{א}  חמישי  וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּֽוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הֽוֹרִדֻהוּ שָֽׁמָּה: {ב} וַיְהִי יְהֹוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִֽי: {ג} וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהֹוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ בְּיָדֽוֹ: {ד} וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדֽוֹ: {ה} וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהֹוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶֽה: {ו} וַיַּֽעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹֽא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶֽה: {ז}  שישי  וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵֽשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּֽי: {ח} וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹֽא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִֽי: {ט} אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹֽא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּֽאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶֽעֱשֶׂה הָֽרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵֽאלֹהִֽים: {י} וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹֽא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִֽהְיוֹת עִמָּֽהּ: {יא} וַֽיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַֽעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵֽאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּֽיִת: {יב} וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּֽעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחֽוּצָה: {יג} וַֽיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּֽי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחֽוּצָה: {יד} וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָֽאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדֽוֹל: {טו} וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּֽי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָֽאֶקְרָא וַיַּֽעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחֽוּצָה: {טז} וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתֽוֹ: {יז} וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָֽעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּֽי: {יח} וַיְהִי כַּֽהֲרִימִי קוֹלִי וָֽאֶקְרָא וַיַּֽעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחֽוּצָה: {יט} וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּֽוֹ: {כ} וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַֽיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר (אסורי) אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַֽיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּֽהַר: {כא} וַיְהִי יְהֹוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּֽהַר: {כב} וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶֽׂה: {כג} אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶֽת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּֽאֲשֶׁר יְהֹוָה אִתּוֹ וַֽאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִֽיחַ: (פ)
רש"י על בראשית פרק-לט
רש"י: {א} ויוסף הורד. חוזר לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ק ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, ר לומר לך, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה: {ג} כי ה' אתו. שם שמים שגור בפיו: {ד} וכל יש לו. הרי לשון קצר חסר אשר: {ו} ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום: כי אם הלחם. היא אשתו, ש אלא שדבר בלשון נקייה: ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו ת מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו,אמר הקב"ה, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את א הדוב. מיד {ז} ותשא אשת אדוניו וגו'. כל מקום שנאמר אחר, סמוך: {ט} וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות: {י} לשכב אצלה. אפילו ב בלא תשמיש: להיות עמה. לעולם הבא: {יא} ויהי כהיום הזה. כלומר, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד, יום צחוק, יום איד שלהם, שהלכו כולם לבית עבודת אלילים, אמרה, אין לי יום הגון להזקק ליוסף כהיום הזה, אמרה להם, חולה אני ואיני יכולה לילך: לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, ג אלא שנראית לו דמות דיוקנו ד של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה (לו:): {יד} ראו הביא לנו. הרי זה לשון קצרה, הביא לנו, ולא פירש מי הביאו, ועל בעלה אומרת כן: עברי. מעבר הנהר, ה מבני עבר (ב"ר מב, ח.), (ס"א מעבר הנהר): {טז} אדניו. של יוסף: {יז} בא אלי. לצחק בי, העבד העברי ו אשר הבאת לנו: {יט} ויהי כשמוע אדניו וגו'. בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה, כדברים האלה עשה לי עבדך, עניני תשמיש כאלה: {כא} ויט אליו חסד. שהיה מקובל לכל רואיו, לשון כלה נאה וחסודה שבמשנה: {כב} הוא היה עושה. כתרגומו במימריה ז הוה מתעביד: {כג} באשר ה' אתו. בשביל ח שה' אתו:
רמב"ן על בראשית פרק-לט
רמב"ן: {ג} כי ה' אתו. שם שמים שגור בפיו לשון רש"י ואינו נראה אבל וירא אדוניו כי ה' אתו כי יצליחו מעשיו בכל עת יותר מכל אדם וידע כי מאת אלהים הוא לו וכן (לעיל כו כח) ראה ראינו כי היה ה' עמך וימצא חן בעיניו ושמו משרת לעצמו ופקיד על ביתו וכל יש לו נתן בידו להיות פקיד ונגיד על כל אשר לו בבית ובשדה ולרבותינו בו מדרש (ב"ר פו ה) אמרו מלחש ונכנס מלחש ויוצא אמר לו מזוג רותחין והא רותחין מזוג פושרין והא פושרין מה יוסף תבן בעפריים חרשין במצרים עד היכן עד שראה שכינה עומדת על גביו הדא הוא דכתיב וירא אדוניו כי ה' אתו והענין כי בעבור היות אדניו מצרי לא ידע את ה' אמרו כי בראותו הצלחתו הגדולה היה חושש כי דרך כשפים הוא כאשר בבני ארצו עד שראה שהיה מאת עליון במראה שנראית לו בחלום או בהקיץ בעמוד ענן וכיוצא בו לכבוד הצדיק {ו} כי אם הלחם אשר הוא אוכל. לשון נקיה כדברי רבותינו (ב"ר פו ו) ורבי אברהם אמר כי כל אשר לו היה ביד יוסף חוץ מן הלחם אשר הוא אוכל שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי כן היה משפט המצרים את העברים שלא יגעו במאכלם כי תועבה היא למצרים ואפשר שהוא כן או יהיה פירוש הכתוב כי לא ידע אדוניו את יוסף מאומה שיקח מכל אשר לו רק את הלחם לבדו אשר יאכל יוסף לא לשאר הנאות כאשר יעשו הבחורים ולא לאסוף לו עושר ונכסים כענין שנאמר (שמואל א כט ג) ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה ו"לא ידע אתי מה בבית" (פסוק ח) ענין אחר שלא ישגיח לדעת מה אתו בבית כי "לא ידע אתו מאומה" לשון שולל ו"מה בבית" יקיים
"ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" – הזכיר זה בכאן לומר כי בעבור יפיו נשאה אשת אדוניו אליו את עיניה ורש"י כתב כי בעבור שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו וכו' {ח} וימאן ויאמר אל אשת אדניו. סיפר הכתוב כי מאן לעשות כרצונה אף על פי שהיא גברתו אשת אדוניו והוא ירא ממנה כי היה ירא את השם יותר וזה טעם אל אשת אדניו {ט} וחטאתי לאלהים. בני נח נצטוו על העריות לשון רש"י ונכון הוא רק בעבור חסרון דעת הנשים הקדים אליה כי הדבר בגידה באדוניו אשר בוטח בו ואחרי כן אמר כי יש בענין עוד חטא לאלהים ויתכן לפרש עוד וחטאתי לאלהים בבגידה הזאת כי רעה גדולה היא שיהיה בה לי חטא לפני האלהים כי עיניו בנאמני ארץ (תהלים קא ו) ולא לפניו בוגד יבא ודברו אמת רק לא הזכיר אסור הערוה כי דבר עמה כדרך הנשים {י} וטעם לשכב אצלה. כדברי רבי אברהם אפילו שישכב אצלה בסמוך היא בבגדה והוא בבגדו או להיות עמה לדבר שיחות כי לא מצאנו "אצלה" על המשגל רק עמה או אותה שכבה עמי אם שכוב ישכב איש אותה (ויקרא טו כד) והנשים תשכבנה (זכריה יד ב) {יב} ויעזוב בגדו בידה. לכבוד גברתו לא רצה להוציאו מידה בכחו הגדול ממנה והסיר אותו מעליו כי היה בגד שיתעטף בו כמעיל וצניף והיא בראותה כי הניח בגדו בידה פחדה פן יגלה עליה לבני הבית או לאדניו והקדימתו אליהם לאמר כי הפשיט בגדו לשכב עמה ובראותו כי הרימותי קולי נבהל לברוח וזה טעם ויהי בראותה כי עזב בגדו ולכן לא הגידה היא ויעזוב בגדו בידי רק אמרה לאנשי ביתה ולבעלה ויעזב בגדו אצלי {יד} וטעם ראו הביא לנו איש עברי. כי העברים שנואי המצרים המה ולא יוכלו לאכל אתם לחם כי תועבה היא להם (להלן מג לב) ולא יקנו מהם רק לכורמים וליוגבים ולא יבאו בביתם ולכן אמרה הנה עשה עמנו רעה להביא בביתנו עברי ועשאו פקיד ונגיד וראוי לו שיצחק בנו כענין שנאמר (משלי כט כא) מפנק מנוער עבדו וגו' וזה טעם אשר הבאת לנו כי הבאתו בביתם היתה קשה בעיניהם ואמרה הביא לנו על בעלה לא הזכירתו לכבודו או בדרך מוסר לנשים או בעבור שהמביא ידוע וכן בספר איוב במקומות רבים ידבר על השם הנכבד בסתם בעבור דעתם שעליו ידברו וכן ויאמר אל אבנר מדוע באת אל פילגש אבי ( ג ז) לא יזכיר האומר ולא דבר בו כלל בעבור היותו ידוע שהוא איש בשת {יט} ויהי כשמוע אדוניו. בשעת תשמיש אמרה לו כדברים האלה עשה לי עבדך עניני תשמיש כאלה רש"י וכך אמרו בבראשית רבה (פז י) רבי אבהו אמר בשעת תשמיש ואני תמה כי אדוני יוסף סריס היה ואשתו בנעוריו נשאה והם דרשו (שם פו ג) סריס פרעה מלמד שלא לקחו אלא לתשמיש וסרסו הקב"ה בגופו ועוד כי איך תפגום את עצמה ותמאס בעיני בעלה לאמר לו כי זנתה באונס או ברצון וראוי היה שיהרגנה כי למה לא צעקה מתחילה ויברח כאשר עשתה בסוף והנה לאנשי ביתה אמרה בא אלי לשכב עמי לא ששכב אלא שבא לעשות כן וצעקתי וברח וכל שכן שתסתיר הדבר מבעלה ואם תאמר כדי שיחר אפו ויהרגהו ודי חיוב מיתה לעבד שיבוא לאנוס אשת השר אדוניו ואפשר שרצו לפרש כדברים האלה עניני תשמיש בגלוי ערוה ומשמוש ידים לא תשמיש ממש שהיה אדוניו סריס בגופו שבא אליו חולי שלא יתאוה כענין השחוף ועל דרך הפשט אין צורך כי אין הכ"ף לדמיון בדבר אחר ופתרונו הדברים האלה וכמוהו (לעיל כד כח) ותגד לבית אמה כדברים האלה וכן ובדברו עמי כדברים האלה נתתי פני ארצה (דניאל י טו) וכן רבים או יאמר כי בשמוע אדוניו את דברי אשתו שאמרה לו עשה לי עבדך כדברים האלה שהגדתי מיד לאנשי הבית חרה אפו ויתכן ששמוש הכ"ף בזה להפלגה וכן (להלן מד ז) למה ידבר אדוני כדברים האלה ותקראנה אותי כאלה (ויקרא י יט) והנה מאהבת אדוניו את יוסף לא הרגו או שהיה נס מאת השם או שנסתפק בדבריה מדעתו צדקת יוסף וכן אמרו בבראשית רבה (פז י) אמר לו ידע אנא דלית הוא מינך אלא שלא לערב פסולת בבני {כ} ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם. אמר רבי אברהם כי הכתוב יפרש שבית הסוהר הוא מקום אשר אסירי המלך אסורים שם ולכך אמר כי הוא שם מצרי כי דרך הכתוב לפרש לשון נכריה כמו הפיל פור הוא הגורל ולא אמר כלום אבל ויתנהו אל בית הסהר הידוע למלך שהוא מקום אשר יאסרו שם אסירי המלך לומר כי היה זה סיבה שיכנסו עמו המשקה והאופה ויתכן כי טעם אסירי המלך עבדיו ומשרתיו החוטאים לו במשפט המלוכה כי שאר האסורים לעם ביד השופטים והשוטרים בבית סהר אחר ינתנו וסיפר הכתוב ששמו שם יוסף מאהבת אדוניו אתו והכל סיבה מאת ה' ובעלי הלשון (רד"ק בספר השרשים שורש סהר) יפרשו "סהר" כיפה עגולה מלשון אגן הסהר (שיר השירים ז ג) ולפי דעתי שהוא הבור (להלן מ ב) בית בנוי תחת הקרקע ולו פתח קטן מלמעלה יכניסו בו האסורים וממנו להם אורה והוא מלשון סיהרא בארמית כאשר אמר (לעיל ו טז) צהר תעשה לתבה מלשון צהרים ושנו בהם זה לרוב אורו וזה למיעוט
אור החיים על בראשית פרק-לט
אור החיים: {ו} והנם זועפים. טעם זעיפת פני שניהם, על פי דבריהם ז"ל (ברכות נה:) שכל אחד חלם גם פתרון חלום חבירו, לזה שר המשקים היה זועף במה שראה בפתרון חבירו כי רע הוא ירא גם לנפשו ונבהל, ושר האופים הגם שחלם פתרון חבירו לטובה עם כל זה להיותו מוכן לפורענות מזלו מגידו ולבו לא נכון עמו: {ז} וישאל וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אשר אתו במשמר, גם למה הוצרך לומר בבית אדוניו:
ונראה כי יתן הכתוב טעם לשאלת יוסף לב' שרים מדוע פניכם כי אין זה מהלכות דרך ארץ לבקש לדעת מחשבות הגדולים, והוא אומרו וישאל יוסף את סריסי פרעה פי' הגם שהוא יוסף כידוע עבד והם סריסי המלך אף על פי כן שאלם והטעם הוא אשר אתו במשמר יש בזה ב' טעמים, הא' כי להיותם עמו במשמר חש כי זעפם עמו הוא, והב' כי לצד שהם אתו במשמר כל הפנים שוים וכולן יקראו אסורים ולצד זה לא חש לגדולתם, ועוד שהיו בבית אדוניו ואפשר כי נוגע זעף זה לאדונו ושאל משפט עבד נאמן לאדונו לפקח בעניניו ולזה שאלם לאמר אליו מדוע וגו'. דקדק לומר היום כי אין לומר שפניהם רעים לצד אוסרם בבית משמר כי דבר זה אינו חדש והיה להם להיות כן גם אתמול גם משלשום: {ח} ויאמרו וגו' ופותר אין אותו. פי' אין פותר במציאות לפותרו בשום אופן, וזה היפך מהאמור בפרעה (מ"א ח') ואין פותר אותם פי' שהיו פותרים אלא לא פתרו את החלום פתרון המתקבל:
הלא לאלהים פתרונים. רוצה לומר כי הוא יפתור ונתחכם שלא יחשבוהו כי מתגדל בדבר ואמר כי ה' יש לו פותרי חלומות הרבה והוא אחד מהם, והוא אומרו ספרו נא לי:
עוד נתכוין באומרו פתרונים לשון רבים על דרך אומרם בהרואה (נה:) כי כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים ופתרו חלום של רבי בנאה ומה שפתר זה לא פתר זה וכולם נתקיימו ע"כ. וזה הוא אומרו לאלהים פתרונים פי' שימצא לחלום הרבה פתרונים וכולם צודקים. ודקדק לומר תיבת נא לב' טעמים הא' כי פתרון החלום לא יצדיק אלא אם יפתרנו ביומו ולא לאחר זמן כי כל דברי החלום יכונו יחדיו ביומו, וכמו כן תמצא שאין מתענין תענית חלום אלא ביומו ואפילו בשבת (שבת יא.) לזה אמר ספרו נא לי פירוש עתה לשלול שלא יאחרו עד יום או יומים אחר שיוסר עצבון נפשם:
וטעם ב' על דרך אומרם ז"ל (ברכות נה:) כי החלומות הולכים אחר הפה ולזה חש יוסף שיקדימו לספר תלומותם לזולת מבלעדיו ויתקיים פתרון הזולת לזה אמר ספרו נא פי' עתה ספרו לי כדי להקדים פתרונו. והגם שאמרו בפ' הרואה כי כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים וכולן פתרו חלומו של רבי בנאה וכמו שכתבנו בסמוך. אומר אני כי דוקא אם לא יהיו הפתרונים סותרין זה את זה אבל אם היו סותרים כמו שתאמר ראשון יאמר כי יוציאוהו מהמשמר לגדולה ושני יאמר שם ישב עד מות אין מתקיים אלא ראשון, ולזה אמר יוסף ספרו עתה שבזה יבטח כי יתקיים פתרונו: {ט} בחלומי. פי' להיות שחלם פתרון חלום חבירו כאומרם ז"ל (ברכות נה:) לזה אמר בחלומי פי' אשר חלמתי לעצמי: {יד} כי אם זכרתני וגו'. אולי שהתנה עליו שלא יתקיים הפתרון הטוב אלא בתנאי אם זכרתני, וטעם יוסף ששם בטחונו בו לצד כי ראה חלומו יגיד בשורה טובה כי ישראל נמשלו לגפן כאומרם בפסוק (חולין צב.) והנה גפן לפני וגו', ואם לא בא החלום אלא לדבר הנוגע לשר המשקים היה די לה' להראותו שנותן הכוס על כף פרעה, אלא ודאי הראוהו על יוסף שהוא הגפן שהיה לפניו שם בבית הסוהר, ואומרו והיא כפורחת פירוש שתפריח ותעלה הגפן, נצה פירוש יתעלה ממדרגה למדרגה, והוא שהודיעו מכלל הפתרון ואמר לו כי אם זכרתני וגו', ואחר האמת כן היה שעל ידו נתעלה יוסף, וסבר יוסף שיפרש לו הדבר הנאמר לו בחלום וגילה לו סודו. וטעם שנענש יוסף כי טעה בחושבו כי מרצונו של שר המשקים תהיה מעלת יוסף ולא כן הוא שאמת כי ה' יעשה הדבר על ידו אבל לא לרצונו וכמו שכן היה שעל כרחו דבר אל פרעה ושם אתנו (מ"א י"ב). ובמראה החלום שהודיעו הדבר לשר המשקים כדי שיתבשר יוסף בדבר לא שישים בטחונו בו: {טו} כי גונב גנבתי. טעם כפל גנב וגו' לאמר כי שני גניבות נעשו בו גניבת הגוף וגניבת דעת הקונים שחשבו שהוא עבד שבזה קנו אותו מהם, לזה אמר גניבה ב' פעמים, ומעתה הנה הוא לעצמו ואין גופו קנוי ללוקח, ואולי כי נתכוין יוסף לסתור נימוס מצרים שאין עבד מולך ולא לובש וכו', (ב"ר פ"ט) ולצד שראה בחלום כי יעלה לגדולה אמר להסיר טעות הנשמע כי הוא עבד. ואפשר שלא הקפיד ה' על דבר זה כי צריך אדם להרים מכשולו ולא הקפיד ה' אלא על אומרו זכרתני וגו'. ואומרו וגם פה פי' בעיר הזאת לא עשיתי מאומה וכהוכחה שהוכיחו מהשמלה כאומרם ז"ל (תרגום יונתן ל"ט י"ד) כי בדקו שמלת המרשעת ומצאו שקר בימינה, ואת זה שילם יוסף לכהני פרעה שבדקו השמלה והוציאו מעליו לשון הרע, לזה נתן להם חקם במושלם אשר קצב להם פרעה, (מ"ז כ"ב) כי זולת זה היה חושב עליהם מחשבות כי ועל פיך ישק כל עמי (מ"א מ') אמר אליו פרעה: {טז} וירא שר האופים כי טוב. פי' הוא שחלם פתרון שר המשקים ראה כי טוב פתר פי' על נכון, והוא עד שראה מה שאין כן שר המשקים אפשר שלא יצדיק ודאי כי הוא זה הפתרון:
או ירצה על זה הדרך כי טוב דבר לו בפתרונו וכאלו אמר כי פתר טוב ולא רע וחשב שאולי גם אותו יבשר בשורה טובה, ותקותו מפח נפש כי הראוהו הגלות של ישראל אשר יאכלו העמים הנמשלים לעופות כאומרו (לעיל ט"ו י"א ותרגום יונתן שם) וירד העיט על הפגרים, את ישראל הרמוזים ללחם דכתיב (תהלים יד) אוכלי עמי אכלו לחם, גם רמז באומרו על ראשי כי ישראל הם עליונים על כל העמים, ותמצא שבחלום שר המשקים לא הזכיר ששתה פרעה את הכוס אלא נתינתו בידו לכבוד ולמעלה מה שאין כן חלום שר האופים שהגיד אכילת העופות מן הסל: {יח} זה פתרונו. טעם אומרו כן בפתרוני החלומות נתכוין להשליט הדיבור של הפתרון על המחשבה שבזה החלומות הולכים אחר הפה כי המחשבה מתהפכת כפי הדיבור השולט עליה, ודוקא אם יאמר זה פתרונו שבזה משליט הדיבור, וכמו כן תמצא שדיבר בדרך זה בפתרון חלום פרעה כאשר אבאר שם בעז"ה: {כג} ולא זכר שר המשקים וגו'. פי' הגם שלא שכחו בתחלה לא זכר שמו כאשר צוה עליו יוסף דכתיב (י"ד) זכרתני:
ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מלבו. והכוונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזוכרו נשכח מלבו כי אם היה בלבו ובדעתו צד אחד לזוכרו באמצעות זה היה קצת נזכר אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מלבו). ואולי ירמוז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מלבו ומדעתו עת עלות על זכרונו עד עת קץ שפקד ה' את יוסף ויזכרהו, ואולי שירמוז באומרו וישכחהו על זה הדרך וישכח הוא אבל הקדוש ברוך הוא לא שכחו ויזכרהו לטובה ויהי מקץ וגו' ואז שר המשקים זכר אותו בעל כרחו:
חסלת פרשת וישב
כלי יקר על בראשית פרק-לט
כלי יקר: {ח} ונחיה ולא נמות. בכל מקום שנאמר כפל כזה נדרש על העולם הבא, כמו שפירש"י פר' וזאת הברכה (לג.ו) יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא, וכמבואר למעלה פרשת נח (ו.טו) על פסוק לא אמות כי אחיה, על כן צריך כפל זה ביאור גם כאן. והקרוב אלי לומר בזה כי אמר זה כלפי יעקב אביו וכלפי עצמו, לפי שיעקב נתבשר שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם (עיין תנחומא ויגש ט.) וע"י שליחות בנימין נתגלה שיוסף חי ואז יחיה יעקב בעה"ז, כמ"ש (מה.כז) ותחי רוח יעקב אביהם, ולא ימות גם לעה"ב כמ"ש (מו.ל) אמותה הפעם, פעם אחת ולא שתים, ורוח ה' דבר ביהודה מה שאמר ונחיה בעה"ז ולא נמות לעה"ב גם אתה, מן הטעם שנתבאר, אמנם גם אנחנו היתה הכוונה על עצמו כי הוא קיבל עליו אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לאבי כל הימים דהיינו לעה"ב, על כן אמר שיהיה בטוח שיביאנו, וזה שאמר שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה בעה"ז בזלעפות רעב כי לא יזיק לנו שנת הרעב, ולא נמות לעה"ב מצד הנדוי שקבל עליו כי אמר בטוח אני שאביאנו אליך, ומ"ש אנחנו וכלל כל האחים עמו לפי שאם היה יוסף מת והיה יעקב רואה פני גהינם אז כל האחים שהביאו את יעקב לידי מידה זו לא היו בטוחים להנצל מראיית פני הגיהנם, כי הגורם המכשול דין הוא שיכשל בו גם הוא.
ומ"ש גם טפינו, לפי שנאמר (משלי יא.כו) מונע בר יקבוהו לאום. ודרשו רז"ל (סנהדרין צא:) אפילו עוברין שבמעי אמם מקללין אותו כי אין לאום אלא עוברים שנאמר (בראשית כה.כג) ולאום מלאום יאמץ, אע"פ שדרשו (שם צא:) מונע בר על המונע הלכה מפי תלמיד מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ומדבר בבר ממש כי המונע התבואה אז הנשים רעבות וזה מזיק גם לעוברים שבמעיהם, וכל שכן לטפם כי יאמרו לאמותם איה דגן ותירוש. על כן אמר יהודה גם טפינו יחיו בעה"ז, ולא ימותו לעה"ב, כ"א על ידך ימנע מהם בר אזי יקללוך ויהיו בני מות לעה"ב כדין המקלל אביו, כי בני בנים הרי כבנים (יבמות סב:) ואע"פ שקטנעם המה ואינן בני עונשים מ"מ צריך העון מירוק קצת להסיר פגם הנפש וחלודה. ובדרך פשוטו אמר גם אנחנו כי חיי האדם קודמים לחיי אביו וחיי אביו קודמים לחיי הטף, על כן סדר על זה האופן גם אנחנו גם אתה גם טפינו. {לד} וישא משאת מאת פניו וגו'. האחים סברו שלכך הוא נותן להם מתנות ומכבדם כדי לפייסם מה שחשדם במרגלים ואין בהם, ותרב משאת בנימין. לפי שע"י חשד זה הביאו בסכנת הדרך חנם. אבל האמת הוא שיש כאן רמז עלהעתיד כי כן פירש"י לקמן (מה.יד) ויפול על צוארי בנימין שבכה על בית המקדש שיבנה בחלקו ועתיד ליחרב. ולפי מדרש זה נוכל לומר שלכך תרב משאת בנימין חמש ידות רמז לדורות שיבנה בית המקדש בחלקו, ויהיו בו חמשה דברים ביתר שאת והם. שכינה, וארון, ואורים ותומים, ונבואה, ואש מן השמים, והם חסרו בבית שני. רמז לדבר חמש פעמים יד עולה למספר ע רמז למקדש עין הארץ, ושם ישיבת ע' סנהדרין, ושם מקריבים ע' פרים, כנגד ע' אומות, ועל זה אמר אלהים יחנך בני, כי המקדש יש בו לוית חן כמ"ש (זכריה ד.ז) והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה.
ספורנו על בראשית פרק-לט
ספורנו: {א} ויוסף הורד. כזמן אחד בעצמו ירד יהודה מאת אחיו וקרה לו כל מה שכתב למעלה ובאותו הזמן בעצמו יוסף הורד: מיד הישמעאלים. שהיו בעלי הגמלים הנושאים והם בעצמם היו סרסורים: {ב} ויהי ה' את יוסף. להצילו מהמתקוממים עליו: ויהי איש מצליח. משיג כל תכלית מכוון ממנו: ויהי בבית אדוניו המצרי. עומד לשרת בחדר אדניו ולשון היה כמו עמד כמו והיה שם ויהיו שם כאשר צוני ה': {ד} וישרת אותו. בדברים הצריכים לגופו: {ו} ויעזב כל אשר לו. בלי שיצטרך לכוין חשבון: ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. אחר שהפקיד אותו באופן זה על הפך שהיה מתחלה שהיה עובד בעבודה קשה כאמרו הסירותי מסבל שכמו כו': {ז} ותשא אשת אדניו. בשביל יופיו שאמר למעלה: {ט} כי אם אותך באשר את אשתו. בענין האשות בלבד חשך אותך ממני: הרעה הגדולה הזאת. לשלם רעה תחת טובה: להיות עמה. ביחוד: {יא} כהיום הזה. שנתנה עיניה והתאותה לו: ויבא הביתה. נכנס לחדר שלא ידע שהיתה היא שם: שם בבית. באותו החדר: {יב} וינס. מן החדר פן יגבר עליו יצר הרע: ויצא החוצה. בהיותו חוץ מן החדר יצא לאטו בלתי תנועת ניסה שלא ישאלוהו מה לך כי תנוס ומי רודפך אבל היא שראתה שיצא מן החדר כתנועת ניסה יראה שמא עשה כך חוץ לחדר ושאלוהו והגיד לפיכך: {יד} ותקרא לאנשי ביתה. לזכות את עצמה אמנם כאשר ראתה שחוץ לחדר לא רץ וזה ראו גם אנשי ביתה אמרה להם וינס ויצא החוצה כמו שהיה באמת אבל לבעלה שלא ראה הדבר אמרה וינס החוצה להורות שעשה תנועת הניסה גם בחוץ להמלט מאנשי ביתה וזה לאמת ענין השקר שלה: לצחק בנו. בעניני צחוק שמתוכם נכר שבא אלי לשכב עמי: {יט} ויחר אפו. על שהתרעמה מפני שהביא לה איש עברי לצחק בה כי אמנם לא חרה אפו על יוסף בזה שהאמין יותר לדברי יוסף אבל נתנו בבית הסהר להראות שהאמין לה לכבודה ונשתמש ביוסף בבית הסהר כאמרו ויפקוד שר הטבחים את יוסף אתם:
שפתי חכמים על בראשית פרק-לט
שפתי חכמים: {א} ק (ג"א), דאם לא כן הרי כבר כתיב והמדנים מכרו אותו, אלא שהפסיק וכו': ר ואם תאמר למה לא פירש זה הטעם לעיל נמי בתחילת הפרשה למה הפסיק בפרשתו של יהודה, ולא פירש שם אלא שהורידוהו מגדולתו (לעיל ל"ח א' ד"ה ויהי), ולא פירש ועוד כדי לסמוך וכו', ויש לומר דלעיל הוה אמינא מנליה דתמר היתה כוונתה לשם שמים, אבל עכשיו שהוכיח רש"י מן הפסוק צדקה ממני (לעיל ל"ח כ"ו), שכוונתה היתה לשם שמים, לכך מפרש פה הטעם. (קצ"מ), דאי מטעם ראשון לחוד לא הוה ליה להפסיק אלא עד וירבו הימים (לעיל ל"ח י"ב) שזהו מעשה אחר, ושם היה לו להשלים ענינו של יוסף, ותירץ כדי לסמוך מעשה אשתו וכו', ואי מטעם זה לחוד היה לו להתחיל וירבו הימים ותמת וגו' אשת יהודה וגו' (שם), ולמה התחיל בוירד יהודה אלא שהורידוהו, לכך שם שלא בא ליתן טעם אלא על סמיכת וירד למכירה, כתב ההוא טעמא לחוד, אבל כאן בא ליתן טעם על ההפסקות כולן לכל אחד ב' הטעמים: {ו} ש ואם תאמר דילמא לחם ממש הוא, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב בדבריו של יוסף (לקמן פ' ט') ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך, משמע דכל דבר הפקיד בידו חוץ מאשתו, לכך צריך לומר דלחם הוא אשתו: ת דאם לא כן מה ענין זה לכאן. (נח"י), קשה לרש"י דבכל מקום ויהי פירושו שנתהוה עכשיו לא קודם לכן, ויוסף משעת לידתו היה יפה תואר ומסתמא גם יפה מראה, ועל זה תירץ כיון שראה עצמו מושל ולא עשה זה קודם לכן: א מדכתיב לעיל (ל"ז ל"ג) חיה רעה אכלתהו, והיינו דקאי על אשתו של פוטיפרע כדפירש"י לעיל (שם ד"ה חיה), לכך קרי לה בלשון חיה, ומה שכינה אותה בשם דוב כי מה הדוב הזה אין לו מנוחה (קידושין ע"ב.) כי תמיד מנענע את עצמו, כך אשת פוטיפרע לא היתה לה מנוחה כי היתה מחזרת אחר יוסף להבעל לו: {י} ב דאם לא כן למה לא כתיב לשכב עמה כמאמר שכבה עמי. (נח"י), קשה דאם לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, מאי זה דקאמר להיות עמה לעולם הבא על מה יענש, ואפשר דהכי קאמר ולא שמע אליה לשכב אצלה אפילו בלא תשמיש, שהיה מתיירא שמא יתגבר יצרו עליו לשמש עמה וירד בגיהנם: {יא} ג פירוש שם בתוספת (סוטה ל"ו: ד"ה לעשות) מדכתיב ויבא הביתה שהוא מלשון ביאה, דהוה ליה למימר ויהי כהיום הזה ואין איש וגו': ד תוספות (שם ד"ה באותה) בשם רבי משה הדרשן מדכתיב ואין איש מאנשי הבית שם בבית, משמע דאיש מאנשי הבית לא היה בבית, אבל איש אחר היה בבית, ועל כן צריך לומר דיעקב היה, כדמשמע בפרשת ויחי בפירוש רש"י (לקמן מ"ט כ"ד ד"ה מידי) וק"ל. {יד} ה (ג"א), אף על גב דלעיל פרשת לך לך בפסוק (י"ד י"ג) ויגד לאברם העברי, פירש רש"י (שם ד"ה העברי) שבא מעבר הנהר לבד, ולא פירש מבני בניו של עבר, יש לומר כיון שאברהם עצמו בא משם די לו במה שבא מעבר הנהר, אבל בזרעו לא די זה, שהם לא באו מעבר הנהר איצטריכו שניהם, וכן במה שהם מבני עבר לא די דלמה יתייחסו לעבר ולא לשם: {יז} ו רוצה לפרש דרש"י מהפך הפסוק, דכתיב בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, דאי כדכתיב אינו מיושב דהוא לא הביא אותו כדי לצחק בה: {כב} ז רוצה לפרש שהיה לו עבדים תחתיו והוא היה אומר להם שיעשו, והיינו במימריה הוה מתעביד, לא שהיה עושה מה שהיו הם צריכין לעשות, דאם כן היה משרת שלהם ומאי ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר: {כג} ח שלא יתכן לפרש הבי"ת כמשמעו כי אחריו כתיב ואשר הוא עושה ה' מצליח בידו, שפירושו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח, לא שיש מהן שה' אתו ויש מהן שאין ה' אתו:
בעל הטורים על בראשית פרק-לט
בעל הטורים: {א} לאדוניהם למלך מצרים. ב' במסורה. הכא ואידך האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה. מה להלן על עסקי שתיה אף כאן על עסקי שתיה כמו שדרשו רז"ל שנמצא זבוב בכוס שלו: {ו} זעפים. ב' במסורה הכא ואידך ולמה יראה את פניכם זועפים. מה התם על עסקי אכילה בשביל שלא רצו לאכול היו פניהם זועפים אף הכא זועפים פניהם על עסקי אכילה זה נמצא זבוב וכו': {ח} ספרו. ג' הכא ואידך ספרו בגוים את כבודו. חד בתהלים וחד בד"ה שעל הספור שספרו ספרו בגוים כבוד יוסף ששבחוהו לפני פרעה: {י} שריגם. כתיב חסר בגימטריא אבות העולם דאיכא מאן דאמר אלו האבות: {כג} ולא זכר. ג' במסורה הכא ואידך ולא זכר יואש המלך את החסד. ולא זכר הדום רגליו. ששר המשקים היה כפוי טובה ולא זכר הטובה שעשה לו יוסף וכן היה יואש כפוי טובה ולא זכר הטובה שעשה לו יהוידע הכהן והרג לזכריה בנו ועל זה נהרגו כמה נפשות מישראל שהיה דמו תוסס עד שנחרב הבית וזהו ולא זכר הדום רגליו ביום אפו:
דעת זקנים על בראשית פרק-לט
דעת זקנים: {א} וירא יעקב כי יש שבר במצרים. זש"ה עין רואה ואזן שומעת ה' עשה גם שניהם. מה ראה לומר כן וכי כל הגוף לא עשאו הקדוש ברוך הוא אלא כל האברים עתידין ליתן דין וחשבון חוץ מעין ואזן ולמה העין רואה שלא בטובתה וכן האזן מה שאין כן בשאר האברים וא"ר וירא יעקב בא וראה יעקב אדם זקן ויושב בביתו ורואה מה יש במצרים ועשרת בניו יוצאין ונכנסין ואינן רואין. ואע"פ שיעקב ובניו נביאים היו קודם לכן ויוסף לא היה רחוק מהם כי אם מהלך ארבעה או ה' ימים ולא היו יודעין היכן הוא וגם יוסף למה לא הודיע לאביו שהוא במצרים אלא שהטילו חרם ביניהם וגם שתפו להקב"ה וליוסף נמי השביעו שלא לגלות והכתוב מוכיח דכתיב הוציאו כל איש מעלי שלא רצה לגלות לזרים מפני השבועה. וי"א כי כשהיה עבד לא רצה להגיד לו כי יותר היה מצערו וכן כשהיה בבית הסהר. וגם כשהיה מלך לא יאמין לו כי אפילו לבסוף כשספרו לו אחיו לא האמין כדכתיב ויפג לבו כי לא האמין להם ועוד אם היה מגיד לאביו היה ירא שמא ישמעו אחיו ויבהלו ויברחו זה לצפון וזה לדרום מרוב פחד שייראו שיהרגם ונמצא אביו מצטער עליהם וגורם צער גדול לאביו ולכך המתין עד שבאו אחיו אצלו ונתגלה להם תחלה ופייסם בדברים ושאין בלבו עליהם ואמר להם לבשר לאביהם וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים: {יא} כלנו בני איש אחד. תימה מה תשובה היא שלא היו מרגלים. וי"ל שאלו היו מרגלים ששלחו אותם לרגל הארץ היו שולחים בני אדם שהם נכרים זה לזה ולא אחים. מהרב מאיר מלחמ"ה:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-לט
חומת אנ"ך: מ׳:תשע״ד א׳ וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדוניו. יש להעיר דלכאורה אשר אתו וכו׳ יתר דבגווייהו קמשתעי. ותו כי אם זכרתני וכו׳ לא א״ש והול״ל וזכרתני ולשון כי אם צריך פירוש ואפשר דיוסף הצדיק ע״ה רוח ה׳ נוצצה בו כשראם במשמר דלא באו שם אלא לגלגל עליו הטובה דרך טבע. וכשראם זועפים שאלם כי תמיד היה מהרהר דלא באו אלו שם אלא לבקש מנוח אשר ייטב לו. וזה רמז וישאל וכו׳ מטעם אשר אתו במשמר ולא באו אלא בשבילו. ולכן אמר לשר המשקים אחר פתרונו והשיבך על כנך. כ״א זכרתני כלומר לא אירע לך כ״ז כי אם בעבור שתזכרני וזש״ה כי אם זכרתני. ולכך לא השיב לו דאירע לו מ״ש דכל זה היה כדי לזוכרו ובעבורו סבל כל זה: מ׳:תשע״ז א׳ והיא כפורחת. ארז״ל אלו האמהות. ורמז הרב המג״ן ז״ל בס״ס קרבן חגיגה כי תיבות כפורחת עלתה בגימטריא הן הנה שרה ורבקה ורחל ולאה בדקדוק:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-לט
נחל קדומים: מ״ח:א׳תנ״ז א׳ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. הפשוט דנקט ראובן ושמעון שהם הגדולים וזו מעלה גדולה לאפרים ומנשה לעמוד במקום גדולים. ואפשר דיש יחס לדמותם לראובן ושמעון דמנשה חצי שבטו כמו ראובן שנחלתו מעבר לירדן וחצי שבטו כשמעון שנטל חלקו בא"י. ודורשי רשומות אמרו כי ראובן שמעון גימטריא אפרים מנשה עם הכולל: מ״ח:א׳תנ״ח א׳ על שם אחיהם יקראו בנחלתם. כתב רבינו אפרים בנחלת מ' ארץ ישראל שהיא מהלך מ' יום. ארץ ישראל גימטריא תת לב שכל א' יתן בלבו לעלות לארץ ישראל. ה' יחזיר עטרה ליושנה עכ"ל. ואפשר לרמוז דאוירא דארץ ישראל מחכים וזהו תת לב כלומר היא הנותנת לב לשמוע. ולהכי אפיקיה קרא בלשון זה שם רמז יקראו בתורה בנחלתם ששם עיקר הלימוד. וכתבנו בעניותנו במ"א דהטעם דאוירא מחכים שהוא אויר קדוש ואין דבר חוצץ בין ארץ ישראל לשמים כי היא רשות הגבוה משא"כ בחוץ לארץ שהיא ארץ העמים כלומר ששולטים שרי א"ה כל שר במקומו. ועוד נתבאר אצלנו בעניותנו כי תורה שבע"פ נגד מלכותא קדישא וארץ ישראל הוא בחי' מלכות ולזה אוירא מחכים בתורה שבע"פ: מ״ח:א׳תנ״ט א׳ מתה עלי רחל בדרך. כתב רבינו אפרים מרוב חיבתי מתה על ברכי וזה עלי עכ"ד. ואפשר לרמוז מתה עלי רחל בדרך ר"ת מערב כי שכינה במערב והיתה רחל אע"ה צריכה להסתלק כי בא מועד זיווג עליון כמ"ש בזהר הקדוש. וס"ת מתה עלי רחל בדרך גימטריא אדני מלכות שמים והוא הסיבה שצריכה להתיחד עם יעקב: מ״ח:א׳תס״ז א׳ האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי וגו'. כתב רבינו אפרים ז"ל הזכיר שני פעמים האלהים לפי שלא תאמר שהוא מדה"ד אינו מרחם באותה מדה לכך אמר האלהים הרועה אותי מעודי כי בשעה שעושים רצונו של מקום תתהפך להם מדת הדין למדת רחמים עכ"ל. ועם היות כי כדאי זכות האבות ועליונותם המופלא ודבקותם בו יתברך תדיר להפוך מדת הדין למדת רחמים. לפי רוב הענוה וגם ללמד לבניו יעקב אע"ה תלה הדבר במעשה הצדקה שעשו ואמרו רז"ל שהצדקה מהפכת מדת הדין למדת רחמים. וכתבו התוס' פ"ק דבתרא על פסוק ויהיו מוכשלים לפניך לפניך זו צדקה כמש"ה והלך לפניך צדקך ע"ש. ואברהם אע"ה הפליא לעשות צדקה וחסד כמפורסם. ויצחק אע"ה מצינו שהפריש מעשר כמשז"ל על פסוק וימצא בשנה ההיא מאה שערים אומד זה למעשרות. ויעקב אע"ה אמרו בתנא דבי אליהו קטנתי מכל החסדים אין קטנתי אלא מעט ואין מעט אלא צדקה כמש"ה טוב מעט בצדקה. וגם נהג מעשר. וז"ש האלהים מדה"ד אשר התהלכו אבותי לפני"ו כלומר שעשו צדקה על דרך לפניך שכתבו התוס' ובזה נהפך מדת הדין למדת רחמים וגם אני עשיתי צדקה ולכן האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שנהפך מדת הדין למדת רחמים. א"נ דנשמות הצדיקים הם מ"ן וז"ש האלהים שכינה אשר התהלכו אבותי בסוד מ"ן התהלכו דייקא לפניו קב"ה ליחד הדודים. ובזה אפשר לרמוז פסוק רוצה ה' את יראיו שקמים בחצות לילה את המיחלים לחסדו דחוט של חסד נמשך עליהם והוא הכנה ליחוד שבחי ירושל"ם את ה' כי היא נקראת תהלה שתמיד היא משבחת. כי חזק בריחי שעריך הצירי' שלא יגש סט"א כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל ע"פ יצר סמוך תצור שלום ברך בניך בקרב"ך דייקא בסוד מ"ן השם גבולך שלום יסוד: מ״ח:א׳תע״ב א׳ ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. פירש הרב אש דת ביום ההוא כלומר באשר הוא שם עש"ב. והטעם כמ"ש עיר וקדיש מהר"א גאלנטי ז"ל דדוקא בבן סורר ומורה דבא מיפת תואר ואינו זרע הגון אז אמרינן דעתיה כשיגדל. אבל כשהזרע ישר והגון אז אמרינן באשר הוא שם. וזה רמז באומרו ויברכם ביום ההוא לאמור גימטריא זרע רמז זה שאמרתי ביום ההוא באשר הוא שם ה"ט שהם זרע גי' לאמור וזרע פסול לא שמיה זרע. ואומרו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. אפשר דאפרים היה רגיל אצל יעקב בתלמוד כמו שפרש"י. ומנשה היה על הבית והיה גבור כמשז"ל דאמר עליו יהודה דין רפש מדבית אבא והמברך לבנו מברכו בתורה וגבורה וממשלה וז"ש ישימך אלהים כאפרים שהיה חכם בתורה וכמנשה שהיה בו גבורה והי"ל ממשלה. וישם את אפרים לפני מנשה דתלמוד גדול ודוק:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-לט
רא"ש על התורה: מ״ה:א׳ש״ס א׳ ולא יכול יוסף להתאפק. תימא יש איך המתין כל כך יוסף להודיע לאביו שהיה שרוי בצער גדול כי הוא חי. ויש לומר בשעת החרם שתפו את יוסף עמהם שלא לגלות הדבר ואף כי היה מוכרח כיון שלא מיחה בם היה נכלל עמהם ולפיכך המתין עד שבאו כולם והתירו את החרם בהסכמת כולם דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ומכאן ראייה שכל אדם שיושב בבית הכנסת ויש בדעתו להוציא עצמו מתקנת הקהל ומהחרם צריך שיוציא בשפתיו שכל דברים שבלב אינם דברים שא"לכ יהיה נאסר בכללם בחרם: מ״ה:א׳שפ״א א׳ ולבנימין נתן שלש מאות כסף. מאי שנה לא פחות ולא יותר. ויש לומר דזהו מ"ש חז"ל בפרק השולח המוכר עבדו לגוים קונסין אותו עד עשרה בדמיו וכמה דמי עבד הקצובים בפרשת ערכין ל' ודוק ותשכח ל' עשר פעמים עולים שלש מאות ולכך הפסיד מן שאר האחים שלש מאות בשביל הקנס הזה וזהו עשרה בדמיו ומכאן סמכו רז"ל: מ״ה:א׳שפ״ו א׳ וירא את העגלות אשר שלח יוסף. פרש"י סימן מסר לו בפ' עגלה ערופה כשנפטר יוסף מיעקב היה עוסק בפ' עגלה ערופה ועשה לו לויה ולמד לו הדרשה שדרשו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי הזקנים שופכי דמים הם אלא שלא פטרנוהו בלא לויה. ולי נראה שאין זה סימן מעגלות לעגלה שמא העגלות היו בסוסים ובפרדים ולא בעגלה או בשורים. ושמעתי כי ר"ל בפ' עגלה ערופה ויש במשנה א' עגלה המושכת בקרון פסולה פי' קריט"א ועתה סימן מובהק הוא מהעגלות אל הקרון שפירושו כמו עגלות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-לט
ברטנורא: מ״א:תתק״ו א׳ ויהי מקץ כתרגו' מסוף וכל לשון קץ סוף הוא נראה דרש"י בא לאפוקי מן המפרשים דקץ ר"ל קצת ולכך אמר כל לשון קץ סוף הוא לפי שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ואילו היה אומ' מקצת לא היינו יודעים כמה הוא אותו קצת ועוד דלא הוה שייך לומ' מקצת שנתים ימים וע"כ אמ' סוף הוא ואי קשיא לך מקץ שבע שנים תעשה שמטה גם הוא ר"ל סוף הנשמטות מדבר הכתו' והשביעית אינה משמטת אלא בסופה וכן מה שאמ' בפ' וילך מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות ר"ל בסוף השביעית ואף כי ר"ח תשרי ר"ה לשמיטין מ"מ ל' יום אחר השמטה נחשב מן השמטה. ואם יקשה לך מה שכתוב בספר (ירמיה ל"ד י"ד) ירמיה מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו לכך חזר וכתב א"כ ועבדך שש שנים אבל כשאמ' להן מקץ שבע שנים ולא אמ' להן מקץ שש כדי שלא יטעו במה שטעו אח"כ להחזירם אחר השנה השביעית ולכך אמ' להם שלא יחזירום עוד אח"כ כי גם מקץ שבע שנים ישלחו וכו'. מהר"ר: ב׳ על היאור אצל היאור כל שאר נהרות אינן קרוים יאורים חוץ מנילוס. קשה שהרי בסוף ספר דניאל כתוב (דניאלי"ב) אחת הנה לשפת היאור ואחת הנה לשפת היאור ולא בנילוס משתעי קרא. י"ל דהתם מדבר בבריכות ויאורים הבאים מן הנהר לשדות אבל הנהרות עצמן אין גופן קרויים יאורים חוץ מנילוס: מ״א:תתקי״ג א׳ ואין פותר אותם פותרין היו אותן אבל לא לפרעה שהיו אומרי' לו שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר שבע כרכין אתה כובש ושבע כרכין אתה מפסיד. קשה מנא לו שהיו אומרים לו כן. י"ל מלשון פרות שהיא מלשון פריה ורביה והוא לשון נקבות דרוש ז' בנות הוא מוליד מהפרות הטובות וז' בנות הוא קובר מהפרות הרעות ושבע שיבלים קרי ביה שבילים והיינו כרכין שיש בהן שבילים ודרכים מהו הטובות ז' כרכים הוא כובש ומהו הרעות ז' כרכים הוא מפסיד: מ״א:תתקט״ו א׳ פרעה קצף וכו' כל מלך מצרים קרוי פרעה וכו' קשה מי הצריכו לכתוב בכאן כל מלך מצרים קרוי פרעה ועוד כמה פעמים קרוי בפרשיות לעיל פרעה ולא פי' שם דבר י"ל לפי שדרך המדבר לפני מלכים לדבר בלשון כבוד ולומ' לי אדו' המלך ואין דרך לקרא למלך בשמו ואיך אמר שר המשקים בכאן פרעה קצף לכך אמר רש"י אל תתמה מדבר זה שכל מלך מצרים קרוי פרעה דרך כבוד: מ״א:תתקי״ט א׳ ויגלח מפני כבוד המלכות מאי קמ"ל פשיטא דמפני כבו' המלכות עשה זה. ועו' קשה למה לא תפש רש"י כל הפסוק ויגלח ויחלף שמלותיו שהרי גם את הכל עשה מפני כבו' המלכות. י"ל משום דקשה לו ויגלח דאין גלוח אלא בתער ומשמע מכאן שגלח גם את זקנו בתער ואיך עשה הדבר האסור הזה להשחית פאת זקן לכך פירש"י ויגלח מפני כבוד המלכות שמפני כבוד המלכות מותר וכדאמרינן אבטולס בר ראובן התירו לו לספר בתער מפני כבוד המלכות וזה כי כשאין הניקף מסייע למקיף ואינו עושה מעשה בידים אין שם אלא איסורא דרבנן ומפני כבו' מלכות התירו לו ולכך תפש רש"י ויגלח מפני כבוד המלכות: מ״א:תתקמ״ח א׳ במרכבת המשנה שנייה למרכבתו וכו' פי' דאין לפרש מרכבת האיש המשנה למלך שהרי כתי' אשר לו כלומ' שהיא למלך בקנין לכך פי' מרכבת המשנה שנייה למרכבתו: מ״א:תתקמ״ט א׳ אני פרעה שיש יכולת בידי וכו' ד"א אני אהיה מלך וכו' קשה מאי ד"א י"ל דלפי' הראשון קשה שהיה לו להקדים ההודאה הזאת בתחלת דבריו אל יוסף כשאמר לו אתה תהיה על ביתי וכו' ששם היה נופל לומ' אני פרעה שיש בידי לגזור שעל פיך ישק כל עמי ולמה לא אמר לו אני פרעה עד עכשיו בתוף דבריו לכך פי' ד"א: מ״א:תתק״נ א׳ פוטיפרע הוא פוטיפר ונקרא פוטיפרע לפי שנסתרס מאליו קשה מנא לו י"ל שדורש פוטיפרע כאילו נכתב ב' מלות פוט פרע כלומ' פוטיפר פרוע מלשון פריעה וקרועה והיינו שהיה סריס וקשה על זה שהרי אמ' בפרשה של מעלה בשעת תשמיש אמרה לו שנראה שהיה משמש י"ל שהיה דש ואינו זורה: מ״א:תתקנ״ה א׳ בטרם תבא שנת הרעב מכאן שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון. קש' שהרי לוי שמש מטתו בשני רעבון דהא נולדה יוכבד בין החומות. י"ל שמיוסף אנו למדין אסור משום דפי' הכתוב בטרם תבא שנת הרעב אבל מלוי אין ללמוד היתר שלא נתפרש בתורה שנולדה יוכבד בין החומות. ואולי כי מפני זה לא פי' לנו הכתו' את לידתה כדי שלא נלמוד היתר זה. וא"ת א"כ לוי חטא נוכל לומ' שהואיל ולא נתנה תורה לא היה לוי מקפיד על כך אבל יוסף היה מקפיד על זה ופרסם הכתו' מעשה יוסף כדי שנלמוד האיסור ולא פרסם מעשה לוי כדי שלא נלמוד היתר. גם י"ל דלוי ויוסף היו חלוקים במאי דאמ' חשוכי בנים משמשים מטתן בשני רעבון דלוי שמיע ליה ויוסף לא שמיע ליה: מ״א:תתק״ס א׳ ותרעב כל ארץ מצרים מפני שהרקיבה תבואתן קשה מנא לו י"ל לפי שאמ' למעלה ובכל ארץ מצרים היה לחם והדר כתיב ותרעב ואם היה שם לחם היאך אומ' ותרעב כל ארץ מצרים לכך אמ' שהרקיבה תבואתן: ב׳ אשר יאמר לכם תעשו לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו וכו' דבר זה אין בו הוכחה ברורה מן המקרא אלא שאיפשר שרואה זה מייתור המקרא שאמ' אשר יאמר לכם תעשו דמשמע שהיה אומ' להם דבר שלא חפצו לעשות בה: מ״א:תתקס״א א׳ על כל פני הארץ מי הם פני הארץ אלו העשירים פי' דלא קאמ' על פני כל הארץ כמו שדרך המקרא במקומות אחרים דייק הכי:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-לט
גור אריה: ל״ט:א׳קי״ט א׳ חזר לענין הראשון. דאם לא כן הרי כבר כתיב (לעיל לז, לו) "והמדנים מכרו וגו'", אלא מפני שהפסיק במעשה תמר – דרך הכתוב לחזור לענין ראשון: ב׳ ועוד כדי לסמוך וכו'. הוצרך לשני הטעמים, מפני דאי מטעם ראשון – לא הוי להפסיק רק עד "וירבו הימים" (לעיל לח, יב), אבל "וירבו הימים" הוא מעשה אחר, והיה לו להשלים שם מעשה יוסף, אלא 'כדי לסמוך וגו". ובהך טעמא לא סגי, דאם לא כן לא הוי ליה להפסיק ב"וירד יהודה" (לעיל לח, א), רק "וירבו הימים" דהוא מעשה תמר, לכך צריך לשני הטעמים; דהשתא סמך "ויהי בעת ההיא" (שם) לפרשה של למעלה – מפני מכירת יוסף הורידו אותו מגדולתו. וסמך אחריו "וירבו הימים" כדי לסמוך אליו מעשה אשת פוטיפר. ולפיכך לא פירש למעלה (רש"י לח, א) רק טעם אחד לסמוך למכירת יוסף "וירד יהודה וגו'" כדלעיל, מפני שלא בא ליתן טעם רק על "וירד" בלבד, ולא הוי טעמא רק כדי לסמוך ירידת יהודה אל מכירת יוסף: ל״ט:א׳קכ״א א׳ שם שמים שגור בפיו. דאין לומר כמשמעו כמו "ראה ראינו כי היה ה' עמך" (לעיל כו, כח), ורוצה לומר כי היה מצליח על ידי הקב"ה, דזה כתיב אחריו "וכל אשר עשה ה' מצליח בידו", אלא רוצה לומר כי שם שמים היה שגור בפיו, ומפני זה "כל אשר עשה – ה' מצליח בידו". אבל בב"ר (פו, ה) לא משמע כך כלל; אמר ר' אבא מלחש ונכנס מלחש ויוצא, אמר ליה אדוניו מזוג רותחין – והיו רותחין, מזוג פושרין – והיו פושרין, אמר ליה יוסף מה תבן בעפרים וכו', עד שראה שכינה על גביו, הדא הוא דכתיב "וירא אדוני יוסף כי ה' אתו". ונראה דהכי פירושו – מפני שקשה למה ראה כי השכינה אתו, ואין דרך בן אדם לראות זה, ותרצו מפני שהיה 'מלחש ונכנס וכו", ובזה היה סבור שהוא מלחש ומכשף, ולכך נגלה עליו כדי שידעו כי אין הלחש רק שהתפלל לה', ומכל מקום "כי ה' אתו" כמשמעו, רצה לומר (כמשמעו) שהשכינה אתו, דומיא מה שכתוב לפניו "ויהי ה' את יוסף" (פסוק ב), אבל שנאמר "כי ה' אתו" – 'שם שמים שגור בפיו' לא מצאתי זה בדברי רז"ל. והרא"ם הביא ראיה מב"ר (פו, ה) ותנחומא (וישב סימן ח) לדברי רש"י, והמדקדק בהם לא די שלא מצא ראיה לדבריו אלא סתירה ימצא מבוארת: ל״ט:א׳קכ״ד א׳ כי אם הלחם היא אשתו. והא דכתיב "אשר הוא אוכל" – נאמר על התשמיש, כמו "אכלה ומחתה פיה" (משלי ל, כ). ואף על גב דאדוני יוסף נסתרס כשלקח את יוסף למשכב זכור, הך מילתא שנסתרס אינו סירוס גמור, אלא שלא היה מתאוה לתשמיש, ומפני שלא היה מתאוה לתשמיש תאוה יתירה – לא לקחו לתשמיש, כי אותם המתאוים לזכרים יש בהם תאוה יתירה, והקב"ה סרסו כדי צרכו כדי שלא יהיה לו תאוה יתירה לתשמיש זכר. והא דכתיב (לעיל לז, לו) "סריס פרעה שר הטבחים", אין צריך לומר שהיה סריס שלא היה יכול להוליד, אלא הוא משרת, כמו שפירש המתרגם (שם). וכן פירושו ז"ל, דהא לא למדו רז"ל (סוטה יג ע"ב) שנסתרס אדוני יוסף מדכתיב "סריס פרעה", אלא למדו מדכתיב (להלן מא, מה) "פוטיפרע" בעי"ן, והוי למכתב 'פוטיפר' לקמן בפרשת מקץ: ב׳ כיון שראה כו'. דאם לא כן למה ליה למכתב "ויהי יוסף יפה תואר", אי למסמך אחריו "ויהי אחר הדברים האלה" לומר בשביל כך נשאה עיניה אליו, מאי נפקא מיניה אי בשביל זה או שכך היתה חפיצה לשכב עמו, דמאי נפקא מיניה – סוף סוף רצתה שתשכב עמו, אבל לפירוש רז"ל (ב"ר פז, ג-ד) אתי שפיר, מגיד לך בשביל שעשה יוסף דבר זה וסלסל בשערו כו' – גירה הקב"ה בו את הדוב: ל״ט:א׳קכ״ז א׳ בני נח נצטוו כו'. אבל לא מה שקבלו עליהם בני יעקב התורה קודם שנצטוו, דאף על גב דהיו מקיימים אותה מעצמם – היו כמו שאינו מצווה ועושה, ולא שייך בזה "וחטאתי לאלקים", דאם היה מקיים את התורה היה לו שכר ואם אינו מקיים אין עונש, לכך פירש "וחטאתי לאלהים" 'בני נח נצטוו על העריות' (סנהדרין נו. ): ל״ט:א׳קכ״ח א׳ אפילו בלא תשמיש. דאם לא כן 'לשכב עמה' מבעיא ליה, כמו "שכבה עמי" (פסוק ז): ב׳ להיות עמה לעולם הבא. דאם לא כן "להיות עמה" למה לי. ואין לפרש "להיות עמה" בלא שכיבה לדבר שיחות, כמו שפירש הרמב"ן, דאם כן לכתוב "להיות עמה" ולמה לי למכתב "לשכב אצלה", כי אחר שלא רצה להיות עמה מה צריך הכתוב עוד: ל״ט:א׳קל״ב א׳ מעבר הנהר מבני עבר. דעל ידי שניהם נקרא "עברי", דעל שהיה מעבר הנהר אין סברא שיהא נקרא כך, כיון שאברהם שהוא אבי אביו בא מעבר הנהר, וכבר זמן רב שנעקרו משם, ועדיין יקרא על שם עבר הנהר. וגם שהוא מבני עבר – לא נקרא כך, דלמה נקרא על שם עבר ולא נקרא על שם שם, דלמה יתלה בבנו, אלא על ידי שניהם שייך שפיר לקראת "עברי", דכיון דהיה מעבר הנהר, וגם היה מבני עבר – נקרא כך "עברי", אף על גב שכבר הוא זמן רב שנתיישב אברהם בארץ כנען – כיון ששם הזה שהוא מבני עבר לא נשתנה, וסוף סוף אבותיו ישבו בעבר הנהר – נקרא "עברי": ל״ט:א׳קל״ה א׳ בא אלי לצחק בי העבד העברי אשר הבאת לנו. כלומר שצריך להפוך המקרא, דאין לפרש כפשוטו "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לצחק", דהא לא הביא אותו לצחק, אלא פירושו כמו מהופך – בא אלי לצחק העבד העברי אשר הבאת: ל״ט:א׳קל״ז א׳ עניני תשמיש כאלה. פירוש לא תשמיש ממש, דהא אמרה "בא אלי לשכב" (פסוק יד) ולא ששכב עמה, אלא עניני תשמיש – הבא לשמש – עשה לי. ומהשתא יסולק קושית הרמב"ן שהקשה אם כן תפגום את עצמה בעיני בעלה, אין זה קשיא, שלא אמרה רק 'עניני תשמיש', רוצה לומר שבא לשכב עמה ולא רצתה – ועוד שצעקה. ומה שדרשו רז"ל (ב"ר פז, ט) בשעת תשמיש אמרה כן, משום שהכתוב מיותר לגמרי, דלמה לי למכתב עוד "כדברים האלה וגו'", דלא הוי ליה למכתב רק "ויהי כשמוע את דברי אשתו", אלא לומר שבשעת תשמיש גם כן אמרה לו כך כדי שיהיה כועס על יוסף, דבשעת תשמיש שבא לשכב עמה – ומאוס הוא על האדם האשה הנשכבת עם אחר – והיא אמרה לו שהוא רצה לשכב עמה עד שעשה לה כך וכך, ולפיכך היה כועס עליו יותר: ל״ט:א׳ק״מ א׳ במימריה הוה מתעבד. שאין פירושו כל אשר הם צריכים לעשות היה יוסף עושה – כי היה יוסף עבד שלהם, דאין זה חשיבות ליוסף לעשות כל אשר הם צריכים לעשות:
העמק דבר על בראשית פרק-לט
העמק דבר: ל״ט:א׳קכ״ו א׳ ויוסף הורד מצרימה. פרש״י חוזר לענין הראשון. וא״כ אינו אלא כפלות דברים. וגם מיותר מש״כ איש מצרי וגם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה כ״ז אין בו טעם וענין. אבל כבר ביארנו שכך היה המנהג בבוא איש למכור עבד. והיה קשה עליו לשבת ולפרנס ולשמור את העבד עד שיזדמן קונה אזי היה נמכר לדימוסיא של מדינה אשר פוטיפר היה הממונה ע״ז והמדנים היו הסרסרים בזה. והיה הנימוס אשר אין הממונה רשאי ליקח לעצמו מן הדימוסיא כמו שהדין גם אצלנו אשר גבאי צדקה אסורים לקחת מן הצדקה לעצמן מפני החשד. אבל אם המוכר מביא בעצמו על השוק למכור הלא הכל שוין. ומספר המקרא אופן ההשגחה הפרטית אשר זרחה ליוסף כי קנהו פוטיפר לעצמו והיה בזה תועלת נפלא באשר היה שר הטבחים של המלוכה ע״כ נפגש לבסוף עם שרי המלוכה שר המשקים ושר האופים ומזה החל להתנוצץ גדולתו. ומספר המקרא ויוסף הורד מצרימה היינו על שוק המקח שהיה בעיר לא כאשר ישב עד כה בדימוסיא של מדינה שהיה חצר חוץ לעיר אלא הורד מצרימה: ב׳ ויקנהו פוטיפר. אע״ג שלא בקל היה יכול לעשות כן אחרי אשר נמכר לדימוסיא מ״מ השתדל בהמצאה אשר לא יורידוהו המדנים סרסרי הדימוסיא אלא הישמעאלים שמכרו המה הורידוהו שמה על השוק ולא נודע לאיש כי נמכר לדימוסיא תחלה. והיה גם בזה טובה ליוסף לשעה זו. כי המדנים המה אנשים רעים אשר חברתם הרגילה עם עבדים קשה על איש יקר רוח כיוסף אבל הישמעאלים היו סוחרים בשארי דברים ואין להם עסק עם עבדים רק במקרה בא להם עסק יוסף ומספר הכתוב שהיה פוטיפר איש מצרי שלא נחשוב שהסיבה שהשתדל פוטיפר כ״כ בזה משום שהיה ממדינת כנען כמו שמצוי שעובדים במלוכה אנשים ממדינה אחרת. ובאשר מצא עבד מכנען היודע טבע בני כנען ערבה עליו עבודתו. ואה״כ כי לא כן הדבר אלא הי׳ איש מצרי ומ״מ השתדל הרבה בזה ע״פ השגחה פרטית: ל״ט:א׳קכ״ז א׳ ויהי ה׳ את יוסף. שלא יארע לו שום מכשול וסיבה: ב׳ ויהי איש מצליח. מלבד שלא אירע לו מכשול עוד היו מעשיו בהצלחה: ג׳ ויהי בבית אדוניו המצרי. היה בהשגחה שלא העמידו האדון בשדה או במקום אחר חוץ לביתו ולא היה האדון מרגיש כ״כ בהצלחתו. אבל היה בבית האדון עוסק במלאכת הבית. ע״כ וירא אדוניו כי ה׳ אתו. לשמרו מכל סיבה. ראה עוד וכל אשר הוא עשה וגו׳ הצלחה אלהית ניכרת אשר היא רק בידו ולא משום הצלחת האדון אלא רק בידו: ל״ט:א׳קכ״ט א׳ וישרת אתו. לא בביתו כאשר עד כה אלא את גופו ועוד העלהו ב׳ ויפקדהו על ביתו. לא לעשות בעצמו אלא ממונה ונגיד ומצוה על משרתי ביתו ונכסיו בכלל ביתו. דביתו משמעו כ״פ רשותו. ג׳ וכל יש לו. עבודת המלך שעל האדון שהוא ישיות שלו. שררותו וכבודו גם זה נתן בידו: ל״ט:א׳ק״ל א׳ הפקיד אתו בביתו. משמעות בביתו בעוד לא הפקידו לאדון על ביתו אלא היה עוד בביתו ממש ה״מ לעבודת הבית: ב׳ ועל כל אשר יש לו. ואח״כ שמינהו למושל על כל אשר יש לו. והאי לו קאי על תיבת אשר בפ״ע ועל תיבת יש בפ״ע. כמו אם היה כתוב על כל אשר לו ועל כל יש לו. ופי׳ אשר לו מה שברשות עצמו נכסיו ממש ויש לו היינו עבודת המלך שבידו כמש״כ: ג׳ את בית המצרי. היינו ביתו ממש היינו נשיו ובניו: ד׳ ויהי ברכת ה׳ בכל אשר יש לו. בין בנכסי עצמו והיינו אשר לו. בין בשררותו בעבודת המלך שבידו והיינו יש לו. בין בבית בין בשדה הן בנכסיו בעסקי בית ובעסקי שדה וכן במסי המלוכה בשניהם : ל״ט:א׳קל״א א׳ ויעזב כל אשר לו. נכסי עצמו משא״כ כל יש לו היינו נכסי המלך לא היה יכול לעזוב בלי לדעת חשבון מאומה שהרי יחייב ראשו למלך אם לא ידע מה לענות מש״ה לא כתיב כאן יש לו: ב׳ ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. הנה זה בטבע לידתו ואינו ענין לכאן ואי משום סיבת אשת אדניו כמש״כ הרמב״ן אינו ענין לדעת על מה נשאה עיניה עליו ועי׳ פרש״י. ולי נראה דבאשר מי שהוא עמל בעבודה משחית תארו מש״ה הגיד המקרא שיוסף לא היה עמל כ״כ אע״ג שהיו עסקיו רב מאד. והיינו משום שהלך הכל בהצלחה אלהית באופן היותר טוב : ל״ט:א׳קל״ב א׳ אחר הדברים האלה. שהיה מצליח ולא היה עמל כלל שע״כ היה יפה תאר ויפה מראה. ומש״ה אירע לו: ב׳ אל יוסף. על מיבעי. אלא הפי׳ שהיה קישוטה והרמת עיניה סמוך ליוסף כדי לעוררו לזנות עד שהעזה פניה יותר. ג׳ ותאמר שכבה עמי. עי׳ מש״כ בס׳ ויקרא ט״ו י״ח: ל״ט:א׳קל״ג א׳ וימאן. העיד הכתוב שהוא בלי שום טעם מאן לעשות בעילתו בעילת זנות אלא שהוכרח לתת לאשת אדוניו טעמים כמוסים מזה : ב׳ הן אדני. אינו עושה חשבון עמדי כי הנני נאמן בעיניו: ג׳ וכל אשר יש לו נתן בידי. בין נכסי עצמו בין נכסי המלכות האמין בידי. ועתה כאשר אעשה זאת וגם זה גניבה הוא יחשדני גם על נכסיו ויבקש ממני חשבונות רבים: ל״ט:א׳קל״ד א׳ איננו גדול וגו׳. עוד טעם שהרי הטיב כ״כ עמדי שהגדיל אותי עד מעלתו ואם כן ה״ז כפיית טובה: ב׳ ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. שירע לי שיחשדני וירע לו כי חמת גבר מקנאת אשתו רבה מאד: ג׳ וחטאתי לאלהים. שלא תאמר דבכלל הצלחתי יהא שלא יוודע לו לא כן. שהרי חטאתי בזה לאלהים. ואיך יצליחני בזה. וביאר הכתוב דברי יוסף באשר כל דבריו אלה גרמו לסבב אל המטרה שחפץ ה׳ דכאות אותו צדיק כאשר יבואר: ל״ט:א׳קל״ה א׳ לשכב אצלה. כפרש״י וש״מ. שנזהר מדברים המביאים לידי מכשול ע״כ לא שכב אצלה היינו בחדרה שמא תבא ותשכב אצלו ולא יוכל להשמט ממנה: ב׳ להיות עמה. ביחוד המביא לידי עבירה אך יחוד ביום אינו מביא כ״כ לידי עבירה ע״כ ויהי כהיום הזה. בעצם אור היום ולא עלה ע״ד שתהי מעיזה כ״כ לבקש כזה ביום. ע״כ ויבא הביתה לעשות מלאכתו. מש״ה לא ירא מהרהור שלו. שהרי יהא טרוד בעבידתיה. כדאיתא בב״מ דצ״א א׳: ל״ט:א׳קל״ז א׳ וינס ויצא החוצה. משמעות חוצה מתפרש בשני אופנים. א׳ חוץ המקום והחדר שעומד. ב׳ השוק והרחוב שבעיר שנקרא חוץ ומעתה אי כתיב וינס החוצה היה במשמע שנס מן החדר לחוץ. ע״כ כתיב ויצא. שהלך עוד למרחוק מחדרו. היינו שיצא אל השוק להסיח דעת ממה שאירע לו ולא נס בשוק אלא הלך כדרך יוצא לשוק: ל״ט:א׳קל״ח א׳ וינס החוצה. היא ראתה שנס חוץ לחדר וכסבורה וחששה שמא נס במהומה הלאה ויעשה פרסום. וכ״כ הספורנו. ולולא זאת היתה מסתרת כל הענין. אך עתה. ל״ט:א׳קל״ט א׳ איש עברי. לא אמרה להן עבד כמו שאמרה להאדון. משום דלפי דבריה לאנשי ביתה שבא לשכב עמה ממש. אין נ״מ אם הוא עבד או ב״ח משרת בבית הכל הוא עול גם לו גם להאדון שהביא איש כזה לבית: ב׳ עברי. שידוע היה שהעברים מחוממים בכל מעשיהם כדאי׳ ביצה דכ״ה ב׳ דתיהם של אלו אש. ופרש״י מנהגם של אלו אש שהן עזים כאש: ג׳ לצחק בנו. הבינה מדברי יוסף טענות מיוחדות שא״א למלא רצון אשת האדון בפרטות. מה שאין בזה טעם בשארי בני בית. וגם ראתה אותו יפה שהוא סיבה עלולה לזנות כדאיתא ביומא דל״ה ב׳ נאה הייתי וטרוד ביצרי. ע״כ חשבה שבאמת הוא רועה זונות ומפתה נשי הבית מש״ה מצאה לב לאמר להן בפשיטות לצחק בנו עד שבא אלי לשכב עמי. לפתות אותי שאתרצה לו: ד׳ ואקרא בקול גדול. כפי הראוי להיות נבהל על פתוי כזה: ל״ט:א׳ק״מ א׳ וינס ויצא החוצה. באשר לא ידעה בברור אם רץ ונס גם בשוק. ע״כ אמרה שהלך בשוק להסיח דעת מתאותו בקרב המון בני אדם ושיחתם. והדבר מובן שעשתה כן כדי שבבוא האדון יגידו גם המה כי הוא רועה זונות ורגיל בכך. אבל לא מצינו דבר השפחות להאדון מאומה. מובן שהן לא ענו לה כלל. או שהגידו שחלילה לא צחק בהם מעולם. וא״כ יש להבין למאי נכתב בפרשה דברי האדונית לבני הבית אלא בא ללמדנו שזה היה סיבה לדברי האדונית להאדון כאשר יבואר ומזה נתגלגל המסובב בהשגחה: ל״ט:א׳קמ״ב א׳ כדברים האלה. אין הפי׳ כדברים שדברה לאנשי ביתה. דא״כ לא היה ראוי לכתוב עוד דבריה להאדון שאמרה בא אלי וגו׳. ולהלן עוד כתיב ויהי כשמע וגו׳ אשר דברה אליו לאמר כדברים האלה עשה לי עבדך. כ״ז מיותר. אלא הפי׳ להיפך כדברים האלה שמפרש הכתוב באופן אחר ממה שאמרה לאנשי הבית. משום שהבינה שלא כמו שחשבה. וא״כ אולי יחקור האדון מהם ותשאר כזבנית ע״כ שינתה דבריה ואמרה בא אלי העבד. שהוא באמת עבד קנוי לאדוניו וממילא אשת האדון אדונתו ואין לו להקל בה: ב׳ העברי. שהם עם עז ואינו נכנע לאדונו בכל לב: ג׳ אשר הבאת לנו לצחק בי. ולא אמרה לשכב עמי אלא אמרה כי היקל הרבה בכבודה ונתגרה עמה בצחוק מכאיב לב כאלו רוצה לבא עליה ופושט בגדו לפניה. והוא קלות ראש באדונו: ל״ט:א׳קמ״ג א׳ ויהי כהרימי קולי. לא אמרה ואקרא בקול גדול שהרי אין דרך לצעוק מר ע״ד ליצנות ובזיון. אלא הרימה קול לגעור בו: ב׳ ואקרא. לבני הבית שיגערו גם המה בו: ג׳ וינס החוצה. לא היה לו לפי טענה זו לצאת לשוק מש״ה אמרה שברח מחדרה כדי שלא תוסיף לגער בו: והנה היא היתה מוכרחת להגיד איזה קובלנא להאדון שהרי כבר נתפרסם ע״י קריאת אנשי הבית שהיה כאן איזה מקרה עם יוסף. וכ״ז גרם דברי יוסף שלולא זה לא היה לה לקרוא את אנשי הבית כמש״כ לעיל י״ד ואלו לא היתה קוראה אותם היה טוב לפניה להשתיק הענין. אע״ג שמתחלה חשה שמא נס לשוק ויעשה פרסום כמש״כ לעיל י״ג מכ״מ אחר שעברו איזה שעות עד בוא האדון ואין שום שמועה מן השוק מגעת לה הלא טובה לה השתיקה אבל דברי יוסף הגיע לקרוא לאנשי הבית להוכיח צדקתה וכאשר נוכחה שלא כן היתה מוכרחת לעשות קובלנא אחרת עד שקצף אדוניו: ל״ט:א׳קמ״ד א׳ כדברים האלה וגו׳. באשר חקר האדון וכי אפשר שהחל להתלוצץ בראשונה בצחוק מגונה כזה וענתה כדברים האלה עשה לי. כ״פ היקל בי בליצנות אלא שלא שמתי לב ע״ז עד שבא לזה הצחוק: ל״ט:א׳קמ״ה א׳ אשר אסירי המלך אסורים. משום שהיה שר הטבחים ע״כ היה בית הסוהר הלז בידו. והושיבו שם: ב׳ ויהי שם בבית הסהר. דרך הנכנסים לבית הסוהר בא׳ משני אופנים. א׳ שעונשו לשבת שם כמה שנים או לעולם. והוא טוחן שם או עובד איזה עבודה אחרת ומתפרנס בשם בשפלות. ב׳ מי שנדרש לדונו מושיבים אותו במאסר ובמשמר שם שלא יברח עד שמוציאים את דינו ובזה האופן יושב שם בלי עבודה אלא ניזון מאוצר המלך. וע׳ להלן מ׳ ג׳ ד׳. וסיפר הכתוב שיוסף נכנס לבית הסוהר באופן שישב שם לחלוטין: ל״ט:א׳קמ״ו א׳ ויט אליו חסד. לשון הטיה הוא למעלה מדרך העולם דדרך יושבי בית הסהר שאין שם חן וחסד. כי המה בעלי עול וגניבה וכדומה. אבל מכ״מ על יוסף הטה חסד בהשגחה פרטית. שכל יושבי בית הסוהר התחסדו עמו ונהגו בו כבוד. ויותר מזה ויתן חנו: ל״ט:א׳קמ״ז א׳ ויתן שר וגו׳. יצא מזה תועלת ליוסף שהיה עוד מוראו על כל יושבי בית הסוהר: ב׳ הוא היה עושה. הוא המצוה ומכניס ומוציא מעשיהם למכירה וזהו גמר תכלית מע״י וזהו נקרא ג״כ עשיה להביא לידי תכלית כמש״כ ב׳ ד׳ וע״ש: ל״ט:א׳קמ״ח א׳ ראה את כל מאומה בידו. באשר נתן עינו עליו ביחוד כי מסתמא לא בחנם הכניס אותו אדוניו לבית הסוהר עבד כזה אשר חזותו מוכיח עליו כי יקר הוא אבל לא מצא מאומה: ב׳ באשר ה׳ אתו. ע״כ לא אירע שום מחסור בעניניו. ועוד ראה כי. ג׳ ואשר הוא וגו׳. ראה שמצליח יותר מדרך הטבע. וניכר שצדיק הוא וה׳ מצליחו עבור זה:
תורה תמימה על בראשית פרק-לט
תורה תמימה: ל״ט:א׳ס״ב א׳ ויוסף הורד מצרימה. אמר ר' אלעזר, אל תקרא הורד אלא הוריד, שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתם א) רומז למ"ש במדרשים דבעת שלא כונו החרטומים לפתור את החלומות לפרעה ויוסף כוונם הוריד אותם פרעה מגדולתם. אך אינו מבואר מניין לו לרמז כזה בלשון הורד, כי אי אפשר לומר דמדייק מדלא כתיב הובא, שהרי כן הוא הלשון בכל הליכה שמארץ כנען למצרים, כמו וירד אברם מצרימה (פ' לך), אל תירא מרדה מצרימה, אנכי ארד עמך מצרימה (פ' ויגש) וכהנה הרבה, והטעם פשוט, משום דכיון דארץ כנען גבוה מכל הארצות, לכן כשיוצאים מכנען למצרים הולכים במורד, ולכן תכונה הליכה זו בשם ירידה, וכנגד זה להיפך כשיוצאים ממצרים לכנען כתיב בלשון עליה, ויעל אברם ממצרים, העליתנו ממצרים, אשר העלוך ממצרים, בעלותם ממצרים (שופטים י"א) [ואע"פ שיש יוצאים מן הכלל, אך כללות הענין כן הוא], וא"כ מכיון דכאן הלך יוסף מכנען הלא ראוי ודרוש לכתוב הורד, ומאי קשה לו. ונראה ע"פ מ"ש בסוטה י' א' דדרשו שם מה שביהודה כתיב עולה תמנתה (לעיל ל"ח י"ג) ובשמשון כתיב (שופטים י"ד) וירד תמנתה, א"ר אלעזר, יהודה שנתעלה בעליה זו [שע"י הזדווגות עם תמר בהליכה זו יצאו ממנו נביאים ומלכים כמבואר בפרשה הקודמת] כתיב בי' עליה, ושמשון שנתגנה בה [כמבואר במקומו] כתיב בי' ירידה, והנה בעל הדרשה שלפנינו הוא ג"כ ר' אלעזר, ומבואר דס"ל לר' אלעזר דאפילו במקום ששייך ירידה אך מכיון שבאותה הדרך יש עלוי וגדולה כתיב בלשון עליה, והנה בדרכו זו של יוסף נתעלה בגדולה וכבוד מלכים, ולכן קשה לו לר"א למה כתיב בי' הורד ולא הועל, ודריש שרומז הכתוב שע"י בואו לשם הוריד אצטגניני פרעה מגדולתם, כמבואר. .(סוטה י"ג ב') ב׳ ויקנהו פוטיפר. אמר רב, קנאו לעצמו ובא גבריאל ופרעו, מנא לן, מעיקרא כתיב פוטיפר, ולבסוף כתיב (פ' מקץ מ"א מ"ה) פוטי פרע ב) הפי' קנאו לעצמו – למש"ז. ויתכן לומר דמדייק דרשא זו מדחזינן שמאז בא אליו יוסף נפרע, ש"מ שבגללו ובסבתו הי' כן, ומפרש הסבה, מפני שקנאו למש"ז מפני יפיו. והמפרשים טרחו בבאור דרשא זו, וע"ע מענין דרשא זו בנמוקי רמב"ן לקמן פסוק י"ט ובתוספות על התורה. – וע' בפירש"י בפסוק זה בענין סמיכות פרשה זו להקודמת, וז"ל, סמך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו [תמר] לשם שמים [ע' מה שכתבתי לעיל פסוק י"ד אות י"ז] אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים מיוסף, ואינה יודעת אם היא או בתה [היא אסנת, אשת יוסף], עכ"ל וכ"ה במ"ר כאן. וע"פ אגדה זו אפשר לבאר עוד דרשה אגדית במ"ר כאן בפרשה וינס ויצא החוצה – קפץ בזכות אברהם [וגירסא אחרת – בזכות אבות], האיך מה דאת אמר ויוצא אותו החוצה (פ' לך), ע"כ, ועמלו מאד המפרשים בבאור זה. ולפי המבואר לעיל במ"ר שכונה אשת פוטיפר לש"ש מפני שראתה באצטרולוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו, והסברא נוטה שהרצתה זה ליוסף למען ישמע לה, ולפי זה הי' אפשר שאמנם ישמע לה, אך בזכות שנאמר באברהם ויוצא אותו החוצה, ודרשינן (נדרים ל"ב א') שאמר אברהם לפני הקב"ה שרואה הוא באצטרוגלין שלו שאינו ראוי להוליד, הוציא אותו הקב"ה החוצה ורמז לו בזה צא מאצטגנינות שלך, כלומר אל תאמין בהם, ובזכות זה נשמר יוסף שלא יפנה לערכי האצטרוגלין ויחטא, וזהו שאמר וינס ויצא החוצה בזכות אברהם שנאמר בי' ויוצא אותו החוצה כמו שאברהם יצא חוץ לאצטרוגלין ולא האמין בהם כן לא נתן הוא אומן בהם וע"י כן נמנע מן החטא, ודו"ק .(סוטה י"ג ב') ל״ט:א׳ס״ו א׳ בגלל יוסף. אמר אביי, תיכף לתלמידי חכמים – ברכה, שנאמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ג) ר"ל המקרב ת"ח ומארחם לביתו באה ברכה לביתו, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו לעיל בפ' ויצא בפסוק נחשתי ויברכני ה' בגללך. .(ברכות מ"ב א') ל״ט:א׳ע׳ א׳ הרעה הגדולה. בגלוי עריות כתיב הרעה הגדולה ובלשון הרע כתיב (תהלים י"ב) לשון מדברת גדולות, מלמד שכל המספר לשון הרע מגדיל עונו כנגד עון גלוי – עריות ד) ומפרש דכמו כן מגדיל עונו כנגד שפיכות דמים דכתיב בי' בקין גדול עוני מנשוא, וכנגד ע"ז דכתיב בי' חטא העם הזה חטאה גדולה, ונראה כלל הבאור דע"י לשה"ר אפשר לבא לכל אלה החטאים, ולכן דנו את המספר לשה"ר כגורם לעבירות אלו. .(ערכין ט"ו ב') ב׳ וחטאתי לאלהים. גלע"ר הוא אחד מן הדברים שנפרעים בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים ה) יתכן דמדייק מ"ש וחטאתי לאלהים ולא וחטאתי לאישך, ש"מ דלבד העונש שיענש מפוטיפר בעוה"ז [שזה למותר לו לפרש] עוד יענש בעוה"ב, וכמו שדרשו על הפסוק דפ' שלח הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, שהנפש נכרתת ועדיין עונה בה, יעו"ש לפנינו. .(ירושלמי פאה פ"א ה"א) ל״ט:א׳ע״א א׳ יום יום. תני, בכל יום היתה משתדלתו בדברים, אמרה ליה הריני חובשתך בבית האסורים, אמר לה – ה' מתיר אסורים. הריני כופפת קומתך, אמר לה – ה' זוקף כפופים. הריני מסמא את עינך, אמר לה – ה' פוקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה ולא רצה ו) פשוט דמדייק הלשון יום יום דמשמע שבכל יום המציאה לו פתויים אחרים. וכהאי גונא דרשו במ"ר אסתר על הפ' ויהי כאמרם אליו יום ויום. ומ"ש נתנה לו אלף ככרי כסף – אינו מבואר איפה מרומז זה, ואפשר לומר ע"פ מש"כ בפ' וירא שאמר אבימלך לשרה הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים, כלומר, לפייסו ולרצותו על הבזיון והצער שגרם לו, יעו"ש, וקרוב לומר שהי' אצלם מנהג לרצות בסכום כזה לפיוס תמורת בזיון, ולכן רצתה אשת פוטיפר לתת לו סכום כזה לפייס דעתו על הבזיון והצער שיסתבב לו מזה. .(יומא ל"ה ב') ב׳ לשכב וגו'. לשכב אצלה – בעולם הזה, להיות עמה – בעולם הבא. מכאן אמר ר' אליעזר, כל העושה עבירה אחת קשורה היא בו ככלב ז) ר"ל שלא ימחה חטאו לעולם, ואיירי בעבירת זנות, וע' במהרש"א. וטעם המליצה קשורה ככלב הוא ע"פ ע"ש בסנהדרין ק"ח ב' כלב שמש בתבה ונקשר כטבע הכלב בעת זווגו. ועיקר טעם הדרשה בעוה"ז ובעוה"ב י"ל פשוט דמדייק כפילת הלשון לשכב להיות, אך אעפ"כ אינו מבואר איפה מרומז להיות בעוה"ב, ואפשר לומר, משום דבעלמא מציע לשון הויה רק באישות ולא בזנות, וכמש"כ והיתה לאיש אחר, וטעם הדבר, משום דלשון הויה מורה על הויה קיימת ויסודית, ואחרי דזה לא שייך בזנות במקרה, ובכ"ז כתיב להיות עמה, לכן דרשוה ברמז לעוה"ב שהוא נצחי, והיינו שלא ימחה חטאו לעולם, וכמבואר, ודו"ק. .(ע"ז ה' א') ל״ט:א׳ע״ב א׳ לעשות מלאכתו. רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, והד אפר לעשות צרכיו נכנס ח) יתכן דמדייק זה מדבא בשעה שאין איש בבית ולא חשש להביא עצמו לידי נסיון, אלא ודאי שכבר הסכים בלבו להשמע לה. ויש להעיר בזה לפי מ"ש בשבת צ"ז א' על הפ' דפ' בהעלתך ויחר אף ה' בם, אמר ר"ע, מלמד שאף אהרן נצטרע, אמר לי' ר' יהודה בן בתירה, עתיד אתה ליתן את הדין, שגלית מה שהתורה כסתה, ור"ל שדרש בגנות אהרן, וא"כ קשה כאן מה ראה הדורש לדרוש בגנות יוסף מה שהתורה כסתה, ובפרט כשאפשר לפרש מלאכתו ממש. וי"ל משום דאדרבה בזה נתוספה מעלת צדקתו שאעפ"כ כבש את יצרו ועמד בנסיון. .(סוטה ל"ו ב') ב׳ ואין איש וגו'. וכי אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בה איש, תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה אני, אמרה אין לי יום שנזקק לי יוסף כהיום הזה ט) ורש"י בפסוק זה הביא דרשה זו על תחלת הפסוק ויהי כהיום הזה, ויהי כאשר הגיע יום מיוחד יום איד שלהם שהלכו כולם וכו', ואע"פ דבגמרא דרשו זה מלשון ואין איש, י"ל דחדא דרשא היא, דאע"פ שידענו שהלכו כולם מן הבית אכן לא ידענו לאיזו סבה הלכו, על זה מוסיף לדרוש ויהי כהיום הזה, יום מיוחד, יום איד שלהם. וע' במהרש"א שתמה על פירש"י, ולפי מש"כ הענין מבואר. – והנה מה הי' תכונת זה החג למצרים, לא נתבאר כאן ענינו, ויש בזה גירסות שונות, במ"ר כאן איתא, יום ניבול של נילוס היה, ור' נחמיה אמר, יום תיאטרון היה, ובמ"ר ריש שה"ש איתא יום ניבול וזיבול היה, ובתנחומא כאן איתא יום זיבוחו של נילוס היה, והנה עדיין לא נתבאר מה הוא ניבול וזיבול וזיבוח ותיאטרון, ומה תוכן ענינם לכאן. ונראה לפרש ע"פ מ"ש בע"ז י"ח ב', ת"ר, אין הולכין לטרטיאות של עובדי כוכבים מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים, וכתבו התוס' וז"ל, מזבלין – מזבחין, ולשון גנאי נקט, וכן משמע בירושלמי פ' הרואה, הרואה מקום שמזבלין שם לעבודת כוכבים אומר זובח לאלהים יחרם, עכ"ל, ומעתה נתבאר הכל, שהי' אצלם מנהג לזבוח ביום מיוחד לנילוס [אולי ביום שהוא עולה], ומבואר בגמרא שם כי זה הי' נקרא אצלם תיאטרון, והי' זה יום זיבוח, וכפי דברי התוס' רגילין חז"ל לקרוא ליום זיבוח זה יום זיבול, או לשון גנאי אחר. ובזה נתבאר שכל הגירסות הולכות אל מקום אחד וכונה אחת, דהיינו זיבוח וזיבול וניבול ותיאטרון, ודו"ק. – וע"ע השייך לענין אגדת פרשה זו לקמן בפ' ויחי בפסוק ותשב באיתן קשתו. .(שם שם)
הרחב דבר על בראשית פרק-לט
הרחב דבר: ל״ט:א׳קכ״ו א׳ ויוסף הורד מצרימה. פרש״י חוזר לענין הראשון. וא״כ אינו אלא כפלות דברים. וגם מיותר מש״כ איש מצרי וגם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה כ״ז אין בו טעם וענין. אבל כבר ביארנו שכך היה המנהג בבוא איש למכור עבד. והיה קשה עליו לשבת ולפרנס ולשמור את העבד עד שיזדמן קונה אזי היה נמכר לדימוסיא של מדינה אשר פוטיפר היה הממונה ע״ז והמדנים היו הסרסרים בזה. והיה הנימוס אשר אין הממונה רשאי ליקח לעצמו מן הדימוסיא כמו שהדין גם אצלנו אשר גבאי צדקה אסורים לקחת מן הצדקה לעצמן מפני החשד. אבל אם המוכר מביא בעצמו על השוק למכור הלא הכל שוין. ומספר המקרא אופן ההשגחה הפרטית אשר זרחה ליוסף כי קנהו פוטיפר לעצמו והיה בזה תועלת נפלא באשר היה שר הטבחים של המלוכה ע״כ נפגש לבסוף עם שרי המלוכה שר המשקים ושר האופים ומזה החל להתנוצץ גדולתו. ומספר המקרא ויוסף הורד מצרימה היינו על שוק המקח שהיה בעיר לא כאשר ישב עד כה בדימוסיא של מדינה שהיה חצר חוץ לעיר אלא הורד מצרימה: ב׳ ויקנהו פוטיפר. אע״ג שלא בקל היה יכול לעשות כן אחרי אשר נמכר לדימוסיא מ״מ השתדל בהמצאה אשר לא יורידוהו המדנים סרסרי הדימוסיא אלא הישמעאלים שמכרו המה הורידוהו שמה על השוק ולא נודע לאיש כי נמכר לדימוסיא תחלה. והיה גם בזה טובה ליוסף לשעה זו. כי המדנים המה אנשים רעים אשר חברתם הרגילה עם עבדים קשה על איש יקר רוח כיוסף אבל הישמעאלים היו סוחרים בשארי דברים ואין להם עסק עם עבדים רק במקרה בא להם עסק יוסף ומספר הכתוב שהיה פוטיפר איש מצרי שלא נחשוב שהסיבה שהשתדל פוטיפר כ״כ בזה משום שהיה ממדינת כנען כמו שמצוי שעובדים במלוכה אנשים ממדינה אחרת. ובאשר מצא עבד מכנען היודע טבע בני כנען ערבה עליו עבודתו. ואה״כ כי לא כן הדבר אלא הי׳ איש מצרי ומ״מ השתדל הרבה בזה ע״פ השגחה פרטית: ל״ט:א׳קכ״ז א׳ ויהי ה׳ את יוסף. שלא יארע לו שום מכשול וסיבה: ב׳ ויהי איש מצליח. מלבד שלא אירע לו מכשול עוד היו מעשיו בהצלחה: ג׳ ויהי בבית אדוניו המצרי. היה בהשגחה שלא העמידו האדון בשדה או במקום אחר חוץ לביתו ולא היה האדון מרגיש כ״כ בהצלחתו. אבל היה בבית האדון עוסק במלאכת הבית. ע״כ וירא אדוניו כי ה׳ אתו. לשמרו מכל סיבה. ראה עוד וכל אשר הוא עשה וגו׳ הצלחה אלהית ניכרת אשר היא רק בידו ולא משום הצלחת האדון אלא רק בידו: ל״ט:א׳קכ״ט א׳ וישרת אתו. לא בביתו כאשר עד כה אלא את גופו ועוד העלהו ב׳ ויפקדהו על ביתו. לא לעשות בעצמו אלא ממונה ונגיד ומצוה על משרתי ביתו ונכסיו בכלל ביתו. דביתו משמעו כ״פ רשותו. ג׳ וכל יש לו. עבודת המלך שעל האדון שהוא ישיות שלו. שררותו וכבודו גם זה נתן בידו: ל״ט:א׳ק״ל א׳ הפקיד אתו בביתו. משמעות בביתו בעוד לא הפקידו לאדון על ביתו אלא היה עוד בביתו ממש ה״מ לעבודת הבית: ב׳ ועל כל אשר יש לו. ואח״כ שמינהו למושל על כל אשר יש לו. והאי לו קאי על תיבת אשר בפ״ע ועל תיבת יש בפ״ע. כמו אם היה כתוב על כל אשר לו ועל כל יש לו. ופי׳ אשר לו מה שברשות עצמו נכסיו ממש ויש לו היינו עבודת המלך שבידו כמש״כ: ג׳ את בית המצרי. היינו ביתו ממש היינו נשיו ובניו: ד׳ ויהי ברכת ה׳ בכל אשר יש לו. בין בנכסי עצמו והיינו אשר לו. בין בשררותו בעבודת המלך שבידו והיינו יש לו. בין בבית בין בשדה הן בנכסיו בעסקי בית ובעסקי שדה וכן במסי המלוכה בשניהם : ל״ט:א׳קל״א א׳ ויעזב כל אשר לו. נכסי עצמו משא״כ כל יש לו היינו נכסי המלך לא היה יכול לעזוב בלי לדעת חשבון מאומה שהרי יחייב ראשו למלך אם לא ידע מה לענות מש״ה לא כתיב כאן יש לו: ב׳ ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. הנה זה בטבע לידתו ואינו ענין לכאן ואי משום סיבת אשת אדניו כמש״כ הרמב״ן אינו ענין לדעת על מה נשאה עיניה עליו ועי׳ פרש״י. ולי נראה דבאשר מי שהוא עמל בעבודה משחית תארו מש״ה הגיד המקרא שיוסף לא היה עמל כ״כ אע״ג שהיו עסקיו רב מאד. והיינו משום שהלך הכל בהצלחה אלהית באופן היותר טוב : ל״ט:א׳קל״ב א׳ אחר הדברים האלה. שהיה מצליח ולא היה עמל כלל שע״כ היה יפה תאר ויפה מראה. ומש״ה אירע לו: ב׳ אל יוסף. על מיבעי. אלא הפי׳ שהיה קישוטה והרמת עיניה סמוך ליוסף כדי לעוררו לזנות עד שהעזה פניה יותר. ג׳ ותאמר שכבה עמי. עי׳ מש״כ בס׳ ויקרא ט״ו י״ח: ל״ט:א׳קל״ג א׳ וימאן. העיד הכתוב שהוא בלי שום טעם מאן לעשות בעילתו בעילת זנות אלא שהוכרח לתת לאשת אדוניו טעמים כמוסים מזה : ב׳ הן אדני. אינו עושה חשבון עמדי כי הנני נאמן בעיניו: ג׳ וכל אשר יש לו נתן בידי. בין נכסי עצמו בין נכסי המלכות האמין בידי. ועתה כאשר אעשה זאת וגם זה גניבה הוא יחשדני גם על נכסיו ויבקש ממני חשבונות רבים: ל״ט:א׳קל״ד א׳ איננו גדול וגו׳. עוד טעם שהרי הטיב כ״כ עמדי שהגדיל אותי עד מעלתו ואם כן ה״ז כפיית טובה: ב׳ ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. שירע לי שיחשדני וירע לו כי חמת גבר מקנאת אשתו רבה מאד: ג׳ וחטאתי לאלהים. שלא תאמר דבכלל הצלחתי יהא שלא יוודע לו לא כן. שהרי חטאתי בזה לאלהים. ואיך יצליחני בזה. וביאר הכתוב דברי יוסף באשר כל דבריו אלה גרמו לסבב אל המטרה שחפץ ה׳ דכאות אותו צדיק כאשר יבואר: ל״ט:א׳קל״ה א׳ לשכב אצלה. כפרש״י וש״מ. שנזהר מדברים המביאים לידי מכשול ע״כ לא שכב אצלה היינו בחדרה שמא תבא ותשכב אצלו ולא יוכל להשמט ממנה: ב׳ להיות עמה. ביחוד המביא לידי עבירה אך יחוד ביום אינו מביא כ״כ לידי עבירה ע״כ ויהי כהיום הזה. בעצם אור היום ולא עלה ע״ד שתהי מעיזה כ״כ לבקש כזה ביום. ע״כ ויבא הביתה לעשות מלאכתו. מש״ה לא ירא מהרהור שלו. שהרי יהא טרוד בעבידתיה. כדאיתא בב״מ דצ״א א׳: ל״ט:א׳קל״ז א׳ וינס ויצא החוצה. משמעות חוצה מתפרש בשני אופנים. א׳ חוץ המקום והחדר שעומד. ב׳ השוק והרחוב שבעיר שנקרא חוץ ומעתה אי כתיב וינס החוצה היה במשמע שנס מן החדר לחוץ. ע״כ כתיב ויצא. שהלך עוד למרחוק מחדרו. היינו שיצא אל השוק להסיח דעת ממה שאירע לו ולא נס בשוק אלא הלך כדרך יוצא לשוק: ל״ט:א׳קל״ח א׳ וינס החוצה. היא ראתה שנס חוץ לחדר וכסבורה וחששה שמא נס במהומה הלאה ויעשה פרסום. וכ״כ הספורנו. ולולא זאת היתה מסתרת כל הענין. אך עתה. ל״ט:א׳קל״ט א׳ איש עברי. לא אמרה להן עבד כמו שאמרה להאדון. משום דלפי דבריה לאנשי ביתה שבא לשכב עמה ממש. אין נ״מ אם הוא עבד או ב״ח משרת בבית הכל הוא עול גם לו גם להאדון שהביא איש כזה לבית: ב׳ עברי. שידוע היה שהעברים מחוממים בכל מעשיהם כדאי׳ ביצה דכ״ה ב׳ דתיהם של אלו אש. ופרש״י מנהגם של אלו אש שהן עזים כאש: ג׳ לצחק בנו. הבינה מדברי יוסף טענות מיוחדות שא״א למלא רצון אשת האדון בפרטות. מה שאין בזה טעם בשארי בני בית. וגם ראתה אותו יפה שהוא סיבה עלולה לזנות כדאיתא ביומא דל״ה ב׳ נאה הייתי וטרוד ביצרי. ע״כ חשבה שבאמת הוא רועה זונות ומפתה נשי הבית מש״ה מצאה לב לאמר להן בפשיטות לצחק בנו עד שבא אלי לשכב עמי. לפתות אותי שאתרצה לו: ד׳ ואקרא בקול גדול. כפי הראוי להיות נבהל על פתוי כזה: ל״ט:א׳ק״מ א׳ וינס ויצא החוצה. באשר לא ידעה בברור אם רץ ונס גם בשוק. ע״כ אמרה שהלך בשוק להסיח דעת מתאותו בקרב המון בני אדם ושיחתם. והדבר מובן שעשתה כן כדי שבבוא האדון יגידו גם המה כי הוא רועה זונות ורגיל בכך. אבל לא מצינו דבר השפחות להאדון מאומה. מובן שהן לא ענו לה כלל. או שהגידו שחלילה לא צחק בהם מעולם. וא״כ יש להבין למאי נכתב בפרשה דברי האדונית לבני הבית אלא בא ללמדנו שזה היה סיבה לדברי האדונית להאדון כאשר יבואר ומזה נתגלגל המסובב בהשגחה: ל״ט:א׳קמ״ב א׳ כדברים האלה. אין הפי׳ כדברים שדברה לאנשי ביתה. דא״כ לא היה ראוי לכתוב עוד דבריה להאדון שאמרה בא אלי וגו׳. ולהלן עוד כתיב ויהי כשמע וגו׳ אשר דברה אליו לאמר כדברים האלה עשה לי עבדך. כ״ז מיותר. אלא הפי׳ להיפך כדברים האלה שמפרש הכתוב באופן אחר ממה שאמרה לאנשי הבית. משום שהבינה שלא כמו שחשבה. וא״כ אולי יחקור האדון מהם ותשאר כזבנית ע״כ שינתה דבריה ואמרה בא אלי העבד. שהוא באמת עבד קנוי לאדוניו וממילא אשת האדון אדונתו ואין לו להקל בה: ב׳ העברי. שהם עם עז ואינו נכנע לאדונו בכל לב: ג׳ אשר הבאת לנו לצחק בי. ולא אמרה לשכב עמי אלא אמרה כי היקל הרבה בכבודה ונתגרה עמה בצחוק מכאיב לב כאלו רוצה לבא עליה ופושט בגדו לפניה. והוא קלות ראש באדונו: ל״ט:א׳קמ״ג א׳ ויהי כהרימי קולי. לא אמרה ואקרא בקול גדול שהרי אין דרך לצעוק מר ע״ד ליצנות ובזיון. אלא הרימה קול לגעור בו: ב׳ ואקרא. לבני הבית שיגערו גם המה בו: ג׳ וינס החוצה. לא היה לו לפי טענה זו לצאת לשוק מש״ה אמרה שברח מחדרה כדי שלא תוסיף לגער בו: והנה היא היתה מוכרחת להגיד איזה קובלנא להאדון שהרי כבר נתפרסם ע״י קריאת אנשי הבית שהיה כאן איזה מקרה עם יוסף. וכ״ז גרם דברי יוסף שלולא זה לא היה לה לקרוא את אנשי הבית כמש״כ לעיל י״ד ואלו לא היתה קוראה אותם היה טוב לפניה להשתיק הענין. אע״ג שמתחלה חשה שמא נס לשוק ויעשה פרסום כמש״כ לעיל י״ג מכ״מ אחר שעברו איזה שעות עד בוא האדון ואין שום שמועה מן השוק מגעת לה הלא טובה לה השתיקה אבל דברי יוסף הגיע לקרוא לאנשי הבית להוכיח צדקתה וכאשר נוכחה שלא כן היתה מוכרחת לעשות קובלנא אחרת עד שקצף אדוניו: ל״ט:א׳קמ״ד א׳ כדברים האלה וגו׳. באשר חקר האדון וכי אפשר שהחל להתלוצץ בראשונה בצחוק מגונה כזה וענתה כדברים האלה עשה לי. כ״פ היקל בי בליצנות אלא שלא שמתי לב ע״ז עד שבא לזה הצחוק: ל״ט:א׳קמ״ה א׳ אשר אסירי המלך אסורים. משום שהיה שר הטבחים ע״כ היה בית הסוהר הלז בידו. והושיבו שם: ב׳ ויהי שם בבית הסהר. דרך הנכנסים לבית הסוהר בא׳ משני אופנים. א׳ שעונשו לשבת שם כמה שנים או לעולם. והוא טוחן שם או עובד איזה עבודה אחרת ומתפרנס בשם בשפלות. ב׳ מי שנדרש לדונו מושיבים אותו במאסר ובמשמר שם שלא יברח עד שמוציאים את דינו ובזה האופן יושב שם בלי עבודה אלא ניזון מאוצר המלך. וע׳ להלן מ׳ ג׳ ד׳. וסיפר הכתוב שיוסף נכנס לבית הסוהר באופן שישב שם לחלוטין: ל״ט:א׳קמ״ו א׳ ויט אליו חסד. לשון הטיה הוא למעלה מדרך העולם דדרך יושבי בית הסהר שאין שם חן וחסד. כי המה בעלי עול וגניבה וכדומה. אבל מכ״מ על יוסף הטה חסד בהשגחה פרטית. שכל יושבי בית הסוהר התחסדו עמו ונהגו בו כבוד. ויותר מזה ויתן חנו: ל״ט:א׳קמ״ז א׳ ויתן שר וגו׳. יצא מזה תועלת ליוסף שהיה עוד מוראו על כל יושבי בית הסוהר: ב׳ הוא היה עושה. הוא המצוה ומכניס ומוציא מעשיהם למכירה וזהו גמר תכלית מע״י וזהו נקרא ג״כ עשיה להביא לידי תכלית כמש״כ ב׳ ד׳ וע״ש: ל״ט:א׳קמ״ח א׳ ראה את כל מאומה בידו. באשר נתן עינו עליו ביחוד כי מסתמא לא בחנם הכניס אותו אדוניו לבית הסוהר עבד כזה אשר חזותו מוכיח עליו כי יקר הוא אבל לא מצא מאומה: ב׳ באשר ה׳ אתו. ע״כ לא אירע שום מחסור בעניניו. ועוד ראה כי. ג׳ ואשר הוא וגו׳. ראה שמצליח יותר מדרך הטבע. וניכר שצדיק הוא וה׳ מצליחו עבור זה:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-לט
רשב"ם: מ״ד:א׳ס״ב מ״ד:א׳ס״ג מ״ד:א׳ס״ד א׳ הבקר אור – האיר, כמו: ראו נא כי אורו עיני לשעבר. וכן: מה טובו אוהליך יעקב. מ״ד:א׳ס״ה א׳ יצאו את העיר – כמו: עברו וסבו את העיר. וכן: כצאתי את העיר. כמו: בני יצאוני יצאו ממני. מ״ד:א׳ס״ו א׳ והוא נחש ינחש בו – יש לומר שהיה מראה עצמו לעיניהם כיודע עניינים על ידי קסם ונחש. ויש מפרשים: חכם כמותי ינחש על ידי הכוס מי גנבו ממני, לפי שכתוב לפנינו כי נחש ינחש איש אשר כמוני ואין כתוב שם ינחש בו. מ״ד:א׳ס״ז מ״ד:א׳ס״ח מ״ד:א׳ס״ט מ״ד:א׳ע׳ מ״ד:א׳ע״א א׳ כדבריכם כן הוא – שהרי כולכם שותפים וכן מנהג סוחרים ללקות זה על זה, אבל איני חפץ אלא הוא לבדו יהיה לי עבד. מ״ד:א׳ע״ב מ״ד:א׳ע״ג מ״ד:א׳ע״ד מ״ד:א׳ע״ה מ״ד:א׳ע״ו א׳ איש אשר כמוני – כי דרך השרים לקסום קסם כמו שמצינו כי עמד מלך בבל על אם הדרך לקסום קסם והנני יודע מי גונב ממוני. מ״ד:א׳ע״ז מ״ד:א׳ע״ח מ״ד:א׳ע״ט א׳ כי כמוך כפרעה – הרי אתה כמלך ויראתי מחרון אפך. מ״ד:א׳פ׳ א׳ אדני שאל – אתה גרמת לנו להביאו הנה וחולין הוא לך לעכבו. מ״ד:א׳פ״א מ״ד:א׳פ״ב א׳ ואשימה עיני עליו – אפילו פשע גנאי הוא למושל הארץ להכרית דבריו. מ״ד:א׳פ״ג א׳ ועזב את אביו ומת – אביו ימות. מ״ד:א׳פ״ד מ״ד:א׳פ״ה מ״ד:א׳פ״ו מ״ד:א׳פ״ז מ״ד:א׳פ״ח מ״ד:א׳פ״ט מ״ד:א׳צ׳ מ״ד:א׳צ״א א׳ ונפשו קשורה בנפשו – אביו. ולכך בראותו כי אין הנער ומת. מ״ד:א׳צ״ב מ״ד:א׳צ״ג א׳ כי עבדך – לכך אני מדבר יותר מכל אחי. ואהיה עבד תחתיו.
תולדות יצחק על בראשית פרק-לט
תולדות יצחק: מ״א:א׳קצ״ז א׳ ופרעה חולם היה ראוי שיאמר ופרעה מלך מצרים אלא לפי שהחלום היה ביאור ובו תחלת מפלתו שנהפך לדם וגם רמז שימות בים ולא הזכירו מלך אלא במעלת יוסף לכבודו שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים וגם לומר שמעלת יוסף היא סבת מלכותו שכל הארץ היתה נאבדת אלא בעצתו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם: ב׳ על היאור היה ראוי שיאמר על שפת היאור כמו שאמר הנני עומד על שפת היאור אלא שזה הוא ספור התורה רמז לנו רשעו שהיה עושה עצמו אלוה ושהיה שליט על היאור שנא' לי יאורי ואני עשיתיני וכשספר חלומו נתבייש לומר כן: מ״א:א׳רל״ה א׳ אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וגומר. יש בזה הענין ספקות: הספק הא' למה האמין פרעה פתרונו של יוסף אולי יהיה שקר כפתרון החרטומים שסמוך לפתרונו עשאו שליט בכל ארץ מצרים היה ראוי שימתין אם הוא אמת ואז ימליכהו ואם יהיה נמצא אח"כ שקר במה יהיה נשאר שלטנותו: הספק הב' איך החרטומים שהיו חכמים גדולים לא ידעו לפתור פתרון שהתינוקות יודעים ששבלים טובות הם שני שבע ושבלים רקות שני רעב וכן פרות טובות ורעות. והיתר הספק הא' הוא שאע"פ שרז"ל אמרו ארורים הרשעים שאין טובתן שלימה מזכירו בלשון בזיון נער שוטה עברי שלשוננו אינו מכיר עבד כתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך כל דבריהם אמת. אבל דרך הפשט כל דברי שר המשקים היו להגדיל ידיעתו ושלא היה חכם לבד אלא גם כן רוח הקדש שורה עליו ויתן אותי במשמר ואת שר האופים כפל מלת אותי לפי שא"ת שמה שפתר לי טוב ולשר האופים תלייה הוא לפי שראה שבית האסורים שלו קשה משלי וברזל באה נפשו יותר ממני אינו כן אלא אותי ואת שר האופים בשוה וא"ת לפי שהוא חלם בלילה שמושל מאדים ואני חלמתי בלילה שמושל צדק אינו כן בלילה א' חלמנו וא"ת לפי שחלומו מבולבל ושלי מסודר ולזה ראה שחלומו רע אינו כן איש כפתרון חלומו פירוש חלום הראוי לפתרון לא חלום בלתי מסודר שא"א לפותרו וא"ת שהוא זקן ולמד חכמה אינו כן אלא נער וא"ת הוא מכשף עברי הוא וא"ת שהוא בן חורין ולמד חכמה וזוכר אותה עבד הוא ואם למד שכח שלבו טרוד בעבדות וא"ת אדוניו חכם ולמד ממנו אינו כן שהוא עבד לשר הטבחים ששרים כאלו אין בהם חכמה ובמלאכתם עוסקים וא"כ אינו חכם אלא נביא ולזה האמינוהו ולזה אמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו ואמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אמר כל לכלול גם לחלומות שר המשקים ושר האופים. תשובה ב' שראה שפתרון זה מתיישב בשכל ששבלים טובות הם שבע ושבלים רעות רעב ופרות טובות לחרוש ולזרוע. והיתר הספק הב' איך החרטומים לא ידעו לפתור פתרון מבואר כזה. התשובה שאמרו שהחלום צריך שיורה חידוש ושיהיה איפשר להיות ושבע אינו חידוש במצרים שנילוס עולה ומשקה ורעב הוא נמנע שנילוס עולה ומשקה והאמת שהכל סבה מאת ה' ואיך יעלה יוסף לגדולה אם החרטומים יהיו פותרים האמת לכן הקב"ה השיב חכמים אחור ודעתם סכל כן נראה לי בתשובת אלו הספקות. עוד שני ספקות בענין פרעה עם נבוכדנאצר: הספק הא' מדוע פרעה לא שכח החלום ונבוכדנאצר שכחו שאלו החלומות מן השמים באו: הספק הב' מדוע פרעה לא צוה להאביד לחרטומים ונבוכדנאצר צוה להאבידם שפרעה היה יותר ראוי בזה לפי שאמר להם חלומו ונבוכדנאצר לא היה ראוי שיאבדם לפי ששאל מה שאין לו מבוא בחכמה אלא בנבואה כמו שאמרו לו חכמיו. היתר הספק הא' שנבוכדנאצר היה שונא מאד לישראל שהרג מהם רבבות והיה מכלה אותם בשנאתו לולי רחמי שמים לכן סבב הקב"ה שישכח גם החלום לשיהיה דניאל אהוב למלך ולא ירע יותר לישראל וכשהגיד לו גם חלומו עשאו אלוה ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין אמר לנסכא ליה אבל פרעה די לו שידע יוסף הפתרון שלא היה לו ולמצרים שנאה עם העברים אלא מיאוס לאכול לחם עמהם. תשובה ב' שחלום נבוכדנאצר פתרונו היה בד' מלכיות עד המשיח ואם היה דניאל פותר חלום לבד היה נבוכדנצר אומר הרוצה לשקר ירחיק עדיו לכן שכח גם החלום לשיראה בעיניו ולבבו יבין שכל דברי דניאל האמת והצדק. תשובה ג' שאם היה שוכח פרעה חלומו לא היה אומר שר המשקים אתנו עברי שיודע החלום שנשכח שלא ידע שר המשקים אלא שיודע לפתור חלומות ואחר שפרעה לא יצטרך אלא פתרון החלום יוכל לומר ושם אתנו נער עברי שידענו. והיתר הספק הב' מדוע נבוכדנאצר צוה להאביד לכל חכמי בבל ופרעה לא צוה כן נבוכדנאצר עשה כדין לפי שחכמיו יעצוהו שיהרוג לכהנים ויחריב בהמ"ק שאם היה קיים היה שואל מה החלום הזה אשר חלם ונביאי ישראל היו משיבים לו או באורים ותומים והיה ראוי שחכמי בבל שיעצו כן יהיו יודעים להשיב כמו שישיבו אורים ותומים וכמו שאחז"ל על פסוק ענו כשדאי קדם מלכא לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא יוכל להחוייא ומלתא די מלכא שאיל יקירא ואחרן לא איתי די יחוינה להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי ודרז"ל אמרו לו כשהיה בהמ"ק קיים היה אדם הולך אצל הנביא או אצל הכהנים ושואל באורים ותומים ומגלה לו הדבר וזהו רמז הכתוב שאמר ואחרן כאלו אמר ואהרן לא איתי די יחוינה שאותיות אחה"ע מתחלפות אמר להם אתם יעצתם להחריבו מיד כעס ואמ' להובדא לכל חכימי בבל אבל פרעה לא היה ראוי שיהרוג לחרטומי' שהחכמים אין יודעים כל הדברים. תשובה שנייה לא היה דין שפרעה ישמיד לחרטומים לפי שאם היו אומרים אין אנו יודעים פתרונו דין היה שישמידם אבל הם היו פותרין ז' בנות אתה מוליד וז' אתה קובר ואע"פ שלא היה מתיישב בדעתו לא היה דין להרגם שיאמרו האמת אתנו ותמתין כי יבוא פתרוננו: ב׳ אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. פי' הוא היה חכם מאחר שפתר החלום ונבון במה שאמר ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם ויפקד פקידים על הארץ וחמש וגו' שזה אינו פתרון אלא תבונה לשלא יכרת הארץ ברעב. או יאמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת שרוח אלהים בך לא יש נבון וחכם שיהיה דומה לך שאתה נבון וחכם וגם בך רוח אלהים והנבונים החכמים האחרים אין בהם רוח אלהים וזהו טעם כל. או יאמר אחרי הודיע אותך את כל זאת שנתת עצה שאינה פתרון החלום והוא ירא פרעה איש נבון וחכם אני אומר שאין נבון וחכם כמוך שיספיק שתפתור חלום ובזה תהיה חכם אבל מה שאמרת עוד ירא פרעה איש נבון וחכם זהו עצת נבון שיעצת כך לפי שראית שאין נבון וחכם לאותו מינוי כמוך ויעצת כך לפי שאבחר בך וזאת תבונה גדולה ובעבור זהו החידוד שעשית ראוי אתה לשלטנות וגדולה ולזה אמר כל ולכן אתה תהיה הפקיד: מ״א:א׳רמ״א א׳ ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וסמך לזה ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע לפי שא"א שיוסף יהיה נושא מצרית שאיש מאמונה אחד ואשה מאמונה אחרת אי איפשר שיכנסו לחופה זה עם זה ולכן שנה שמו כאלו יוסף המיר דתו לדת מצרים חס ושלום וכן אומרים עוד היום במצרים שנשאר להם מיוסף שכשרוצים לעשות שליט צריך שיהיה עבד והוא שקונה אותו שר הטבחים ואומרים שצריך שיהיה כופר בדתו וקוראים לו דירי ניגאדו:
צרור המור על בראשית פרק-לט
צרור המור: מ׳:תתקכ״ג א׳ אחר כך אמר חטאו משקה מלך מצרים והאופה. בענין שתבא רפואה לצדיק על ידם. ואמר לאדוניהם למלך מצרים לומר שחטאו בשני פנים. הא' מצד היות אדוניהם שעשה עמהם טובות שלא היו ראוים להם לתת חייו בידם כי אולי היו קטני הערך. והב' שחטאו מצד היות מלך מצרים מלך גדול. וז"ש ויקצוף פרעה על שני סריסיו. ולא אמר שני הסריסים אלא שני סריסיו. שהוא עשאם סריסים אע"פ שלא היו ראוים. וכן שהיו סריסיו המיוחדים בנאמנות חיי המלך. ואם היו ממונים על דבר אחר לא היה חטאם גדול. אבל היו שר המשקים ושר האופים. ומאכל המלך ויין משתיו צריך שמירה רבה כמוזכר בסריסי אחשורוש ובסריסי אלסכנדרוס מוקדון. ויחלמו חלום בהיותם אסורים בבית הסוהר בענין שבא החלום ברוב ענין. ולכן חלם שר המשקים והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים. להורות על שלשה ימים אחר שראה תכיפות הדברים כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים בבת אחת. לכן אמר בעוד ג' ימים ישא פרעה את ראשך. יפקוד או יסלח חיוב ראשך. ולפי שראה יוסף שהיה החלום טוב. אמר איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא לבשר גאולתם של ישראל. כדכתיב גפן ממצרים תסיע ומעלתם של ישראל בתורה נביאים וכתובים כנגד שלשה שריגים וכנגד כהנים לוים וישראלים. כמוזכר במקומו במסכת חולין. וכן רמוז בסתרי התורה שראתה עינו של שר המשקים עניינים גדולים בעתיד. ולכן הזכירו ד' כוסות בפרשה זו כנגד ד' כוסות שעתיד פרעה לשתות. וכנגד ד' לשונות של גאולה שכתוב בגלות מצרים. ולקחתי וגאלתי והוצאתי והבאתי. וכנגד זה אנו עושים ארבעה כוסות בליל פסח. וכוס חמישי לא הוזכר. ולדעת האומר כוס חמישי. הוא סומך על כוס האחרון של הפרשה. ויתן את הכוס על כף פרעה והוא הכוס הנזכר. וכן רמז בדבריו ארבעה גליות שעתידות לעבור על ישראל כנגד ארבעה כוסות. וכוס ה' לא הוזכר דכתיב ועיניתיך לא אענך עוד. והנה גפן לפני הוא גלות מצרים שהיה סמוך לפניו. ובגפן ג' שריגים משה ואהרן ומרים. וכוס פרעה בידי הוא גלות בבל. ואקח את הענבים הנותרים ואשחט אותם אל כוס פרעה. זה גלות מדי בימי המן ששחטו הענבים בשתיית המלך והמן. וכן שחטו הענבים ישראל מיין נסיכם. ואתן את הכוס על כף פרעה זה גלות יון. ונתת כוס פרעה בידו זה גלות אדום דכתיב גם עליך תעבור כוס. ואז ישובו ישראל כמשפטם הראשון כדכתיב חדש ימינו כקדם. ואז יתקיים פורה דרכתי לבדי וגומר. ולפי שכל אלו הבשורות בפיו פתר לו לטוב ואמר לו כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך אחר שאני כלול בחלומך בכלל הגפן. וזה כשתראה פתרון חלומי שנתקיים לטוב. וזהו כאשר ייטב לך אחר שאני המבשר. ועשית נא עמדי חסד ואיני שואל ממך דבר אלא הזכירה. וזהו והזכרתני אל פרעה לפי שאיני יכול לצאת בלי מאמר אחר שאני אסור במקום אסירי המלך. ואיני שואל ממך דבר גדול אלא והוצאתני מן הבית הזה ולא מן הבור. כי אתה רואה בעיניך שאיני אסור בבית האסורין אלא פקיד וממונה עליהם. והטעם כי גנוב גנבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה בפועל ממה שדברו עלי כי שמו אותי מתחלה בבור. ורמז באומרו כי גנוב גנבתי שלא יחשוב שהוא היה מן המכשפים והקוסמים ובחכמת הכישוף פתר חלומו. שאינו כן אלא גונבתי מארץ העברים זכה וברה מגדלת חכמים. ואוירא דארעא דישראל מחכים. וכן עם העברים עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה הוא וביניהם נתגדלתי וקניתי חכמה. ולא תאמר שאע"פ שאני חכם ונבון. מעשי אינם הגונים. כי גם פה לא עשיתי מאומה ממה שהעלילו עלי: מ׳:תתקל״ח א׳ אחר כך סיפר שר האופים חלומו. והתחיל באף וחרון ואמר אף אני בחלומי והנה שלשה סלי חורי על ראשי. אמר יוסף באף וחרון התחלת באף תספה. ואמר שראה העוף אוכל אותם מעל ראשו. בכאן ראה גליות של ישראל וחרבן בתיהם והריגת הצדיקים והעוף אוכל אותם כדכתיב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים כמוזכר בספר הזוהר. וכשראה יוסף כך השיב גמולו בראשו בענין שיתקיים בו חלומו כדכתיב ותלה אותך על עץ. וזהו בענין חלמא לשנאך ופשריה לערך. ולכן אני סבור כי לפי שראה דבריו קשים ורעים נגד ישראל חטף דברים מפיו ולא הניחו לו לדבר. וז"ש בכאן ויען יוסף ויאמר כלומר. קודם שהשלים דברו ענה לו בענין שלא ידבר יותר. מה שלא אמר בשר המשקים שלא אמר כן בו אלא ויאמר לו יוסף שהניח לו לדבר ולהאריך. לפי שהיו כל דבריו בשורה טובה לישראל. אבל בכאן אמר ויען ויאמר זה פתרונו שלשה הסלים שלשת ימים הם. כך עולים בגימטריא חשבונו של זה כחשבונו של זה. וסיפר שביום הולדת את פרעה שהוא יום שנולד בו עשה משתה כמנהג המלכים. וסיפר ששב המלך לשר המשקים על משקהו כאשר פתר לו יוסף. ועכ"ז לא זכר שר המשקים את יוסף אפי' בינו לבין עצמו כמו שאמר לו כי אם זכרתני אתך. וישכחהו מלהזכירו אל פרעה כמו שאמר לו והזכרתני אל פרעה:
אבן עזרא על בראשית פרק-לט
אבן עזרא: {ו} ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם. יש אומרים שהוא כנוי לשכיבת אשתו וזה רחוק. ועוד כי אדוני יוסף סריס היה. והנכון בעיני שכל אשר לו היה בידו חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם. כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי: ויהי יוסף יפה תאר. כאמו: {י} לשכב אצלה. אפי' לשכב במקום קרוב ממנה: או להיות עמה. לדבר שיחות: {יא} ויהי כהיום הזה. משבוע אחד מהיום שהחלה לדבר לו שכבה עמי או מחדש אחד או אחר שנה תמימה והוא הנכון בעיני: לעשות מלאכתו. מלאכת הבית או הממון כי פקיד היה על הכל. ודרש ואין איש דברי יחיד: {יד} הביא לנו. בעלי: {יט} ויחר אפו. ואע"פ כן לא הרגו כי בספק היה הדבר אצלו: {כא} בית הסהר. לא נדע אם הוא לשון הקדש או לשון מצרים בעבור שפירש אחריו ואמר מה הוא. כמו האחשתרנים שהוא לשון פרם ופירש שהם בני הרמכים: {כב} ואת כל אשר עושים. יש אומרים כי הי' מתעסק באומנות שיחיה ממנו כאשר היו עושים האסורים והקרוב אלי כפירושו כל אשר היו צריכים כאילו היה הוא העושה כי פקיד היה עליהם והפסוק הבא אחריו לעד:
מיני תרגומא על בראשית פרק-לט
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-לט
תרגום אונקלוס: {א} וְיוֹסֵף אִתָּחַת לְמִצְרָיִם וּזְבָנֵהּ פּוֹטִיפַר רַבָּא דְפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא גְּבַר מִצְרָאָה מִידָא דַּעֲרָבָאֵי דִּי אֲחִתוֹהִי לְתַמָּן: {ב} וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ דְּיוֹסֵף וַהֲוָה גְּבַר מַצְלָח וַהֲוָה בְּבֵית רִבּוֹנֵהּ מִצְרָאָה: {ג} וַחֲזָא רִבּוֹנֵהּ אֲרֵי מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ וְכֹל דִּי הוּא עָבֵד יְיָ מַצְלַח בִּידֵהּ: {ד} וְאַשְׁכַּח יוֹסֵף רַחֲמִין בְּעֵינוֹהִי וְשַׁמֵּשׁ יָתֵהּ וּמַנְיֵהּ עַל בֵּיתֵהּ וְכָל דִּי אִית לֵהּ מְסַר בִּידֵהּ: {ה} וַהֲוָה מֵעִדַּן דְּמַנִּי יָתֵהּ בְּבֵיתֵהּ וְעַל כָּל דִּי אִית לֵהּ וּבָרִיךְ יְיָ יָת בֵּית מִצְרָאָה בְּדִיל יוֹסֵף וַהֲוָה בִּרְכְּתָא דַּיְיָ בְּכָל דִּי אִית לֵהּ בְּבֵיתָא וּבְחַקְלָא: {ו} וּשְׁבַק כָּל דִּי לֵהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵּהּ מִדַּעַם אֶלָּהֵן לַחְמָא דִּי הוּא אָכֵל וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאֵי בְחֶזְוָא: {ז} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וּזְקָפַת אִתַּת רִבּוֹנֵהּ יָת עֵינָהָא לְיוֹסֵף וַאֲמֶרֶת שְׁכוּב עִמִּי: {ח} וְסָרֵיב וַאֲמַר לְוַת אִתַּת רִבּוֹנֵהּ הָא רִבּוֹנִי לָא יְדַע עִמִּי מָה דִּבְבֵיתָא וְכֹל דִּי אִית לֵהּ מְסַר בִּידִי: {ט} לֵיתוֹהִי רַב בְּבֵיתָא הָדֵין מִנִּי וְלָא מְנַע מִנִּי מִדַּעַם אֶלָּהֵן יָתִיךְ בְּדִיל דְאַתְּ אִתְּתֵהּ וְאֶכְדֵּין אֶעְבֵּיד בִּישְׁתָא רַבְּתָא הָדָא וְאֵחוֹב קֳדָם יְיָ: {י} וַהֲוָה כַּד מַלֵּילַת עִם יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלָא קַבִּיל מִנַּהּ לְמִשְׁכַּב לְוָתַהּ לְמֶהֱוֵי עִמַּהּ: {יא} וַהֲוָה כְּיוֹמָא הָדֵין וְעַל לְבֵיתָא לְמִבְדַּק בְּכִתְבֵי חָשְׁבְּנֵהּ וְלֵית אֱנַשׁ מֵאֲנָשֵׁי בֵיתָא תַּמָּן בְּבֵיתָא: {יב} וַאֲחִדְתֵּהּ בִּלְבוּשֵׁהּ לְמֵימַר שְׁכוּב עִמִּי וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ בִּידַהּ וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא: {יג} וַהֲוָה כַּד חֲזַת אֲרֵי שָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ בִּידַהּ וַעֲרַק לְשׁוּקָא: {יד} וּקְרַת לַאֲנָשֵׁי בֵיתַהּ וַאֲמֶרֶת לְהוֹן לְמֵימָר חֲזוֹ אַיְתִי לָנָא גַּבְרָא עִבְרָאָה לְחַיָּכָא בָנָא עַל לְוָתִי לְמִשְׁכַּב עִמִּי וּקְרֵית בְּקָלָא רַבָּא: {טו} וַהֲוָה כַד שְׁמַע אֲרֵי אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתִי וַעֲרַק וּנְפַק לְשׁוּקָא: {טז} וַאֲחִתְּתֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתַהּ עַד דְּעַל רִבּוֹנֵהּ לְבֵיתֵהּ: {יז} וּמַלֵּילַת עִמֵּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין לְמֵימָר עַל לְוָתִי עַבְדָּא עִבְרָאָה דִּי אַיְתֵיתָא לָנָא לְחַיָּכָא בִי: {יח} וַהֲוָה כַּד אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשָׁבְקֵהּ לִלְבוּשֵׁהּ לְוָתִי וַעֲרַק לְשׁוּקָא: {יט} וַהֲוָה כַד שְׁמַע רִבּוֹנֵהּ יָת פִּתְגָּמֵי אִתְּתֵהּ דִּי מַלֵּילַת עִמֵּהּ לְמֵימַר כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין עֲבַד לִי עַבְדָּךְ וּתְקֵף רָגְזֵהּ: {כ} וּנְסִיב רִבּוֹנֵהּ דְּיוֹסֵף יָתֵהּ וִיהָבֵיה לְבֵית אֲסִירֵי אֲתַר דִּי אֲסִירֵי מַלְכָּא אֲסִירִין וַהֲוָה תַמָּן בְּבֵית אֲסִירֵי: {כא} וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ דְּיוֹסֵף וּנְגַד לֵהּ חִסְדָּא וִיהָבֵהּ לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי רַב בֵּית אֲסִירֵי: {כב} וִיהַב רַב בֵּית אֲסִירֵי בִּידָא דְיוֹסֵף יָת כָּל אֲסִירַיָּא דִּי בְּבֵית אֲסִירֵי וְיָת כָּל דִּי עָבְדִין תַּמָּן עַל מֵימְרֵהּ הֲוָה מִתְעֲבֵד: {כג} לֵית רַב בֵּית אֲסִירֵי חָזֵי יָת כָּל סָרְחָן בִּידֵהּ בְּדִי מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵּהּ וְדִי הוּא עָבֵד יְיָ מַצְלָח: [פ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-לט
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְיוֹסֵף אִיתָּחַת לְמִצְרַיִם וְזַבְּנֵיהּ פּוֹטִיפַר עַל דְחַמְיֵיהּ שַׁפִּיר בְּגִין לְמֶעֱבַד עִמֵיהּ מִשְׁכְּבֵיהּ דְכוּרָא וּמִן יַד אִתְגְזַר עֲלוֹי וְיָבִישׁוּ שַׁעַבְזוֹי וְאִסְתָּרַס וְהוּא רַבָּאֵי דְפַרְעה רַב סַפּוֹקְלַטוֹרְיָא גְבַר מִצְרָאֵי בְּעַרְבְנוּתָא מִן עַרְבָאֵי דְאַחֲתוֹהִי לְתַמָן: {ב} וַהֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָא דְיוֹסֵף וַהֲוָה גְבַר מַצְלָח וַהֲוָה בְּבֵית רִבּוֹנֵיהּ מִצְרָאֵי: {ג} וַחֲמָא רִבּוֹנֵיהּ אֲרוּם מֵימְרָא דַיְיָ הֲוָה בְּסַעֲדֵיהּ וְכָל דְהוּא עָבִיד יְיָ מַצְלַח בִּידֵיהּ: {ד} וְאַשְׁכַּח יוֹסֵף רַחֲמִין בְּעֵינוֹי וְשַׁמֵשׁ יָתֵיהּ וּמַנְיֵיהּ אַפַּטְרוֹפּוֹס עַל בַּיְיתֵיהּ וְכָל דְאִית לֵיהּ מָסַר בִּידֵיהּ: {ה} וַהֲוָה מֵעִידָן דְמַנְיֵיהּ אַפַּטְרוֹפּוֹס עַל בַּיְיתֵיהּ וְעַל כָּל דְאִית לֵיהּ וּבְרִיךְ יְיָ יַת בֵּית מִצְרָאֵי בְּגִין זְכוּתֵיהּ דְיוֹסֵף וַהֲוָה בִּירְכָתָא דַיְיָ בְּכָל מַה דְאִית לֵיהּ בְּבֵיתָא וּבְחַקְלָא: {ו} וּשְׁבַק כָּל דְאִית לֵיהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵיהּ מִדַעַם אֱלָהֵן אִנְתְּתֵיהּ דִשְׁכִיב גַבָּהּ וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאִי בְּחֶזְוָא: {ז} וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וּזְקָפַת אִתַּת רִבּוֹנֵיהּ יַת עֵינָהּ בְּיוֹסֵף וַאֲמָרַת שְׁכוֹב עִמִי: {ח} וְסָרִיב לְמִקַרְבַיָא לְגַבָּה וַאֲמַר לְאִתַּת רִבּוֹנֵיהּ הָא רִבּוֹנִי לָא יְדַע עִמִי מִדַעַם מַה בְּבֵיתָא וְכָל דְאִית לֵיהּ מָסַר בִּידִי: {ט} לַיְיתֵיהּ רַב בְּבֵיתָא הָדֵין מִינִי וְלָא מְנַע מִנִי מִדַעַם אֱלָהֵין יָתָךְ מִן בִּגְלַל דְאַנְתְּ אִינְתְּתֵיהּ וְאֵיכְדֵין אֶעֱבִיד בִּשְׁתָּא רַבְּתָא הָדָא וְאֵחוּב קֳדָם יְיָ: {י} וַהֲוָה כְּדֵי מַלִילַת עִם יוֹסֵף יוֹמָא דֵין וְיוֹם מָחְרָא וְלָא קַבֵּיל מִינָהּ לְמִשְׁכּוּב גַבָּהּ לְמֶהֱוֵי מִתְחַיֵיב עִמָהּ בְּיוֹם דִינָא רַבָּא לְעַלְמָא דְאָתֵי: {יא} וַהֲוָה בְּיוֹמָא הָדֵין וְעַל לְבֵיתָא לְמֵיבְחוּשׁ בְּפִנְקְסֵי חוּשְׁבָּנֵיהּ וְלֵית אֱנַשׁ מֵאִינְשֵׁי בֵיתָא תַּמָן בְּבֵיתָא: {יב} וְאַחַדְתֵּיהּ בִּלְבוּשֵׁיהּ לְמֵימַר שְׁכוּב עִמִי וְשַׁבְקֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ בִּידָהּ וְאָפַק לְשׁוּקָא: {יג} וַהֲוָה כְּדִי חָמַת אֲרוּם שָׁבַק לִלְבוּשֵׁיהּ בִידָהּ וְאָפַק לְשׁוּקָא: {יד} וְרָמַת חֶלְבּוֹנָא דְבֵיעָתָא בְּדַרְגְשָׁא וּקְרַת לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַאַמַרַת חָמוּן שִׁכְבַת זַרְעָא דְאַטִיל דֵין דְאַיְיתִי רִיבּוֹנְכוֹן לָנָא גְבַר עִבְרָאֵי לְמִגְחוֹךְ בָּנָא עַל לְוָתִי לְמִשְׁכּוֹב עִמִי וּקְרִית בְּקָלָא רָמָא: {טו} וַהֲוָהּ כַד שָׁמַע אֲרוּם אֲרֵימִית קָלִי וּקְרִית וְשָׁבַק יַת לְבוּשֵׁיהּ לְוָתִי וְאָפַק לְשׁוּקָא: {טז} וְאַנְחַת לְבוּשֵׁיהּ גַבָּהּ עַד דְעַל רִבּוֹנֵיהּ לְבַיְיתֵיהּ: {יז} וּמַלִילַת לֵיהּ כְּפִתְגָמַיָא הָאִלֵין לְמֵימַר עַל לְוָתִי עַבְדָא עִבְרָאֵי דְאַיְיתֵיתָא לָנָא לְמִגְחוֹךְ בִּי: {יח} וַהֲוָה כַּד אֲרֵימִית קָלִי וּקְרֵית וְשַׁבְקֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ לְוָתִי וְעָרִיק לְשׁוּקָא: {יט} וַהֲוָה כְּדִי שְׁמַע רִבּוֹנֵיהּ יַת פִּתְגָמֵי אִנְתְּתֵיהּ דְמַלִילַת עִמֵיהּ לְמֵימַר כְּפִתְגָמַיָא הָאִלֵין עָבַד לִי עַבְדָךְ וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ: {כ} וּנְסִיב עֵטָתָא רִבּוֹנֵיהּ דְיוֹסֵף מִן כּוּמְרָנַיָא דְבַדְקַן דְחֶלְבּוֹנָא הוּא וְלָא קְטַל יָתֵיהּ וְיַהֲבֵיהּ בְּבֵי אֲסִירֵי אָתַר דַאֲסִירֵי מַלְכָּא אֲסִירִין וַהֲוָה תַמָן בְּבֵית אֲסִירֵי: {כא} וַהֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדֵיהּ דְיוֹסֵף וּנְגַד עֲלֵיהּ חִיסְדָא וִיהַב רַחֲמוּתֵיהּ בְּעֵינֵי רַב בֵּית אֲסִירֵי: {כב} וּמַנִי רַב בֵּית אֲסִירֵי בְּיַד יוֹסֵף יַת כָּל אֲסִירַיָא דִבְבֵית אֲסִירֵי וְיַת כָּל דְעָבְדִין תַּמָן הוּא מִפְקָד לְמֶעֱבַד: {כג} לֵית צְרוֹךְ לְרַב בֵּית אֲסִירֵי לְמִנְטַר יַת יוֹסֵף כְּאוֹרַח כָּל אֲסִירַיָא אֲרוּם לָא חָמֵי יַת כָּל סוּרְחַן בִּידֵיהּ בְּגִין דְמֵימַר דַיְיָ הֲוָה בְּסַעֲדֵיהּ וּדְהוּא עֲבִיד יְיָ מַצְלָח:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-לט
תרגום ירושלמי: ד׳ וּמַנֵי יָתֵיהּ אַפִּיטְרוֹפּוֹס: י״ח וַהֲוָה כַּד אַרְעִימִית קָלִי: כ׳ בְּבֵית חֲבוּשָׁה:
רלב"ג על בראשית פרק-לט
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il