——–
עבודה זו של עידון ההרגשים, היא עבודה ארוכה בנפש האדם. הכלל הראשון בזה הוא: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז), ולאו דוקא בדיבורים, אלא כל מעשי האדם וכל צורת החיים שלו צריך שיהיו במהלך של נחת.
ניתן דוגמאות פשוטות, אבל כל אחד ישתדל לקלוט את הנקודה ולתרגמה לשפת המעשה הנוגעת לו באופן אישי.
מצינו בהלכה חילוק בין יום חול לשבת בענין צורת אכילת הפת. בשבת מותר לפרוס פרוסה עבה יותר, מחמת כבוד השבת, וביום חול יש לפרוס פרוסה דקה, כדי שלא ייראה כרעבתן.
מהי הנקודה הפנימית שעומדת מאחרי הדברים?
אדם שיכול לקחת ככר לחם שלם ולאכול אותו – והרי אצל עכו"ם רואים אנו צורת התנהגות כזו – זוהי גסות פנימית של הנפש! אין כאן שאלה רק אם הדבר מותר או אסור. ודאי שמחמת הלכות דרך-ארץ זהו מעשה אסור לחלוטין, אבל עוד לפני שאדם יודע את ההלכה, מי שנפשו עדינה, מרגיש מיד שזו אינה צורת התנהגות ראויה!
מה שמצינו במסכת דרך ארץ (פרק ד): "ולא יאחוז פרוסה כביצה בידו ויאכל, ואם אכל הרי זה רעבתן", הלכה זו נובעת מחיוב האדם להגיע להרגש פשוט שאכילת כמות מרובה הינה סימן של גסות. נפש שנמצאת במהלך של דקות אינה מסוגלת לאכול כך מצד עצמה.
ודאי שצריך לקיים זאת מצד ההלכה, אבל ההלכה צריכה להקנות לנפש את ההרגש הפנימי, שירגיש את ההלכה מצד עצמו. אם אדם פורס פרוסות גדולות מהלחם, הדבר מעיד על חספוס בהרגשות הנפש שלו. ככל שאדם יותר דק, הוא לוקח את הדברים יותר בדקות. ואמנם מדין כבוד השבת הותר לפרוס פרוסה גדולה יותר, אבל גם אז, האכילה ביד היא דקה. ישנה דקות פנימית שכשאדם חי איתה הוא אינו מסוגל לעשות מעשים מסויימים.
דוגמא נוספת: בימינו ניתן לראות אנשים באוטובוס יושבים ומשוחחים בטלפונים הניידים שבידיהם. כל אחד מכיר את התופעה המבישה הזו: בספסל שלפניו יושב אדם ומדבר בקולי קולות, כך שגם אם היושב מאחוריו ינסה להמנע מלשמוע ע"י סתימת האוזניים בכח, לא יתכן כמעט שלא ישמע! וכך, יושב לו אותו יהודי ומספר בקול רם את כל הסיפורים, את כל הנעשה עימו בחייו הפרטיים, וכל הנמצאים מסביבו שומעים את דבריו, את הכל הם צריכים לדעת…
מלבד איסור גזל שעובר אדם זה, שהרי הוא מפריע לסובבים אותו ומטרטר אותם, מונח במעשהו גם פגם כלשהו בנקודה הפנימית שבנפשו. אדם המדבר שיחות אישיות עם בני-הבית כשכל הסובבים שומעים אותו – מעיד בכך על גסות פנימית שקיימת עמוק בנפשו!
אדם מטבעו אינו יכול לדבר דברים אישיים בשעה שהרבה אוזניים שותפים לשיחה זו. ולאו דוקא סודות, דברים נוראים שאף אחד לא צריך לדעת, אלא אפילו סתם דברים שאין בהם גוון אישי, ישנה הרגשה פשוטה בנפש האדם שדברים צריכים להיאמר במהלך של שקטות, במהלך של התבודדות עם מי שמדברים אתו, ולא שייהפכו להיות נכסי הרבים.
אדם כזה, המדבר באוטובוס באופן ששלשה ספסלים מלפניו ולאחריו שומעים אותו, הוא אינו בגדר בן אדם! בן אדם – "צלם אלוקים" – כבר אין כאן! אדם מטבעו אינו יכול להיות חפצא של רשות-הרבים. הוא מדבר בנחת ובהצנע לכת.
כל זמן שדברים אלו אינם קיימים, אין אפילו מה להתחיל לדבר על יראה אמיתית. אדם כזה יתכן שיפחד מאריות ומכלבים, אבל יראה אמיתית מהבורא ית', יראת הרוממות או יראת חטא, כל אלו אינם שייכים אצלו, כי כדי להרגיש זאת באמת, מוכרחים להיות דקים, זכים.
באופן כללי, נקודה זו דורשת שימת לב מאוד רחבה. כל מציאות של התפרצות החוצה באופן קבוע, היא שלילה בעצם למהות הפנימית של הנפש. הגוף, עניינו: "קול רעש גדול", והנשמה, עניינה: "קול דממה דקה". ככל שאדם נמצא יותר ברעש – רעש של פעולות, רעש של דיבורים וצעקות, הוא מדבר עם חבירו הנמצא במרחק חמש עשרה מטר ממנו וכדו'… – הוא מתרחק מהנקודה הפנימית של הנפש שלו.
ודאי שישנם מקרים יוצאי דופן, כגון אדם ההולך ליפול, שצועק על מנת שיצילוהו מהנפילה, אבל הנקודה הכללית פשוטה וברורה: אדם שרוצה באמת לבנות עולם פנימי אמיתי, חייב להיות במהלך של נחת, מהלך שתנועותיו אינן מהירות, התזוזות שלוות, איטיות, דיבורו נעשה בצורה יותר מחושבת ומתונה, לדאוג שהמהלך התמידי שלו לא יהיה מהלך של חפזון, אלא מהלך של שקטות, של רוגע.
כשאדם יוצא מרעש גדול, הוא נכנס לעוד שקטות, ועוד שקטות, עומק לפנים מעומק. הוא חודר אל השקט הפנימי שבתוך נפשו פנימה. היו צדיקים שהגיעו למדרגה ששמעו "בת קול". וכי הבת קול צועקת? ודאי שלא! הבת קול היא קול רוחני דק שנשמע רק לאדם שהמהלך הפנימי של הנפש שלו הוא "קול דממה דקה".
"בכל יום יוצאת בת-קול מהר חורב ואומרת שובו בנים שובבים" (איכה רבה פתיחתא כה). ידועה השאלה מי שומע את דברי הבת-קול? וידועה גם תשובתו של ה'בעל שם טוב' הקדוש, שאלו הם ההרגשים הפשוטים של הנפש, שמרגישים בכל יום שיש צורך לעשות תשובה.
מי לוקח את ההרגשים הללו? אדם שהמהלך שלו הוא "קול דממה דקה", אצלו המהלך של הבת-קול שאומרת לו לעשות תשובה, זהו קול טוב, קול בריא שהוא שומע היטב. אבל אדם שחי במהלך של "קול רעש גדול" ועוסק בחופזה וברעשנות – אותה בת-קול נבלעת אצלו מכח קול הרעש הגדול, ומקולות מים רבים נעלם אצלו הקול הפנימי השקט.
היראה הינה קול שקט בנפש האדם, שעל מנת לשמוע אותו יש צורך לצאת מהחיצוניות של הרעש של הנפש, ולהיות אדם זך, הולך בנחת ומתבונן.
הדברים רחבים ועמוקים, ובדברינו כאן היה רק נסיון להעמיד את צורת הדברים באופן כללי מאוד, לתת צורת חשיבה איך צריך להיות המהלך הפנימי של האדם.
יעזור הקב"ה שנזכה כולנו לצאת ממהלך של חיי הגוף ולהכנס למהלך של חיי נשמה, וכך להדבק בבורא יתברך בשלימות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב המחבר שליט"א
בלבבי משכן אבנה – א
ספר זה בא להראות וללמד דעת כיצד יזכה האדם לדברי המס"י (פ"א) שכתב כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו ית"ש
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5