{א} וְהָֽרָעָב כָּבֵד בָּאָֽרֶץ: {ב} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶֽאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹֽכֶל: {ג} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹֽא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶֽם: {ד} אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵֽרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹֽכֶל: {ה} וְאִם אֵֽינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּֽי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹֽא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶֽם: {ו} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵֽעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָֽח: {ז} וַיֹּֽאמְרוּ שָׁאוֹל שָֽׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶֽם: {ח} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִֽחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּֽנוּ: {ט} אָֽנֹכִי אֶֽעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִֽיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִֽים: {י} כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּֽי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַֽעֲמָֽיִם: {יא} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִֽים: {יב} וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשַׁב בְּפִי אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הֽוּא: {יג} וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִֽישׁ: {יד} וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַֽחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַֽאֲנִי כַּֽאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָֽלְתִּי: {טו} וַיִּקְחוּ הָֽאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִֽשְׁנֶה כֶּסֶף לָֽקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּֽרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּֽעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵֽף: {טז}  שישי  וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַֽאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָֽאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹֽאכְלוּ הָֽאֲנָשִׁים בַּֽצָּֽהֳרָֽיִם: {יז} וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּֽאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָֽאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵֽף: {יח} וַיִּֽירְאוּ הָֽאֲנָשִׁים כִּי הֽוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּֽאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מֽוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַֽעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵֽינוּ: {יט} וַֽיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּֽיִת: {כ} וַיֹּֽאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹֽכֶל: {כא} וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַֽנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶֽסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵֽנוּ: {כב} וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ: {כג} וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵֽאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעֽוֹן: {כד} וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָֽאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַֽחֲמֹֽרֵיהֶֽם: {כה} וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּֽצָּֽהֳרָיִם כִּי שָֽׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָֽחֶם: {כו} וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ לוֹ אָֽרְצָה: {כז} וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַֽעוֹדֶנּוּ חָֽי: {כח} וַיֹּֽאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַֽיִּקְּדוּ (וישתחו) וַיִּשְׁתַּחֲווּ: {כט} וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִֽי: {ל}  שביעי  וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּֽי נִכְמְרוּ רַֽחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָֽׁמָּה: {לא} וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָֽחֶם: {לב} וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹֽכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יֽוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶֽאֱכֹל אֶת הָֽעִבְרִים לֶחֶם כִּי תֽוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָֽיִם: {לג} וַיֵּֽשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִֽרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָֽאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵֽהוּ: {לד} וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַֽיִּשְׁכְּרוּ עִמּֽוֹ:
רש"י על בראשית פרק-מג
רש"י: {ב} כאשר כלו לאכול. יהודה אמר להם ע המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית: כאשר כלו. כד שציאו (והמתרגם כד ספיקו, טועה, כאשר כלו הגמלים לשתות, מתורגם כד ספיקו, כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם. אבל זה כאשר כלו לאכול, כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן כד שיציאו): {ג} העד העיד. לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים, וכן העידותי בכם (דברים ל, יט.), רד העד בעם (שמות יט, כא.): לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם. לא תראוני בלא אחיכם פ אתכם. ואונקלוס תרגם אלהין כד אחוכון עמכון, יישב הדבר על אופנו, ולא דקדק לתרגם צ אחר לשון המקרא: {ז} לנו ולמולדתנו. למשפחותינו. ומדרשו, אפילו עניני (נ"א עצי) (יש מפרשים לשון עצה, שמדברים ביחידות וזהו עצי) עריסותינו ק גלה לנו: ונגד לו. שיש לנו ר אב ואח: על פי הדברים האלה. על פי שאלותיו אשר שאל, הוזקקנו להגיד: כי יאמר. אשר יאמר, כי משמש בלשון אם, ואם משמש בלשון אשר, הרי זה שמוש אחד מארבע לשונות שמשמש כי, והוא אי, שהרי כי זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי: {ח} ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש, ש על ידי הליכה זו תחי רוחך, שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם: ולא נמות. ברעב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים ת ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי: {ט} והצגתיו לפניך. שלא אביאנו אליך מת כי אם חי: וחטאתי לך כל הימים. לעולם הבא: {י} לולא התמהמהנו. על ידך, כבר היינו שבים עם שמעון, ולא נצטערת א כל הימים הללו: {יא} אפוא. כל לשון אפוא לשון יתר הוא, לתקן המלה בלשון עברי, אם כן אזדקק לעשות שאשלחנו עמכם, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו: מזמרת הארץ. מתורגם מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם: נכאת. שעוה. בראשית רבה (צא, יא.): בטנים. לא ידעתי מה הם, ובפירוש א"ב של רבי מכיר ראיתי, פושטציא"ס, ודומה לי שהם אפרסקין (שפירזיכע): {יב} וכסף משנה. פי שנים כראשון: קחו בידכם. לשבור אוכל שמא ב הוקר השער: אולי משגה הוא. שמא הממונה על הבית שכחו שוגג: {יד} ואל שדי. מעתה אינכם חסרים כלום אלא תפלה, ג הריני מתפלל עליכם: ואל שדי. שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די, יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין: ושלח לכם. ויפטר לכון כתרגומו, יפטרנו מאסוריו, לשון לחפשי ישלחנו, ואינו נופל בתרגום לשון וישלח, שהרי לשם הם הולכים אצלו: את אחיכם. זה שמעון: אחר. רוח הקודש נזרקה בו (ב"ר צא, ז.), לרבות יוסף: ואני. עד שובכם אהיה ד שכול מספק: כאשר שכלתי. מיוסף ומשמעון: שכלתי. מבנימין: {טו} ואת בנימין. מתרגמינן ודברו ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוה בלשון ארמי, בדבר הנקח ביד מתרגמינן ונסיב, ודבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן ודבר: {טז} וטבח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכן, ואין טבוח לשון צווי, שהיה לו לומר ה וטבח: בצהרים. ו זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי ובלע"ז דיזנ"ר, ויש הרבה בגמרא, שדא לכלבא שירותיה, בצע אכולא שירותא (ברכות לט:), אבל כל תרגום של צהרים טיהרא: {יח} וייראו האנשים. כתוב הוא בשני יודי"ן, ותרגומו ודחילו: כי הובאו בית יוסף. ואין דרך שאר הבאים לשבור בר ללון בבית יוסף כי אם בפונדקאות שבעיר. וייראו שאין זה אלא לאספם אל משמר: אנחנו מובאים. אל תוך הבית הזה: להתגולל. להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף, ולהיותה נופלת עלינו. ואונקלוס שתרגם ולאסתקפא ז עלנה, הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן עלילות דברים, תסקופי מלין, ולא תרגמו אחר לשון המקרא, ולהתגולל שתרגם לאתרברבא, ח הוא לשון גלת הזהב (קהלת יב, ו.), והצב גלתה העלתה (נחום ב, ח.), שהוא לשון מלכות: {כ} בי אדוני. לשון בעיא ותחנונים, הוא בלשון ארמי בייא בייא (סנהדרין סד.): ירד ירדנו. ירידה ט הוא לנו, רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנו צריכים לך (ב"ר צב, ד.): {כג} אלהיכם. בזכותכם, ואם אין זכותכם כדאי, אלהי אביכם, בזכות אביכם נתן לכם מטמון: {כד} ויבא האיש. הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו חוץ, עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם שלום לכם, נמשכו ובאו אחריו: {כה} ויכינו. הזמינו, עטרוהו בכלים נאים: {כו} הביתה. מפרוזדור לטרקלין. (נראה דיוקו דרש"י מהביתה בתראה, ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה, דקשה לו הלא כבר הובאו ביתו של יוסף, אלא על כרחך צריך לומר מפרוזדור לטרקלין, ודו"ק): {כח} ויקדו וישתחוו. על שאלת שלום. קידה כפיפת קדקד, י השתחואה משתטח לארץ: {כט} אלהים יחנך בני. בשאר שבטים שמענו חנינה, אשר חנן אלהים את עבדך, ובנימין עדיין לא נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה: {ל} כי נכמרו רחמיו. שאלו יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא, יש לך בנים, אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם, אמר לו, בלע ובכר וכו', אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כלם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע, שנבלע בין האומות. בכר, שהיה בכור לאמו. אשבל, ששבאו אל. גרא, שנתגייר באכסניא. ונעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש, אחי היה וראשי היה. מפים, מפי אבי למד. וחפים, שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד, שירד לבין האומות, כדאיתא במס' סוטה (לו:), מיד נכמרו רחמיו: נכמרו. נתחממו, ובלשון משנה על הכומר של זיתים (בבא מציעא עד.), ובלשון ארמי במכמר בשרא (פסחים נח.), ובמקרא עורנו כתנור נכמרו, נתחממו ונקמטו קמטים קמטים, מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור כשמחממין אותו נקמט ונתכווץ: {לא} ויתאפק. נתאמץ, והוא לשון ומזיח אפיקים רפה (איוב יב, כא.), וכן אפיקי מגנים (שם מא, ז.), חוזק: {לב} כי תועבה היא. דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר: {לג} הבכר כבכרתו. מכה בגביע וקורא, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון בני אם אחת, הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין, אמר, זה אין לו אם ואני אין לי אם, ישב אצלי: {לד} משאות. מנות: חמש ידות. חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת, ומנשה ואפרים: וישכרו אמו. ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו (ב"ר צב, ה.):
רמב"ן על בראשית פרק-מג
רמב"ן: {יד} ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין. נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם ולכך לא אמר את שמעון בני ואת בנימין כי לא יזכרנו בשמו וכאשר עזבו במצרים ימים רבים אילו היה בביתו לחם לא שלח עדיין את בנימין וינחהו במצרים ורש"י כתב רוח הקדש נצנצה בו לרבות את יוסף ובבראשית רבה (צב ג) גם כן אמרו ושלח לכם את אחיכם זה יוסף אחר זה שמעון ונכון הוא כי נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האחר אולי עודנו חי ולשון אחר דרשו שם בבראשית רבה אמרו רבי יהושע בן לוי פתר קריא בגליות ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקדוש ברוך הוא שנאמר (שמות טו ג) ה' איש מלחמה וכתיב (תהלים קו מו) ויתן אותם לרחמים ושלח לכם את אחיכם אלו השבטים אחר ואת בנימין זה יהודה ובנימין ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני לא אשכל עוד זה לשונם ז"ל והכונה כי ירידת יעקב למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום כמו שאפרש (ריש פרשת ויחי) וראה הנביא הענין מתחלתו והתפלל סתם לשעה ולדורות והכתוב זה כפי מדרשם יש לו סוד גדול כי אמר ואל שדי במדת הדין יתן לכם רחמים שלפניו יעלה אתכם ממדת הדין למדת רחמים והמשכיל יבין
"ואני כאשר שכלתי שכלתי" – ואני עד שובכם אהיה שכול מספק כאשר שכלתי מיוסף ושמעון שכלתי מבנימין לשון רש"י והנכון שהוא אומר לא תוכלו להוסיף עלי שכול כי כבר שכלתי יתנחם מכל הבא עליו ביתרון כאבו על יוסף וכמוהו וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד טז) כלומר כבר אני אבודה ואם ימיתני לא יוסיף עלי אבדון {יח} להתגולל עלינו. מן ועמשא מתגולל בדם ( כ יב) ושמלה מגוללה בדמים (ישעיהו ט ד) כאדם שיהפוך מצד אל צד על חברו ולהתנפל עלינו כאדם שיתנפל ברצונו על חבירו מלוא קומתו ואונקלוס תרגם להתגולל לאתרברבא עלנא שינשא עלינו כשוא הים לגליו ולהתנפל לאיסתקפא לשים עלינו דברים שלא היו כי הדבר שאינו יקרא נופל כמו לא נפל דבר אחד (יהושע כג יד) ותרגום עלילות דברים (דברים כב יד) תסקופי מלין וכן תרגם יונתן תואנה (שופטים יד ד) תוסקפא וטעם ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו כי ידאגו על חמוריהם לאמר הנה יקחו גם את חמורינו עם אמתחותיהם ולא נוכל לשלוח לביתנו בר וימותו כולם ברעב {כ} בי אדוני. לשון בעיא ותחנונים הוא ובלשון ארמית בייא בייא לשון רש"י וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי ואינה דומה אליה כי בייא כולה מלה לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי ועוד שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב אבל היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עוות דבר כגון מלת אבוי בלשון קדש והיא ידועה בלשון ערב ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחות הבי"ת ובלשון יון בייא הבי"ת רפא בשו"א יאמרו אותה על הדוחק והצער ובבראשית רבה סדר בראשית (יב ו) מהו סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח ה) אין לך כל מקום ומקום שאין לו ממונה על בייא שלו אגריקוס במדינה ממונה על בייא שלו אגרטוס במדינה ממונה על בייא שלו כך מי ממונה על בייא של עולמו הקב"ה רוצה לומר שבכל מקום יש איש ממונה על הצעקה ועל העוות והקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים בייא ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו (ב"ר צג ו) אמר לו יהודה בייא אתה מעביר עלינו שכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו זו היא השמת עין ובפרשת ויהי בשלח (כ י) שמא אני מעביר בייא על בריה ובפרשת וישמע יתרו (כז ט) נתמנה אדם ונטל טלית כל טורח ציבור עליו אם ראה אדם מעביר בייא על חברו או עובר עבירה ולא מיחה בו הוא נענש עליו ובפרשת אשה כי תזריע (עיין ערוך ערך ביאה) צווח אנא בייא עליכון וכן במקומות הרבה ואונקלוס שתרגם בי אדני בבעו רבוני לא שהוציא מלת בי מן בעו אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין הבקשה ורבי אברהם אמר כי בי אדני דרך קצרה בלשון הקדש והוא כמו בי אני אדני העון והטעם עשה בי מה שתרצה ותשמעני ואם כן נכון הוא שיאמר אדם בי אחי או בי שמעני ולא מצאתי שתבא מלת בי רק עם אדני או עם השם הנכבד הנכתב באל"ף דלי"ת שגם הוא לשון אדון ולכן אני אומר שפירושו בי בעצמי אתה אדון ומושל ובאו שני כנויים לחזוק כמו ולי אני עבדך (מלכים א א כו) בי אני אדני (שמואל א כה כד) ודומה לזה כי בי בעזרך (הושע יג ט) בי עזרך בעזרך אני {כג} נתן לכם מטמון באמתחותיכם. אמר רבי אברהם יתכן שהיה לאדם מטמון בביתו ושכחו ויצא בגורלכם כי כספכם בא אלי והנה הם דברי נחומים כי איך יצא לכל אחד כספו במשקלו אבל כל דבר מכוסה יקרא מטמון טמן עצל ידו בצלחת (משלי יט כד) יש לנו מטמונים בשדה (ירמיהו מא ח) והנה אמר להם כי דרך החמרים לוקחי התבואה לשום כל אחד כספו בשקו והנה המשביר לקח מן הבאים שקיהם ומלא עשרה שקים שבר והכסף טמון תחת התבואה ובא אדניו וצוה אליו לשפכם אל כלי בני יעקב כי רצה למהר לשלחם או מפני שלא בא הכסף אליו והנה לכל אחד בפי אמתחתו כספו במשקלו כי כל איש יביא בדמיו כסף שוה חמור לחם וזה יקרה תמיד בשוקים ובאוצרות הנמכרים ברוב מהומות העם
אור החיים על בראשית פרק-מג
אור החיים: {א} מלא וגו' ואת גביעי וגו'. צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו. ואם לצערם הלא מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום. ואולי כי נתכוין לג' דברים. הא' כדי שיכופר להם עון הגניבה שגנבוהו היה עושה להם דברי חשד כדי שיהיה הבושת על מין העון עצמו של יוסף ויכופר עונם. והב' לראות אם יתנו נפשם על בנימין ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחוה עם אחיו ויכפר להם עונם, הג' לרמוז להם ענין הגניבה אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים דכתיב (מ"ג ל"ג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו' וכאלה רבות: {ה} הלא זה וגו'. לא הוצרך להזכירו להיות האיש הלז הוא הנותן הגביע באמתחת בנימין, לזה לא היה צריך להזכירו ומובן אצלו הדבר שעל הגביע הוא מדבר, וכוונת דבריו הוא להודעת טעם הרגשתם בגניבה תיכף ומיד כי זה יגיד שהדברים מעשה ידיהם אשר כוננו, לזה אמרו הלא זה אשר ישתה אדוני בו פי' בתמידות ומצד זה הוא דבר הרגיל להשתמש בו ומזה ידעו תכף לגניבתו, ואומרו והוא נחש ינחש בא לתת טעם לדבריו בדרך זה בפשיטות שהם גנבוהו ולא חשד בזולת, לזה אמר נחש ינחש פירוש נחש מה שלפניו ינחש מה שעתיד להיות ובו נחש וידע כי הם יגנבוהו, ואולי כי לטעם זה נתנו לב עליו אחר הליכתם:
הרעותם אשר עשיתם. קשה אחר שאמר למה שלמתם רעה תחת טובה מה מקום לומר הרעותם וגו'. הלא אין לך רעה בעולם כמשלם רעה תחת טובה. ואולי שנתכוין לסתור הוכחת ההפכיות ממה שהחזירו הכסף השכוח באמתחתם, כי זה האיש אשר אליו גלו שהשיבו עמהם כסף הנמצא אתם ואם כן יעשה ק"ו הן כסף וגו' ואיך נגנוב כמו שהשיבוהו אחר כך, לזה אמר הרעותם אשר עשיתם כי בזה סתרתם לאותה חזקה שהחזקתי אתכם בכשרות במעשה אשר עשיתם בהשבת הכסף והורעה חזקתם כי לא אנשי אמת הם ותולה אני המעשה בדרך מקרה והוא מהמקרים אשר יעשו גם הגנבים ולא ממוסר השכל:
עוד ירצה באומרו הרעותם אשר עשיתם פירוש בהשבת הכסף כי באמצעות דבר זה גילו אדעתם כי מה שהחזירו הכסף זה אדרבא מהרשע עשו כן להחזיק אותם באנשים בעלי אמונה שבאמצעות זה יאמינו בהם וימצאו מקום לגנוב דברים יקרים וחשוב מכסף המושב, כי מחזיק הגביע ליקר הערך מהכסף שהשיבו עמהם: {ז} למה ידבר וגו' כדברים וגו'. פי' מה מקום יש לו לדברים, לא מבעיא הדברים עצמם אלא אפילו הדומה להם אין ראוי לו לדבר כל דדומה לכיעור זה חלילה לעבדיך לעשות אפילו דומה לזה, והוא אומרו כדברים האלה. ואומרו הן כסף וגו' והוא כבר סתר ק"ו זה כמו שפירשתי, נתכוונו לסתור טענתו בין מה שפירשנו כי כוונתו לומר כי סתרו לחזקת השבה כי אינה לצד אמונתם אלא דבר מקרה אמרו כי הן אמת כי יהיה דבר זה דרך מקרה באיש גזלן לעשות כדברים האלה, אבל לא בסדר זה שאחר שזכה בו והוליכו למקום רחוק ימים רבים אפילו לאיש נאמן קשה הוא אצלו להשיב גזל הנאכל, ואנו השבנוהו אליך מארץ כנען אחר שזכינו בו למרחוק, מציאות זה לא ימצא אלא בבחינת הנאמן גמור. וכנגד מה שנתחכמת לומר כי למרמה נתכווננו בהשבת הכסף, הן אמת כי דבריו יוצדקו אם היה הגביע נחשב אצלם לפעולתו לנחש יהיו הדברים כטענתו אבל כפי האמת הוא אצלם כשאר כסף בעלמא כי לא ינחשו וגם לא ידעו לנחש בו ואינו אצלם אלא כשאר כסף והוא אומרו איך נגנוב וגו' כסף וגו' פי' אינו אצלינו הגביע אלא בגדר כסף. ומה שאמרו או זהב נתכוונו לומר שאינם יודעים הגביע שהוא טוען עליו אם הוא כסף או זהב וזה יגיד שאין להם ידיעה בו כל עיקר: {ט} אשר ימצא וגו'. פירוש כמשפט בן נח שנהרג על הגניבה (סנהדרין נז) וגם אנחנו מחייבין עצמינו להיות עבדים: {י} ויאמר גם עתה וגו'. צריך לדעת אומרו גם מה נתחדש עתה לענין הדין. ועוד קשה אומרו כדבריכם כן הוא ורואני שהוא הפך דבריהם כי הם אמרו אשר ימצא אתו ומת והוא אמר יהיה עבד. ואולי שנתכוין להשיב על מה שאמרו הן כסף אשר מצאנו וגו' ואמר גם עתה אחר שנחשדו בדבר אני מצדיק דבריכם שלא גנבתם ועומדים אתם בחזקת אמונה ראשונה אבל אינכם יכולין להצדיק כל אחד ואחד מכם כי אפשר שימצא בהם אח לא לאמונה עשה ואותו נטל הגביע ואין טענתי אלא על אחד מכם ומשפטו הוא יהיה לי עבד, והגם שחייב מיתה הדבר תלוי בידי לשעבדו עד עת אשר אחפוץ להמיתו:
או ירצה שטען שאין בפיהם נכונה שאמרו ומת כי אין חיוב מיתה אלא אם יש עדות על הגניבה שראוהו שנטלו אבל מציאות זה אינו אלא אומדנא לא יתחייב אלא מדינא דמלכותא, ואומרו ואתם תהיו נקיים כי בחזקת כשרות עומדים ולא יתפשו מדין עשרה שנמצאת ביד אחד מהם הגניבה כיון שאין עדות עליהם שנועדו יחד וגנבו: {טו} הלא ידעתם כי נחש וגו'. בזה נתכוון לסתור גם כן טענתם שיאמרו מי גילה לכם סוד זה כי אנו הגנבים זולת אם נאמר כי מעשה ידיהם המה והוא עשה הדבר, לזה אמר הלא ידעתם כי נחש וגו' ומזה ידע:
ואומרו איש אשר כמוני פי' מן הסתם כל אדם גדול כמוני ינחש לדעת נסתרות אשר יוכל השיג ואם כן יתגלה הדבר אלי והיה לכם לחוש על הדבר שלא יפלא ממני: {טז} מה נאמר לאדוני. פי' אמירה בדרך ריצוי. מה נדבר פירוש דיבור קושי בדרך מלחמה, מה נצטדק פי' במשפט אם נבוא לפני דיינים כי אין מפלט להם בכולן ואין זה אלא מעשה אלהים המה להפרע מהם עונם כשמצא לגבות חובו, ולצד כי העון שבידם הוא לכלם יחד הננו עבדים לאדוני וגו':
עוד ירצה באומרו מה נצטדק כי מעתה כשנמצאת הגביע באמתחת בנימין אין עוד מקום לק"ו האמור בדבריהם הן כסף וגו', כי בנימין לא היה מהמחזירים כסף השב:
גם אנחנו. פי' הגם שלא נמצא בידינו הגניבה, ואומרו גם אשר וגו' פירוש לצד שהעון שהוכר אצלם אין בנימין בכלל העון לזה אמרו גם אשר נמצא וגו', על דרך אומרם (סנהדדין צג) שני עצים יבשים וחד רטוב וכו' וכיון שכולם נלכדו בעונם והוא היה עמהם נלכד בשחיתותם:
או ירצה שלא יבין שעודם בדעת ראשון שאמרו אשר ימצא אתו ומת וגם אנחנו, לזה גמרו אומר כי אין הסכמת מות ביניהם אלא גם אשר נמצא משפט עבדות יש לו ולא משפט מות, ומטעם שאין עדים על הגניבה ויוכל לומר לא ידעתי מי שם וגו': {יז} חלילה לי וגו'. פי' אם ה' מצא לכם עון אני לא אדון על הדבר אלא על מה שנתגלה לי מהמשפט הצדק ועל חטא זה אני שופט האיש אשר נמצא וגו' יהי' לי עבד וגו' ואתם עלו לשלום. ובזה נחה דעתי במה שרואני שדבר יהודה כדברים האלה שזה יגיד כי כלו לו דברי פיוס וקבל המשפט ואיך תוך כדי דיבור ויגש אליו ודבר דברים עתיקים, ולדברינו צדקו הדברים כי מקודם חשב כי מה' יצא הדבר כי מצא האלהים עונם וכשראו שלא קבל יוסף אלא בנימין לבד אמר הרי זה לך לאות כי לא על עון נתפסו, ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי, לזה ויגש אליו יהודה:
חסלת פרשת מקץ {יח} ויגש אליו. צל"ד למה הוצרך לומר ויגש אחר שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה, ורז"ל דרשו יעויין שם דבריהם (ב"ר פ' צ"ב) וצל"ד פשט הכתוב. עוד לא היה צריך לומר תיבת אליו ומובן הדבר. עוד צל"ד אומרו בי אדוני לא נודע הריצוי למה, ואם לבל יחר אפו היה לו לאומרו סמוך לואל יחר וגו'. עוד צל"ד אומרו באזני אדוני, ורז"ל (שם) אמרו שיכנסו דבריו באזניו וזה דרך דרש. עוד צל"ד כוונת אומרו כי כמוך כי לא נודע נתינת טעם זה להיכן חוזרת ואדרבא לצד שהוא גדול כפרעה יקפיד על מיעוט הנהגת כבוד וגדולה:
אכן פשט הכתוב הוא כי דבר ידוע הוא כי מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם והיה אם בא איש על דבר משפט או דבר מאת המלך לא יעמוד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות וחוץ לעגול יעמוד ושם ידבר, וכמו כן היה מדבר יהודה עד עתה ואח"כ ויגש אליו פי' שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך. ועיין מה שכתב מהר"מ אלשקר (בתשובותיו ס' צ"ג) בשינוי תיבת לו לתיבת אליו. וחילה פני המלך שיתרצה לו לדבר ביחוד אליו והוא אומרו בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני באין שומע זולתך וזה לא יתכן אם לא באזניו, וחילה פניו שלא ימהר להתכעס על אשר שואל כזה ואינו מהמוסר, והוא אומרו ואל יחר אפך בעבדך פי' כי דרך זה יעשוהו גדולים השוים בגדר גדולה זה לזה לא עבד לאדונו והוא אומרו בעבדך וטעם הדבר כי כמוך כפרעה פי' ע"ד מעשה שהובא בגמרא (ע"ז י:) של קטיעא בר שלום שאמרו לו נצחת למלכא וכל דנצח למלכא וכו' ע"כ, לזה אם היה נוצח יהודה ליוסף בפני השומעים יכנס בסכנת מות מדין נוצח למלך, ולבל יטעון כי המלך הוא פרעה לזה אמר כי כמוך כפרעה ודינם שוה, אשר ע"כ מבקש על נפשו לדבר באזנו ובזה הגם שינצחהו בטענות אין בזוי למלך ולא יכנס בדין נוצח למלך שחייב כיון שהוא בינו לבין המלך:
עוד ירצה כי כמוך וגו' ע"ד אומרו (משלי כ"א) לב מלך ביד ה' ואם ידבר בדרך שתשמע מלתו לכל הנמצאים שם יעשו למלך הפך דעתו ורצונו של מלך ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה' בלבו ויעוותו יועציו את לבו לזה אל יחר אפו על כניסתו לפנים ממחיצתו לדבר באזני המלך. גם בזה הגיד לו כי הוא איש חסד ודוקא רואי פניו נכנסו בחשד דבר תקלה ב"מ:
ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו ע"ד אומרו (משלי כ"ז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עע"ז כי (תהלים קכ"ה) לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וממזג נפשם לשנוא אשר בשר חמורים בשרם, לזה הוצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו ולהשיבו בתוואני דליביה:
עוד ירצה כי לא נגש יהודה לדבר אלא למה שאליו פי' למה שהבינו כי הגזירה לא מאת ה' באה כמו שפירשתי בפרשה הקודמת בפסוק (י"ז) חלילה, וכיון שאין הענין בא אלא מיוסף ואליו הם הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות לזה ויגש:
עוד ירצה לומר כי לטובתו של יוסף הוא נגש כי בכל פרטי הנאות אשר יעשה העבד יהודה יעשה יותר מבנימין והוא אומרו ויגש אליו פירוש לטעון טענה שהיא לטובת המלך והוא (ל"ג) ישב נא וגו':
עוד ירצה באומרו אליו לבל יאמר האומר איך סותר יהודה דברי עצמו הננו עבדים גם אנחנו, (ט"ז) לזה אמר כי מה שנגש לדבר דברים האמורים בענין ישב נא עבדך וגו' והנער יעל עם אחיו הוא אליו פירוש לדברי יוסף הוא שמצא ליכנס לדבר כדברים האלה שאמר חלילה וגו' אבל למה שאמר יהודה אין מענה בלשונו לדבר מה שאמר בענין:
ואומרו בי אדני נתכוין לג' דברים, הא' לבל יאמר אליו יוסף למה ידבר הוא לבד מכולם, ומה גם במה שקדם שהכיר יוסף כי ראובן הבכור דכתיב (מ"ג ל"ג) וישבו לפניו הבכור וגו' ואם כן יאמר למה ידבר כל כך הוא ולא אחיו לזה אמר בי נוגע הדבר כמו שביאר לו לבסוף. ולהיות שחש לו להתכעס קודם הגעת הדבר אליו לזה קדם תכף והודיעו, והוא אומרו בי נוגע הדבר אדוני, והב' שנתכוין לטעון טענה הנשמעת להציל בנימין והוא בי אדוני פי' אני גנבתי הגביע והנחתיו באמתחת בנימין ומעתה שורת הדין תתן כי הוא ילכד כי בנימין מכחיש ויהודה מודה הוא יהיה עבד, הג' רמז הכתוב כי השררה אליו היא נתונה, וזה שיעור הדברים בי תלוי כינוי תיבת אדוני כי הוא המלך, ואו' ידבר נא פירוש ידבר עתה בכינוי עבדות לפי שעה אבל אין הדבר עומד כן כי יהודה הוא המלך וכסאו יכון עולם:
עוד ירמוז הכתוב באומרו בי אדוני פירוש באמצעותי השגת זה כי הוא הסובב ליוסף אדנות שאמר (ל"ז כ"ז) לכו ונמכרנו לישמעאלים שמזה נתגלגל הדבר והשיג יוסף האדנות: {יט} אדוני שאל וגו' לאמר. טעם הצעת הדברים, לומר כי לצד ההכרח לקחו בנימין מאת אביו ואם לא יראהו עמהם ימות אביו מדאגתו. והתחיל לומר אדני שאל את עבדיו פירוש לא היתה שאלת אדם לכיוצא בו שיוכל למנוע התשובה ממנו אלא כי היתה מאת אדוני לעבדיו וכיון שכן בהכרח לאמר לך אמיתתן של דברים. עוד ירצה באומרו לאמר כי מלבד השאלה עשית לנו דבר המחייב אותנו לאמר לך בלא העלמה כי עשה אותם כמרגלים והוצרכו לאמת דבריהם כמשפט בדיקת האנשים הנחשדים ברוגל שנבדקים בכל הפרטים הגם שאינן נוגעים בענין הריגול ואם העלם יעלימו דבר ינתנו בקולר, לזה הכריחם לאמר: {כא} ותאמר אל עבדיך הורידוהו. פירוש לא הספיק לך לאמת הדבר בדברינו או על ידי בירור אחר זולת להורידו אליך ותוסף לחזק עלינו לבל נראה פניך זולתו והודענו הדבר לאבינו ולא הועיל לשלוח אותו עד אשר כלתה התבואה וגו' והוצרכנו להורידו: {כח} אך טרוף וגו'. רמז באומרו אך כי מעט טרוף טורף כי אינו לא בצרת עבדות ולא בצרת משמר, ולזה גמר אומר ולא ראיתיו עד הנה הרי זה מגיד כי ישנו בנמצא אלא שעדיין לא ראהו עד עתה:
עוד ירצה באומרו אך טרוף וגו' פירוש אך מיעוט דוקא בטריפות אבל במה שאמר (שם ל"ג) חיה רעה אכלתהו שאמרו ז"ל (ב"ר פפ"ד) שנתכוין אל אשת פוטיפר בזה אין מיעוט כי כבר בעונות היה מה שהיה שגרמה לו לאבד י' בנים שעתיד היה להעמיד י"ב שבטים כאומרם ז"ל (סוטה לו:) ובאמצעות הרשעה נשרו ממנו י' טיפות ולא יצאו ממנו אלא ב': {לג} ישב נא עבדך. והגם שאמר (מ"ג ט') והצגתיו לפניך, שלוחו של אדם כמותו: {לד} כי איך אעלה וגו'. פירוש בלא טעם האמור שאמר וחטאתי וגו' איך אעלה וגו'. ועוד אולי שנותן טעם למה שאמר בתחלה (ט"ז) הננו עבדים גם אנחנו וגו', כי איך אעלה וגו' פן אראה ברע, וכשלא יעלו כולן לא יראה וגו':
עוד יכוין להשיב לטענת אשה חכמה ששלח יואב לדוד (ש"ב י"ד) כי קמה המשפחה להרוג את מכה אחיו ותמיתהו בנפש אחיו וגו', והנה הוא הנדון שלפנינו כי כשיגיד יהודה לאביו כי אנוס הוא ואינו יכול להציל בנימין מיד המלך פשיטא שלא יתאכזר יעקב וישכל גם שניהם יהודה ובנימין ויתיר לנידויו של יהודה, לזה אמר טענה שנית כי איך אעלה וגו' כי חושש לסכנת מות אביו:
כלי יקר על בראשית פרק-מג
כלי יקר: {ח} כמה ימי שני חייך. לפי שהוגד לפרעה שכאשר בא יעקב היה הנילוס עולה לרגליו, והיה פרעה שמח על זה מאוד וחשב שכל זמן שיעקב חי יעלה הנילוס לרגליו לעולם וישקה את פני האדמה, וכאשר ראה את יעקב והנה הוא דל וכחוש ורקות בשר כמשפט הזקנים חשב פרעה שודאי הוא מופלג בזקנה והיום או מחר ימות, וא"כ במאי שמחו המצרים, כי במותו יחזור הנילוס למקומו ע"כ שאלו כמה ימי חייך, והשיב לו ימי שני מגורי מעט ורעים, הזכיר לשון מגורי לומר שלא מחמת רוב ימים הוא כל כך כחוש ורזה כי אם מחמת פחד ומגור מסביב, כי את אשר יגרתי יבא לי וכמה צרות צרורות באמתחותי עלי היו כלנה כל משך זמן ק"ל שנה מעט ורעים היו ימי חיי ולא הגיעו את שני חיי אבותי, ויש לי עוד תקוה להגיע לפרק אבא שהיה חי ק"פ שנה, אע"פ שגם המה היה להם מגור מסביב מכל מקום האריכו ימים לכך נקט לשון מגוריהם גם כלפי אבותיו. {כא} ואת העם העביר לערים. פירש"י להסיר חרפה מעל אחיו שלא יאמרו גולים המה, ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף כל הארץ, ועוד שלא יקרא גולה וסורה כ"א מי שהיה לו נחלת שדה וכרם וגלה מהם, אבל יעקב לא היה תושב בשום מקום, וכל האבות היו גרים כי כבר הותחל הגרות משנולד יצחק, ולא מצינו שחששו האבות לזה. ויותר נכון לפרש כל הבלבול הלזה לפי שנאמר (דברים י.יט) ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר וכל דעליה סני לחבריה לא יעבד, על כן העביר יוסף העם לערים כדי שיהיו כולם גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר, ויכול להיות שגם רש"י נתכוון לזה כי זו הוא החרפה שיחרפום לומר גולים אתם, ולו חפץ ה' בטובתכם למה אתם גולים וא"כ מותר להרע לכם, ע"כ העביר אותם יוסף לערים כדי שיוכלו להשיב להם גם אתם החליתם כמונו (ע"פ ישעיה יד.י).
דבר אחר, לכך העביר אותם יוסף לערים כי ראה שיעקב ובניו נתישבו בארץ גושן ויאחזו בה להיות להם אחוזה ונחלה בארץ, ויש לחוש כי ברוב הימים יקום מלך עריץ וידרוש מעל ספר דברי הימים של כל עיר ויושביה אשר עליו כתוב זכרון כל קרקע של מי היא, ולא ימצא לישראל שום זכות שהיה לאבותם בנחלאות ואין אחד מהם יכול לטעון קרקע זו של אבותי היתה ויגרשום ממנה, על כן העביר כולם לערים עד ששום אחד מהם לא ישב על אחוזת אבותיו ויהיו ישראל כאחד מהם כי כולם ישבו בלא חזקה. {כג} הא לכם זרע. נתן להם זרע על חמש שנים אשר היו ראוין להיות שני רעב ופסק הרעב בזכות יעקב (תוספתא סוטה י.ג) ע"כ אמר הא לכם זרע היינו על ה' שנים, והמקובלים אמרו שמן ה"א אחרונה שבשם נמשכו כל התולדות וכל דבר עושה פרי, וכדי להיות הדבר לזכרון צוה להם שיתנו החומש לפרעה וארבע ידות יהיה להם. ויש עוד רמז שכל זה היה בזכות יעקב וכמו שיעקב לא אכל מכל אשר לו כ"א ארבע ידות וחלק חמישי הפריש לגבוה, שנאמר (בראשית כח.כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, שני מעשרות ועישורא בתרא כעישורא קמא דמי והיינו החומש, כך כל האוכלים בזכותו הטיל עליהם נתינה זו שיאכלו רק ארבע ידות ויפרישו החומש, וכן בתחילת הרעב וחמש את ארץ מצרים שלקח מכולם חלק חמישי כי שם צוה ה' את הברכה כמ"ש (דברים יד.כב) עשר תעשר שני מעשרות, ובו מותר לנסות את ה' שנאמר (מלאכי ג.י) ובחנוני נא בזאת וגו'. {כז} וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך,והמה בקשו להיות חושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה.
ואמר ויפרו וירבו מאוד, וסמיך ליה ויחי יעקב. רמז בסמיכות זה למה שארז"ל (תענית ה:) יעקב לא מת ומקשה וכי בכדי חנטו חנטיא כו' ומתרץ מקרא אני דורש אל תירא יעקב וגו' ושב זרעו מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים, ומקשים כאן שלא תירץ לו כלום על וכי בכדי חנטו חנטיא כו'. וביאור הדבר כך הוא שכל מי שמניח בנים דומה כאלו אינו מת, לפי שעובר ירך אמו הוא וכרעיה דאבוה הוא וחלק מן האב כלול בבן, כשהבן בחיים אז גם חלק אביו הכלול בו בחיים ודווקא יעקב שכל מטתו שלימה וכולם צדיקים כמ"ש (עיין רש"י בראשית יח.יט) כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת, דווקא בן צדיק אבל בן רשע החשוב בחייו כמת כשל עוזר ונפל עזור (ישעיה לא.ג) ואין ברא כזה מזכי אבא, לפיכך אמרו דוקא יעקב לא מת, אע"פ שחנטו חנטיא מכל מקום כשזרעו בחיים אז גם הוא חלק ממנו בחיים, ודבר זה נרמז בסמיכות זה כי על ידי ויפרו וירבו מאד והיה זרעו בחיים, לפיכך ויחי יעקב שגם הוא בחיים. {כח} ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. למה פרשה זו סתומה, אלא כיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד. ד"א שבקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ד"א שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם. כך היא הנוסחא בב"ר (צו.א) כפי הנראה שאין סמך מן המקרא לכל הדרשות האלו וכולם כמתנבאים. ואשר נראה לי בזה לפי שמצינו כאן סתימה שלא כדרך הפרשיות הסתומות שבתורה שיש בהם ריוח לפחות כשיעור פרשה סתומה, וכאן אין ריוח כלל ודאי שכונת עזרא הסופר להסמיך פסוק ויחי לפסוק שלפניו וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב וגו'. כאילו היה הכל פסוק אחד, ע"כ נחלקו ג' לשונות אלו במשמעות דורשין.
כי ללשון ראשון הדורש, שכיון שנפטר יעקב התחיל השיעבוד יהיה קישור שני פסוקים אלו על זה האופן, כי מתחילה אמר וישב ישראל בארץ גושן הורה בלשון ישיבה שהיה להם ישיבה של שלוה ומנוחה, ויאחזו שהיה להם גם אחוזה בארץ ויפרו וירבו מאד, וכל זה היה בזמן ויחי יעקב כי בחייו עמד להם זכות יעקב שזכו לכל אלה, מכלל שבמותו פסק זכותו ופסק הכל, כי לא היה להם עוד ישיבה של שלום מצד השעבוד, וכ"ש שלא היחה להם אחוזה בארץ כי עבדים המה, וכן לא ניתן להם לפרות ולרבות כי בקשו להמעיטם ע"י העינוי באמרם פן ירבה, ולפי זה היתה מיתת יעקב סבת השעבוד.
ונוכל לומר בהפך זה, שהתחלת השעבוד היה סבת מיתתו. כי קיצר הקדוש ברוך הוא שנותיו שלא הגיע לימי אבותיו שלא יראה בשעבוד בניו, כי בא הזמן של ועבדום וענו אותם. לכך נאמר ויקרבו ימי ישראל למות ואמרו רבותינו ז"ל (בר"ר צו.ד) כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו, ובדרך זה יהיה הסמיכות מבואר ג"כ כמו בדרך ראשון, ומספר י"ז שנה דנקט לומר שמכירתו של יוסף שהיה בן י"ז שנה, גרם להם שלא ישבו בשלום במצרים כ"א י"ז שנה.
וללשון שלישי הדורש, לפי שנסתמו ממנו כל צרות שבעולם יאמר הכתוב אע"פ שהיה כל ימיו בצרה וגרות כמ"ש ימי מגורי ק"ל שנה מעט ורעים, מ"מ לגודל השלוה שהיה לו תוך י"ז שנים שראה ישיבת בניו בשלום ויאחזו בארץ ויפרו וירבו נשכחו ממנו כל הצרות הראשונות שעברו עליו והיו כלא היו, לכך נאמר ויהי ימי יעקב שני חייו קמ"ז שנה כי אותן ק"ל שנים לא היו נחשבים מכלל ימי חייו לגודל צרותיו, ועכשיו למפרע נחשבו כולם שני חייו, וזה לפי שנסתמו ממנו כל הצרות שעברו וכאילו היה חי חיים נעימים ועריבים בכל שנותיו, שהרי באמת יוסף היה חי, לכך סמך ויחי יעקב אל הפסוק הקודם, ומה שהשמיט רש"י לשון זה לפי שנראה לו שהיינו הך הלשון ראשון כאשר הוא מבואר למבין בהתבוננות מעט.
ואולם הלשון השני הדורש, שבקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה, לפי שבא לתרץ מהו שאמר ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה מאי קמ"ל, וכי עדיין לא ידענו שהיה במצרים י"ז שנה, שהרי בבואו לפני פרעה אמר ימי מגורי ק"ל שנה, וא"כ למה הוצרך לומר שהיה חי במצרים י"ז שנה, ועוד למה לא הזכיר לשון זה באברהם ויצחק או אמהות, אלא ודאי שבא להורות שפרשה השכינה ממנו, לפי שנאמר למעלה ותחי רוח יעקב אביהם, שפירושו ששרתה עליו השכינה מדקאמר רוח יעקב, וסד"א ששרתה עליו רוח הקודש כל הימים עד יום מותו, קמ"ל ויחי יעקב בארץ מצרים כי בבואו למצרים חי יעקב אבל לא רוח יעקב שנסתלקה ממנו השכינה מיד, לפי שאמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, וא"כ מיד היה מוכן אל הצואה לצוות מחמת מיתה והיה חושש הקב"ה פן יגלה הקץ על כן נסתלקה ממנו השכינה, ועדיין לא ידענו מאיזו טעם נסתלקה שכינה ממנו, ע"כ באה פרשה זו סתומה לסמכה לפסוק וישב ישראל בארץ גושן, לפי שמהידוע שימשך נזק גדול מן ידיעת הקץ, כי הדורות הקודמים היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה ועל התמורה.
וכן פירש בעקידה, על המדרש (ילקו"ש קנז.מט) האומר כשבקש יעקב לגלות הקץ אמר הקב"ה ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מג.כב) ר"ל שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו ימשך נזק זה שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב וכמתיאשים מן הגאולה, על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד, כאשר בעונינו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מ"מ רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, וע"כ הקב"ה מניחם שמה, ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן. מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות חושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם, ונזק זה בא להם לפי שקץ גלות מצרים היה נודע להם, על כן הדורות הראשונים אשר ידעו בבירור כי לא בימיהם תהיה הגאולה ההוא בקשו להם ישיבה של קבע ואחוזה בארץ מצרים, על כן סמך לפסוק זה פסוק ויחי יעקב דלהורות שנזק זה הנמשך לאותן הדורות מחמת שהיה קצם נודע גרם לויחי יעקב אבל לא רוח יעקב, כי אם יעקב לבדו היה חי כדי שלא יגלה הקץ לאחרון ושלא יתפשט נזק זה לדורות. {כט} ויקרבו ימי ישראל למות. במדרש (תנחומא ברכה ז) אמרו, הימים מתים והם אינם מתים כי כל זמן שהצדיק בעולם נמצאו ימי השלוה בעולם ובמותו בטלים אותן ימי השלוה ובטולם היינו מיתתם, וכמ"ש כל זמן שיעקב חי לא התחיל השיעבוד, אבל יעקב עצמו ארז"ל שלא מת, ואע"פ שכל צדיק נקרא חי במיתתו מ"מ נקט יעקב דווקא, לפי שדרשו עליו (תענית ה:) מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כי הבן יש בו חלק מן אביו וכל עובר ירך אמו ואביו הוא, ובהיות זרעו בחיים אז דומה כאילו גם הוא בחיים ר"ל חלק ממנו, ודווקא יעקב שמטתו שלימה וכולם זרע חי רב פעלים, אבל המוליד בן רשע הקרוי בחייו מת, אז אין ברא מזכי אבא כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון והוא עצמו קרוי מת בחייו ואיך יקרא חלק אביו חי, וזה שדרשו (בבא בתרא קטז.), על פסוק והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב (מ"א יא.כא) למה הזכיר בדוד שכיבה וביואב מיתה, לפי שדוד הניח בן צדיק כמותו, משא"כ ביואב, ומטעם זה נאמרה שכיבה ביעקב, והמיתה נאמרה דווקא על הימים.
ועשית עמדי חסד ואמת וגו'. יש כאן בקשה על צד האמת ועל צד החסד, על צד האמת היינו דבר שאינו מצפה לתשלום גמול, ועל צד החסד היינו דבר המצפה לתשלום גמול, כי בקשה שבקש ממנו לקוברו זה דבר המצפה לתשלום גמול כדמסיק (במועד קטן כח:) דקבר יקברוניה כו', אבל מה שבקש ממנו לקברו בארץ כנען, זה חסד שאינו מצפה לתשלום גמול. ד"א מה שבקש שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו ע"ג זהו מצד האמת חייבו לעשות כן להרים מכשול מן המצרים, אבל מה שבקש שיקבור אותו דווקא בארץ כנען זהו על צד החסד.
ומה שפירש"י ג' טעמים בדבר, נראה לפרש שכולן צריכין זה לזה, כי הטעם שלא יעשוהו ע"ג, ושלא ישלטו הכינים על קברו, הכל חד טעמא הוא, כי למה יעשוהו ע"ג ומה גבר מגוברין, אלא לפי שיראו שכל עפר הארץ כינים חוץ מקברו, ע"כ יטעו אחריו, ואם יהיו הכינים גם על קברו יצטער בהם, וטעם של כינים לבד אינו מספיק כי יקשה והלא הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך להצילו מן הכינים, שהרי ארז"ל (ב"ב יז.) ז' לא שלטו בהם רמה ויעקב אחד מהם, ואם רמה לא שלטה בו ק"ו הכינים, אלא שאמר שאם לא יהיו הכינים על קברו יעשוהו ע"ג, ובשני טעמים אלו לא סגי דא"כ למה צוה שיקברנו דווקא בארץ כנען ולא בשאר ארצות אלא בעבור צער גלגול מחילות, ובטעם של גלגול מחילות לבד לא סגי דא"כ למה אמר אל תקברני במצרים, די לי במה שאמר וקברתני בקבורתם, אלא אמר מבקש אני ממך שתקברני בקברות אבותי, ואם תבוא לידך איזו סבה ומניעה שלא תוכל לקברני בארץ כנען, אז תקברני באיזו ארץ שיהיה חוץ מארץ מצרים, שאל תקברני שמה כלל, וכל כך למה אלא ודאי משום חשש ע"ג או כינים כאמור. {לא} ויאמר השבעה לי. לא היה יוסף חשוד בעיניו שלא יקיים מצות אביו, אלא השביעו כדי שיהיה לו התנצלות לפני פרעה, כמו שפירש"י על פסוק כאשר השביעך שאם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך כו'. ומה שנאמר לשון לי ולו. השבעה לי, וישבע לו, נ"ל שהיה מתירא פן יאמר לו פרעה שיתיר שבועתו, ע"כ אמר השבעה לי היינו על דעתי, והנשבע על דעת חבירו אין לו התרה בלא דעת חבירו, כדאיתא בטור יו"ד סימן רכ"ז, על כן נאמר לי לדעתי וישבע לו.
דבר אחר, לפי שיוסף אמר אנכי אעשה כדבריך. ואמר (במדרש רבנו בחיי ויחי מז.ל) שיוסף אמר גם אנכי אעשה כמו שאתה עושה, ואצוה לבני ואחי שיקברוני בארץ כנען, ואמר יעקב השבעה לי שתעשה לי כן, כי אין אני משביעך שתצוה גם אתה לבניך כן, ואילו לא נאמר לשון לי הייתי אומר שהיה משביעו על כל דבריו אפילו על אנכי אעשה כדבריך.
דבר אחר, שהיה יעקב רוצה לכסות השבועה מפני העומדים, כי אמר לו שים ידך תחת ירכי ר"ל והשבע לי, אמר לו יוסף אנכי אעשה כדבריך בלא שבועה כי נאמן אני בדבורי, ויאמר השבעה לי היינו לי לבדי בסוד שלא ידע מזה שום אדם, כי חרפה היא לו ליוסף לומר שאביו לא היה מאמין לו והוצרך להשביעו, לכך נאמר וישבע לו לבדו.
ד"א שמתחילה אמר לו שים נא ידך תחת ירכי, כי רצה להשביעו בנקיטת חפץ ואמר לו אנכי אעשה כדבריך בלא שבועה, וחשב יעקב כי היה חרה ליוסף שבקש להשביעו שבועה חמורה, ויאמר השבעה לי בלא נקיטת חפץ וישבע לו, ולכך לא נאמר כאן וישם ידו תחת ירך אביו, כדרך שנאמר באליעזר עבד אברהם.
ספורנו על בראשית פרק-מג
ספורנו: {ב} שובו שברו לנו. כי חשב שהיו מבקשים להוליך עמם את בנימין כדי לאבדו כיוסף כמו שאמר להם אותי שכלתם לא שהיה הדבר כאשר ספרו: {ח} ונחיה. במזון: ולא נמות. על יד האיש אדוני הארץ שאמר לנו ויאמנו דבריכם ולא תמותו: {י} כי לולא התמהמהנו. והטעם שקבלתי עלי חטא עולם אם לא הביאותיו הוא מפני שדבר ברור אצלי שלול' התמהמהנו מאז שספרנו אליך דברי האיש או מאז שכלה השבר: כי עתה שבנו זה פעמים. שלא היה האיש מעכבנו כלל בהיותו ירא אלהים ולא יוסיף להרע עמנו כאשר ידע האמת: {יא} אם כן. אם הדבר כן כמו שאמרתם שהתגרה האיש בכם והוא ירא אלהים: איפוא. מן ההכרח ראוי שזאת תעשו: קחו מזמרת הארץ בכליכם מעט צרי. כי אמנם המנחה שתובל לאיש נבהל להון יצטרך שתהיה רבת הכמות להשביע עין ומזה המין היתה מנחת יעקב. אבל כאשר יובילוה לנדיב אשר כסף לא יחשוב ראוי שתהיה מעט אבל תהיה דבר נבחר מדברים הנמצאים על המעט והם בהיכלי מלך ומזה המין היתה המנחה הזאת ליוסף: והורידו לאיש מנחה. קודם שתלכו לראות פניו למען תראו איך יקבל המנחה ברצון. ובזה תדעו איך יקבל אתכם בסבר פנים יפות כאמרו לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה. ואח"כ: {יג} וקומו שובו אל האיש. כי עכ"פ תכפרו פניו מצד מה במנחה ההולכת לפניכם כאמרו אבן חן השוחד בעיני בעליו וכו': {טו} ויעמדו לפני יוסף. קודם הבאת המנחה ולכן יראו כאשר הובאו בית יוסף: {טז} ויאמר לאשר על ביתו. ולא רצה לדבר לאחיו עד צאת מאתו כל הנצבים עליו כדי להאריך בספור עמהם: הבא האנשים הביתה. אל בית הדירה. כי היה אז בשער המלך או במקום אשר ישפוט שם: כי אתי יאכלו. לראות ענינם עם בנימין ולנסות אם יקנאו בו כשירבה משאת בנימין ממשאות כלם: {כא} כספנו במשקלו. באותם המטבעות עצמם לפיכך חשבנו שלא היה משגה ממעות של אחרים: {כז} השלום. יש שלום לכם בבריאת הגוף כי אמנם הבריאות יהיה בשלום ההפכים וזה כשלא יתקומם אחד מההפכים על הפכו: אביכם הזקן אשר אמרתם וגו'. כי אמנם שלום הזקן יקרה על המעט כאמרם רז"ל שפתיהם של זקנים מתרפטות ואזניהם מתכבדות: {כח} שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. גם לעבדך לאבינו יש שלום ולא שלום המתים כי אמנם עודנו חי: ויקדו וישתחוו. על שאלת שלום: {כט} אלהים יחנך בני. מאחר שאתה יחיד לאמך כאמרם ויותר הוא לבדו לאמו אלהים יתן לך חן שיקרבוך אחיך וזולתם: {ל} ויבך שמה. שחשב בצרת אביו ואחיו: {לב} וישימו לו לבדו. שלא ירגישו אחיו שהוא עברי: כי לא יוכלון המצרים. לפיכך לא אכל הוא עם אחיו ולא הוא ולא אחיו עם המצרים: {לד} ותרב משאת בנימין. לראות אם יקנאו בו: חמש ידות. שעם כל חלק שהיה שולח לכל שנים מהם כמנהג היה שולח חלק לבנימין להראות חשיבותו על כולם: וישכרו עמו. במיני יין מלכות רב שנתן לפניהם שלא היו מורגלים בהם ולא השגיחו שלא לשתות כל צרכם מן הראשון כאשר ראוי לעשות לכל סועד עם הגדולים כאמרו כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך:
שפתי חכמים על בראשית פרק-מג
שפתי חכמים: {ב} ע דאם לא כן למה ענה יהודה לבדו על שובו שברו שזה נאמר לכולם, אלא כו': {ג} פ דאין לומר דפירושו כמו כל בלתי שבמקרא שפירושו אלא, דאם כן היה לו למיכתב נמי בלתי כאשר אחיכם אתכם, לכך צריך לומר דבלתי דכאן פירש בלא. (מהרש"ל), שלא תאמר שכך פירושו שלא תראוני, בלתי אחיכם לבד יראני, לכן פירש שאינו כן רק שלא תראוני בלתי אחיכם אתכם: צ רוצה לפרש שתירגם האי בלתי, אלא שמגיה מלת כד שהוא כמו כאשר, היינו מפני שלא דקדק אחר לשון המקרא, דדוחק הוא להגיה תיבה בפסוק: {ז} ק רוצה לפרש אפילו הקטנים השוכבים בעריסה, מדכתיב ולמולדתנו שפירושו העריסות שהילדים מונחים בהם: ר שעל פי הדברים האלה פירוש על פי שאלותיו, ואם כן ונגד לו כך וכך לפי שאלותיו, שאילו היה פירוש ונגד לו על פי הדברים האלה ששאל היש לכם אב וכו', ונגד לו את הדברים האלה מיבעי ליה: {ח} ש דמדאמר ולא נמות פשיטא דנחיה, ולמה ליה למיכתב ונחיה, אלא וכו': ת דקשה לו מה מהדר ליה ולא נמות דהא משום הכי שולח אותם לקנות תבואה, ועל זה פירש בנימין ספק וכו', לכך אמר ולא נמות, (מהרש"ל): {י} א דאם לא כן מאי נפקא מינה אם היו שבים פעמים, אלא על כרחך עם שמעון היינו שבים והיית מרויח הצער שנצטערת עד הנה: {יב} ב אבל לא תפרש כסף שני חוץ מכסף המושב, דאם כן הוה ליה למימר תחילה ואת הכסף המושב, ואחר כך וכסף משנה וגו': {יד} ג פירוש כך אמר יעקב לבניו אם הוא מעצמו מרגיז עליכם ומיצר אתכם, אם כן הוא מצד הטבע תפייסוהו בפירות הללו שהן מזמרת הארץ, ואם לא יתפייס בזה בודאי סיבה הוא מאת השם ואז אין חסר אלא תפילה, הריני מתפלל וכו', (מהרש"ל): ד לא שאני שכול מעתה דאם כן מאי ואל שדי יתן לכם רחמים וגו': {טז} ה על משקל שלח לך (במדבר י"ג ב'), שלח העז (שמות ט' י"ט), שהוא ציווי: ו פירוש בשחרית, אבל אין פירושו כשאר צהרים שבמקרא, משום דדרך העולם לאכול ד' שעות על היום ואפילו תלמידי חכמים דרכם לאכול בתחילת שעה ששית כדאמרינן בגמרא דשבת (י.): {יח} ז רוצה לומר על ולהתנפל תירגם כן: ח לאתרברבא פירוש לשון אדנות, וקשה והלא זה נגד פירושו, ועוד למה תירגם לאסתקפא שלא אחר לשון המקרא, ויש לומר שמתחילה פירש על להתגולל לאתרברבא שהוא אחר לשון המקרא גלת הזהב (קהלת י"ב ו'), ואז לא נופל עליו לשון ולהתנפל אם לא שפירושו לאסתקפא עלנא פירוש להתעולל, בשלמא אי הוה פירוש של להתגולל לשון גלילת דבר כפשוטו, אז היה נופל עליו לשון להתנפל שפיר, אבל עכשיו שלהתגולל הוא לשון לאתרברבא צריך לפרש להתנפל לשון עלילות דברים, (מהרש"ל): {כ} ט דייק מדכתיב כפל לשון, אבל לא דייק מדכתיב לשון ירידה ולא לשון הליכה כדפירש על רדו שמה (לעיל מ"ב ב') עיין שם, ואף על גב דדברה תורה כלשון בני אדם (ברכות ל"א:), היכא דאיכא למדרש דרשינן, (רא"ם): {כח} י מדכתיב לעיל וישתחוו אפים ארצה:
בעל הטורים על בראשית פרק-מג
בעל הטורים: {יח} ויגש אליו יהודה. בגימטריא זהו להלחם עם יוסף ובגימטריא גם נכנס לפיוס דלשלשה דברים נכנס (וערש"י): ויגש אליו יהודה. ס"ת שוה שאמר לו אני שוה לך שכמו שאתה מלך גם אני מלך ועל זה דורש במדרש כי הנה המלכים נועדו: בי אדני. פירוש בי עשה מה שתרצה והנער יעל עם אחיו: ואל יחר. ב' במסורה הכא ואידך ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. ודרשינן מלמד שנשתנו פניהם כשולי הקדירה כי על מי היה להם לחרות הכי נמי אמר לו יהודה אל ישתנו פניך צריך אני לדבר מעט: כמוך כפרעה. בגימטריא בך אתחיל: {יט} היש לכם אב או אח. ועל אמם לא שאל כי ידע שכבר מתה: {כ} וילד. ב' במסורה הכא ואידך כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי. שאם נניח לבנימין כאן הרי כאלו הרגתי איש דהיינו יעקב לפצעי וילד לחבורתי דהיינו בנימין כי אי אפשר להם לחיות זה בלא זה: וילד זקנים. חסר שמסר לו כל מה שלמד מזקנים דהיינו שם ועבר: ויותר. ב' במסורה הכא ואידך ויותר יעקב לבדו. מה התם מלחמה דכתיב ויאבק איש עמו אף הכא הכין עצמו למלחמה: {כג} לא תוסיפון לראות פני. ב' במסורה הכא ואידך לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. שאמר להם לא די שלא תראו עוד את פני אלא ככל הדרך לא תוסיפו לשוכ עוד: {כט} והורדתם. ב' במסורה דין ואידך והורדתם את אבי הנה. משל לפרה שאינה רוצה ליכנס לשחיטה הכניסו את ולדה והיא נכנסת כך יעקב לא רצה לירד למצרים וכששמע שיוסף שם נכנס מיד: {ל} קשורה. ב' במסורה הכא ואידך אולת קשורה בלב נער. שהוא נער ואף אם לקח הגביע הוא מפני אולתו הקשורה בו א"נ מפני שאולתו קשורה בו צריך שתהא נפשו קשורה בנפשו של אביו לחנכו:
דעת זקנים על בראשית פרק-מג
דעת זקנים: {ד} אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. ירדו למצרים נמנה הקב"ה עמהם בעצמו ובכבודו שהרי בפרטן לא תמצא רק ס"ט וכתיב בשבעים נפש וגו' הרי שנמנה הקב"ה עמהם והיו שבעים וגם בעלותם עלו ששים רבוא חסר אחד ונמנה הקב"ה עמהם ועלה והיו שלמים. ד"א ואנכי אעלך גם עלה. לא תעלה על דעתך שתהיה שם ירוד כי אם גדול ומעולה תהיה שם: {ז} בנותיו ובנות בניו. פירש"י בנות בניו זו שרח בת אשר ויוכבד בת לוי. וקשיא דבניו ניחא אלא בנותיו מאן נינהו שהרי לא נכנסו מבנותיו למצרים כי אם דינה שהתאומות מתו. ושמא י"ל דכלותיו קרי בנותיו. אך קשיא לי מאי דכתיב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש דהתם ליכא למימר כלותיו שהרי לא נמנו כדכתיב מלבד נשי בני יעקב ושמא ר"ל דינה ובת לוי ובנות בנים הרי הם כבנות כך נ"ל וכן משמע למבין מתוך פירש"י: {כז} הבאה מצרימה שבעים. פי' עם יעקב וראש הענין מוכיח כך דכתיב אלה שמות וכו'. להודיע שיעקב מן המנין עם בניו ונכלל עם בני לאה שאין בפרטן אלא ל"ב והכתוב מונה אותן ל"ג עם יעקב לפי שהוא מן המנין הראשון וממנו החל למנות מנין השבעים והכי פשטיה דקרא כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה אם תרצה לידע מנינם מנה עם יעקב ותמצאם שבעים ולפי מה שפירשתי למעלה אין צריך לומר שיהא יעקב מן המנין כי הקב"ה נמנה עמהם ומשלים המנין: {כט} ויעל לקראת ישראל. פי' עליה היתה לו על שהלך לקראת אביו לכבדו. ד"א לכך נאמר ויעל לפי שארץ גשן גבוה מארץ מצרים לפי שהיא עומדת בגבול ארץ ישראל שנאמר גשן וחולון וגילה. ולפי שהלך יהודה בשביל אביו אצל יוסף להורות לפניו גשנה זכה ונפלה בחלקו וגשן נתן פרעה לשרה אמנו ולכך בחרו בה ישראל ונפלה בחלקם ולא ערערו בה מצרים: {לא} אעלה ואגידה לפרעה. וכי ארץ מצרים עומדת בהר שאמר אעלה אלא עד עכשיו כשהיה מדבר עם אביו ירד מן המרכבה לכבודו ועכשיו אמר אעלה על המרכבה שלי ואלך ואגידה לפרעה: {לד} כי תועבת מצרים וכו'. מאוסים היו רועי צאן בעיניהם כי הצאן היה דבר מאוס לאכילה כמו שמאוסין העזים לאכילה בהרבה מקומות. וכן לא יוכלון לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים מאוסין היו אנשי עבר הנהר בעיניהם ולכן קשה להם לאכול עמהם וכן הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם נזבח בפניהם מה שהוא מאוס להם ולא יסקלונו יהרגונו לא נאמר אלא יסקלונו. ד"א שמעתי כי תועבת מצרים כל רעה וזן עצמו מן הצאן ואוכל אותם כי היא ע"ז שלהם ידועה מלשון הרעה אותי דמתרגמינן דזן יתי:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-מג
חומת אנ"ך: מ״ד:תתק״ד א׳ ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני וכו׳ האלהים מצא את עון עבדיך וכו׳. רמז באומרו מה נאמר לאדוני שיהודה הי״ל תלונות על יוסף ובכלל כי הוא אמר אלהים יחנך בני ותהי להפך האלהים מצא את עון. והשיבו יוסף אשר נמצא הגביע יהיה לי עבד כלומר מה שאמרתי מתקיים דזה שיהיה לי עבד הוא יקר וגדולה דעבד מלך מלך ונתקיים מה שברכתיו אלהים יחנך בני: מ״ד:תתק״ו א׳ ידבר נא עבדך דבר. אמרו במדרש אני מוציא דבר מבפנים ומכניס בנא ומכלה אתכם. והוא תמוה. ואפשר במה שידוע דכל חיות א״ה הוא בעבור ניצוצות הקדושה אשר יש בהם כדכתיב ואתה מחיה את כלם ואם יצאו ניצוצי הקדושה מהם נשארים פגרים מתים וכמו שפירשו המקובלים מ״ש בש״ס בכמה דוכתי נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות שהיה מצמצם הקדושה שבו נגד הרשע ואז ניצוץ הקדושה שברשע אז ידלג ומתחבר עם מרבית הקדושה של הצדיק דהחלק מתדבק בכל ונשאר הרשע גל של עצמות. וידוע כי כל הניצוצות האלו עולין בשכינה ושם מתקנים וכמ״ש רבינו האר״י זצ״ל בסוד פסוק תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ר״ת ב״ן שהיא השכינה הויה דההין גימטריא בן ע״ש פירוש כל התיבות והדברים עתיקין. ואפשר שזה רמז יהודה אני מוצא דבר מבפנים כלומר הניצוץ קדוש שיש בכל אחד מכם כי הוא הדבר והשאר הבל ואני מכניס בנ״א ר״ל לשכינה שם ב״ן וזהו נ״א עם הכולל. וז״ש ידבר נ״א עבדך דב״ר: ב׳ באזני אדוני. פירש״י ז״ל יכנסו דברי באזנך. אפשר במ״ש רז״ל במדרש ובאגדתא דבראשית שהיה בא מלאך בדמות איש ומקטרג עליהם ויוסף שומע בקולו והם סוברים שהוא איש וז״ש דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות ועל זה אמר יעקב אע״ה יתן לכם רחמים לפני האיש וכלפי זה אמר יכנסו דברי באזניך ולא תשמע להאיש המקטרג: מ״ד:תתקט״ז א׳ ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. אפשר שיהודה עתה ראה לגלות דמה שאמר ואחיו מת אין כונתו דמת ממש אלא הכונה כמו מת דיש כמה שנים שלא נודע ממנו ולזה אמר להם אביו ואומר אך טרוף טורף והכונה כי הלא מראש אמר חיה רעה אכלתהו אבל האמת הוא טרוף טורף יוסף שהוא מטורף ומבולבל וז״ש עתה אך טרוף טורף אך מיעוט שלא מת אלא טרוף טורף דהיה לו בלבול וטרדא. ולא ראיתיו עד הנה והשיב יוסף. אני יוסף העוד אבי חי. בחכמה יסד אר״ש כלפי מה שאמר ואחיו מת ויש צד שכיוין שהוא רשע לז״א אני יוסף מה שהייתי אהיה ירא ה׳. והעד על זה העוד אבי חי. והוא יודע אם חטאתי. ועל מה שאמר בשם אביו טרוף טורף. כיוין לומר העוד אבי חי. שבכל צרותיו רוח ה׳ נוססה בו. והוא חי ע״ד ותחי רוח יעקב וידע שאני בחיים רק שהי״ל טרוף ובלבול. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפני״ו על שאמרו אחיו מת ועל חכמתו שהשיב בדבור א׳ לכל דברי יהודה:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-מג
נחל קדומים:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-מג
רא"ש על התורה: נ׳:א׳תקי״ג א׳ וקבור את אביך כאשר השביעך. פרש"י ואם לא מפני השבועה לא הייתי מניחך אבל היה ירא לומר לו עבור עליה לפי שיאמר לו יוסף אעבור כמו כן על השבועה אשר נשבעתי לך וכו'. תימא מה תועלת ליוסף לעבור על ב' שבועות. וי"ל ודאי היה לו תועלת לעבור על שבועה א' כי כך אמר יוסף אני נשבעתי ב' פעמים ומסתמא יותר חלה השבועה אשר נשבעתי לאבא מרי איש בריתי לקיים דיבורו מאותה שבועה אשר נשבעתי לאיש אשר לו ערלה וא"כ טוב לי לעבור השבועה ראשונה ובזה יעבירוך מהיות מלך כי כן כתו' בנימוסי מצרים שכל מלך שאינו יודע ע' לשונות שלא ימלך ומאחר שיעבירוך לא אמצא מונע ומבטל שאמלוך תחתיך לפי שאני בקי ויודע לבדי ע' לשונות ואקיים את השבועה אשר נשבעתי ליעקב אבי ונמצא שלא אעבור על ב' שבועות חלילה וחס לזרעיה דאבא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-מג
ברטנורא: מ״ה:א׳ס״ה א׳ על צוארי בנימין אחיו ויבך על שני מקדשות וכו' ובנימין בכה על משכן שילה וכו'. קשה מנא לו דבר זה. י"ל דאשכחן דמקדש נקרא צואר כדכתי' צוארך כמגדל השן בנוי לתלפיות ודרשו בגמ' תל שכל פיות פונין אליו וזהו בית המקדש לכך פי' על צוארי בנימין על שני מקדשים וכו' ובנימין בכה על צואריו על משכן שילה וכו' לפי שצואריו נכתב חסר וי"ו והוא לשון צואר אחד לכך פי' כן: מ״ה:א׳ס״ט א׳ את טוב ארץ מצרים ארץ גושן ניבא ואינו יודע מה ניבא סופן לעשותה כמצולה שאין בה דגים. קשה מה ענין מצולה לכאן. י"ל שבצאת ישראל ממצרים נאמ' וינצלו את מצרים. הוציאוה ממצולה כמו ובכל תבואתי תשרש שפי' תעקר שרשיה אף כאן וינצלו הפך מצולה ופרעה שאמ' להם ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים שסופן לנצל אותה בצאתם משם: מ״ה:א׳ע״ד א׳ שלח כזאת כחשבון הזה קשה מה ראה לפרש מלת כזאת נופלת למה שבא אחריו ולא לפרשה עם מה שנכתב לפניו. י"ל לפי שהכ"ף נקודה בשוא משמע שהוא סמוך שאלו היה נקוד פתח היה מוכרת ולא היה דבוק עם עשרה חמורים: מ״ה:א׳ע״ה א׳ אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה וכו' פי' אל תתעסקו להתוכח בדבר הלכה שמתוך כך ירגזו עליכם עוברי דרכים שיסבירו שיהיו מריבין זה עם זה. ד"א אל תפסיעו פסיעה גסה וכו' קשה מאי ד"א י"ל דלפי' הראשון שפי' אל תתעסקו בדבר הלכה כדי שלא תרגז עליכם הדרך היה לו לומר אל תרגזו הדרך. לכך פי' ד"א אל תפסיעו פסיעה גסה שעכשיו נופל לשון אל תרגזו אתם את עצמיכם להפסיע פסיעה גסה (בתענית פ"ק) פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם והכניסו בחמה לעיר כדאמר רב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יצא אדם בכי טוב (תענית פ"ק סוף מאמר ל"ד) ויכנס בכי טוב פי' האור שנא' בו וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שילין מבעוד יום ולא יצא בהשכמה בלילה: מ״ה:א׳ע״ח א׳ את כל דברי יוסף סימן מסר להם במה היה עוסק כשפרש ממנו בפר' עגלה ערופה. אמר במדרש שכשנפטר יוסף מאביו היה יעקב הולך ללותו אמר לו אבא חזור בך שלא אענש על ידך אמ' לו בני על דבר זה עתידין בני לע"ל ליכשל כשימצא חלל באדמה ויביאו עגלה ערופה וזקני בית דין ירחצו ידיהן ויאמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה וכי תעלה על דעתך שזקני ב"ד שופכי דמים הם אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוייה וכו' כדאית' התם ומתוך דברים אלו התחילו לעסוק בפר' עגלה ערופה: ב׳ ותהי רוח יעקב שרתה עליו שכינה. קשה מאי משמ' שזה לשון שריית שכינה י"ל מדשני קרא וכתב רוח ולא כתב נפש ורוח הוא לשון רוח הקדש כד"א ורוח קדשך אל תקח ממני לכך אמ' שרתה עליו שכינה:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-מג
גור אריה: מ״ג:א׳ר״ס א׳ יהודה אמר להם וכו'. דאם לא כן מה ראה יהודה להמתין בדבריו שאמר "אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים" (פסוק ט) עד בסוף, ולמה לא אמר יהודה בתחלה, מיד כאשר לא קבל דברי ראובן (לעיל מב, לח) היה לו ליהודה לומר זה, אלא ש'יהודה אמר להם וכו''. ומה שפירש רש"י זה בכאן, לפי שלשון "כאשר כלו לאכול" משמע שכך היה בלא שום עצה, לכך פירש שלא היה זה בלא עצה אלא יהודה נתן העצה, שאם לא יהודה נתן העצה קשיא לך למה לא אמר מיד הדברים שדבר אחר כך: מ״ג:א׳רס״א א׳ בלתי אחיכם אתכם. כי פירוש "בלתי" כמו בלא, והשתא אתי שפיר שאמר 'לא תראוני בלא אחיכם אתכם'. אבל המתרגם תרגם "בלתי" כמו 'רק', ופירוש הדבר שלא תראו את פני רק כאשר אחיכם אתכם, ולפי זה חסר מלת 'כאשר', דאם בלא 'כאשר' אין הבנה לזה 'לא תראו את פני רק אחיכם אתכם', ולפיכך הוסיף המתרגם מלת 'כד' דהוא כמו 'כאשר', ולא תרגם אחר הלשון, כי לשון המקרא שלא כתב 'כאשר' לא יסבול פירוש זה: מ״ג:א׳רס״ה א׳ אפילו עצי עריסותינו וכו'. דאם לא כן 'לנו ולמשפחותינו' מיבעיא ליה, אלא "ולמולדתנו" מלשון "ילדו על ברכי יוסף" (להלן נ, כג) שהוא מלשון גידול (רש"י שם), ופירושו שהיה שואל על עצי עריסותיהם שמגדלים שם הקטנים: ב׳ שיש לנו אב או אח. כלומר כי "ונגד לו" כתב ולא פירש מה הוא שהגידו, וצריך להוסיף 'שיש לנו אב או אח': מ״ג:א׳רס״ו א׳ נצנצה בו רוח הקדש. דאם לא כן "ונחיה" למה לי, הרי כתיב "ולא נמות גם אנחנו": ב׳ בנימין ספק כו'. דאם לא כן מה "גם אנחנו" הרי כבר כתיב "ולא נמות", אלא כך אמרו – בנימין ספק, וכאן ודאי אם לא נלך – נמות, ועוד בנימין נפש אחד – ואנו כולנו מתים עם בנימין: מ״ג:א׳רס״ז א׳ לעולם הבא. דכך משמע "כל הימים" ליום שהוא כולו ארוך. ובפרשת ויגש (להלן מד, לב) כתב רש"י "וחטאתי לאבי כל הימים" שקבל עליו נידוי שני עולמות, אין זה קשיא, דכאן לא בא רש"י רק לתרץ לישנא ד"כל הימים", דלמה כתב "כל הימים", ומתרץ מפני שקבל עליו נידוי לעולם הבא, דשייך ביה "כל הימים", ומכל שכן נדוי בעולם הזה שקבל עליו. אבל בפרשת ויגש לא ספר יהודה רק החומר שנכנס בו, כי למה נכנס הוא בעובי הקורה, לכך אמר שקבל עליו להיות מנודה בשני עולמות: מ״ג:א׳רס״ח א׳ על ידך. דאם לא כן מה עשה להם יעקב שיאמר "כי לולא התמהמהנו": ב׳ כבר היינו שבים עם שמעון. דאין לומר כבר היינו שבים ולא נצטערת על לקיחת הנער, דלא היה מרויח יעקב בזה כלום אם לא היה מצטער עתה – היה מצטער כבר בעת שלא היה בנימין אצלו, אלא על שמעון אמר, שלא היה מצטער על שמעון כל כך: מ״ג:א׳רס״ט א׳ לשון יתור הוא. דאם לא כן הוי למכתב 'אם כן זאת עשו', מזה נראה שהוא לשון מיותר, ובאה 'לתקון מלה בלשון עברי': ב׳ שהכל מזמרין עליו. לא שיהיה פירושו לשון 'תזמור' כלומר שיקחו ממה שנקצר בארץ, זה לא יתכן, כי כל דבר נקצר ואין זה מנחה, כי לא תבא מנחה רק מדבר המשובח: מ״ג:א׳ע״ר א׳ פי שנים כראשון. דאין "כסף משנה" כמו "במרכבת המשנה" (לעיל מא, מג), ויהיה פירושו עוד כסף אחר זולת כסף המושב, דאם כן הוי למכתב 'את הכסף המושב ואת כסף משנה', אבל מדכתיב "את כסף משנה" קודם ואחר כך "ואת הכסף המושב" מוכח דלא קאי אכסף המושב: ב׳ שמא הממונה על הבית שכחו שוגג. שאין לפרש שמא אתם שכחתם שוגג, דזה לא יתכן לומר, כי הלוקח אינו חוזר בנתינת הכסף – רק המוכר הוא שתובע אותו, ולכך צריך לומר שמא הממונה שכחו: מ״ג:א׳ער״ב א׳ מעתה אינכם חסרים רק תפילה וכו'. דאם לא כן על מה מחובר וי"ו של "ואל שדי", אלא כך אמר הרי אינכם חסירים רק תפילה – ואל שדי": ב׳ שדי בנתינת הרחמים וכו'. דאם לא כן למה התפלל בשם הזה יותר מבשם אחר: ג׳ שכולתי מספק וכו'. דאין ודאי – דאם כן מאי "ואל שדי יתן לכם רחמים", הרי התפלל עליהם: מ״ג:א׳עד״ר א׳ שהיה לומר וטבח. רוצה לומר הב' בפתח על משקל 'שמע', 'סלח'. ואין לומר שהוא על משקל 'זכור' 'אכול', כי לא מצאנו גזרה זאת 'אכול' 'זכור' 'אמור' רק באותן שאין למ"ד הפעל שלהן אחת מאותיות הגרון, אבל אותן שלמדיהן ח' – לעולם נמצא בפתח להרחיב על אות הגרון, 'שמע', סלח' 'פתח' 'לקח', ולפיכך היה לכתוב 'טבח' גם כן: מ״ג:א׳רע״ו א׳ אל תוך הבית הזה. לא אנחנו מובאין אל הבית, דהרי כבר הובאו אל בית יוסף כדכתיב "כי הובאו בית יוסף", ואם כן למה אמר "מובאים" לשון הוה, אלא שכך הפירוש 'אנחנו מובאין אל תוך הבית'. ועוד יש לפרש מפני שכתיב סתם "מובאים", ואין דרך לכתוב סתם "מובאים" אם לא שיפרש אל מה הם מובאים, ואין לומר שכבר כתיב בקרא "כי הובאו בית יוסף", דזהו לשון הכתוב, אבל "אנחנו מובאים" הוא לשון עצמם, והיה להם לפרש, ולפיכך פירש שאין צריך לפרש, דרוצה לומר 'אל תוך הבית הזה', שהוא לפניהם, ועליו אמרו ש'אל תוך הבית הזה' אנחנו מובאים: ב׳ להיות מתגלגלת כו'. כלומר לשון "להתגולל עלינו" לשון התפעל, ולא יתכן לפרש לשון פעל, דאם כן 'לגלגל עלינו' מבעיא ליה, אלא להיות עלילת הכסף מתגלגלת עלינו: מ״ג:א׳רע״ח א׳ ירידה היא לנו. כבר כתבתי למעלה שכל מקום שנאמר לשון ירידה במדבר עצמו בא לדרשה, שאין למדבר לדבר לשון ירידה עליו, אבל כאשר הוא דבור הכתוב – לית קפידא: מ״ג:א׳רפ״א א׳ ואם אין זכותכם כו'. דאם לא כן "ואלהי אביכם" למה לי: מ״ג:א׳רפ״ב א׳ ואם אין זכותכם כו'. דאם לא כן "ואלקי אביכם" למה לי: מ״ג:א׳רפ״ג א׳ עטרוה בכלים נאים. דאם לא כן הרי כבר לקחו אותה אתם, ומה שייך הזמנה עוד: ב׳ מפרוזדור לטרקלין. דאם לא כן אלא בית ממש – היכן היה יוסף שאמר "ויבא יוסף הביתה": מ״ג:א׳רפ״ו א׳ על שאילת שלום. דאם לא כן הרי כבר נראו לפניו והשתחוו (פסוק כו), ולמה חזרו והשתחוו ליוסף, כדכתיב "וישתחוו לו ארצה" (כ"ה ברא"ם): מ״ג:א׳רפ״ח א׳ כולם על שם אחי וצרותיו אשר מצאו אותו. ומה שקרא בנימין שמות בניו דוקא בשמות אלו – לפי שאלו י' שמות – חמשה מהם מורים על מעלת יוסף, וחמשה מהם על צרותיו, וזה יותר צער אחר שהיה לו חמשה שמות שנקרא לו על שם המעלה והגיעו לו הצרות, שהצרה הפך המעלה, וזה כי נקרא לו "אחי" על שם שהיה אחד מן השבטים החשובים, ונקרא עוד "ראש" על שם שהיה ראש המטה. ונקרא עוד "בכר" שהיה בכור לאמו, שזהו חשיבות בפני עצמו. "מופים" מפי אביו למד, מזה נודע שהוא עיקר תולדותיו של יעקב, שכל מה שקבל משם ועבר מסר לו, ובשביל זה הוא עיקר תולדותיו כדלעיל. ו"נעמן" שכל מעשיו נעימים. וכנגד שהיה "אחי" – עתה היה גר באכסניא שאין לו אח וקרוב. וכנגד שהיה "ראש" – עתה ירד בין האומות. וכנגד שמפי אביו למד והיה עיקר תולדות אביו – עתה לא ראה אביו בשמחתו. וכנגד שהיו מעשיו נעימים – עתה שבאו אל, באו עליו יסורין כאילו לא היו מעשיו טובים. וכנגד שהיה בכור שהוא עיקר – עתה נבלע בין האומות. ולכך "בלע" ו"בכר" זה אצל זה, "אשבל גירא נעמן אחי" גם כן זה אצל זה, "ראש מופים חפים וארד" זה אצל זה. ולא זכר חמשה המורים על המעלה ביחד וחמשה המורים על הצרה ביחד, שרצה לחלק ולהפריד הרע שלא יחזק, לכך ד' טובים ביחד באמצע, ולא תמצא רק שני שמות מורים על הרע ביחד. ולא היו כל החמשה המורים על הטוב באמצע ביחד – ושני שמות רעים ביחד לפניהם ושלשה אחריהם, שאם כן היה מתחזק ברע, כי שלשה הוא חזקה (יבמות סד ע"ב). וכן יש במדרש (סוטה לו ע"ב) כי ראוי היה יוסף לצאת ממנו שנים עשר שבטים אלא שיצא הזרע מבין אצבעותיו, לכך לא העמיד שנים עשר שבטים, ואפילו הכי כולם יצאו מאחיו בנימין, ונקראים כולם על שם יוסף. והיה לבנימן עשרה בנים – וליוסף שני בנים – נקראים על שמו, הרי י"ב כנגד שנים עשר שבטים: מ״ג:א׳רצ״א א׳ לזה אין לו אם. אף על גב דלאה מתה כבר – שנקברה במערת המכפילה, שיעקב אמר "ושמה קברתי את לאה" (להלן מט, לא), אלא פירוש 'לזה אין לו אם' כלומר שמתה אמו קודם שנתגדל. וזה פירוש 'אין לו אם', שהיה גדולו חסר אם, לאפוקי שאר השבטים אף על גב שלאה מתה – לא היו חסרים אם, כי מתו אחר שהיו גדולים, ולא נצרכו לאמם, כן יראה לי. ואם נפרש כמו שכתב הרב החזקוני (כאן) כסבור היה יוסף שנשי אביו קיימות, יש להקשות דשמא יהיה נתפס בשקר, דשמא מתו, וזה גנאי הוא לו שיהיה נראה כמשקר, אלא כך פירושו – 'שאין לו אם' לגדולו של בנימין אין אם, שנתגדל בלא אם: מ״ג:א׳רצ״ב א׳ לא שתו הם יין והוא לא שתה יין. קשה דלמה שתו עכשיו – כיון שלא ידעו שיוסף הוא – למה שתו עכשיו יין, ודוחק לומר מפני כבוד המלכות של יוסף עשו זה, אם כן צריך אתה לומר כי לא שתו עם איש נכבד עד היום, ועוד – כי יותר כבוד היה להם כשיאמרו מתאבלים אנחנו על אחינו ואין אנו שונים יין, ויש לתרץ כי היו מתמיהים מה היה יוסף רוצה – שהוא שר וחשוב, אתמול החזיק אותנו כמרגלים – ועכשיו שותה עמנו, אלא עדיין אנחנו בעיניו מרגלים, ולפיכך הוא רוצה לשתות עמנו יין, כי נכנס יין יצא סוד (עירובין סה. ), ויתפוס אותנו בדבור אחר, כך הוא כוונתו, ואמרו הם – אם לא נשתה יאמר לכך אין אתם רוצים לשתות שיראים אתם כי תגלו סוד שלכם, אדרבא – נשתה עמו יין ונשכר ולא ישמע מאתנו שום דבר ונצא מהחשד שלו, לפיכך שתו עמו ונשתכרו עמו:
העמק דבר על בראשית פרק-מג
העמק דבר: מ״ג:א׳רס״ז א׳ והרעב כבד בארץ. אע״ג שביארנו לעיל מ״א נ׳ שלא הי׳ בא״י כ״א רעב של בצורת מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. מ״מ לא הי׳ דומה לשאר רעב של בצורת דיש תבואה ביוקר והעשירים שבעים והעניים רעבים. א״כ אין הרעב כבד שהרי גם העניים מתפרנסין בדוחק. אבל כאן הי׳ להיפך העניים שבעים ע״י מאכלים פשוטים כמ״ש לעיל מ״ב נ״ד. ועשירים היו רעבים ולא היה להם עצה כלל להשיג לחם שמה. ובשארי מאכלים קצה נפשם לפי טבע גופם והוצרכו לשלוח אחר בר למצרים: מ״ג:א׳רס״ח א׳ מעט אכל. כסבור שמ״מ ישיגו מעט וירגילו עצמם לאכול במעט בר גם באוכל שקצה נפשם בם כדרך שני רעב שמרגילים עצמם מעט מעט למאכלים שלא היו רגילים עד כה: מ״ג:א׳רס״ט א׳ לא תראו פני. התראה משמעה שאם יעברו דברי המתרה יענשו במאסר וכדומה. והי׳ עולה עה״ד דמ״מ עליהם לילך משום גזרת אביהם. ע״כ הוסיף יהודה ואמר עוד הפעם. מ״ג:א׳רע״א א׳ כי האיש אמר אלינו לא תראו פני וגו׳. היינו גם שלא בשעת התראה רק בתורת אמירה בעלמא הודיע לנו שתדעו אשר לא תראו פני כלל בלתי אחיכם אתכם. וא״כ לא תשיגו תבואה ומה נועיל במה שנרד ונעמוד בסכנה: מ״ג:א׳ער״ב א׳ ויאמר ישראל. כתיב כאן שם ישראל כי בא בכאן ללמדם דעת לדורות הבאים אשר יהיו בגלות ויעמדו להיות נשפט לפני אדונים שלא לדבר יותר מהתשובה על השאלה: ב׳ העוד לכם אח. אינו ה״א השאלה כמו בפסוק העוד אביכם חי. היש לכם אח. אלא הוא ה״א הידיעה פי׳ למאי הגדתם הדבר אשר עוד לכם אח: מ״ג:א׳רע״ג א׳ שאול שאל האיש וגו׳. השיבו כי גם בלי תשובה בהשפטם לפני המושל היו מודיעים לו הדבר. באשר מלבד אשר נשפט עמנו בדברים קשים עוד שאלנו דברי אהבה וחן. העוד אביכם חי וגו׳ וע״ז השאלה ראוי להשיב האמת כל עוד שאין לשער שיש דברים בגו. וזהו דבריהם ונגד לו על פי הדברים האלה. שהם נוחים וטובים לשמוע: מ״ג:א׳עד״ר א׳ אל ישראל אביו. פי׳ המקרא כאן אל ישראל. שאמר לו בלב נכון שאין לו פחד מכל אופני פחדים באשר הוא בוטח בשם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים: ב׳ גם אנחנו וגו׳. אתה ירא מבנימין לבדו. אבל אם לא נלך הלא כולנו בסכנה גם הוא גם אנחנו: מ״ג:א׳ער״ה א׳ אנכי אערבנו. אין הפי׳ ערב להעמידו חי לאביו לזה אינו ערבות אלא השבת מלוה או שאלה אלא כמש״כ לעיל הנני ערב על עוונותיו לקבל דין שמים בעת הסכנה תחתיו: ב׳ מידי תבקשנו. להצילו מבני אדם. והיינו דאי׳ ברבה בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו. הרי דשני דברים הן ערבות על חוב עוונותיו. תקיעת כף על שמירה מעולה: מ״ג:א׳רע״ז א׳ ישראל אביהם. דייק כאן הכתוב אביהם. דלולי שהוא אבי כולם והתגברו רחמיו לא הי׳ שומע ליהודה. ועי׳ להלן מ״ד כ״ה: ב׳ אם כן. שאתם הולכים שהרי הנני מסכים לכם: ג׳ קחו מזמרת הארץ וגו׳. הי׳ זה מנחה בשם אביהם כמו עבד המקבל פני אדונו. ואפשר דבזה נתקיים החלום השני שהשמש משתחוה לו. וע״ע להלן כ״ח: מ״ג:א׳רע״ח א׳ וכסף משנה. ממה דכתיב להלן ט״ו ומשנה כסף לקחו בידם. ולא כתיב עוד את הכסף המושב מובן דכסף משנה היינו המושב מכבר. ומחיר העתיד. ופי׳ קחו בידכם היינו ברשותכם. רק ואת הכסף המושב וגו׳ תשיבו בידכם ממש. הזהירם שלא ימתינו עד שישאלו ע״ז. אלא בבואם לפני המושל יאחזו בידם גלוי לכל: מ״ג:א׳ר״פ א׳ את אחיכם אחר. לפי פשוטו הוא שמעון כמ״ש הרמב״ן אבל מש״כ שלא הזכירו בשביל שלא הי׳ רצוי אביו אינו נראה. אלא יש לדקדק עוד לשון ושלח לכם. מהו לכם אלא הי׳ סבור יעקב טעמו של דבר שהניחו את שמעון במאסר ולא אחר משום שהוא אינו נוח בחברתם ע״כ ראו למסרו ביד המושל בעת מצוא. ואמר כי מעתה שישב במאסר ישוב מדרכו גם הוא ויהי׳ נוח לכם בחברתכם והי׳ לאיש אחר: ב׳ כאשר שכלתי שכלתי. היינו מיוסף כפי׳ הראב״ע באשר הוא העיקר. ויותר יש להוסיף כי חשב יעקב תמיד לעשות מיוסף שני בנים כמו שעלה בסוף ובמות יוסף ה״ז שכול משנים: מ״ג:א׳רפ״א א׳ ומשנה כסף לקחו בידם. היינו לרשותם שלא הוצרכו לאחוז ביד הכסף המושב עד בואם לעמוד לפני יוסף. כמ״ש להלן ונשב אתו בידנו אבל עתה לקחו לרשותם. ומשום הכי כתיב בשנוי ומשנה כסף. ולא כסף משנה להורות שהיו ביחד זה אצל זה. וכעין דאיתא בב״ב דקכ״ד עה״פ פי שנים ע״ש: מ״ג:א׳רפ״ב א׳ וטבוח טבח. באשר נצרך לסעודת י״א אנשים חשובים הלא נצרך לטבוח ביחוד בשבילם: ב׳ והכן. שארי פרפראות הסעודה כיד המלך: ג׳ כי אתי. מש״ה ראוי להאכילם יחד עמדי לפי כבודי: ד׳ בצהרים. ת״א ורש״י שירותא. משמעו סעודת הצהרים. והוא נקרא צהרים מחמת רוב בני אדם אוכלין אז. כדאי׳ בשבת פ״א דזמן סעודה עד חצות אבל יוסף ודאי אכל אחר זה הזמן כדאי׳ בפ׳ ע״פ באגריפס המלך שאכל בשלש שעות אחר חצות. אלא שמ״מ נקרא סעודת הצהרים זהו דעת ת״א ורש״י. ולפי הפשט הוא כמשמעו בצהרים ממש. ומתחלה יש להבין כי אינו דומה משמעות המאמר אתי יאכלו האנשים. או אם הי׳ האומר כי האנשים יאכלו אתי. דכלל הוא בלה״ק דהתיבה הראשונה הוא נושא המאמר ועיקר הכוונה לכן אם הי׳ יוסף אומר כי האנשים יאכלו אתי. הי׳ במשמע שזה פשוט אשר יוסף יבא ויאכל בזמנו. והודיע הוא שכהיום האנשים יאכלו עמו וא״כ הוא פשוט שיאכל בזמן הרגלו אלא שכהיום גם המה יאכלו עמו. משא״כ כשאומר כי אתי יאכלו האנשים. משמעו להיפך זה פשוט שיאכלו בביתו שהרי הכניסם לביתו ולא ירעיב אותם. ואם היו אוכלים בפ״ע היו אוכלים כהרגלם בצהרים והודיע כי אתו יאכלו גם הוא יאכל אז בצהרים. וכ״כ היטב אתם ונהג עמם בכבוד עד ששינה הרגלו בשבילם. וע״ע להלן כ״ה: מ״ג:א׳רפ״ג א׳ ויעש האיש. מצוה לבית המבשלים לטבוח טבח והכן. ואח״כ ויבא האיש וגו׳ והקדים צווי הטביחה והכנה באשר ידע כי כאשר יהי׳ מכניס אותם לבית יהי׳ הוא טרוד בהכנסתם ודבור עמם והרי הכנה רבה לפניו. ע״כ הקדים צווי הטביחה: מ״ג:א׳רפ״ד א׳ להתגולל עלינו. כת״א לאתרברבא. וכמו שאדם המתגולל על חבירו הרי נשען בע״כ על התחתון כי המנהיג שררה על חבירו מיקרי נשען על שירותו והמנהיג שררה שלא ע״פ יושר אלא בעלילה מיקרי מתגולל והרי זה לשון שאינו נקי כדרך הכתוב. באכילה שלא כראוי לכתוב בלשון נשיכה כלשון המקרא במיכה ג׳ ונשכו בשיניהם וקראו שלום: ב׳ ולהתנפל עלינו. כמו שאחד יושב ברה״ר וחבירו ניזוק בו ונפל עליו הרי תובע את היושב ברה״ר במקום רבים שניזוק ונפל עליו. אבל אם ההולך רואה שאחד יושב ורוצה לעשות עלילה הרי מתנפל מדעתו עליו ותובעו לדין שנפל עליו. כך אם גנבו את הכסף הרי מן הדין לקחת את החמורים בשביל היזק הכסף שהרי לא ידע שהביאו את הכסף. אבל כאשר באמת לא גנבו ורק הם הניחו את הכסף ה״ז דומה למתנפל על חבירו וצועק שנפל עליו ומפרשי שבשביל הגניבה מן המושל שדינו להיות עבד כמבואר במעשה הגביע יתגולל עלינו לקחת אתנו לעבדים ובשביל היזק מחיר התבואה שיתנפלו עלינו יקחו את חמרינו: מ״ג:א׳רפ״ו א׳ ירד ירדנו בתחלה. רצו להבינו שמבינים שיש כאן ערמה ושהם הניחו הכסף דברו בזה הלשון כי הוא פעם ראשונה שירדו לשבור אכל ולא ידעו כי יש להזהר היטב ולהראות כ״פ הרי הכסף הרי הכסף: מ״ג:א׳רפ״ז א׳ כי באנו אל המלון. שנו מעט בשביל להשכיל ע״ז כי יודעים מהערמה וסיפרו כי כולם מצאו בפי אמתחת וכולם ראו כי כספנו במשקלו ואם שלא הי׳ המעשה כן מ״מ אינו דבר שקר באשר ברור הי׳ אצלם שכמו שהי׳ עם האחד כך הוא עם כולם: ב׳ ונשב אתו בידנו. אחזו בידם הרי הכסף: מ״ג:א׳רפ״ח א׳ הורדנו בידנו. היינו ברשותנו בשעת לקיחת התבואה יתנו המחיר: מ״ג:א׳רפ״ט א׳ אלהיכם וגו׳. כאומר ידענו השגחת אלהיכם מפליא לעשות: מ״ג:א׳רצ״א א׳ עד בוא יוסף בצהרים כי שמעו וגו׳. זה הטעם הוא על שמיהרו להכין המנחה עד הצהרים. והרי יודעים שדרכו של יוסף לבא בשלש שעות אחר חצות אבל האיש הודיע להם מדבר יוסף ע״כ הכינו עד צהרים: מ״ג:א׳רצ״ב א׳ הביתה. לא בחדר שהם יושבים אלא לפנים ממנו ע״כ ויביאו לו וגו׳ הביתה לאותו בית שהוא יושב תמיד. והנה לשון אשר בידם מיותר והרי במקרא הקודם לא כתיב כן. וגם ויביאו הא׳ בדגש. ללמדנו על חוזק הבאה וכ״ז מראה שכל א׳ השתדל להושיט בידו. ולא א׳ או שנים יביאו בשליחות כולם אלא כל א׳ בידו ממש להראות חביבות הדבר וכי כל א׳ נהנה מזה וכאן נתקיים פתרון החלום והנה תסבינה אלמתיכם. וכמ״ש במקומו: מ״ג:א׳רצ״ג א׳ השלום אביכם וגו׳ העודנו חי. פי׳ המפרשים תמוה. חדא דא״כ הי׳ ראוי לומר השלום לאביכם וכבר עמד ע״ז בא״ע ולא יישב א״נ. וגם מה זו שאלה העודנו חי אחר ששואל אם שלום לו. הרי יודע כי חי הוא. אלא פי׳ השלום אביכם הוא כמו השלום זמרי. השלום יהוא מלכים ב׳ ט׳ דמשמעו אם אתה שלום עמדי או הנך ברוגז. כך שאלם השלום אביכם. אם אינו בכעס עלי על לקיחת בן זקונים שלו. וע״ז השיבוהו בחכמה שלום לעבדך הרי הוא עבדך ואיך יכעוס או ירגיז על האדון ואין לשאול בשלום כ״א אם שלם הוא בגופו. כן הוא שלום לעבדך. ב׳ עוד שאלם העודנו חי. אין הפי׳ אם חי ולא מת שהרי זה יודע כמובן משאלה ראשונה אלא אם הוא עודנו בריא וחזק בגופו. וע״ז השיבוהו עודנו חי. והם לא הבינו מה כונת שאלה זו. אמנם הי׳ ליוסף בזה כונה עיקרית לדבר התועדותו אליהם דבאמת יש לתמוה מה ראה יוסף לצער גם עתה את אחיו במעשה הגביע הרי נתקיים החלום השני באחד עשר כוכבים. וברור שהבין שעדיין חסר השתחואה של השמש הוא אביו וכסבור שע״י הגביע ישאר בנימין עמו. וידע שאביהם לא ינוח ולא ישקוט עד שיבוא בעצמו וישתחוה ליוסף שיניח אותו ואז יתודע. ולא הי׳ מניח יוסף מזה הרעיון עד שאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת. מיד הבין כי א״א שיתקיים החלום בזה האופן ע״כ התודע והחלום נתקיים במנחה ששלח לו כמ״ש לעיל י״א או כמו שיבואר בסמוך. וע״ע מ״ש להלן מ״ו כ״ט. אך עתה הי׳ נצרך ליוסף לדעת אם אביו חזק בבריאות ולא יזיק לו מה שיעכב את בנימין והמה לא הבינו וכסבורים ששואל לשם חיבה ואהבה: מ״ג:א׳רצ״ד א׳ ויקדו וישתחוו. על סבר פנים יפות. ושחושש לחיות אביהם. או שהשתחוו בשם אביהם ונתקיים כאן החלום של השתחואת השמש: מ״ג:א׳רצ״ה א׳ בן אמו. הוא הקדמה למה שכתיב ויבקש לבכות: ב׳ הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם. הן אמרתם כי ע״י אח הקטן נוכל לברר האמת. וכי זה אח קטן. הלא הוא גדול ושלם בדעת. ומ״מ אין לו עליהם כלום שהרי המה עשו מה שעליהם אבל בדרך שחוק והלצה אמר וכי זה הוא אח קטן: ג׳ ויאמר אלהים יחנך בני. אחר שאמר כי הוא אינו קטן. הי׳ נראה כנותן עין רעה על גידולו ע״כ סיים בברכה. חלילה אינו נותן רע עין. אלהים יחנך להיות גדול יותר ויותר: מ״ג:א׳רצ״ו א׳ כי נכמרו רחמיו אל אחיו. במה שלא יכול להתודע לו. וגם ידע כי מחויב הוא עוד לצערו בדבר הגביע: ב׳ ויבא החדרה. באותו בית פנימי הי׳ חדר קטן שאין איש בא לשם זולתו: מ״ג:א׳רח״צ א׳ לו לבדו. לא משום כי תועבה היא למצרים לא אכל עם המצרים שהרי נהגו בו בכבוד ובמורא מלך ואיך יתעבו לאכול עמו ח״ו. אלא כך דרך המלך שלא לאכול עם עבדיו משני טעמים. שלא יתגנה בעיניהם. ושלא יהיו צריכים לשום סכין בלועיהם כי ילחמו עמו. אבל מה שלא הסבו האחים עם המצרים הוא משום כי לא יוכלון וגו׳: מ״ג:א׳רצ״ט א׳ הבכור כבכורתו. אריכות לשון הוא ובקיצור הי׳ לומר כתולדותם. אלא באשר היו שלשה בכורים ראובן דן גד. הושיבם יחד. אבל לפי ערך הבכורה כן הושיבם כסדר. או ידע להתבונן שראובן אינו בכור בשלימות שהרי עיקר הנהגת האחים תלוי ביהודה וא״כ יהודה קודם וכ״ה במדרש והיינו הבכור כבכורתו ולא כתולדותם אלא לפי ערך בכורתו. והצעיר כצעירתו לפי ערך צעירתו. וא״כ בנימין אף שהוא צעיר מכולם מ״מ ידע להחשיבו באשר לפי ערכו חשוב הוא: מ״ג:א׳ש׳ א׳ וישא משאת. פרש״י מנות וכ״ה בגמ׳ בכ״מ. ולא שזהו עיקר משמעות של משאת דודאי עיקר משמעו דורונות כמו ויתן משאת כיד המלך וכ״כ בתוי״ט קידושין פ״ב מ״ו. והכי מוכח גם כאן שנתן לבנימן חמש ידות. וכי בשביל כבודו ואהבתו יאכל חמש פעמים אלא עיקר הכונה הוא דורונות שנתן בשביל פיוס ואות בקשת אהבה. מ״מ פי׳ הגמ׳ מוכרח גם כן מדכתיב בתוך מעשה המשתה וגם מדכתיב מאת פניו ואי דורונות פשיטא. אלא מנות ומודיע שהוא בעצמו נתן המנות: ב׳ וישכרו עמו. יותר ממה שאמר יוסף כי אתי יאכלו וגו׳ ללמד שהי׳ בצוותא בשמחה עמהם וע׳ מש״כ לעיל כ״ד נ״ד:
תורה תמימה על בראשית פרק-מג
תורה תמימה: מ״ג:א׳קצ״ו א׳ אנכי אערבנו. אמר רב הונא, מניין לערב [קבלן] שמשתעבד, דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו א) ערבות סתם בלא קבלנות ילפינן מפסוק דמשלי (ו') בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, ומפסוק שלפנינו ילפינן לערב קבלן, והחילוק בין ערב סתם לערב קבלן, דאם אמר הערב הלוהו ואני ערב וכדומה מן הלשונות הוי ערב סתם, וכשאומר תן לו ואני אשיב לך הוי כמו שנותן בשליחותו, ויהודה היה ערב קבלן, יען דכיון דראובן אמר בלשון קבלנות תנה אותו על ידי בודאי קיבל עליו יהודה גם הוא בתורת קבלנות דלולא כן לא הניחו יעקב [ועיין במהרש"א, ובמה שכתבנו הענין מיושב, יעו"ש ודו"ק] ותימה על רש"י בגיטין נ' א' שכתב דילפינן ענין ערבות בכלל מפסוק שלפנינו, בעוד שכאן בסוגיא מבואר דרק ערב קבלן ילפינן מזה הפסוק, וסתם ערבות ילפינן מפסוק דמשלי שהבאנו. .(ב"ב קע"ג ב') ב׳ אנכי אערבנו. שואל כענין – זה יהודה, שאמר אנכי אערבנו ב) ר"ל, לא כראובן שנתן במשכנתא את שני בניו, אבל יהודה ערב את עצמו, ועיין מש"כ בפרשה הקודמת בפסוק ל"ז. [אדר"נ פ' ל"ז] ג׳ וחטאתי לך. אמר רב יהודה אמר רב, נדוי על תנאי צריך הפרה, מנלן, מיהודה, דכתיב אם לא הביאותיו אליך וגו' וחטאתי, ואמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבקש עליו משה רחמיםג) ובתוס' הקש' למה באמת צריך הפרה ומי גרע מכל התנאים דעלמא דכשנתקיים התנאי בטלה ההתחייבות, ותרצו דזה רק ביהודה שבעת התנאי לא הי' הדבר בידו, דאולי לא יניחנו יוסף או יקרנו אסון בדרך. והרא"ם רצה לתרץ קושית התוס' משום דבתנאי זה לא היו מבוארים משפטי התנאים, כמו תנאי כפול וכו', אבל זה דוחק, דבמילי דאיסורא לא בעינן כלל משפטי התנאים, וכמש"כ התוס' בשבועות ל"ו ב', ועיין בכתובות ס"ט א', ובשמתא יהא מאן דלא אמר לי', ולא פירש אם יאמר לו לא יהא בשמתא. – ומה שאמר יהודה והצגתיו לפניך – פירש"י שכוון בזה לומר שיביאנו חי ולא מת, ונראה שכוון למ"ד בערכין ד' ב' דגוסס אינו בערכין משום דאי אפשר לקיים בו והעמידו הכהן והעריכו, מבואר דזה שאנו קורין בו והעמידו וכעין לשון זה הוא בריא ושלם, וי"ל דאל זה כוון יהודה בלשון והצגתיו שיביאנו בריא, וגם י"ל שכלל בזה שישמרנו ממום, כמ"ש בסוטה כ"ז ב', דסוטה חגרת אינה שותה משום דכתיב והעמיד הכהן את האשה, ולכן אמר והצגתיו. .(מכות י"א ב') מ״ג:א׳ר״ג א׳ וטבוח טבח והכן. השוחט ונמצאת טריפה והשוחט לעבודת כוכבים והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים, פטור מכסוי הדם, מאי טעמא, שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דגמרינן מטבוח טבח והכן, מה התם שחיטה ראויה אף כאן בעינן שחיטה ראויה ד) ר"ל מה התם צוה יוסף להכין שחיטה שתהא ראויה לאכילה, דכן משמע הלשון והכן, וכפי שיתבאר בדרשה הבאה, כך אין נקראת הכא שחיטה לענין חיוב כסוי הדם רק כמו שראויה לאכילה, וע"ע לפנינו בפ' אמור בדין שחיטה שאינה ראויה לענין אותו ואת בנו. .(חולין פ"ה א') ב׳ וטבוח טבח והכן. א"ר יוסי ב"ר חנינא, מאי דכתיב וטבוח טבח והכן, וטבוח טבח – פרע להם בית השחיטה ה) שלא יאמרו בשר נחירה אנו אוכלין. , והכן – טול גיד הנשה בפניהם ו) מהרש"א דייק מה שאמר בשחיטה פרע להם ובגיד הנשה – בפניהם, משום דבשחיטה יניח להם שישחטו בעצמן, משום דאם ישחוט הוא לא יועיל כלום, דשחיטת עובד כוכבים נבלה אף בישראל עומד על גביו, והיינו פרע להם – הנח להם שיפרעו מעצמן, משא"כ נטילת גה"נ צריך אתה רק להראות להם שניטל, דגם אם נטלו עובד כוכבים כשר, עכ"ד. ולפי"ז יש לכוין מה שבטביחה כתיב וטבוח (והוא שם הפועל), ובגה"נ כתיב בצווי לנוכח, והכן – אתה. .(שם צ"א א') מ״ג:א׳רט״ו א׳ לעבדך לאבינו. אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו ז) כמש"כ ס"פ ויחי שאמר והעליתם את עצמותי מזה, שזה מורה על רקבון הבשר, ואין זה מדרך הכבוד לצדיקים, והול"ל והעליתם אותי, וכמו שאמר יעקב ונשאתני ממצרים. , מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה עבדך אבינו ולא אמר להם מידי ח) ועיין במהרש"א מה שכתב בשייכות עונש זה לעון זה, וגם י"ל על פי המבואר לעיל בפסוק ט' שעצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון אחר מותו מפני הנדוי, וה"נ נענש יוסף בזה שנקרא עצמות על שזלזל בכבוד אביו וראוי לנדוי, וע"ע מה שכתבתי ריש פ' שמות השייך לדרשא זו. .(סוטה י"ג א') מ״ג:א׳רכ״א א׳ וישתו וישכרו עמו. א"ר יוסי ב"ר חנינא, מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעמו טעם יין, דכתיב וישתו וישכרו עמו, מכלל דעד האידנא לא ט) דייק הלשון עמו, דמשמע חוץ מעמו לא שתו, וכ"מ במדרשים, וע"ע המשך לדרשא זו לקמן בפ' ויחי בפסוק ולקדקד נזיר אחיו דגם הוא לא שתה יין עד אז. – וע' במ"ר כאן והובא בפירש"י בפסוק הקודם וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו', שהי' יוסף מושיבם לפי סדר הבכורה של כל אחד ע"פ סדר האמהות, יעו"ש, ויש להעיר למה לא פרשו כפשוטו ע"פ מה דקיי"ל בב"ב ק"כ א' במסבה הלך אחר זקנה, וא"כ הושיבם כאן ע"פ סדר זקנת כל אחד, וי"ל דמדייק מדלא כתיב בקצור וישבו לפניו כתולדותם, כמו דכתיב בפ' תצוה ברישומם על חשן ואפוד, או מדלא כתיב הגדול כגדולתו. ותכלית סדר ישיבה כזו שסידר יוסף הי' במכוון כדי שיכוין מושב בנימין סמוך לו. .(שבת קל"ט א')
הרחב דבר על בראשית פרק-מג
הרחב דבר: מ״ג:א׳רס״ז א׳ והרעב כבד בארץ. אע״ג שביארנו לעיל מ״א נ׳ שלא הי׳ בא״י כ״א רעב של בצורת מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. מ״מ לא הי׳ דומה לשאר רעב של בצורת דיש תבואה ביוקר והעשירים שבעים והעניים רעבים. א״כ אין הרעב כבד שהרי גם העניים מתפרנסין בדוחק. אבל כאן הי׳ להיפך העניים שבעים ע״י מאכלים פשוטים כמ״ש לעיל מ״ב נ״ד. ועשירים היו רעבים ולא היה להם עצה כלל להשיג לחם שמה. ובשארי מאכלים קצה נפשם לפי טבע גופם והוצרכו לשלוח אחר בר למצרים: מ״ג:א׳רס״ח א׳ מעט אכל. כסבור שמ״מ ישיגו מעט וירגילו עצמם לאכול במעט בר גם באוכל שקצה נפשם בם כדרך שני רעב שמרגילים עצמם מעט מעט למאכלים שלא היו רגילים עד כה: מ״ג:א׳רס״ט א׳ לא תראו פני. התראה משמעה שאם יעברו דברי המתרה יענשו במאסר וכדומה. והי׳ עולה עה״ד דמ״מ עליהם לילך משום גזרת אביהם. ע״כ הוסיף יהודה ואמר עוד הפעם. מ״ג:א׳רע״א א׳ כי האיש אמר אלינו לא תראו פני וגו׳. היינו גם שלא בשעת התראה רק בתורת אמירה בעלמא הודיע לנו שתדעו אשר לא תראו פני כלל בלתי אחיכם אתכם. וא״כ לא תשיגו תבואה ומה נועיל במה שנרד ונעמוד בסכנה: מ״ג:א׳ער״ב א׳ ויאמר ישראל. כתיב כאן שם ישראל כי בא בכאן ללמדם דעת לדורות הבאים אשר יהיו בגלות ויעמדו להיות נשפט לפני אדונים שלא לדבר יותר מהתשובה על השאלה: ב׳ העוד לכם אח. אינו ה״א השאלה כמו בפסוק העוד אביכם חי. היש לכם אח. אלא הוא ה״א הידיעה פי׳ למאי הגדתם הדבר אשר עוד לכם אח: מ״ג:א׳רע״ג א׳ שאול שאל האיש וגו׳. השיבו כי גם בלי תשובה בהשפטם לפני המושל היו מודיעים לו הדבר. באשר מלבד אשר נשפט עמנו בדברים קשים עוד שאלנו דברי אהבה וחן. העוד אביכם חי וגו׳ וע״ז השאלה ראוי להשיב האמת כל עוד שאין לשער שיש דברים בגו. וזהו דבריהם ונגד לו על פי הדברים האלה. שהם נוחים וטובים לשמוע: מ״ג:א׳עד״ר א׳ אל ישראל אביו. פי׳ המקרא כאן אל ישראל. שאמר לו בלב נכון שאין לו פחד מכל אופני פחדים באשר הוא בוטח בשם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים: ב׳ גם אנחנו וגו׳. אתה ירא מבנימין לבדו. אבל אם לא נלך הלא כולנו בסכנה גם הוא גם אנחנו: מ״ג:א׳ער״ה א׳ אנכי אערבנו. אין הפי׳ ערב להעמידו חי לאביו לזה אינו ערבות אלא השבת מלוה או שאלה אלא כמש״כ לעיל הנני ערב על עוונותיו לקבל דין שמים בעת הסכנה תחתיו: ב׳ מידי תבקשנו. להצילו מבני אדם. והיינו דאי׳ ברבה בני אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו תקעת לזר כפיך מידי תבקשנו. הרי דשני דברים הן ערבות על חוב עוונותיו. תקיעת כף על שמירה מעולה: מ״ג:א׳רע״ז א׳ ישראל אביהם. דייק כאן הכתוב אביהם. דלולי שהוא אבי כולם והתגברו רחמיו לא הי׳ שומע ליהודה. ועי׳ להלן מ״ד כ״ה: ב׳ אם כן. שאתם הולכים שהרי הנני מסכים לכם: ג׳ קחו מזמרת הארץ וגו׳. הי׳ זה מנחה בשם אביהם כמו עבד המקבל פני אדונו. ואפשר דבזה נתקיים החלום השני שהשמש משתחוה לו. וע״ע להלן כ״ח: מ״ג:א׳רע״ח א׳ וכסף משנה. ממה דכתיב להלן ט״ו ומשנה כסף לקחו בידם. ולא כתיב עוד את הכסף המושב מובן דכסף משנה היינו המושב מכבר. ומחיר העתיד. ופי׳ קחו בידכם היינו ברשותכם. רק ואת הכסף המושב וגו׳ תשיבו בידכם ממש. הזהירם שלא ימתינו עד שישאלו ע״ז. אלא בבואם לפני המושל יאחזו בידם גלוי לכל: מ״ג:א׳ר״פ א׳ את אחיכם אחר. לפי פשוטו הוא שמעון כמ״ש הרמב״ן אבל מש״כ שלא הזכירו בשביל שלא הי׳ רצוי אביו אינו נראה. אלא יש לדקדק עוד לשון ושלח לכם. מהו לכם אלא הי׳ סבור יעקב טעמו של דבר שהניחו את שמעון במאסר ולא אחר משום שהוא אינו נוח בחברתם ע״כ ראו למסרו ביד המושל בעת מצוא. ואמר כי מעתה שישב במאסר ישוב מדרכו גם הוא ויהי׳ נוח לכם בחברתכם והי׳ לאיש אחר: ב׳ כאשר שכלתי שכלתי. היינו מיוסף כפי׳ הראב״ע באשר הוא העיקר. ויותר יש להוסיף כי חשב יעקב תמיד לעשות מיוסף שני בנים כמו שעלה בסוף ובמות יוסף ה״ז שכול משנים: מ״ג:א׳רפ״א א׳ ומשנה כסף לקחו בידם. היינו לרשותם שלא הוצרכו לאחוז ביד הכסף המושב עד בואם לעמוד לפני יוסף. כמ״ש להלן ונשב אתו בידנו אבל עתה לקחו לרשותם. ומשום הכי כתיב בשנוי ומשנה כסף. ולא כסף משנה להורות שהיו ביחד זה אצל זה. וכעין דאיתא בב״ב דקכ״ד עה״פ פי שנים ע״ש: מ״ג:א׳רפ״ב א׳ וטבוח טבח. באשר נצרך לסעודת י״א אנשים חשובים הלא נצרך לטבוח ביחוד בשבילם: ב׳ והכן. שארי פרפראות הסעודה כיד המלך: ג׳ כי אתי. מש״ה ראוי להאכילם יחד עמדי לפי כבודי: ד׳ בצהרים. ת״א ורש״י שירותא. משמעו סעודת הצהרים. והוא נקרא צהרים מחמת רוב בני אדם אוכלין אז. כדאי׳ בשבת פ״א דזמן סעודה עד חצות אבל יוסף ודאי אכל אחר זה הזמן כדאי׳ בפ׳ ע״פ באגריפס המלך שאכל בשלש שעות אחר חצות. אלא שמ״מ נקרא סעודת הצהרים זהו דעת ת״א ורש״י. ולפי הפשט הוא כמשמעו בצהרים ממש. ומתחלה יש להבין כי אינו דומה משמעות המאמר אתי יאכלו האנשים. או אם הי׳ האומר כי האנשים יאכלו אתי. דכלל הוא בלה״ק דהתיבה הראשונה הוא נושא המאמר ועיקר הכוונה לכן אם הי׳ יוסף אומר כי האנשים יאכלו אתי. הי׳ במשמע שזה פשוט אשר יוסף יבא ויאכל בזמנו. והודיע הוא שכהיום האנשים יאכלו עמו וא״כ הוא פשוט שיאכל בזמן הרגלו אלא שכהיום גם המה יאכלו עמו. משא״כ כשאומר כי אתי יאכלו האנשים. משמעו להיפך זה פשוט שיאכלו בביתו שהרי הכניסם לביתו ולא ירעיב אותם. ואם היו אוכלים בפ״ע היו אוכלים כהרגלם בצהרים והודיע כי אתו יאכלו גם הוא יאכל אז בצהרים. וכ״כ היטב אתם ונהג עמם בכבוד עד ששינה הרגלו בשבילם. וע״ע להלן כ״ה: מ״ג:א׳רפ״ג א׳ ויעש האיש. מצוה לבית המבשלים לטבוח טבח והכן. ואח״כ ויבא האיש וגו׳ והקדים צווי הטביחה והכנה באשר ידע כי כאשר יהי׳ מכניס אותם לבית יהי׳ הוא טרוד בהכנסתם ודבור עמם והרי הכנה רבה לפניו. ע״כ הקדים צווי הטביחה: מ״ג:א׳רפ״ד א׳ להתגולל עלינו. כת״א לאתרברבא. וכמו שאדם המתגולל על חבירו הרי נשען בע״כ על התחתון כי המנהיג שררה על חבירו מיקרי נשען על שירותו והמנהיג שררה שלא ע״פ יושר אלא בעלילה מיקרי מתגולל והרי זה לשון שאינו נקי כדרך הכתוב. באכילה שלא כראוי לכתוב בלשון נשיכה כלשון המקרא במיכה ג׳ ונשכו בשיניהם וקראו שלום: ב׳ ולהתנפל עלינו. כמו שאחד יושב ברה״ר וחבירו ניזוק בו ונפל עליו הרי תובע את היושב ברה״ר במקום רבים שניזוק ונפל עליו. אבל אם ההולך רואה שאחד יושב ורוצה לעשות עלילה הרי מתנפל מדעתו עליו ותובעו לדין שנפל עליו. כך אם גנבו את הכסף הרי מן הדין לקחת את החמורים בשביל היזק הכסף שהרי לא ידע שהביאו את הכסף. אבל כאשר באמת לא גנבו ורק הם הניחו את הכסף ה״ז דומה למתנפל על חבירו וצועק שנפל עליו ומפרשי שבשביל הגניבה מן המושל שדינו להיות עבד כמבואר במעשה הגביע יתגולל עלינו לקחת אתנו לעבדים ובשביל היזק מחיר התבואה שיתנפלו עלינו יקחו את חמרינו: מ״ג:א׳רפ״ו א׳ ירד ירדנו בתחלה. רצו להבינו שמבינים שיש כאן ערמה ושהם הניחו הכסף דברו בזה הלשון כי הוא פעם ראשונה שירדו לשבור אכל ולא ידעו כי יש להזהר היטב ולהראות כ״פ הרי הכסף הרי הכסף: מ״ג:א׳רפ״ז א׳ כי באנו אל המלון. שנו מעט בשביל להשכיל ע״ז כי יודעים מהערמה וסיפרו כי כולם מצאו בפי אמתחת וכולם ראו כי כספנו במשקלו ואם שלא הי׳ המעשה כן מ״מ אינו דבר שקר באשר ברור הי׳ אצלם שכמו שהי׳ עם האחד כך הוא עם כולם: ב׳ ונשב אתו בידנו. אחזו בידם הרי הכסף: מ״ג:א׳רפ״ח א׳ הורדנו בידנו. היינו ברשותנו בשעת לקיחת התבואה יתנו המחיר: מ״ג:א׳רפ״ט א׳ אלהיכם וגו׳. כאומר ידענו השגחת אלהיכם מפליא לעשות: מ״ג:א׳רצ״א א׳ עד בוא יוסף בצהרים כי שמעו וגו׳. זה הטעם הוא על שמיהרו להכין המנחה עד הצהרים. והרי יודעים שדרכו של יוסף לבא בשלש שעות אחר חצות אבל האיש הודיע להם מדבר יוסף ע״כ הכינו עד צהרים: מ״ג:א׳רצ״ב א׳ הביתה. לא בחדר שהם יושבים אלא לפנים ממנו ע״כ ויביאו לו וגו׳ הביתה לאותו בית שהוא יושב תמיד. והנה לשון אשר בידם מיותר והרי במקרא הקודם לא כתיב כן. וגם ויביאו הא׳ בדגש. ללמדנו על חוזק הבאה וכ״ז מראה שכל א׳ השתדל להושיט בידו. ולא א׳ או שנים יביאו בשליחות כולם אלא כל א׳ בידו ממש להראות חביבות הדבר וכי כל א׳ נהנה מזה וכאן נתקיים פתרון החלום והנה תסבינה אלמתיכם. וכמ״ש במקומו: מ״ג:א׳רצ״ג א׳ השלום אביכם וגו׳ העודנו חי. פי׳ המפרשים תמוה. חדא דא״כ הי׳ ראוי לומר השלום לאביכם וכבר עמד ע״ז בא״ע ולא יישב א״נ. וגם מה זו שאלה העודנו חי אחר ששואל אם שלום לו. הרי יודע כי חי הוא. אלא פי׳ השלום אביכם הוא כמו השלום זמרי. השלום יהוא מלכים ב׳ ט׳ דמשמעו אם אתה שלום עמדי או הנך ברוגז. כך שאלם השלום אביכם. אם אינו בכעס עלי על לקיחת בן זקונים שלו. וע״ז השיבוהו בחכמה שלום לעבדך הרי הוא עבדך ואיך יכעוס או ירגיז על האדון ואין לשאול בשלום כ״א אם שלם הוא בגופו. כן הוא שלום לעבדך. ב׳ עוד שאלם העודנו חי. אין הפי׳ אם חי ולא מת שהרי זה יודע כמובן משאלה ראשונה אלא אם הוא עודנו בריא וחזק בגופו. וע״ז השיבוהו עודנו חי. והם לא הבינו מה כונת שאלה זו. אמנם הי׳ ליוסף בזה כונה עיקרית לדבר התועדותו אליהם דבאמת יש לתמוה מה ראה יוסף לצער גם עתה את אחיו במעשה הגביע הרי נתקיים החלום השני באחד עשר כוכבים. וברור שהבין שעדיין חסר השתחואה של השמש הוא אביו וכסבור שע״י הגביע ישאר בנימין עמו. וידע שאביהם לא ינוח ולא ישקוט עד שיבוא בעצמו וישתחוה ליוסף שיניח אותו ואז יתודע. ולא הי׳ מניח יוסף מזה הרעיון עד שאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת. מיד הבין כי א״א שיתקיים החלום בזה האופן ע״כ התודע והחלום נתקיים במנחה ששלח לו כמ״ש לעיל י״א או כמו שיבואר בסמוך. וע״ע מ״ש להלן מ״ו כ״ט. אך עתה הי׳ נצרך ליוסף לדעת אם אביו חזק בבריאות ולא יזיק לו מה שיעכב את בנימין והמה לא הבינו וכסבורים ששואל לשם חיבה ואהבה: מ״ג:א׳רצ״ד א׳ ויקדו וישתחוו. על סבר פנים יפות. ושחושש לחיות אביהם. או שהשתחוו בשם אביהם ונתקיים כאן החלום של השתחואת השמש: מ״ג:א׳רצ״ה א׳ בן אמו. הוא הקדמה למה שכתיב ויבקש לבכות: ב׳ הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם. הן אמרתם כי ע״י אח הקטן נוכל לברר האמת. וכי זה אח קטן. הלא הוא גדול ושלם בדעת. ומ״מ אין לו עליהם כלום שהרי המה עשו מה שעליהם אבל בדרך שחוק והלצה אמר וכי זה הוא אח קטן: ג׳ ויאמר אלהים יחנך בני. אחר שאמר כי הוא אינו קטן. הי׳ נראה כנותן עין רעה על גידולו ע״כ סיים בברכה. חלילה אינו נותן רע עין. אלהים יחנך להיות גדול יותר ויותר: מ״ג:א׳רצ״ו א׳ כי נכמרו רחמיו אל אחיו. במה שלא יכול להתודע לו. וגם ידע כי מחויב הוא עוד לצערו בדבר הגביע: ב׳ ויבא החדרה. באותו בית פנימי הי׳ חדר קטן שאין איש בא לשם זולתו: מ״ג:א׳רח״צ א׳ לו לבדו. לא משום כי תועבה היא למצרים לא אכל עם המצרים שהרי נהגו בו בכבוד ובמורא מלך ואיך יתעבו לאכול עמו ח״ו. אלא כך דרך המלך שלא לאכול עם עבדיו משני טעמים. שלא יתגנה בעיניהם. ושלא יהיו צריכים לשום סכין בלועיהם כי ילחמו עמו. אבל מה שלא הסבו האחים עם המצרים הוא משום כי לא יוכלון וגו׳: מ״ג:א׳רצ״ט א׳ הבכור כבכורתו. אריכות לשון הוא ובקיצור הי׳ לומר כתולדותם. אלא באשר היו שלשה בכורים ראובן דן גד. הושיבם יחד. אבל לפי ערך הבכורה כן הושיבם כסדר. או ידע להתבונן שראובן אינו בכור בשלימות שהרי עיקר הנהגת האחים תלוי ביהודה וא״כ יהודה קודם וכ״ה במדרש והיינו הבכור כבכורתו ולא כתולדותם אלא לפי ערך בכורתו. והצעיר כצעירתו לפי ערך צעירתו. וא״כ בנימין אף שהוא צעיר מכולם מ״מ ידע להחשיבו באשר לפי ערכו חשוב הוא: מ״ג:א׳ש׳ א׳ וישא משאת. פרש״י מנות וכ״ה בגמ׳ בכ״מ. ולא שזהו עיקר משמעות של משאת דודאי עיקר משמעו דורונות כמו ויתן משאת כיד המלך וכ״כ בתוי״ט קידושין פ״ב מ״ו. והכי מוכח גם כאן שנתן לבנימן חמש ידות. וכי בשביל כבודו ואהבתו יאכל חמש פעמים אלא עיקר הכונה הוא דורונות שנתן בשביל פיוס ואות בקשת אהבה. מ״מ פי׳ הגמ׳ מוכרח גם כן מדכתיב בתוך מעשה המשתה וגם מדכתיב מאת פניו ואי דורונות פשיטא. אלא מנות ומודיע שהוא בעצמו נתן המנות: ב׳ וישכרו עמו. יותר ממה שאמר יוסף כי אתי יאכלו וגו׳ ללמד שהי׳ בצוותא בשמחה עמהם וע׳ מש״כ לעיל כ״ד נ״ד:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-מג
רשב"ם: מ״ח:א׳קפ״ז א׳ ויאמר ליוסף – אדם אחד אמר וכן ויגד המגיד ליעקב. מ״ח:א׳קפ״ח א׳ וישב על המטה – היו רגליו למטה לארץ ולכך כתוב לפנינו: ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וגם להגיד חוזקו של יעקב, שכל דברי צואתו עשה בישיבה ורגליו על הארץ עד שסיים כל דבריו ואח"כ ויאסוף רגליו אל המטה הכניסם אל המטה כמו: ואספתו אל תוך ביתך. ואין איש מאסף אותם הביתה. מ״ח:א׳קפ״ט א׳ נראה אלי בלוז – בשובי מפדן ארם. וכתיב: אני אל שדי פרה ורבה. מ״ח:א׳ק״צ מ״ח:א׳קצ״א א׳ ועתה שני בניך וגו' – כלומר: מאחר שנתן לי הקב"ה את ארץ כנען, הרי ברשותי לעשותך בכור ליטול פי שני שבטים ולכך שני בניך יטלו כנגד ראובן ושמעון. ב׳ עד באי – לפני בואי. כדכתיב: וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב כלומר: קודם שבאתי מצרימה. מ״ח:א׳קצ״ב א׳ ומולדתך – בניך או בני בניך שנולדו לך אחרי באי באלו שבע עשרה שנה שהייתי כאן, על שם אחיהם יקראו ולא יהיו שבטים כי אם בתי אבות, כי כל שבעים נפש שהיו בשעת ביאת יעקב בין בנים בין בני בנים היו בתי אבות ולהם נתחלקה הארץ, כדאמרינן בבבא בתרא, וכדכתיב בפנחס: אפילו בבני פרץ. לחצרון משפחת החצרוני לחמול משפחת החמולי. וכן בבני בלע ארד ונעמן וגו'. וכתיב לבסוף: לאלה תחלק הארץ בנחלה וגו' לשמות מטות אבותם ינחלו. וכן בני בניו של יוסף שנולדו אחרי כן יקראו על שם אחיהם בנחלתם והיו בתי אבות, כדכתיב בפרשת פנחס. מ״ח:א׳קצ״ג א׳ ואני בבאי מפדן – באותו הדרך לאחר שברכני הקב"ה, מתה רחל באותו הדרך בעוד הרבה דרך עד היישוב לכן קברתיה בדרך, כי לא היה פנאי לקוברה אצל לאה במערת המכפלה ושלא יפשיעהו יוסף על אמו הוצרך לומר כן. מ״ח:א׳קצ״ד א׳ וירא ישראל – אף על פי שכתוב לפנינו ולא יוכל לראות. יש רואה דמות אדם ואין מכיר דמות פניו. וכן: לא יראני האדם. וכתיב: ראיתי את ה'. מ״ח:א׳קצ״ה א׳ בזה – במלכות הזאת. מ״ח:א׳קצ״ו מ״ח:א׳קצ״ז א׳ ראה – כמו ראות וכן: עשה כיום הזה. ב׳ לא פללתי – לא דנתי בלבי. כל פילול לשון דין וכן: ויעמוד פנחס ויפלל עשה נקמה. כדכתיב: ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו וגו' לשון נקמת דין. מ״ח:א׳קצ״ח מ״ח:א׳קצ״ט א׳ את אפרים בימינו – להושיבו אצל שמאלו של ישראל. מ״ח:א׳ר׳ א׳ שכל את ידיו – כמו שכל שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל. ב׳ כי מנשה הבכור – יודע היה יעקב שיוסף בנו הביאם, שיהא מנשה לימינו של יעקב ואפרים לשמאלו והוא רצה לתת ימינו על ראש הצעיר ושמאלו על ראש הבכור. מ״ח:א׳ר״א א׳ ויברך את יוסף – ברכת הבנים היא ברכת האב. מ״ח:א׳ר״ב א׳ ויקרא בהם שמי – שיחיה זרעם וזרע זרעם. ב׳ וידגו – מגזרת חטופי למד פעל של ה"י כמו מן בכה ויבכו, מן שבה וישבו. מ״ח:א׳ר״ג א׳ כי ישית – קודם שיברכם וראה יוסף ששיכל את ידיו, ויאמר יוסף לאביו לא כן אבי. אין לפרש ולומר לא יפה אתה עושה, הלא היה לו לשאול לאביו מדוע אתה עושה כן, אלא כך אמר יוסף ליעקב: לא כך סדורים הבנים כמו שאתה סבור שלא דקדקתי להביאם בסדר לפי ימינך ושמאלך לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך, אלא בימיני לקחתי הבכור והצעיר בשמאלי, לכך אתה מעקם ידיך להבאתי להסיר אותה מעל ראש אפרים כדי לשימה על ראש מנשה. וכן כל לשון הסרה כתובים בקוצר. סורה אלי אל תירא, סורה משם לפנות אלי. ויסורו אליו, סרו משם לבא אליו. מ״ח:א׳ר״ד א׳ לא כן אבי – לא עשיתי כן אלא הבכור הבאתי לימינך והצעיר לשמאלך. אמר לו יעקב: ידעתי בני ידעתי כי חכם אתה והביאתם כסדר לפי ימיני ושמאלי, מפני שאתה סבור שאשים ימיני על הבכור, אבל אני מתכוין לתת ימיני על הצעיר שהוא לימינך. מ״ח:א׳ר״ה א׳ ואולם – ואלא. מ״ח:א׳ר״ו א׳ בך יברך ישראל – איש איש את בנו. ב׳ וישם את אפרים לפני מנשה – באומרו – ישימך אלהים כאפרים וכמנשה – וכן לשון שימה נופל בדברים. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. וזאת התורה אשר שם משה. שימה בפיהם. מ״ח:א׳ר״ז א׳ הנה אנכי מת – ויודע אני שאחרי מותי יהיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם לאחר ד' מאות שנה שנאמר לאברהם. מ״ח:א׳ר״ח א׳ ואני – באותה הארץ נתתי לך חלק אחד יותר על אחיך שמנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי לקחת שני חלקים בארץ, אשר אני ובני עתידים לקחת. ב׳ מיד האמורי בחרבי ובקשתי – במלחמת יהושע. ואף על פי שכתוב ביהושע לא בחרבך ולא בקשתך אותו פסוק בשני מלכי האמורי מדבר וכמו שאמרו חכמים: צרעה לא עברה את הירדן. וכתיב ביהושע: ואשלח לפניכם את הצרעה. ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, לא בחרבך ולא בקשתך זכותו של יעקב גרם להם.
תולדות יצחק על בראשית פרק-מג
תולדות יצחק: מ״ה:א׳שס״ב א׳ אני יוסף העוד אבי חי יש כאן ספקות. הספק הא' כששאל העוד אבי חי למה לא השיבו לשאלתו: הספק הב' מה צורך לו לשאול כן הרי אמרו לו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי: הספק הג' למה לא אמר מיד המכירה אני יוסף אשר מכרתם אותי. ולספק הראשון הפסוק השיב ולא יכלו אחיו לענות אותו עם כל זה אחר שהוסרה הבהלה מהם היה להם להשיב: והתשובה שאם יאמר מיד אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי יחשבו שכוונתו להורגם ולזה לא הזכיר המכירה מיד אבל אדרבה עם אמרו אני יוסף אמר העוד אבי חי לומר אפי' עשו הרשע לא אמר להרוג לאחיו עד שימות יצחק אביו שלא להוריד שיבתו ביגון שאולה שנאמר יקרבו ימי אבל אבי וגו' וכ"ש אני בעוד אבי חי וכשנבהלו חשב יוסף אולי חושבים אחי שזה שאני אומר שאינו אמת אלא תחבולה אחרת כמו מרגלים אתם לזה אמר גשו נא אלי ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי ולפי שהבהלה שיש לאדם או היה מצד הדבר ההווה או מצד העבר. להווה אמר אל תעצבו כי למחיה שלחני אלהים. על העבר אמר ואל יחר בעיניכם שאז כשמכרתם אותי לא אתם שלחתם אותי הנה וא"ת סוף סוף אנו עשינו רעה לזה אמר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים והראיה שאתם שלחתם אותי לעבד ואני אב לפרעה וגו' ואם כן האלהים שלחני: ב׳ ולא יכלו אחיו לענות אותו אמר רבי יוחנן אוי לנו מיום הדין ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענותו כשהקב"ה עומד לדין על אחת כמה וכמה שנאמר ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק יבוא ומי מכלכל את יום בואו: מ״ה:א׳שע״א א׳ והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין וגו'. מה צורך לומר ועיני אחי בנימין שמה שהם רואים רואה בנימין ועוד כי פי המדבר אליכם ארי בלישנכון אנא ממלל עמכון אינה ראיה שידבר אחד במצרים לשון הקדש כי היא שפת כנען שאברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא והגל הזה עד ורבים במצרים יודעים אותו. והתשובה לפי שאמר ועוד ה' שנים אשר אין חריש וקציר ושבעבור זה יבוא אביו וכל זרעו ואולי יחשבו שאינו אמת ולזה הביא ראיה מחלומות שהוא עצמו חלם ושנתקיימו וכמו שכתב הרמב"ן זה לשונו ויזכור יוסף החלומות אשר חלם להם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י ולפי דעתי שהדבר בהפך כי ידע שלא נתקיים אחד מהם כי ידע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו שנאמר והנה אנחנו מאלמים שאנחנו ירמוז לי"א אחיו וכשלא ראה בנימין חשב זאת התחבולה כדי שיבוא גם בנימין עמהם ולזה אמר עיניכם רואות כלומר תראו שנתקיימו כל החלומות שחלמתי שהחלום הראשון עיניכם רואות שבעבור שלא נתקיים שלחתי בעבור בנימין ונתקיים ועוד פי המדבר אליכם הרעב שבא במצרים שאמרתי אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה וגו' שהאלומות מורים ענין הרעב והשבע ובעבורם תבואו להשתחוות לי וא"כ גם זה שאמרתי עתה לכם שה' שנים אין חריש וקציר אמת ולכן מהרו ועלו אל אבי רדה אלי: מ״ה:א׳שע״ד א׳ וינשק לכל אחיו במדרש כשם שלא פייס אחיו אלא מתוך בכיה כך אין הישועה באה לישראל אלא מתוך בכיה שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם: מ״ה:א׳שע״ה א׳ ויטב בעיני פרעה שהיה להם לחרפה שימשול זר יוצא ממאסר: מ״ה:א׳שע״ו א׳ טענו את בעירכם וגו' אחר שהיו מוליכים עגלות ריקניות להביא אביהם ונשיהם וטפם יותר טוב שיהיו טעונות מהחמורים שלא יוכלו למהר לילך ואמר להם מהרו והתשובה שטענו הוא מלשון מטועני חרב שר"ל מדוקרי חרב וזהו שאמר טענו שיכו אותם במטה שבראשו ברזל דק להכות לחמורים אגיניון בלעז: מ״ה:א׳שפ״א א׳ לכלם נתן לאיש חליפות שמלות נתן להם כן לפי שהיו קרועים בגדים שנאמר ויקרעו שמלותם ועוד לפי שהם הפשיטו אותו שנאמר ויפשיטו את יוסף את כתנתו והוא רצה לשלם להם טובה תחת רעה ומה שנתן לבנימין ש' כסף לפי שהוא הוציא ג' דבות על אחיו וכל דבה רעה ראוי לפרוע בעבורה ק' כסף שנאמר וענשו אותה מאה כסף כי הוציא שם רע ואע"פ שאין זה שוה לאותו הענין יש לו קצת דמיון ואע"פ שהיה ראוי לתת השלש מאות כסף להם כבר נפטר מאותו העונש במכירתו ואף שנענש בכולם כמו שאמרו ז"ל רצה לפרוע עוד שיצא ממנו הממון ומה שנתן לו חמש חליפות שמלות רמז שיצא ממנו מרדכי שיצא בה' לבושי מלכות: מ״ה:א׳שפ״ג א׳ אל תרגזו בדרך שלא יריבו על מכירתו לומר על ידך נמכר אתה ספרת עליו לשון הרע. או הטעם שבנשאם בר ברעב יפחדו לזה אמר כן ששמו עליהם וחיי כל הארצות בידו: מ״ה:א׳שפ״ה א׳ ויפג לבו שהזקנים והחלושים יתעלפו בבא שמחה בפתע שהלב יפתח והחום הטבעי יוצא ונופל כמת ואחר כך חזרה אליו נשמתו וז"ש ותחי רוח יעקב: ב׳ רב עוד יוסף חי לפי שאמרו לו ב' דברים אחד יוסף חי שנית שמושל בכל ארץ מצרים לזה אמר יספיק לי האחד שיוסף חי:
צרור המור על בראשית פרק-מג
צרור המור: מ״ד:א׳ס׳ א׳ וימהרו ויורידו. לפי שראו שהפשרה היתה טובה. ולפי שהיו בטוחים באמונתם הם פתחו איש אמתחתו כדי שיעשה הדבר במהירות להוציא עצמן מידי חשד. ויחפש בגדול החל ובקטון כלה וימצא ולא אמר וימצא. יפה דקדקו במדרש שהוא לא מצאו שהרי היה יודע בו. אבל גבי דידהו נעשה מציאה שהם לא היו יודעים בו. כיון שנמצא באמתחת בנימין התחילו מביטים זה בזה והיו אומרים גנבא בר גנבתא והיו רוצים לילך ולהניחו. ונשבע חיי אבא ושביה דיוסף שלא גנב. ואף עפ"כ היו רוצים כולם לילך אמרו מוטב שיצטער הוא לבדו. אבל יהודה שהיה ערב אמר להם אחי מניחים אתם אותנו. אמר להם הרי אנו כאן בבית הכנסת לא דומה צרת אחד לצרת עשרה. ולא תפלת אחד לתפלת עשרה. בואו לכם עמנו בין בתפלה בין בדבר אחר והקב"ה יעזור לנו. כיון ששמעו כך קרעו בגדיהם ע"כ. וז"ש הכתוב ויבא יהודה ואחיו. הלא ידעתם שאין דבר נסתר ממני כי איש כמוני יודע סתר מעשיכם כי למלך מתגלים הדברים הנסתרים כמוזכר בספר יוסף בן גוריון בענין טיטוס כשהרומיים קרעו כריסם של היהודים להוציא מהם המרגליות ועברו מאמר טיטוס אמרו בואו ונגלה לו הדבר שעשינו בתנאי שיכפר לנו כי אם לא נגלה לו הדבר הוא מעצמו ידעו כי אין דבר נעלם ממנו. ובמדרש אמרו כי לעלות הגניבה אמר להם שפרעה ג"כ היה מנחש בו. וזהו איש אשר כמוני. מה נאמר לאדוני האלהים מצא את עון עבדיך. שם אלהים נופל על הדיינים ועל האדונים ועל האלהים. דיינים מה נאמר לאדוני וכו' מצא וגזר עונש עבדיך. ומן הדין אנחנו חייבים אע"פ שלא חטאנו. אדונים מה נאמר לאדוני כי אין לנו פה אחר שהאדון מצא את עון עבדיך והוא הגניבה. אלהים מה נאמר לאדוני. אם נאמר שלא ידענו מי שמהו באמתחותינו. מה נצטדק במעשינו והאלהים מצא. והאלהים נגדנו כי חטאנו לו ומצא מקום להענישנו בעונינו. והדיבור בענין כזה ראוי להיות בשלש פנים. אם על צד התחנה. או על צד הויכוח. או על צד הדין. אם על צד התחנה מה נאמר לאדוני. איך נתחנן לפניו. ואם על צד הויכוח מה נדבר כי אין מלה בפינו והוא כמו מי בעל דברים. ואם על צד הדין מה נצטדק במעשינו. והאלהים מצא את עון עבדיך בידינו. ואחר שאין לנו טענה לא על צד התחנה ולא על צד הויכוח ולא על צד הדין. הננו לעבדים לאדוני כולנו ואמר גם אשר נמצא הגביע באחרונה. והיה לו לומר בהפך. אבל הכוונה לפי שהם העלו מדבריהם שאע"פ שהדין יחייבם האמת לא יחייבם. אלא שהיו חייבים ממקום אחר. והאלהים הפגיע בו את עון כולנו אע"פ שהוא לא חטא. וז"ש גם אנחנו שאנחנו חייבים ממקום אחר. כמו אשר נמצא הגביע בידו שאינו חייב כלל. לא בגביע ולא בעון אחר: ב׳ ודרך המדרש צלולה אמרו ויאמר יהודה מה נאמר לאדוני. מי ששומע דבריו של יהודה הוא סבור ליוסף אמר כן ואינו אומר אלא על אביו. מה נאמר לאותו זקן שיושב על האפר. ויאמר לנו יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו. מה נאמר לא"א שבארץ כנען על יוסף. מה נדבר בשביל שמעון. מה נצטדק בשביל בנימין. ד"א מה נאמר לאדוני על כסף ראשון. מה נדבר על כסף שני. מה נצטדק על הגביע. ד"א מה נאמר אם נאמר. שחטאנו בכספים ובגביע. גלוי לפני הקב"ה שלא חטאנו. ואם נאמר שלא חטאנו. היאך אנו נאמנין שהרי האלהים מצא וגומר. אמר ר' לוי לאחד שהיה מלוה לעשרה בני אדם כאחד כל זמן שהיו מפוזרים אינו יכול לגבותם. נתכנסו כולם הוא מוצא ידיו לגבות. אמר רבי יצחק מצא בעל חוב לגבות חובו. בעון המכירה היינו שותפין. לשעבר לא היינו כולם מקובצים ביחד אלא וירד יהודה מאת אחיו. אבל עכשיו הרי כולנו מכונסין האלהים מצא אותו עון. ולא עון הגניבה. אמר לו יוסף אם כדבריך אחיכם זה מה חטא. א"ל יהודה כל הנתפס עם הגנב נידון עמו. וזה בעונינו נתפס ולא בעון הגביע. א"ל יוסף לא איכפת לי בדברים אלו. למי שחטאתם הוא יגבה חובו מכם שעל ידי לא יגבנו. כי אני מדת הדין אני תופש. גנב אתפש לעבד. ואתם עלו לשלום ע"כ. ולזה אמר יוסף חלילה לי מעשות זאת. כי אני איני רוצה להיות נוגש שלכם. כי זה עון פלילי כאומרו וגם רשע ליום רעה. כמו שהיו נבוכדנצר וסנחריב נוגשים של ישראל. כדכתיב הוי אשור שבט אפי. כלומר אוי לאשור אחר שהוא שבט אפי. וכן אמרו על פסוק והאלהים אנה לידו ולמה תצא זאת מלפניו ז"ש מרשעים יצא רשע הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק וכו'. וכן כתב רשב"י כי זה היה עון פלגש בגבעה שנפלו ישראל ביד בנימן. לפי שעשו עצמם נוגשים לגבות חובו של בנימין והם לא היו ראוים לכך כי אם בב"ד או בסנהדרין או השם יפרע חובו מהם. וכ"ש אם הנוגשים הם חייבים יותר מהאחרים כמו שהיו ישראל באותה שעה. ולכן אמר יוסף חלילה לי לאיש כמוני מעשות זאת להיות נוגש. הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום: מ״ד:א׳ס״ז א׳ ויגש אליו יהודה. לפי שלמעלה דבר יהודה בשביל כל אחיו כאמרו מה נאמר לאדוני. בא לדבר עכשיו בשביל עצמו ובשביל ערבותו. וזהו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. כלומר בשבילי אני מדבר עכשיו. ולא בשביל אחי כמו שדברתי עד עכשיו. וזהו בי אדוני. ב׳ ואמר ויגש אליו יהודה. לפי שהוא אמר ואתם עלו לשלום אל אביכם. ונראה שבדיבור זה היה יוסף מתיאש מהם כמי שרוצה לילך. לזה אמר ויגש אליו יהודה לעכבו ולפייסו שלא ילך לו. ולזה א"ל בי אדוני מפיל אני תחנתי לפניך שאף על פי שתהיה נחפז ללכת אל בית המלך. תשמע דברי כי לא אטריח לך בדברים אלא בדבר אחד. וזהו ידבר נא עבדך דבר. ולפי שזה אינו מדרך מוסר שיעכב איש הדיוט למלך. לזה אמר ואל יחר אפך בעבדך. כי איני עושה זה לפי שאיני מעריך כבודך. כי כמוך כפרעה: ג׳ ואולי יאמר ויגש אליו. לפי שיהודה היה רוצה לדבר אליו דבר סתר ולהודיע אליו סוד העלילות הנרמזות בדבריו. ולא היה ראוי שישמעו אלו הדברים כולם כי אינו כבוד למלך. לז"א שנגש אליו לדבר באזניו ולומר לו דבר סתר לי אליך השר. וזהו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ולא לאזני אחר. ולפי שזה אינו מדרך המוסר שאיש הדיוט ירצה לדבר לאזני המלך שנראה שאינו מעריך כבודו. לזה אמר ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה: ד׳ ואולי יאמר ויגש אליו יהודה. לפי שיהודה היה מלך כמוהו. היה ראוי שהוא יגש לדבר אליו ולא אחר. וזהו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. כלומר עמי אדוני יש לך לדבר ולא עם הנער. כמאמרם ז"ל. אין מתקנאים אלא גבור בגבור. או יאמר בי אדוני העון ולא בנער. ולכן ידבר נא עבדך דבר אחד כי לא אטריח עליך. ואם יקרה שאטריח עליך בדברים רבים אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. ומדרך המלך לשמוע ולתת אוזן למדברים לפניו אחר ששואלים משפט. כאומרו מלך במשפט יעמיד ארץ. ר"ל שיושב על כסא המשפט ושומע ורואה דמעת העשוקים. אבל איש תרומות שמרים עצמו מהכסא ומהמשפט והולך לו ואינו שומע יהרסנה. כמו שאתה עשית כאומרך ואתם עלו לשלום. כמו שפוטר אותנו ואינו רוצה לשמוע ואין זה מדרך המלך. כאמרם ז"ל על פסוק קרוב ה' לכל קוראיו למלך שבא אחד וצעק לפניו והוא שומע. נתן קולות והוא שומע ולא השיב לו. אמרו לו עבדיו אין זה מדרך המלך. אמר להם אדם זה פעמים רבות אמרתי לו שישמע לדברי ולא רצה. ועכשיו איני רוצה לשמוע לו. וזהו לכל אשר יקראוהו באמת. ולכן אמר בכאן כי כמוך כפרעה ומדרך המלך לשמוע. וזה הדרך האחרון רמזו במדרש הנעלם ואמרו ויגש אליו יהודה. ז"ש הכתוב כי הנה המלכים נועדו יוסף ויהודה. עברו יחדיו יהודה ויוסף אתרגיזו כחדא. עשו אותו מלשון עברה. המה ראו כן תמהו כל העומדים שם וכו' זהו מה שאמרתי ויגש אליו יהודה נגש מלך במלך. וי"א ואל יחר אפך בעבדך שגנב הגביע. שאמרת עליו הוא יהיה לי עבד. ואל יחר אפך בעבדך להשגיח בדבר קטן כזה ואין זה מדרך המלכים. וזהו כי כמוך כפרעה. והוא דרך הלצה. וע"ד הפשט היה אומר זה כמי שמדבר לפני המלך בתחנונים וזהו בי אדוני. וכן המדבר לפני המלך אין לו להאריך. לזה ידבר נא עבדך דבר. וכן המדבר לפני המלך צריך שיבקש עת רצון. לז"א ואל יחר אפך בעבדך. אע"פ שאתה שרוי בכעס מענין הגביע: ה׳ ובמדרש הגלוי אמרו בי אדוני בי אתה מעביר עלינו. א"ר סימון כך א"ל אי אתה דן אותנו לא בדיני המלכות ולא בדיני שמים. בדיני מלכות מי שנמצא גנב נוטלים כל מה שבידו. ובדיני שמים משלם כפל שנאמר אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם בדיני המלכות טול כל מה שבידינו. ואם בדינינו אנחנו נשלם הכפל. ד"א בי אתה מעביר עלינו. בנוהג שבעולם מי שלוקח עבד ומוצא אותו גנב מחזירו לאדונו. זה שנמצא גנב מבקש אתה לקנותו כעבד. ואל יחר אפך בעבדך א"ל יהודה אל יזוח דעתך עליך לומר היאך הדיוט זה מתוכח עמי שאני מלך. אל תכעוס עלי שאני גדול כמותך בארצי. הדא הוא דכתיב כי כמוך כפרעה. מה פרעה מלך ואתה שני לו. כך אבא מלך בארץ כנען ואני שני לו ע"כ: מ״ד:א׳ס״ח א׳ אדוני שאל את עבדיו לאמר. הנה האריך יהודה הרבה בדבריו עד שהוא פלא איך יוסף הקשיב לדבריו. סיפור כל המאורע מראש ועד סוף והדברים שעברו ביניהם שלא ספרה. וזה התחכמות גדול ביהודה להשיג בקשתו. והשומע סבור שהוא ספור העבר מקודם לכן. ואינו כן כי היה מספר העבר. ובתוך סיפורו היה מודיע לעומדים שם כי כל ענייני יוסף היו תחבולה עמהם בשאלותיו. ומה לו ולהם אם יש להם אב או אח. בענין שכל דברי יהודה היו תפוחי זהב במשכיות כסף. כי הנגלה היה משכיות כסף. ודברים נגלים בסיפורו ככסף. והנסתר היו כמו תפוחי זהב. בענין שהיה דבר דבור על אופניו. להעיר רחמיו ורחמי העומדים שם. ולזה אמר יש לנו אב זקן וראוי לך לרחם עלינו. וכן סיפר לו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. לרמוז לו שלא יאמר אחר שיש לזה הזקן י"ב בנים לא ידאג כ"כ על זה. כי יש לך לידע שכל בניו ונשיו אינן חשובין בעיניו לכלום. אלא אלו השנים שילדו לו אשתו העקרית והקרובה לו. והאחד נטרף ולא ראיתיו עד הנה. ובזה נראה שהיה לו תקוה לראותו. ועכשיו כשלא יראה זה ימות מיד. וזהו ונפשו קשורה בנפשו ומיד תתפרד נפש הזקן ממנו להתקשר בנפש בנימן. וכן הודיעו שהוא היה ערב לאביו ולכן הוא מבקש ממנו על צד החסד שיקחהו לעבד עולם תחת הנער. אע"פ שלא יהיה הדין כך. ואם לא תרצה אין לי לעלות אל אבי בלא הנער. וזהו כי איך אעלה אל אבי. והודיעו בזה שברצונו או בעל כרחו יטלנו. ושהמלחמה לו פנים ואחור. באופן שכשראה זה יוסף מצא עצמו נצוח מיהודה. וזהו ולא יכול יוסף להתאפק. ורבותינו זכרונם לברכה משלו משל לשור שעסקיו רעים מנגח לזה ונושך לזה. וכשראה האריה לא מצא עצמו. כן יוסף שהוא שור היה מנגח לזה בדבריו ויאסוף אותו אל משמר. ונושך לזה ויקח מאתם את שמעון. אבל כשבא יהודה שהוא האריה וסדר טענותיו ומלחמתו כנגדו. לא מצא עצמו דכתיב ולא יכול יוסף להתאפק. ואולי לא היה יכול להתאפק לפי שהיה רוצה לבכות כי נכמרו רחמיו על אביו ועל אחיו. ולפי שאין נאות למלך לבכות בפני העם שנראה שהוא רך הלבב. אמר שיוציאו כל איש מלפניו. וכצאתם ויתן את קולו בבכי:
אבן עזרא על בראשית פרק-מג
אבן עזרא: {ח} גם אנחנו. דרך לשון הקדש להוסיף גם ראשון. כמו משל בנו גם אתה: {יא} זאת עשו. זאת העצה: מזמרת הארץ. כל דבר משובח. מגזרת זמירות: צרי ונכאת. כבר פירשתים: בטנים. אין לו ריע במקרא. וי"א אגוזים: {יב} משנה. שני: משנה. משמות בעלי הה"א. וטעם ואל שדי שיש לו כח לעשות כאלה: {יד} כאשר שכלתי. במות יוסף אחשב כי שכלתי מהכל: {יח} להתגולל. מגזרת בגלל הדבר: ולהתנפל. כאדם שיתנפל מעצמו על אחד ויאמר לו אתה הפלתני: {כ} בי. לשון בקשה. ולפי דעתי שהוא דרך קצרה. כמו בי אדני העון. והטעם עון במקום הזה כטעם גדול עוני מנשוא והטעם עשה בי מה שתרצה ותשמעני: {כג} נתן לכם מטמון. יתכן שהי' לאדם מטמון בביתו ושכחו כאשר שמו באוצר ויצא בגורלכם כי כספכם בא אלי: {כד} ביתה יוסף. כמשפט הלשון אל בית יוסף: {כז} השלום אביכם הזקן. שם תחת שם התאר והיא דרך קצרה כאילו אמר השלום לאביכם. וכן אתה שלום: {כח} ויקדו. שמו הקדקד בארץ וכבר השתחוו: {כט} אלהים יחנך. אין לו משקל. אולי השתנה כן בעבור אות הגרון: {ל} כי נכמרו. בערו ויקדו וכן עורנו כתנור נכמרו: {לד} וישא משאת. דורון: ידות. חלקים: ממשאות כלם. מדורון כל א' מהם. כי רחוק לתת לו חמש ידות על כל חלק וחלק:
מיני תרגומא על בראשית פרק-מג
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-מג
תרגום אונקלוס: {א} וְכַפְנָא תַּקִּיף בְּאַרְעָא: {ב} וַהֲוָה כַּד שֵׁיצִיאוּ לְמֵיכַל יָת עִיבוּרָא דְּאַיְתִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַאֲמַר לְהוֹן אֲבוּהוֹן תּוּבוּ זְבוּנוּ לָנָא זעֵיר עִיבוּרָא: {ג} וַאֲמַר לֵהּ יְהוּדָה לְמֵימָר אַסְהָדָא אַסְהֵד בָּנָא גַּבְרָא לְמֵימָר לָא תֶחֱזוּן אַפַּי אֶלָּהֵין כַּד אָחוּכוֹן עִמְּכוֹן: {ד} אִם אִיתָךְ מְשַׁלַּח יָת אָחוּנָא עִמָּנָא נֵיחוֹת וְנִזְבֵּן לָךְ עִיבוּרָא: {ה} וְאִם לֵיתָךְ מְשַׁלַּח לָא נֵיחוֹת אֲרֵי גַּבְרָא אֲמַר לָנָא לָא תֶחֱזוּן אַפַּי אֶלָּהֵין כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן: {ו} וַאֲמַר יִשְׂרָאֵל לְמָה אַבְאֶשְׁתּוּן לִי לְחַוָּאָה לְגַבְרָא הַעַד כְּעַן לְכוֹן אָחָא: {ז} וַאֲמָרוּ מִשְׁאַל שָׁאֵל גַּבְרָא לָנָא וּלְיַלָּדוּתָנָא לְמֵימַר הַעַד כְּעַן אֲבוּכוֹן קַיָּם הַאִית לְכוֹן אָחָא וְחַוֵּינָא לֵהּ עַל מֵימַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין הֲמִדַּע הֲוֵינָא יָדְעִין אֲרֵי יֵימַר אוֹחִיתוּ יָת אֲחוּכוֹן: {ח} וַאֲמַר יְהוּדָה לְיִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי שְׁלַח עוּלֵימָא עִמִּי וְנֵקוּם וְנֵזֵיל וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת אַף אֲנַחְנָא אַף אַתְּ אַף טַפְלָנָא: {ט} אֲנָא מְעָרַבְנָא בֵהּ מִן יְדִי תִּבְעִנֵּהּ אִם לָא אַיְתִנֵּהּ לָךְ וַאֲקֵימִנֵּהּ קֳדָמָךְ וְאֵהֵי חָטֵי לָךְ כָּל יוֹמַיָּא: {י} אֲרֵי אִלּוּלָפוֹן בְּדָא אִתְעַכָּבְנָא אֲרֵי כְעַן תַּבְנָא דְּנַן תַּרְתֵּין זִמְנִין: {יא} וַאֲמַר לְהוֹן יִשְׂרָאֵל אֲבוּהוֹן אִם כֵּן הָכָא דָּא עִיבִידוּ סִיבוּ מִדִּמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא בְּמָנֵיכוֹן וְאוֹחִיתוּ לְגַבְרָא תִּקְרֻבְתָּא זְעֵיר קְטַף וּזְעֵיר דְּבַשׁ שְׁעַף וּלְטוֹם בָּטְנִין וְשִׁגְדִּין: {יב} וְכַסְפָּא עַל חַד תְּרֵין סִיבוּ בְיֶדְכוֹן וְיָת כַּסְפָּא דְּאִתּוֹתַב בְּפוּם טוֹעֲנֵיכוֹן תְּתִיבוּן בְּיֶדְכוֹן מָאִים שָׁלוּ הוּא: {יג} וְיָת אֲחוּכוֹן דְּבָרוּ וְקוּמוּ תּוּבוּ לְוַת גַּבְרָא: {יד} וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לְכוֹן רַחֲמִין קֳדָם גַּבְרָא וְיִפְטַר לְכוֹן יָת אֲחוּכוֹן אָחֳרָנָא וְיָת בִּנְיָמִין וַאֲנָא כְּמָא דְּאִתְכֵּלִית תְּכֵלִית: {טו} וּנְסִיבוּ גֻּבְרַיָּא יָת תִּקְרֻבְתָּא הָדָא וְעַל חַד תְּרֵין כַּסְפָּא נְסִיבוּ בִידֵיהוֹן וּדְבָרוּ יָת בִּנְיָמִן וְקָמוּ וּנְחָתוּ לְמִצְרַיִם וְקָמוּ קֳדָם יוֹסֵף: {טז} וַחֲזָא יוֹסֵף עִמְּהוֹן יָת בִּנְיָמִין וַאֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ אָעֵיל יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵיתָא וּנְכוֹס נִכְסָתָא וְאַתְקֵין אֲרֵי עִמִּי יֵיכְלוּן גֻּבְרַיָּא בְּשֵׁירוּתָא: {יז} וַעֲבַד גַּבְרָא כְּמָא דִּי אֲמַר יוֹסֵף וְאָעֵיל גַּבְרָא יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵית יוֹסֵף: {יח} וּדְחִילוּ גֻּבְרַיָּא אֲרֵי אִתַּעֲלוּ לְבֵית יוֹסֵף וַאֲמָרוּ עַל עֵסַק כַּסְפָּא דְּאִתּוֹתַב בְּטוֹעֲנָנָא בְּקַדְמֵיתָא אֲנַחְנָא מִתַּעֲלִין לְאִתְרַבְרָבָא עֲלָנָא וּלְאִסְתַּקָּפָא עֲלָנָא וּלְמִקְנֵי יָתָנָא לְעַבְדִּין וּלְמִדְבַּר יָת חֲמָרָנָא: {יט} וּקְרִיבוּ לְוַת גַּבְרָא דִּי מְמַנָּא עַל בֵּית יוֹסֵף וּמַלִּילוּ עִמֵּהּ בִּתְרַע בֵּיתָא: {כ} וַאֲמָרוּ בְּבָעוּ רִבּוֹנִי מֵיחַת נִחֵתְנָא בְּקַדְמֵיתָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא: {כא} וַהֲוָה כַּד אָתֵינָא לְבֵית מְבָתָא וּפְתַחְנָא יָת טוֹעֲנָנָא וְהָא כְסַף גְּבַר בְּפוּם טוֹעֲנֵהּ כַּסְפָּנָא בְּמַתְקְלֵהּ וַאֲתֵיבְנָא יָתֵהּ בִּידָנָא: {כב} וְכַסְפָּא אָחֳרָנָא אוֹחִיתְנָא בִידָנָא לְמִזְבַּן עִיבוּרָא לָא יְדַעְנָא מָן שַׁוִּי כַסְפָּנָא בְּטוֹעֲנָנָא: {כג} וַאֲמַר שְׁלַם לְכוֹן לָא תִדְחֲלוּן אֱלָהֲכוֹן וֵאֱלָהָא דַּאֲבוּכוֹן יְהַב לְכוֹן סִימָּא בְּטוֹעֲנֵיכוֹן כַּסְפְּכוֹן אֲתָא לְוָתִי וְאַפֵּיק לְוָתְהוֹן יָת שִׁמְעוֹן: {כד} וְאָעֵיל גַּבְרָא יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵית יוֹסֵף וִיהַב מַיָּא וְאַסְחוֹ רִגְלֵיהוֹן וִיהַב כִּסְּתָא לַחֲמָרֵיהוֹן: {כה} וְאַתְקִינוּ יָת תִּקְרֻבְתָּא עַד דְּעַל יוֹסֵף בְּשֵׁירוּתָא אֲרֵי שְׁמָעוּ אֲרֵי תַמָּן יֵיכְלוּן לַחֲמָא: {כו} וְעַל יוֹסֵף לְבֵיתָא וְאַיְתִיאוּ לֵהּ יָת תִּקְרֻבְתָּא דִּי בִידֵיהוֹן לְבֵיתָא וּסְגִידוּ לֵהּ לְאַרְעָא: {כז} וּשְׁאֵיל לְהוֹן לִשְׁלַם וַאֲמַר הַשְׁלַם אֲבוּכוֹן סָבָא דִּי אֲמַרְתּוּן הַעַד כְּעַן קַיָּם: {כח} וַאֲמָרוּ שְׁלַם לְעַבְדָךְ לְאָבוּנָא עַד כְּעַן קַיָּם וּכְרָעוּ וּסְגִידוּ: {כט} וּזְקַף עֵינוֹהִי וַחֲזָא יָת בִּנְיָמִין אֲחוּהִי בַּר אִמֵּהּ וַאֲמַר הָדֵין אֲחוּכוֹן זְעֵירָא דִּי אֲמַרְתּוּן לִי וַאֲמַר מִן קֳדָם יְיָ יִתְרַחַם עֲלָךְ בְּרִי: {ל} וְאוֹחִי יוֹסֵף אֲרֵי אִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמוֹהִי עַל אֲחוּהִי וּבְעָא לְמִבְכֵּי וְעַל לְאִדְרוֹן בֵּית מִשְׁכְּבָא וּבְכָא תַמָּן: {לא} וְאַסְחֵי אַפּוֹהִי וּנְפָק וְאִתְחַסִּין וַאֲמַר שַׁווּ לַחֲמָא: {לב} וְשַׁוִּיאוּ לֵהּ בִּלְחוֹדוֹהִי וּלְהוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹן וּלְמִצְרָאֵי דְּאָכְלִין עִמֵּהּ בִּלְחוֹדֵיהוֹן אֲרֵי לָא יָכְלִין מִצְרָאֵי לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא אֲרֵי בְעִירָא דְּמִצְרָאֵי דָחֲלִין לֵהּ עִבְרָאֵי אָכְלִין: {לג} וְאַסְחָרוּ קֳדָמוֹהִי רַבָּא כְּרַבְיוּתֵהּ וּזְעִירָא כִּזְעֵרוּתֵהּ וּתְמָהוּ גֻּבְרַיָּא גְּבַר לְחַבְרֵהּ: {לד} וּנְטַלּ חֳלָקִין מִן קֳדָמוֹהִי לָקֳדָמֵיהוֹן וּסְגִי חֲלָקָא דְבִנְיָמִן מֵחֳלָקֵי דְכָלְּהוֹן חַמְשָׁא חֳלָקִין וּשְׁתִיאוּ וּרְוִיאוּ עִמֵּהּ:
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-מג
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְכַפְנָא תַּקִיף בְּאַרְעָא: {ב} וַהֲוָה כַּד פָּסְקוּ לְמֵיכוּל יַת עִיבּוּרָא דְאַיְיתוּ מִמִצְרַיִם וַאֲמַר לְהוֹן אֲבוּהוֹן תּוּבוּ זַבִּינוּ לָנָא קַלִילוּ עִיבּוּרָא: {ג} וַאֲמַר לֵיהּ יְהוּדָה לְמֵימַר מְסַהֲדָא אַסְהִיד בְּנָא גַבְרָא לְמֵימַר לָא תֵיחְמוּן סְבַר אַפַּי בִּדְלֵית אֲחוּכוֹן זְעֵירָא עִמְכוֹן: {ד} אִין אִיתָךְ מְשַׁדֵר יַת אָחוּנָא עִמָנָא נֵיחוֹת וְנִזְבּוֹן לָךְ עִבּוּרָא: {ה} וְאִין לַיְיתָךְ מְשַׁדֵר לָא נֵיחוֹת אֲרוּם גַבְרָא אָמַר לָנָא לָא תֵיחְמוֹן סְבַר אַפַּיי בִּדְלֵית אֲחוּכוֹן עִמְכוֹן: {ו} וַאֲמַר יִשְרָאֵל לְמָא אַבְאֵישְׁתּוּן לִי לְחַוָואָה לְגַבְרָא הַעַד כְּדוֹן אִית לְכוֹן אָחָא: {ז} וַאֲמָרוּ מִישְׁאַל שְׁאֵיל גַבְרָא לָנָא וּלְיִחוּסָנָא לְמֵימָר הַעַד כְּדוּן אֲבוּכוֹן קַיָים הַאִית לְכוֹן אָחָא וּתְנֵינָא לֵיהּ עַל מֵימָר פִּתְגָמַיָיא הָאִלֵין הֲמֵידַע הֲוֵינָא יָדְעִין דְיֵימַר אָחִיתוּ יַת אֲחוּכוֹן: {ח} וַאֲמַר יְהוּדָה לְיִשְרָאֵל אָבוֹי שָׁדַר טַלְיָא עִמִי וְנֵיקוֹם וְנֵיזֵיל וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת אוּף אֲנַן אוּף אַנְתְּ אוּף טַפְלָנָא: {ט} אֲנָא מְעַרַבְנָא בֵּיהּ מִן יְדַי תַּבְעִינֵיהּ אִין לָא אַיְיתִינֵיהּ לְוָתָךְ וַאַקִימִינֵיהּ לְקָמָךְ וְנִתְחַיֵיב קָמָךְ כָּל יוֹמַיָא: {י} אֲרוּם אִילוּלֵי פוֹן שְׁהִינָא אֲרוּם כְּדוֹן תַּבְנָא דְנַן תַּרְתֵּין זִמְנִין: {יא} וַאֲמַר לְהוֹם יִשְרָאֵל אֲבוּהוֹם אִין כְּדוֹן הוּא דָא עִיבִידוּ סְבוּ מִמַה דִמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא וְהָבוּ בְּמָנֵיכוֹן וְאָחִיתוּ לְגַבְרָא דוֹרוֹנָא קָלִיל שְרָף קְטָף וְקָלִיל דְבַשׁ שַׁעֲוָה וּלְטוֹם מְשַׁח דְבוּטְנִין וּמְשַׁח דְלוּזִין: {יב} וְכַסְפָּא עַל חַד תְּרֵין סִיבוּ בִּידֵיכוֹן וְיַת כַּסְפָּא דְאִיתּוֹתַב בְּפוּם טוֹעֲנֵיכוֹן תְּתוּבוּן בִּידֵיכוֹן דִילְמָא בְּשָׁלוּ הֲוָה: {יג} וְיַת אֲחוּכוֹן דְבָרוּ וְקוּמוּ תוּבוּ לְוַת גַבְרָא: {יד} וְאֵל שַׁדַי יִתֵּן לְכוֹן רַחֲמִין קֳדָם גַבְרָא וְיִפְטוֹר לְכוֹן יַת אֲחוּכוֹן חוֹרָנָא וְיַת בִּנְיָמִין וַאֲנָא הָא כְּבַר אִתְבַּשְרִית בְּרוּחַ קוּדְשָׁא אֲרוּם אִין אִיתְכְּלִית עַל יוֹסֵף אִיתְכַּל עַל שִׁמְעוֹן וְעַל בִּנְיָמִין: {טו} וּנְסִיבוּ גוּבְרַיָא יַת דוֹרוֹנָא הָדָא וְעַל חַד תְּרֵין כַּסְפָּא נְסִיבוּ בִּידֵיהוֹן וּדְבָרוּ יַת בִּנְיָמִין וּנְחָתוּ לְמִצְרַיִם וְאִיתְעַתְּדוּ קֳדָם יוֹסֵף: {טז} וַחֲמָא יוֹסֵף עִמְהוֹן יַת בִּנְיָמִין וַאֲמַר לִמְנַשֶׁה דִמְמַנָא אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַל בֵּיתֵיהּ אָעֵיל יַת גוּבְרַיָא לְבֵיתָא וּפְרַע בֵּית נִיכְסְתָא וְסַב גִידָא נַשְׁיָא וְאַתְקַן תַּבְשִׁילָא בְּאַפֵּיהוֹן אֲרוּם עִמִי יֵיכְלוּן גוּבְרַיָא בְּאִישׁוֹן שֵׁירוּתָא דְטִיהֲרָא: {יז} וְעָבַד גַבְרָא הֵיכְמָא דְאָמַר יוֹסֵף וְאָעֵיל גַבְרָא יַת גוּבְרַיָא לְבֵית יוֹסֵף: {יח} וּדְחִילוּ גוּבְרַיָא אֲרוּם אִיתְעֲלוּ לְבֵית יוֹסֵף וַאֲמָרוּ עַל עֵיסַק כַּסְפָּא דְתַב לְטוֹנָנָא בְּקַדְמֵיתָא אֲנַן מִתְעֲלִין לְמִתְעַקְפָא עֲלָן וּלְמִדְיָינָא עֲלָן וּלְמִקְנֵי יָתָן לְעַבְדִין וּלְמֵיסַב יַת חַמְרָנָא: {יט} וּקְרִיבוּ לְוַת גַבְרָא דִי מְמַנָא אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַל בֵּית יוֹסֵף וּמַלִילוּ עִמֵיהּ בִּתְרַע בֵּיתֵיהּ: {כ} וַאֲמָרוּ בְּמָטוּ מִינָךְ רִבּוֹנִי מִיחַת נְחִיתְנָא בְּקַדְמֵיתָא לְמִזְבַּן עִיבּוּרָא: {כא} וַהֲוָה כַּד מַטִינָא לְבֵית מִבְתוֹתָא וּפְתַחְנָא יַת טוֹנָנָא וְהָא כְּסַף גְבַר בְּפוּם טוֹנֵיהּ כַּסְפָּנָא בְּמִתְקְלֵיהּ וְאָתֵיבְנָא יָתֵיהּ בִּידָנָא: {כב} וְכַסְפָּא חוֹרָנָא אָחִיתְנָא בִּידָנָא לְמִזְבּוֹן עִיבּוּרָא לָא יָדַעְנָא מַן שַׁוֵי כַסְפָּנָא בְּטוֹנָנָא: {כג} וַאֲמַר שְׁלָם לְכוֹן מִן רִבּוֹנִי לָא תִידַחֲלוּן אֱלָהֵיכוֹן וֵאלָהָא דַאֲבוּכוֹן יְהַב לְכוֹן סִימָא בְּטוֹנֵיכוֹן כַּסְפֵּיכוֹן אָתָא לְוָתִי וְאַפֵּיק לְוַותְהוֹן יַת שִׁמְעוֹן: {כד} וְאָעֵיל גַבְרָא יַת גוּבְרַיָא לְבֵית יוֹסֵף וִיהַב מוֹי וּשְׁזִיגוּ רַגְלֵיהוֹן וִיהַב אַסְפַּסְתָּא לַחֲמוֹרֵיהוֹן: {כה} וְאַתְקִינִין יַת דוֹרוֹנָא עַד מֵיעַל יוֹסֵף בְשֵׁרוּתָא דְטִיהֲרָא אֲרוּם שָׁמְעוּ מִנֵיהּ אֲרוּם תַּמָן יִסְעֲדוּן לַחֲמָא: {כו} וְעַל יוֹסֵף לְבֵיתָא וְאָעִילוּ לֵיהּ יַת דוֹרוֹנָא דִי בִידֵיהוֹן לְבֵיתָא וּסְגִידוּ לֵיהּ עַל אַרְעָא: {כז} וּשְׁאֵיל לְהוֹם לִשְׁלָם וַאֲמַר הַשְׁלָם לַאֲבוּכוֹן סָבָא דַאֲמַרְתּוּן לִי הַעוֹד כְּדוֹן קַיָים: {כח} וַאֲמָרוּ שְׁלַם לְעַבְדָךְ לְאָבוּנָא עַד כְּדוֹן הוּא קַיֵים וְגַחֲנוּ וּסְגִידוּ: {כט} וּזְקַף יַת עֵינוֹי וַחֲמָא יַת בִּנְיָמִין אָחוֹי בַּר אִמֵיהּ וַאֲמַר הָדֵין אֲחוּכוֹן זְעֵירָא דַאֲמַרְתּוּן לִי וַאֲמַר מִן קֳדָם יְיָ יִתְרַחֵם עֲלָךְ בְּרִי: {ל} וְאוֹחִי יוֹסֵף אֲרוּם רָחְשׁוּ רַחֲמוֹי עַל אָחוֹי וּבְעָא לְמִבְכֵּי וְעַל לְקִיטוֹנָא דְבֵי מְדַמְכָא וּבְכָא תַמָן: {לא} וְשָׁזַג אַפּוֹי מִן דִמְעוֹן וּנְפַק וְאִזְדְרַז וַאֲמַר שַׁווּ לַחְמָא: {לב} וְשַׁוִיוּ לֵיהּ בִּלְחוֹדוֹי וּלְהוֹן בִּלְחוֹדֵיהוֹן וּלְמִצְרָאֵי דְאָכְלִין עִמֵיהּ בִּלְחוֹדֵיהוֹן אֲרוּם לָא כַשְׁרִין מִצְרָאֵי לְמֵיכוֹל עִם יְהוּדָאֵי לַחְמָא אֲרוּם בְּעִירָא דְמִצְרָאֵי דַחְלִין לֵיהּ יְהוּדָאֵי אָכְלִין: {לג} וְאַחְזָרוּ קֳדָמוֹי רַבָּא כְּהִלְכַת רַבָּנוֹתֵיהּ וּזְעֵירָא כְּהִלְכַת זְעֵירוֹתֵיהּ וַהֲוָה נָקִיט כַּסָא דְכַסְפָּא בִּידֵיהּ וּמְקַשְׁקֵשׁ כִּמְנַחֵשׁ בְּנָהָא דְלֵאָה סָדַר מִצִיטְרָא חָדָא וּבְנָהָא דְזִלְפָּה מִצִיטְרָא חָדָא וּבְנָהָא דְבִלְהָה מִצִיטְרָא חָדָא וּבִנְיָמִין בַּר רָחֵל סָדַר לְצִיטְרֵיהּ וְתַמְהוּ גוּבְרַיָא אֵינַשׁ בְּחַבְרֵיהּ: {לד} וּנְטַל חוּלְקִין מֵעַל פְּתוֹרֵיהּ וְשַׁדְרִינוּן מִן קֳדָמוֹי לִקְדָמֵיהוֹן וּסְגָא חוּלְקָא דְבִנְיָמִין מִן חוּלְקֵי כֻּלְהוֹן חַמְשָׁא חוּלְקִין חוּלַק חַד חוּלְקֵיהּ וְחוּלַק חַד מִן דִילֵיהּ וְחוּלַק חַד מִן אִנְתְּתֵיהּ וּתְרֵין חוּלְקִין מִן תְּרֵין בְּנוֹי וּשְׁתִיוּ וּרְוִיוּ עִמֵיהּ דְמִן יוֹמָא דְאִיתְפְּרָשׁוּ מִנֵיהּ לָא שָׁתוּ חַמְרָא לָא הוּא וְלָא הִינוּן עַד יוֹמָא הַהוּא:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-מג
תרגום ירושלמי: ט׳ נֶהֱוֵי מְרַחִיק מִן מִשְׁאַל בִּשְׁלָמָא דְאַבָּא כָּל יוֹמַיָא: י״ב בְּכֵיפְלָא: י״ד וַאֲנָא הֵיךְ מַה דִי לָא תְּכָלִית עַל יוֹסֵף בְּרִי כֵּן לָא אוֹסִיף לְמִתְכְּלָא לָא עַל שִׁמְעוֹן וְלָא עַל בִּנְיָמִין: ל׳ לְקִיטוּנָה: ל״א וְשִׁזְגֵי:
רלב"ג על בראשית פרק-מג
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il