——–
הבנת הדברים הללו – שהעבודה אינה צריכה להיעשות עם האני – עשויה להוליד באדם שתי תנועות: לחיוב ולשלילה, לתיקון או חלילה להיפך!
מצד התיקון, אדם יכול לקבל מזה שחרור עצום! מי שנמצא בתוך העבודה וסבוך בתוך האני שלו, אם יבין את הדברים באמת, תהיה זו עבורו יציאת מצרים של ממש מהסיבוכים הנפשיים שהם מנת חלקם של רבים מבין עובדי ה'!
כי אדם כזה אינו שקוע בתוך עצמו, לא חושב על עצמו ולא דואג לעצמו כל כך. ודאי שצריכים לעשות חשבון הנפש, אך אין זו אלא עבודה לעשר דקות או רבע שעה בלילה לפני השינה, אבל כל היום כולו על מה הוא חושב? – או בתורה הקדושה או על הקב"ה, אבל לא על האני של עצמו.
אדם יכול לזכות לשחרור נורא-נוראות ע"י שהוא משיח דעת מן האני שלו.
ובאמת, אדם מטבעו, כשהוא נכנס לתוך עצמו, הוא נעשה סבוך בתוך ובתוך, ואף פעם אינו גומר לברר את עצמו. הנפש היא הרי חלק אלו-ק ממעל, וכשם שאת הקב"ה אי אפשר להשיג, צריך לדעת שגם את נפש הנברא אי אפשר להבין בשלמות!
ולא מיבעיא החוכמות החיצוניות שהגיעו מחכמי אוה"ע, שאין בכוחן להשיג אפילו את תחתיות הנפש, את החיצוניות, הכל ממש מהשפה ולחוץ. אלא אפילו כל חכמי לב, חכמי ישראל, שביררו את נפשו של האדם – לעולם יש רובד לפנים מרובד, ועומק הנפש שעליה נאמר "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא", כשם שהקב"ה לא מושג, לית מחשבה תפיסא ביה, וכן התורה הקדושה עמוקה מני ים – גם נפש האדם אינה מושגת. מי שבא לברר את נפשו ידע שהוא מתעסק עם דבר שאי אפשר להגיע לתכלית הבנתו.
אלא מאי? אדם יאמר שכשם שהוא מבין שהתורה היא עמוקה ורחבה, ועם כל זאת עמל הוא לברר את האמור בה כפי יכולתו, כך ברצונו לברר גם את נפשו.
זה נכון, אבל צריך להבין נקודה אחת. כשאדם מתעסק עם התורה הקדושה ומשתדל בכל כוחו לברר את רצון נותן התורה, אם הוא עושה זאת באמת כצורתה: לא מחפש את ה"אני" שלו בתורה ולומד אך ורק לשמה – הרי שאדרבה, זוהי תכלית האדם בעולמו להתדבק בבורא, ובעיקר תלמוד תורה כנגד כולם. [כמובן, מי שמחפש ע"י התורה לעשות לו שם ותהילה, לא זו הדרך לא זו העיר, ומכאן לא מגיעים לקרבת ה'].
וכך גם כאשר האדם מברר את נפשו: אם הוא בא לברר את הנפש מנקודת הסתכלות כמו שהוא מסתכל על חבירו – הוא יכול להכנס לזה. אבל אם הוא מברר את עצמו מתוך תשוקה לברר את עצמו – הרי שהכל נעשה שלא לשמה, וממילא הוא שוקע יותר ויותר בתוך האני, והוא סבור שבזה הוא בונה ומוסיף, אבל באמת זה קרוב ל"אסף רוח". הוא בונה על גבי נקודה לא נכונה.
כפי שהזכרנו בפרק הקודם, היסוד של כל דבר, המשטח של כל דבר, הוא הקב"ה. כשאדם בא לבנות בנין, עליו לבנותו על גבי קרקע אמיתית, והקב"ה הוא הנקרא "מקומו של עולם", על גביו כביכול בונים כל נקודה של עבודה.
אם האדם בונה את עבודתו על האני של עצמו, על בירור הנפש של עצמו, על זה ממש בעומק נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"! הוא מעמיד קרקע שהיא איננה אמיתית, שהיא לאו בר קיימא. הוא מעמיד קרקע שבהכרח באה רוח ועוקרתו. אין לזה קיום, אין לזה מציאות.
הדברים הללו, אם מבינים אותם באמת, צריכים להוליד מהפיכה פנימית בנפש של כל אחד המחפש את הקב"ה. מצד הטבעיות, כל אחד שאומר שהוא מחפש את הקב"ה, ודאי מתחיל עם האני. הוא מחפש את ה"ואני קרבת אלקים לי טוב", כאשר הדגש אינו על "קרבת אלקים" אלא על "ואני"…
אין הכוונה שאדם שמרגיש נגיעות, שיעזוב את העבודה ולא ייכנס פנימה – ח"ו ולא ייאמר! באנו לברר את ההסתכלות הנכונה איך בונים, ואם יש נגיעות – צריך להתפלל לבעל הרחמים, שיעזור לאדם לסלק את הנגיעות ושהכל יהיה טהור.
אבל יש הבדל אם אדם עובד ישר ויש לו נגיעות, או שהוא בונה את כל הבנין על גבי נגיעות! אם בונים בנין מצד כוונה רצויה ומשתתפות בו גם נגיעות אישיות, באמת דבר זה לא יימלט, לכל אדם ואדם יש נגיעות, וההבדל בין האדם היותר פשוט לאדם היותר גבוה הוא, שהנגיעות יותר זַכּוֹת, אבל בלי נגיעות כלל – זהו דבר שלא יתכן כמעט בעולם! הרי איסור שוחד נאמר אפילו על משה ואהרן, "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". ברור אפוא, כי אין אדם שיכול לומר זכיתי לבבי לגמרי.
אלא, שהאדם שאינו מבין את צורת העבודה, בונה את הכל על גבי האני, על גבי הנגיעות שלו, והבניין בעצם לא מתחיל. לא שהוא לא נגמר, הוא לא מתחיל!
משא"כ מי שהוא בר-דעת דקדושה, הוא בונה את הבנין על גבי קרקע אמיתית, וכאשר יש נגיעות, מחד הוא עובד לשבור את הנגיעות, ומאידך הוא יודע, שאם בעל הרחמים לא יעזור לו, כל העבודה לא תועיל, והוא מתחנן לקב"ה שיעזרנו. אבל הבנין כמות שהוא הינו בנין על משטח אמיתי, כי הוא מחפש את הקב"ה ולא את האני.
זוהי התנועה החיובית הנובעת מכך שאדם מסיח דעתו מהאני שלו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב המחבר שליט"א
בלבבי משכן אבנה – א
ספר זה בא להראות וללמד דעת כיצד יזכה האדם לדברי המס"י (פ"א) שכתב כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו ית"ש
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5