{א} וְאֵלֶּה תֹּֽלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם: {ב} עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַֽחִתִּי וְאֶת אָֽהֳלִֽיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַֽחִוִּֽי: {ג} וְאֶת בָּֽשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיֽוֹת: {ד} וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵֽל: {ה} וְאָֽהֳלִֽיבָמָה יָֽלְדָה אֶת (יעיש) יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָֽעַן: {ו} וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַֽעֲקֹב אָחִֽיו: {ז} כִּֽי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָֽכְלָה אֶרֶץ מְגֽוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶֽם: {ח} וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם: {ט} וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִֽיר: {י} אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵֽי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יא} וַיִּֽהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַֽז: {יב} וְתִמְנַע הָֽיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶֽאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יג} וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יד} וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָֽהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת (יעיש) יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹֽרַח: {טו} אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵֽי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַֽז: {טז} אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָֽה: {יז} וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָֽשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יח} וְאֵלֶּה בְּנֵי אָֽהֳלִֽיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָֽהֳלִֽיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָֽׂו: {יט} אֵלֶּה בְנֵֽי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּֽוּפֵיהֶם הוּא אֱדֽוֹם: (ס) {כ}  שביעי  אֵלֶּה בְנֵֽי שֵׂעִיר הַֽחֹרִי יֽשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַֽעֲנָֽה: {כא} וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדֽוֹם: {כב} וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַֽאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָֽע: {כג} וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָֽם: {כד} וְאֵלֶּה בְנֵֽי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַֽעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִֽיו: {כה} וְאֵלֶּה בְנֵֽי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָֽהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָֽה: {כו} וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָֽן: {כז} אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַֽעֲוָן וַֽעֲקָֽן: {כח} אֵלֶּה בְנֵֽי דִישָׁן עוּץ וַֽאֲרָֽן: {כט} אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַֽחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָֽה: {ל} אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַֽחֹרִי לְאַלֻּֽפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִֽיר: (פ) {לא} וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָֽלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: {לב} וַיִּמְלֹךְ בֶּֽאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָֽבָה: {לג} וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָֽה: {לד} וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּֽימָנִֽי: {לה} וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִֽית: {לו} וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָֽה: {לז} וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵֽרְחֹבוֹת הַנָּהָֽר: {לח} וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּֽוֹר: {לט} וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵֽיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָֽב: {מ}  מפטיר  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹֽמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵֽת: {מא} אַלּוּף אָֽהֳלִֽיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹֽן: {מב} אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָֽר: {מג} אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֽשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדֽוֹם: (פפפ)
רש"י על בראשית פרק-לו
רש"י: {ב} עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון, ונקראת בשמת על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודת אלילים: אהליבמה. היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית, לומר, שהיא כופרת בעבודת אלילים כדי להטעות ג את אביו: בת ענה בת צבעון. אם בת ענה לא בת צבעון, ענה בנו של צבעון, שנאמר ואלה בני צבעון ואיה וענה, מלמד שבא צבעון על כלתו אשת ענה, ויצאת אהליבמה מבין שניהם, והודיעך הכתוב שכולן בני ממזרות היו: {ג} בשמת בת ישמעאל. ולהלן קורא לה מחלת, מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (מדרש שמואל פי"ז), ג' מוחלים להן עונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו עונותיו: אחות נביות. על שם שהוא השיאה לו משמת ישמעאל, נקראת על שמו: {ה} ואהליבמה ילדה וגו'. קרח זה ממזר היה, ובן אליפז היה, ד שבא על אשת אביו אל אהליבמה אשת עשו, שהרי הוא מנוי עם אלופי אליפז בסוף הענין (ב"ר פב, יב.): {ו} וילך אל ארץ. לגור ה באשר ימצא: {ז} ולא יכלה ארץ מגוריהם. להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה (ב"ר פב, יג.) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר, ומפני ו הבושה שמכר בכורתו: {ט} ואלה. התולדות שהולידו בניו משהלך לשעיר: {יב} ותמנע היתה פילגש. להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה, שנאמר ואחות לוטן תמנע, ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה, מן החורים שישבו בה לפנים, אמרה, איני זוכה להנשא לך, ז הלואי ואהיה פילגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז, ח מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם, וכשגדלה נעשית פילגשו, וזהו ואחות לוטן תמנע, ולא מנאה עם בני שעיר, שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב: {טו} אלה אלופי בני עשו. ראשי ט משפחות: {כ} יושבי הארץ. שהיו יושביה קודם שבא עשו לשם. ורבותינו דרשו (שבת פה.). שהיו בקיאין בישובה של ארץ, מלא קנה זה לזיתים, מלא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין ויודעין אי זו נטיעה ראויה לה: {כד} ואיה וענה. וי"ו יתירה, והוא כמו איה וענה, והרבה יש במקרא, תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח, יג.), נרדם ורכב וסוס (תהלים עו, ז.): הוא ענה. האמור למעלה שהוא אחיו של צבעון, וכאן הוא קורא אותו בנו, מלמד שבא צבעון על י אמו והוליד את ענה: את הימם. פרדים. הרביע חמור על סוס וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים, שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא, מימי לא שאלני אדם כ על מכת פרדה לבנה, וחיה (חולין ז:). (והלא קא חזינן דחיה, אל תקרי וחיה אלא וחיתה, כי המכה לא תתרפא לעולם. ברש"י ישן). ולא הוזקק לכתוב לנו משפחות החורי, אלא מפני תמנע, ולהודיע גדולת אברהם כמו שפירשתי למעלה: {לא} ואלה המלכים וגו'. שמנה היו, וכנגדן העמיד יעקב, ובטל מלכות עשו ל בימיהם, אלו הן, שאול, ואיש בשת, דוד ושלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט. ובימי יורם מ בנו כתיב, בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך (מלכים-ב ח, כ.), ובימי שאול כתיב אין מלך באדום נצב מלך: {לג} יובב בן זרח מבצרה. בצרה מערי מואב היא, שנאמר ועל קריות ועל בצרה וגו' (ירמיה מח, כד.), ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות נ עמהם, שנאמר כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד, ו.): {לה} המכה את מדין בשדה מואב. שבאכ מדין על מואב למלחמה, והלך מלך אדום לעזור את מואב, ומכאן אנו למדים, שהיו מדין ומואב מריבים זה עם זה, ובימי בלעם עשו שלום להתקשר על ישראל: {לט} בת מי זהב. מהו זהב, עשיר היה, ואין זהב חשוב בעיניו לכלום: {מ} ואלה שמות אלופי עשו. שנקראו על שם מדינותיהם ס לאחר שמת הדר, ופסקה מהם מלכות, והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם, וכן מפורש בדברי הימים (-א א, נא.) וימת הדר ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו': {מג} מגדיאל. הוא רומי:
חסלת פרשת וישלח:
רמב"ן על בראשית פרק-לו
רמב"ן: {ב} עדה בת אילון. היא בשמת בת אילון ונקראת בשמת (לעיל כו לד) על שם שהיתה מקטרת בשמים לעבודה זרה ואהליבמה היא יהודית אותו רשע כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו בשמת בת ישמעאל ולהלן הוא קורא לה מחלת (לעיל כח ט) מצאתי בהגדת מדרש ספר שמואל (פרק יז) שלשה מוחלין להם על כל עונותיהם גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה ולמד הטעם מכאן לכך נקראת מחלת שנמחלו לו עונותיו כל זה לשון רש"י והנה לא נתן טעם באבי אהליבמה שנקרא שם בארי וכאן ענה ובשמת בת ישמעאל יהיה שם העצם והוא שם תואר לקטור הבשמים ובבראשית רבה (סז יג) אמרו נתן עשו דעתו להתגייר מחלת שמחל לו הקב"ה על עונותיו בשמת שנתבשמה דעתו עליו והנה שניהם תאר אין שם העצם נודע בם ולכך אמר רבי אברהם כי היו לה שני שמות וגם לאביה ויתכן לומר כי השתים נשים ההם מתו בלא בנים אולי נענשו בעבור שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה ונשא אחות אשתו בת אלון ואחרת אהליבמה בת ענה אבל בת ישמעאל אחות נביות בעבור שהיה לה שם כעור בלשון הקדש מחלת קרא את שמה בשם הנכבד אשר היה לאשתו הראשונה מלשון בשמים כי היתה חביבה עליו בעבור שהיתה ממשפחתו ואיננה רעה בעיני יצחק אביו {ו} ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו. זה המסע היה אחרי שוב אחיו מחרן והאחזו בארץ כנען כמו שאמר כאן ואפשר שהיה גם אחרי מות אביהם והנה בעוד אחיו בחרן היה עשו בשעיר ככתוב למעלה (לב ד) אבל הענין כי עשו הלך לשעיר בימי אלופי החרי יושבי הארץ ויהי לשר הולך עם ד' מאות איש ובניו וביתו היו בארץ כנען ויתכן שהיתה לו שם אחוזה במקום אחד במישור לא בהר שעיר על כן ייחס לו ארצה שעיר שדה אדום ואחרי שחזר אחיו לארץ כנען פנה לו מפניו כי ידע שארץ כנען נחלת אחיו אשר נתן לו אביו בברכתו ולקח בניו וכל נפשות ביתו עם רב והלך לשעיר להתיישב שם ואז נלחם בבני שעיר החרי יושבי הארץ כי אולי פחדו ממנו ולא היו נותנים אותו לבא בגבולם בהר שעיר שהיו שם המבצרים אלא שישב בשדה אדום במקומו הראשון וישמידם ה' מפניהם ויירשום וישבו תחתם כאמור במשנה תורה (דברים ב כא) ולכך יאמר שם (ב ה) כי ירושה לעשו נתתי את "הר" שעיר וטעם וילך אל ארץ אמר אונקלוס אל ארץ אחרת ורש"י פירש לגור באשר ימצא כי הלך אל ארץ אשר ימצא לו מקום לחנותו עד שבא אל הר שעיר וישב שם והנכון בעיני שיאמר וילך אל ארץ שעיר וחסרו הכינוי בעבור היותו מובן שכבר הזכיר (לעיל לב ד) שהיה עומד בארץ שעיר והידוע כי לשם יוליך ביתו ויזכיר בסמוך (פסוק ח) וישב עשו בהר שעיר ונמצא כזה (מלכים א טז יח) ויבא אל ארמון בית המלך וישרף עליו את בית מלך ושיעורו בית המלך הזה שהיה בו וכן וישרף את הבמה הדק לעפר ושרף אשרה (מלכים ב כג טו) כלומר אשר לירבעם הנזכרת במקום ההוא וכן ויאמר יואב לכושי לך הגד למלך וישתחו כושי ליואב ( יח כא) וחמור והאריה (מלכים א יג כח) וכן כי נשברו אניות בעציון גבר (שם כב מט) האניות וכן רבים אף כאן וילך אל ארץ כמו אל הארץ ארץ שעיר הנזכרת {ז} ולא יכלה ארץ מגוריהם. טעמו עיר מגוריהם היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק כי ארץ כנען תשא כזה וכזה אלף פעמים אבל עשו בראותו כי לא יוכל לעמוד בעירו ובמקומו עזב את כל הארץ לאחיו והלך לו {ט} ואלה תולדות עשו אבי אדום. בא להזכיר התולדות אשר הולידו בניו אחרי שהלכו עמו לשעיר כי הוא לא הוליד שם והנה החל ממנו לומר הוא הוליד את אליפז ורעואל והם הולידו בארץ שעיר תולדות הללו ויזכיר עמהם בני אהליבמה הנולדים בארץ כנען אף על פי שלא הזכיר להם תולדות בארץ שעיר כדי שימנו עם אחיהם בני עשו הנזכרים בתחילת הפרשה ועוד בעבור היותם בשעיר אלופים כי כל אלופיהם יזכיר {יב} ותמנע היתה פילגש. מפני שלא הקפיד בכל האחרים להודיע שם האם דרשו רבותינו (ב"ר פב יד) כי זה להודיע גדולתו של אברהם אבינו כמה היו תאבים להדבק בזרעו שהרי תמנע זו בת אלופים היתה שנאמר ואחות לוטן תמנע אמרה איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פילגש כמו שכתב רש"י ויתכן כי בני אליפז החמשה היו ידועים לו כי הולידם מנשיו ועמלק בעבור היותו בן פלגש לא היה לו שם באחיו והיה נכלל עם בני עשו בעבור היותו מזרעו והוצרך הכתוב לומר כי אמו פלונית אשר הוא נודע לה ילדתו לאליפז אבל איננו בכלל בני עשו ולא יושב עמהם בהר שעיר כי בבני הגבירות יקרא לו זרע ולא בבן הפילגש כי לא יירש בן אמה עם בניו כמו שעשה אביו והנה אנחנו נצטוינו בבני עשו שלא נתעב אותם (דברים כג ח) ולא נקח את ארצם (שם ב ה) והם כל בניו הידועים לו היושבים בשעיר כי הם הנקראים אדום על שמו אבל בן הפילגש אינו בכלל בני עשו ולא עמהם בארצם ונצטוינו בו בהפך לתעב אותו ולמחות את שמו וכתב רש"י עוד ובדברי הימים (א א לו) מונה תמנע בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר החורי ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה היתה פילגשו וזהו ואחות לוטן תמנע (להלן פסוק כב) ולא מנאה מבני שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב ואין דעתי סובלת זה כי היה ראוי לומר בדברי הימים "ותמנע בתו" ולמה ימנה האשה בבנים אולי לא יקפיד הכתוב בכך בדבר הידוע כי מצינו שם בדברי הימים (א ה כט) ובני עמרם אהרן ומשה ומרים ובני אהרן נדב ואביהוא וגומר ואם כן ראוי שנאמר כי תמנע זאת היא בת אליפז אשר ילדה לו אשת שעיר החורי אחרי מות אישה והיתה אחות לוטן מן האם ונשאה אליפז לפילגש שהעכו"ם מותר בבתו או נאמר על דעת רבותינו כי תמנע הנזכר בדברי הימים הוא תמנע האלוף הנזכר למטה (בפסוק מ) שנמנה שם מבני אליפז כאשר נמנה קרח והוא בן אהליבמה כי שניהם היו ממזרים נולדו מאחד ונמנים עם בני האחר כי רחוק שימנה האשה בין הבנים בתוכם ועל דרך הפשט יש לחשוב בו כי תמנע פילגש אליפז אחרי לידתה את עמלק ילדה בן ותקש בלדתה ותמת ותקרא את שמו תמנע בעבור הזכיר שמה ואביו אליפז קרא לו קרח ולא הזכיר הכתוב הבן הזה לתמנע אמו כדי שלא יאריך כי הכונה היתה למנות עמלק בפני עצמו אבל בני אליפז שבעה היו ומנה הכתוב האלופים דרך מעלתם על כן הקדים קנז וקרח לגעתם ואני עוד סובר בכתוב הזה מה שאמרו רבותינו בשלשים ושתים מדות (מדה יא) שהאגדה נדרשת אמרו סדור היה ראוי להיות אלא שנחלק שנאמר (דהי"ב ל יח) כי מרבית העם וכו' וגם רודפי הפשט יאמרו כן בפסוקים אחרים וכן זה יאמר בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע וחזר ואמר היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק ולא הזכיר שם הפילגש והאמת שהיא אחות לוטן תמנע והיא הסבה שלא הזכיר שמה כי לא רצה לאמר שני פעמים ותמנע לזכר ולנקבה והנה בני אליפז שבעה והם האלופים הנזכרים לו אבל החליפו שם זה הקטן בעבור היות שמו כשם הפילגש שלא יחשב כבנה וקראוהו קרח בעלותו למעלת אלוף ורבי אברהם אמר כי קרח בן אהליבמה אשת עשו הוא נמנה פעמים כי הוא הקטן מבני אהליבמה וגדלתו עדה וכן בני מיכל בת שאול כדברי רבותינו (סנהדרין יט) ועל דעת הזו יהיה פירוש הכתוב בדברי הימים כי תמנע ילדה עמלק שיהיה שיעורו ולתמנע עמלק וחסרו הלמ"ד כדרך ושני שרי גדודים היו בן שאול ( ד ב) לבן שאול והנכון מה שחשבתי בו וטעם אלה בני עדה על הרוב כי עמלק איננו בנה וכן אלה בני יעקב אשר ילד לו בפדן ארם (לעיל לה כו) אינו על בנימין {כ} אלה בני שעיר החרי. החרי שם איש היה אבי אומה קדמונית תקרא על שמו כמו האמורי והפריזי כמו שנאמר (דברים ב כב) אשר השמיד את החורי מפניהם ונקרא שעיר על שם הארץ שנקראת שעיר והשם הזה היה לארץ מן עשו שהוא איש שעיר מיום שהלך שם ואילך וכן שם אדום ממנו היה אבל הכתוב הפריש ביניהם כי אלה הם בני שעיר החורי שהיו יושבי הארץ למבראשונה לא בני שעיר האדומי אשר בא שם ועוד אפרש יחוס החורי במשנה תורה (דברים ב י) בעזרת השם וכתב רבי אברהם הזכיר הכתוב זה להפריש יחוסי שעיר ועשו כי ישראל יצוו על בני עשו ורש"י כתב (בפסוק כד) לא הוזקק לכתוב משפחות החורי אלא מפני תמנע להודיע גדולת אברהם {כב} ואחות לוטן תמנע. כמו ואחות תובל קין נעמה (לעיל ד כב) ואחיותיהם צרויה ואביגיל (דהי"א ב טז) ותמר אחותם (שם ג ט) וסרח אחותם (להלן מו יז) כי המנהג ליחס הבת אל האחים והיה ראוי שתמנה למעלה עם בני שעיר ודישון ואצר ודישן ותמנע אחותם אבל היתה אחות לוטן בת אביו ובת אמו לא אחות שאר האחים ולכן רצה ליחס אותה אליו או שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב ואיננה בת שעיר החורי {כד} ואלה בני צבעון ואיה וענה. הוי"ו יתירה וכן עבד אביך ואני מאז ועתה ואני עבדך ( טו לד) דין שניהם אני ואלה ראשי בית אבותם ועפר וישעי (דהי"א ה כד) וכמוהם רבים והנה צבעון זה הוא הבן השלישי לשעיר החורי והוליד שני בנים אלו איה וענה וסיפר הכתוב כי ענה זה בן צבעון הוא אותו ענה שמצא הימים במדבר ברעותו החמורים של צבעון אביו להבדיל בינו ובין ענה דודו אחי צבעון אביו וזה ענה בן צבעון הוא חמיו של עשו
"אשר מצא את הימים" – כדעת מקצת רבותינו בתלמוד (פסחים נד) הם הפרדים וזה האיש מצא כי יולידו מין שלא במינו ואין כן בשאר מיני הכלאים ואמר במדבר ברעותו החמורים כי היו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות והרביעם עם הסוסיות והולידו ונראה שנחשב לו בדורו לחכמה כי הכיר במיניהם שהם קרובים בטבע ויולידו והיה נודע במעשה ההוא ועל כן יתארהו בו ואונקלוס תרגם גבריא והנראה מסברתו כי ענה זה באו עליו מן האומה הנקראת אימים לפנים עם גדול ורם כענקים (דברים ב י) ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו והוא היה במדבר ואין עוזר לו ותמצא ידו להם והציל מידם והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך (תהלים כא ט) ולא המציתך ביד (שאול) דוד ( ג ח) או יאמר שמצא אותם ונצל והיה נודע בגבורה הזאת ונכון הוא {כה} ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה. דרך הכתוב לאמר בבנות כן כמו ואת דינה בתו (להלן מו טו) וזה ענה הוא הבן הרביעי לשעיר החורי אחי צבעון הנמנה אחריו למעלה (בפסוק כ) כי הפרשה תמנה שבעה בני שעיר החורי כתולדותם והיה לזה ענה בן אחד יקרא גם כן דישון כשם דודו ולו בת תקרא אהליבמה כשם קרובתה בת ענה בן צבעון ולכך יאמר הכתוב באשת עשו (לעיל פסוק ב) אהליבמה בת ענה בת צבעון להגיד כי היא בת ענה שמצא הימים נכדת צבעון לא אהליבמה בת ענה בן שעיר החורי אחי צבעון ועל דעת קצת רבותינו (פסחים נד) אין בפרשה רק איש אחד הנקרא ענה והוא בן צבעון שבא בזנות על אמו אשת שעיר החורי וימנה אותו הכתוב (בפסוק כ) בבני שעיר החורי כי יחשבוהו האנשים כבנו ויקראוהו ענה בן שעיר וגדלו בין בניו בחשבו שהוא בנו וימנה אותו הכתוב פעם אחרת (בפסוק כד) על פי האמת בן לצבעון וזה מדרשם של דורשי חומרות כמו שמוזכר במסכת פסחים (שם) ואיננו דברי הכל בגמרא ולא משמעו של מקרא כלל {כו} ואלה בני דישן חמדן ואשבן. הוא דישון הבן החמישי לשעיר כי אין קפידא שיקראנו דישן או דישון רק כשהם בפסוק אחד להבדיל בין שניהם וכן ויעש חירום את הכיורות ויכל חירם (מלכים א ז מ) והוצרך הכתוב בכאן לקראו דישן שלא יחשב שהוא דישון בן ענה הנזכר בסמוך ליחס לו תולדות כי כן יהיה במשמע {לא} ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. נכתב זה להגיד כי נתקימה בו ברכת יצחק שאמר לו ועל חרבך תחיה (לעיל כז מ) כי גברו על בני שעיר החורי ומלכו עליהם בארצם ואלה הערים מדינות בארץ אדום כי בצרה לאדום היא כמו שכתוב (ישעיהו לד ו) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום וכן ארץ התימני מאדום כמו שנאמר בו (עובדיה א ט) וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו וכולם כך המה אבל ספר הכתוב כי לא היו מלך בן מלך כאשר היו בישראל
"ולפני מלך מלך" – ימים רבים קודם ואין טעם "לפני מלך מלך" שנמשכה מלכות אלה עד מלכות ישראל (ראה רש"י ורד"ק) אבל לאמר כי אז לא תהיה להם מלכות לקיים "ואת אחיך תעבוד" (לעיל כז מ) ויתכן שאלו כולם בימי משה כבר עברו כי היו זקנים בעת שהמליכו אותם ולא האריכו ימים {לה} וטעם המכה את מדין בשדה מואב. להגיד גבורתו שבאו המדינים בשדה מואב להשגב עמם ונצח את כלם {לח} ובעל חנן בן עכבור. היה ממקום שאול על כן לא הזכיר לו עיר אחרת ויתכן שהיה חנן מקום והוא בעל עליו ואחרי כן מלך {מ} ואלה שמות אלופי עשו. מתחלה (פסוקים טו-יט) מנה בני בניו שהיו אלופים בדור ההוא ואחר כן הצליחו מזרעו למלוכה ואחרי כן פסקה מלכותם וחזרו ונתנו את אלו אלופים לראש וכך נאמר בדברי הימים (א א נא) וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע כך פירש רש"י ומה שאמר למשפחותם למקומותם בשמותם למושבותם בארץ אחוזתם (פסוק מג) כי הראשונים היו כל האחים אלופים יושבים כלם בעיר אחת מושלים בעם כאחד או כענין נשיאי שבט וראשי בתי אבות אבל אלו אחרונים היו אלופים למשפחותם כי כל אחד היה אלוף לכל משפחות בני עשו ובכל מקומות מושבותם והוא לבדו נקרא בדור אלוף אין אחר נקרא כן בכל ארץ אחוזתם כי היו כמלכים לארצם אבל לא ישבו לכסא להם ולא נתנו עליהם הוד מלכות ונכתבה הפרשה בדרך הנבואה לדעת רבים (רש"י וראב"ע והרד"ק) ואיננו נכון כי הנבואה למה תזכיר את אלה ועד איזה זמן תמנה ותפסיק בהם אבל הנכון שכל אלה לפני התורה ונאמר שמשלו כאחד ויהיה פירוש למקומותם שמשל כל אחד במקומו או שהיה ממשלתם זמן מועט ושנות רשעים תקצורנה (משלי י כז) {מג} מגדיאל. זו רומי לשון רש"י ולא הבינותי זה כי אם נאמר שיהיה נבואה לימים רבים ולעתים רחוקות הנה מלכים רבים מלכו לאדום על מלכות רומי ואין רומי אלוף אבל היא מלכות גדולה ואמתני ותקיפא יתירה לא היה כמוה בממלכות אבל מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר (לח) בשכר שפינה את כליו מפני יעקב אחיו נתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל ומגדיאל זו רומי שנאמר אלוף מגדיאל אלוף עירם כוונתם בזה מה שהודעתיך כמה פעמים כי היו המקרים בראשונים רמז לזרעם והנה אלה האלופים האחרונים עשרה עם מגדיאל רמז שיהיו מלכי אדום בממשלתם במלכות הרביעית עשרה ימלכו על ארץ אדום והעשירי מהם ימלוך על רומי ומשם תתפשט אחרי כן מלכותם על כל העולם ולזה ירמוז שם מגדיאל שיתגדל על כל אל כמו שאמר בו (דניאל יא לו) ועשה כרצונו המלך ויתרומם ויתגדל על כל אל וזהו שנאמר (שם ז כד) וקרניא עשר מינה מלכותא עשרה מלכין יקומון ואחרן יקום אחריהון והוא ישנא מן קדמיא ואמרו בבראשית רבה (עו ו) כלם ביוצאי ירכו של עשו הכתוב מדבר ודרשו (שם פג ד) אלוף עירם שהוא עתיד לערום תיסוריות למלך המשיח במהרה יגלה חסלת פרשת וישלח
אור החיים על בראשית פרק-לו
אור החיים: {א} וישב יעקב וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר פסוק זה שהלא כבר אמר בפרשה הקודמת (ל"ה כ"ז) ויבא יעקב וגו' היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק וכל עוד שלא יודיע הכתוב שיצא יודע אני כי שם קנה ישיבתו. עוד צריך לדעת למה כפל לומר ארץ מגורי אביו בארץ כנען, ואם ליחד המקום היה לו לומר בחברון, ואם להודיע כי הוא ארץ מגורי אביו הלא כבר אמר בפרשה הקודמת אשר גר שם אברהם ויצחק:
אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את הר שעיר מכח זכות אביו חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב. ואמר וישב וגו' נתכוין להודיע מדת טובו שלא התנהג בארץ אלא בגרות הגם שראה שעשו ירש ירושתו והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ וכמו שפירשתי בפרשה הקודמת (ל"ה י"ב) בפסוק לך אתננה, אף על פי כן לא עשה בו רושם והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו, בארץ כנען פירוש שהיה מתנהג בה כארץ לא לו אלא ארץ כנען:
או יאמר הגם שהיא ארץ כנען הנתנת לו מורשה אף על פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים על ידי תולדות יוסף, והוא אומרו אלה תולדות יעקב יוסף וגו' ונמכר למצרים וירדו אבותינו מצרים והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם: {ב} אלה תולדות. רבותינו ז"ל אמרו (ב"ר פ' י"ב) כל מקום שנאמר אלה וגו', וכאן פסל תולדות עשו, ואם לזה כיון לא היה צריך כי כבר נפסל עשו והיוצא מהפסול פסול:
עוד צריך לדעת אומרו תולדות יעקב יוסף והיכן הם עשרה שבטים. ורז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מהם אמרו כי יכוין לומר שהוא העיקר, ומהם אמרו כי כמו שאירע לזה אירע לזה זה נולד מהול וזה נולד מהול וזה מהדרש:
ויראה כוונת הכתוב היא על דרך אומרם ז"ל (שם) בקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אומרו אלה תולדותיו של יעקב פירוש מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב הוא יעקב הגורם במה שביקש לישב דכתיב וישב יעקב ובזה תולדותיו הם אלה יוסף בן וגו' ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו:
עוד ירצה להודיע שהגם שעברו כמה מאורעות רעות על יעקב מיום היותו, נרדף מעשו מלבן עמוס התלאות, יחשבו כלם כאין, בערך מאורע זה של יוסף, והוא אומרו אלה פסל מאורעות שעברו עליו כי כולם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם:
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י"ב שבטים כיעקב אלא על ידי מעשה פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו עשרה המה הצדיקים יצאו מעשרה אצבעותיו ולא נשארו לו אלא ב' אפרים ומנשה, והוא שרמז כאן באומרו אלה תולדות וגו' פסל פרט א', מהי"ב שלא היו בעולם מטעם הנזכר:
עוד יתבאר על דרך אומרו בספר תהלים (ע"ז) בני יעקב ויוסף סלה. ואמרו ז"ל (סנהדרין יט:) שטעם שיחס בני יעקב ליעקב וליוסף להיות שיוסף זנם בשני רעב ופרנסם נקראו על שמו ע"כ. והוא עצמו שרמז כאן באומרו תולדות יעקב יוסף פירוש באמצעות יוסף היה קיום לכל תולדותיו. או ירצה על זה הדרך תולדות יעקב וגם יוסף. והרבה מקראות מדברים כן דכתיב (שמות א' ב') ראובן שמעון וכאלו אמר ושמעון גם כאן כאלו אמר ויוסף, ונתן הכתוב טעם לקריאת שם כולם עליו במה שגמר אומר בן שבע עשרה וגו' ונתגלגלו הדברים וירד מצרימה ועלה לגדולה והוצרכו אחיו אליו ופרנסם ואת טפם ולטעם זה יקראו על שמו כי הוא הזן ומפרנס לכלן:
בן שבע עשרה. טעם שהוצרך לספור שני יוסף, נתכוין להודיע אומרם ז"ל במסכת ברכות (נה:) לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה וכו', ואם כן אם לא היה מודיע הכתוב בן י"ז שנה לא היינו יודעים זה:
עוד ירצה על דרך אומרם בגמ' (קידושין כט:) האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו', הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהוצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו', ועיין בסמוך:
היה רועה וגו'. קשה היה לו לומר היה רועה הצאן את אחיו, כי לא לאחיו היה רועה. עוד צריך לדעת הכוונה באומרו והוא נער וגו'. ורז"ל (ב"ר פ' פ"ד) אמרו היה עושה מעשה נערות ולדבריהם למה את בני בלהה, ופרש"י והיה רגיל את בני בלהה, והוא פי' רחוק. עוד צריך לדעת אומרו נשי אביו. מי לא ידע כי הם נשי אביו, עוד צל"ד אומר ויבא יוסף את דבתם וגו' מה היא דבתם רעה ועל מי סמך עליו הכתוב להבין את הדברים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש:
אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך היה רועה את אחיו בענין הצאן פי' בדרך אכילת צאן, ואומרו והוא נער פי' מזמן היותו נער והוא מתגורר ומתחבר עם בני בלהה. ואומרו נשי אביו פירוש לחושבם בגדר נשי אביו באין הפרש ממנו אליהם, ובזה לא קשה שקורא אותו נער והוא בן י"ז שנה כי חוזר אל זמן הקודם, וממוצא דבר אתה למד מאומרו רועה את אחיו בדין הצאן הא למדת שנחשדו אצלו בפרט זה ומאומרו את בני בלהה וגו' נשי אביו הא למדת כי הוא היה חושב כן ולא זולתו, ומעתה כשאמר הכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם הוא על פרטים הנרמזים בסמוך, והוא שאמרו ז"ל (שם) ברוח קדשם שאמר עליהם שהיו אוכלים אבר מן החי והוא הנרמז בצאן, וגם אומרם שהיו מזלזלים בבני השפחות הוא הנרמז באומרו נשי אביו כי לא מחשבותיו מחשבותם ומזה יצא להם לזלזל בהם. ואולי כי גם מטעם זה יצא חשד עריות כשיהיו נחשבים בעיניהם כשפחות ולא במדרגת נשים וחשב יוסף כי כוונתם של האחים כדעת הרמב"ם (הלכות עבדים פ"ט) בדין הבא על שפחתו סתם שהולד עבד עד שיפרש בפירוש שבא עליה לשם אישות, ומעתה כשאחיו מזלזלים בבני השפחות גילו דעתם כי מן הסתם הולד עבד והשפחות אין להם משפט אשת אב אלא כמפותת אביו ואנוסתו שהיו מותרות להם להזקק להם וחשדם שישכבו האנשים עמהם ואין רע לסברתם, ולסברת יוסף איפסקא הלכה כדעת הרי"ף (פ"ב דיבמות) שהבועל סתם עשאה בת חורין והולד כשר ודין נשי אביו להם, ועל פרט זה גם כן נתכוין באומרו דבתם רעה, ונענש יוסף על הדבר איך יחשוב בצדיקים שיטעו בדבר שהלא גם לדעת הרמב"ם יודה באדם צדיק כיעקב כי מן הסתם לשם אישות בעל. ועוד שבפי' אתמר (תרגום יוב"ע ויצא ל ד) כשנתנום רחל ולאה כדי שיהיו בחזקת משוחררים נתנום ומן הסתם ידעו השבטים בדבר:
וטעם שמצינו השבטים שהיו יחד בעצה אחת במכירת יוסף ובכללם היו גם בני השפחות. אולי שגם בהם דבר פרט איסור אבר מן החי. או אפשר שנשאו פנים לששה בני הגבירה והסכימו לעצתם במכירתו הגם שהיה לבם שלם עמו: {ג} וישראל אהב וגו'. הקדים לתת טעם למשטמתם של אחים לאח קטן ואמר וישראל וגו' פי' כי הגם שיוסף הוציא דבת אחיו אף על פי כן לא היה דבר רע יוצא כי היו האחים מתווכחים עמו ומוכיחים אותו וסרה קנאתם אלא לצד כי נוסף דבר זה שאהב ישראל וגו' מכל אחיו פי' יותר מכלן יחד, גם פרסם האהבה והודיעה להם במה שעשה לו כתונת פסים והרי זה מגיד שידעו וידע אביהן שידעו, והוא אומרו ויראו אחיו כי וגו', ומעתה בבוא השנאה לא היה לה תקוה לתקן ולשום שלום, והוא אומרו וישנאו אותו פי' ממה שקדם מעשיו שהביא דבתם רעה ולא יכלו וגו' לצד רואם כי הוא אהוב מכולן לאביו אין מציאות להתווכח עמו כי דבריו יצדקו ולא דבריהם וכיון שאינם יכולין להעמידו בתוכחת מגולה שיכלם על אשר עשהו ולא ישוב עוד בדבר הזה אין מציאות לחזור בו. והוא אומרו ולא יכלו דברו בקושי לשלום פירוש לעשות באמצעות זה שלום: {ה} ויחלום יוסף וגו'. צריך לדעת למה היה יוסף מגדיל השנאה במה שהיה מספר חלומות גדולתו מגידות, ומה גם אחר יודעו כי הוא שנאוי בעיניהם כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) בפסוק ויאמר לו הנני שמסר עצמו למיתה. ואולי כי נתכוון להודיע אותם כי מן השמים העלוהו למעלה ומעשה יעקב היא בהסכמת עליונים ומזה יחדלו משנוא אותו:
או יכוון להודיעם כי עדיין יצטרכו אליו ויבואו וישתחוו לו, ואולי כי ביודעם כן ירחיקו השנאה לבל ינקום מהם לעת יפלו לפניו, כי השבטים יכופו ראשם לגזירת אל עליון ו למ צב י י ה:
או יכוין לקרב הלבבות יחד, והוא על דרך אומרם בפרק הרואה (נה:) כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ואמרו עוד שילך אצל מרחמי ליה (רא"ש שם) ויפתרנו לו ויוסף חשב שבספרו חלומותיו להם ידונו בעצמן כי לבו שלם עמהם כמשפט האחים האהובים. ולצד שקדמה שנאה וקנאה ננעלו שערי האהבה בלבם והיו דנים הכל להשתוררות עליהם וכו':
ויחלום יוסף וגו'. הכתוב יעיד עליו כי חלם לשלול חשד שהיה בודה מלבו שחלם להשתרר עליהם, גם בחלום ב' הודיע הכתוב (פסוק ט') ויחלום להצדיק דברי יוסף:
ויגד לאחיו. פי' שחלם חלום טוב שבזה היו בעיניהם קשים כגידים, ולא הזכיר הכתוב החלום כי הוא שאמר בסמוך שמעו נא, ואין לומר שהיה חלום אחר שאם כן למה לא הודיעו הכתוב, ואם לצד שלא נתקיים למה יספר הכתוב חלום שוא ידבר. ואם להודיע סיבת השנאה הנה יספיק הקודם וב' החלומות, אלא ודאי שהוא החלום שאמד בסמוך ומתחלה אמר להם סתם חלום מעלה חלמתי ולצד שלא היו רוצים לשמוע לו חלומו לצד שנאתם הפסיק בסיפור והיה מחלה פניהם לשמוע לו ואמר שמעו נא וגו': {ו} שמעו נא החלום. טעם אומרו נא. למה שפירשתי שלא היו רוצים לשמוע אמר להם נא לשון בקשה:
או ירצה על דרך אומרם ז"ל (ברכות נו.) כי עיקר פתרון החלום הוא דוקא ביומו ולא ביום אחר, ולזה מתענין תענית חלום אפילו בשבת ואינו נדחה ליום אחר, לזה אמר נא פי' עתה ולא תאחרו לזמן אחר כדי שיתקיים. גם יכוין לומר להם לבל יחשבו אותו כי כבר הלך לרחמיו וידידיו וספר להם החלום ופתרונו לטובה הגידו וכפי זה בטלה מחשבתו הטובה שחשב לקרב לבבות אחיו כמו שפירשתי בפסוק שלפני זה, כי אין הוכחה שבחזקת אוהבים הם כי כבר קדם עיקר הפתרון ופתרוהו לטובה אות לזה לא חש לבוא אצלם שהגם שיפתרוהו לרעה כבר נתקיים כפתרון הראשון, לזה אמר נא. ואם תאמר והלא אמרו בהרואה (שם) אמר רבי בנאה פעם אחת חלמתי חלום אחד והלכתי אצל כ"ד פותרי חלום שהיו בירושלים ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי ע"כ. אולי דוקא שאין הפתרונים סותרים אבל אם הם סותרים אין פותר שני מוציא מפתרון ראשון, וחש יוסף שידונו אותו בזה ואמר שמעו נא פי' עתה הוא מספר הדבר ולא קודם ספרו לזולת:
החלום הזה. אומרו ה"א הידיעה, להיות שכבר הגיד להם שחלום חלם ולא פירש החלום וחזר לומר שמעו נא החלום הזה שהגדתי לכם שחלמתי: {ז} והנה אנחנו וגו'. אמר ג' פעמים והנה. דע כי החלום אשר יהיה מראה הנבואה והודעה מהמודיעים שלפני ה' האות והמופת הוא אם יהיה החלום לחולם בהיר וצהיר כיום יאיר שיהיה הדבר בעיניו כאלו הוא בהקיץ ממש בא האות והמופת להודיע כי מחזה שדי יחזה כי החלומות אשר צעירים ישחקו בו יהיה בלבול הרעיון והגזמת הנדמה, על כן ספר יוסף ואמר והנה בכל פרט שכל דבר שהראוהו היה ברור בעיני שכלו כאילו היה רואהו עתה שהוא בהקיץ בהשלמת דעתו ואין זה אלא חלום צודק:
והנה אנחנו וגו'. הראוהו בחלום האלומות הם חבילות חבילות של מצות שעושים כולם יחד והראוהו שחבילתו יותר מתקוממת מכולן במעשה שעבר עליו עם אשת פוטיפר, וגם נצבה שהיה שליט וניצב על כל ארץ מצרים, ועוד שכל האלומות של האחים מוכנעים ומושפלים לפני זכותו של יוסף כי הוא דבר המעמיד לכולן, וזן ופרנס אותם, ונתכוון להודיעם זה אולי יסירו שנאתם ביודעם הדברים: {ח} ויאמרו לו אחיו וגו'. טעם כפל המלוך אם משול. להיות כי יש בפירוש החלום ב' דרכים, הא' מלכות ממש, והב' ממשלה, והנה המלכות היא בגדר ספק בפתרון אבל הממשלה בגדר מוחלט, לזה השיבוהו על ספק מלכות ועל החלט ממשלה, כנגד מלכות אמרו המלוך המסתפק אתה למלוך אפילו בגדר ספק. וכנגד החלט ממשלה אמרו אם משול. ולזה תרגם אונקלום במלכות את מדמי ובממשלה את סביר, וטעם כפל המלוך תמלוך ולא הספיק לומר התמלוך עלינו התמשול בנו, נתכוונו לומר ב' תמיהות, האחת על המלכות מצד עצמה אפי' לא יהיה מלך אלא על פינת העמים דבר גדול הוא, ולא די זה אלא תמלוך עלינו. שכבר באה להם הקבלה כי יהודה מלך על כולם ואיך יבא החזיון להפך קבלה אמיתית. וגם אומרו המשול יתכוונו אל הדרך עצמו:
עוד יכוונו לומר בכפל הדברים על זה הדרך להיות שאתה חושב למלוך לזה בא החלום שתמלוך וגו' וכמו כן המשול וגו', והכונה בזה רעיונך על משכבך סליקו:
ויוסיפו עוד וגו'. לפי מה שפירשתי שלא היה אלא חלום אחד טעם אומרו על חלומותיו לשון רבים. להיות שהיו בחלומו הרבה פרטים, קמה אלומתי א', וגם נצבה ב', והנה תסובינה וגו', לזה אמר ל' רבים:
ועל דבריו. פי' שדבר אליהם החלום, לו יהיה שחלם כן לא היה מוציא מפיו כדברים האלה:
עוד ירצה על דרך אומרם בפרק הרואה (נו.) אמר ליה קיסר לר' יהושע וגו' הרהר כוליה יומא לאורתא וכו' רעיונך על משכבך וכו', ולזה חשדו ליוסף כי להיותו חושב מחשבות השתוררות עליהם רעיוניו וכו', והוא אומרו על דבריו פי' על דרך אומרו (קהלת ג) על דברת בני האדם וגו', כי על ידי מעשיו ומחשבותיו אשר התעסק בהשתררות על האחים הוא הסובב לחלום כל מן דין:
או יאמר על דרך אומרם בפרק הרואה (נה:) כל חלמא דלא וכו' כאגרתא דלא מקריא, והוא אומרו על חלומותיו ועל דבריו שאינו מעלימו והוא מבקש לקיימו במה שמספרו ומבקש פתרונו הרי זה מגיד כי חפץ הוא למשול באחיו, ודבר זה יכפיל השנאה בהפלגה:
או יאמר על דבריו שמדבר עמהם כריע כאח ולבבו חורש און להם ולזה תגדל השנאה בסיבה זו. עוד על דבריו שאינו מתבייש לדבר לאחיו הגדולים ממנו פנים בפנים שימלוך עליהם, וזה יגיד גובה לבו בפשיטות מדבר גדולות וחושב כי הדבר פשוט עד גדר שלא יקפידו על הדבר ולזה גדלה שנאתם והיה מה שהיה: {י} ויגער בו וגו'. להסיר קנאת האחים. וסתר החלום בקושית אני ואמך. כי מהמניעה המוחלטת היא, והטעם כי לא יעלה על הדעת כי בני יעקב תשיגם הגדולה מהאומות אלא דוקא מאביהם ומעתה אין מציאות שישתחוה לו אביו, וממילא סתר החלום בפני האחים, ולבבו לא כן יח שוב: {יא} ויקנאו בו אחיו. בחלום זה הסירו הספק שהיה להם בחלום ראשון שבא החלום לסיבת מחשבותיו כי ודאי שלא חשב ולא עלה על דעתו להשתרר על אביו ואין זה אלא הודעת דבר מהשמים ולזה נכנסה בהם קנאה: {יג} לכה ואשלחך וגו'. פירוש לכה אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם הריני מלווך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי ושלוחי מצוה אינם ניזוקים (פסחים ח.): {יד} לך נא ראה וגו'. עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה, ואמר והשיבני דבר עשאו שליח להחזיר לו תשובה שבזה אפי' למאן דאמר (שם ח:) שלוחי מצוה אינם ניזוקים דוקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, במציאות זה עשאו שליח גם בחזרתו, ומעתה הרי הוא בטוח שישוב בשלום אצל אביו:
והגם שהיו אחיו שונאים אותו ושכיח היזיקא, סובר יעקב כדעת רבנן שחולקים עם פלימו בפסחים דף ח' וז"ל תניא חור שבין ישראל לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה ופריך והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינם ניזוקים ומשני היכי דשכיח היזיקא שאני וכו' ע"כ, וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל כי שם שכיח ודאי היזיקא כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו ואין לך שכיח היזיקא כזו מה שאין כן חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח היזיקא. וממנה נשמע למה שלפנינו שאחיו לא היו ודאי שכיח היזיקא כי לא יעלה על דעת יעקב שכל כך ישנאוהו בגדר שלא יציל מידם שליחות מצוה. וגם ההוא דסולם רעוע שאמרו בקידושין (לט.) שכיח הזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי וממציאות האחים שאינם חשודים כל כך להרע לאחיהם. ואולי גם לסברת פלימו יש לומר שאינו חשוב שכיח הזיקא במציאות זה של בני יעקב ושליחות מצוה מצלת מן הנזק:
ואם תאמר אם כן למה היה מה שהיה לעבד נמכר יוסף. י"ל שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב נזק:
ועוד טעם יש בדבר, והוא כי יעקב ע"ה דקדק בדבריו בשליחות הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם. הרי גילה דעתו בפי' כי שליחותו הוא לשכם וכשהלך יוסף ולא מצאם בשכם והלך לחזר אחריהם במקום אחר הרי הוא שליח עצמו כי אביו לא שלחו ללכת למקום אחר ואין כאן שליחות מצוה אשר על כן היה מה שהיה, ויעקב נתכוון במה שיחד לו המקום שצפה ברוח הקודש כי למקום אחר יקראנו אסון כאשר קרהו ובדרך שכם לא תמצאהו רעה, ויוסף ע"ה חשב כי מה שאמר לו אביו שכם היה מורה מקום לו ואין הדברים בדיוק, וה' גילגל גלגולים לעשות אשר זמם לעשות:
ויבא שכמה. מקום אשר שלחו אביו שמה ולא מצאם והיה מחזר אחריהם ולא הוצרך לומר הדבר כי הדבר מובן מאומרו וימצאהו איש והנה תועה אחר שבא שכמה: {טז} הגידה נא וגו'. צריך לדעת במה ידע כי שואלו יודע איה מקום כבודם לומר אליו בפשיטות הגידה נא. ואולי דייק דברי השואל באומרו לאמר מה תבקש כי תיבת לאמר מיותרת, נתכוון לומר כששאל אותו כי הוא יאמר אליו מבוקשו כי זולת זה אין מקום לשאלת איש נכרי אשר לא אחיו הוא לבקש לדעת מה הוא מבקש, אלא שנתכוון לומר כי שואלו להגיד לו דבר נעלם ממנו, ולזה השיבו את אחי אנכי מבקש ויבאו דבריך עתה להגיד לי איפה הם רועים: {יז} נסעו מזה כי שמעתי וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך לומר נסעו מזה ולא הספיק אומרו שמעתי אומרים נלכה וגו'. ורז"ל (ב"ר פ' פ"ד) דרשו כי הגיד לו שנסעו מהאחוה והלכו לבקש נכלי דתות שימיתוהו בהם. ולדבריהם קשה למה לא נרתע יוסף לחזור לאחוריו, שאין לך שכיח היזיקא כזה, וח"ו היה כמתחייב בנפשו להסתכן בעצמו. ואולי כי יוסף לא הבין דברי האיש כמו שפירשו ז"ל. ורז"ל פירשו כן אחר שנתגלה מה שעשו האחים מה שאין כן יוסף הבין הדברים כפשוטן על זה הדרך נסעו מזה פי' מכל המחוז ההוא ואין לו לבקש עוד באותו מחוז, והטעם כי שמעתי אומרים נלכה. ומזה ידע כי עקרו דירתם מכל המקום ההוא, ולא היה יכול לומר הלכו דותינה שלא ידע בבירור שהלכו לדותן אלא מדבריהם וספר סדרן של דברים, ולצד שהי' בדעתו של יוסף כי זה האיש הוא מעוברי דרך ולא מלאך ה' הבין הדברים כפשוטן. וכפי זה יבא על נכון מה שאמר הכתוב וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן שהיה לו לומר וילך יוסף אחר אחיו לדותן וימצאם ולפי מה שפירשתי יבא על נכון שלא החליט לו המלאך שהלכו לדותן אלא שנסעו מהמקום ההוא לזה היה מבקש לדרכו במקומות אחרים וימצאם בדותן והבן, ודרשת רבותינו במקומה עומדת כי התורה הודיעה שדבר אליו המלאך ורמז סוד דבר. עוד ירצה אומרו אחר אחיו פי' כי יוסף דרש דברי המגיד כדרשת רז"ל והבין גם כן הדברים כפשטן והכריע הפי' שאין כוונתו לומר אליו שנסעו מן האחוה אלא כי עודם אחיו וריעיו, והוא אומרו אחר אחיו פי' אחר העמדתם במצב אחיו ופי' דברי המגיד כפשטן כמו שפירשתי למעלה. ואם תאמר אם כן מה הועיל המלאך בהודעה זו כיון שלא נשמר יוסף. ואולי כי נתכוון להרבות שכרו כשילך אחר האחוה כאשר כן עשה. ובזה גם כן לא יקשה איך המלאך יגרום לבטל את אשר ה' חשב לעשות להוריד יוסף למצרים לסיבות ידועות גדולות ונפלאות. אלא שידע שאין דבריו מבטלין הענין אלא יש בהם הרווחת זכות של יוסף. ואולי כי באמצעות דבר זה השלים ה' גדישת סאה גדולה וכבוד אשר השיג אחר כך במצרים: {יח} ויראו אותו וגו'. צריך לדעת אומרו ובטרם וגו' אם הוא גזירה למה שלפניו על זה הדרך ויראו אותו מרחוק בטרם יקרב עליהם או הוא התחלת הודעה למה שלאחריו על זה הדרך בטרם יקרב וגו' התנכלו אליו וגו'. ולכל צד קשה אם נמשך למה שלפניו היה לו לומר בטרם יקרב, ואם הוא נמשך למה שלאחריו היל"ל ובטרם וגו' התנכלו. ואולי כי נתכוון בתוספת וא"ו להוסיף הרחקה פי' שלא תאמר שהריחוק הוא שעדין לא קרב אליהם, אלא ובטרם יקרב ראוהו מופלג בריחוק:
עוד ירצה עז"ה ויראו אותו מרחוק פירוש מריחוק הלבבות שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם אלא כאיש מרוחק מהם ובטרם יקרב וגו' פירוש וראיה זו היתה גם כן טרם וגו', ואם לא היה אומר ובטרם בתוס' וא"ו היה נשמע כי הוא זה פירוש מרחוק שאמר, לזה אמר בתוס' וא"ו לומר כי הוא דבר אחר. ויש עוד ליישב הכתוב באופן אחר אלא שנראה כי זה צודק יותר: {כ} ועתה לכו וגו'. פי' לכו שקודם שיגיע הוא אצלם הם ילכו לקראתו, ולזה דקדק לומר ועתה באותו עת עצמו לכו. וטעמם לצד הזריזות והמהירות אשר לא יכלו לסבול עד שיגיע אליהם. ולזה תמצא שלא עכבו בהגיעו אצלם אלא תיכף ומיד כאשר בא עשו מה שעשו, ואומרם ונהרגהו על דרך אומרם ז"ל (ב"ק כו.) עשרה בני אדם שהרגו אדם אחד אם כולם יחד פטורים. לזה נתחכמו ואמרו ונהרגהו יחד שבזה יהיו פטורים מדיני אדם:
ואומרו ונשליכהו וגו' ואמרנו פירוש שכשנשליכהו בבורות מן הסתם חולדה וברדלס המצויים בבורות יאכלוהו ובזה נוכל לומר חיה רעה אכלתהו לא שיאמרו חיה רעה הרגתהו ובזה אין מוציאין מפיהם דבר שקר:
ואם תאמר על מי סמכו שבטי יה להרוג את הנפש ומה גם נפש צדיק אחיהם, והגם שיעצו להרוג אותו בדרך שאינם חייבין כמו שכתבנו אף על פי כן אינן פטורים מדיני שמים וה' יבוא במשפט:
אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו, ההוא אמר שאכלו אבר מן החי, ההוא אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה ועל עדות הקרובים ג"כ (רמב"ם הל' מלכים פ"ט) אשר על כן דנו בו משפט עד זומם ופטורים הם מדיני שמים. אלא דלצד דיני אדם אינם פטורים כי אין להם הזמה לזה נתחכמו להמיתו כולן יחד שבזה אין חיוב לכולן כמו שכתבנו, אבל לדין השמים הם פטורים מטעם שידעו נאמנה כי הוא ביקש להורגם, וכל זה הוא סיבת הסיבות לעשות ה' אשר זמם, ואולי שרמזו בדבריהם שיעשו תשובה לבסוף ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, והוא אומרו ועתה ואמרו ז"ל (ב"ר פ' כ"א) ואין ועתה אלא תשובה וזה דרך דרש:
ונראה מה יהיו וגו'. נתכוונו להוכיח כי דבר שקר בחלומותיו. או לצד כי רעיוניו על משכבו סליקו והראיה כשיהרגוהו זה לך האות כי היה בודה מלבו או רעיוניו וכו': {כא} ויצילהו מידם. פי' לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה משא"כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פי' מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומותיו וגו' כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר:
לא נכנו נפש. פירוש להדיא אלא נהיה גורמים לו מיתה, והוא אומרו אחר כך אל תשפכו דם השליכו וגו', זו היתה טענתו להם, והוא טעמו כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב וכמו שכן תמצא שתכף וישב ראובן אל הבור שחזר אליו להוציאו מהבור: {כג} ויפשיטו את יוסף וגו'. לפי פשט הכתוב אומרו כתנתו הוא החלוק, כתונת הפסים הוא לבוש העליון שעשה לו אביו ולפי זה היה להקדים הפשטת לבוש העליון שהוא כתונת הפסים, ולהבין כוונת הכתוב יש לדקדק עוד למה לא אמר ואת כתונת הפסים:
אכן כוונת הכתוב היא שהאחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה היתה הקנאה בו, ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה לא דקדקו להסיר אותה במתון ובנחת רוח אלא בשנאה גדולה ובכל כך אכזריות עד שהסירו עמה גם הכתונת שהוא החלוק. וזה הוא שיעור הכתוב ויפשיטו את יוסף פירוש לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום כי הסירו את כתנתו שהוא החלוק עם כתונת הפסים כשהסירו מעליו בלא כוונה:
ואומרו אשר עליו נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא היתה מלבוש העליון והסירו כל הבגדים וגם החלוק כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה: {כח} ויעברו אנשים מדינים וגו'. צריך לדעת למה הזכיר עברת אנשים מדינים אחר שלא היה המכר אלא לישמעאלים כאומרו וימכרו את יוסף לישמעאלים. וכן מוכח מהכתובים למעלה (כ"ה) והנה אורחת ישמעאלים וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים, אם כן סיפור ויעברו אנשים מדינים לא נודע כוונתו:
עוד רואני שאמר עוד הכתוב אחרי זה (ל"ו) והמדנים מכרו אותו וגו' אם כן מוכח כי למדנים מכרוהו וכתוב ראשון מכחישו. עוד אמר הכתוב אחר כך ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים הרי העמיד המכר שהיה לישמעאלים כאמור בתחילת הענין ולא למדנים. ורז"ל (ב"ר פ' פ"ד) אמרו מלמד שנמכר מכירות הרבה, ואין מתיישבים פשטי הכתובים בזה והבן:
והנכון הוא כי פירושו של דברים הוא על זה הדרך כי מתחילה הודיע הכתוב והנה אורחת ישמעאלים וגו' ודברי יהודה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, ולהיות שאורחת ישמעאלים זו אינם סוחרים להתגר בכל מין קנין זולת במה שהיו נושאים ואין מציאות שיקנו את יוסף אשר על כן הזמין ה' אנשים מדינים סוחרים פירוש שמכירים כל מין סחורה אשר תזדמן לקנותה להרוחה, ותדע כי הסוחר אינו בעל הכיס אלא בעל הידיעה וההכר ובעל הכיס יקנה על פיו כמו שידוע זה בפינות גדולות בעולם, ובאמצעות אלו הסוחרים נגמר הדבר של המכר לישמעאלים, והוא שאמר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים ובאמצעותם מכרו יוסף לישמעאלים כי זולתם לא היו הישמעאלים קונים. והנה כיון שבין שניהם המדנים והישמעאלים היה המכר הרי יש למדנים חלק בריוח לצד כי הם הקונים ולישמעאלים חלק בריוח לצד כי הם בעלי כיסים אשר נתנו עשרים כסף, ולזה אמר והמדנים מכרואותו אל מצרים וגו' כי צד שהיה להם חלק בו וגם הם היודעים הערך הם היו המוכרים לא הישמעאלים כי אינם בקיאים בשיעור שיוויו, אבל גופו של יוסף היה ביד הישמעאלים כי הם העקרים שנתנו בו כספם, ולזה אמר ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים דקדק לומר מיד כי בידם היה שהורידוהו שמה ואין מציאות לקנותו פוטיפר זולת ממי שהיה בידו, וגם לא היו ישמעאלים יכולין למוכרו הם לבדם מבלי המדנים מלבד טעם שהן הבקיאין בשוויו וידעו כמה שיעורו גם לצד שיש להם חלק בריוח צריך שיסכימו הם על המכר, ולזה אמר הכתוב שהמדנים מכרו ולקחו מיד הישמעאלים, ובזה נתישב הכתובים כפתור ופרח. ודברי רז"ל שאמרו שנמכר פעמים רבות זה דרך דרש. ואולי כי להיות שהיו חלקים הרבה בלקיחתו יחשב מכירות רבות. ופשט הכתוב הוא כמו שכתבתי והדרשה תדרש:
וימכרו את יוסף. אולי שאחר שהפילוהו כל כך וביזוהו בערום ובהשלכתו לבור נח קצת רוגזם ונתרצו בעצת יהודה. וכנגד מה שאמרו (פסוק כ') ונראה מה יהיו חלומותיו שנראה שהיו מבקשים אופן לשלול בהחלט היות הדבר, אולי שחשבו כי באמצעות פחיתות זה שמכרוהו הרי הוא מוחלט לעבד יוסף כי הקונהו ראשון הרי הוא לעבד לו ומן הנמנע לצאת מתחת ידו זולת במכר אחר לזולת ומעתה קנה שם עבדות עולם, והוא אומרו (תהלים קה) לעבד נמכר יוסף, והרי הוא מוחלט החלט גמור מהשנות לבן חורין ואין צריך לומר מעלות לגדולה: {כט} וישב ראובן וגו'. צריך לדעת מה טענת ראובן על אחיו באומרו ואני אנה וגו' הלא גם לעצתו היה יוסף אבוד בבור. והגם שאמר הכתוב (כ"ב) למען הציל וגו' להשיבו אל אביו זה היה בלבו לא בפיו אל אחיו והראיה שאמר יהודה (כ"ו) מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' אחר שהיה בבור הא למדת כי השלכתו בבור היתה להריגה וכמו שפירשנו למעלה ומעתה מה מענה בלשונו הילד וגו' ואני וגו':
אכן כוונת ראובן היא כי לצד היותו הוא הבכור אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו, ואם היה בבור היה מביאו מת מהחיות שבבור והיה משיב לאביו הנה הוא מת חיה רעה אכלתהו מה שאין כן עתה אנה ילך מרוחות העולם לבקשו, והוא אומרו ואני אנה אני בא, ולזה נתחכמו וישחטו שעיר עזים וגו' ובזה סלקה לה תרעומת ראובן: {לג} טרוף טורף. נתכוון לומר כי ב' טריפות נטרף, הא' שטרפתו חיה והרגתו, והב' שטרפה גופו למעונתה שבזה נתיאש לבקש אחר עצמותיו לקוברם. וזולת זה היה קשה למה לא השתדל יעקב לחפש אחר עצמות יוסף לקיים בהם מצות קבורה, והם האחים נתחכמו ואמרו זאת מצאנו פי' לבדה בלא עצמות עמה ומזה הרגיש כי החיה גוררתו למעונתה ולזה לא הטריחם לחפש עוד אחר עצמותיו: {לה} ויקומו כל בניו וגו'. לא הוזכר כאן דברי נחמה:
ונראה שכוונת הכתוב היא כי כשראו בניו כל כך אבילות ושק במתניו ימים רבים אמרו זה יעשהו אדם שמת לו בנו יחידו או אפילו אינו יחידו אם היו לו בנים מועטים יקפיד על חסרון מהמועט, לזה נתחכמו לעשות דבר שבאמצעותו יתנחם מעצמו, והוא שנתקבצו יחד כל בניו אחד עשר בנים ואחד עשר בנות ובניהם ובנותם רבים הם והלכו ועמדו אצלו ותהי זאת נחמתו, כי מי שיש לו כל כך בנים ובנות אין ראוי לו להצטער כל כך על בן קטן אם נעדר מן הבנים, והוא אומרו ויקומו כל בניו וכל בנותיו יחד וקימה זו של כולן יחד היא לנחמו כשיראה כי רבו בניו ובנותיו, ואף על פי כן לא הועיל לו דבר זה וימאן להתנחם ויאמר הטעם כי ארד אל בני פי' בגדר שאין לי אלא הוא מיוחד כי אין כדי בכל בניו ובנותיו להתנחם עליו כי אהבו מכל אחיו לטעם הידוע בדברי הזוהר (ח"א קפ.):
עוד ירצה באומרו וימאן וגו' כי ארד וגו' פי' הגם שראה שמאן הנחם לא למד מזה שיוסף חי ואין מקבלין תנחומין על החי כי אמר טעם מניעות הנחמה לצד טעם כי ארד אל בני ואמרו ז"ל סימן היה מסור בידו וכו' ע"כ:
ויבך אותו. פי' כשאמר דבריו חזר לבכות עליו. ודקדק לומר אביו לשלול כל בניו וכל וגו' שלא בכו בהזכרתו כי אם אביו. ורז"ל אמרו (ב"ר פ"ד) שהוא יצחק אביו של יעקב והוא דרש:
כלי יקר על בראשית פרק-לו
כלי יקר: {א} חטאו משקה מלך מצרים והאופה. מתחלה קרא אותם משקה ואופה ואח"כ נאמר ויקצוף פרעה על שני סריסיו על שר המשקים ועל שר האופים, וי"א שמנהג העולם הוא שכל שר יש לו משרתים למטה ממנו המשרתים למלך בכל עת, והמה בעצמם ישרתוהו לפרקים בסעודה גדולה דרך כבוד, וחטא זה לא חטאו השרים כ"א משרתיהם המשקה והאופה, ומ"מ היה עיקר הקצף על השרים שהושיבו הדיוטים כאלו שלא נזהרו בכבוד המלך. ומ"ש אצל החלום המשקה והאופה ולא הזכיר לשון שר, לפי שלא בא להורות כ"א מהות החלום כל א' מענינו, זה מעניני משקה וזה מעניני אפיה.
ולי נראה לישב זה, ע"ד שמצינו בב"ר (פח.ב) פליגי רבנן ורבי אביתר רבנן אמרי זה נמצא זבוב בכוס שלו וזה נמצא צרור בגלוסקא שלו, ור' אביתר אומר בקשו להזדווג לבתו של מלך כו', ורש"י הסכים לדברי רבנן, ונראה שראיתו ממה שנאמר משקה ואופה ולא הזכיר לשון שר, להורות שלא היה חטאם תלוי בשררתם, וחטא זה שבקשו להזדווג לבתו תלוי בלי ספק במה שהיו שרים ונכבדים, על כן בקשו לשלוח יד במלך ולהזדווג לבתו מצד שגבה לבם עד להשחית, לכך קראם סתם משקה ואופה בין בשעת זכירת החטא בין בזכירת החלום, וטעם אחד לשניהם להורות שחטאם היה על עסקי משקה ואפיה ולא היה חטא התלוי בשררתם, וכן בחלום קראם כן להורות שהחלום היה מעסקי משקה ואפיה.
ומטעם זה נאמר חטאו משקה מלך מצרים והאופה, וקשה לערבינהו ולתנינהו חטאו משקה והאופה למה הכניס מלך מצרים בין הדבקים, אלא ודאי להורות שכל אחד חטא בענין עצמו זה בזבוב וזה בצרור, וכפי הנראה שפשיעת הצרור גדול מפשיעת הזבוב כי זבוב אונסא וצרור פשיעותא, על כן נאמר משקה מלך מצרים כי אלו עשה זה לאדם אחר לא היה נקרא פושע, כי קרוב לאונס הדבר אך למלך הוא פשיעה כי בכבוד המלך צריך לדקדק ביותר, אבל חטא האופה היה גדול מנשוא אפילו אם היה עושה כן לאדם אחר שאינו מלך, לכך נאמר סתם והאופה ולא אמר אופה מלך מצרים, ופרעה קצף על שר המשקים הזכיר לשון שררה אצל הקצף, כי כמו שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה יותר ממה שמדקדק עם אדם אחר, כך שרים אלו מצד היותם שרים וקרובים למלך ביותר היה להם להזהר בכבוד המלך, ואילו היו הדיוטים לא יצא עליהם הקצף כ"כ וזה פירוש יקר. {יא} וכוס פרעה בידי. בב"ר (פח.ה) אמרו מכאן תקנו חכמים ד' כוסות בפסח כנגד ד' פעמים כוס שנזכרו כאן, ויש לתמוה מה הראה הקב"ה לשר המשקים בזה, ומה ענין ד' כוסות של פסח לחלומו של שר המשקים, ונ"ל כי ידוע ששתית הכוס מורה על התשועה מאיזו צרה, כמ"ש (תהלים קטז.יג) כוס ישועות אשא, וד' כוסות של פסח יוכיחו, וכל שבוי סבבוהו ארבע משפחות הרעות שנזכרו בספר ירמיה (ירמיה טו.ב) כה אמר ה' אשר לחרב לחרב ואשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ובב"ב (ח:) א"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק קשה משלפניו כו' עד שבי כולהו איתנהו ביה, כי בידו של אדונו לייסרו בחרב, ולהמיתו, ולהרעיבו, ולענותו בענין בית הסהר, ונמצא שכל שבוי שבבית הבור כשיוצא מבית האסורים דין הוא שישתה ד' כוסות של ישועה, כי מאחר ששבי כולהו איתנהו ביה א"כ ביציאתו משם מבית הסהר הוא ניצול מארבעתן, ע"כ נזכר בשר המשקים ד"פ לשון כוס, כי הראה לו בחלום שיצא מן בית הבור ויהיה נצול מארבע רעות אלו, ויהיה ראוי לשתות ד' כוסות של ישועה, וא"כ למדו רז"ל מכאן שבפסח חייב כל אדם לשתות ד' כוסות, כי ישראל היו גם כן שבויים במצרים והשבוי כולהו איתנהו ביה, ע"כ דין הוא שישתו ד' כוסות של ישועה כנגד ההצלה מארבעתן, כי לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים כי אף אותנו גאל עמהם וזה פירוש יקר. ומכאן שפט יוסף בשכלו ששר המשקים יצא מבית הסהר וישב על כנו, אבל שר האופים לא ראה בו דבר המורה על גאולתו ועל פדות נפשו.
ואולי זהו כוונת רז"ל, במה שדרשו (בחולין צב.) ובגפן שלשה שריגים שלשה שרי גוים כו', או אברהם יצחק ויעקב כו', ונדרשו בכמה פנים שונים על הצלחתן של ישראל, ומה הראו לשר המשקה בזה, אלא שכל אלו סיבת גאולתן של ישראל מבית השבי, וגאולה ראשונה של יוסף היתה ע"י שר המשקים, ועל ידו זכה יוסף לכל היעודים ההם וק"ל. {כג} ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. כי עבירה גוררת עבירה, בראשונה אע"פ שעלה יוסף בזכרונו מ"מ לא זכרו בפני פרעה לטובה, וזה גרם לו שלסוף שכחו לגמרי ואפילו בזכרונו לא עלה, ועל אלו שתי עבירות אמר את חטאי אני מזכיר היום, היינו שני חטאים אלו מה שחטא ליוסף ולפרעה. ורז"ל אמרו (בר"ר פט.ג) שיוסף חטא בזה שתלה בטחונו בשר המשקים, ואמר ב"פ לשון זכירה כ"א זכרתני וגו' והזכרתני וגו' וכנגדם נענש בכפל השכחה, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.
ועל זה הרמז נוכל לומר, כי בזמן שאמר יוסף אם זכרתני והוא לשון תנאי כאילו אמר אם זכרתני יש תקוה, ואם לא אבדה התקוה, נמצא ששני תיבות אלו כוללים עיקר העון, על כן כנגדם יצא בת קול ואמר תשכח, כי תשכח עולה למספר אם זכרתני, ועל כן ניתן הדין שיהיה אסור עוד שתי שנים כי ימות השנה שס"ה ימים, ב"פ שס"ה עולה תש"ל כמספר תשכח, ועל כן הדין נותן שיהיה אסור עוד שנתים ימים, כי מקץ שנתים ימים מורה שהיו שנים שלמים מיום אל יום כדי למלאות מספר תשכח, ועוד שני ימים הנוספים כנגד שני תיבות אלו שאמר והזכרתני והוצאתני, וזה יותר מחוור ממה שאמרו קצתם ששתי שנים אלו כנגד שתי תיבות אלו, וקשה למה דווקא שנים ולא חדשים או ימים, ולהנחתינו יהיו באמת שני ימים כנגדם, ויתבאר זה עוד בסמוך פר' מקץ בעז"ה.
ספורנו על בראשית פרק-לו
ספורנו: {א} אלה תולדות. עניניו ומקריו כענין מה ילד יום: {ב} את אהליבמה בת ענה. היא היתה מבני שעיר החורי ועל ידה הלך עשו לארץ שעיר כאמרו וישב עשו בהר שעיר ובניו אחריו השמידו את החורי כאמרו כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר אשר השמיד את החורי מפניהם ולזה חזר ואמר ואלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר. ומנה האלופים כי בניו אחריו היו שכבשו ונעשית תמנע פילגש ונעשו תולדות עשו אלופים: {יב} ותמנע היתה פילגש. שהיה אליפז מהכובשים את הארץ ולקח את תמנע אחות האלופים וכבש אותה לפילגש: {כ} אלה בני שעיר החורי. הזכיר בשם הגבורים שהיו אז אנשי השם להודיע שאעפ"כ השמידום בני עשו ברצון האל יתב' כאמרו כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר וכו': {לא} לפני מלך מלך. קודם שימלוך משה עליהם במצות האל ית' כאמרו ויצום אל בני ישראל על דרך וצוך לנגיד:
שפתי חכמים על בראשית פרק-לו
שפתי חכמים: {ב} ג וקשה ולבשמת למה לא כינה לה שם טוב כדי לרמאות את אביו והיה לו לעיל בפרשת תולדות (כ"ו ל"ד) להזכיר אותו שם כינוי אם היה לה, ויש לומר שעשו קרא לה שם אחר שאינו של עבודת אלילים, אלא הכתוב קראה כך בשם עבודת אלילים, לפי שכתוב לעיל אחר כך (כ"ז א') ותכהין עיניו מראות, ופירש רש"י (שם) בעשנן של אלו, ואם היה משנה שמה היה קשה היכן מצינו שהיו מקטרות, לכך קראה לעיל בשם זה כדי להראות את זה שלכך נקראת בשמת עיין שם וכו'. (מהרש"ל), ואף על פי שיהודית היא בת בארי החתי ואהליבמה היא בת ענה החוי, יש לומר הוא ענה הוא בארי דשני שמות היה לו, והא דמייחס אותו פעם למשפחת החוי ופעם למשפחת החתי, אפשר דאביו היה ממשפחת החתי ואמו היתה ממשפחת החוי, לכן מייחסו פעם אחד למשפחת החתי ופעם לחוי. והרא"ם כתב אולי שבאו חתי וחוי על אשה אחת, ואם תאמר מנא ליה לרש"י דיהודית היא אהליבמה דילמא יהודית מתה ואהליבמה אשה אחרת היתה, תירץ הרא"ם מדכתיב את נשיו ולא כתיב נשים, שמע מינה הן הן נשיו האמורים למעלה: {ה} ד כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דילמא תרי קרח היו, ויש לומר כיון דלא חשב אותו בבניו של אהליבמה ואחר כך חשב אותו באלופים של אליפז שמע מינה ממזר היה: {ו} ה דאם לא כן למה אינו מפרש לאיזה ארץ הלך: {ז} ו כלומר ועוד טעם אחר: {יב} ז (ממ"ש), דאם לא כן למה ליה ותמנע היתה פילגש וגו' היה לו לומר גם עמלק מבני אליפז בסתם, למה מזכיר שם אמו טפי מבני אליפז האחרים, גם מאי נפקא מינה שהיתה פילגש או אשתו, לכן פירש להודיע וכו', עד הלואי ואהיה פילגש וכו', לכן פירש"י בסמוך (לקמן פ' כ"ד ד"ה את) דמשום הכי הוזקק לכתוב משפחת החורי וק"ל: ח כתב הרא"ם ואם תאמר מנא ליה דיש כאן ממזרות דילמא לאחר שמת שעיר החורי נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע. ומהרש"ל תירץ דאם כן היאך שייך לומר שהיתה בתו פילגשו בפרהסיא, בשלמא כשבא אליפז על אשת שעיר באיסור לא היו יודעין העולם שתמנע היתה בתו של אליפז, ולי נראה דאם היתה בתו של אליפז למה כתיב (לקמן פ' כ"ב) ואחות לוטן תמנע, התינח אי לאו בתו של אליפז היתה אלא מכח ממזרות שבא אליפז על אשת שעיר בעוד שהיה חי והיו העולם סבורין שהיתה בתו של שעיר ואחות לוטן מן האב ומן האם, בא לאשמועינן גדולתו של אברהם, אבל אי הוה תמנע בתו של אליפז בהיתר ואחר כך נשאה אליפז לפילגש, כי בן נח מותר בבתו למאי נפקא מינה בא להודיע הכתוב שהיא אחות לוטן, או להודיע גדולתו של אברהם וכו', והא היא היתה מזרעו של אברהם בעיני כל, שהרי בהיתר נשא אליפז אשת שעיר והוליד ממנה תמנע ודו"ק נ"ל. והרא"ם תירץ משום דכל המשפחות הללו לא נכתבו כאן, אלא להודיע קלונם ופסולתם, משום הכי כל היכא דאיכא למיתלא בהו קלקולא תלינן: {טו} ט כלומר היו נשיאים וראשים כל אחד מהם על משפחה אחת, לא שמהם נולדו המשפחות: {כד} י ואם תאמר מנא ליה דצבעון בא על אמו דהיא אשתו של שעיר, דילמא שעיר אביו של צבעון בא על אשת צבעון והוליד את ענה, והעולם היו סבורין דבנו של צבעון היה, אבל באמת בנו של שעיר היה אחיו של צבעון, ויש לומר דסברא הוא דתלינן קלקלה במקולקל (ב"ב ק"ט:), ולעיל נמי מצינו דצבעון היה המקולקל דבא על כלתו אשתו של ענה, ואין סברא לומר דשני מקולקלין היו, וא"ת לעיל גופיה מנא ליה דצבעון היה המקולקל ובא על כלתו, דילמא ענה היה המקולקל ובא על אמו אשתו של צבעון, ויש לומר אם כן היו נמי שני מקולקלין ענה ושעיר, וכיון שיכולין לתלות הכל בצבעון תלינן, (הרא"ם), הקשה מהרש"ל למה נעשה שתי נשים מקולקלין אשת ענה כלתו של צבעון ואשת שעיר אמו של צבעון, ויש לומר שהנשים אינן נקראות מקולקלין שהם אינם עושין מעשה כלל, אבל האיש שעושה מעשה נקרא מקולקל, אי נמי הנשים יכולים לומר אנוסים היינו אבל האיש אינו יכול לפטור עצמו בטענה זו, לפי שאין קישוי אלא לדעת (יבמות נ"ג:): כ ר"ל דר' חנינא היה רופא ואמר מימי לא שאלני אדם על רפואת מכת פרדה ונתתי לו רפואה: {לא} ל רוצה לומר כיון דכתיב ולאום מלאום יאמץ (לעיל כ"ה כ"ג), משמע דלא ישוו בגדולה, ולכן כשהמליכו מלכי ישראל בטל המלכות של עשו כל אותו זמן שמלכו כדמפרש ואזיל: מ דהוא היה האחרון ומיד בימיו התחיל מלכות של עשו, וכן בימי שאול שהיה המלך הראשון מיד בטלה מלכות של עשו: {לג} נ (מו' מענדל), דקשה לרש"י למה לו לייחסו אחר אביו כיון שייחסו על שם מקומו, כמו שמלה ממשרקה וכו', ותירץ שלא היה איש ידוע וניכר על שם מקומו, ולזה הוצרך לייחסו על שם אביו ולא ייחסו על שם מקומו אלא להודיע שעתידה ללקות וכו': {מ} ס (ממ"ש), רצה לומר זהו שאמר הכתוב למקומותם בשמותם, פירוש שנקראו שמותן על שם מקומותם, וזהו שאמר אחר כך והראשונים וכו' הם שמות תולדותם, שלא תיקשי הא כבר מנה לעיל אלופי בני עשו, גם שם מנה אחרים, והא ראיה שאלו נקראים על שם מדינותיהם דהא מגדיאל היא רומי כדאיתא במדרש רבה (פ' פ"ג ג') שנראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל, אבל באחרים כגון אלוף קנז וכו' אפשר שהם נקראים על שם תולדותם, מאחר שנזכרים למעלה בשמות אלו גם כן, וכן אלוף אהליבמה אלוף תמנע י"ל שמות תולדותם טפי, מאחר דמצינו לעיל שהם שמות אדם, ואינך גם כן אין הכרח שהם שמות מדינה לכך מביא ראיה ממגדיאל שהוא שם מקום, לכן יש לומר שכולם נקראו ע"ש מדינותיהם שבא זה וגילה על זה:
בעל הטורים על בראשית פרק-לו
בעל הטורים: {א} וישב. זה שאמר הכתוב הסיר ה' משפטיך פנה אויביך. משל לשדה שנקצרה והזורה מפריש התבן והמוץ ומשליכן והתבואה נשארת במקומה כדכתיב בעשו וילך אל ארץ אבל יעקב כתיב ביה וישב יעקב: מגורי. ב' במסורה הכא ואידך מגורי אל חרב. אף על פי שהיה לו מגורי אל חרב ישב לו ביניהם משל לאחד שראה כת של כלבים ורצו לנשכו וישב ביניהם כך ישב לו יעקב בין עשו ואלופיו: מגורי אביו. בגימטריא זה חברון: וישב יעקב בארץ מגורי אביו. בגימטריא וישב לקיים מצות כבוד אמר בשכר הכבוד זכה עשו לכל הכבוד הזה: מגורי. יו"ד כפופה כמין כ"ף אמר מה שזכה עשו לכל הכבוד הזה בשכר הכיבוד ואע"פ שברכני אבא ביו"ד ברכות הוצרכתי לשלוח יו"ד דברים כדכתיב עזים מאתים וגו' אלך ואכוף עצמי ואכבד את אבי בחברון: {ב} דבתם רעה. בגימטריא שהם אכלו באבר מן החי. דבתם. בגימטריא מות מלמד שלשון הרע הורג ג': נער. בגימטריא שוטה זה שאמר הכתוב ומוציא דבה הוא כסיל: {ג} בן זקנים. זקנים כתיב שמסר לו כל מה שקבל מזקנים שהם שם ועבר: בן זקנים הוא לו. ס"ת אמון שמסר לו סתרי תורה שנאמר בה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים: זקנים. בגימטריא עולה ר"ז שמסר לו רזי תורה ובגימטריא זר על שם עטרת זקנים בני בנים: זקנים. נוטריקון זרעים קדשים נשים ישועות מועד: פסים. נוטריקון פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים: פסים. עולה כגימטריא קץ רמז לו שעל ידו ירדו למצרים וישתעבדו בניו והקב"ה יחסר מנין קץ מן השיעבוד ורמז לו שימסור לו הקץ ורמז שימלוך פ' שנים ממנין סי"ם שהוא מנין שנותיו. ד"א פסים לשון פסו תמו שעל ידו מת קודם לאחיו. פסים שגרם פיוסים בינו לבין אחיו. פסים בגימטריא פס יד לו: ועשה לו כתונת פסים. בגימטריא משקל שני סלעים מילת. זהו שאמרו בפרק קמא דשבת בשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים: {ד} אותו אהב אביהם מכל אחיו. בגימטריא שגלה סוד לו בלבד ולא להם: לשלם. חסר ו' עולה ת' שגרם לת' של שיעבוד. ד"א קרי כאן לשלם ששלמו לו גמולו: {ז} נצבה. ב' במסורה הכא ואידך בית נתיבות נצבה. לומר שעי"ז החלום הציב ביתן של ישראל שכלכלם בשנת רעבון: ותשתחוין. ב' במסורה הכא ואידך ותגשן השפחות ותשתחוין. לומר שאף על פי שלא ראה בחלום הראשון אלא רמז להשתחויות י"א אחיו אף על פי כן כל בית אביו השתחוו לו כדכתיב ותגשן השפחות הנה וילדיהן: {י} ויגער. ב' במסורה הכא ואידך ויגער בים סוף ויחרב. לומר לך מה ויגער דהכא יעקב אף ויגער דהתם איירי ביעקב שבזכותו חרב וזהו שדרשו וירא ישראל ישראל סבא: {יד} לך נא ראה. לומר שלא יצא אלא בכי טוב בשעה שיוכל לראות: והשיבני דבר. נצנצה בו רוח הקודש שסופו לחזור אליו: עמק. בגימטריא רד"ו שעל ידי זה נשתעבדו רד"ו שנים. וליוהו עד חברון אמר לו אבא חזור בך. אמר לו כתיב ידינו לא שפכה את הדם הזה שלא פטרנוהו בלא לויה ובזה נפטר ממנו ומתוך כך זכרו והיינו דכתיב וירא את העגלות אשר שלח יוסף. וזהו שאמרו אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרהו: {טו} תועה. ג' במסורה הכא ואידך חמורו תועה. ואידך אדם תועה מדרך השכל. לומר לך שתעה ויצא מאת הדרך ונכנס בשדות לבקש. או חמורו תועה ואמרינן כל שכן אבידת גופו שאם ראה חבירו שתעה בדרך שצריך להשיבו ואחיו לא חשו לאבידת גופו על כן תעו מדרך השכל: וישאלהו האיש. בגימטריא מלאך גבריאל שאלו: {טז} איפה הם רעים. כתיב חסר רמז פה התחילו ברעה בימי ירבעם שהמליכוהו בשכם: {יז} וימצאם בדותן. שם לימד יהודה עליו זכות ועל כן זכה שמלכו מזרעו שנים כמנין דתן מדוד עד צדקיהו: {יח} ובטרם. ג' במסורה הכא ואידך ובטרם יתנגפו רגליכם. ובטרם תצא מרחם. שבעון זה נתגלגלו הגליות ונתנגפו רגליהם. ובטרם תצא מדחם כדאיתא במדרש שנולד יוסף מהול: {כג} כתנתו. ב' במסורה הכא ואידך קרוע את כתנתו. גבי שאול לומר שגם בכאן קרעו כתנתו מעליו למהר הדבר: {כד} ויקחהו. כתיב חסר וי"ו שלא לקחו אלא אחד והוא שמעון ועל כן ויקח מאתם את שמעון: רק. ב' במסורה הכא ואידך כי לא דבר רק הוא. שלא היה הבור ריקן שהרי היו בו נחשים ועקרבים מים אין בו אבל יש בו נחשים ועקרבים ועוד גמרינן אין בו מים דהכא ממאי דכתיב נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים: {כו} מה בצע. ב' במסורה הכא ואידך מה בצע בדמי. וזהו מה בצע בדמי אם אהרוג את אחי: {כח} וימשכו. ב' במסורה הכא ואידך וימשכו ויעלו את ירמיהו. שנפרע מירמיהו מה שעשו ליוסף: {לב} הכר נא. ב' במסורה הכא ואידך הכר נא למי החותמת והפתילים. בלשון שרימה יהודה את אביו באותו ל' נפרע ממנו:
דעת זקנים על בראשית פרק-לו
דעת זקנים: {א} ויוסף הורד מצרימה. וקודם ירידתו של יוסף ירד יהודה להתקיים גואל אחרון זה מלך המשיח שיצא מפרץ שנא' וירד יהודה וגו': הורד. ירד לא נאמר אלא הורד לקיים גזרת המקום לגלגל הדבר להוריד אבותינו למצרים משל לפרה שרצו להכניסה למקולין ולא רצתה מה עשו לקחו ולדה והכניסוהו לשם בפניה אף היא רצתה מיד ונכנסה אחריו כך כשהורד יוסף נכנסו אחיו לקיים גזרת המקום ב"ה: {ב} ויהי ה' את יוסף. מדרש לא כמדת הקב"ה מדת ב"ו מדת ב"ו כל זמן שאהובו בגדולה הוא מצוי אצלו תמיד ירד מגדולתו הוא משליכו אחר גוו. והקב"ה אינו כן כי היה עמו בגדולתו ובירידתו בבית המצרי היה עמו וכשהיה ראש ומשנה למלך גם שם היה עמו שנא' ויהי ה' את יוסף וכן בבית הסהר ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד. וכמו כן מדת יוסף אינו כשאר בני אדם שהרי אדם עני ירא את אלהים אבל העשיר אינו ירא אבל יוסף בבית אדונתו אמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וגו' וכשהיה מלך אמר את האלהים אני ירא. ד"א ויהי ה' את יוסף משל לאדם שהיו לו עשרה בנים בעשר מדינות הניחם כלם והלך לו אצל הקטן לפי שהיה תש כח וצריך סיוע יותר מכולם. ועוד משל לאדם שיש לו עשרה חמורים טעונין יין ברשות הרבים נכנס אחד מהם בבית עכו"ם הניח כל חמוריו והלך אחר אותו שנכנס בבית העכו"ם כדי שלא יתנסך היין כך הקב"ה היה עם יוסף בבית המצרי כדי שלא ילמד ממעשיו: {ה} בכל אשר יש לו בבית ובשדה. בבית בימי החורף ובשדה בימי הקיץ. וכן אומר בסדר עולם שלא היה יוסף עבד בבית אדוניו כי אם שנה אחת בית ושדה. ושנים עשר שנים היה בבית הסהר: {ו} כי אם הלחם אשר הוא אוכל וגו'. בפרשת ויהי מקץ כי לא יוכלון המצרים לאכול וגו' ולקמן כשאמר ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך וגו' לא חשש להזכיר הלחם: {יב} ותתפשהו בבגדו. מדרש אלמלא שכתוב באשה לבה אסורים ידיה היתה תופשת אדם בשוק שהרי בצנועות שבאומות כתיב כאן ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ושנים עשר חדש היתה מתגרה בו שנאמר ויהי כדברה אל יוסף יום יום ואין יום יום אלא שנים עשר חדש שנא' מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר וכשהיא באה לדבר היה מרכין ראשו וכובש פניו בקרקע והיא עשתה לו מעשה של ברזל תחת זקנו שלא יוכל להרכין שנאמ' ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו אמרה לו למה אין אתה שומע לי ולא אשת איש אני ואין איש יודע בנו אמר לה אפילו הפנויות שלכם אסורות לנו נשואות לא כל שכן משל לעכו"ם שאמר לישראל בא לאכול עמי ואני מאכילך יפה בשר חזיר שמן אמר לו ריקה אפילו בשר שחוטה שלכם אסור לנו בשר חזיר לא כ"ש כיון שראתה כך אמרה לו אם אינך שומע לי הריני חובשך בבית האסורים אמר לה ה' מתיר אסורים הריני מעורת עיניך אמר לה ה' פוקח עורים הריני כורתת קומתך אמר לך ה' זוקף כפופים הריני משניאך לכל הבריות ה' אוהב צדיקים הריני מוכר' אותך בארץ רחוקה ה' שומר את גרים כיון שראתה כך אמרה לחבשו בבית האסורין ואלמלא הכומרין שדנוהו לזכות כמו שאפרש בפ' ויגש בעז"ה היו דנים אותו בכל אלו: {טו} וינס ויצא החוצה. אמר לו הקב"ה בזכות וינס. בחייך שהים ינוס מפני ארון שלך זהו שאמר הכתוב הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף {יט} כדברים האלה וגו'. פירש"י בשעת תשמיש אמר' לו כן. ותימה להרב משה דבמס' סוטה פריך כתיב פוטיפר וכתיב פוטיפרע בתחלה נקרא פוטיפר וכשקנה יוסף קנהו למשכב זכור ונסתרס ונקרא פוטיפרע אלמא לא היה משמש מטתו וי"ל בשעת תשמיש לאו דוקא אלא בשעה שעוסק בעניני תשמיש. ועוד י"ל שלא נסתרס לגמרי אך כשהיה רוצה להזדקק עם יוסף היה מסתרס. ור' אברהם פי' כי יש שני מיני סירוס סריס חמה וסריס צנה סריס צנה צריך חימום גדול ואינו יכול להזדקק לזכר כי אם לנקבה שהיא חמה יותר ופוטיפר סריס צנה היה:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-לו
חומת אנ"ך: ל״ז:תשי״א א׳ וישב. הוא אותיות שניות מתיבות יוסף דינה עשו לבן. רבינו אפרים בפירושו ז״ל ברמזיו כ״י. ויש לחקור מדוע נקט אותיות אלו. ואפשר דבאותיות אלו שהם רומזים לצרות רמוז בהם ההצלה כי הם אותיות ישוב כי לבסוף היה לו ישוב בהניח ה׳ לו מכל צרותיו וכיון דבסוף ימיו היה לו ישוב חשוב כאלו כל ימיו היו בישוב כמשז״ל. וירמוז עוד ויש״ב נוטריקון יסורין בתחילה ולבסוף שלוה: ל״ז:תשי״ב א׳ אלה תולדות יעקב יוסף. כתב רש״י ז״ל תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף דזיו איקונין שלו דומה לו (ב) ומה שאירע ליעקב אירע ליוסף זה נשטם וזה נשטם וכו׳ ע״ש (ג) ועוד דבר חכים הוא לו וכל מה שקבל משם ועבר מסר לו (ד) בתחילה היו לו יסורין ועבדות ואח״כ ישוב בצד מה דומה ליעקב אע״ה. וזה רמז ר״ת. אלה תולדות יעקב יוסף אתיי נוטריקון איקונין תורה יסורין ישוב (ה) ואפשר עד״ה דיעקב בחינת ת״ת ויוסף בחינת יסוד וגוף וברית חשבינן חד וא״ש אלה תולדות יעקב יוסף (ו) דכל השבטים בחינת השכינה ויוסף בחינת יסוד דכורא ואתי שפיר אלה תולדות יעקב שהוא דכורא (ז) אמרו רבותינו ז״ל שלא עבד יעקב אצל לבן אלא ברחל והיא עקרת הבית וזה פריה ויוסף בסדר עליון (ח) יש לרמוז כי יעקב בגימטריא ז׳ הויות כי ת״ת כולל הכל ויוסף גימטריא ו׳ הויות דיסוד מקבל מה׳ וא״ש אלה תולדות יעקב יוסף (ט) ועוד י״ל דיוסף כלכלם ולחיותם ברעב ונקראו ישראל על שמו דכתיב בני יעקב ויוסף ובהכי ניחא אלה תולדות יעקב יוסף (י) ויראה עוד במ״ש חכמי המדע דיעקב אע״ה היה גלגול אדה״ר והכי אמרו בזהר הקדוש שופריה דיעקב שופריה דאדה״ר ולא אמר מעין שופריה כי הוא אדה״ר עצמו כמ״ש בהגהת הזהר בדפוס. ויוסף הצדיק היה נפש אדה״ר כמ״ש בספר קרבן שבת מהאר״י ז״ל ומשו״ה אמר אלה תולדות יעקב יוסף (יא) וירצה כי יעקב תמיד היה ירא ורועד מפחד עשו עד שנולד יוסף כי הוא שטנו של עשו ואפשר שהטעם כי עשו גימטריא שלום והוא יסוד. ויוסף הוא בחינת יסוד שלום ושלום אותיות מושל על עשו שהוא גימטריא שלום והוא פוגם הברית והיינו דקאמר אלה תולדות יעקב יוסף כי הוא שטנו של עשו (יב) ועוד בסגנון אחר כמ״ש הרב עמודיה שבעה משם ספר גלי רזיא והבאתיו אני עני בקונטריס פני דוד פרשת וישלח כי יש מקטרג למעלה חרב סט״א והוא למטה עשו ונולד להכניעו חרבא דמלכא חרב דקדושה והוא יוסף למטה ולכך כתיב אלה תולדות יעקב יוסף כי הוא כנגד חרב דקדושה להכניע עשו (יג) ויתבאר עוד כי המרכבה הקדושה אברהם יצחק יעקב דוד ובמקום דוד בא יוסף כמ״ש שם בפני דוד משם הרב עמודיה ז׳ והיינו דקאמר אלה תולדות יעקב יוסף כי בזה נשלמה המרכבה הקדושה יוסף במקום דוד הע״ה (יד) והפעם ילוה כי יעקב אע״ה היה ירא ורועש על גלות מצרים ועל ידי מכירת יוסף ניצולו מחלק העבדות כמו שביאר הרב עיר וקדיש מהר״י קוב״ו ז״ל וגם בזכות יוסף הצדיק נקרע הים כמשז״ל וא״כ יוסף הצדיק היה סיבה לקיום כל ישראל תולדות יעקב שאם לא היה יוסף הצדיק ע״ה שקדם לכפר העבדות היו נכנסים בש״ט ן׳ וגם המרו על הים ובזכות יוסף ניצולו שנקרע הים א״כ יפה אמר הכתוב אלה תולדות יעקב יוסף (טו) ועוד יתכן במ״ש הרב עיר וקדיש מהר״ם פאפירש כ״ץ ז״ל והבאתיו אני עני בספרי הקטן ראש דוד פרשת וישלח משם רבינו האר״י זצ״ל כי עשו קין ויעקב הבל וראובן קין ויוסף הבל ע״ש ולכן אמר אלה תולדות יעקב יוסף כי היה ביעקב בחינת הבל וביוסף בחינת הבל וזה רמז אל״ה גימטריא הבל עם הכולל (טז) ועוד יש לרמוז כי יעקב אע״ה היה ירא שמא חטא בענין לאה שחשב בביאה ראשונה שהיא רחל וגם אח״כ בלקיחת שתי אחיות. וכתוב בתרגום המיוחס ליב״ע ואתחלפו עובריא דלאה היתה מעוברת מיוסף ורחל מדינה. ועל ידי תפלת לאה יוסף הלך ברחל ודינה בלאה וכאשר אירע נס מופלא הזה נחה דעתו של יעקב אע״ה דזה מופת כי רחל ולאה תרין דאינון חד וכחד גופא חשיב וכמ״ש אני בעניי בראש דוד שם וז״ש אלה תולדות יעקב יוסף דעל ידי לידת יוסף בנס מופלא נחה דעת יעקב אע״ה ברחל ולאה דחדא חשיבי. וזה רמז אלה אותיות לאה דלא חטא במחשבתו ברחל ולא בשתי אחיות וז״ש אלה תולדות יעקב יוסף דיוסף הי״ל שתי כחות מיעקב אע״ה שבתחילה נוצר בלאה והיה לו כח אביו שהולידו. וכשהלך לרחל הי״ל קצת מאביו שהוליד דינה ונשאר רושם ברחל ורשומו ניכר זריז ונשכר. וגם מרוחא דשבק יעקב ברחל מלבד מה שלקח מלאה מההוא רוחא דשבק בלאה יעקב באופן דביוסף היה לו שתי כחות מרחל ומלאה ושתים מיעקב וז״ש אלה תולדות יעקב שנים היו ביוסף לבדו מה שאינו כן שאר השבטים דכל אחד הוא לבדו (יז) טעם כי הנה בפרקי היכלות קוראים למילויי אותיות תולדות. וכאן רמז כי תולדות ומילוי יעקב יו״ד עי״ן קו״ף בי״ת בגימטריא משיח בן יוסף כי סוד יוסף הוא משיח בן יוסף. ספר קדמון כ״י ועוד האריך: ל״ז:תשי״ג א׳ וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. אפשר דיעקב אע״ה לתקן בא ג״ע דאדה״ר כמשז״ל ואחר כל מה שטרח אירע ענין לאה דהטעהו לבן וסבר שהיא רחל ויהי בבקר והנה היא לאה וכמו צער בנפשו דבגמר התקון בא לידו איסור ערוה ושמא הפסיד כל מה שתקן. ולכן ברחל שהיה הפקפוק כמ״ש מהרימ״ט ז״ל האלהים עשה שתלד יוסף שהוא נפש אדה״ר להודיע ליעקב אע״ה דלא עשה איסור וכל מה שעשה היה תקון גמור. וזה פריו שבא ביוסף נפש אדה״ר להשלים התקון ויוסף בחינת יסוד. וזו היא סיבה שיעקב אע״ה אהב את יוסף דהוי סהדא רבא עדות ביהוסף כי כבר רצה האלהים את מעשיו. וז״ש וישראל אהב את יוסף מכל בניו ונ״ט כי בן זקנים הוא לו ור״ת בן זקונים הוא לו גימטריא אדם עם הכולל. ועשה לו כתנת פסים שהוא אור לבוש אדה״ר כמ״ש הרב קרבן שבת. וס״ת בן זקונים הוא אותיות אמ״ן יחוד קבה״ו. גם ירמוז שהוא גימטריא צ״א כי נולד יוסף כשהיה יעקב בן צ״א שנה לרמז הנזכר כמשז״ל. והנה שאלוני דפתח הכתוב וישב יעקב ואח״כ אמר וישראל אהב את יוסף והול״ל ויעקב אהב את יוסף. ואפשר דיוסף היה במקום דוד שהוא המרכבה. וכשנגע בכף ירכו נקרא ישראל שיר אל לרמוז דדוד הע״ה יתקן הירך בשירותיו כמש״ה נעימות בימינך נצח ועיין בקונטריס פני דוד פרשת וישלח מ״ש בשם הרב עמודיה שבעה. ובדברים אחדים מ״ש בכמה מקומות דברי הרב עיר וקדיש מהר״א גאלנטי ז״ל בענין הירך ושאול עש״ב ומשו״ה אמר וישראל דשם רמוז דוד הע״ה דבא במקומו יוסף ולז״א וישראל אהב את יוסף. א״נ כמשז״ל שנקרא אל וא״כ מותר בשתי אחיות ומשו״ה אמר וישראל אהב את יוסף דמטעם שנקרא ישראל רחל מותרת ולכן אהב את יוסף מכל בניו: ב׳ ועשה לו כתנת פסים. כתב רבינו מהר״ר אליעזר מגרמיזא זצ״ל ברמזיו כ״י כמנין פסי״ם נחסרו מארבע מאות של הגלות עכ״ד. ואפשר במשז״ל פ״ק דשבת לעולם לא ישנה אדם בנו לבין הבנים שבשביל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותנו למצרים ופירשו המפרשים ז״ל דהגזרה היתה ועבדום ועינו אותם ת׳ שנה. והעבדות נתכפר במה שנמכר יוסף לעבד ועי״ז לא ישבו כי אם רד״ו שנה. והשתא אתי שפיר כי בדבר שהיה סיבה לגלות שם נרמז צרות יוסף כמשז״ל פסים ר״ת פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים. ושם נרמז שזה גרם הצלת ישראל שנחסרו ק״ץ שנה כמנין פסים דבעבדות יוסף נתכפר ועבדום ויצאו בחצי הזמן. א״נ אפשר בסגנון אחר דשם נרמז דבזה היה קץ גאולתם דאם ח״ו היו שוהים עוד במצרים היו נכנסין בנ׳ ש״ט ולא היה להם תקומה ובמה שנמכר יוסף לעבד נתכפר ועבדום והיה ק״ץ גאולה כי פסים גימטריא ק״ץ. או ירצה באופן אחר במ״ש בזהר הקדוש דע״י דהשבטים שלטו ביוסף ואח״כ הוא שלט במצריים עי״ז נמצא דהמצריים עבדים ליוסף והם עבדים לשבטים דהם שלטו במלכם יוסף ובזה היתה גאולה. וזה הרמז דע״י כתנת פסים מכרוהו לעבד וזה היה קץ גאולה כמנין פסים גימטריא קץ שהמצריים הם עבדים לשבטים והיה קץ גאולה. או אפשר כמשז״ל דעל ידי דיצחק נתרצה להחליף ש׳ דיצחק ולקח צד״י שהיה ישחק ונקרא יצחק נחסרו קץ שנה בהפרש שיש בין צ׳ לש׳. וגם כתבו משם רבינו האר״י זצ״ל דיצחק נתעבר ביוסף. ובזה פירשתי אני בעניי רמז וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו פירוש שנתן טעם דישראל אהב את יוסף מכל בניו שהיה בנו ואביו וז״ש כי בן שהוא בנו זקנים גימטריא יצחק עם הכולל דביוסף נתעבר אביו. ולפי דרכנו א״ש ועשה לו כתונת פסים ועשה אותיות הושע כמ״ש רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל לפי דרכו לרמוז יהושע. ולפי האמור א״ש עי״ז כי זקני״ם גימטריא יצחק שהחליף ש׳ בצד״י בזה הושע לו היה תשועה שנחסרו קץ שנים כמנין פסים: ל״ז:תשי״ד א׳ ויראו אחיו כי אותו אהב וכו׳ וישנאו וכו׳. יש להעיר כי על הדבה שהוציא לא שנאוהו כי אחר שהביא דבתם לא כתיב וישנאו רק על שראו שאהבו אביהם שנאוהו. ורש״י ז״ל כתב ועל דבריו על דיבתם רעה ולמה בתחילה לא שנאוהו על הדיבה ואח״כ כשסיפר חלומו שנאוהו ועוד מ״ש ויחלום יוסף חלום לא הזכיר החלום ואמר ויוסיפו עוד שנא אותו. ויש מי שכתב שהיה חלום אחר שסיפר להם חוץ מהשנים המפורשים. ויש להעיר דאמאי לא סיפר החלום ואם היה חלום בעלמא שאינו מורה גדולה וכיוצא למה שנאוהו. ועוד דכתיב ברישא ויגד ואין הגדה אלא חכמה כמשז״ל ובסתום חכמה לא הודיענו מהחלום הזה דבר. והנה שמעתי פירוש על חלומותיו ועל דבריו כמשז״ל דאם יצא קול על אדם שעבר עבירה יש לחוש קצת. אך אם יש לו אויבים אמרינן אויבים הוא דאפקוה לקלא וז״ש ולא יכלו דברו לשלום להורות דהוא שונא ונתבטלה הדבה רעה. ויוסף נתחכם לספר להם חלומו להראות שהם אוהביו דהחלום צריך לספר לאוהביו ובזה מתקיימת הדבה. וישנאו אותו על חלומותיו ועל דבריו שהיא הדבה שרצה לקיימה בהראותו שהוא אוהב ע״כ שמעתי והבאתיו אני הדל בקונטריס פני דוד. ועפ״ז נתישב הכל דאעפ״י שהביא דבתם לא שנאוהו רק השנאה מחמת קנאה שאביהם אהבו יותר מכלם ותקנו הדיבה במה שהראו שהוא שונא ולא יכלו דברו לשלום. ואז יוסף הצדיק ע״ה הגיד להם חלום פשוט דמצד החלום לא היה מקום לשנאתו רק שהבינו שכיוין לומר שהוא אוהב והדבה אינו משנאה וזה רמז ויגד לשון חכמה שבחכמה עשה ולא נכתב החלום שאינו מעלה ומוריד ויוסיפו עוד שנא אותו כי בזה שהראה שהוא אוהב מתקיימת הדיבה. אך עדיין היה אפשר שלא כיוין לזה ומקרה הוא. אבל כשספר להם חלום האלומות הרגישו כי כוונתו להחזיק הדבה. ואז ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו הדיבה רעה שהביא אל אביהם: ל״ז:תשי״ז א׳ והנה אנחנו מאלמים אלומים. ב״ר אמר ר׳ אחא עתידים אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לומר חיה רעה אכלתהו ומאן קאים לי משתוקיתא דאימא עכ״ל ולפי פשוטו אפשר לומר כמשז״ל חיה רעה אכלתהו על אשת פוטיפר. והנה רחל אמנו ע״ה בהיותה אהובה ליעקב מאד והיא גם היא אהבתהו מאד וזה לה שבע שנים מיוחדת ליעקב אע״ה ובתוקף תאותה כבשה יצרה ושתקה כשהכניסו לאה במקומה ומסרה הסימנים שלא לביישה וזכות זה עמד ליוסף הצדיק ע״ה בנה שהיה לו כח לכבוש יצרו ונמנע מלחטוא באשת פוטיפר וז״ש עתידים אתם לומר חיה רעה אכלתהו והיינו על אשת פוטיפר ומאן קאים לי לכבוש יצרי מחיה רעה זו משתוקיתא דאימא שכבשה יצרה במותר לה עי״ז ה׳ עזרתה לי שכבשתי יצרי וניצולתי. ועד״ה אפשר כמ״ש הרב עיר וקדיש בראשית חכמה ז״ל דהמרבה בשתיקה עולה למעלה במקום השתיקה שהיא החכמה והיא מחשבה עש״ב וזכ״ה מי יתן תחרישו״ן ותהי לכם לחכמה. וז״ש שתו״ק כך עלה במחשב״ה. ורחל ששתקה והיא העולה למקום המחשבה. בזכותה יוסף טהר מחשבתו וכמ״ש רז״ל לב שלא הרהר בעבירה וכו׳. וא״ש מ״ש הרב ש״כ ז״ל ותשב באיתן קשת״ו שתו״ק ע״ש. ועוד אפשר לומר במש״ל דיוסף הי״ל נפש אדה״ר ויש לתת טעם לזה. כי יעקב אע״ה בא לתקן עון ג״ע דאדה״ר. ובעת גמר התקון רחל מסרה הסימנים ונצטער יעקב שמא פגם ח״ו ולהורות צדקת רחל ושלא פגם יעקב אע״ה ילדה יוסף שהוא בחינת יסוד ונפש אדה״ר ונחה דעת יעקב אע״ה. וז״ש משתוקא דאימא קאים לי דכיון דבזכותה הנה באתי בנפש אדה״ר ובחינת יסוד. לא אפשר דה׳ נתן שכר אמי שאני בחינת יסוד ונפש אדה״ר ואחטא ח״ו ובודאי קאים לי משתוקא דאמי וזה רמז והנה אנחנו מאלמים אלומים לשון מי ישום אלם דגם לאה שתקה ובאנו מלאה ורחל אשר שתק״ו יחדיו אמנם והנה קמה אלומתי שתיקה דאמי היא העולה כמדובר: ל״ז:תשי״ח א׳ המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. אפשר דכל דבריהם ברוח הקדש ומלתו על לשונם ונצנצה רוח הקדש בפיהם והכונה המלוך תמלוך בשבילנו דע״י שמכרוהו למצרים ובא לנסיון ועמד בצדקו זכה למלכות כמשז״ל. אך אפשר משול תמשול בנו ממשלה בעלמא כי אתה מולך במצרים ואנחנו מארץ כנען. א״נ אפשר דליהודה ניתן המלכות וזהו התמיה המלוך תמלוך עלינו הא לא אפשר דהמלכות ליהודה. אבל יתכן אם משול תמשול באחרים יהיה בכחנו וז״ש בנו: ל״ז:תש״כ א׳ הבא נבא אני ואמך ואחיך וכו׳. פירש״י ז״ל הבא נבא והלא אמך כבר מתה והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו. ורבותנו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו לכך אמר לו הבא נבא וכו׳ כשם שא״א באמך כך השאר בטל עכ״ל ולכאורה צ״ע כי בתחילה כתב והוא לא היה יודע וכו׳ ותוך כדי דיבור אמר שאין חלום בלא דברים בטלים. אלמא יש דברים בטלים. וזה סותר מ״ש דקאי על בלהה א״כ ליכא דברים בטלים. ואח״כ כתב ולא נתכוון אלא להוציא מלב בניו וכו׳ א״כ נימא דידע דקאי לבלהה ואמר כן להוציא מלב בניו. ועוד כי לפי האמת אין חלום בלא דברים בטלים ומאי קאמר להוציא מלב בניו. ואפשר לומר דיעקב אע״ה ודאי דבריו אמת וצדק ולא שהטעה לבניו רק אמר דברים שיש במשמעותן שהכל בטל אבל לא כיוין לזה אלא כי בדבריו אינהו קמטעו נפשיהו אבל הדברים שהוציא מפיו אמת דכתיב תתן אמת ליעקב. והוא סבר דבחלום יש דברים בטלים. אבל אמת ודאי יש גם כן. אך אמר הבא נבא דודאי אמך בטל ואחיו יסברו שהכל בטל. אבל לגבי דידיה צריך שיהיה אמת גם כן ומשו״ה ואביו שמר את הדבר דקושטא איכא זה היה דעת יעקב אע״ה. ומ״ש הבא נבא קושטא קאמר ואם השבטים יסברו דהכל בטל אינהו קמטעו אנפשיהו כמ״ש פרק גיד הנשה. אמנם יש שיטה אחרת דכל עניני החלום אמת רק דהדיבור הוא בשינוי כגון הכא דאמר מתה ור״ל על בלהה שגדלתו כאמו ונמצא דכל הענינים אמת אלא דבחלום ראה ירח שהיא אמו ואינה אמו אלא בלהה שגדלתו כאמו. וזהו שאמרו אין חלום בלא דברים בטלים ר״ל הדיבורים לא הענינים. ואם יעקב אע״ה היה יודע זה לא היה אומר הבא נבא אני ואמך ואחיך דמוכח דסבר דאמו בטל לגמרי ונמצא דח״ו היה מטעה לשבטים ומדתו אמת. אלא דהוא סבר דחלוקת אמו בטלה לגמרי ובזהו יובנו כל דברי רש״י ז״ל ואיזה רמז מזה שמעתי כד הוינא טליא: ל״ז:תשכ״ח א׳ ויראו אותו מרחוק. פירוש ויראו את יוסף לעתיד רחוק מעבודת האל מצד עגלי ירבעם ובטרם יקרב זה יתנכלו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירוש כ״י וזה שנים רבות שאני הדל כיונתי לדעת עליון יותר בהרחבה בס״ד: ל״ז:תש״ל א׳ ונראה מה יהיו חלומותיו. פירש״י ז״ל א״ר יצחק מקרא זה אומר דורשני רוח הקדש אומרת כן הם אומרים נהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו נראה דבר מי יקום שלכם או שלי ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו עכ״ל יש להעיר דזה דרך ולשון בני אדם ועוד מ״ש והכתוב מסיים הול״ל ורוח הקדש כמו שאמר בתחילה. ואפשר דהכונה דהן לו יהי שהם אמרו כך בלשון בני אדם הכתוב למה כתבו. ואם ללמדנו דהגם דנגזר טובה על האדם כח הבחירה גדול לבטלו אם יש עליו איזה קטרוג הול״ל ויבטלו חלומותיו ואמאי כתיב לשון בני אדם והיינו דקאמר ר׳ יצחק מקרא זה אומר דרשני פירוש דאין אנו מקשים עליהם דזהו לשון בני אדם. אבל הקושיא הוא על המקרא שאמרו. והשיב דרוח הקדש אומרת כן. ועל זה יקשה דאמאי אצטריך רוח הקדש לומר כן. אמנם הפירוש הוא שהם אמרו ונראה מה יהיו חלומותיו כמו שנראה פשט הכתוב. אלא דרוה״ק מלתו על לשונם שדברו הפך דעתם שהם כיונו לומר שיתבטלו ופירוש מה יהיו חלומותיו שיהיו להבל כמו ונחנו מה וכמש״ה מה אנוש כמו שפירש רבינו אפרים ז״ל והכתוב כתבו לומר שהם דברי רוח הקדש ונראה מה יהיו לשון מה רב טובך וז״ש והכתוב מסיים פירוש שכתבו הכתוב דרוח הקדש שם בפיהם לשון זה דיש בו הבנה אחרת כלומר נראה דבר מי יקום: ל״ז:תשמ״ג א׳ חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף. אפשר דנצנצה בו רוח הקדש בפיו והכונה שכיונה רוח הקדש כך הוא חיה רעה אשת פוטיפר שהסט״א נכנסה בה והיינו שהשתדלה מאד בכל עז להכשיל יוסף כי בזה היתה תלויה גאולת ישראל ותקון אדה״ר ואם ח״ו יוסף חוטא נחרב העולם זאת היתה לסט״א להסיתו היס״ת כפול ויתר הגז״ם לראות שיכשל יוסף ח״ו. וה׳ לא עזבו ונצול והיה תקון לאדה״ר וישועת ישראל מהגלות. אך זאת החיה מחשבה רעה הקב״ה מצרפה למעשה ונחשב כאלו חיה רעה אכלתהו אבל האמת טרוף טורף יוסף הי״ל טרדא וטרוף אחר טרוף אף שהיה אח״כ בבית הסוהר כמשז״ל אבל אחר כל הטרוף נשאר יוס״ף צדי״ק באמונתו וניצול בחמלת ה׳ עליו:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-לו
נחל קדומים: מ״ה:א׳ש״ס א׳ בהתודע יוסף אל אחיו. כתב רבינו אפרים בפירושי כ"י בהתודע אותיות העבדות לומר לך לכך הוציאם שלא רצה שישמעו המצריים גנות אחיו שמכרוהו לעבדות עכ"ד. ולי ההדיוט אפשר לומר בזה במ"ש בזהר הקדוש דאלמלא שהשבטים שלטו ביוסף ויוסף שלט במצרים וכששלטו המצרים בישראל לא עשו כלום דהמצרים עבדים ליוסף ויוסף עבד לשבטים ונמצא דהמצרים עבדים לשבטים ונמצא דמה ששעבדו בישראל הוא אשר לא כדת דהשבטים אדוניהם. ואפשר שזה גילה יוסף לאחיו כי אלו הם מפלאות תמים דעים כי בזה נצולים ישראל דבלא"ה אם היו שולטים בישראל המצריים היה הסט"א שולטת ולא היה תקומה ח"ו לישראל כמ"ש בזהר הקדוש וזה רמז בהתודע יוסף אל אחיו העבדות. ועוד אפשר לפרש כמ"ש הרב מהר"י קוב"ו בספר גבעת עולם ותורף דבריו בקיצור דישראל נתחייבו עבדות ועינוי כמש"ה ועבדום ועינו אותם ובמה שנמכר יוסף לעבד נתכפר חלק של גזרת ה' ועבדום. ועל כן נתחייבו המצרים במה ששעבדום וזש"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי יוסף כיפר העבדות וזה רמז בהתודע העבדות שהוא הודיעם כי במה שסבל הוא נתכפר העבדות: מ״ה:א׳שס״ג א׳ אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. הראשונים פירשו דאז"ל בן זקונים הוא לו זיו איקונין שלו דומה לו. וז"ש אני יוסף ואני מסתפק העוד אבי חי מפני שפני דומות לפני"ם כישראל אבינו ואיך לא הכרתם אותי. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפני"ו דייקא פנים של"ו עמדו כעין פני"ם של יעקב אע"ה ואיך לא הכירוהו. ויתכן לפרש עפ"י מ"ש בספר קרבן שבת כי הנה ע' שנה של דוד הע"ה אמרו בזהר הקדוש דה' שנים מאברהם אע"ה וכ"ח מיעקב אע"ה ול"ז מיוסף ולפי דברי הזהר אם יוסף מת היה צריך יעקב אע"ה ליתן ס"ה שנה וז"ש כי ארד אל בני אבל שאולה שצריך למות תיכף לתת ס"ה שנים לדוד הע"ה ע"ש באורך. וא"כ מקע"ה שנים שהי"ל לחיות יעקב אע"ה כמו אברהם אע"ה כמו שאמר בזהר הקדוש אפיק סך ס"ה שנים ישארו ק"י שנים וזה היו חיי יעקב אבינו ע"ה ותו לא. והן עתה שהוא בן ק"ל שנה מוכרח דיוסף לא מת והוא יתן ל"ז דאם לאו יעקב אע"ה אינו חי אלא ק"י. וז"ש אני יוסף שאני אתן לדוד ל"ז שנה והראיה העוד אבי חי שאם לאו הי"ל ליפטר זה עשרים שנה. ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו שהם היו סוברים שאינו ניצוץ אדה"ר והוא מסט"א וכמו שפירשנו בעניותנו בקונט' פני דוד בס"ד. ועתה שראו גדולתו והבינו טעמו טעם כעיקר אז נבהלו. אמנם לפ"ז צריך לדעת דכיון דיעקב אע"ה על מבוכה זו ישב דאם מת יוסף היה צריך למות הוא תכף לתת ס"ה שנה לדוד הע"ה והוא עצמו אמר כי ארד אל בני בכונה זו ורואה עצמו שהוא חי עדיין איך לא הכריע מזה דיוסף חי והוא יתן ל"ז שנה לדוד הע"ה. ואפשר דיעקב אע"ה לפי ענותנותו היה סובר שפגם ומשו"ה נסתלקה ממנו שכינה ולעולם דיוסף נטמע והשנים שלו ושל יוסף פגומים ולכך אינם ראויים לדוד הע"ה כמו שנדחו שנות אדה"ר ולכן לא הכריע ממה שהוא חי דגם יוסף הוא חי. אך השבטים פשיטא להו דיעקב אע"ה קדש קדשים הוא וח"ו לא נפגמו שנותיו ומש"ה נבהלו מדברי יוסף הצדיק ודוק היטב: ב׳ אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים. אפשר דרמז לו שלא יירא ולא יפחד שמא יטמעו בגלות כי הנה האדון ה' הבטיח לאברהם אע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ומצרים לא היה בה רכוש גדול לכן הקדוש ב"ה סיבב הרעב והשבע שיבא כל כסף ארץ כנען וכיוצא למצרים וזה הכנה לקיים הבטחתו יתברך ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וזש"ה כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים לקבץ את כסף ולמלאות אוצרות ומוכרח שהוא הכנת רכוש גדול שהבטיח ה' ומזה יש הוכחה אל תעמוד בגלות כי טרם מכה ציץ רפואה פרח ויבא את כל הכסף: מ״ה:א׳שפ״א א׳ ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות. ראיתי בפי' כ"י לרבינו מהר"א מגרמיזא בעל הרקח ז"ל שכתב פירש החסיד כי טעם שלש מאות כסף כדאמרינן המוכר עבדו לעכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו ודמי העבד ל' כסף עולים ש' ולא נתן להם כלום אלא נתן לבנימין שלא היה במכירתו עכ"ל. ולכאורה יש להבין דאחיו היה להם ליתן לו. ותו דראובן לא היה במכירתו ונצטער מאד. ויראה פשוט דכוונת הרב ז"ל לעוררם דהם חייבין ש' כסף ולפיכך נתן לבנימין שיראו דלהם אינו נכון לתת שאדרבה הם חייבין לתת ש' כסף. וכמתלמד מדברי הרב אפשר לומר דהורה דמתנתו הם ש' כסף ולא נתן להם שיהיה להם צער במקום הקנס שהיו חייבין ש' כסף על שמכרוהו ולא נתן לראובן להעלים הדבר שיש לומר כטעם לצ"ד שהוא אחיו. ועוד אפשר לומר כי הוא היה רוצה ליקח לבנימין עבד ולפיכך קנס עצמו עשרה בדמיו שהם ש' כסף. ועד"ה אפשר דיוסף יסוד ובנימין אמר אהא נטיר אתרא דאחי כמ"ש בזהר הקדוש ועי"ז היה מיתוק הגבורות ולכן נתן לו ש' גימטריא אלהים דיודין. כסף רומז לחסד מיתוק הגבורות בחסדים וא"ש ההי"ב: מ״ה:א׳שפ״ו א׳ וירא את העגלות. גימטריא ראה בהל' לעגלה ערופה ורבינו יב"ק פי' בפ' עגלה היינו עגלות צב כשפירש יוסף מיעקב נטע יעקב ארזים ושאל לו יוסף למה אלה וא"ל עתידין בני לעשות משכן במדבר בארזים אלו ויביאו אותם בעגלות לכך שלח לו עגלות לסימן זה הדבר משש עגלות צב שהיו נושאין הקרשים מהמשכן. בספר רבינו אפרים מגאוני אשכנז:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-לו
רא"ש על התורה: מ״ב:א׳רנ״ד א׳ וירא יעקב כי יש שבר במצרים. זה שאמר הכתוב אשרי שאל יעקב בעזרו לא נאמר אל אברהם או שאל יצחק אלא שאל יעקב את מוצא שלא נצב הקב"ה אלא על יעקב שנא' והנה ה' נצב עליו ויאמר א"ר סימון אין המלך עומד על שדהו לא נזרעת ולא נחרשת ולא נעדרת ואימתי עומד עליה בשעה שהיא עומדת בכרי כך אברהם עדר שנא' קום התהלך בארץ בא יצחק וזרע שנא' ויזרע יצחק וכו' בשנה ההיא בא יעקב שהיה כמו הכרי שנא' קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ועמד עליו שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר הוי אומר אשרי שאל יעקב בעזרו. ד"א וירא יעקב כי יש שבר במצרים זה שאמר הכתוב נער הייתי גם זקנתי נער הייתי מימות אדם גם זקנתי לימות המשיח ולא ראיתי שעזב הקב"ה הצדיקים אלא בכל דור ודור מעמידן דאין העולם חסר מצדיקים כאברהם שנא' בו ואברהם היו יהיו לגוי גדול יהי"ה בגימ' ל'. ד"א אין הקב"ה עוזב הצדיקים בשעת הרעב לא הם ולא בניהם אלא מתקן להם מהיכן יחיו וכן אתה מוצא באליהו שא"ל קום לך צרפתה ופנית משם קדמה והיה מהנחל תשתה וכן ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וכן וירא יעקב כי יש שבר במצרים זה שאמר הכתוב מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר מונע בר זה פרעה וברכה זה יוסף פרעה גנז את התבואה בשני רעבון והיו מקללין אותו אבל יוסף זן את העולם כרועה שמנהיג את צאנו עליו אמר נעים זמירות ישראל דהע"ה רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה כשהיה רעב בימי דוד בקש רחמים לפני הקב"ה ואמר רבש"ע נהוג את צאנך כיוסף שזן את העולם בשני רעבון כיון שנתחזק הרעב במצרים נתקבצו המצריים על יוסף א"ל תנה לנו לחם א"ל איני זן את הערלים לכו ומולו עצמכם ואתן לכם הלכו לפרעה והיו צועקים ובוכים לפניו שנא' ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם ויאמר להם לכו ליוסף א"ל הלכנו ליוסף ואמר לנו כך וכך: ב׳ בב"ר. כיון שבאו בני יעקב כל א' וא' נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם לערב הביאו פתקם לפני יוסף זה או' ראובן בן יעקב וכל השערים כל א' וא' שמו מיד א"ל יוסף סתמו האוצרות ופתחו אוצר א' ונתן את שמותם לבעל האוצר ואמר לו כשיבואו האנשים האלה תפוש אותם ושגרם לפני עברו ג' ימים ולא באו מיד נטל ע' גבורים מביתו ושגר בשבילם לבקרם בשוק הלכו ומצאום בשוק של זונות ומה טיבם שם אלא אמרו יוסף אחינו יפה תואר הוא שמא בקובה הוא מיד תפשום והביאום לפניו מיד ויכירם ויתנכר אליהם מלמד שעשה כנכרי נטל הגביע והנחיש בו א"ל רואה אני בגביע שלי כי מרגלים אתם אמרו לו כנים אנחנו וכו' אלא צונו אבינו אל תכנסו בשער א' כדפירש"י: ג׳ למה תתראו. פירש"י ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה ודומה לו ומרוה גם הוא יורה. פי' לפי' שאותם מפרשים תתראו לשון שובע וכן מרוה גם הוא יורה והת"יו מהפכת התיבה וכן תשרש שרשיה פי' תעקר מהפכת השורש שהוא קיום לעיקור וכן רבים אבל אין נכון פירושם כמו שפירש בהרבה מקומות שאין תתראו כמו תתרוו שאין ה"אלף במקום וא"ו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-לו
ברטנורא: ל״ח:תת״נ א׳ כנעני תגר פי' אליבא דר' יהודה דאמ' תאומות נולדו עם השבטים ונשאום דא"כ לא היו נשותיהם כנעניות. אבל לר' (קשה לי טובא על מילי דטובינא דחכימי דהכא דהא גרסינן בפסחים פ' אלו עוברין מאמ' י"ו דף צ' דכתיב על קרא דאמר ולא יהיה כנעני עוד וכו' שכנענים ר"ל תגר והראיה מיהודה כדפירש רש"י כאן וסברתו לומר הכי דאפי' כנען ממש אפשר בא אברהם והזהיר וכו'. אי הכי מאי מפר' ואזיל מטעמא דתאומות ומאן מימר ליה דלית ליה לר' נחמיה דמלת כנעני אינו ר"ל תגר וטעמא דמדרש הזה הביאו הרב מזרחי זלה"ה הנ"ל) נחמיה דאמ' כנעניות היו אולי כי יפרש כנעני ממש כמשמעו: ל״ח:תתס״ב א׳ בפתח עינים רז"ל דרשו בפתחו של אברהם אבינו וכו'. פי' כינוי הוא לאבר ההולדה כלומ' שהיתה תאבה ליכנס בפתחו והיינו לידבק בזרעו של אברהם שכל עינים צופות לראותה שהכל תאבים לידבק בו והיא ישבה שם ליזקק ליהודה שהוא מזרע אברהם: ל״ח:תתע״ב א׳ ותשרף אמר ר' אפרים מקשאה בתו של שם היתה לכך דנוה בשריפה קשה שהרי אין בת כהן נשרפת אלא נשואה לרבנן או ארוסה לר' שמעון וזו לא היתה אלא זקוקת יבם י"ל דהואיל ויש בה לאו דלא תהיה אשת המת החוצה יש עליה חיוב מיתה לבני נח דאזהרתן זו היא מיתתן. ואע"ג דבני נח אין הורגין אלא בסייף יהודה היה בר ישראל ונתן עליה כל החומרות ודינא דמלכותא דינא:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-לו
גור אריה: ל״ו:א׳י״א א׳ היא יהודית. ואף על גב דלעיל כתיב (כו, לד) "יהודית בת בארי" הכי נמי היה עשו משנה שם אביה, כי "ענה" היה ידוע שהוא ממזר, ולפיכך אמר עשו שהיתה "בת בארי" (שם), וכן אמר שהיא מזרע חת, כי החוי הוא יותר גרוע מן הכל, שהם ארורים כחויי שהוא נחש, כי זרע חם הם ארורים (לעיל ט, כה), והחויים יותר, והרשע אמר שהיא מזרע החתי: ב׳ שבא צבעון וכו'. והשתא יהיה "בת ענה" – שכן היו סבורים העולם שהיא בת ענה, והאמת שהיא בת צבעון. ואין לומר דענה היא אשה נקראה 'ענה' ואביה צבעון, דלא מצאנו דמייחס הבת לאמה רק בשביל טעם, כדלעיל (לד, א) "ותצא דינה בת לאה", ואמרינן (רש"י שם) וכי בת לאה היתה ולא בת יעקב, ודרשינן כדלעיל, אבל לייחס אחר האם בלא טעם – ואף לא ידענו מי היא האם – לא נמצא בשום מקום, דהרי לא נזכר בכל המקרא 'ענה' שהיא אשה לומר "בת ענה" – שאמה כך שמה:ואין לומר דאדרבה ענה בא על אשת צבעון והיתה בת ענה באמת וסבורים היו שהוא בת צבעון, דכיון דמצינו לקמן דצבעון נתקלקל שבא על אמו, לפי שמצאנו דענה הוא אחיו של צבעון, דכתיב (ר' פסוק כ) "ואלה בני שעיר צבעון וענה", ומצאנו שענה בנו של צבעון דכתיב בקרא (ר' פסוק כד) "ואלה בני צבעון איה וענה", אלא שבא צבעון על אמו והיו סבורים דענה הוא אחיו בן שעיר והיה בנו (ב"ב קטו ע"ב), ואם כן צבעון נתקלקל, הכי נמי צבעון נתקלקל דבא על אשת ענה דהיא כלתו, וילדה אהליבמה. ואין לומר עדיין דלעולם לא נתקלקל רק ענה שבא על אשת צבעון אחיו, וצבעון לא נתקלקל, ולקמן נאמר דאדרבא שעיר נתקלקל, שבא על אשת בנו צבעון וילדה את ענה, והיו סבורים שהוא בן צבעון ולפי האמת הוא בן שעיר, והשתא צבעון לא נתקלקל כלל, מכל מקום יש לומר דיותר סברא לתלות כל הקלקולים בצבעון, ויהיו שעיר וענה בלא קלקול וכל הקלקולים הם בצבעון, דהוי קלקול אחד – משנאמר דשעיר וגם ענה נתקלקלו, כך פירש הרא"ם:ואין פירושו נכון, דלא קשיא מידי, דודאי אין לומר דבא ענה על אשת צבעון, דאחר שהכתוב מייחס (אותו) [אותה] אל ענה שהיא אביה באמת – איך יהיה מייחס אותה אל צבעון דלאו אביה כלל – בשביל שכך היו סוברים העולם, בשלמא איפכא הוי שפיר, דמתחלה היה מייחס אותה שהיא "בת ענה" דכך היה מפורסם, ואחר כך מייחס אותה ייחוס האמתי. וכן לקמן יש לומר צבעון בא על אמו, ולא נאמר דשעיר בא על כלתו והוליד את ענה, משום דיותר מסתבר לומר דמתחלה הוא מייחס את ענה כמו שהיו הבריות סבורים, דהוא בן שעיר (פסוק כ), ואחר כך אמר דהוא בן צבעון לפי האמת (פסוק כד):ואם תאמר ושמא פירוש "בת ענה בת צבעון" כי אהליבמה נקראת בת צבעון שהוא אבי אביה, וכדכתיב (שמות ב, יח) "ותבאנה אל רעואל אביהן", ואין זה קשיא, דלכתוב 'בת ענה בן צבעון', דהשתא ידעינן נמי שאהליבמה היא בת בנו, ולמה מיחס אותו אל אבי אביה שלא לצורך. והקשה הרשב"ם בפרק יש נוחלין (ב"ב קטו ע"ב) דמנא לן לומר דצבעון בא על אמו, שמא הא דכתיב (פסוק כ) "אלה בני שעיר צבעון וענה" כי ענה זהו בן בנו, ונקרא בן שעיר דבני בנים הם כבנים (יבמות סב ע"ב), ותירץ הרשב"ם דלא הוי ליה למחשביה אצל צבעון. ולי נראה במקום שבא ליחס התולדות אל מולידיהן לא שייך לומר 'בני בנים הם כבנים', דאין זה יחוס האמתי, כי יותר ראוי ליחס אל אביהן: ל״ו:א׳י״ב א׳ ג' הקב"ה מוחל להן וכו'. והטעם דכל אלו בריה חדשה הם, ומכיון דאינם בריה ראשונה – הקדוש ברוך הוא מוחל להם. ואלו שלשה דברים הם מחולקים; הנושא אשה – קודם זה היה פלג גופא, וכשנשא – הוא גוף שלם. ונשיא העולה לגדולה – קודם היה אדם אחד ועתה נחשב כמו הכלל, והוא יותר מאדם פרטי. וגר שנתגייר אדם אחר לגמרי. הנה השנוי שימצא באלו שלשה דברים. ולפיכך נמחלו עונותיו כי נעשה יותר שלם; וזה כי איש הנושא אשה כל אחד נקרא מתחילה חצי אדם, כי זכר בלא נקיבה פלג גופא מיקרי, ועתה גוף שלם בריה חדשה. גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב. ), והוא בריה חדשה. ועולה לגדולה בריה אחרת, דמתחלה לא היה נחשב רק יחיד, ואחר שהוא עולה לגדולה נחשב כמו הכלל. ואם תאמר למה לא כתב לך 'מחלת' בשאר נשואים, ולמה כתב כאן, ויש לומר דודאי היה לבת ישמעאל ב' שמות, והכתוב קור אותה אצל נשואיה "מחלת" (לעיל כח, ט) לומר כי מוחל עונותיה על ידי נשואים, ומדלא קראה בשם אחר דרשו כך: ל״ו:א׳י״ד א׳ קרח זה ממזר. ואין לומר שני קורחים היו, דהא גבי ענה אי לאו "הוא ענה" לומר דהוא ענה דמעיקרא הייתי אומר שהוא אחר, והכא לא כתיב 'הוא קרח', דגבי ענה אי לאו "הוא ענה" מסתמא איכא למימר דאינו הראשון דהרי קאמר (פסוק כ) "אלה בני שעיר" וחשיב "וענה", וקאמר אחר כך (פסוק כד) "אלה בני צבעון" וחשיב "ענה", אם כן "ענה" אחר היה מכח סברא – אי לא כתב "הוא ענה" למילף 'הוא ענה דמעיקרא', אבל גבי אלוף קרח דלא מצאנו אותו בבני אליפז (פסוקים יא, יב) וחשיב אותו באלופי אליפז (פסוק טז) – בודאי ממזר הוא: ל״ו:א׳ט״ו א׳ לגור באשר ימצא. דאם [לא] כן 'לגור בארץ אחרת' הוי ליה למכתב (כ"ה ברא"ם): ב׳ ומדרש אגדה מפני שטר חוב וכו'. דאם לא כן קשיא מאי טעמא "וילך אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו", וכי כל הארץ לא נשא אותם שיאמר הכתוב שהלך לו אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו, אלא פירוש הכתוב כך – כי הלך לו אל ארץ מפני יעקב, שלא היה רוצה להיות בפירעון השטר המוטל על זרע יצחק. וכך פירש הכתוב – "ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם ביחד" והיה עשו בדוחק – הלך לו אל ארץ מפני יעקב אחיו, שלא רצה לפרוע השטר. אבל בשביל ש"לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם" לא הלך, כי אין הפירוש שכל ארץ כנען לא יכלה להם, דאם כן לכתוב 'ולא יכלה ארץ כנען לשאת אותם', ומכל שכן דלא יתכן ארץ שהיא ד' מאות פרסה לא יכלה לשאת אותם, אלא מקום שגרו לא יכלה להם, אם כן למה הוצרך עשו ללכת אל ארץ אחרת לגמרי – ישאר בארץ כנען, אלא מה שהלך אל ארץ אחרת הוא מפני השטר המוטל עליו, כי אחר שהיה צריך להעתיק ממקום שהיו דרים שם, כי לא יכלה אותו מקום להספיק מרעה למקנה, הלך לגמרי אל ארץ אחרת. ומכל מקום אי לאו טעמא ש"לא יכלה ארץ מגוריהם" לא היה הולך עתה כמו שלא הלך עד הנה, והיה יכול ללכת אחר זמן, אלא מפני כי עתה היה לו סבה אחרת גם כן ש"לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם", ועל כרחך לבסוף ילך מפני השטר, לכך הלך עתה: ל״ו:א׳י״ח א׳ התולדות שהולידו כו'. דאין לומר תולדות שהוליד עשו, דהא לא זכר כאן תולדות שהוליד עשו עצמו – אלא תולדות בניו (כ"ה ברא"ם): ל״ו:א׳כ״א א׳ להודיע גדולתו וכו'. בפרק חלק (סנהדרין צט ע"ב). ואין הפירוש כי הקושיא דלא הוי למכתב שם האם כמו שלא הזכיר האם בכל האחרים, שזה אינו, דמאי קשיא, דילמא בא להודיע כי אליפז לא היה רק מפילגש ואפילו הכי היו לו כמה אלופים, אלא הקושיא למה כתב "ותמנע היתה פלגש לאליפז", דהוי למכתב 'ופילגשו ושמה תמנע' כדכתיב (לעיל כב, כד) "ופלגשו ושמה ראומה": ב׳ מלמד שבא על אשתו של שעיר. דאין לומר דתמנע דדברי הימים (א, א, לו) היתה תמנע אחרת ולא תמנע הכתוב כאן (קושית הרא"ם), דאם כן קשיא למה לא מנה בכלל האלופים, דכיון דבדברי הימים מנה כל בני אליפז הכתוב כאן ומנה תמנע גם כן, למה לא מנה תמנע גם כן כאן בכלל האלופים. דאין לומר שלא היה תמנע אלוף, דכיון דכל בני אליפז הכתובים בדברי הימים היו אלופים (פסוקים טו, טז) – למה לא יהיה תמנע גם כן אלוף. וכן כל בני רעואל הכתובים בדברי הימים כולם חשובים אלופים כאן (פסוק יז), ואיך יהיה בקרא חסר תמנע שלא היה אלוף, אבל לפי דברי רז"ל (ב"ר פב, יב) ניחא, דהיתה נקיבה, ולא שייך בה אלוף. ומה שהקשה הרמב"ן דרחוק שימנה (בדה"י א, א, לו) תמנע בין הזכרים, שחשב שם "בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק", דאין זה קשיא, דלא יתכן למחשב תמנע באחרונה כי היתה אם עמלק, [ואין] לכתוב הבן ואחר כך האם, ומזה עצמו למדו רז"ל שהיתה פלגש אליפז וילדה עמלק, כי אם היתה נקיבה ולפיכך לא שייך בה אלוף – לחשבה אחרון. וגם אין לומר כי תמנע בהיתר נולדה, כי מת שעיר ונשא אליפז אשתו וילדה אשת שעיר תמנע, והיא אחות לוטן מן האם (קושית הרא"ם), זה אינו, דהכתוב בא למנות תולדות שעיר כדכתיב (פסוק כ) "אלה בני שעיר", ואיך יחשוב "אחות לוטן תמנע" (פסוק כב) שאינה כלל מבניו, בשלמא אם נאמר דהעולם היו סבורים שהיא בתו – שפיר חשבה בתוך תולדותיו כמו שאמר למעלה (פסוק ב) גם כן "בת ענה בת צבעון", אף על גב שלא היתה "בת ענה" רק שכך היו סבורים – אמר "בת ענה" (רש"י שם), הכי נמי גבי בני שעיר: ל״ו:א׳ל״ג א׳ הוא ענה האמור למעלה. דאם לא כן קשה מאי "הוא ענה אשר מצא הימים", ומשמע דזה הוא ענה אשר נזכר במקום אחר מצא הימים, ולא מצאנו בשום מקום שנזכר בקרא הוא ענה שמצא הימים, אלא הכי פירושו "הוא ענה" דכתיב למעלה (פסוק כ), אשר אותו ענה מצא הימים. וכן הא דכתיב (אסתר א, א) "הוא אחשורוש" אף על גב דלא נזכר בשום מקום שמלך "מהודו ועד כוש" (קושית הרא"ם), הכי פירושו – הוא אחשורוש שנזכר במקום אחר (עזרא ד, ו) "המולך מהודו וגו'": ל״ו:א׳מ׳ א׳ וכנגדם העמיד יעקב. לקיים מה שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה" כשזה קם זה נופל, ולפיכך כשקם (דוד) [שאול] המלך בטל את המלכות מהם. והא דאמר 'העמיד ח' מלכים ובטל המלכות מהם', כדי לקיים "שני גויים" (לעיל כה, כג), רוצה לומר שוים, כמו שהעמיד זה – העמיד זה: ל״ו:א׳נ״ב א׳ מגדיאל זו רומי. פירוש מדכתיב "אלוף מגדיאל" למה נקרא "מגדיאל", שאין לומר כי כך שמה ולא ניתן למדרש, דזה אינו, דודאי כל שם דלא נזכר דבר בשם כמו שאר שמות העצם לא דרשינן, דהוי שם העצם, ואין בו טעם, אבל כאן דנקרא שם המקום "מגדיאל" למה יקרא אותו "מגדיאל", מורה על שמגדיל אותה בגדולה, ואם היה בא לקרא לה שם העצם ראוי לקרא לה שם עצם שאין דבר נזכר בשם, אבל בשם "מגדיאל" שנזכר בו הגדולה – למה נקרא בשם הזה, אלא זו רומי שהשם יתברך מגדיל אותה, ולכך נקרא "מגדיאל". גם 'רומי' מלשון התרוממות כמו מגדיאל שהוא לשון גדולה, כי זאת העיר הוא יתברך מגדיל אותה:והקשה הרמב"ן על זה – למה קרא אותו "אלוף מגדיאל", והלא מלכות גדול הוא רומי, למה יקרא אותו "אלוף", ועוד כי אם היה זו נבואה לעתיד – הנה מלכים רבים מלכו על רומי, כך הם דברי הרמב"ן. וכל דבריו אינו קושיא, דכבר פירש רש"י (פסוק מ) דכל אלו המלכים על שם המדינות נקראים, ואם היו מלכים רבים – מה בכך, כולם על רומי מלכו, וכאן אומר 'אלוף המושל על רומי', וכל המושלים על רומי – "אלוף מגדיאל" נקראים. ומה שהקשה כי אין רומי "אלוף" רק מלכות גדול, גם כן אין זה קשיא, דודאי עתה היא מלכות גדול, כי נתפשט המלכות בכל הארץ, והא דקראו אותו "אלוף" – כי "אלוף" הוא לעולם, אבל במה שהיתה מלכות רומי כל כך גדול ומושל – זה לא היה מעולם, והכתוב מספר לך הגדולה שהוא לעולם:ומלכות רומי רמז הכתוב ב"מגדיאל", כי השם יתברך מגדיל אותו, וזהו המלכות. ולפיכך נזכר "אלוף מגדיאל" באחרונה, והוא אלוף העשירי, שהעשירי יותר חשוב. וגם "אלוף עירם" הוא רומי, כי יש להם עיר ומגדל העיר בארץ, ומגדל ראשו בשמים, כי עד שם מגיעים בהתרוממות. וכך אמרו בפרקי ר"א (פל"ח) 'אלוף עירם זה רומי'. והנה יש להם עיר ומגדל, עד כי ירד ה' ראות את עיר ומגדל אשר בנו בני אדם (עפ"י לעיל יא, ה), וימלא החרבה לבנות עיר קדשו ומגדל דוד עד עולם במהרה בימינו אמן:
העמק דבר על בראשית פרק-לו
העמק דבר: ל״ו:א׳כ״א א׳ ואת אהליבמה. היא אשה מאוחרת לבשמת בת ישמעאל. ולא כפרש״י שהיא יהודית החתית כמבואר לעיל שנשא בת ישמעאל אחר יהודית ובת אילון. והכי מוכח בפ׳ זו שהרי מונה המקרא תחלה בני עדה ובני בשמת ואח״כ בני אהליבמה. ועוד רואים אנו שבבואם להר שעיר כבר הי׳ לבני עדה ובשמת בנים. משא״כ לבני אהליבמה והיינו משום שהיו צעירים והא שהביא הכתוב כאן את אהליבמה קודם לבשמת הוא משום שהקדים דעשו נשא נשיו מבנות כנען ובשמת בת ישמעאל אינה מבנות כנען. והא שלא הביא הכתוב את יהודית החתית הוא מפני שלא ילדה זכרים וכאן מדבר הכתוב בתולדות עשו: ל״ו:א׳כ״ה א׳ ואת כל בהמתו. היינו חיות בני תרבות כמ״ש לעיל ל״ד כ״ג: ב׳ וילך אל ארץ. עוד שלא נתיישב בהר שעיר נתרחק מחברון אל ארץ סתם בלי שם. רק במקום שהזדמן קרוב להר שעיר עד שלבסוף וישב עשו בהר שעיר. כן פרש״י ומה שהלך מפני יעקב ברור שעשו ידע ברכת יצחק ליעקב שנתן לו ברכת אברהם וירושת הארץ. ואע״ג שעדיין לא הגיעה השעה מ״מ התבונן שבהצר לשניהם המקום עליו להפנות וכ״כ הרמב״ן: ל״ו:א׳כ״ח א׳ אבי אדום בהר שעיר. כ״ז היותו בא״י לא זכה שיהיו בניו נקראים בשם עם בפ״ע עם אדום כ״א הוא בעצמו נקרא אדום אבל בהר שעיר נקראו בניו עם אדום והוא אבי אדום: ל״ו:א׳כ״ט א׳ אלה שמות וגו׳ אליפז וגו׳ רעואל וגו׳. ולא מנה עמהם את יעוש ויעלם וקרח. כי מנה הכתוב תחלה רק אלה שהיו כבר לאלופים הרבה. והנראה שלא זכו להיות אלופים אלא אלו שנולדו בא״י וזכותא דא״י גרם להם מש״ה לא זכו בני יעוש ויעלם וקרח להיות אלופים כי לא נולדו בא״י: ל״ו:א׳ל׳ א׳ ויהיו בני אליפז. תיבת ויהיו מיותר וכן להלן אלה היו בני בשמת תיבת היו מיותר וכן להלן ואלה היו בני אהליבמה. וע׳ מ״ש לעיל ט׳ י״ח וכ״ה ג׳ שבכ״מ יש בזה כונה והנה כבר דקדקו חז״ל דכתיב נפשות ביתו שלא נתאחדו בני עשו ע׳ רש״י להלן מ״ו כ״ז. והודיע הכתוב בכ״ז שהיו כל אלה לזרע בפ״ע. ורק באיזה משך ישבו כולם בהר שעיר ואח״כ נתפרדו הרבה כמו עמלק וזרע צפו הלכו לכתים ומהם היו גבורי רומי כידוע ותימן הלך לארץ תימן וכתיב וחתו גבוריך תימן וכן הרבה שלא ידענו מש״ה כתיב היו שהיו בני אליפז בפ״ע ובני עדה בפ״ע ובני אהליבמה בפ״ע: ל״ו:א׳ל״ה א׳ אלוף קרח. ידוע הקושי בזה והנראה דזה מבואר בדה״י דלאליפז הי׳ בן שנקרא תמנע וכבר פירשו הראשונים דותמנע היתה פילגש קאי תיבת ותמנע גם על מקרא הקודם וקנז ותמנע. אמנם לא נקרא אלוף שלו על שמו משום שלא יתחלף על זרע תמנע אחות לוטן נשיא הארץ. ע״כ נקרא ע״ש בנו שהי׳ לו ושמו קרח: ב׳ בארץ אדום. וכן כתיב באלופי רעואל. משא״כ בבני אהליבמה היינו משום שאלופי אליפז ורעואל היו רק איזה משך בארץ אדום ואח״כ נתרחקו כמש״כ לעיל משא״כ בני אהליבמה לעולם המה עיקר אדום בהר שעיר כאשר המה בני שעיר החורי: ל״ו:א׳ל״ט א׳ בני שעיר החרי. הוא מזרע חוי בן כנען כמש״כ לעיל בת צבעון החוי. וכבר בימי אברהם נצטיינה בזרע חוי משפחה אחת ע״ש החורי וכדכתיב ואת החורי בהררם שעיר: ל״ו:א׳מ׳ א׳ בארץ אדום. לפי הפשט משמעו מה שאח״כ יהי׳ ארץ אדום. אבל בב״ר ריש פ׳ זו אי׳ הוא אדום וארצו אדומה והביא ראי׳ משדה אדום. משמע שעפר הארץ הי׳ אדום ונקראת גם לפני בוא עשו ארץ אדום. ורק אלה נתכנו אדום לענין שיהיו נקראים אחינו וש״ד כמ״ש בס׳ דברים ב׳ ד׳ וכ״ג ח׳ והיינו שנקראו גם ע״ש הארץ שהיא אדומה: ל״ו:א׳מ״א א׳ ויהיו בני לוטן. ויהיו מיותר. וכן ואלה ואלה כ״ז מיותר. ולהלן כתיב אלה בני אצר ולא ואלה. יבא לרמז לנו היאך נתיישבו בהשגחה עליונה בני עשו שמה. מתחלה היו מחולקים בני שעיר. והיו בני לוטן מסכימים להכניס זרע עשו לשם שהרי התחתנו ונתן אחותו שהיתה מתגדלת אצלו כדכתיב ואחות לוטן תמנע. ואלה מוסיף עה״ר. ומהם היתה אהליבמה. אבל מבני אצר והלאה לא הסכימו לזה. ומזה נעשה מחלוקת עד שהורישום זרע עשו: ל״ו:א׳מ״ג א׳ ואיה. הוא״ו נוספת כפרש״י. והטעם ע״ז הוא סיבת ענה דבל״ס ענה אחד הוא. ואהליבמה יוכיח. ולא כרמב״ן. שכ׳ שכן דרך לכתוב כמו ואת דינה בתו דא״כ הי׳ לכתוב ואהליבמה בתו אלא בא הכתוב להודיע שהיא אהליבמה בת ענה שנזכרה לעיל בת ענה בת צבעון. ולפי הפשט לא הי׳ לצבעון בן ולקח לו את ענה אחיו לבן ואח״כ נולד לו איה מש״ה כתיב איה קודם שהוא בנו העיקר אבל ענה הי׳ גדול וקודם לו. מש״ה כתיב ואיה ללמד שהוא שני לענה: ל״ו:א׳נ׳ א׳ לפני מלך מלך לבני ישראל. בא להודיע שמה שמבואר בפרשה שלא הוקם מלך מזרע עשו ממש הוא גם בעוד שלא מלך מלך לב״י ולא היתה המניעה מחמת שהיו מלכי ישראל שמים נציבים שלהם באדום ומ״מ לא זכו זרע אדום להיות מלכים קודם שמלכו מבני ישראל. עד אחר כן הי׳ זרע המלך באדום ואע״ג שמצינו מזרע עשו מלכים בעמלק זה לא הי׳ עיקר מדינת אדום שנקראת על שמו עשו הוא אדום: ל״ו:א׳נ״ט א׳ למקמתם בשמותם. לפי הפשט ארץ אדום נתחלקה לכמה מחוזות וכל מחוז לאלוף בפ״ע והי׳ מחוז אחד נקראת תמנע וכן כולם:
תורה תמימה על בראשית פרק-לו
תורה תמימה: ל״ו:תתקס״ו א׳ ותמנע היתה פילגש לאליפז. למאי נ"מ תמנע בת מלכים היתה, דכתיב אלוף לוטן תמנע, וכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא א) בלא כתר, כלומר, וראי' שהיתה בת מלכים שהרי אחיה הי' מלך ואז היתה המלוכה מתנחלת מכח ירושה, א"כ הי' גם אביו מלך. ואולי צריך לגרוס דכתיב ואחות לוטן תמנע וכמו בפירש"י בפסוק זה, יעו"ש. , בעית להתגייר, באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה, מוטב להיות שפחה לאומה זו ולא גבירה לאומה אחרת, לסוף נפיק ממנה עמלק, מאי טעמא, דלא בעי להו לרחקה ב) הנה מה שלא קבלוה האבות בודאי לא משום דקשים גרים לישראל, שהרי מצינו באברהם שהכניס כמה וכמה נפשות תחת כנפי השכינה (ר"פ לך) וקרא בשם ה' (פ' וירא), אלא נראה טעם הדבר שלא קבלוה – ע"פ מ"ש הרמב"ם בפי"ג הי"ד מאס"ב שאם בא להתגייר משום שררה אין מקבלין אותו, ומקורו מיבמות כ"ד ב', והיא היתה רוצה להתייחס בדבוק למשפחת אברהם, וחשבו שאין זו גירות אמתית, ובכ"ז נענשו שלא הי' להם לרחקה ביותר וכמ"ש ברות, ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל מדבר אליה, ומצינו בעובד כוכבים שבא לפני הלל ואמר לו גיירני על מנת שיעשוני לכהן גדול, וזה ג"כ מטעם כבוד וגדולה, ובכ"ז גיירי' ואח"כ נעשה גר אמת בלב שלם.(שבת ל"א א'], והוא כענין שאמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. [כל דיני ועניני גירות איירי בזמנים ומקומות שהותר ע"פ המלכות] .(סנהדרין צ"ט ב') ל״ו:תתקע״ד א׳ יושבי הארץ. אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם, אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים ג) ר"ל קנה המדה זו שבקרקע ראוי לגדל בו זיתים וזה ראוי לגפנים וזה לתאנים וכדומה, ולכן ראוי לקרותם יושבי הארץ שהיו בקיאין בישובה, כלומר בטבעה ותכונתה ואיכותה. ומעין דרשא זו דרשינן לעיל בפ' נח בפ' ואת החוי (י' י"ז) ובפ' לך בפסוק ואת החרי (י"ד ו'), יעו"ש. ונ"מ מדרשא זו והקודמים לדינא – הוא במה דכתיב בפ' שופטים לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים שהם אמוריים וחוים וחרים שהיו בקיאין בכך וקבעו שיעורים וגבולים וכמו דקיי"ל דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי, משום דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע, הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי ג' טפחים, וכדומה מן הידיעות שבאו לבני אדם בקבלה ומסורה מראשוני האומות אלה, וילפינן מזה שלא לבטל בכלל מנהג ראשונים, ונבאר אי"ה ענין זה בפ' שופטים שם. .(שבת פ"ה א') ל״ו:תתקע״ח א׳ ואלה בני צבעון וגו'. כתיב ואלה בני צבעון ואיה וענה, וכתיב (פ' כ') אלה בני שעיר צבעון וענה, הא כיצד ד) דכאן משמע דענה הוא בן צבעון ובפסוק הקודם מבואר דהוא אחיו בן שעיר. , מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ענה ה) וא"כ הי' אחיו ובנו ביחד. . ודילמא תרי ענה הוו, אמר קרא הוא ענה – הוא ענה דמעיקרא ו) כך משמע לי' לשון הוא הידוע מכבר, ועיין מש"כ בדרשא לקמן פ' מ"ג. – ובתוס' הקשו איך קרי לי' בן שעיר והא לא מצינו בכל התורה שיקראו לבן אשתו בנו, וא"כ מאחר שילדתו אשתו מצבעון איך קורא לו בן שעיר, עכ"ל, ויש להעיר בזה ממה שתרגם אונקלוס [לגירסת רמב"ן] הפסוק דפ' פינחס ושם בת אשר סרח – ושום בת אתת אשר – סרח, הרי דקורא הכתוב לבת אשתו בתו, וא"כ קורא נמי הכא לבן אשתו בנו, דמאי נ"מ בן אשתו או בת אשתו, ודו"ק. .(ב"ב קט"ו ב') ב׳ הוא ענה וגו'. תניא, רבי שמעון בן גמליאל אומר, פרד בימי ענה היה, שנאמר הוא ענה אשר מצא את הימים ז) וימים היינו פרדות, כבדרשא הסמוכה. , דורשי חמורות היו אומרים ענה פסול היה ח) כמבואר בדרשא הקודמת. לפיכך הביא פסול לעולם ט) פרד פסול הי', שבא מסוס וחמור שהם כלאים זב"ז. ומהרש"א בשם החזקוני הקשה כאן ממ"ש במ"ר פ' תולדות עה"פ ויגדל האיש, שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, יעו"ש ברש"י, הרי דעוד בימי יצחק הי' מין פרדות, והאריכו לתרץ בדחוקים, אבל הנה התוס' בב"מ פ"ה א' הביאו מדרש זה וגרסו זבל בהמותיו של יצחק, וא"כ מעיקרא דדינא ליתא פירכא. .(פסחים נ"ד א') ג׳ את הימים. א"ר יהושע בן לוי, למה נקרא שמן של פרדות ימים, מפני שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר ר' חנינא, מימי לא שאלני אדם על מכת פרידה לבנה וחיה י) ודריש ימים מלשון אמים, דמצינו אל"ף ויו"ד מתחלפים, כמו אלפא – ילפא, כאב – כייב, שאב – שייב, ועוד. ומ"ש פרדה לבנה, משום דארסה של לבנה עז ומר ביותר, וע' בירושלמי ברכות פ"ח ה"ה. .(חולין ז' ב') ד׳ את הימים. מהו ימים, רבי יהודה ב"ר סימון אומר – המיונס, ורבנן אמרי הימיסו, חציו סוס וחציו חמור יא) המיונס בלשון יוני הוא פרד, והימיסו פירושו חצי המורה על חציו סוס וחציו חמור כדמפרש שמהם בא פרד כמבואר לעיל. .(ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה) ל״ו:תתקצ״ז א׳ הוא עשו. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו יב) לכאורה פשוט דדריש הלשון הוא – הוא הידוע ברשעו, וי"ל עוד ע"פ המבואר בב"ב ט"ו ב' שישמעאל עשה תשובה משום דכתיב בקבורת אברהם ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו, ומזה שחלק כבוד ליצחק לילך מקודם ש"מ שעשה תשובה, וא"כ בקבורת יצחק דכתיב לעיל (ל"ה כ"ט) ויקברו אותו עשו ויעקב, מבואר שגם אחר זמן רב נשאר ברשעתו, ושוב לא עשה עוד תשובה כל ימיו, וזהו הוא עשו הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. .(מגילה י"א א')
הרחב דבר על בראשית פרק-לו
הרחב דבר: ל״ו:א׳כ״א א׳ ואת אהליבמה. היא אשה מאוחרת לבשמת בת ישמעאל. ולא כפרש״י שהיא יהודית החתית כמבואר לעיל שנשא בת ישמעאל אחר יהודית ובת אילון. והכי מוכח בפ׳ זו שהרי מונה המקרא תחלה בני עדה ובני בשמת ואח״כ בני אהליבמה. ועוד רואים אנו שבבואם להר שעיר כבר הי׳ לבני עדה ובשמת בנים. משא״כ לבני אהליבמה והיינו משום שהיו צעירים והא שהביא הכתוב כאן את אהליבמה קודם לבשמת הוא משום שהקדים דעשו נשא נשיו מבנות כנען ובשמת בת ישמעאל אינה מבנות כנען. והא שלא הביא הכתוב את יהודית החתית הוא מפני שלא ילדה זכרים וכאן מדבר הכתוב בתולדות עשו: ל״ו:א׳כ״ה א׳ ואת כל בהמתו. היינו חיות בני תרבות כמ״ש לעיל ל״ד כ״ג: ב׳ וילך אל ארץ. עוד שלא נתיישב בהר שעיר נתרחק מחברון אל ארץ סתם בלי שם. רק במקום שהזדמן קרוב להר שעיר עד שלבסוף וישב עשו בהר שעיר. כן פרש״י ומה שהלך מפני יעקב ברור שעשו ידע ברכת יצחק ליעקב שנתן לו ברכת אברהם וירושת הארץ. ואע״ג שעדיין לא הגיעה השעה מ״מ התבונן שבהצר לשניהם המקום עליו להפנות וכ״כ הרמב״ן: ל״ו:א׳כ״ח א׳ אבי אדום בהר שעיר. כ״ז היותו בא״י לא זכה שיהיו בניו נקראים בשם עם בפ״ע עם אדום כ״א הוא בעצמו נקרא אדום אבל בהר שעיר נקראו בניו עם אדום והוא אבי אדום: ל״ו:א׳כ״ט א׳ אלה שמות וגו׳ אליפז וגו׳ רעואל וגו׳. ולא מנה עמהם את יעוש ויעלם וקרח. כי מנה הכתוב תחלה רק אלה שהיו כבר לאלופים הרבה. והנראה שלא זכו להיות אלופים אלא אלו שנולדו בא״י וזכותא דא״י גרם להם מש״ה לא זכו בני יעוש ויעלם וקרח להיות אלופים כי לא נולדו בא״י: ל״ו:א׳ל׳ א׳ ויהיו בני אליפז. תיבת ויהיו מיותר וכן להלן אלה היו בני בשמת תיבת היו מיותר וכן להלן ואלה היו בני אהליבמה. וע׳ מ״ש לעיל ט׳ י״ח וכ״ה ג׳ שבכ״מ יש בזה כונה והנה כבר דקדקו חז״ל דכתיב נפשות ביתו שלא נתאחדו בני עשו ע׳ רש״י להלן מ״ו כ״ז. והודיע הכתוב בכ״ז שהיו כל אלה לזרע בפ״ע. ורק באיזה משך ישבו כולם בהר שעיר ואח״כ נתפרדו הרבה כמו עמלק וזרע צפו הלכו לכתים ומהם היו גבורי רומי כידוע ותימן הלך לארץ תימן וכתיב וחתו גבוריך תימן וכן הרבה שלא ידענו מש״ה כתיב היו שהיו בני אליפז בפ״ע ובני עדה בפ״ע ובני אהליבמה בפ״ע: ל״ו:א׳ל״ה א׳ אלוף קרח. ידוע הקושי בזה והנראה דזה מבואר בדה״י דלאליפז הי׳ בן שנקרא תמנע וכבר פירשו הראשונים דותמנע היתה פילגש קאי תיבת ותמנע גם על מקרא הקודם וקנז ותמנע. אמנם לא נקרא אלוף שלו על שמו משום שלא יתחלף על זרע תמנע אחות לוטן נשיא הארץ. ע״כ נקרא ע״ש בנו שהי׳ לו ושמו קרח: ב׳ בארץ אדום. וכן כתיב באלופי רעואל. משא״כ בבני אהליבמה היינו משום שאלופי אליפז ורעואל היו רק איזה משך בארץ אדום ואח״כ נתרחקו כמש״כ לעיל משא״כ בני אהליבמה לעולם המה עיקר אדום בהר שעיר כאשר המה בני שעיר החורי: ל״ו:א׳ל״ט א׳ בני שעיר החרי. הוא מזרע חוי בן כנען כמש״כ לעיל בת צבעון החוי. וכבר בימי אברהם נצטיינה בזרע חוי משפחה אחת ע״ש החורי וכדכתיב ואת החורי בהררם שעיר: ל״ו:א׳מ׳ א׳ בארץ אדום. לפי הפשט משמעו מה שאח״כ יהי׳ ארץ אדום. אבל בב״ר ריש פ׳ זו אי׳ הוא אדום וארצו אדומה והביא ראי׳ משדה אדום. משמע שעפר הארץ הי׳ אדום ונקראת גם לפני בוא עשו ארץ אדום. ורק אלה נתכנו אדום לענין שיהיו נקראים אחינו וש״ד כמ״ש בס׳ דברים ב׳ ד׳ וכ״ג ח׳ והיינו שנקראו גם ע״ש הארץ שהיא אדומה: ל״ו:א׳מ״א א׳ ויהיו בני לוטן. ויהיו מיותר. וכן ואלה ואלה כ״ז מיותר. ולהלן כתיב אלה בני אצר ולא ואלה. יבא לרמז לנו היאך נתיישבו בהשגחה עליונה בני עשו שמה. מתחלה היו מחולקים בני שעיר. והיו בני לוטן מסכימים להכניס זרע עשו לשם שהרי התחתנו ונתן אחותו שהיתה מתגדלת אצלו כדכתיב ואחות לוטן תמנע. ואלה מוסיף עה״ר. ומהם היתה אהליבמה. אבל מבני אצר והלאה לא הסכימו לזה. ומזה נעשה מחלוקת עד שהורישום זרע עשו: ל״ו:א׳מ״ג א׳ ואיה. הוא״ו נוספת כפרש״י. והטעם ע״ז הוא סיבת ענה דבל״ס ענה אחד הוא. ואהליבמה יוכיח. ולא כרמב״ן. שכ׳ שכן דרך לכתוב כמו ואת דינה בתו דא״כ הי׳ לכתוב ואהליבמה בתו אלא בא הכתוב להודיע שהיא אהליבמה בת ענה שנזכרה לעיל בת ענה בת צבעון. ולפי הפשט לא הי׳ לצבעון בן ולקח לו את ענה אחיו לבן ואח״כ נולד לו איה מש״ה כתיב איה קודם שהוא בנו העיקר אבל ענה הי׳ גדול וקודם לו. מש״ה כתיב ואיה ללמד שהוא שני לענה: ל״ו:א׳נ׳ א׳ לפני מלך מלך לבני ישראל. בא להודיע שמה שמבואר בפרשה שלא הוקם מלך מזרע עשו ממש הוא גם בעוד שלא מלך מלך לב״י ולא היתה המניעה מחמת שהיו מלכי ישראל שמים נציבים שלהם באדום ומ״מ לא זכו זרע אדום להיות מלכים קודם שמלכו מבני ישראל. עד אחר כן הי׳ זרע המלך באדום ואע״ג שמצינו מזרע עשו מלכים בעמלק זה לא הי׳ עיקר מדינת אדום שנקראת על שמו עשו הוא אדום: ל״ו:א׳נ״ט א׳ למקמתם בשמותם. לפי הפשט ארץ אדום נתחלקה לכמה מחוזות וכל מחוז לאלוף בפ״ע והי׳ מחוז אחד נקראת תמנע וכן כולם:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-לו
רשב"ם: מ״א:תתקל״ו א׳ ויהי מקץ שנתים ימים – שתי שנים שלמות, כדכתיב: ימים תהיה גאולתו, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה. וכן: ימים או עשור. וכן: למועדה מימים ימימה בפסח מדבר שהוא משנה לשנה שלימה. אבל מקץ שנתים, בלא ימים היה משמע מקץ שנה ויום אחד, כדכתיב: בן שנתו בתוך השנה קורהו בן שנתו. מ״א:תתקל״ז א׳ והנה מן היאור עולות – דרך ארץ לשתות הבהמות ביחד וחוזרות ועולות ורועות באחו. ב׳ באחו – מקום עשבים, כדכתיב: ישגא אחו בלי מים. מ״א:תתקל״ח מ״א:תתקל״ט א׳ וייקץ פרעה – ויישן מיד ויחלום וגו'. בין שינת מעט לשינה שנייה רגיל חלום להתחלף לעניין אחר ועדיין אינו נותן לב להבין שזה חלום הוא, עד שנגמרה שינתו וניעור לגמרי ואז וייקץ פרעה, לבסוף והנה חלום, אבל עד עתה לא ידע. מ״א:תתק״מ א׳ בקנה אחד – זהו סימן לשובע לכל גרעין שבע שבלים. מ״א:תתקמ״א א׳ והנה חלום – כמו: והנה היא לאה, אבל עד עתה היה סבור שראה ממש ולא חלום. מ״א:תתקמ״ב מ״א:תתקמ״ג א׳ ותפעם רוחו – נתחלפה דעתו טרישפש"א בלע"ז וחשב לבקר ולדעת הפתרון. וכן בדניאל: ויאמר המלך חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום. ב׳ ואין פותר אותם – דברים המתיישבים לפרעה. מ״א:תתקמ״ד מ״א:תתקמ״ה א׳ פרעה קצף על עבדיו – כל פרעה בלשון מצרים מלך, וכן כל מלכי מצרים נקראים כן. ושל פלשתים אבימלך, אפילו בימי דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך. ושל ירושלים מלכי צדק ביהושע אדני צדק מלך שלם. ובימי דוד על דברתי אני מבטיח שתהיה מלכי צדק מלך ירושלים. ושל עמלק אגג. בימי משה וירום מאגג מלכו. ובימי שאול אגג מלך עמלק. אף כאן פרעה לשון מלכות כי בשמו של מלך אין אומרים לפניו [דוד] (פרעה קצף על עבדיו. אלא כך אמר לפניו: אדוני קצף על עבדיו. וכן לפנינו אני פרעה. אני אהיה המלך לבדי כדכתיב: רק הכסא אגדל ממך. לכן נקרא יוסף אברך. אבי המלך. ובספר לקח טוב פירש כמותי. מ״א:תתקמ״ו מ״א:תתקמ״ז א׳ איש כחלומו פתר – במשמעות חלומו פתר וגם כמו שפתר לנו כן היה. מ״א:תתקמ״ח א׳ ויהי כאשר פתר וגו' – אותי השיב על כני. מ״א:תתקמ״ט מ״א:תתק״נ א׳ תשמע חלום – תבין חלום ויודע לפותרו. מ״א:תתקנ״א א׳ בלעדי – אינו תלוי בי, אלא הקב"ה יודיעני לפתור חלומך. מ״א:תתקנ״ב מ״א:תתקנ״ג מ״א:תתקנ״ד מ״א:תתקנ״ה מ״א:תתקנ״ו א׳ ולא נודע כי באו אל קרבנה – כך אמר פרעה עכשיו ליוסף. עתה אני זוכר, כי בשעת החלום נדמה כאילו לא באו אל קרבנה. אבל למעלה לא היה ראוי לכתוב אלא ראית האכילה שראה שזו אוכלת זו, אבל מה שחשב פרעה בלבו על מה שהיה תמיה שמראיהן רע כבתחילה, לא היה ראוי לכתוב. מ״א:תתקנ״ז מ״א:תתקנ״ח א׳ צנומות – פתרונו לפי עניינו ואין לו חבר במקרא. ויש לומר, כי לשון צונמא שבתלמוד הוא קשים כאבן בלא ליחלוח. מ״א:תתקנ״ט מ״א:תתק״ס א׳ אשר האלהים עושה – מה שעתיד לעשות הגיד לפרעה. כי על המלך תלויים תקנות המלכות. מ״א:תתקס״א מ״א:תתקס״ב מ״א:תתקס״ג מ״א:תתקס״ד א׳ שָׂבָע גדול – כולו קמץ כי טעמו למטה ושם דבר הוא כמו: דָבָר בָּקָר רָעָב ומהם יאמר דְּבָרְךָ בְּקָרְךָ וכו'. מ״א:תתקס״ה א׳ ונשכח כל השבע – דוגמת ולא נודע כי באו אל קרבנה. מ״א:תתקס״ו מ״א:תתקס״ז א׳ ועל השנות החלום וגו' – אבל חלומות של יוסף אף על פי שנשנו באלומות ובכוכבים, אילו היה בלילה אחד כאלה היו נמהרים. מ״א:תתקס״ח מ״א:תתקס״ט א׳ ויפקד פקידים וגו' וחמש – שהממונים יגבו חומש כל התבואות לצורך המלך אשר משפטו בשאר שנים לעשר כדכתיב בשמואל: את שדותיכם יעשר עתה יטול פי שנים וכמו כן הנהיג יוסף לבסוף על אדמת מצרים לפרעה לחומש. מ״א:תתק״ע א׳ ויצברו בר תחת יד – ממונה ב׳ פרעה – וכל זה היה בעל כרחם של מצרים ולכך כתב: ויפקד פקידים ויצברו, שכן מצינו באחשורוש: ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה וגו' אל יד הגי וגו'. ג׳ ויקבצו – היא הגבייה מבעלי השדות. ד׳ ויצברו – היא האסיפה ע"י שומרי האוצרות וכן תמצא ביוסף ויקבוץ ויצבור אכל בערים כי כל עיר ועיר יוכלו למכור בשני הרעב. מ״א:תתקע״א מ״א:תתקע״ב מ״א:תתקע״ג א׳ אשר רוח אלהים בו – בפתרון חלומות וכל שכן בחכמת דרך ארץ. מ״א:תתקע״ד א׳ נבון – מבין עתידות ורואה הנולד. ב׳ וחכם – קיבץ חכמות ממה שראה ושמע. מ״א:תתקע״ה א׳ ישק – יזדרזו בכלי קרב של מלחמה לצאת על האויבים. לשון עיר מבצר. והנשק. נושקי רומי קשת. מ״א:תתקע״ו א׳ נתתי אותך – נותן אני אותך. בשעת נתינת טבעת ע"י יוסף אמר לו כך. מ״א:תתקע״ז א׳ בגדי שש – של מצרים חשובים, כדכתיב: שש ורקמה ממצרים. ב׳ רביד – לשון רבד הפרוש ופשוט על האדם, כמו: מרבדים רבדתי ערשי. מ״א:תתקע״ח א׳ במרכבת המשנה – סוס או פרידה המיוחדת לרכוב עליה האיש משנה למלך, אשר לו. ב׳ אברך – הוא אב למלך, כדאמרינן: לא רכא ולא בר רכא. כלומר: אב למלך. וזהו וישימני לאב לפרעה כי פרעה לשון מלך כמו שפרשתי למעלה, אב שר לצורך המלך. מ״א:תתקע״ט א׳ אני פרעה – אני מלך וזהו רק הכסא אגדל ממך. ב׳ לא ירים איש את ידו – לעשות שררה כמו שכתוב בירבעם: אשר הרים יד במלך, רמה ידו ושררתו ע"י המלך שלמה כמ"ש שם: ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף. מ״א:תתק״פ א׳ צפנת פענח – כתרגומו ולשון מצרים הוא. וכן היה דרכם לקרוא לאדם בשעת שממנים אותו על ביתם שם הראוי. וכן: ויקרא משה להושע בן נון יהושע כשנעשה משרתו. וכן: ויקרא לדניאל בלטשצר. כדכתיב: די שמיה בלטשצר כשם אלהי. ב׳ פוטיפרע – אין זה פוטיפר לפי הפשט. ג׳ כהן און – שר של אותה העיר, כדכתיב: ובני דוד כהנים היו שלטונים. מ״א:תתקפ״א א׳ בן שלשים – וראוי לשררה. מ״א:תתקפ״ב א׳ ותעש הארץ – הוציאה הרבה תבואה. כמו: ועשת את התבואה לשלש השנים. ב׳ לקמצים – בקנה אחד מלא קומץ שבלים ולכך היה השבע גדול. מ״א:תתקפ״ג מ״א:תתקפ״ד מ״א:תתקפ״ה א׳ בטרם תבא שנת הרעב – ולפי שבא יעקב בתחילת ימי הרעב בשנה שניה ולסוף שבע עשרה שנה בשעת מותו אמר ליוסף: שני בניך הנולדים לך עד באי אליך לי הם. אבל מולדתך אשר הולדת אחריהם אחרי באי אליך לך יהיו, לכך פירשם כאן שאפרים ומנשה נולדו לפני שנות הרעב קודם שבא יעקב, אבל אחרי כן הוליד בנים ובני בנים שנקראו על שם אחיהם בנחלתם כמו שאמר יעקב. מ״א:תתקפ״ו א׳ נשני – מן נשש. כמו חנני אלהים מן חנן. הדגש תחת אות החסרה ואילו היה מגזרת לא תנשני נשיתי טובה שהוא מחטופי למ"ד פעל. היה לו לומר נשני. כמו עבדי רמני. האיש אשר כלני רמני מן רימה את רעהו. כלנו. כלה ה' את חמתו. מ״א:תתקפ״ז מ״א:תתקפ״ח מ״א:תתקפ״ט א׳ ובכל ארץ מצרים היה לחם – כי נתן יוסף אוכל בערים. מ״א:תתק״צ מ״א:תתקצ״א א׳ וישבור – לשון קנין מאכל ומשתה, כדכתיב: לכו שברו ואכלו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. מ״א:תתקצ״ב א׳ וישבור – לשון קנין מאכל ומשתה, כדכתיב: לכו שברו ואכלו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. וכל הארץ באו מצרימה אל יוסף לשבור.
תולדות יצחק על בראשית פרק-לו
תולדות יצחק: ל״ח:א׳קל״א א׳ שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. בזה יש ספק איך אמר יהודה לתמר שיתן לה לשלה כשיגדל אחר שפחד שימות כאחיו ונתן טעם בהפכו. ועוד למה ימות שלה בעבור שמתו אחיו שאיש בחטאו יומת. ולראשונה פי' רש"י דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאה לו. ולשנית פי' מוחזקת היא שימותו בעליה. והרמב"ן כתב ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה כמו שאמרו בנישואין בתרי זימני הוי חזקה. והנכון בעיני שהיה שלה ראוי לייבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם כי נערים היו ואין לאחד מהם י"ב שנה וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה וכאשר המתינה ימים וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו כי אין לו י' שנים והיה ממתין לה עוד אז מיהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה עכ"ד. ויש להקשות עוד על רש"י אין ראוי לצדיקים שיטעו לאחרים כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. והנכון בעיני על הנחת רש"י שנכנס יהודה בזה מטעם קטלנית ושלא ידע ששחתו ארצה שאמר בלבו זאת האשה על כרחה צריכה להמתין לשיהיה שלה בן י"ג שנה ויום א' לענין חליצה וכוונתי שתחלוץ ואיני רוצה לתת צער לה לומר שתמתין לחלוץ אלא אומר לה שתמתין לשייבם אותה וכשיהיה גדול יחלוץ ואין בזה רמאות אלא חסידות שאחר שתמתין על כרחה לשיגדל יהיה ההמתנה לדעתה בטוב לבב ונסו יגון ואנחה וכ"ש שלא הטעה אותה בפירו' שסתם אמר שבי אלמנה עד יגדל שלה בני ולא פירש אם לייבם אם לחלוץ אלא שדעת יהודה היתה שהיא תבין מאלו הדברים יבום וא"ת שלא ידע יהודה דין החליצה אלא דין היבום איך יתכן שידע חצי הדין ולא כולו. וכתב הרמב"ן זה לשונו ובב"ר אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו ע"כ ואחר שקבל הסוד מאבותיו ידוע שכל הסוד קבל לא קצתו. ובזה הותר גם כן הקושיא שהקשה הרמב"ן על רש"י שמה שלא אמר לתמר לכי לשלום מביתי אינו מפני הבושה אלא שא"א לומר לה כן לפי שעדיין צריכה חליצה ולז"א לה שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה לייבם או לחלוץ שעיקר היבום והחליצה אף בדור ההוא היתה באחים כנ"ל על הנחת רש"י: ל״ח:א׳קל״ח א׳ ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו. ג' שאלות יש באלו הפסוקים. הא' למה קרא אלו השלשה בנים בשמות האלה. הב' מה צורך לומר אנה היה המקום שילדה הבן. הג' שאמר והיה בכזיב בלדתה אותו מדוע לא אמר בשני בנים הראשונים באיזה מקום ילדתם כמו שאמר בבן הג'. וכתב הרמב"ן יהודה קרא ער לבנו מלשון עוררה את גבורתך ואשתו קרא שם השני אונן ולא ספר הכתוב למה ויתכן שתקש בלדתה כי אורח נשים לקרוא שם בניהם על זה כאם יעבץ שקראה שמו יעבץ לאמר כי ילדה בעצב והוא מלשון ויהי העם כמתאוננים. ותקרא שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו. ועל דעתי שלה לשון דבר הפוסק והכוזב וכן לא תשלה אותי אמר בו התרגום לא תכדב פתגמך באמתך ואולי יתייחס ללשון שגגה שלו כי השוגג כוזב במחשבתו ואמר הכתוב כי קראו שלה על שם המקום כי היה בכזיב בלדתה אותו עכ"ל. הנה השיב לשאלה הב' מה צורך לומר אנה היה יהודה בבן ג' שנתן טעם הכתוב למה קראו שלה לפי שהמקום שילדה אותו נקרא כזיב וגם השיב לשאלה הראשונה למה קרא אלו הג' בנים בשמות האלה שהרי נתן טעם לשמות אבל לא השיב לשאלה הג' למה לא אמר בער ואונן באיזה מקום ילדתם כמו שאמר בשלה. ועוד יש להקשות על דבריו למה לא נתן הכתוב טעם למה קראם ער ואונן כמו שנתן טעם למה קראו שלה או לא יתן טעם ג"כ לשלה וזו הקושיא היא לפירוש הרמב"ן שאמר שהפסוק בא לתת טעם למה קראו שלה לפי שהיה בכזיב בלדתה אותו וא"כ היה ראוי שהפסוק יתן טעם לשמות כל שלשתם או לא יתן טעם לשום אחד מהם. ועוד יש להקשות על דבריו שאמר שקראו שלה ע"ש המקום כי היה בכזיב א"כ ראוי שיקראו לכל האנשים שם המקום שנולדו בו. ועוד קשה לפי דבריו היה לה לקרות שם בנה כזיב למה הלכה לבקש שם שפירושו כזב שלא תשלה פירושו לא תכזב. או שם שפירושו שגגה והשוגג כוזב מה תועלת לה באלו החליפין. ועוד קשה עליו במה שאמר שקראה שם השני אונן לפי שתקש בלדתה מי אמר לו כן וזה כדמות נבואה ורש"י כתב אומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב כמו לא יכזבו מימיו ואם לא כן מה בא להודיענו ע"כ. הנה השיב לשאלה הב' מה צורך לומר אנה היה המקום שילדתו לאמר לנו חידוש שלא ילדה עוד וכן השיב לשאלה הג' מדוע לא אמר בשני בנים ער ואונן באיזה מקום ילדתם שלפי שאין בהם חידוש לא הוצרך לומר כן אבל לשאלה הראשונה לא השיב וקשה לי וכי בעבור שפסקה מלדת במקום ההוא לכן קרא למקום ההוא כזיב ועוד שאם כן היה ראוי לומר ויקרא שם המקום כזיב שבאמרו והיה בכזיב מורה שקודם לכן היה שם המקום כזיב וכן אמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל וכן ויקרא שמו אלון בכות וכן על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. והרמב"ן הקשה לזה הפירוש ואמר ולא ידעתי למה יקרא שם המקום על שם זה ואין במאורע ההוא כל חדש כי די לה שתלד ג' בנים ובעת לדתה לא נודע אם פסקה או תלד אח"כ רק בעת מותה יודע הדבר. ור' אברהם אמר שיספר הכתוב אנה נולדו ואמר בלדתה אותו כאלו אמר בלדתה אותם כי במקום אחד נולדו כולם השיב לשאלה הג' ולא השיב לשני שאלות א' וב'. וקשה לי לדבריו היה ראוי שיאמר והיה בכזיב בלדתה אותם. וי"א שהיה דרכם שיקרא האב שם הבכור ותקרא האם שם השני על כן הראשון ויקרא את שמו ער והשני ותקרא שמו אונן והיה ראוי שיאמר בשלה שהוא השלישי ויקרא ואמר ותקרא לפי שיהודה לא היה אז במקו' שילדה אלא בכזיב השיב לשתי השאלות הב' והג' ולא השיב לשאלה הראשונה. והרמב"ן אמר על זה הפירוש ואין בזה טעם או ריח הרי לך שלשה שאלות ועדיין במקומם עומדות. ועוד יש שתי קושיות גדולות בזה הענין הראשונה שער ואונן אינם כי אם בני ג' שנים כדאיתא בסדר עולם ולהרמב"ן בני י"ב שנים ואפילו בב"ד של מטה אין מענישין את האדם עד שיהיה בן י"ג שנים וכל שכן בב"ד של מעלה שאין מענישין עד כ' וא"כ למה מתו בחטאם. הקושיא הב' אלו הונח שהיו גדולים אינם ראויים לעונש על זה העון לפי שאין דש מבפנים וזורה מבחוץ מז' מצות בני נח. והנכון בעיני לתרץ כולם והוא שיהודה חטא ג' עונות. הא' שלא כבד לאביו אבל ציערו צער גדול ומצא אביו מכירתו מר ממות לענה ורוש. העון הב' שלא כבד לבכור שיוסף היה הבכור גם לאביו כדאיתא במדרש הזוהר שנפש יעקב בדמיונו שהיה שוכב עם רחל הוריד נפש יוסף מתחת כסא הכבוד למטה וכשראתה הנפש שלא היתה רחל אלא לאה המתינה הנפש עד ששכב עם רחל ונכנסה בו נפשו הראויה לו שהיתה נפש בכור ולכן ניתנה הבכורה ליוסף שהיה בכור ודאי ואמר הפסוק כבד את אביך את לרבות אחיך הגדול. העון הג' שלא שמר אחות אחים שראוי שכל אח יעשה אחוה טובה לאחיו ויחמול וירחם עליו וכמו שאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ועל זה נאשם עשו שנא' מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ביום עמדך מנגד וגו' ואלו הג' רמז באמרו וירד יהודה מאת אחיו פי' אחיו כאלו אמר עזב אהבת אחיו שמעון לוי יששכר זבולון וגו'. והכוונה לומר שעזב האחוה הראויה ליוסף מצד שהוא אחיו הרי העון הא'. העון הב' נכלל בזה שעזב לראובן שהוא בכור וא"ת עזב לאחיו כולם ובא לשמש לאביו לא עשה כן אלא ויט עד איש עדולמי הנה לך ג' עונות ולפי שהצדיקים שחוטאים שבים בתשובה לכן לבן הא' קרא ער לומר שלא שכח החטא שחטא לאביו במכירת יוסף אלא ער בלבו צרת אביו ואינו ישן בזה מלשון עורה למה תישן וגם בלילה לא שכב לבו והבן השני קראו אונן לומר שהוא אבל על אחיו יוסף ובכאן כלל אחות יוסף ובכורתו מלשון לא אכלתי באוני הרי צערו על ג' עונות. הבן הג' קרא שלה לפי שהאדם שיש לו דאגה מבקש נחמה בלבו לכן כשהיו לו ג' בנים לקח נחמה בלבו שאמר שמכירתו היה שוגג לפי שמאחר שהיה סבה שלא הרגוהו ושלא ימות בבור אע"פ שהיתה עצתו שימכרוהו חזר זה כאלו שוגג אחר שהצילו ולכן קראו שלה שתרגום שגגה שלו ולכן העידה התורה שהוא כזב אלא מזיד היה כארז"ל שנדוהו אחיו שאמרו לו כמו שאמרת למוכרו אם אמרת להשיבו לאביו היינו עושים וז"ש והיה בכזיב בלדתה אותו לומר מחשבתו היה כוזבת כשילדה אותו ואע"פ שאמר ותקרא את שמו שלה היא ידעה כוונת יהודה בעלה והוא צוה כן ולכן הבן הא' שנולד לו מת בחטא הבכורה שלא כבד לאחיו הבכור ולז"א ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה' מה צורך לומר בכור יהודה כאן שכבר ידענו שהיה בכור ומה בא ללמדנו אלא לומר שמת בחטא יהודה אביו שלא עשה כבוד לבכור ועכ"ז רצה הכתוב לתלות המיתה בחטא ער עצמו שאם לא היה רשע לא ימיתנו הקב"ה בעון אביו אבל ראה שהיה לו התחלה רעה ואע"פ שאינו מז' מצות יבא אח"כ לחטוא בז' מצות אמר הקב"ה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב ואחר שאביו חטא ליוסף שהיה בכור ימות בכורו בחטא הבכור כמו שאמר הקב"ה לפרעה בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך והבן השני מת בעבור שלא שמר אביו אחות אח שכן אונן לא שמר אהבת אחוה שלא רצה להקים זרע לאחיו תפס מעשה אביו בידו. ואע"פ כן תלה הכתוב מיתתו בחטא אונן עצמו ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. הנה שער ואונן מתו בשנתחברו עון הבן עם עון האב שבחטא האב לבדו לא ימותו בעבור שאע"פ שחטא יהודה במכירה לא היה החטא גדול מאד אחר שהצילו מההריגה ובחטא ער לבדו לא ימות לפי שהוא קטן בשנים ועוד שאין זה החטא מז' מצות ובחיבור עון האב עם עון הבן מת ער וכן אונן לזה אמר יהודה כשלא יתחברו העונות לא ימות שלה ולכן יגדל שלה וזה הגידול יש לו אחד מב' פירושים האחד גדול לעונשים בב"ד של מטה והוא בן י"ג שנה ויום אחד. הפי' הב' גדול לעונשים בב"ד של מעלה ולכל אחד משני גידולים לא ימות שלה אם גדול לעונשים בן י"ג לא ימות לפי שאע"פ שיחטא כאחיו לא ימות לפי שאז לא יתחברו עווני עם עוונו למות שבעווני לא ימות שכבר יצא מרשותי ולא יומתו בנים על אבות ואם בעוונו לא ימות אע"פ שיחטא שאין שם אלא עוונו לבד או התחלת עון לכשיגדל ולא מתו ער ואונן אלא בחיבור עווני עם עוונם וגם אם זה הגידול הוא בן כ' שנה אם כן לא ימות לפי שלא יחטא שהרי הוא גדול ובעל שכל ואם יחטא וימות לא ימות בעווני ששתים רעות היו כשהיה קטן אחד שימות. ב' שימות בעווני ורעה גדולה היא שימות בעון אביו שזה כאלו האב ממיתו בידיו ולכן אם יגדל שהוא בן כ' לא יחטא ולא ימות ואם יחטא וימות לא ימות בעווני ועוד שאע"פ שחטא בזה אין זאת משבעה מצות אחר שהוא בן כ' ולא יפול בזה מוטב שימות זכאי שזה אינו נופל אלא בקטן ותמר פירשה הפירוש הטוב והנחות לה והוא שיהיה בן י"ג ויהודה כיון הפירוש האחר לפי שאם הוא בן י"ג אולי יחטא ולא ימות ואם הוא בן כ' לא יחטא ויותר טוב הוא שלא יחטא ולא ימות משיחטא ולא ימות ובזה הפי' אינו סותר עד יגדל שלה לאמרו כי ראתה כי גדל שלה שמה שאמר כי ראתה כי גדל שלה הוא גדול לב"ד של מטה ועד יגדל שלה הוא בן כ' לב"ד של מעלה. ומצאתי סיוע לפירוש הזה מן המדרש שאמרו כתונת פסים על שהטילו פייס ביניהם באיזה מיתה ימיתוהו מד' מיתות ב"ד שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו כיון שמכרוהו הטילו פייס ביניהם מי יוליך הכתונת לאביו נפל הפייס על יהודה זהו שאמר לו הכר נא הכתונת בנך ולכך נאמר לו הכר נא למי החותמת וכשאמר לו הכתונת בנך פסקו חייו של יעקב לפיכך פסקו חיי בניו מן העולם זהו ער ואונן שנאמר ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם ע"כ. ובזה הפי' הותרו השתי קושיות גדולות והשבתי לשלשת השאלות זהו דעתי והוא פי' טוב ויפה ולא ראיתי עד עתה תשובה שתתיישב על הלב אלא זה וגם לא ראיתי מי שהרגיש הקושיא השנית שחטא ער ואונן אינם מז' מצות לשימותו עליה אלו הונח שיהיו גדולים וכ"ש שהיו קטנים וזה הפירוש הוא על הנחה שידע יהודה חטאם שהוא ושחת ארצה ולא מטעם קטלנית:
צרור המור על בראשית פרק-לו
צרור המור: ל״ז:תתנ״ג א׳ וישב יעקב לפי שלמעלה סיפר כי עשו הלך לו לארץ שעיר ארץ טמאה כמו שהיה טמא. טמא טמא יקרא ארץ טמאה. והלך לעם טמא שפתים ללמוד ממעשיהם הרעים. סיפר שיעקב עליו השלום היה להפך שנתישב בארץ מגורי אביו הקדוש ללמוד ממעשיו. וישב בארץ הקדושה היא ארץ כנען. ורמז באומרו מגורי אביו ולא אמר מושב אביו אלא מגורי כמו מגורי אל חרב וכן מגור מסביב. להורות שכל ימיו היה במורא ובפחד כמו שנאמר באביו ופחד יצחק היה לי. שהוא רמז על מדת הדין. כן היה יעקב בעל ייסורין. כאלו מדת הדין מתוחה כנגדו יומם ולילה. כמו שאמרו על פסוק לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מדינה ויבא רוגז זה רוגזו של יוסף. בענין שלעולם היה לו מגור מסביב. וזהו מגורי אביו. ורז"ל דרשו בארץ מגורי אביו בארץ שחשב אביו שהוא תושב בה. לכן אמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו: ל״ז:תתנ״ד א׳ ואלה תולדות יעקב יוסף. הרצון בזה כי לפי שלמעלה נאמר אלה תולדות עשו וסיפר איך היו כולם רשעים וממזרים. אמר בכאן כי תולדות יעקב בהפך. שכל תולדותיו היו צדיקים. והזכיר יוסף לבדו משום מעשה שהיה בו. כי לפי קורותיו ומכירתו ושעבודו לא היה מן התימא שיחטא ואשם. וכן לפי גדולתו ומעלתו לא היה מן התימא שיחטא ויסור לבבו. ועם כל זה עמד בצדקו במלכותו ובדלותו. זה לאות על צדקתו. ולזה אמר אלה תולדות יעקב יוסף כולם צדיקים וכשרים. והאות על כולם יוסף הצדיק היה רועה את אחיו בצאן וקרה לו כזה וכזה מה שכתוב עד סוף הספר. והרי הוא עומד בצדקו הפך תולדות עשו: ב׳ או יאמר אלה תולדות יעקב יוסף. כאלו לא היה לו תולדות אחרים אלא יוסף. כי בו היתה מחשבתו וכוונתו כשהחליפו לו רחל בלאה וחשב שהיתה רחל וראובן שנולד חשב שהוא יוסף. ולכן חזרה הבכורה ליוסף כאומרו ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל. ולכן הזכיר בכאן אלה תולדות יעקב יוסף הבכור. והוא עיקר תולדותיו כאלו לא היו לו תולדות אחרות. ועוד כי לפי חכמתו של יוסף לא היה לו בן אחר חכם כמוהו כאומרו כי בן זקונים הוא לו. ולכן אביו אהבו מכל בניו והעמידו לשרת לפניו. וזה תראה ברור מענין חלומותיו שהיו צודקים וישרים כחלומות אביו בענין הסולם. ולכן היה ראוי להיות רועה את אחיו בצאן כאומרו רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. והאות על חכמתו ושפלותו כי החכם הוא דומה לעץ פרי כל עוד שיש לו יותר פרי הוא משפיל ענפיו. כן החכם ראוי להיות. כאומרו הולך תמים ופועל צדק. לפי שיש שני מיני אנשים. האחד שכל מחשבותיו ופעולותיו טובות. והשני הוא שמחשבותיו אינם טובות אבל כשבא לפעול פועל בצדק. לזה אמר כנגד הא' הולך תמים. וכנגד השני ופועל צדק. וכן דובר אמת ולא רגל על לשונו וגומר. ובכל אלו התוארים הוא נבזה בעיניו נמאס ושפל רוח. וכן יוסף היה חכם וצדיק וראוי לרעות אחיו לפי חכמתו. ועם כל זה היה שפל ועניו ומתדבק עם אחיו הקטנים שהם בני בלהה ובני זלפה. וזהו והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה: ג׳ ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. כי לפי חסידותו היה נראה לו דבה לא ח"ו שהיו אוכלים אבר מן החי ומזלזל בני השפחות והיו חשודים על העריות. אבל הרמז בזה כי לפי צדקתו היה נראה לו שהיו אוכלים ושותים ושמחים כאומרם לא הלכו אלא לרעות את עצמן. זה היה נראה לו כאלו אכלו אבר מן החי. וכן לפי שהיו חולקים כבוד לאחיהם היה נראה כאלו מזלזלים בהם. וכן חשודים על העריות לפי שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ. היה נראה לו כאלו הם חשודים על העריות. ואם כן למה נענש אלא כי לפי צדקותו וישרותו היה חשוב לו כהוצאת דבה. כאומרם וסביביו נשערה מאד. או שנענש לפי שהיה דבר עריות ולא היה ראוי שיעיד לבדו כאומרם במסכת מכות טוביה חטא וזיגוד מינגד כו'. וסבת שנאת אחיו היתה לפי שישראל אהב את יוסף מכל בניו לפי שהיה חכם ובן זקונים. וזהו כי בן זקונים הוא לו. ולכן עשה לו כתונת פסים ואחיו חשבו שאביו אהבו בעבור הדבה. וזהו ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו מצד אהבת אביו ולא יכלו דברו לשלום מצד הדבה. ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. בענין שידברו אליו. והם לא יכלו דברו לשלום. בענין שבזה נתוספה השנאה כי אם היו מדברים עמו. אולי היו מתאפקים כאומרם דאגה בלב איש ישחנה. ואמר שמעו נא החלום הזה. לרמוז כי החלומות הולכים אחר הפה וכן הולכין אחר העת. ולכן אמרו שמעו נא בעת הזאת החלום הזה ופתרו אותו לטוב. וכמו שאמרו לעולם לא יספר אדם חלומו אלא לאוהבו. שהרי יוסף לפי שאחיו היו שונאים אותו נתעכב חלומו שנים ועשרים שנה. והתחיל לספר חלומו: ל״ז:תתנ״ט א׳ ואמר והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. הנה זה החלום מורה על חכמתו של יוסף ועל קשורו בחכמת אביו. ואף על פי שהיה נער ורך בחכמתו חלם חלום צודק מעין חלומו של יעקב. עד שבסבת זה היה אוהב אותו כי שני דברים הם סבת אהבה. הא' הדברים הקטנים הם נאהבים לעולם. וכן הקטנים כמאמרם ז"ל גם את העולם נתן בלבם. אהבת עוללים נתן בלבם שאם יש לאדם שני בנים הגדול יפה והקטן מכוער מלא רירין. אוהב את הקטן. וזהו תועבה יבחר בכם. והשני כי האדם אוהב את החכמה. ואלו השנים היו ביוסף היה קטן מאחיו בן י"ז שנה והיה חכם מאחיו כדכתיב בן זקונים בן חכם הוא לו דומה לו. ולכן וישראל אהב את יוסף. ולכן ראה חלומו מעין חלום אביו. מה ראה יעקב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שזהו קשור כל הדברים. כן ראה יוסף והנה אנחנו מאלמים אלומים מאסרין אסרין מקשרין האלומות וכל הדברים אלו באלו. כי כמו שיעקב מקשר כל הדברים באחדות שלימה. כן בניו פתחו כלם ואמרו שמע ישראל וגומר כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. וזה הקישור מצד שבטי ישראל. וזהו שבטי יה עדות לישראל מצד שהם קשורים בו והוא בהם. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לקשר הדברים כולם. וזהו מאלמים אלומים. והנה קמה אלומתי שהיתה נפולה בארץ. וגם נצבה בזקיפה עד לשמים. וזהו סולם מוצב ארצה מצרים זה יוסף. וראשו מגיע השמימה. ויוסף הוא השליט. וזהו וגם נצבה. והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. זהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו להשתחוות לי. ומלאכי אלהים הם השבטים דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו. ופתרון חלום יעקב היה והיה זרעך כעפר הארץ רמוס בין הרגלים שזהו מוצב ארצה כמו יוסף. ואח"כ ופרצת ימה וקדמה שזהו ראשו מגיע השמימה. וזהו קמה אלומתי וגם נצבה. וכן הראה לו בוראו בזה שהיה לו אדנות וקימה וממשלה עליהם בסבת השבלים שהוא בר ולחם. ויאמרו לו אחיו דרך לעג ופתרו לו האמת המלוך תמלוך עלינו לרצוננו. כפי חלומך שאמרת שאלומתך קמה וגם נצבה. ואלומתינו תסובינה אליה ברצונם. המשול תמשול עלינו על כרחינו כאמרך שהשתחוו לאלומתך: ל״ז:תתס״א א׳ ויחלום עוד חלום אחר צודק כראשון אשר פתרו לו אחיו דרך לעג. וזה פתר לו אביו בהעלם והנה השמש והירח וגומר. הנה זה החלום קשור גם כן בחלום יעקב כאומרו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. השמים בו נמצאים השמש והירח והכוכבים. וזהו וראשו מגיע השמימה שהם השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. זהו כנגד סולם מוצב ארצה להשתחוות. כי צדיק מושל ביראת אלהים באופן שחלום יעקב ויוסף שניהם שוים. והנה הראה הש"י ליוסף בחלום זה שני דברים. האחד קיום מה שראה בחלום הראשון. והשני הזמן ומספר השנים שישלם לו האדנות והממשלה. ופתרון החלום ההוא כי בחלום הראשון הראו לו הממשלה ועל איזו סבה. ובחלום הזה הראו לו הזמן שהוא נמשך מהשמש והירח. ע"כ אמר והנה השמש והירח בפרטם. ואחד עשר כוכבים בכללם. ובא להודיע שיהי' תשלום הממשלה והפתרון אחר י"ג שנים כמספר שני המאורות וי"א כוכבים: ל״ז:תתס״ב א׳ ויגער בו אביו בגערה פתר לו חלומו. כי כן היה ראוי. והגערה היתה לפייס לאחיו. אח"כ סיפר ששלחו לראות את שלום אחיו. ולא היה לו עבד או נער אחר. אלא בנו יחידו רצתה נפשו. ושלחו בדרכים במקום סכנה יחידי שלא כדין. אלא שהיה רצון הבורא שיושלמו חלומותיו וגזרתו. והוא הלך לשכם כמאמר אביו ולא מצאם שכבר נסעו משם. ויראו אותו מרחוק בלב רחוק שהיו רחוקים מאחוותו. ויתנכלו אותו ויאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא בדרך לעג. והיו אומרים אמת כי הוא אדון כל החלומות הצודקים. ופותר אותם כיד אלהים הטובה עליו. ואולי היה בלבם כאש קנאה בוערת והיו יראים מחלומו שפתר לו אביו. ולכן אמרו לכו ונהרגהו בענין שלא יתקיימו חלומותיו. וכששמע ראובן דבריהם רצה להצילו מידם בדברים טובים שלא יהיו שופכי דמים. ואמר השליכו אותו אל הבור הזה והוא ימות מעצמו. ולפי הקבלה שאומרת שהיה מלא נחשים ועקרבים. איך אמר להצילו מידם להשיבו אל אביו. וכתבו בספרי כי ראובן ראה כוונת שמעון ולוי שהיתה להמיתו. ואיש לא יצילהו מידם לפי ערמתם וגבורתם. ולכן אמר ראובן אני רוצה שימות בבור על ידי נחשים ועקרבים ולא יכנס ביד אלו. שאם יכנס בידם לא ישאר ממנו עצם. וזהו למען הציל אותו מידם. לא למען הציל אותו. אלא מידם להשיבו אל אביו בין חי בין מת. אבל בידם לא ישאר ממנו מאומה. ולכן אמרו שם נוח לו לאדם להפיל עצמו בגוב של אריות. כי אולי ימצא לו זכות. ולא יפול ביד שונאיו שלא ירחמו עליו. ואח"כ אמר וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו. לרמוז שישבו והסיבו בשמחה לאכול לחם עני כאומרו אוכלי עמי אכלו לחם. והענין בא לומר שמזמן החלומות ועד כאן. לרוב שנאתם אותו לא אכלו לחם ערב לנפשם כמו זה הלחם. אחר שהשלימו תאותם. ובהיותם אוכלים נשאו את עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים. אולי הוא כמו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. כן בכאן נשאו עיניהם ויראו למרחוק מה די להוי בתר דנא. כי מה' היתה זאת בענין שיורידוהו מצרימה. וכשראה יהודה תאותם להורגו ולאוכלו כלחם. אמר להצילו מידם מה בצע כי נהרוג את אחינו. כי הרוצח הוא מצד חמדה. ובכאן מה תועלת נמשך לנו להורגו. ולא די שנהרוג אותו אלא שנשקר וכסינו את דמו. או יאמר וכסינו את דמו. האם נאמר שלא שלחנו בו יד. ושלא שפכנו דמו אם ימות בבור. וא"כ לכו ונמכרנו לישמעאלים ויהיה לנו בצע ממנו. והנמכר אין לו יד ושם. כ"ש ממשלה ומלכות כאשר ראה בחלומו. ובזה ישלים רצוננו שלא ימלוך עלינו. וידנו אל תהי בו להמיתו כי מי שלח ידו בו ונקה: ל״ז:תתע״ט א׳ וישמעו אחיו שטענתו מספקת ונכונה. וכוונתו היתה להצילו מידם כי יש לחי תקוה. ולכן ארז"ל בזכות שהציל יהודה ליוסף מן הבור הציל הקב"ה לדניאל שהיה מבני יהודה מן הבור. וסיפר איך מכרוהו לישמעאלים הם אותם שראו בשיירא. והם המדינים לפי הפשט שהיו תחת יד ישמעאלים. כי ישמעאל היה ראש למדינים. ואולי בני יעקב לא רצו לסלקו מן הבור משום אכזריות. או משום שלא ידע יוסף שמכרוהו. והוא הבין הדבר. כי מי הגיד לישמעאלים שהיה יוסף בבור. אם אחיו לא מכרוהו לישמעאלים. והישמעאלים צוו למדינים שיעלוהו מן הבור כי הם עבדים להם. ואולי על זה אמר יוסף כי גונב גנבתי מארץ העברים. וז"ש ויעברו אנשים מדינים וימשכו ויעלו את יוסף הם עצמם. וא"כ וימכרו הוא מוקדם. ולפי דעת רז"ל שנמכר פעמים רבות יצא כהוגן: ל״ז:תתפ״א א׳ וישב ראובן אל הבור ובמכירתו לא היה שם. וא"כ יש לשאול אחר שראובן ידע כוונת אחיו שהיתה רעה להרגו. איך הלך לו והניחו בין האריות והדובים. כי אולי אם היה שם היו מרחמים עליו. או היו חולקים לו כבוד כדין התורה. בענין שבהליכתו סבב כל זה. עד שלזה קרע בגדיו במר נפשו כמו שקורע על מתו. ולפי שחשב שאולי העלוהו אחיו להברותו לחם בחמלתם עליו. וישב אל אחיו לראות אם היה עמהם. וכשראה שלא היה עמהם. אמר הילד איננו לא בבור ולא בכאן ואני אנה אני בא. כלומר מהיכן אני בא. או היכן הלכתי. כי אני חבתי במיתתו ומה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ואען ואומר בלשון מר אנה אני בא ואנה אוליך חרפתי כי אין לי התנצלות על חטאי. וכתב מחבר אחד ואני אנה אני בא לשון קינה והספד הוא. ואני סבור שהוא צעק בקול מר על אחיו ובקול קינה. וכן היה צועק על אחיו ואומר אני אנה אני בא. שהוא כמו אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. אל נקמות ה' שהוא בראשי תיבות אני אנה אני. כי לא ידע מה לעשות אלא לצעוק על אחיו ועל עצמו שעזב הנער בידם להורגו אחר שהוא הגורם בהליכתו. והש"י שמע צעקתו כמאמרם ז"ל בענין אכזריות זה מתו עשרה הרוגי מלכות ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. וא"כ היה ראוי ראובן לעונש על הליכתו והשאלה במקומה עומדת. ורז"ל תירצו על זה ואמרו להציל ראובן מעון. שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ואחרים אמרו שהגיע יומו לשמש את אביו והלך לו ואז מכרוהו. ולפי שכל זה אינו מספיק כי פקוח נפש דוחה שבת וכבוד אב ואם ותשובה וכל מצות התורה. וא"כ למה הלך. יש לומר כי אחר שכוונת ראובן היתה להצילו כדכתיב למען הציל אותו מידם. רחמנא לבא בעי ולא נחשב לו לעון אלא למצוה. והוא בכלל יראי ה' וחושבי שמו. כמאמרם ז"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ואחר שראובן רצה להצילו. ומצד אונס התשובה או שמוש אביו לא הצילו. ויחשב לו לצדקה. כאומרם ז"ל מר ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. ואמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נחשב לראובן לזכות ולמצוה. כאומרם ז"ל ראובן היה ראש להצלה דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. לפיכך נתן לו הקב"ה עיר מקלט להציל הרוצחים בשגגה דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. הרי גילו בכאן שעכ"פ היה בשוגג. אבל אחר שכוונתו טובה נחשב לו לזכות ונתן לו הש"י מצות עיר מקלט במקומה. וכן אמרו בענין התשובה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו שהוא היה ראש לבעלי תשובה דכתיב וישב אל אחיו. נתן לו הקב"ה בשכרו נביא אחד בשבטו ראש למשיבים. הוא היה הושע בן בארי הוא בארי הוא בארה אשר הגלה תגלת פלאסר לראובני ופתח בתשובה דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך. גילו בכאן כי אולי כמו שהיה בע"ת. כן השיב לאחיו בתשובה. בדבריו שאמר ואני אנה אני בא. כי אולי כשראו צעקתו נתחרטו. ונתן לו השם יתברך שכר על זה אע"פ שנראה שהיה ראוי להציל ליוסף ושיניח התשובה. ועל דרך הפשט נראה לי שראובן לא שגג בזה כלל ולא החזיק בכבוד ללכת לאביו ולא לעשות תשובה כי פקוח נפש דוחה הכל כמו שביארנו. ודעתו היה להצילו להשיבו אל אביו. וכשראה אותם שישבו לאכול לחם לפי שהוא לא היה אוכל. אולי היה מתענה נפרש מהם. ואמר שהיה הולך אל אביו או לדבר אחר מוכרח. והוא נחבא באחת הפחתים ויצא ועיקם הדרך לסלקו מן הבור להשיבו אל אביו. ולא נתאחר כלל אלא מיד שב אל הבור ולא מצאו. לפי שהם לא נתאחרו כלל באכילה כי מיד כשישבו לאכול נשאו עיניהם וראו הישמעאלים. ועלו אותו מן הבור ומכרוהו כהרף עין כי הצליח מעשה שטן. או לקיים הגזירה. ולכן תמצא שנכנס פסוק וישב ראובן אל הבור בנתים. וכתב אחר כך ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. להורות כי לפי שלא נתאחר ראובן לא היה להם שהות קודם בא ראובן לשחוט שעיר עזים ולהטביל הכתונת בדם בין המכירה לביאת ראובן. כי באופן אחר מיד היה ראוי לכתוב וישחטו שעיר עזים אחר וימכרו. אבל הפסיק בנתים וישב ראובן אל הבור להורות שלא נתאחר ראובן כלל. ואחר שבא ראובן וצעק בקול מר והלך לו. לקחו שעיר עזים ושחטוהו לרמות ליעקב אביהם. כמו שהוא רמה ליצחק אביו בעורות גדיי העזים לקבל הברכות. כמאמרם זכרונם לברכה וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא כי זאת עצת יהודה. ולפיכך רמוהו ליהודה בענין תמר שאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא. כן נאמר שם הכר נא למי החותמת. באופן ששלם השם יתברך לאיש כמעשהו. ואם לא שהיו סבות אלהיות לקיים דברו היה אכזריות גדולה בהם יותר מהמכירה. כי מה להם. אלא לומר לאביהם לא ראינו אותו אלא שהוצרכו לשחוט שעיר עזים ולטבול הכתונת בדם ולקורעה בשנים. לנקום נקמתם בכתנת הפסים לפי שלא יכלו לעשותו ליוסף. ושיוליכוהו לאביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא. בענין שידאג ויתעצב יותר על בנו. אלא שכולם סבות אלהיות למרק חטאתו שחטא עם אביו לרמותו בעורות גדי עזים. שם נאמר האתה זה בני עשו אם לא. כמו שאמר בכאן הכתונת בנך היא אם לא. ולפי שחשב שחיה רעה אכלתהו ולא זכה לקבורה. קרע שמלותיו וילבש שק ואפר ויתאבל ימים רבים שלא כדין התורה ולא רצה לקבל תנחומים. ואולי עשה כל זה לפי שהוא חב במיתתו ששלחו יחידי בדרך בענין שחיה רעה אכלתהו. ואם אחיו עשו לו זה כמו שאמר טרוף טורף יוסף. כמאמרם זכרונם לברכה. גם כן אני חבתי במיתתו אחר שידעתי שנאת אחיו עמו. ועל זה אמר אספדה ואילילה אלכה ערום בלבוש שק ולא אתנחם כל ימי וארד על בני אבל שאולה אחר שאני הרגתיו. ולכן ויבך אותו אביו כל ימי חייו. ואולי יהיה ויבך אותו אביו כמו ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו. כן בכאן בכה על עצמו ולא על בנו. וזהו ויבך אותו אביו. או אמר ויבך אותו. לפי שלמעלה גמר כל דיני האבל דין קריעה ויקרע יעקב שמלותיו. דין כיבוס וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים. דין אבלות ויתאבל על בנו ימים רבים ולא שבעה ושלשים להספד. דין תנחומי אבלים וימאן להתנחם. דין השנה שהנשמה עולה ויורדה כל י"ב חדש. כי ארד אל בני אבל שאולה עד יום מותי. כנגד שלשה לבכי אמר ויבך אותו אביו. ואולי יאמר ויבך אותו אביו שלא כמנהג העולם. כי האבל בפטירת המת ובקבורתו בוכה ואח"כ מספיד ומתאבל. אבל לא יבכה באחרונה כי כבר נשכח כמת מלב. אבל בכאן אמר ויבך אותו אביו באחרונה להורות על צערו: ל״ז:תתפ״ח א׳ ואמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים. להורות כי שערי דמעה לא ננעלו ובכיית יעקב הועיל שלא הוליכוהו לאיי הים. אלא שקנה אותו פוטיפר ושמו אדון לביתו. שאם לא כן זה הפסוק היה לו לסמוך אצל ויוסף הורד מצרימה. או לא היה צריך לכותבו כלל כי הוא מיותר. אלא כדי לסומכו אצל ויבך אותו אביו כמו שכתבתי:
אבן עזרא על בראשית פרק-לו
אבן עזרא: {א} הוא אדום. הוא אבי אדום. ואל תתמה על עדה ובשמת שיש לה ב' שמות כי כן שם אם אביה גם שם אביה בדברי הימים איננו כמו בספר מלכים כי שני שמות היו לה גם לאביה: וטעם ואלה שמות בני עשו על בני בניו: {ב} בת ענה בת צבעון. והנה מצאנו כי יש ענה אחי צבעון. גם שם בנו ענה. על כן יאמר כי האב והבן או שני האחים שכבו אשה אחת והנולדים לא נודעו בן מי הם. ויתכן להיות זאת אהליבמה בת ענה שהוא בן צבעון ויחסה הכתוב לשם אביה ואבי אביה להפריש בין ענה ובין ענה. ויש אומרים כי יש קרח בן עדה ויש קרח בן אהליבמה. והקרוב אלי שהוא בן אהליבמה והוא אחד והזכירו הכתוב עם אלופי אליפז שהיה דר עמהם גם יתכן שמתה אמו כי הוא הקטן מבני אהליבמה וגדלה עדה את קרח עם בניה ונכתב עליו שהוא מבניה. כמו בני מיכל. ויהי לה לבן. וכן נכתב על עמלק מבני עדה בעבור שהוא בן שפחת בעלה. ופי' אלוף נשיא וגדול. ואינו כן ככבש אלוף רק הכ"ף ישרת עצמו ואחר עמו וכן הוא ככבש כאלוף. כי משפט לשון הקדש לדבר כן כמו כריע כאח לי: {כ} שעיר. לא ידענו יחוסו והזכירם הכתוב להפריש יחוסי שעיר ועשו. כי ישראל יצוו על בני עשו: החורי. כמו חורי יהודה. וטעמו גדולה ויתכן להיות מגזרת ואורגים חורי. שהוא לובן. וכן אמר התרגום. ונמשלו הסגנים בלובן בעבור שאין בעינים כמוהו והוא כאור והפך זה בל יתיצב לפני חשוכים: {כד} ואיה וענה. פי' הוי"ו כפ"א רפה בלשון ישמעאל ובדברי הימים איננו: הימם. אמר המתרגם גבורים כמו האמים לפנים כי ימצא האל"ף שיתחלף ביו"ד כמו יתימרו ויאמר הגאון שהם פרדים: ופי' מצא. הרכיב. ויתכן להיות מצא שהוא מצא בתחלה זאת החכמה כי מין אחד עם מין אחר לא יולידו ויחזיק זה הפירוש שאמר הכתוב ברעותו את החמורי' ואילו היו הימים צמחים כאשר פירשו רבים מה טעם להזכיר החמורים: {כה} ואלה בני ענה דישון ואהליבמה בת ענה. אין זה ענה הנזכר בראש הפסוק כי אילו היה הוא מה צורך להזכירו רק הוא ענה הנזכר בפסוק ראשון: {לא} ואלה המלכים. יש אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה. ויצחקי אמר בספרו כי בימי יהושפט נכתבה זאת הפרשה. ופי' הדורות כרצונו הכי קרא שמו יצחק כל השומע יצחק לו. כי אמר כי הדד הוא הדד האדומי ואמר כי מהיטבאל אחות תחפנחם. וחלילה חלילה שהדבר כמו שדבר על ימי יהושפט וספרו ראוי להשרף ולמה תמה על שמנה מלכים שמלכו שהם רבים. והנה מלכי ישראל כפלים במספר. ושני אלה המלכים קרובים לשני מלכי ישראל. גם מלכי יהודה רבים הם ממלכי אדום עד ימי משה והאמת שפי' לפני מלך מלך על משה מלך ישראל וכן כתוב ויהי בישורון מלך: {לב} בלע בן בעור. איננו בלעם. גם בלעם איננו בן לבן הארמי. ויתכן שדרך הדרש בעבור היותו מנחש כמוהו. כי לא יפול מדברי רבותינו ז"ל ארצה. גם בלע ארמי היה וזה בלעם אדומי. גם יובב בן זרח איננו איוב כאשר אמר היצחקי המהביל: {לט} מהיטבאל בת מטרד. כטעם בת ענה בת צבעון. או הזכיר הכתוב שם אביה ושם אמה: מי זהב. כן שמו. והגאון אמר צורף זהב ואחרים אמרו רמז לעושים זהב מנחשת ואלה דברי רוח: {מ} וטעם ואלה שמות אלופי עשו למקומותם. שיש להם היום מקומות ידועים ואלה דברי משה ואלה הנזכרים הם בני האלופים הכתובים למעלה ולא הזכיר כי אם מי שיש לו מקום. תמנע. במקום הזה זכר כי יש לנו שמות רבים לזכר ולנקבה שוים וכן אהליבמה. או יהי' הפירוש להיות אלוף נוסף ויהיה אלוף תמנע שהיתה פילגש אליפז אלה הם אלופים עלוה גם יתת. והנה אלה נשיאי עמלק. ואלופי אהליבמה היו שבעה בימי משה אנשי מקומות על כן הוסיף לבאר במושבותם:
חסלת פרשת וישלח
מיני תרגומא על בראשית פרק-לו
מיני תרגומא:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-לו
תרגום אונקלוס: {א} וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: {ב} עֵשָׂו נְסִיב יָת נְשׁוֹהִי מִבְּנַת כְּנָעַן יָת עָדָה בַּת אֵילוֹן חִתָּאָה וְיָת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן חִוָאָה: {ג} וְיָת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחָתֵהּ דִנְבָיוֹת: {ד} וִילִידַת עָדָה לְעֵשָׂו יָת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יְלִידַת יָת רְעוּאֵל: {ה} וְאָהֳלִיבָמָה יְלִידַת יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו דִי אִתְיְלִידוּ לֵהּ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: {ו} וּדְבַר עֵשָׂו יָת נְשׁוֹהִי וְיָת בְּנוֹהִי וְיָת בְּנָתֵהּ וְיָת כָּל נַפְשַׁת בֵּיתֵהּ וְיָת גֵּיתוֹהִי וְיָת כָּל בְּעִירֵהּ וְיָת כָּל קִנְיָנֵהּ דִי קְנָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲזַל לְאַרְעָא אוֹחֲרִי מִן קֳדָם יַעֲקֹב אָחוּהִי: {ז} אֲרֵי הֲוָה קִנְיָנְהוֹן סַגִּי מִלְמִתַּב כַּחֲדָא וְלָא יְכִילַת אֲרַע תּוֹתָבוּתְהוֹן לְסוֹבָרָא יָתְהוֹן מִן קֳדָם גֵּיתֵיהוֹן: {ח} וִיתֵיב עֵשָׂו בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: {ט} וְאִלֵּין תּוּלְדַת עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי בְּטוּרָא דְשֵׂעִיר: {י} אִלֵּין שְׁמָהַת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בַּר עָדָה אִתַּת עֵשָׂו רְעוּאֵל בַּר בָּשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: {יא} וַהֲווֹ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז: {יב} וְתִמְנַע הֲוַת לְחֵינָתָא לֶאֱלִיפַז בַּר עֵשָׂו וִילִידַת לֶאֱלִיפַז יָת עֲמָלֵק אִלֵּין בְּנֵי עָדָה אִתַּת עֵשָׂו: {יג} וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָה אִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: {יד} וְאִלֵּין הֲווֹ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אִתַּת עֵשָׂו וִילִידַת לְעֵשָׂו יָת יְעוּשׁ וְיָת יַעְלָם וְיָת קֹרַח: {טו} אִלֵּין רַבְרְבֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בּוּכְרָא דְעֵשָׂו רַבָּא תֵּימָן רַבָּא אוֹמָר רַבָּא צְפוֹ רַבָּא קְנַז: {טז} רַבָּא קֹרַח רַבָּא גַעְתָּם רַבָּא עֲמָלֵק אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱלִיפַז בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵּין בְּנֵי עָדָה: {יז} וְאִלֵּין בְּנֵי רְעוּאֵל בַּר עֵשָׂו רַבָּא נַחַת רַבָּא זֶרַח רַבָּא שַׁמָה רַבָּא מִזָּה אִלֵּין רַבְרְבֵי רְעוּאֵל בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵין בְּנֵי בָשְׂמַת אִתַּת עֵשָׂו: {יח} וְאִלֵּין בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אִתַּת עֵשָׂו רַבָּא יְעוּשׁ רַבָּא יַעְלָם רַבָּא קֹרַח אִלֵּין רַבְרְבֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אִתַּת עֵשָׂו: {יט} אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו וְאִלֵּין רַבְרְבָנֵיהוֹן הוּא אֱדוֹם: [ס] {כ} אִלֵּין בְּנֵי שֵׂעִיר חוֹרָאָה יָתְבֵי דְּאַרְעָא לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה: {כא} וְדִישׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאֵי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם: {כב} וַהֲווֹ בְנֵי לוֹטָן חוֹרִי וְהֵימָם וַאֲחָתֵהּ דְלוֹטָן תִּמְנָע: {כג} וְאִלֵּין בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם: {כד} וְאִלֵּין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דִּי אַשְׁכַּח יָתּ גִּבָּרַיָּא בְּמַדְבְּרָא כַּד הֲוָה רָעֵי יָת חֲמָרַיָּא לְצִבְעוֹן אֲבוּהִי: {כה} וְאִלֵּין בְּנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה: {כו} וְאִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְּרָן וּכְרָן: {כז} אִלֵּין בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן: {כח} אִלֵּין בְּנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן: {כט} אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאָה רַבָּא לוֹטָן רַבָּא שׁוֹבָל רַבָּא צִבְעוֹן רַבָּא עֲנָה: {ל} רַבָּא דִּשֹׁן רַבָּא אֵצֶר רַבָּא דִישָׁן אִלֵּין רַבְרְבֵי חוֹרָאָה לְרַבְרְבָנֵיהוֹן בְּאַרְעָא דְשֵׂעִיר: [פ] {לא} וְאִלֵּין מַלְכַיָּא דִי מְלִיכוּ בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם קֳדָם דִּי מְלַךְ מַלְכָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: {לב} וּמְלַךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בַּר בְּעוֹר וְשׁוּם קַרְתֵּהּ דִּנְהָבָה: {לג} וּמִית בָּלַע וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי יוֹבָב בַּר זֶרַח מִבָּצְרָה: {לד} וּמִית יוֹבָב וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי חֻשָׁם מֵאַרְעָא דָרוֹמָא: {לה} וּמִית חֻשָׁם וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַד בַּר בְּדַד דִקְטִיל יָת מִדְיָנָאֵי בְּחַקְלָא דְמוֹאָב וְשׁוּם קַרְתֵּהּ עֲוִית: {לו} וּמִית הֲדָד וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שַׂמְלָה מִמַשְׂרֵקָה: {לז} וּמִית שַׂמְלָה וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי שָׁאוּל מֵרְחוֹבוֹת דְעַל פְּרָת: {לח} וּמִית שָׁאוּל וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר: {לט} וּמִית בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹהִי הֲדַר וְשׁוּם קַרְתֵּהּ פָּעוּ וְשׁוּם אִתְּתֵהּ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְּרֵד בַת מְצָרֵף דַּהֲבָא: {מ} וְאִלֵּין שְׁמָהַת רַבְרְבֵי עֵשָׂו לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְאַתְרֵיהוֹן בִּשְׁמָהַתְהוֹן רַבָּא תִמְנָע רַבָּא עַלְוָה רַבָּא יְתֵת: {מא} רַבָּא אָהֳלִיבָמָה רַבָּא אֵלָה רַבָּא פִּינֹן: {מב} רַבָּא קְנַז רַבָּא תֵימָן רַבָּא מִבְצָר: {מג} רַבָּא מַגְדִיאֵל רַבָּא עִירָם אִלֵּין רַבְרְבֵי אֱדוֹם לְמוֹתְבָנְהוֹן בְּאַרְעָא אַחֲסַנְתְּהוֹן הוּא עֵשָׂו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי: [פפפ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-לו
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְאִלֵין יֵיחוּסִין דְעֵשָו הוּא דְמִתְקְרֵי אֱדוֹם: {ב} עֵשָו נְסִיב יַת נְשׁוֹי מִבְּנַת כְּנָעַן יַת עָדָה בְּרַת אֵלוֹן חִיתָּאָה וְיַת אָהֳלִיבָמָה בְּרַת עֲנָה בְּרַת צִבְעוֹן חִיוָאָה: {ג} וְיַת בָּשְמַת בְּרַת יִשְׁמָעֵאל דַאֲסִיבָא לֵיהּ נְבָיוֹת אָחָהּ: {ד} וִילֵידַת עָדָה לְעֵשָו יַת אֱלִיפַז וּבָשְמַת יְלֵידַת יַת רְעוּאֵל: {ה} וְאָהֳלִיבָמָה יְלֵידַת יַת יְעוּשׁ וְיַת יַעֲלָם וְיַת קרַח אִלֵין בְּנוֹי דְעֵשָו דִי אִיתְיְלִידוּ לֵיהּ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: {ו} וּדְבַר עֵשָו יַת נְשׁוֹי וְיַת בְּנוֹי וְיַת בְּנָתוֹי וְיַת כָּל נַפְשַׁת בֵּיתֵיהּ וְיַת גֵיתוֹי וְיַת בְּעִירוֹי וְיַת כָּל נִכְסוֹי דִי קָנָה בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וְטַיָיל לְאַרַע אוֹחֲרִי דַהֲוָה רַמְיָא עֲלוֹי אֵימָתָא דְיַעֲקב אָחוּהִי: {ז} אֲרוּם הֲוָה נִכְסֵיהוֹן סַגִי מִלְמֵיתַב כַּחֲדָא וְלָא כְּהִילַת אַרְעָא תוֹתָבוּתְהוֹן לְסוֹבָרָא יַתְהוֹם מִן קֳדָם גֵיתֵיהוֹן: {ח} וִיתֵיב עֵשָו בְּטַוָור גַבְלָא עֵשָו הוּא רַבָּא דֶאֱדוֹמָאֵי: {ט} וְאִלֵין יִיחוּסִין דְעֵשָו רַבָּא דֶאֱדוֹמָאֵי דְבֵית מְדוֹרְהוֹן בְּטַוָור גַבְלָא: {י} אִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי עֵשָו אֱלִיפַז בַּר עָדָה אִיתַּת עֵשָו רְעוּאֵל בַּר בָּשְמַת אִיתַּת עֵשָו: {יא} וַהֲווֹ בְּנֵי אֱלִיפַז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז: {יב} וְתִמְנַע הֲוָת פִּילַקְתָּא לֶאֱלִיפַז בַּר עֵשָו וִילֵידַת לֶאֱלִיפַז יַת עֲמָלֵק הוּא אֱלִיפַז חַבְרֵיהּ דְאִיוֹב אִלֵין בְּנֵי עָדָה אִיתַּת עֵשָו: {יג} וְאִלֵין בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָה וּמִזָה אִלֵין הֲווֹ בְּנֵי בָּשְמַת אִתַּת עֵשָו: {יד} וְאִילֵן הֲווֹ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בְּרַת עֲנָה בְּרַת צִבְעוֹן אִיתַּת עֵשָו וִילֵידַת לְעֵשָו יַת יְעוּשׁ וְיַת יַעְלָם וְיַת קרַח: {טו} אִלֵין רַבְרְבֵי בְּנֵי עֵשָו בְּנֵי אֱלִיפַז בּוּכְרֵיהּ דְעֵשָו רַבָּא תֵימָן רַבָּא אוֹמָר רַבָּא צְפוֹ רַבָּא קְנַז: {טז} רַבָּא קרַח רַבָּא גַעְתָּם רַבָּא עֲמָלֵק אִלֵין רַבְרְבֵי אֱלִיפַז דִמְדוֹרְהוֹן בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵין בְּנֵי עָדָה: {יז} וְאִלֵין בְּנֵי רְעוּאֵל בַּר עֵשָו רַבָּא נַחַת רַבָּא זֶרַח רַבָּא שַׁמָה רַבָּא מִזָה אִלֵין רַבְרְבֵי רְעוּאֵל דִמְדוֹרְהוֹן בְּאַרְעָא דֶאֱדוֹם אִלֵין בְּנֵי בָשְמַת אִיתַּת עֵשָו: {יח} וְאִלֵין בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אִיתַּת עֵשָו רַבָּא יְעוּשׁ רַבָּא יַעְלָם רַבָּא קרַח אִלֵין רַבְרְבֵי אָהֳלִיבָמָה בְּרַת עֲנָה אִיתַּת עֵשָו: {יט} אִלֵין בְּנֵי עֵשָו וְאִלֵין רַבְרְבָנֵהוֹם הוּא אַבָּא דֶאֱדוֹמָאֵי: {כ} אִלֵין בְּנוֹי דִגְבַל גְנוּסַיָא דִמְקַדְמַת דְנָא הֲווֹן יַתְבֵי אַרְעָא הַהוּא לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה: {כא} וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אִלֵין רַבְרְבֵי גִינוּסַיָא בְּנוֹי דִגְבַל דִמְדוֹרְהוֹן מִן עַלְמִין בְּאַרְעָא אֱדוֹמָאֵי: {כב} וַהֲווֹ בְּנֵי לוֹטָן חוֹרִי וְהֵימָם וַאֲחָתֵיהּ דְלוֹטָן תִּמְנָע: {כג} וְאִלֵין בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם: {כד} וְאִלֵין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דְאַרְבַּע יַת עֶדְרַיָא [צ"ל ערוציה] עִם אַתְנִי וְלִזְמַן אַשְׁכַּח יַת כּוּדְנַיְיתָא דִי נְפָקוּ מִנְהוֹן כַּד הֲוָה רָעֵי יַת חַמְרַיָיא לְצִבְעוֹן אָבוּי: {כה} וְאִלֵין בְּנֵי עֲנָה דִשוֹן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה: {כו} וְאִלֵין בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן: {כז} אִלֵין בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן: {כח} אִלֵין בְּנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן: {כט} אִלֵין רַבְרְבֵי גְנוּסְיָא רַבָּא לוֹטָן רַבָּא שׁוֹבָל רַבָּא צִבְעוֹן רַבָּא עֲנָה: {ל} רַבָּא דִשׁוֹן רַבָּא אֵצֶר רַבָּא דִישָׁן אִלֵין רַבְרְבֵי גִנוּסַיָא לְרַבְרְבָנֵיהוֹם דִמְדוֹרְהוֹם מִן קַדְמַת דְנָא בְּאַרְעָא דְגַבְלָא: {לא} וְאִלֵין מַלְכַיָיא דִי מְלָכוּ בְּאַרְעָא דְאֱדוֹם קֳדָם עַד לָא מְלָךְ מַלְכָּא לִבְנֵי יִשְרָאֵל: {לב} וּמְלַךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בַּר בְּעוֹר וְשׁוּם קַרְתָּא דְבֵית מַלְכוּתֵיהּ דִנְהָבָא: {לג} וּמִית בֶּלַע וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי יוֹבָב בַּר זֶרַח מִבָּצְרָה: {לד} וּמִית יוֹבָב וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי חוּשָׁם מֵאַרַע דָרוֹמָא: {לה} וּמִית חוּשָׁם וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי הֲדַד בַּר בְּדַד דִקְטַל יַת מִדְיָנָאֵי בְּסַדְרוּתֵיהּ עִמְהוֹן קְרָבָא בְּחַקְלֵי מוֹאָב וְשׁוּם קַרְתָּא דְבֵית מַלְכוּתֵיהּ עֲוִית: {לו} וּמִית הֲדָד וּמְלַךְ תְּחוֹתֵיהּ שַמְלָה מִמַשְרֵקָה: {לז} וּמִית שַמְלָה וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי שָׁאוּל דְמִן רְחוֹבוֹת דְעַל פְּרָת: {לח} וּמִית שָׁאוּל וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר: {לט} וּמִית בַּעַל חָנָן בַּר עַכְבּוֹר וּמְלַךְ תְּחוֹתוֹי הֲדַר וְשׁוּם קַרְתָּא דְבֵית מַלְכוּתֵיהּ פָּעוּ וְשׁוּם אִנְתְּתֵיהּ מְהֵיטַבְאֵל בְּרַת מַטְרֵד הוּא גַבְרָא דַהֲוָה לָעֵי בְּמַטְרְדָה וּבְסַרְדִיתָא וּמִן דְעָתַר וְקָנָה נִכְסִין הֲדַר לְמֶהֱוֵי מִתְגָאֶה בְּלִבֵּיהּ לְמֵימָר מַאן הוּא כַּסְפָּא וּמָאן הוּא דַהֲבָא: {מ} וְאִלֵין שְׁמָהַת רַבְרְבֵי עֵשָו לְיִחוּסֵיהוֹן לְאָתַר מְדוֹרֵיהוֹן בִּשְׁמָהַתְהוֹן רַבָּא תִמְנָע רַבָּא עַלְוָה רַבָּא יְתֵת: {מא} רַבָּא אָהֳלִיבָמָה רַבָּא אֵלָה רַבָּא פִּינוֹן: {מב} רַבָּא קְנַז רַבָּא תֵימָן רַבָּא מִבְצָר: {מג} רַבָּא מַגְדִיאֵל הוּא הֲוָה מִתְקְרֵי מַגְדִיאֵל עַל שׁוּם קַרְתֵּיהּ מִגְדָל תַּקִיף הוּא רַבָּא עִירָם אִלֵין רַבְרְבֵי אֱדוֹם לְמוֹתְבָנֵיהוֹן בְּאַרְעָא אַחְסַנְתֵּיהוֹן הוּא עֵשָו אֲבוּהוֹן דֶאֱדוֹמָאֵי:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-לו
תרגום ירושלמי: ל״ט וּמְלַךְ מִן בַּתְרֵיהּ הֲדַר וּשְׁמָה דְקַרְתֵּיהּ פָּעוּ וְשׁוּם דְאִתְּתֵיהּ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בְּרַתָּא דִמְצַרֵף דַהֲבָא גַבְרָא דַהֲוָה לָעִי בְּמִטְרְדָה כָּל יוֹמֵי חַיוֹהִי מִן בָּתַר דַאֲכָל וְשָבָע חָזַר וַאֲמַר מַה הוּא דַהֲבָא וּמַה הוּא כַסְפָּא:
רלב"ג על בראשית פרק-לו
רלב"ג:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il