיזה אופן, אדרבא, אם יתמרד האדם ויחפוץ באופנים אחרים להתרצות לה', ימאסהו ה', על היותו מתמרד בתפקידו ומסרב פקודת ה' החפץ בו דוקא בתנאים הללו ששמו בהם.

ז. עין רעה – חריצות הממון וחמדתו (רמב"ם)

והם הם דברי הרמב"ם בביאור "עין טובה" – הסתפקות, והופכו עין רעה – "חריצות הממון". וכמבואר לעיל, העין רעה נובעת מכך שהאדם חפץ בקניני עוה"ז, ונותן להם ערך, ובמילא יקנא במצליחים יותר ממנו, שכן האדם מקנא במה שחשוב לו, ובמה שערכו עליו חשוב ויקר, ורק החרוץ לממון חש מתחרה עם אחרים, ומתחרות באה קנאה, וממילא המסתפק שאינו מתחרה ממילא אינו מקנא.

וראה שם ברמב"ם, כמה היה אברהם אבינו בז לכסף, שכן לאחר שהלך במסירות נפש למלחמה עם הארבעה מלכים וניצחם, ורכושו היה רב, ורכוש זה היה מגיע לו ככל מנצח במלחמה, וכמו שכן מלך סדום אמר לו "תן לי הנפש והרכוש קח לך", ואילו אברהם אבינו שהיה כ"כ מהביל את קנייני עוה"ז לעומת קנייני עוה"ב, לא חפץ אפילו בממון, ואמר לו למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", וכ"ז למה? "ולא תאמר אנכי העשרתי את אברהם"! אברהם אבינו כ"כ היה יקר לו קידוש ה', אזי כיון שהקב"ה הבטיחו שיעשירנו, רצה אברהם אבינו שיתקדש שם שמים בכך שיראו כל בני העולם היאך מתקיימת הבטחת ה' להעשירו, ולכן לא רצה שיהא זה בדרך כיבוש ומלחמה, שאז יאמרו אין זה מהבטחת ה' אלא דרך העולם הוא שניצח אברהם ושלל שלל וביזה ונתעשר, ולכן לא רצה שיהא זה בדרך שהעולם לא יראה בגלוי את הבטחת ה' שהבטיח לו להעשירו, ואף שלגבי אברהם אבינו עצמו בודאי האמין שמאחר ואין מקריות וטבעיות, אם כן ודאי הוא שמה שניצח היה בדרך נס וסיוע מה', וגם עושרו זה מה', אולם וויתר על כל עושרו זה כדי שלא ימעט קידוש ה'.

ואל תקשה א"כ מדוע לקח אברהם המתנות מאבימלך ומפרעה אחר שרחוק היה מחמדת ממון ושעל כן הרי לא לקח ממלך סדום, אולם התשובה אברהם חיפש רק היאך לקדש שם שמים, ולכן מאחר והקב"ה הבטיחו לאברהם לך לך… ואברכך, הבטיחו שיברכו בממון, רצה אברהם לפרסם את הבטחתו של הקב"ה היאך מקיים הבטחתו להעשירו, ולכן כשניצח את מלך סדום ושלל ממנו הרכוש, לא היה בזה כדי להוכיח על הבטחת הבורא, שכן יאמרו לו זה הרווח בא לך כתוצאה מנצחון במלחמה, אולם במתנות שקבל מפרעה ומאבימלך זה הלא היה בדרך נס גמור, שהנה נתגלה ששרה היא אשתו ולא אחותו, ובמקום להורגו הצילו ה' ונתנו לו מתנות אזי בנס כזה יש לו לפרסם קידוש ה' שקיים הבטחתו, ולכן מהם כן נטל המתנות על מנת לקדש שם שמים.

עד כמה ההביל א"א קניני עוה"ז, שגם באופן שלא היה שום סרך של איסור אלא פן ימעט מעט קידוש ה' שהבטיח להעשיר לאברהם, דחה כל הממון ההוא והחזירו למלך סדום.

עאכו"כ שיש לנו ללמוד מזה שאם הממון עוצר אותנו מלימוד תורה, שנסלקהו ונדחהו מאתנו כדי שלא לבטל בגללו תורה ותפילה, ועאכו"כ כאשר ישנו סרך איסור בממון כמה יש לנו לדחות החמדת ממון מאתנו כדי שלא ניכשל בסרך איסור, ועאכו"כ כשיש חילול ה' בחוסר יושר והגינות כמה יש לנו ללמוד מאברהם אבינו לברוח מממון כזה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידינו.

וזהו מעיקרי התנאים להיות מתלמידי א"א ולא חלילה מתלמידי בלעם הרשע, וכמבואר שם ברמב"ם, "עין רעה" – חריצות הממון, והוא ליקוי המצוי מאד אצל בני אדם להיות חרוצים וזריזים להשיג ממון, הרי שאף אם לא נוטל האדם ממון חברו ואינו גוזל, אלא שתאוותו לממון וחרוץ הוא להשיגו, וכגון שילך למרחקים ויתאמץ בחריצות להשיגו, ישכים קום בבוקר לעבודתו – כשאין לו צורך מיוחד לכך להשיג הממון, זוהי חריצות להשיג הממון, ונכלל הוא בעין רעה.

ח. מה בין מדת "זריזות" החיובית לחריצות הממון השלילית

ואם יאמר האומר והלא זריזות הוא מדה חיובית היפך העצלות שהיא שלילית. התשובה היא פשוטה, אם אכן האדם לוקח לו מידת הזריזות לנהוג בה בכל עניניו וגם בעניני תורתו ומצוותיו ועושה אותם בזריזות הראויה, וכגן שמשכים הוא לתפילה בשביל חביבותה, ומשכים הוא ללמוד תורה, וכמו כן כל מצוותיו בזריזות פן יוחמצו ממנו, כך כשמזדרז זה גם בעבודתו מורה הדבר שאין זה מפני תאוות הממון, אלא כדי שיתפנה ללמוד ולהתפלל, בודאי א"כ זו חריצות חיובית.

אולם אם בעינייני תורה ומצוות עצל הוא, וכבד הוא מלהשכים בבקר לתפילה, עצל הוא מלילך לשיעור תורה, ורק לעבודתו יזדרז ויתגבר כארי לעבודת בעליו להרויח הממון, זוהי חריצות הממון, והיא בכלל עין רעה.

וכמה יש לנו להתעורר שלא להיות חלילה מכלל בעלי עין רעה – חרוצים להשיג ממון, ולכן יראה האדם שלפחות כמדת חריצותו להשיג ממון, כן תהיה מדת חריצותו לשיעורי תורה, ולתפילה בצבור, וליתר קיום המצוות, וכחריצותו לממון לעשות עבודתו בזריזות ובדיוק כראוי – מבלי לזייף בעבודתו כדי להשיג ממונו, כן תהא זהירותו וחריצותו בקיום התורה והמצוות לעשותן בזריזות ובזהירות הראויה, ואם כך יעשה, הרי אדרבא מדה טובה ויקרה בידו – מדת הזריזות.

וכן הלומד ב"כולל", תהא חריצותו בלימוד בבין הזמנים או בימי ששי ושבת כשאז לומד הוא ללא תשלום, כמו כאשר רץ הוא לכולל, וכן מזכה הרבים ירוץ לזכות הרבים ללא תשלום כאשר רץ הוא עם תשלום וכיוצא בזה במעשה חסד לזולת.

וזאת שידע האדם מבלי רצון ומוסר לתקן חמדת הממון, לא תסור חמדה זו ממנו ויהיה רע עין.

ט. עד כמה קשה היא מידת הרע עין?!

בא וראה עד כמה קשה היא מדת הרע עין, מסיפורם של קין והבל, והיטיב לבאר זאת הגר"י לוינשטין זצ"ל (אור יחזקאל- מדות עמ' פד):

וכענין זה הראתנו תורה בתחילת הבריאה. "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" (בראשית ד ג) ועיין ברש"י מן הגרוע, והדברים נוראים. והרי מעלתו ומדריגתו של קין היתה לאין שיעור, שהרי עמד ודיבר עם הקב"ה פנים אל פנים. והנה לא ציווהו הקב"ה להביא קרבן אלא מאליו עמד על יסוד ענין הקרבנות. ומ"מ למרות שידע והבין יסוד הקרבן מ"מ הביא קרבנו מן הגרוע משום צרות עין וחסרון כיס. ואיתא בחז"ל (שמות רבה, לא, יז) שקין והבל חלקו ביניהם את העולם כולו. קין נטל את פירות האדמה והבל נטל את בעלי החיים, נמצא שכל העולם וכל פירותיו שייכים רק לו, מ"מ משום חסרון כיס הביא קרבנו מן הגרוע. ולכאורה וכי יחסר לו מאומה אם יביא קרבנותיו מהמעולים שבשדותיו והרי יחידי הוא בעולם וכל העולם שייך רק לו. אלא גילתה לנו התורה עומק כח המדות שלא יכול היה להתגבר על מדת חמדת הממון שבקרבו ולכן על אף כל גדלותו הביא קרבנו מן הפסולת. ובודאי שהיתה לו לקין תשובה ופתרון למעשיו. שסבור וכי מאי נפקא מינה להקב"ה איזה קרבן מביא והרי העיקר שמביא מרצונו מנחה לה'. אך תורה מלמדתנו את העומק הטמון במעשה זו, שהכל נבע מחמת חמדת הממון וצרות עין, וכל התירוצים כולם אינם אלא רק לחפות על המדה הרעה. והיינו אשר הקדמנו "לא יגעת ומצאת אל תאמין", כי הרע שולט באדם וכוחות הרע עמוקים ורחבים עד שכמעט ואין לנו אפשרות להבינם ולדעתם.

ונתבונן נא בסופה של פרשה ונראה נקודה נוספת בהבנת ענין המדות, "והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה", לכאורה היתה מדריגתו של הבל פחותה ממעלת קין, שהרי לא עמד מאליו על ענין הקרבנות, ורק בשעה שראה שקין הביא קרבן הביא גם הוא מנחה, וכנאמר והבל הביא "גם הוא", אולם הבל התעורר והביא מבכורות צאנו ומחלביהן. התעוררות זו והתגברותו על מדת חמדת הממון הביאה שהקב"ה שעה אל מנחתו וקיבלה, ואילו קין שנשאר נגוע במדה ולא תיקנה, לא קיבל הקב"ה כלל את מנחתו, ולא הועילה לקין כל גדלותו ולא ההתעוררות העצמית ליסוד הקרבנות, אלא לא שעה הקב"ה כלל אל מנחתו. ונוראות לראות את מידתו של הקב"ה עד היכן מגיע מידת הדין, דקדוק עד אין סוף ללא ויתור כלל, שכיון שמצא הקב"ה פגם במעשיו לא הועיל לו כל מעלותיו, ולא קיבל כלל את מנחתו, ורק קרבנו של הבל שהיה מושלם ללא פגימה במדותיו נתקבל ע"י הקב"ה.

"ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" (בראשית ד ו) וברש"י, "לפתח קברך חטאתך שמור ואליך תשוקתו של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך", והיינו אם תיטיב שאת, לוּ תחזור בתשובה ותעמול ותתיגע לתקן את המדה אזי יש תקוה שהשי"ת ישא פניך. אך ללא עבודה ויגיעה לא יעזרהו מאומה, ולפתח חטאת רובץ ותכשל הלאה בהמשך דרכך, וכן חזינן בסופו של קין שלא תיקן את מדתו, והביאה מדת חמדת הממון למדת הקנאה שנתקנא בהבל אחיו, ומדת הקנאה הביאתו עד לידי סופו המר שרצח את הבל אחיו. תורה שלמה מלמדתנו התורה בראשיתה, כאשר לא יתיגע האדם אין לו כל אפשרות לתקן את מדותיו הרעות, ומדות אלו הם המדריכים ומנחים אותנו בכל דרכיו ומעשיו, והם יביאוהו רחמ"ל עד לשאול תחתית, לו היה מעט רגש בלבותינו הרי היו הדברים צריכים לחולל סערה בקרבנו. כי יודע אדם מרת נפשו שאין לו כל שייכות לעבודת הלב ותיקון המדות. ונמצא מונחים בו המדות בטבע וא"כ איזה תקוה ותירוץ יש לו. הלא הכתוב מזהיר ואומר "ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ".

י. לקחים מבעלי התלמוד על ריחוק מחריצות וחמדת הממון

ובוא וראה חכמי התלמוד – מתלמידי א"א ע"ה – כמה היו רחוקים מלהיות חרוצי ממון.
++
1. על רבי פנחס בן יאיר מספרת הגמרא (חולין ז') שמימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ולא נהנה מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו, מחשש פן אינם נותנים לו בלב שלם.

נתבונן, כמה לקויים אנו במידה זו להנות מאחרים גם כאשר יש לנו, מה שנקרא היום "נִצּוּל", אנשים אוהבים "לנצל", ליפול על המוכן ועל החינם, ליטול ולאצור בבית – גם כאשר יש להם די, וישנם כאלה המציגים את עצמם במצב גרוע מכפי שהוא באמת, והנה בזה גם כאשר "הארגונים" – שבפניהם מציגים הם עצמם כְּמִסְכְּנִים – אינם גמ"חים או קרנות צדקה וחסד או נדיבים שאז וודאי יש כאן גם ענין של גזל, אלא אף אם המה "גופים" שעושים "איפה ואיפה", והגופים עצמם אינם נוהגים כשורה לנהוג ביושר כראוי, ולכך מרשים לעצמם המקבלים והנתמכים בשל כך לשנות פרטים, מכל מקום יש כאן השחתה במידה זו של רעות עין, להנות מהשני ולנצלו, כאשר באמת יודעים המה שאין צורך להם בתמיכה ובחסד זה, היפך מדתו של אברהם אבינו, ואין לך חריצות של ממון יותר מזו הנעשית משקרים וכיוצא. ועיקר הקלקול בזה הוא אם עושים המה זאת גם כשמצבם אינו בדוחק, כי אז נעשה זאת רק מחמדת הממון.

2. על רבי זירא מספרת הגמרא (בירושלמי דמאי ג, הלכה ב') שהיה מהלך עם תלמידו ולא נתן לתלמידו לקלף קיסם-עץ מאיזה גדר של אדם אחר כדי לחצוץ בו שיניו, מחשש פן יש בו גזל, שכן אם כולם יעשו כך יקלקלו גדרו. נתבונן, החמדת ממון כמה מביאה אותנו להיות שואלים חפצים שלא מדעת בעלים, משתמשים בחפץ של הזולת ללא רשות, מטלפנים בטלפון של בעה"ב או של חבר ואפילו של הורים ללא רשות וכיוצא, ומורים היתר לעצמנו בזה, והרי זה נובע מחמדת ממון, שכן לפעמים יש לאדם פלאפון, אלא שהשיחה בו יותר יקרה, ומתקשר הוא מהבעה"ב שלו, או שיכול זה העובד להתקשר יותר מאוחר מטלפון שבביתו, אולם "מעדיף" להתקשר מבעה"ב. ואף שהוא ענין של פרוטות – שיחת טלפון…?! מ"מ כך היא חמדת הממון, אפילו על פרוטות! ואפי' אצל עשיר, ועאכו"כ אצל כל אדם למצוא היתרים ולחשוך מעצמו על חשבון חברו, והיצר גדול על כך ואף על רווח פרוטות.

3. אבא חלקיה לא הפסיק באמצע עבדותו אפילו להשיב שלום לחכמי ישראל שבאו אליו, פן יקפיד עליו המעביד על הפסק זמן בעבודתו (תענית כג).

נתבונן,

כמה מפסיקים אנו במלאכתנו, ומבטלים מרווחיו של בעה"ב ומשוחחים עם כל אשר בא אתנו בשיחה, ועאכו"כ מי יעמוד בנסיון כזה כאשר באים אנשים מכובדים לדבר עמו באמצע עבודתו, ואפי' שלום לא יענם…?! עד כמה נצרך כאן זהירות בממון.

4. על רבי חנינא מסופר (הירושלמי פאה ז, סוף הלכה ג) שמכר דבש לאדם שחפץ בדבש דבורים, ובטעות החליף ונתן לו דבש תמרים שהוא זול יותר, וכשנתבררה הטעות ובא רבי חנינא להחזיר לו העודף, לא היה חפץ אותו אדם ליטול ומחל לו לרבי חנינא על ההפרש, ולא רצה רבי חנינא להנות מאותו הפרש ונתנו לטובת בית המדרש.

נתבונן,

כשמוחלים לנו על חוב, או על "הפרש" כמה קופצים אנו על "מציאה" כזו, כמה "ברכות" זוכה אותו ותרן מאתנו לברכו על וותרנותו ועל טוב לבו, וזהו מחמדת הממון שבקרבנו, כי זה שרחוק מחמדת ממון אינו חפץ להנות כלל מויתורים או מחילות של אחרים.

ובאמת למה לא רצה להנות רבי חנינא מההפרש?

הטעם הוא לפי שלא רצה לעורר אצלו את חמדת הממון, האדם מאד מחמד ממון שבא לו מויתור שויתרו לו, שכן הוא בא לו בחינם ושמח עליו, אזי כדי שלא ליתן לחמדה זו להתעורר בו לא רצה להינות מכסף זה.

5. על ר"א בן פדת מספרת הגמרא (מגילה כח) שלא היה חפץ לקבל מתנות אפילו מבית הנשיא מפני "שונא מתנות יחיה". נתבונן, כולנו חפצים לחיות, ולמה איננו שונאים המתנות? התשובה היא, אלא אצל ר"א בן פדת גבר הרצון לחיות, ואצלנו גובר חמדת הממון.

אמת שזו דרגת חסידות שלא ליטול מתנות, אולם כמה שמחים אנו בנטילת מתנות, כמה מתרונן לבנו על כל מתנה, או על כל שי שמקבלים אנו מאיזו חנות, או במקום שמכריזים על מבצע וכיוצא, ואף שהמדובר בפרוטות, אולם כיון שזה בחינם, יש לנו בזה שמחה מיוחדת. האין זה נובע מחמדת ממון?!6. על אבייי מספרת הגמרא (גיטין ס ע"ב) שהיה בזמנם סדר תורנות מי ישקה שדהו ראשונה מאמת המים, ונעשה שם מרמה והשקו לו אחרים את שדהו שלא כדין, ולא טעם אביי מהפירות של שדהו כל אותה שנה.

נתבונן,

כמה ריחוק מאבק גזל יש כאן, אחרים עשו בערמה והשקו שדהו שלא כדין, אזי אביי – ללא מציאת התרים, ללא חכמות והתחכמויות, לא נהנה מפירות שדהו באותה שנה, אלו הם הקדושים קדושי עם ישראל מתלמידי א"א עליו השלום הרחוקים מעין רעה שהיא חמדת הממון.

7. על רבא מספרת הגמרא (סנהדרין עב) שגנבים גנבו לו עיזים מביתו של רבא, וכאשר חזרו בתשובה ובאו להחזיר לו גניבתו, לא רצה רבא לקבלם חזרה, לפי שסובר הוא שהגנבים קנו את החפצים בעצם זה שסיכנו עצמם למיתה בגניבתם, אומנם להלכה זהו רק כאשר הגנבים השתמשו בגניבה ואיננה קיימת עתה בעין, או שנאבדה ונשברה, אבל אם היא בעין כמות שהיא חייבים להחזיר, אולם רבא נהג חסידות ולא קבל עיזיו בחזרה כיון שרב סבר אפילו כשהם בעין קנה אותם הגנב בסיכון נפשו.

וזאת מאחר והרחיקו מעליהם קדושי עליון אלו חמדת הממון, הרי שאצלם נחשב ספק – ואפילו קטן בממון כמו ספק בכשרות המאכל, וכמו שקל היה להם לפרוש מאוכל מפוקפק כן בנקל היה להם לפרוש מממון מפוקפק.

8. רבי יוחנן שילם לפועליו שכר סבלות על קדירותיו שהרימו וסחבום, ואף ששברום במהלך עבודתם לא נמנע מלשלם שכר סבלותם (ירושלמי ב"מ פ"ו הי"ג), ועוד על רבי יוחנן מספר המדרש (שיר השירים ח') שמכר כל שדותיו ופרדסיו בשביל שיוכל להתפנות ללמוד תורה ללא דאגות, ולא חש לעניות שלא יהא לו מה לאכול לעת זקנותו.

9. רבי שמעון בן שטח קנה חמור מגוי ומצא מרגלית טמונה בכיס האוכף, ובעל החמור לא ידע מכך, והרי הדין הוא אבידת הגוי מותרת, למרות כן לא חפץ רבי שמעון בן שטח ליטלה וביקש להחזירה לגוי, לקדש שם שמים. (ירושלמי ב"ב ב)

10. על רב ספרא מספרת הגמרא (מכות כד) שהיה באמצע תפילה, ובא גוי והפציר בו למכור לו איזה חפץ, ולא היה עונה לו רב ספרא לפי שהיה באמצע תפילתו, והיה הגוי חושב ששותק רב ספרא לפי שרוצה הוא מחיר גבוה יותר, והיה הגוי הולך ומעלה במחיר יותר ויותר, עד שסיים רב ספרא תפילתו, ואמר לו לגוי תן לי המחיר המוזל שנקבת בתחילה, כיון שבדעתי היה להסכים למוכרו גם במחיר המוזל – דובר אמת בלבבו. וכל זה נהג גם כלפי גוי…! מבהיל עד כמה "חמדת הממון" היתה מהם והלאה. שכן לא רחמנותו על הגוי הביאתו לנהוג כך, אלא שנאת חמדת הממון וגיעולו בעיני רב ספרא הוא שהביאו לנהוג כך.

11. על רב טביומי מספרת הגמרא (ב"מ נט) שלא היה משנה בדיבורו אפילו עבור כל חללי דעלמא.

12. אביו של שמואל מספרת עליו הגמרא (ב"מ כד) שנהג חסידות, והיה מחזיר אבידות לבעליהן גם לאחר י"ב חודש ולאחר יאוש לגמרי.

על רב גידל מספרת הגמרא (קידושין נט) שרצה לקנות קרקע מסוים, ורבי אבא לא ידע מזה שרב גידל חפץ לקנות השדה, והקדים לקנותה מבעל הקרקע וכאשר נודע להם דבר זה, כל אחד מהם לא היה חפץ לקחת הקרקע פן יפגע חברו, ואותו קרקע נשארה כך שוממה וריקה כל השנים.

13. על רבי שמעון בר שילת מספרת הגמרא (ב"ב ח) שהיה מלמד תינוקות ומעולם לא ביקר בגינתו ובפועליו משך 13 שנה לפי שהיה מלמד תינוקות ולא רצה להפסיק ממלאכת שמים, וגם לאחר 13 שנה שאז הלך לבדוק מצב גינתו ופועליו היו מחשבותיו טרודות בלימוד התורה.

14. על רבנו הקדוש מספרת הגמרא (כתובות קג) אע"פ שהיה עשיר גדול, העיד בשעת מותו שלא נהנה בעוה"ז אפילו באצבע קטנה.

15. על רבי אלעזר בן חרסום מספרת הגמרא (יומא לה) שירש מאביו אלף אוניות בים, ואלף עיירות עם שדות, ומעולם לא הלך לראות מה מצבם של שדותיו ואוניותיו, אלא נטל על כתפו כד קמח ונדד ללמוד תורה.

16. על בני דורו של רבי יהודה בר' אלעאי מספרת הגמרא (סנהדרין כ) שהיו יושבין בעוני – ששה בטלית אחת ועוסקין בתורה, הרי כמה היו חרוצין בתורה, ועצלין בענייני עוה"ז.

17. על הלל הזקן מספרת הגמרא (יומא ל"ה ע"ב), שהיה מרוויח מטבע אחת ליום, חצי היה נותן לשומר בית המדרש שיכניסהו ללמוד תורה, וחצי מותיר לפרנסת בני ביתו.
—
יא. בלעם – חריצותו לממון

והנה להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטהור ובין הטמא, בלעם הרשע היה סמל חמדת הממון – "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'", חז"ל ראו בדברי בלעם הללו חמדת ממון. ומדוע? כי כך היתה כוונתו באומרו "אם יתן לי בלק וגו'", תאב אמנם אני מאד לכסף וזהב, וזה כל חמדת לבי, ואפילו יתן לי את תאות לבי זו אין לי ברירה ואנוס אני אחר שהקב"ה חזק ממני, ומה באפשרותי לעשות נגדו, אולם בודאי שאם הייתי יכול לעוקפו הייתי עוקפו, אולם מה אעשה שאיני יכול.

ובזה תתיישב יפה קושית ה"אור יהל" מה בין דברי בלעם לדבר רבי יוסי בן קסמא (באבות פרק ו' משנה ט') שאמר לאותו אדם: אם תתן לי אלף אלפי דינרי זהב לא אדור אלא במקום תורה, וכן דוד המלך ע"ה אומר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", שלכאורה גם הם אמרו כעין שאמר בלעם: "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב וכו'".

אולם כאמור, וכן מובא שם ב"אור יהל", שההבדל הוא, שדוד המלך ור"י בן קסמא אמרו זאת לגבי עלמא, כלומר גם אם תתן לי אלף אלפים דינרי זהב החשובים לעולם, ואצל בני העולם הלא ירוצו אחריהם כסוסים, אני איני דר אלא במקום תורה, שכן לגבי, חשיבות לדור במקום תורה שקולה יותר מהכל, א"כ אדרבא יש כאן סילוק חמדת הממון במלואו, משא"כ אצל בלק, אמר "לא אוכל", מחוסר ברירה אהיה נאלץ לוותר על מה שאני כ"כ אוהב – מלא בית כסף וזהב, אחר שאנוס אני שלא לעבור את פי ה'.

העולה לנו מכל זה, שיש לכל אשר יחפוץ להיכלל מתלמידי א"א, להיות דבק במדה זו של הסתפקות וירחיק ממנו חמדת הממון.

והנראה שראשית לכל ינקה האדם עצמו מכל חוב שיש לו, שכן מטבע החמדן "לשבת על דינריו" ולעכבם אצלו כמה שאפשר, וכמה שיותר דוחה הוא את חובותיו, ומצער בעלי חובות מצער בעלי מלאכה, מורה היתר לעצמו בדיני ממונות להצדיק עצמו, וכיוצא, הלכך החפץ להינקות ממדה זו ראשית יראה לחסל כל חובותיו, ועל ספיקותיו ישאל למורה הוראה מובהק ויעשה ככל אשר יורהו.

יב. רוח נמוכה

וכן עוד ברמב"ם היפך הרוח נמוכה, הוא הגאוה שהיתה בבלעם לעומת ענוותנותו של אברהם אבינו שאמר: "ואנכי עפר ואפר", ולעומתו בלעם אמר: "כי מאן ה' לתתו להלוך עמכם", ופירש"י: "להלוך עמכם" – אלא עם שרים גדולים ונכבדים מכם.

ונתבונן בזה היאך נתקיים בו: "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו". שכן זה עצמו שדרש בלעם כבוד הוא בעצם מה שהשפילו עד שפל המדריגה, והביאור, שכן מתחילה שלח בלק אנשים לבלעם, ואז אמר לו הקב"ה: "לא תלך עמהם", ואז יכל בלעם להימנע מכל עסק זה, אלא שטמן בגאוותו מלכודת לעצמו, והוא בכך שגאותו לא נתנה לו לומר לשרי בלק שהקב"ה אינו מרשה לי לילך, ועשה זאת בצורה "דיפלומטית", והוא בכך שעשה שיבינו שמאן ה' לתיתו להלוך עמהם מפני שחפץ ה' שילך עם שרים גדולים ונכבדים, ובכך חשב שיצא ידי כולם, גם מציית הוא לה', וגם אינו מראה כניעה לה', אולם גאוותו השפילתו שכן לבסוף בגלל זה שטען שה' חפץ שילך עם נכבדים שלח לו בלק שרים נכבדים מאלה, ואז כבר הקב"ה בכוונה אמר לו לך עמהם, כדי לחפור לו בור קשה יותר, וכפי שהיה לו בהמשך הסיפור. כמה שחיתות של גאוה יש כאן, הקב"ה בא לבלעם ואומר לו לא תאור את העם כי ברוך הוא ובלעם יודע שבכך זהו! נסתם בפניו האפשרות לקלל את ישראל, ולא נותר לו אלא להיכנע ולהסתלק מהעסק, והנה איננו מסוגל לומר שאין לו רשות מה', נתן להם להבין להיפך הגמור, והיטה הכל לכבודו, "מאן ה' לתתי להלוך עמכם" – להיות שאתם פחותים וחפץ ה' להגדילני בשרים מכובדים יותר, ומה עלתה לו לטיפש זה, שכן בלק אכן שלח שרים נכבדים מהקודמים, ונהפך לו לבלעם בכך כל כבדו לבזיון וכל תאוותו נהפכה לו על פניו, ולא עוד אלא שלבסוף אף נהרג בחרב.

ומכאן יש לנו ללמוד, דרך בהנהגת ה', פעמים שאדם בחייו נתקל בנסיון קל מתחילה, ויכול הוא לעמוד בו ולצאת מנצח, בין אם זה בתאוה, או במידה רעה של כעס וגאוה וכיוצא. ומשאין האדם עומד בנסיון הקל, ומתעקש על שלו, ידע שמעתה יכבד עליו הנסין וילך ויקשה יותר ויותר, ובכל פעם אם לא יעצור את הנסיון, יכבד עליו עד שלא יוכל שאתו, והוא האשם בכך.

יג. לקחים מבעלי התלמוד ועוד, למדת הענוה

והנה בגדולי ישראל – תלמידי אברהם אבינו ע"ה – כמה מצאנו בהם מידת הענוה באופן שלא ישוער, והנה מעט מן המעט נזכיר כאן לפני הקורא:
++
1. המעשה הידוע בהילל הזקן (שבת ל') שניסו ב' בני אדם להכעיסו, ובאו בערב שבת בשעה שהיה חופף ראשו, והפסיקוהו ג' פעמים בשאלות שטותיות, ובכל פעם השיב להם בענוה ובכובד ראש: "שאלה גדולה שאלת בני.. שאל בני שאל…"

2. רבן גמליאל הזמין ז' תלמידי חכמים כדי לעבר חודש, וכשבא מצא ח', ואמר "מי שעלה בלי רשות, יצא". עמד שמואל הקטן וקבל על עצמו אשמה כדי לחפות על השני שלא יתבייש. וכן מובא שם כאשר אמרו בבית המדרש "מי שאכל שום, יצא" (כי הנשיא היה איסטניס ולא יוכל לרכז מחשבותיו בגלל חריפות ריח השום שנדף), קם רבי חייא ויצא כאילו הוא שפשע, הכל כדי להציל תלמיד שני. וכן שם עוד כמה מעשים (סנהדרין י"א).

3. רבי יוחנן בן זכאי לא הניח מבלי שידע שום דבר בעניני מקרא, משנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי סופרים, קלים וחמורים, גזירות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, מעשה מרכבה, הויות דאביי ורבא (סוכה כ"ח.) ואמר "אם יהיו כל השמים יריעות וכל האילנות קולמוסין וכל הימים דיו, אין (מספיק) כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי, ומאידך לא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שזבוב הזו טובלת בים הגדול ומשהו מחסרו" (מסכת סופרים ט"ז), והוא הוא שאמר "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" (אבות ב), ומעולם לא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו (סוכה כח), ולא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי שבשוק (ברכות י"ז), כלומר, מתוך ענוותנות הוא פתח קודם לכל אחד ואחד.

4. ביום שסילקו את רבן גמליאל מנשיאותו, אף על פי כן לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת (ברכות כ"ח), אדם אחר במצבו היה שומר כבודו בביתו, והוא ישב בין התלמידים, מרוב חשקו בתורה.

5. רבי מאיר נתן לאשה לרוקק בעיניו שבעה פעמים, כדי לסדר שלום בית (ירושלמי, סוטה פ"א ה"ד).

6. רבי למד כל מדרש איכה, פרט לפרק אחרון, וכאשר קם מלימודו אז, נקף באצבעו והצדיק על עצמו את הדין ואמר "רבים מכאובים לרשע" בגלל שלא טרח להשלים מצוה בשלימותה (ירוש' שבת ט"ז ה"א).

7. ילד בא לרבי יהושע בן לוי לשאול אותו שאלה, והלך ריב"ל אחריו חוץ לעיר שלוש פרסאות (12 מיל!) ולא האיץ בילד ולא הפציר בו לשאול מה רוצה ממנו, ולא נהג שום שררות, מה שרגיל בין רב לתלמיד (ילקוט שמעוני ישעיה נ"ד). ועוד מספרת הגמרא הפלא ופלא מהנהגתו של רבי יהושע בן לוי, והיו במקומו אנשים מוכי שחין, בעלי ראתן שהוא חולי מאד מדבק עד שרבי יהושע אמר הזהרו בזבובי בעלי ראתן, וגם רבי זירא לא ישב בקרבתם תוך משב-רוח, ויש אומרים לא נכנס לאהלם, רבי אלעזר לא אכל ביצים מאותו מבוי שלהם, ואילו רבי יהושע בן לוי לא חש לכל זה וכרך עצמו עמם כדי ללמדם תורת השם (כתובות ע"ז). ובסנהדרין צ"ח: שזכה לגילוי אליהו וכאשר שאל אותו רבי שמעון בר-יוחאי אם נראתה קשת בימיו (כי כשיש צדיק נפלא בדור, אין צורך להסתמך על הבטחת השם לנח שלא יביא יותר מבול, אלא אפילו בלי זה, דיו זכותו של צדיק הדור, ואין צורך לקשת) ענה בענוה יתרה שנראתה, ובאמת לא נראתה כלל, אלא לא רצה להחזיק טובה לעצמו (כתובות ע"ז).

8. מהי גדולתו של רבי חייא בר אבא? שאינו בוש לומר ברבים "לא שמעתי" כאשר הצבור שאלו אותו שאלה בהלכה (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח).

9. רבא, ראש הישיבה, אמר כמה פעמים בבית המדרש "דברים שאמרתי לפניכם (אתמול): טעות הן בידי" (שבת ס"ג, עירובין ט"ז, ב"ב קכ"ז, זבחים צ"ד, חולין נ"ו, נדה ס"ח).

10. רבי אלעזר בן פדת היה גבאי צדקה, וכאשר באו בני אדם עניים וביזו אותו (כי לפי דעתם, לא נתן להם מספיק כסף) ענה "זה שכר טוב" (כי עכשיו ידע שעושה לשם שמים ולא כדי לקבל כבוד מהם) (ירושלמי פאה פ"ח ה"ו).

11. אשת המתרגם של רבי אבהו אמרה לאשת רבי אבהו שבעלה אינו צריך לרבי אבהו כדי לומר את הדרשה ברבים, כי יודע הכל לבד. הוא רק מתכופף לפניו כדי לחלק לו כבוד בלבד. אשת רבי אבהו התלוננה אליו על חוצפתם. ענה רבי אבהו בענוה מופלאה, "מאי איכפת לך? ממני וממנו יתקלס א-ל עליון". וכאשר רצו למנות אותו להיות ראש ישיבה (עם משכורת קבועה) ראה חכם אחד שצרכיו דחוקים, והמליץ להם רבי אבהו שימנו את האחר במקומו לראש ישיבה (סוטה מ).

12. כשפנו בשאלה לרבי ירמיה, ענה "אני איני כדאי, אך כך דעת תלמידכם נוטה" (ב"ב קס"ה) ופעם אחרת ענה, "אריות לפניך, ואתה שואל שועלים?" (ירושלמי שביעית פ"ט ה"ד).

13. כל השנים שהיה רבה ראש ישיבה (22 שנה) אפילו רופא לא קרא לביתו, אלא הוא הלך אליו, כדי לא לנהוג שררה (הוריות יד).

14. רבן שמעון בן גמליאל, אשה ירקה בלבושו ולא הקפיד (נדרים ס"ו).

15. אשה הכתה בראשו של בבא בן בוטא על פי צו מבעלה, ולא הקפיד (שם).

16. כשאיסי בן יהודה אמר על רבי שמעון בר יוחאי ששוכח רק קימעא מלימודו, דחה אותו בכעס "למה אתה מפטפט דברים" (אבות דרבי נתן י"ח) והוא שאמר "גסות רוח כעובד ע"ז" (סוטה ד).
—
יד. עוד מהנהגות גדולי ישראל בענוה ושפלות

כתב ב"חוט המשולש" דף קפ"ה: אודות רבי עקיבא איגר, "והיו דבריו מועטים בכמות ורב באיכות, ובנחת נשמעים ובהכנעה גדולה. מעולם לא הכעיס שום אדם ולא המרה את רוחו. מעולם לא דיבר אפילו עם נער צעיר לימים בלשון נוכח (אלא בגוף שלישי). לא הניח אפילו לבחור רך בשנים, וקטן במעלה, לשמש אותו, או להושיט לו ספר. גם בלימודו ברבים, והיה צריך לאיזה ספר לעיין בו, עמד מכסאו ולקחו ממדריגה העליונה, ולא הניח לאחר להורידו אליו. מעולם לא קרא לשום אדם בכינוי "תלמיד", מרוב ענוותנותו. וכ"כ בתשובות… "מעודי לא קראתי לאדם "תלמיד" כי אמרתי מי יודע מי למד יותר ממי?… ואם תמצא באחד התשובות כתוב כן ("תלמיד") תדע שהוא הוספת המעתיקים, ביודעם שהיה מבני ישיבתי".

עוד נדפס במכתב שכתב, בראשית שו"ת שלו, "שנית אבקשך שלא להדפיס את התארים של כבוד שכותבים עלי השואלים בראשית שאלותיהם, כי אמרתי על ענין ריבוי התארים שנהגו לכתוב, אי איישר חילי, אבטלינם. כי ריבויין קשה, מיעוטן לא יפה. להכותב הוא אבק חנופה, ולמי שכותבין לו הוא או אבק גאוה כי ירבו לו, או אבק שנאת חנם אם ימעטו. וכל כך קצה נפשי בהם עד שקבלתי עלי שלא להביט בהם ולא לקרואתם. וכל שכן שלא אחפוץ בהם בדבר הנדפס, פן אהיה לבוז בעולם האמת ועל כן, בכל מקום אשר תזכיר את שמי, די בתואר "הרב", אשר רגיל לכל יושבי כסאות" (ברבנות) עכ"ל.

ושם בדף קצ"א מובא מכתב שכתב לעת זקנותו לבניו "…אשים דעתי ולבי לחשוב, אם אכוף כאגמון ראשי להתנהג ברבנות, או להיפך – אסורה דרך למצוא מנוח, לפרוק עול הרבנות, ולישב כאחד ההמונים, באשר ידוע לכם כי מאסתי בה הרבה, אתה ה' ידעת את כולה, מלבד אימת ההוראה, לחסר דעת כמוני, בכל עת כאילו גיהנם פתוח תחתי, וההכרחים להציע בפני רבים עניני פלפול, אשר לא ימלט משמחת לבב (והוי ח"ו תורה לא לשמה) לפעמים גם קשה בעיני ענין הפרנסה, להטיל עול על הצבור, על לא דבר, בלי יגיע כפיים. וליקח מיחידים אשר אולי קצתם נותנים מחמת בושה, בלי רצון נפשם. באמונה, (כלומר, בשבועה) כי רוב תפילתי בימים הקדושים (הנוראים) (הוא) להוציאני ממסגר אסיר זה. ואנכי לא מצאתי מרגוע לנפשי כלל וכלל. גם זוגתי הצדקת, נשמתה בגן עדן, הסכימה עמי בדבר זה, והוסכם בינינו, אם יזכנו ה' ונגדל בנינו להשיאם, אזי נשב במנוחה, בפת חרבה ומים לחץ ולעבוד את ה'. פעמים רבות אמרתי… כי לדעתי בוחר אני יותר להיות שמש בבית הכנסת או שומר לילה, להתפרנס מיגיע כף, וללמוד רוב היום…"

ושם בדף קפ"ג: "ספר לי ר' זליג אב"ד ק"ק סיקלסק, שפעם אחת היו בוורשא רבי עקיבא איגר והרב מליסא (בעל נתיבות המשפט) ונסעו יחד בכרכרה אחת דרך העיר, ובאו אנשי וורשא והתירו את הסוסים, ובעצמם הוליכו את הכרכרה, לכבוד הרבנים הגאונים. והגרע"א מרוב ענוותנותו חשב שעושים את כל הכבוד והיקר להרב מליסא, וירד גם הוא בין הקהל הקדוש בכדי לנהל את הכרכרה, ולא הכירו אותו מרוב דוחק העם. והרב מליסא חשב שעושים זאת לכבוד רע"א וירד גם הוא מצד שני של הכרכרה (ולא ראו זא"ז מה עושים, כי פניהם כבושות בקרקע וירדו בהחבא זה מזה, ובלאט). וכן הוליכו הקהל הקדוש ביחד עם הגאונים את הכרכרה הריקה דרך מרחק רב, עד שנתוודע הדבר". עכ"ל.

ובמכתב אחר שם, בדף קצ"ג, כתב רע"א: אעפ"כ היתה כל מגמתי לעזוב הרבנות, ומוצא אני מר ממות את ענין הרבנות… כי אולי הנפש החוטאת, בחיקי אשא ח"ו (בגלל שנמנע מלהוכיח אותם בגלל רכות טבעו, כמבואר שם)… לזה אמרתי אז בלבי אנכי עם בני ביתי נהיה כאחד מדלי העם, כי מי זה אומר שמוכרחים אנחנו ללבוש מלבושים נאים, ולאכול מאכלים קלים. הלא כמה אנשים איכא בשוקא, לא יאכלו כי אם לחם לשובע, והולכים במלבושים גרועים. נהיה גם אנחנו כמוהם, והוצאה קלה (כלומר, זולה) כזו אשיג ע"י איזה פעולת מלמדות וכדומה, אשר בכולם אחפוץ יותר מהיות רב…" (ועיי"ש ביטויים חריפים).

ובדורות מאוחרים יותר, כאשר תלמידי הישיבה בימי חג נשאו על כסא את הגאון רבי יצחק בלזר (מחבר "פרי יצחק") ורקדו לפניו לכבודו, הרגיש אחד ששפתי רי"ב דובבות, התקרב אליו ושמע אותו, באותה מנגינה של המשוררים סביבו, "סחבו את הנבילה" (כלומר, כאילו נושאים אותו בארון מתים לקראת קבורתו) (מאורות, דף ק"כ).

סיפר רבי נתן צבי הסבא מסלובודקה אשר פעם במושב רבנים ישב יחד עם רבי יצחק בלזר, וכולם פלפלו זה עם זה, בקושיות ותירוצים. ורבי יצחק ישב דומם, כאילו אין לו ידיעה של כלום בעניני תורה. והצטער רבי נתן צבי, כי בעת ויכוח על תנועת המוסר, היתה תועלת להפגין שאדם גדול בתורה, כרבי יצחק, תומך בהם ג"כ. והוכיח אותו אח"כ על שתיקתו. ענה ר"י "וכי חתן אני, שחייב אני להראות שאני יודע ללמוד?" (שם, דף קכ"א).

ונסיים כאן בקטע נפלא, שכתב החפץ חיים בהקדמתו ל"לקוטי הלכות", שהוא מעין רי"ף על כל קדשים, והיה צריך לשכך ממנו חֵמָה של מקצת רבני דורו שחשבו אותו מתיימר ביומרנות לעשות כמעשה הרי"ף, וכתב בדף 5: אל יחשדני שום איש שכוונתי להתלבש בטליתן של ראשונים. חלילה וחלילה, כי איך יפעל נפשו העני הלבוש בבלויי סחבות.. וכן אנכי השפל והעני בתורה ובמעשים טובים, שאינני יודע בתורה אפילו הלכה אחת על בוריה, ואין לי אפילו מצוה אחת בשלימותה, כפי מה שנצטוינו מפי אדון העולם… (ואחרי שמתאר ספרי הראשונים) ומי שהוא (היום) חכם ובקי בתלמוד, בראותו הספרים ההם, יראה בעיניו ולבבו יבין כי ידיעתו, קודם ראותו אותם, הוא כגרגיר חרדל בים הגדול, כנגד מה שידע אחרי קריאתו אותם… ועכו"כ אנכי הפעוט והשפל שבטל אנכי באחד מאלפי אלפים נגד הגאונים הראשונים האלו… אלא אנכי רק כשמש קטן בביהמ"ד המביא ספרי הרי"ף והרמב"ם על השולחן בביהמ"ד ללמוד בהם. היצוייר בעיניו שבעבור זה נחשב הוא כמותם ח"ו? וא"כ הוא רק מלאכה, ואינה חכמה…" עכ"ל. וכל בקי ורגיל בכתבי החפץ חיים זצ"ל יודע דרכו שאיננו מגזים, ואיננו מפריז, וּכְלִבּוֹ כן פיו. ובגלל שנותרו לו כמה קושיות ביישוב הסוגיות, בלי תשובה מושלמת לקשר את כל החוטים הבודדים, נחשב לו בעיניו (לבעל משנה ברורה על תרצ"ז סימנים!) כאילו אין לו שום הלכה ברורה בידיו עד תומה (ועיין שבת קל"ט).

ועל זאת יתמה כל מתמיה וישומם לבו היש כחכמי ישראל אשר כמעט בכל קטע בדבריהם משתמשים בלשון "ולעניות דעתי נראה", או "כך נראה לעניות דעתי", באיזה ספר פילוסופיה או ספר מדע, רפואה, הסטוריה וכדומה, של מחברים הרחוקים מתורה תמצא כלשון הזה, הלא המה יצדיקו דרכם ושיטתם גם אם לא נכונה היא למען לא ירד כבודם, ואילו אצל חכמי ישראל רואים אנו את הענוה הבוקעת מתוך ספריהם והכיצד חוזרים הם בהם בטעות שטעו ומודים על האמת. האין זה ראיה שאימת השכינה לנגד עיניהם, וכל כבודם ומעמדם כאין ואפס לעומת כבוד האמת, וחלילה להם מלעשות שקר בנפשם בשביל כבודם על חשבון האמת הצרופה – שהיא, ואך היא – נר לרגלם, והצליחו לסלק כל שוחד כבוד ושוחד תאוה ורצון מפני האמת הצרופה.

טו. נפש שפלה

ביאר שם הרמב"ם בפירוש המשניות שהוא "הזהירות", וביאר שם שהוא ריחוק התאוה וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו (ב"ב טז) שלא הסתכל בצורתה של אשתו [ואף שהיתה משבע נשים היפות שבעולם] וכנא': "כי עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את", והופכו בבלעם, שאם לאו שכל כולו היה תאוה לזנות לא היה מייעץ לבלק עצה זו לקרוא לזנות אל בנות מואב להחטיא את עם ישראל, כי לולי רוב התאוה אשר היתה בו והיות הזנות טוב בעיניו, לא היה מְצַוֶּה בו, שכן לא יצוו בני אדם אלא רק לפי דעתם, כי הטובים לא יצוו ברע, אבל יזהירו ממנו עכ"ל הרמב"ם. ואתונו של בלעם שהיתה לו לסוכנת – תוכיח.

טז. לקחים מבעלי התלמוד ועוד למידת הפרישות מן התאוות.

והנה בתלמידי אברהם אבינו ע"ה, שהמה גדולי וקדושי ישראל – כמה היו רחוקים מתאוות, ונראה מעט מפרישותם היאך עזבו נשותיהם, ושינה נדדו מעיניהם, וכן יתר חמודי עולם זנחו והשליכו בשביל ללמוד תורה.

ראינו בקידושין כ"ט: שהיה מנהגם של בני ארץ ישראל ללכת ללמוד כמה שנים אחרי החתונה במקום רחוק מבתיהם, כדי שיוכלו להתרכז בלימוד בלי הפרעות צדדיות, וקיימו "הוה גולה למקום תורה" (אבות ד), ומובא בכתובות ס"ב שרבי חנינא בן חכינאי פרש מביתו, ברשות אשתו, למשך 12 שנה, כן עשו גם כן רבי חמא בן ביסנא, ובנו של רבי יהודה הנשיא. רבי עקיבא פרש למשך 24 שנה, וחתנו בן עזאי רצה לעשות כמוהו, רק נטרפה השעה (שם). בנו של רבי עקיבא, התנה עם אשתו עוד לפני נישואיהם שהיא תפרנס אותו, כדי שישב כל חייו להתמסר ביום ובלילה לעול תורה (ירושלמי כתובות פ"ה ה"ב), ובליל החופה ישב ולמד בחדר כל הלילה, והיא – כלתו – עמדה לידו והחזיקה לו את הנר, כאשר הוא מדפדף בספרים. ובבוקר דיווח לאביו: "מצא אשה מצא טוב" (מדרש תהילים נ"ט)

כאשר נתמעטו הדורות, בנו של רבא פרש מביתו למשך 6 שנים (כתובות ס"ג).

גם אלו השנים שלמדו, ניצלו כל שעות היום וחלק מן הלילה, בשקידה עצומה. ואפילו לא היו אומרים "מרפא" ("לבריאות") למי שהתעטש בבית המדרש (ברכות נ"ג). רבן יוחנן בן זכאי מעולם לא הגיע אדם לפניו לבית המדרש, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא (כי הוא התמיד שם כל כך עד שהיה גם כן האחרון לצאת משם), ועם כל אורך הזמן הזה גם לא ישן בבית המדרש אלא שינת ארעי, לא מצא אדם אותו יושב ודומם אלא יושב ושונה, ומעולם לא אמר "הגיע עת לעמוד" מן הלימוד, חוץ מערב פסח וערב יום כפור. וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו (סוכה כ"ח) וכן השתדל רבי עקיבא (פסחים ק"ט).

כאשר חלה בנו של רבי עקיבא (והוא לא ידע איך לרפאות אותו, ולא היה יכול להועיל לו, אפילו להקל צערו) אפילו כאשר היה גוסס, לא פסק רבי עקיבא מלימודו (שמות ח, מ"ק כ"א).

רבנו הקדוש לא פסק פיו מלימוד, לא ישן ששים נשימות רצופות בשינת יום (סוכה כ"ו) ואפילו קריאת שמע אמר באמצע שיעורו – בזמן שהמתרגם היה מתרגם לרבים, כי שיעורו נמשך מלפני עלות השחר ועד אחרי ג' שעות ביום (ברכות י"ג). קהל שומעי לקחו היו פועלים ומרויחים לחמם כל היום, ומסרו נפשם לבוא לשיעור מלפני עלות השחר, ולא היה יכול לבטל תורתם עבור תפילה ארוכה.

בהקדמת בני הגר"א לביאור על שו"ע או"ח (ד"ה מאז לא הסתכל) העידו "שלא נהנה מעוה"ז, אכל לחם צר צנומה, שרויה במים, שיעור ב' זיתים, ואכל אותן ערב ובוקר, ולא טעמן בחיכו, רק בלען שלימות" עכ"ל. וכן בספר "חוט המשולש" (דף ר"ט) העידו על רבי עקיבא איגר "מימי נעוריו לא באה פת לחם אל פיו בימות החול (אא"כ היה לו אורח הגון על שולחנו) גם לא בא בשר בהמה אל פיו, ו- 22 שנים רצופות לא היה לו הנאת גרונו, כי כאשר לקח מאכל לפיו, בלעו שלם". וגם על החפץ חיים מובא, פעם הכינו לו "גזר עם דבש" (צימעס) וסילק ידו, כי "אין היום שבת" (מפי בנו).

גם בענינים משפחתיים, מצאנו אותם גבוהים ונישאים. הנה עדותו של רבי יעקב עמדען זצ"ל בספרו "מגילת ספר" (כפי שמביא "הגאון החסיד", דף י"ג) אף הוא מצאצאי העיר: יושבי הקהילה וילנא… ולכל היום וכל הלילה לא יחשו מללמוד הלכה ופוסקים… ולא היו ישנים בבתיהם כל ימות השבוע, כי אם בלילי שבתות וימים טובים" עכ"ל. (וגם על החפץ חיים העידו שנסע לכמה חדשים ללמוד רחוק מביתו (מאורות הגדולים, דף רפ"ח, רפ"ט.) ) וכן שם בדף רל"א כותב על רנ"צ הסבא מסלובודקה. וכן המשגיח המרומם של ישיבת מיר, הגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, ישב בעבודתו החינוכית 24 שנים ורק חזר לביתו לימים טובים (דעת חכמה ומוסר, חלק א', דף 229) ואין לתאר את הנסיון הזה לאדם מחונן באהבת חסד ובעדינות-נפש. אלא אהבת תורה עלתה על הכל!

וכן פרישותם מאהבת כסף. בכל מקומות נידודי החפץ חיים, לא נהנה מסעודה שאינה שלו עד ששילם עבורה מראש (פן, המזמין אינו מזמין בלב שלם) ודבר זה למד מרפב"י בחולין ז: (מאורות, דף שנ"ח). ופעם שלח משלוח ספרים ברכבת, ויהודי נוסע לקח את החבילה חנם, כאילו היא מזוודה פרטית שלו כנוסע. ואעפ"כ הח"ח רכש וקרע בולי הממשלה, לפי סכום התשלום הרגיל, לא להונות את קופת הממשלה כי "דינא דמלכותא דינא".

וגם בענין זהירות החפץ חיים מאיסור גזל, מובא שהוא בעצמו עבר על כל הטפסים של "משנה ברורה" שמכר (והם הגיעו לאלפי כרכים!) להגיה ולבדוק פן חסר איזה גליון או יצאו האותיות מטושטשות. וחשש פן יתביישו הקונים מלחזור ולהחליפם. וידוע כמה חס הח"ח על איבוד כל רגע, ואעפ"כ נתן שעות על גבי שעות לבדוק הוא בעצמו, ולא סמך על שליח פן יתרשל ולא יעשה ככל הדקדוק הדרוש. (ספר מאורות, דף רצ"ח).

ובענין זהירותם מליהנות מקופת הישיבה שם נתנו שיעורים, יש הרבה מאד לספר. די לנו להציע את העובדא, שכאשר בתו של הסבא מנובהרדוק פנתה אליו שיקנה לה איזה שמלה, כמו שיש לשאר בנות בני גיל שלה. בלי אומר ודברים, הגיש "קופסא" שזה עכשיו לקחו מאחד הבתים (לשם חילקו קופסאות לצדקה, שכל אשה תתרום לישיבה לפני הדלקת נרות) והרשה לה לקחת. הבת נפגעה, וכי מותר לי לקנות פינוק על חשבון צדקה? ענה לה אביה: "הלא כל מה שאנו חיים כעת, לפי דחקנו, הוא מכספי צדקה של משפחות ישראל. וכי היאך נקח ביד רחבה?!" (מאורות, דף קפט בנוסח אחר)

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל בר לבב – אהבת ישראל

מגוון מפורט של מקרים רבים בחיי היום יום הגוררות בסיבתן את עוון "שנאת חינם" עם עצות בחונות ומנוסות להסרת השנאה והחדרת האהבה
הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5