{א}  חמישי  וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְיַֽעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָֽרֶץ: {ב} וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַֽחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּֽהָ: {ג} וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַֽעֲקֹב וַיֶּֽאֱהַב אֶת הַֽנַּֽעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַֽנַּֽעֲרָֽ: {ד} וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּֽׁה: {ה} וְיַֽעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶֽחֱרִשׁ יַֽעֲקֹב עַד בֹּאָֽם: {ו} וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִֽי שְׁכֶם אֶל יַֽעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּֽוֹ: {ז} וּבְנֵי יַֽעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָֽאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּֽת יַֽעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵֽעָשֶֽׂה: {ח} וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָֽשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּֽׁה: {ט} וְהִֽתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹֽתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶֽם: {י} וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּֽהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָֽחֲזוּ בָּֽהּ: {יא} וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵֽינֵיכֶם וַֽאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּֽן: {יב} הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּֽאֲשֶׁר תֹּֽאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַֽנַּֽעֲרָ לְאִשָּֽׁה: {יג} וַיַּֽעֲנוּ בְנֵי יַֽעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָֽם: {יד} וַיֹּֽאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַֽעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּֽי חֶרְפָּה הִוא לָֽנוּ: {טו} אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּֽהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָֽר: {טז} וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹֽתֵיכֶם נִֽקַּֽח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָֽד: {יז} וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָֽכְנוּ: {יח} וַיִּֽיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמֽוֹר: {יט} וְלֹֽא אֵחַר הַנַּעַר לַֽעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַֽת יַֽעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִֽיו: {כ} וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַֽיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹֽר: {כא} הָֽאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵֽשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַֽחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִֽקַּֽח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶֽם: {כב} אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָֽאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִֽהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּֽאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִֽים: {כג} מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵֽשְׁבוּ אִתָּֽנוּ: {כד} וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹֽצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹֽצְאֵי שַׁעַר עִירֽוֹ: {כה} וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּֽהְיוֹתָם כֹּֽאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַֽעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּֽהַרְגוּ כָּל זָכָֽר: {כו} וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָֽרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵֽאוּ: {כז} בְּנֵי יַֽעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָֽם: {כח} אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹֽרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָֽחוּ: {כט} וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּֽיִת: {ל} וַיֹּאמֶר יַֽעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּֽכְּנַֽעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַֽאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶֽאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִֽי: {לא} וַיֹּאמְרוּ הַֽכְזוֹנָה יַֽעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵֽנוּ: (פ)
רש"י על בראשית פרק-לד
רש"י: {א} בת לאה. ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר ותצא לאה לקראתו (ב"ר פ, א.), (ועליה משלו המשל כאמה כבתה): {ב} וישכב אותה. כדרכה: ויענה. שלא כדרכה (יומא עז:): {ג} על לב הנערה. דברים המתיישבים על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשיאך ותקנה העיר וכל שדותיה: {ז} וכן לא יעשה. לענות את הבתולות, שהאומות גדרו עצמן מן העריות ס על ידי המבול (ב"ר פ, ו.): {ח} חשקה. חפצה: {יב} מהר. כתובה (שם ז.): {יג} במרמה. בחכמה: אשר טמא. הכתוב אומר שלא היתה רמיה, שהרי טמא את דינה אחותם (ב"ר פ, ח.): {יד} חרפה הוא. שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו הוא אומר לו, ערל אתה, או בן ערל. חרפה בכל מקום, גדוף: {טו} נאות לכם. נתרצה ע לכם, לשון ויאותו (מלכים-ב יב, ט.) (הכהנים ביהוידע): להמול. להיות נמול, פ אינו לשון לפעול, אלא לשון להפעל: {טז} ונתנו. נו"ן שנייה מודגשת, לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, ונתננו: ואת בנתיכם נקח לנו. אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את שיבחרו להם, ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם, דכתיב ונתנו את בנותינו, לפי דעתנו, ואת בנותיכם נקח לנו, ככל אשר נחפוץ, וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים, את בנותם נקח לנו לנשים, ואת בנותינו נתן להם, כדי לרצותם שיאותו להמול: {כא} שלמים. בשלום ובלב שלם: והארץ הנה רחבת ידים. כאדם שידו רחבה וותרנית, כלומר, אל תפסידו כלום, פרקמטיא הרבה באה לכאן ואין לה קונים: {כב} בהמול. בהיות נמול: {כג} אך נאותה להם. לדבר זה, ועל ידי כן ישבו צ אתנו: {כה} שני בני יעקב. בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים ק שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו (ב"ר פ, י.): אחי דינה. לפי שמסרו עצמן עליה ר נקראו אחיה: בטח. שהיו כואבים. ומדרש אגדה, בטוחים היו על כחו ש של זקן (שם): {כז} על החללים. לפשט את החללים, וכן תרגם אונקלוס לחלצא קטוליא: {כט} חילם. ממונם, וכן עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז.), וישראל עושה חיל (במדבר כד, יח.), ועזבו לאחרים חילם (תהלים מט, יא.): שבו. לשון שביה, ת לפיכך טעמו מלרע: {ל} עכרתם. לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה, צלולה היתה החבית, ועכרתם אותה, (תנחומא). מסורת היתה ביד כנענים שיפלו ביד בני יעקב, אלא שהיו אומרים עד אשר תפרה א ונחלת את הארץ, לפיכך היו ב שותקין: מתי מספר. אנשים מועטים: {לא} הכזונה. ג הפקר: את אחותנו. ית ד אחתנא:
רמב"ן על בראשית פרק-לד
רמב"ן: {א} וטעם בת לאה אשר ילדה ליעקב. לומר שהיא אחות שמעון ולוי המקנאים ונוקמים נקמתה והזכיר אשר ילדה ליעקב כי כל האחים קנאו בה {ב} וישכב אותה ויענה. וישכב כדרכה ויענה שלא כדרכה (ב"ר פ ה) לשון רש"י אבל רבי אברהם אמר ויענה בעבור היותה בתולה ואין צורך כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי וכן לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כא יד) וכן ואת פלגשי ענו ותמת (שופטים כ ה) ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ לספר בשבחה {ז} וכן לא יעשה. לענות הבתולות שהאומות גדרו עצמן מן העריות מפני המבול לשון רש"י ולא ידעתי זה כי הכנענים שטופים בעריות ובבהמה ובזכור דכתיב (ויקרא יח כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ולא התחילו בהן באותו הדור ובימי אברהם ויצחק היו יראים פן יהרגו אותן לקחת נשיהם אבל "וכן לא יעשה" נמשך עם בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהם על כן אמר בישראל כי איננה נבלה בין הכנענים ואונקלוס אמר לא כשר לאיתעבדא לומר שהוא אסור ולכך היא נבלה בישראל {יב} מהר. פראנון מתן פרא פרנון והם כתובה ונכסי מלוג בלשון ירושלמי כלומר שיתן לה הוא משלו נכסים שיהיו שלה כנכסי בית אביה ויהיו אצלו כנכסי מלוג וטעם הפיוס הזה כדי שיתנו אותה לו לאשה ברצון כי הנערה לא היתה מתרצה אליו וצועקת ובוכה תמיד וזה טעם וידבר על לב הנערה ולכך אמר קח לי את הילדה הזאת לאשה שכבר היא בביתו ובידו ולא יירא מאחיה כי הוא נשיא הארץ ואיך יגזלוה ממנו להוציאה מביתו והחשק הגדול לשכם כי היתה הנערה יפת תאר מאד אבל לא סיפר הכתוב ביפיה כאשר עשה בשרה וברבקה וברחל כי לא ירצה להזכיר יפיה בהיותו אליה למכשול עון ובשבח הצדיקות דבר הכתוב ולא בזו וכן לא הזכיר מה נעשה בה אחרי כן ועל דרך הפשט עמדה עם אחיה צרורה באלמנות חיות כי היתה טמאה בעיניהם כדכתיב
"אשר טמא את דינה אחותם" – ורבותינו נחלקו בה (ב"ר פ יא) והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען והוא כמו שאמרנו כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ וקבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבאל עם קבר ניתאי הארבלי ויתכן כי העלה שמעון עצמותיה בחמלו עליה או שהעלו אותם ישראל עם עצמות אחיה כל השבטים כמו שהזכירו רבותינו (ב"ר ק יא) {יג} ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל ויש כאן שאלה שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס ועוד שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו והראוי להם שיהרגו שכם לבדו וזהו מה שאמר הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ואין דברים הללו נכונים בעיני שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן כענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל ואם לא עשו כן אינן נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו (סנהדרין נז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט) ובירושלמי אמרו בדינין של נח הטה דינו נהרג לקח שחד נהרג בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים א יז) אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין ו) וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו ומה יבקש בהן הרב חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו' לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט) ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז) אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה) ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר) בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא ורבותינו (ב"ר פ י) הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (להלן מח כב) אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן כמו שכתב רש"י שם אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב וזה טעם "חתת אלהים" כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה ולכך אמר (להלן לה ו) ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה {כא} שלמים הם אתנו. היו אנשי העיר חושבים שהיו שונאים אותם כי ראו אותם עצבים ויחר להם מאד ואולי היו נשמרים מהם ונותנים בעירם בריח ודלתים כי גבורים המה ואנשי חיל למלחמה ועתה אמרו להם אל תפחדו ואל תתרחקו מהם כי בלב שלם הם אתנו {כג} וטעם מקניהם וקנינם וכל בהמתם. כי הבהמות אשר בעדרים בשדה הם יקראו מקנה בעבור שהם עיקר קנין האדם בין טמאות בין טהורות כענין שכתוב (שמות ט ג) הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן ואשר אינם עדר כגון בהמות יחידות בבית אין שמם מקנה ויכנסו בכלל "וכל בהמתם" או הוא כפל הלשון לחזוק כלומר וכל בהמתם אשר הנם רבות מאד
אור החיים על בראשית פרק-לד
אור החיים: {א} קום עלה וגו' ושב שם וגו'. טעם אומרו ושב שם פי' הגם שהוא מארץ הכנעני יושב הארץ שב שם ולא תפחד מהם:
או יאמר ושב שם ולא תשב כאן כי שכיח היזק שם במקום הפרצה:
או ירמוז על זה הדרך ושב שם פי' שם היה לך לשבת ולא במקום זה כי אין ראוי לתת מרגוע לרגליך עד שמה ועשה מזבח וגו': {ב} הסירו את אלהי הנכר. פירוש להיות שרצה יעקב ליסע מהמקום ההוא חש שמא יקחו בידם מאלהי העמים ויהיו ברשותם ולהיות שלא היו עמהם מהאומות שיבטלו אותם קודם שיבואו לביתם אין להם ביטול על ידי ישראל. ואם תאמר למה לא בטלו אותם נשי אנשי שכם קודם שבאו לידם כאומרם ז"ל (ע"ז מג.) גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ואפילו עבודה זרה של חברו, ויש לומר כי הנשים דינם כקטנים ואין הקטנים מבטלים עבודה זרה, וכמו דאמרינן במס' עבודה זרה דף מ"ג ואמרו שם וז"ל ושמע מינה היודע בטיב וכו' ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה אינו מבטל ע"כ, והנשים דינם כקטן:
או אפשר שלא היו מדקדקים שלא יגיעו לידם עד שיבטלו אותם. או שהיו עבודה זרה נסתרים בכלים וכדומה ולא היו ניכרים אצלם לתקן ביטולם קודם שיגיעו לידם ועל זה צוה יעקב לבדוק להסיר הכיעור. או אולי שנתערבה עבודה זרה או תשמיש עבודה זרה שלא נתבטלו ונאסרו הכל, ואמר להם שיטהרו ממגע עבר כי עבודה זרה מטמאה אדם וכלים, ואומרו והחליפו וגו' על דרך מה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאה וז"ל כל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא בין אב וכו' אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו' ע"כ, לזה אמר להם שאפילו לא נגעו השמלות בעבודה זרה הרי הם טמאים וצריכין להחליפם, ולזה דקדק לומר שמלותיכם פי' אותם שהיו עליהם בעת שבזזו הביזה שהיו בהם עבודה זרה. ואם תאמר למה יחוש להחלפת בגדים והלא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובגדים אלו לו יהיה שנגעו בעבודה זרה עצמה אינם נעשים אב הטומאה ואינם מטמאים אדם. יראה כיון שמצינו קריאת שם לעבודה זרה מתים דכתיב (תהלים קו) ויאכלו זבחי מתים ומצינו שאמרה תורה (חולין ג.) חרב הרי הוא כחלל וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות טומאת מת וזה לשונו והוא הדין לשאר כלים וכו' ובגדים ע"כ. אם כן נעשו הבגדים כטומאת עבודה זרה עצמה ולזה יצו הצדיק להחליף הבגדים: {ה} ויסעו ויהי וגו'. אולי שחידוש ישמיענו כי הגם שנסעו משם וזה יגיד על ענף הבריחה אף על פי כן ויהי חתת וגו'. או על זה הדרך הגם שראו שמלטו מידם והלכו להם אף על פי כן נפלה עליהם אימתה ולא רדפו והסכימו על מליטתם: {ז} ויקרא למקום אל וגו'. הגם שכבר קראו כן בברחו מפני עשו. חזר והוסיף לומר אל בית אל. פירוש ייחד שמו יתברך על המקום ששמו בית אל. ונתן טעם לזה כי שם נגלו וגו', ולצד שמקום זה שם קנה ההבטחות שנתקיימו בו יחד הוסיף להעלות למקום ההוא: {י} לא יקרא שמך וגו' כי אם ישראל. צריך לדעת מה נשתנה יעקב מאברהם כי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות יג.) אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר. והגם שרז"ל (שם) אמרו כי יעקב אהדריה קרא, ולמה לא נלמוד ממה דאהדריה ליעקב הגם שאמר בו לא יקרא ואהדריה כמו כן באברהם. ואולי כי לצד ששינה ה' דברו הטוב האמור ביעקב מהאמור באברהם במה שאמר שמך יעקב כי לא היה צריך לומר כן כי מה חידש בזה באמרו שמך יעקב אלא ודאי שנתכוין לומר שם קבוע הוא לך, אלא שצריך לדעת טעמו של הקב"ה למה באברהם הקפיד על אברם ועל יעקב לא הקפיד. ויראה כי יש טעם נכון, והוא למה שקדם לנו כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם וה' שם שמות בארץ ודרשו ז"ל (שם ז.) וכו'. והנה יעקב יהיה שם נפש שהיתה לו ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלהים הנקרא ישראל לא מפני זה אבד הראשון והרי ישנם לראשון גם שני ויכול הוא ליקרא יעקב ואין ראוי שיעקר שמו הראשון לחלוטין, מה שאין כן אברהם כי גם אחר שינוי שמו לעילוי לא נעקר שם הראשון כי יש בכלל אברהם אברם ולזה יצו האל לקרות לו בתמידות אברהם ואין עקירה לראשון כי בכלל אברהם אברם. ואולי כי זה רמז הכתוב בדברי הימים (א' א') אברם הוא אברהם, וכפי זה אומרו לא יקרא שמך עוד וגו' פירוש לבד אלא גם ישראל. גם דייק באומרו לא יקרא שמך עוד ולא אמר לא יקרא עוד שמך כמו שאמר באברהם (לד י"ז ה') והבן: {יב} לאברהם וליצחק. עיין מה שפירשנו כפרשת תולדות בפסוק (כ"ו ג') כי לך ולזרעך וגו' כי יצחק ניתוסף לו זכות בחלק אחד יתר על אברהם ואותו נתן ה' גם כן ליעקב:
אתן את הארץ. צריך לדעת למה הוצרך לחזור לומר אתן את הארץ ולא הספיק במה שקדם לומר לך אתננה ולזרעך. ואולי שנתכוון לומר כי לו ליעקב נתן הארץ שיאחוז בה, ואילו אמר לך אתננה ולזרעך תהיה הכוונה שיתננה לו להנחילנה לזרעו. לזה דקדק לומר ב' נתינות אחד לו ואחד לזרעו מה שלא דקדק לומר כן בהבטחת ב' אבות: {טו} ויקרא יעקב וגו' אשר וגו' בית אל. קשה והלא כבר קראו כן וגם בתוספת אל בית אל וכמו שפירשתי למעלה (פסוק ז') ומה חידש בקריאה זו. ואולי שהוסיף לקרות למקום סמוך לבית אל שגם הוא יקרא בית אל כשדבר ה' אליו בו, והוא שדקדק לומר את שם המקום אשר דבר וגו' פי' כי לצד הדיבור שהיה שם קרא לו גם כן וכו' שאילו למקום שנגלה שם אליו בברחו לא היה צריך לומר אשר דבר: {יז} אל תראי כי גם וגו'. צריך לדעת מה היא המורא שמבטיחתה עליו שלא תירא, ולכשנאמר כי אימות מות היו לה במה מסירה ממנה המורא באומרה כי גם זה וגו'. עוד צריך לדעת מה כוונתה באומרה גם:
אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ב) כי בנימין נולדו עמו ב' תאומות מה שלא נולדו כן עם יוסף כי אם תאומה אחת ע"כ, ולזה ויהי בהקשותה אמרה לה המילדת אל תיראי ממה שאת מתקשת בלידה שמא תסתכני כי יש לך הריון משונה מהראשון והוא אומרו כי גם בתוספת ריבוי זה לך כן כאילו אמר כי גם בן זה לך:
עוד תרמוז על פי מה שידוע (נדה לא.) כי המקשה לילד בבן זכר אינה מסתכנת והמקשה לילד בת היא מסתכנת, לזה אמרה כי ודאי גם זה לך בן ולא תסתכני: {כג} בני לאה בכור יעקב וגו'. טעם שהוצרך להודיע היותו בכור יעקב לומר שלא תחשוב בו דבר בלתי הגון דכתיב בסמוך וישכב את בלהה כי לא שכב ממש והראיה שחזר ומנאו עם שאר אחיו דכתיב ויהיו בני (ישראל) [יעקב] שנים עשר, ולזה רשם ואמר בכור יעקב כי הוא בכור יעקב ולהיותו טיפה ראשונה של יעקב בחינה זו תשרש בו הרחקת התיעוב ולא תחשדנו: {כח} ויהיו ימי יצחק וגו'. טעם שלא הזכיר חיים ביצחק כמנהג הכתוב באברהם ויעקב, וגם ביוסף הזכיר חיים דכתיב (בראשית נ' כ"ב) ויחי יוסף, ואולי כי להיות שמיום שנולד עד העקידה לא היתה לו בת זוג ואמרו ז"ל (קהלת רבה פ' ט') השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, ומעת העקידה אמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ה) שהתחילו לכהות עיניו לזה לא הזכיר בו חיים:
או אפשר, להיות, שלא הביא עמו חיים עד העקידה לא הזכיר בו חיים:
כלי יקר על בראשית פרק-לד
כלי יקר: {יח} חותמך ומטך ופתילך. כפי הפשט נראה ליתן טעם למה נתן ערבון דווקא ג' אלו, וזה לפי שכוונתו היתה לשם זנות, והיה מבזה חותם אות ברית קודש אשר בבשרו, והיה מבזה גם מטה מושלים אשר בידו אשר בו יהיה רועה ומנהיג, אשר נצטווה בלא ירבה לו נשים, כי לא יתכן שרועה ישראל יהיה רועה זונות, והיה מבזה גם מצות ציצית המצילין מן העריות, כמעשה ההוא (מנחות מד.) ששכר זונה בעד ת' זוז וניצל ע"י מצות ציצית וזה לא ניצול, ובזה מיושב מה הגיד לנו הכתוב בזה שנתן ג' אלה למשכון, לפי שבא לתרץ למה לא זכר באות ברית קודש, ובמטה מושלים אשר בידו, ובציצית שבבגדיו, אלא לפי שנתן שלשתן ערבון והיו מבוזים בעיניו ע"כ לא זכר בחותם שבבשרו לפי שנתן מידו סתם חותם שבידו, ע"כ לא היה לו דבר המזכירו בחותם שבבשרו, וגם המטה אשר בידו נתן מידו, גם פתילך היינו הציצית נתן לה ע"כ לא היה לו דבר שיצילו מן הזנות.
ומדרשו הוא, לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים אע"פ שהאבות לא נתכוונו לזה, כך בסיפור זה פרט לך ענינים הנעשים במעשה ההוא להודיע את אשר יקרה לבנים באחרית הימים, יען כי היוצא מביאה זו היא שממנה נולד הגואל לשה פזורה ישראל, לשלח מהם הצפיר והשעיר מלך יון ושאר מלכי האומות דמסגי ברישא בהצלחתם כגדי זה, כדאיתא בגמרא (שבת עז:) למה עיזי מסגי ברישא ומסיק כברייתא של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא, ובלי ספק ששאלה זו היתה על צד הרמז למה האומות קודמין לישראל בהצלחתם, ומתרץ כברייתו של עולם שמתחלה שימש החשך ואח"כ האור, כך האומות ההולכים בחושך תשמישם בעה"ז תחלה, ואח"כ שימש אור ישראל ואין כאן מקומו להאריך מזה.
זה"ש כאן מה תתן לי. מה יהיה תכלית ביאה זו, והשיב אנכי אשלח גדי עזים. היינו מלכי בבל העזים מן הצאן. שה פזורה ישראל, ע"י הגואל שיולד מביאה זו ומה הערבון במה יהיו בטוחים שיהיה כך, ושלח חותם ומטה ופתיל רמז לג' דברים ממושכנים כל זמן שישראל בגלות. משכון ראשון הוא חותמו של הקב"ה דהיינו שם של יה אשר חתם ה' על השבטים, הראובני החנוכי הפלואי, כמו שפירש"י פרשת פנחס (כו.ה) ומה שקדמה ה"א ליו"ד במלת החנוכי, לפי שכך המדה בכל חותם שבטבעתו של הקב"ה חקוק שם יה כסדרו, ואחר שנחתם על השבטים נתהפכו האותיות כדרך כל חותם שנאמר (איוב לח.יד) תהפך כחומר חותם, וחותם זה ממושכן כי בכ"מ שגלו, שכינה היה עמהם, ושם של יה דהיינו החותם אינו יכול להיות במלואו עד שיגאלו הבנים ויהיו מסובים על שלחן אביהם שבשמים שנאמר (שמות יז.טז) כי יד על כס יה. משכון שני היינו אלף של כסא, שנאמר כי יד על כס יה. כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד לעתיד, והיינו פתילך הציצית כי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מג:) ואם כן התכלת שבציצית מזכיר הכסא הכבוד, והיות הפתיל ערבון רמז להיות הכסא קצת ממושכן ולעתיד יהיה השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהלים קלב.יג) אוה למושב לו כי אותיות אוה ממלאים השם והכסא.
דבר אחר, פתילך רמז למה שנאמר בהם וקצץ פתילים (שמות לט.ג) במשכן ובכל כליו, ונתמשכנו כלם כדאיתא במדרש (שמו"ר נא.ג) אלה פקודי המשכן משכן. שנתמשכן ב"פ בעונם של ישראל כו', ומטך היינו משכון וי"ו אליהו, כי צורת הוי"ו כצורת המטה, ואמרו רז"ל (במדרש חסרות ויתירות) שנכתב ה' פעמים אליהו חסר וי"ו, וה' פעמים כתיב יעקוב מלא בוי"ו, כי אליהו נתן אותם משכון ליעקב שיבא ויגאל את בניו, ואולי שלכך לקח למשכון וי"ו רמז למטה ושבט מושלים שביד יהודה יהיה ממושכן כל ימי השמה. או רמז לוי"ו של שם הגדול הממושכנת, כי בעה"ז אין משתמשים כ"א בשם של יה. וי"א שנתן לו אליהו תקיעת כפו שיגאלם וחמשה אצבעות של הכף דומה לחמשה ווי"ן, וכל אלו הדברים ברורים למבין וכבוד ה' הסתר דבר ישמע חכם ויוסיף לקח. {כט} ויהי כמשיב ידו. ארבע ידות כתובים כאן כנגד ד' חרמות שמעל עכן שיצא ממנו, רמז דבר זה כאן להורות שבעבור שיצא ממנו עכן ע"כ לא יצלח למלוכה, כי מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, (משלי כט.ד) כי אם יטה אחר הבצע יבא לידי קבלת שוחד, ע"כ השיב אחור ידו כדי שלא יהיה לו הבכורה והמלוכה.
והנה מקום אתי, לפרש ד' ידות אלו שיש בהם רמז על איש חומד ממון ואינו נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים כו', והנה כל אדם יש לו שתי ידים אשר בהם עמל וטרח להשיג מלא חפנים בכחו ועוצם ידו כפי אשר תשיג ידו, וא"כ כל אשר בכוחו מושג משתי ידיו, ואם אינו מסתפק במה שחננו אלהים מלא חפנים הרי הוא חומד עוד מלא חפנים דהיינו כדי מלאכת ד' ידים, כפל מן המושג בשתי ידיו, והוא בעצם השיעור של בעל המנה החומד מאתים, דהיינו כפל מכדי המושג לו כבר משתי ידיו וכל חומד ממון אינו בעל צדקה ע"כ לא יצלח למלוכה, לפי שארז"ל (סנהדרין מט.) שבזכות שעשה דוד משפט לזה וצדקה לזה היה יואב מנצח במלחמה, ע"כ נאמר אצל יהודה (דברים לג.ג) ידיו רב לו, ירבו לו מבעי ליה, כי ידיו שתים במשמע ורב לשון יחיד, אלא שהורה שלא היה חומד ממון של שתי ידים הנוספים, כי שתי ידיו רב לו די לו, כי רב הוא משמש לשון די, כמו רב לך אל תוסף, ורמז שהיה די לו בעמל שתי ידיו, כי לא בקש עוד על שנים לפיכך עזר מצריו תהיה, כי הסתפקות זה סבה אל הצדקה אשר בזכותה אויבים נופלים לפניו, וראיה מיואב, וכמ"ש (תהלים קיב.ה) טוב איש חונן ומלוה וגו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו וכן מסיק בב"ק (יז.) שהעוסק בג"ח אויביו נופלים לפניו חללים, לכך נאמר שבזכות שידיו רב לו, עמל המושג משתי ידיו רב לו ואינו מבקש מותרות ואז הוא בעל צדקה, ע"כ עזר מצריו תהיה, וזה נאמר על יהודה הבא מפרץ. אבל זרח לא היה ידיו רב לו, אלא בקש עמל ד' ידות וחמד ממון שאיננו ראוי לו כמו שנאמר אצל עכן (יהושע ז.כא) ואחמדם ואקחם. ע"כ הושב אחור ימינו כמשיב ידו, כי לא לו יהיה משפט הבכורה והמלוכה כי כל מלך צריך לנצחון האויבים והוא לאו בר הכי כאמור.
ספורנו על בראשית פרק-לד
ספורנו: {ג} ותדבק נפשו. על הפך באמנון לתמר אחר ששכב אותה: בדינה בת יעקב. בשביל שהיתה בת יעקב הנכבד בעיני האומות כאמרו אח"כ כי חפץ בבת יעקב: {ה} והחריש יעקב עד באם. החריש מלצאת לריב עד שיבאו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם: {ו} ויצא חמור. כשראה שהחריש ודאג פן יחרוש עליו רעה: {ז} ויתעצבו האנשים ויחר. הנה העצבון היה על כי נבלה עשה בישראל שהיה בזיון אצל ישראל אע"פ שאצל הכנענים לא היה כן ובשביל שהיה בלתי מורגל אז לאנוס את בתולות גדולי הדור כאמרו וכן לא יעשה לפיכך חרה להם על שנעשתה כזאת נגדם: {י} וסחרוה. עם היות הסחורה אז בלתי מותרת לגרים כאמרם בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב: {יב} הרבו עלי מאד. כמשיב לכם אשם על מה שחטאתי לכם: {יג} במרמה. שאלו שימולו בחשבם שלא יקבלו עליהם או שלא יוכלו לפתות אנשי עירם לזה: וידברו אשר טמא. השיבו שמיני הנדיבות שאמרו שכם ואביו לעשות לא היו ראוים עתה אחרי שטמא כדרך אתנן זונה: {יד} כי חרפה היא לנו. שיהיה נראה שאין איש הגון בין המולים להתחתן עמו: {יז} ולקחנו את בתנו. אע"פ שהיא עתה בביתכם נקח אותה מעמכם: והלכנו. עם כל עשרנו שלא תהנו בו: {יט} והוא נכבד. ואעפ"כ לא אחר לעשות כי חפץ בבת יעקב: {כא} שלמים הם אתנו. בשלום הם אתנו ואין בלבם לתבוע עלבונם: {כה} ויהרגו כל זכר. שלא מלו אלא על תקוה להשיג מקניהם וקנינם כדברי חמור ושכם: ואת חמור ואת שכם בנו הרגו. שבקשום ומצאום: {כז} העיר אשר טמאו. כי לולי היה כבר דבר כזה בלתי נמאס אצלם לא היה שכם עושה כן אמנם היה זה גמול מורגל אצלם שלקחו ראשי העיר בנות העם בלתי רשות לנשים או לפלגשים ע"ד ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: {ל} להבאישני. שיאמרו ששקרנו באמונתנו אחר שנמולו: {לא} הכזונה. שאין ראוי לתבוע עלבונה יעשה עם הארץ את אחותנו. שאינה זונה וראוי לתבוע עלבונה ושהיא אחות לנו וראוי לנו לתבוע עלבונה והנה כשיתבונן יושב הארץ כאלה אין ראוי שיתקומם:
שפתי חכמים על בראשית פרק-לד
שפתי חכמים: {ז} ס והעובר יהא נדון במיתה, כך קיבלו עליהם אף שלא מן הדין כדפירש לעיל בפרשת חיי שרה, וכן דייק הלשון היו גודרין וכו' עשו הגדר, לא שהוא צווי מפי השם ודו"ק, ואם תאמר הא פנויה אינה בכלל עריות, יש לומר כיון שגזל אותה ובא עליה הוה כמו ערוה וחייב עליה הריגה, (רא"ם). (נח"י), הקשה על זה התירוץ ואמר דהפנויות לא נאסרו לבני נח רק ע"י גדר וסייג, ומה שנתחייב שכם מיתה היינו משום גזל אליבא דהרמב"ם, או משום שאר מעשיו הרעים אליבא דרמב"ן, והא דהרב לא הזכיר אחד מאלו הב' טעמים, לפי שהרב לא ביקש למצוא טעם לחיוב מיתתו אלא לפרש לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בפנויה, והוקשה לו קושיית הרא"ם, ועל זה תירץ שהאומות גדרו וכו', ועיין שם באריכות: {טו} ע רוצה לפרש אל תפרשנו מלשון נוי או נוה ודירה, דאם כן קשה אך בזאת יאותו לנו, ינאו לנו מיבעי ליה שהוא לשון נוי: פ פירוש מבנין נפעל ואינו לשון לפעול מגזרת שוב מול (יהושע ה' ב'), דאם כן היה ראוי להיות הלמ"ד בקמ"ץ ומ"ם במלאפו"ם, ואם שרשו נמול, לנמול או למול בקמ"ץ וחולם מיבעי ליה: {כג} צ רצונו לתרץ דבקרא משמע שבני יעקב היו מבקשים אותם להניח לישב אתם, והא איפכא הוה: {כה} ק דהוה ליה למימר שמעון ולוי, שני בני יעקב למה לי, אלא וכו', (מהרש"ל): ר דאם לא כן אחי דינה למה לי, אלא לומר שמצד האחוה עשו זה ולא מכח שהיו אנשי דמים: ש רוצה לומר יעקב, אי נמי על תפילתו של אברהם שהתפלל עליהם כדמפרש (סוף) [ריש] פרשת לך לך (לעיל י"ב ו' ד"ה עד), (מהרש"ל): {כט} ת ושרשו שבה, אבל אם היה טעמו מלעיל על משקל קמו שבו, היה שרשו שבו, והיה מלשון שובה: {ל} א פסוק הוא בפרשת (כי תשא) [משפטים], (שמות כ"ג ל') רוצה לומר לאחר שתפרה ותרבה ונחלת: ב אבל עכשיו יהיו סבורין דהזמן עתה ובאין עלינו: {לא} ג דקשה לרש"י דלא נקראת זונה אלא מי שמפקרת עצמה לזנות לכל אדם, ואם כן למה כתיב הכזונה יעשה, והיאך יכול הוא לעשותה זונה, כיון שהיא אינה מפקרת עצמה, לכן מפרש הפקר ר"ל שעשה כאילו היתה הפקר: ד דקשה לרש"י דילמא הכי פירושו הכזונה שחסר בי"ת דהוי כאילו נכתב הכבזונה יעשה את אחותנו, ואת פירוש עם, והכי פירושו של הפסוק הכמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותנו, והוה פירוש זונה ממש, לכך מביא התרגום שמתרגם ית, שמע מינה שאין פירושו עם, ועל כרחך פירושו הכזונה הפקר, והמתרגם פירוש כן מדלא כתיב הכבזונה:
בעל הטורים על בראשית פרק-לד
בעל הטורים: {ה} ויסעו. ב' במסורה חד ריש פסוק וחד סוף פסוק. דין ריש פסוק אידך סוף פסוק אלה מסעי בני ישראל ויסעו. מלמד שהיו הדגלים נוסעין כעין מטתו של יעקב לומר מה כאן חתת אלהים על הערים אף להלן כל העמים יראים מהם: {יא} אני אל שדי פרה ורבה. הוא שם של פריה ורביה כי נעלם של שי"ן דל"ת יו"ד עולה ת"ק כמנין איברים שבאיש ושבאשה: גוי וקהל גוים יהיה ממך. בגימטריא ירבעם ויהוא: {כט} זקן ושבע ימים. ג' במסורה. ביצחק ובאיוב ששניהם צדיקים וכן באברהם זקן ושבע ובצדיקים נאמר כן לשבח וברשעים לגנאי אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז:
דעת זקנים על בראשית פרק-לד
דעת זקנים: {ג} כתנת פסים. סביבות פס ידו. {ז} והנה אנחנו מאלמים אלומים. ובענין שחלם עלה לגדולה כדכתיב ויצבור יוסף בר: {ח} על חלומותיו. וא"ת והלא עדיין לא סיפר להם כי אם חלום אחד. י"ל שנכתב המקרא על שם העתיד לספר להם חלום אחר. אי נמי בשביל שספרו להם תמיד כתב חלומותיו: {ט} והנה השמש והירח וגו'. ב"ר כשאמר לו יהושע לשמש שמש בגבעון דום לא רצה לעמוד עד דאמר ליה ולאו כסף זביניה דאבא את פי' וכי אינך עבדו של יוסף דכתיב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ויהושע מזרע יוסף דכתיב למטה אפרים הושע בן נון מיד ויעמוד השמש: {טו} וימצאהו איש והנה תועה בשדה. כאן רמז לו גבריאל השלשה גליות ת' של גלות מצרים. ע' של גלות בבל. ה' של גלות אדום לסוף ה' אלפים יכלה במהרה בימינו. מפי מורי אבי ז"ל. וכיוצא בדבר שמעתי מר' בנימין גוז"ל מפרש על ואחר עד עתה דכתיב גבי יעקב דהיינו איחור הג' גליות שפירשתי: {יז} נסעו מזה. שאמרו שאינם חפצים להיות שנים עשר שבטים מכאן ואילך. זה בגימ' י"ב: {כד} והבור רק אין בו מים. פירש"י מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. פי' דרק ואין הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מא"מ אלא לרבות לומר שהיה בו שום דבר. וא"ת ומנא ליה דנחשים הוי אימא אבנים יש בו. י"ל מדכתיב רק משמע דבר שלפעמים היה מתרוקן ממנו: {כח} וימשכו ויעלו. מתחלה מכרוהו כשהיה בבור בעשרים כסף בלבד מפני שהוריקו פניו מפחד הנחשים ומיד וימשכו עד חצי הבור ומיד חזר לו תואר יפיו כשנצל מן הנחשים וכשראוהו אחיו יפה כבתחלה לא רצו לתתו בעשרים כסף ואמרו להחזירו לבור ונתנו להם הישמעאלים בפשרה מנעלים יותר וזה שאמר הכתוב על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים וגו'. ומיד ויעלו את יוסף מן הבור לגמרי: וימכרו את יוסף לישמעאלים. פירש"י שאחיו מכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדינים והמדינים למצרים. ולפי זה יש לפרש הפרשה כן וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה ובתוך כך ויעברו אנשים וגו' ולפיכך הזכירם הכתוב כאן כדי שלא תתמה כשתגיע להפסוק והמדנים מכרו אותו אל מצרים מאין בא ליד המדנים ומי מכרו להם והודיעך כאן שכך היה המעש' שבתוך כך שאחיו דברו ביניהם למכרו לישמעאלים עברו אנשים מדינים וימשכו אחיו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים וכל זה ראו המדינים ואח"כ קנוהו המדנים מידם כי היו טוענין בשבילנו הוציאוהו מן הבור כדי למכרו לנו ולפיכך מכרוהו להם והם מכרוהו לפוטיפר. וא"ת למה נכתב כאן והמדנים מכרו היה לו לכתוב והמדינים. פי' רשב"ם בפי' חומש שלו מדנים ומדינים וישמעאלים אומה אחת אף כי מדן ומדין וישמעאלים אחים היו וקשיא דלעיל הביא רש"י וז"ל מדרש אגדה פסים על שם צרותיו שנמכר ארבע פעמים. ולפי זה לא מצינו שהי' מכור רק שלש פעמים. לכן נ"ל כן וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים וגו' והיו מדברים ביניהם לכו ונמכרנו לישמעאלים הבאים אצלנו וטרם באו הישמעאלים אליהם ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומכרוהו אליהן בעודו בבור בעבור נעלים בספק אם חי אם מת ובעודם מושכים אותו מן הבור הישמעאלים באו אליהם וימשכו המדנים את יוסף מן הבור וימצאוהו חי וימכרו לישמעאלים וישמעאלים למדנים והמדנים למצרים הרי כאן ארבע מכירות והא דכתיב לקמן ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים. כך היה המעשה כי כאשר ראהו פוטיפר תמה אמר גרומני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרומני פי' גרומני אדם יפה ולכן אמר ודאי אין זה עבד תנו לי ערב שלא גנבתם אותו ובאו הישמעאלים שמכרוהו להם וערבוהו ולזה כתיב מיד הישמעאלים לפי שהם ערבוהו: בעשרים כסף. וא"ת איך אדם יפה כיוסף לא נמכר כי אם במעט כזה. י"ל שנמכר בעשרים כסף לכל אחד ואחד מאחיו. ובפרקי ר' אליעזר פריך הכי ומשני שהוריקו פניו מאימת נחשים ועקרבים. וי"א בעשרים כסף זקוקים כסף שהרי חשבון אותיות כסף עולה ק"ס אסתרלינ"ש בזקוק שקורין מאר"ק כלומר שהם י"ג דינר' ופ' אסתרלינש: {כט} וישב ראובן אל הבור. פירש"י שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ותימא דבמס' מכות מסיק מי גרם לראובן שיודה יהודה וגו' מכלל דלא הודה ראובן עד לאחר שהודה יהודה על מעשה דתמר שהיה אחר מכירת יוסף. וי"ל דלא הודה בפרהסיא עד שהודה יהודה אבל בצנעה חזר בתשובה והיה לובש שק: {לב} וישלחו את כתונת הפסים. פי' על ידי שליח ויביאו אז השלוחים אל אביהם ויש אומר גררוה כמו מעבור בשלח וכמו שלחיך פרדס ויביאו הן עצמן אל אביהן כדי שיהא להן אמתלא לומר טרוף טורף: הכר נא וגו'. יהודה אמרו ולכך נפרע ממנו בלשון זה על מעשה דתמר דכתיב הכר נא למי החותמת: {לה} וכל בנותיו. ר' יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום ר' נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו כי דרך אדם לקרא לכלתו בתו. וקשיא דבת איש כנעני מתרגמינן בת גבר תגרא דאיך אפשר אברהם צוה לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני ויצחק צוה ליעקב לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וילך יהודה וישא כנענית אלא מהו בת איש כנעני גבר תגרא. וי"ל דההיא אליבא דר' יהודה דאמר תאומות נולדו עם השבטים וגו' וכן נראה מדכתיב ושאול בן הכנענית מכלל שהאחרות לא היו כנעניות. אבל אליבא דר' נחמיה לא נצטרך לתרגם בת איש כנעני גבר תגרא אלא כנעני ממש. מיהו קשיא אליבא דר' יהודה מדאמרינן קיים א"א אפילו ערובי תבשילין גם מצות יבום היו מקיימין כדכתיב בא אל אשת אחיך ויבם אותה וא"כ האיך השבטים נשאו אחיותיהם וגם יעקב היאך נשא שתי אחיות בחייהן. וי"ל כי מאחר שלא נצטוו על התורה אע"פ שידועה ברוח הקדש מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין. והא דאמרינן בערבי פסחים שבסעודה של צדיקים לעתיד לבא נותנים כוס של ברכה לברך ליעקב והוא אומר לא אברך מפני שנשאתי שתי אחיות בחייהן אלמא דשלא כהוגן עשה. א"ל דמ"מ הואיל ועתידה תורה איכא קצת עונש בדבר ואפ"ה נשאן אע"ג דאיכא קצת עונש לפי שלא היה רוצה אלא מן הצדקניות ולא מצא בדור צדקניות כמותן וגם אחת מהן לא היתה יכולה להוליד לבדה כל השנים עשר שבטים: ויבך אותו אביו. פירש"י יצחק היה בוכה מצרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל כי היה יודע שהוא חי ולא רצה לגלות ליעקב מפני כבוד השכינה כדפרי' לעיל לענין מי שהחרים ושתפו להקב"ה עמהן שלא לגלות הדבר ואע"פ שכתוב מגיד דבריו ליעקב לא הגיד מפני החרם וכשירדו למצרים ומצאוהו חי אז התירו החרם ושרתה עליו שכינה כדכתיב ותחי רוח יעקב אביהם. מכלל דעד השתא לא שרתה עליו שכינה:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-לד
חומת אנ"ך: ל״ה:תרצ״ד א׳ ואת הנזמים אשר באזניהם. פירוש באזניהם של הצלמים לכך ויטמון אותם יעקב כי ע״ז ומשמשיה אסורים בהנאה רבינו אפרים ז״ל: ל״ה:תרח״צ א׳ מנקת רבקה. גימטריא אף רבקה מתה בו ביום רבינו אפרים ז״ל: ל״ה:תש״ח א׳ ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין. אפשר בצרת נפשה סברה שנשאת ח״ו באיסור ליעקב וע״כ קראתו בן אוני בן צערי. ואביו קרא לו בנימין בן ימין שנולד בארץ כמו שפירש רש״י ז״ל וכונתו כי ח״ו לא היה אסור שהיה ח״ל ועתה באנו אל הארץ שנולד בנימין ולכן מתה כי בארץ יש אסור כשיטת הרמב״ן ז״ל. [ואפשר לומר באופן אחר דרחל אמנו ע״ה סברה כשיטת הרמב״ן ז״ל דמה שנשא אותה יעקב היה מטעם שהיו בח״ל ועתה שבאת לא״י היא מתה ולכן קראתו בן אוני בן צערי שהיא מתה עתה בלדתה שהיא בא״י. ויעקב אע״ה סבר דיש להם דין ישראל וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא מתה בשביל שבאה לא״י ולכן קראו בן ימין שנולד בא״י כי א״י אין סיבה להצטער אלא לזכור שזכתה לזה והיינו רבותא ודו״ק]:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-לד
נחל קדומים: מ״ב:א׳רנ״ד א׳ וירא יעקב כי יש שבר במצרים. רז"ל דרשו שבר וגם סבר ע"ש ואפשר כי ראה שבר הגלות במצרים. וראה המכות דצ"ך עד"ש באח"ב גימטריא שבר עם הכולל. וראה שכל המכות בהיות שר של מצרים קיים שלא כמנהג דבתחילה נאבד השר של אומה. ושר מצרים נאבד בים וראה סבר של הגאולה בעוד השר קיים ורז"ל דרשו והנה מצרים נוסע אחריהם על שר מצרים וכן אפשר לפרש שבר המכות במצרים רומז לשר שהוא קיים. וגם סבר הגאולה במצרים לפני ש"ר. וכל זה בזכותו וזכות אבותיו כי מנין חיי אברהם יצחק ויעקב תק"ב שנים גימטריא שבר והגאולה בעבורם של האבות אשר עבדו ה' תק"ב שנים ולזה היה הגאולה מסטרא דיובלא אש"ר גימטריא שבר עם הכולל. אף הוא ראה גלות אדו"ם ישמעא"ל גימטריא שבר. והגאולה על צד אימא שאשר רמז אליה והוא בגימטריא שבר עם הכולל: מ״ב:א׳רנ״ח א׳ הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו. המפרשים פירשו. והוא נחש ינחש כלומר דוקא הוא בסגולה שיש לו נחש ינחש. אבל אחר אינו יודע לנחש וא"כ הרעותם אשר עשיתם כי אתם סברתם שהוא סגולת הגביע לבד ואינו כן כי הגביע אין בו מועיל. ואפשר דמרתח קרתח והוא נחש ינחש כלומר הוא שהוא גוי אינו מוזהר על הנחוש אבל אתם אינכם רשאין לנחש והרעותם אשר עשיתם. ועפ"ז א"ש הק"ו אשר עשו הן כסף וגו' ואיך נגנוב מבית אדוניך וגו' והק"ו אית ליה פרכא דזה אינו כסף וזהב רק חמדת סגולת מלכים לנחוש ולידע עתידות. אמנם ע"פ האמור ניחא דישראל אסורים בנחוש וא"כ (כשאין) [כאין] בו סגולה דמי והוא כסף בעלמא או זהב שאם תאמר דאנחנו אסורים לנחוש אבל נמכרנו לגוי בדמים יקרים א"כ הוא זהב והק"ו א"ש:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-לד
רא"ש על התורה: מ׳:א׳קפ״ז א׳ כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה. כנגד אלו שני זכירות אמר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו וגם נענש וארך קץ שני תפיסתו שתי שנים כמו שנבאר בע"ה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-לד
ברטנורא: ל״ו:תת״ט א׳ יושב הארץ וכו' ורבותינו דרשו וכו' שהיו טועמין את העפר וכו'. קשה מנא לו י"ל שתרגום של נחש חויא והנחש עפר לחמו כדכתי' ועפר תאכל וחוי כמו נחש כלומ' שהיו אוכלין וטועמין העפר. ל״ו:תתי״ג א׳ הימים פרדים וכו' צריך לישב שהרי למעלה בפ' תולדות יצחק פירש רש"י שהיו אומ' זבל פרדותיו של יצחק וכו' הרי א"כ היו הפרדות מימי יצחק. י"ל דודאי היו פרדות דהא כתי' אין כל חדש תחת השמש אבל לא היו יודעין היאך היו נבראין והוא המוציא את ברייתם. עוד יש אומ' דקרינא ביה זבל פרדותיו כלומ' גוזליו כמו שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות ונעמה. מהר"ר: ב׳ גבר נתעב ונאלח ג׳ בך נסמך בסדר וישלח ד׳ וכן תקשיב רב קשב ה׳ בשועי לך בחדושי וישב
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-לד
גור אריה: ל״ד:תתקנ״ח א׳ שהאומות גדרו כו'. דאם לא כן מאי "וכן לא יעשה", דמשמע שאין המנהג לעשות כך. הקשה הרמב"ן כי הכנעניים שטופין בעריות, שנאמר (ויקרא יח, כז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו'," ובימי אברהם (לעיל כ, יא) ויצחק (לעיל כו, ז) היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם, עד כאן. והרא"ם השיב על זה דאדרבא מדכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כז) "כי את כל התועבות האל עשו וגו' ואפקוד עונם עליהם כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו'", ואם היה מזמן רב מדוע לא הקיאה אותם הארץ כבר, אלא מזמן קרוב התחילו בהם. וכן באבימלך כתיב (לעיל כו, י) "כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם", ופרעה אמר "למה לא הגדת כי אשתך היא" (ר' לעיל יב, יח), שנראה שהיו גדורים בעריות. אך קשה לי למה אמר הכתוב "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב" ולא הוי ליה למימר רק "כי נבלה עשה", ולפיכך משמעות הכתוב כי יעקב איש אלקי היה נחשב, ונבלה הוא לעשות זה ב"בת יעקב וכו' וכן לא יעשה", שאין ראוי לעשות מעשה כזה, כי הוא דבר גנאי מאד במה שהיה נחשב יעקב איש אלקי – אין ראוי לעשות מעשה כזה לבתו. ולכך הוסיף "וכן לא יעשה", כדכתיב (לעיל כ, ט) "מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי", ושם פרש"י בעצמו 'מכה אשה לא הורגלה כו". וכן אונקלוס תירגם למעלה (שם) 'עובדין דלא כשרין לאתעבדא', וכן תרגם כאן 'וכן לא כשר לאיתעבדא', והכל ענין אחד על דבר שהוא יוצא מן המנהג: ל״ד:תתקס״ד א׳ הכתוב אומר כו'. דאם לא כן "אשר טמא אחותם" למה לכתוב, כי לא דברו הם "אשר טמא(ו) את דינה אחותם", דהא במרמה השיבו, ואם היו אומרים להם "אשר טמא(ו) דינה אחותם" היו מבינים כי במרמה הם מדברים, אלא בודאי הכתוב אומר "כי טמא דינה אחותם" ולא הוי זה מרמה. אך קשה אם שכם חטא כל העיר מה חטאו להרוג, ותירץ הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) דבני נח מצווים על הדינין, ועבירה אחת שעובר – נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו, לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותם. ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ (פסוק ב), כי היו יראים מהם, ואף על גב שנצטוו על הדינין – היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמנא פטריה (ב"ק כח ע"ב), ואיך אפשר להם לדון אותם:ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" – ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות: ל״ד:תתקס״ו א׳ להיות נימול. שהוא מבנין נפעל מנחי עין הפעל, שרשו 'מול'. ו'אינו לשון לפעול', שאם היה כן היה לכתוב 'למל' הלמ"ד בחירי"ק והמ"ם בחול"ם אם היה מחסירי נו"ן ששרשו 'נמל', ואם היה מנחי עין הפעל – כי לשון 'מילה' ימצא בשני ענינים, או מנחי עי"ן שרשו 'מול', או מחסירי נו"ן שרשו 'נמל' – ואם היה מנחי עין היה ראוי להיות 'למל' על משקל "לקום" (לעיל לא, לה) "לשוב" (שמות ד, כא): ל״ד:תתקס״ז א׳ אתה מוצא בתנאי וכו'. וקשיא דודאי היה צריך לומר כך, דכיון דבני יעקב היו אומרים להם 'ימולו אז יתחתנו עמהם', בהכרח יאמרו 'אם ימולו אז יתנו להם בתם, ואם לאו לא יתנו להם', וכן 'בנותיכם נקח לנו, ואם לאו לא נקח בנותיכם', ובודאי אי אפשר לומר 'בנותיכם תתנו לנו' דהא אמרו עכשיו לא ניתן בנותינו לכם ולא נקח בנותיכם אחר שאינכם נימולים. ולא שיהיה פירושו כי נקח איזה שנרצה אנחנו, דלא דברו בזה. ובבני חמור אשר דברו לבני עירם קודם שהזכירו את המילה, אמרו להם (פסוק כא) "האנשים האלה שלימים הם אתנו וישבו בארץ" ויהיו צריכים לנו, כי ניקח בנותם לנו כשאנו צריכים, ואת בנותנו ניתן להם כשאנו רוצים להשיאם, היו מדברים מה שהיה מועיל ישיבתם, ואם כן הכל כסדר, ואין צריך לפירוש רש"י: ל״ד:תתקע״ב א׳ בשלום ובלב שלם. דאם לא כן מה שייך כאן שהם "שלימים" עמהם, ולפיכך פירושו שרוצה לומר 'בשלום'. ומפני שלא מצאנו תואר השם מלשון 'שלום', כי "שלימים" תואר השם, צריך לפרש 'בלב שלם'. ולא נוכל לפרש "שלימים" – בלב שלם, דלשון זה יבא על מי שאוהב אחד בלב שלם, ובודאי לא ראו בני שכם אהבה מהם – שיאמרו שהם אוהבים אותנו בלב שלם. ואי אפשר לפרש רק שהם עמנו בשלום, ודבר זה הוא בלב שלם, דהיינו השלום. אבל אין לפרש "שלימים הם אתנו" שהם עמנו בלב שלם לענין השלום, דזה לא כתיב בקרא, לכך צריך לפרש כי "שלימים הם אתנו" שהם עמנו בשלום. וכתב לשון "שלימים" ולא 'בשלום' לומר שהשלום הוא בלב שלם: ל״ד:תתקע״ד א׳ אך נאותה לדבר הזה ועל כן ישבו אתנו. דאין פירושו 'אך נאותה להם שישבו אתנו', דלא היו מבקשים בני יעקב שישבו אתנו שיאמר "אך נאותה להם" שישבו אתנו, אלא פירושו 'אך נאותה להם לדבר הזה': ל״ד:תתקע״ו א׳ ואף על פי שבני יעקב כו'. דאם לא כן למה כתב בקרא "בני יעקב", דודאי יודע אני שהיו בני יעקב, והוי למכתב "שמעון ולוי", אלא למדרש – בני יעקב היו, ולא נהגו אלא כשמעון ולוי, שהם אנשים דעלמא. ובב"ר (פ, י) יליף התם "בני יעקב" – 'שלא נטלו עצה מיעקב', "שמעון ולוי" – 'שלא נטלו עצה זה מזה'. וכך פירושו – דמדכתיב "בני יעקב" למדנו שלא נטלו עצה מיעקב, ומה שכתוב "שמעון ולוי" אחר "בני יעקב", והוי למכתב 'שמעון ולוי בני יעקב' – על כרחך קרא בא ללמוד עוד שלא נטלו עצה זה מזה. ואין לומר אפכא "בני יעקב" שנטלו עצה מיעקב, דאם כן מה בא לומר 'שלא נטלו עצה זה מזה', דכיון שנטלו עצה מיעקב למה להם עצה זה מזה, אלא שלא נטלו עצה מיעקב, ומפני שדרך שנים שעושים דבר נוטלים עצה זה מזה – אף דבר זה לא עשו. ורש"י לא הביא רק שלא נטלו עצה מיעקב, נראה דהוא מפרש כך "שני בני יעקב" היו, ואפילו הכי לא נטלו עצה מיעקב, רק היו כמו "שמעון ולוי", וזהו "שמעון ולוי" דכתיב בקרא. ואין נראה כך מב"ר: ב׳ לפי שמסרו עצמם עליה נקראו אחיה. פירוש שהכתוב משמע שבא ליתן טעם למה שמעון ולוי עשו זה, וקאמר מפני שהיו אחיה, ואם כן משמע דאלו שנים הם אחיה, וזה אינו, דהרי שאר נמי אחיה, אלא הא דכתיב "אחי דינה" היינו שאלו נקראו אחיה מפני שנתנו עליה נפשם, ולא אחרים נקראו אחיה: ל״ד:תתק״פ א׳ לשון שביה. לכן טעמו מלרע, דאילו מלשון 'שב' – היה טעמו מלעיל, כמו שפירש לעיל בפרשת לך לך (רש"י טו, טז) דכל מלה שהיא בת שתי אותיות כשהיא מדבר לשון עבר טעמו מלעיל, ו"שבו" הוא בת ג' אותיות, כי שרשה 'שבה' מנחי למ"ד, ולפיכך טעמו מלרע: ל״ד:תתקפ״א א׳ צלולה היתה החבית וכו'. כי הגזירה שגזר הקב"ה על הכנענים היתה צלולה, שהיו אומרים אינו עכשיו אלא לאחר זמן, כמו השמרים שהם למטה בסוף החביות (שבת קלט ע"ב) – כך היו אומרים לאחר זמן יהיה, והשתא "עכרתם אותי" שאומרים עכשיו יהיה. ולא כר' יהודה דדרש התם (ב"ר פ, יב) כך 'עכורה היתה החביות וצללתם אותה', פירוש עכורה היתה שלא ידעו (המצריים) [הכנענים] שורש הדבר והיו מסופקים בדבר הזה, עכשיו יהיה הדבר צלולה בידכם. והא דכתיב "עכרתם אותי" – פירוש אותי עכרתם ואת החביות צללתם: ל״ד:תתקפ״ב א׳ הכזונה הפקר. פירוש מדכתיב "הכזונה" ולא כתיב 'הזונה יעשה את אחותינו', שאילו כתיב 'הזונה יעשה את אחותינו' היה פירושו כמשמעו, שעשה אותה זונה, שגוי הבא על בת ישראל עשאה זונה, אבל "הכזונה" בכ"ף הדמיון פירושו כמו זונה, דזונה לא עשאה שהיתה קטנה, ופתוי קטנה אונס הוא (יבמות לג ע"ב), ואם כן על מה יפול הדמיון הזה שאמר "הכזונה", אלא פירוש "הכזונה" רוצה לומר כמו זונה שהיא הפקר (יבמות סא ע"ב) – כך "יעשה את אחותינו" לשכב עמה כאילו היא הפקר. ושלא תאמר כי פירוש "הכזונה יעשה אחותינו" כמו שעושין עם הזונות, דהיינו שכיבה בלא נישואין, ויהיה פירוש "את אחותינו" כמו 'עם אחותינו', לכך מביא רש"י ראיה דהא מתרגם 'ית אחתנא', ומפני זה על כרחך צריך לפרש "הכזונה" כמו זונה שהיא הפקר יעשה את אחותינו, שאם פירוש "את" כמו 'עם' הוי התרגום 'עם אחתנא' (כ"ה ברא"ם). והא דלא תרגם "את אחותינו" 'עם אחתנא', ויהיה פירוש "הכזונה" כמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותינו (קושית הרא"ם), מפני דיותר עדיף שאין להוציא מלת "את" ממשמעו, ואין צריך לפרש אותו מלשון 'עם'. ועוד דאין צריך להוסיף על מלת "הכזונה" 'כמו שעושין עם הזונה', שהיה מקרא קצר יותר מדאי. אבל לי נראה כמשמעו, [ו] מפני שהיתה קטנה ואינה זונה ממש – לכך אמר "הכזונה יעשה את אחותינו", אף על גב דפתוי קטנה אונס נחשב, מכל מקום דומה לזנות:
העמק דבר על בראשית פרק-לד
העמק דבר: ל״ד:תתקס״ג א׳ ותצא דינה. ותבא מיבעי שהרי דירת יעקב היתה חוץ לעיר והיא באה העיר לראות בבנות הארץ. אלא משמעות ותצא מחין ערכה וכבודה שנכנסה לראות במחול ובשמחת בנות הארץ ויציאת חוץ מגדר הראוי מיקרי יציאה. והיינו דאית׳ ריש שבת תנא הכנסה הוצאה קרי לה. והטעם ע״ז משום דבשבת אסור להביא מרה״ר לרה״י. א״כ כשמביא מרה״ר נקרא הוצאה ממקומו הראוי לו: ב׳ אשר ילדה ליעקב. הוא מיותר. מבואר דהראה לנו הכתוב דהסיבה היתה משום שילדה ליעקב. ולפי פשוטו הוא משום חשיבותו של יעקב. שחפץ בבת יעקב: ל״ד:תתקס״ד א׳ ויקח אתה. לביתו וחדרו: ב׳ וישכב אתה. כבר נתבאר בס׳ ויקרא ט״ו ל״ה דבכ״מ דכתיב בשכיבת אשה לשון אותה משמעו באונס. וברצון כתיב עמה. אם לא שיש לזה איזה דרש. וה״נ כתיב אותה שהיה באונס: ג׳ ויענה. א״א לפרש באונס כמש״כ הרמב״ן והוכיח מלשון דכתיב בתמר ויענה וישכב אותה. אבל אינו דומה. דשם כתיב תחלה ויענה משמע דעינה בתפיסתה ואח״כ שכבה. משא״כ הכא כתיב להיפך אלא כדאי׳ ביומא דע״ז ויענה מביאות אחרות. ופרש״י שלא כדרכה. ובאמת הכי איתא במ״ר. אבל בכונת הגמ׳ קשה לפרש הכי. דא״כ לימא ויענה שלא כדרכה ותו הא בקידושין דכ״ב ב׳ איתא מי נימא דשל״כ אין לה הנאה ג״כ. ואם יש לה הנאה אינו עינוי. אלא ה״פ דדינה חשבה דבמה שנבעלה בזנות מערל שוב לא יהיה לה בעל כהגון לה לעולם. וכדאיתא במ״ר שצעקה ואני אנה אוליך את חרפתי עד שנשבע לה שמעון שיקחנה. והיינו ויענה מביאות אחרות שנצטערה שלא תבעל עוד. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ב כ״ד ג״כ בזה הכונה: ל״ד:תתקס״ה א׳ ותדבק נפשו. לחיות עמה חיי אישות ע״פ חכמתה: ב׳ ויאהב את הנערה. אהבת עונג ביפיה: ג׳ וידבר וגו׳. שלא תדאג מי יקחנה לאשה. כי הוא נשיא הארץ יקחנה: ל״ד:תתקס״ז א׳ כי טמא. לשון טומאה על ביאת זנות של פנויה לא נאמר אלא על ביאת אדם פחות הערך לפי ערכה וכדאיתא ביבמות דס״ח כהנת דמיקדשא גופא מתחללת והכי נמי בתולה בעלמא לא נתחללה בביאת נשיא הארץ. אבל את דינה בתו. היינו טומאה: ב׳ והחריש. שירא לצעוק כשהוא בעצמו. ואם היה שומע קודם שטמא היה מוסר נפשו עליה כמבואר ברבה ויובא להלן י״ז דבנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו יהרג או נהרג. אבל אחר שכבר טמא לא היה כדאי למסור נפשו כשהוא בעצמו. וסיפר זאת הכתוב דאלו צעק תחלה לא הגיעו שכם וחמור עם דברי פיוסים כאלו: ל״ד:תתקס״ח א׳ ויצא חמור וגו׳ לדבר אתו. באו אל יעקב עד שלא באו האחים. ומש״ה הפסיק הכתוב בסיפור של ובני יעקב בין ויצא חמור ובין וידבר חמור. ללמדנו שבא חמור ליעקב תחלה קודם שבאו הבנים. וכשבאו מצאו אותו מדבר לשון רכה ע״כ לא יצאו בני יעקב בחרון אף. והכל היה בהשגחה נסתרת שיבא סוף מעשה כפו שהיה במחשבה תחלה: ל״ד:תתקס״ט א׳ ויתעצבו האנשים. עצבון הוא שפלות בעיני עצמם כאלו המה אשמים בדבר שהגיע להם דבר מכוער כזה: ב׳ ויחר להם מאד. נצטערו על שעשה להם שכם דבר עול כזה והוא שני דברים. ומפרש הכתוב טעם שניהם. ג׳ כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב. שאפי׳ היה הדבר מצוי לאנס בתולה. מ״מ לא היה הדיוט תופס בת מלכים ושרים. מפני יראת המעלה והעונש. והנה אע״פ שלא היה לשכם לירא מפני גבורת יעקב ובניו שהרי לא ידע מגבורתם והוא נשיא הארץ. מ״מ היה לו לירא מפני המעלה וקדושת יעקב וכאשר לא נפל עליו פחד המעלה אין להאשימו ג״כ כ״כ. כ״א את עצמם. שלא נתקיים בהם וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליהם וייראו מהם. א״כ נתעצבו על רוע הנהגתם שאירע דבר נבלה כזה באומה ישראל. ומפרש עוד על מה חרה להם על שכם: ד׳ וכן לא יעשה. עיקר אותו מעשה לא היה נעשה. שאע״ג שהיו שטופים בזמה מ״מ לא היה באונס ובזה האופן וא״כ העביר עליהם הדרך אפי׳ בלי יראת המעלה מש״ה חרה להם על שכם ונצטערו ע״ז. וע׳ כיב״ז להלן מ״ה ה׳: ל״ד:תתק״ע א׳ לו לאשה. לא סיפר ששכבה בזנות אלא מבקש על להבא שיתנו אותה לו לאשה בדרך אישות כנהוג: ל״ד:תתקע״א א׳ והתחתנו אתנו. בנו מיבעי כמו לא תתחתן בם וכן הרבה. אלא בשביל שראו אותם עם בפ״ע רחוקים מבני אדם כמש״כ לעיל. ואמרו והתחתנו התערבו עם כל אוה״ע אתנו. על ידינו שתתערבו עמנו תהיו מקורבים לכל אוה״ע: ב׳ בנתיכם תתנו לנו. לא פירשו לאשה כמו שפירשו בדבריהם לאנשי עירם את בנתיהם נקח לנו לנשים. אלא באשר הבינו כי הנהגת עם ישראל משונה מהם ועל כן יושבים בדד בפ״ע ואמרו כי אינו ראוי להקפיד על הנשים. אלא בנתיכם תתנו לנו לפי הנהגותינו ואת בנותינו תקחו לכם לפי הנהגה שלכם. ומש״ה תלו הנשואין ברצון שלהם. באשר הם המקפידים לצאת משיטת כל אוה״ע. אמרו שאינו ראוי להקפיד אלא בראשי הבית המה האנשים: ל״ד:תתקע״ב א׳ ואתנו תשבו. בחברתנו ואינו כמו משמעות שבה עמדי. וישב עמו דפירושו בעסקיו. אבל אתנו משמעו שלא תהיו נפרדים ומרוחקים ממנו: ב׳ שבו וסחרוה. תסבבו לקנות תבואת הארץ ולמכור לחוץ או להביא מן החוץ ולסבב בארץ למכור ליחידים: ג׳ והאחזו בה. לקנות נחלה ולהיות כתושבים: ל״ד:תתקע״ג א׳ אמצא חן בעיניכם. הוא לא נכנס בדברי׳ אשר לכלל המדינ׳ אלא בשל עצמו. לאמר דאפי׳ אין הענין מתקבל להתחתן ביושבי הארץ מ״מ עמו ייטיבו מפני הרבות מוהר ומתן: ל״ד:תתקע״ד א׳ כאשר תאמרו אלי. תיכף. לא בהבטחה שאתן אח״כ אלא מיד. וע׳ לעיל י״ב ד׳: ל״ד:תתקע״ה א׳ במרמה. הודיע הכתוב בזה לאמר כי לא עלה עה״ד להסכים להנחה זו שלא להקפיד בעניני הדת הנוגעים לחיתון. אבל מתחלה לא דברו אלא במרמה. וע״ע בסמוך: ב׳ וידברו. בלשון עז מתחלה דברו רתת: ג׳ אשר טמא את דינה אחתם. הראו לו לדעת כי ביאת שכם בתורת זנות היא טומאה לפי קדושת ישראל. ע״כ המה אינם מתרצים לבקשת שכם בשום אופן. אבל לבקשת חמור שהיא כללית ע״ז עונים בנחת: ל״ד:תתקע״ו א׳ לתת את אחתנו. אם את דינה או מי שבאת לחסות תחת כנפי ישראל. והרי היא אחותנו. א״א להיות נשואה לערל: ב׳ לאיש אשר לו ערלה. משמע אם היה האיש מהול אפי׳ אין כל עמו נימולים שוב לא לחרפה היא להם אבל מ״מ אינו ברצון באשר א״א להיות לעם אחד. והיה בזה הלשון ל׳ מרמה כמו שיבואר: ל״ד:תתקע״ז א׳ אך בזאת נאות לכם. להתחתן ולישב אתכם ברצון: ל״ד:תתקע״ט א׳ ולקחנו את בתנו. היא דינה ביחוד. ורמזו שהיא כבת לכולם למסור נפשם עליה כדרך האב שמוסר נפשו על הבת כדאיתא במדרש והביא הרמב״ן פ׳ וירא בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו יהרג או נהרג והחכימו לאמר לאיש אשר לו ערלה ולא אמרו לעם ערל משום שאולי לא יתרצו כל העיר להמול וא״כ יהיו נלחמים עמהם. ורצו שיהא שכם עכ״פ מל עצמו. ולא יהיה למשא עליהם ליקח את דינה בחזקה שהרי כל העיר לא ימסרו נפשם בדבר כמו שכם עצמו. וכן היה ששכם מל עצמו תחלה כמו שיבא: ל״ד:תתק״פ א׳ ובעיני שכם. אם הוטב הדברים בעיני חמור מכש״כ בעיני שכם אלא כמש״כ שהבין שאם ימול עצמו שוב אין הדבר רחוק כ״כ אע״ג שדברו עמו רתת מ״מ בטח שיפייס אותם במה שמל עצמו ועושה דבר גדול כזה בשביל שחפץ בבת יעקב. והיא כפרה על העדר כבודם: ל״ד:תתקפ״א א׳ ולא אחר הנער לעשות הדבר. היינו למול את עצמו גם טרם דיבר עם אנשי העיר ולא ידע אם יסכימו לדבר. מ״מ הוא הראה לדעת כי חפץ בבת יעקב. ולא מצד שהיא יפ״ת: ב׳ והוא נכבד. וזה היה האות עד כמה השכיל על מעלת הרוממות של יעקב שאע״ג שהוא נכבד מכל בית אביו: ל״ד:תתקפ״ג א׳ שלמים הם אתנו. חותני הגאון ז״ל היה מפרש. אם המה אתנו אז הננו שלמים שכל מדינה חסר לה גידולי ארץ אחרת ונדרש לזה אנשים המוכשרים לסחור ולקנות תבואת הארץ שהותר מצרכיה ולהביא גידולי חו״ל. ואמרו שהעברים מוכשרים יותר ממנו וא״כ רק אם המה אז אתנו הננו שלמים הלא הארץ רחבת ידים יש לה גידולים למותר והמה יסחרוה: ל״ד:תתקפ״ה א׳ וכל בהמתם. שאינו בכלל מקנה כמו חיות בני תרבות וע׳ בס׳ במדבר ל״א ל׳: ל״ד:תתקפ״ו א׳ וימלו. חמור ושכם ואנשי ביתם נמולו כבר ונרפאו. ויכלו אח״כ למול את בני העיר. וע׳ בסמוך מקרא כ״ו: ב׳ כל יצאי שער עירו. כל בני עירו או אנשי עירו מיבעי. אלא לא היו מדברים אלא עם אנשים הבאים בשער העיר שהוא בית האסיפה לכ״ד. משא״כ הדיוטים שאין בהם דעת לשמוע ענין. ואך המה עיקר העיר שמעו. וגם במעשה המילה חזר ופירש הכתוב וימולו כל יצאי שער עירו. אבל הדיוטי העיר עוד לא מלו ומכ״מ לא חשו שמעון ולוי: ל״ד:תתקפ״ז א׳ שני בני יעקב שמעון ולוי. תיבת שני מיותר. ובנדב ואביהוא כתיב ויקחו בני אהרן נדב וגו׳. ובא ללמדנו דאע״ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה. מ״מ היו שנים. היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה. אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו. המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע. וא׳ בא בדעת קנאת ה׳ בלי שום פני׳ ורצון היא אש שלהבת יה. ומ״מ מאש כזה ג״כ יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן. ובל״ז היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו פי׳ בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה ולא הסכים גם לאש המעולה כאשר יבואר בפ׳ ויחי : ל״ד:תתקפ״ח א׳ ואת חמור וגו׳ הרגו לפי חרב. ייחד המקרא אותם בפ״ע. וגם בשנוי לשון לפי חרב. דחמור ושכם מלו עצמם איזה ימים קודם שפתו את כל העיר. וא״כ ביום השלישי של כל אנשי העיר היו המה בריאים. ומ״מ הרגום במלחמה ממש והיינו לפי חרב. כמו בעמלק כתיב לפי חרב. משא״כ באנשים כואבים לא נצרכו לכך: ל״ד:תתקפ״ט א׳ אשר טמאו אחותם. כתי׳ טמאו בל״ר בשביל שאירע ע״י מה שיצאו בקיבוץ בנות הארץ ויצאה דינה לראות ומגלגלין חוב ע״י חייב. מש״ה נקראו אשר טמאו אחותם שהמה טמאו: ל״ד:תתק״צ א׳ את צאנם ואת בקרם וגו׳ ואת אשר בעיר. היינו בהמות יחידות שיש ביד איש. שלא שייך לומר על יחידה צאן או בקר וע׳ ס׳ שמות כ״א ל״ז: ב׳ לקחו. לא כשאר חפצים שיבואר בסמוך שהפקירו לכל הבא ליקח יקח. אבל אלו לקחו לעצמן. והטעם באשר טבע צאן ובקר ובהמה שניזונים מיד בעלים ואם אין להם בעלים ימותו ברעב ע״כ משום צער בע״ח לקחו לעצמם משא״כ שארי דברים: ל״ד:תתקצ״א א׳ ואת כל חילם. פירש״י ממונם ונכלל בזה עבדים ושפחות: ב׳ שבו ויבזו. בס׳ דברים ב׳ ל״ה הוכחנו בארוכה דזו ההוראה כשבא ע״פ גזרת נע״ו משמעו שיהיה הפקר גם בשעת הבזה ולא לקחת לנפשם ע״ש. משא״כ כשבא בכפולים בזז משמעו שהוציאו מיד בעלים ומקפידים שיבא לידם בשלימות. וכאן הפי׳ מהם שבו מהם ויבזו לאחרים אף שבא ע״ד הכפולים אבל הם מתחלפים זה בזה כידוע ולא הקפידו בזה משום שמתחלה לא נכנסו לזה בשביל הבזה: ג׳ ואת כל אשר בבית. היינו כלי בית רק מה שאינו נצרך לאכול מיד בעלים. מהם שבו מהם ויבזו: ל״ד:תתקצ״ב א׳ עכרתם אתי. באשר מדת יעקב היה רק אהבת השלום ולשבת בטח. עתה הנני מוכרח לצאת מגדרי: ב׳ להבאישני בישב הארץ. להתגר מלחמה עמהם. וכלשון המקרא שמואל א׳ י״ג. נבאש ישראל בפלשתים: ג׳ ואני מתי מספר. מעט גבורי מלחמה וע׳ דברים ל״ג ו׳: ד׳ ונשמדתי אני וביתי. שם ט׳ כ׳ וכ״ה נתבאר דהשמדה אין משמעו כליון הוא ובניו אלא אותו בעצמו ולא בניו וה״נ לא ירא יעקב מן הבנים. דגמירי דלא כלי שבטא אבל ירא לעצמו ונשיו וכל ביתו:
תורה תמימה על בראשית פרק-לד
תורה תמימה: ל״ד:תתק״ח א׳ ותצא דינה בת לאה. וכי אמנו לאה זונה היתה א) ר"ל משום דאפשר לפרש שבמכוון יחסה הכתוב ללאה ולא ליעקב מפני שעתיד לספר מקרה מגונה שאירע לה, וא"כ הלא גנאי הוא ללאה. , אלא לפום דכתיב (פ' ויצא) ותצא לאה לקראתו – פשטון יציאה מיציאה ב) עיין פירש"י כאן. ויש באגדות שהיה שכם מאסף מנגנים בחוץ כדי שע"י זה תצא דינה [והוא כמש"כ ותקח מרים את התוף ותצאנה כל הנשים] ובסוף מ"ס איתא שהיתה דינה אז בת שש שנים, ויש לכוין בזה כונת לשון הגמרא במו"ק ט' ב' בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא – ומרמז כבת שית – כדינה. .(ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו) ל״ד:תתק״ט א׳ ויענה. מהו ויענה – שעינה אותה מביאות אחרות ג) פירש"י שלא בא אליה בעונתה בשעה שנתאוית לו או שבא עליה שלא כדרכה, עכ"ל, ומה שלא פרשו חז"ל בפשיטות ויענה שאנסה שלא לרצונה, שעל זה יונח לשון ענוי כמו תחת אשר ענה את אשת רעהו (פ' תצא), י"ל ע"פ המבואר במ"ר בפרשה כאן בפסוק ויקחו את דינה ויצאו (פ' כ"ו) גוררין בה ויוצאין, והיינו שלא יצאה ברצון מבית שכם, א"כ מבואר שלא נאנסה על כרחה. .(יומא ע"ז ב') ל״ד:תתקי״ד א׳ כשמעם. אמר רבי תנחומא, פסוק זה אין לו הכרע, ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או כשמעם ויתעצבו האנשים ד) עי' בבבלי יומא נ"ב ב' חשיב כל המלות שבתורה שאין להם הכרע ולא חשיב זה, ונ"ע. .(ירושלמי ל"ז פ"ב ה"ז) ב׳ כי נבלה עשה. יש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא, דכתיב באיוב (ב') כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב הכא כי נבלה עשה ה) יתכן דמרמז בדרשא זו למה דאיתא בתרגום בפסוק הנזכר כדבר אחת הנבלות תדברי, די ממללן חדא מן נשיא דעבידן קלנא בבית אבהתהון, וסמיך זה על לשון הנבלות בה' הידיעה, דדי הי' לכתוב כדבר נבלה תדברי, ומרמז להנבלה הידועה בתורה, ומפני כי ענין נבלה כזו כתיב בתורה בראשונה במאורע דדינה, ודרך העולם לקפח את האיש בקלון שבבית, לכן סמכו לדרוש דאיוב נשא אותה וקפחו אותו בקלון שבביתו. .(ב"ב ט"ו ב') ל״ד:תתקכ״ב א׳ נאות לכם. מכאן דמה ששנינו אין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו – עד שיאותו ולא עד שיעותו הוא ו) יאותו באל"ף הוא מלשון הנאה ויעותו בעי"ן הוא מלשון עת וזמן שיכירו ע"י הבדלת לילה מיום, ומלשון לעות את יעף דבר (ישעי' נ"א), ומביא מכאן סימן לדבר דצ"ל באל"ף דכאן אמרו דאך בזאת יניחו להם ליהנות מהם ואמרו נאות לכם. [ירושלמי ברכות פ"ח ה"ו] ל״ד:תתקל״ב א׳ ביום השלישי מניין שמרחיצין את הקטן הנמול ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ז) דכשאין מים חמין מן המוכן מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו דאז הוא מסוכן. ובמשנה שבמשניות גרסינן מניין שמרחיצין את המילה, והעיקר כגירסת המשנה שבגמרא, מרחיצין את הקטן, וקאי על רחיצת כל גופו דגם כל הגוף מסוכן הוא וכפי שיתבאר בדרשא הבאה. .(שבת פ"ו א') ב׳ בהיותם כואבים. בהיותו כואב לא נאמר אלא בהיותם כואבים, מלמד שכל אבריהם כואבים עליהם, [לפיכך מרחיצין את כל גופו של קטן הנמול ביום השלישי שחל להיות בשבת] ח) דבהיותו כואב הי' אפשר לפרש על אבר המילה, אבל בהיותם כואבים משמע על כל האברים, ואע"פ דע"פ הפשט מוסב הלשון בהיותם כואבים על האנשים אבל כל אחד לעצמו י"ל דרק אבר המילה הי' כואב עליו, בכ"ז משמע לי' דקאי ממילא על כל הגוף, כיון דרוצה לומר שהאנשים היו כואבים ואם אין כל הגוף כואב לא שייך לומר שהאיש כואב. ודבר ענין הרחיצה עיין מש"כ בדרשא הקודמת דמותר לישראל להחם למען הרחיצה מים חמין אם אין חמין מן המוכן. וע' מש"כ שם. ומה שאמר הכתוב ויהי ביום השלישי – יש בזה מחלוקת הראשונים אם רק שלישי למילה מסוכן יותר או שהכונה עד יום השלישי, ורש"י בשבת פ"ו א' במשנה כתב מפורש דאף ביום השלישי מסוכן הוא, וכ"ד עוד פוסקים, משמע דכש"כ בשני ימים הראשונים, אבל הרמב"ם בפ"ב משבת כתב מפורש דרק ביום השלישי הסכנה תקיפה. ונראה ראי' לדעת הרמב"ם ממ"ש בתענית כ"ז ב' שאין גוזרין תענית על הצבור באחד בשבת משום דהוא שלישי ליצירת אדם [שנברא בערב שבת] ואז הוא חלש ביותר, ומביא המפרש שם ראי' על יתרון החלישות ביום השלישי ליצירה מן שלישי למילה, הרי מבואר דשלישי למילה מסוכן יותר משני הימים הראשונים. וכן ראי' מאגדה דב"מ פ"ו ב' בענין מילתו של אברהם, וירא אליו ה', אותו היום שלישי למילתו הי' והוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שימנעו אורחים לבא אליו, ובמדרשים פירשו שם בטעם הוצאת החמה בגבורתה מפני שהחום יפה למכה, מדלאו עשה הקב"ה כן בשני ימים הראשונים ש"מ דיום השלישי דורש זהירות ורפואה יתירה מב' ימים הראשונים, וכ"כ הר"ן פי"ט דשבת דטבע המחלה להתגבר ביום השלישי. ופשוט דמהאי טעמא המתינו בני יעקב עד יום השלישי. ולדעת רש"י צ"ל דאע"פ שמצב הסכנה אחד הוא בכל משך השלשה ימים, אבל החלישות רבה בשלישי, ולכן הוחילו עד יום השלישי. – ודע דמש"כ בפסוק כ"ז בני יעקב באו על החללים אשר טמאו אחותם, לכאורה אין הלשון מבואר כל כך, דהא לא כל החללים טמאו אותה, ורק שכם טמאה, וי"ל ע"פ מש"כ הרמב"ם בפ"ט הי"ד ממלכים וז"ל, חייבין בני נח להושיב דיינים ושופטים לדון במצות דידהו, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה מפני שהם ראו וידעו בו ולא דטהו, עכ"ל, ונראה דכיון למ"ש בשבת נ"ד ב' כל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו ולא מיחה נתפס על אנשי עירו, כלומר על עון שבידיהם, ולפי"ז דמכיון שעבור עבירה זו נתחייבו הם הריגה תלה הכתוב בהו כאלו עברו הם גוף העבירה. ודוגמא ללשון זה מצינו בפ' שלח (ט"ו ל"ה) רגום אותו באבנים כל העדה, ואמרו על זה בספרי שם, כל העדה – במעמד כל העדה, או אינו אלא כל העדה ממש הורגים אותו ת"ל יד העדים תהיה בו, הא מה ת"ל רגום אותו באבנים כל העדה – במעמד כל העדה, ע"כ, והבאור הוא, דמכיון שהדבר נעשה במעמד העדה תלה הכתוב את הפעולה בהם, וה"נ כן, כיון שכל העיר ראו וידעו תלה הכתוב את הפעולה בהם, ודו"ק. .(ירושלמי שבת פי"ט ה"ג) ג׳ שמעון ולוי וגו' איש חרבו. לא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג שנה, אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש, כדכתיב שמעון ולוי וגו' איש חרבו, וגמירי דההיא שעתא בני י"ג שנה הוו ט) כי כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים, ראובן שמעון ולוי, לחשבון שבעה חדשים לכל אחד, נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם, הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסכות, קיץ וחורף וקיץ, שהם ב' שנים [ע"ל ל"ג י"ז], הרי לוי בן י"ג שנים בלכתו לשכם [תוי"ט פ"ה מכ"א דאבות], ונקרא איש, וע' בסדר עולם. – ומכאן ילפינן דבן י"ג שנה נחשב לאיש בר דעת שנדריו נדר והקדשו הקדש, ויתבאר אי"ה לפנינו בפ' בחקתי ובפ' נשא ובפ' מטות למקומותם לעניניהם, וכן נעשה בר מצוה להתחייב בכל המצות, יען דכתיב (פ' נשא) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וצריך טעם בדבר במ"ש בשבת פ"ט ב' דב"ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן עשרים, ובמקום אחר בארנו ענין זה [ע"ל בפ' לך, י"ז י"ד] ודע דשיעור זה דוקא בזכר, אבל נקבה נקראת אשה לענין נדרים ועוד ענינים השייכים בה כשהיא בת י"ב שנה, ונתבאר מענין זה לפנינו בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' את הצלע בדרשא דנדה מ"ה ב', ועוד יתבאר אי"ה בפ' מטות בפ' נדרים ובפ' עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם. .(נזיר כ"ט ב' ברש"י)
הרחב דבר על בראשית פרק-לד
הרחב דבר: ל״ד:תתקס״ג א׳ ותצא דינה. ותבא מיבעי שהרי דירת יעקב היתה חוץ לעיר והיא באה העיר לראות בבנות הארץ. אלא משמעות ותצא מחין ערכה וכבודה שנכנסה לראות במחול ובשמחת בנות הארץ ויציאת חוץ מגדר הראוי מיקרי יציאה. והיינו דאית׳ ריש שבת תנא הכנסה הוצאה קרי לה. והטעם ע״ז משום דבשבת אסור להביא מרה״ר לרה״י. א״כ כשמביא מרה״ר נקרא הוצאה ממקומו הראוי לו: ב׳ אשר ילדה ליעקב. הוא מיותר. מבואר דהראה לנו הכתוב דהסיבה היתה משום שילדה ליעקב. ולפי פשוטו הוא משום חשיבותו של יעקב. שחפץ בבת יעקב: ל״ד:תתקס״ד א׳ ויקח אתה. לביתו וחדרו: ב׳ וישכב אתה. כבר נתבאר בס׳ ויקרא ט״ו ל״ה דבכ״מ דכתיב בשכיבת אשה לשון אותה משמעו באונס. וברצון כתיב עמה. אם לא שיש לזה איזה דרש. וה״נ כתיב אותה שהיה באונס: ג׳ ויענה. א״א לפרש באונס כמש״כ הרמב״ן והוכיח מלשון דכתיב בתמר ויענה וישכב אותה. אבל אינו דומה. דשם כתיב תחלה ויענה משמע דעינה בתפיסתה ואח״כ שכבה. משא״כ הכא כתיב להיפך אלא כדאי׳ ביומא דע״ז ויענה מביאות אחרות. ופרש״י שלא כדרכה. ובאמת הכי איתא במ״ר. אבל בכונת הגמ׳ קשה לפרש הכי. דא״כ לימא ויענה שלא כדרכה ותו הא בקידושין דכ״ב ב׳ איתא מי נימא דשל״כ אין לה הנאה ג״כ. ואם יש לה הנאה אינו עינוי. אלא ה״פ דדינה חשבה דבמה שנבעלה בזנות מערל שוב לא יהיה לה בעל כהגון לה לעולם. וכדאיתא במ״ר שצעקה ואני אנה אוליך את חרפתי עד שנשבע לה שמעון שיקחנה. והיינו ויענה מביאות אחרות שנצטערה שלא תבעל עוד. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ב כ״ד ג״כ בזה הכונה: ל״ד:תתקס״ה א׳ ותדבק נפשו. לחיות עמה חיי אישות ע״פ חכמתה: ב׳ ויאהב את הנערה. אהבת עונג ביפיה: ג׳ וידבר וגו׳. שלא תדאג מי יקחנה לאשה. כי הוא נשיא הארץ יקחנה: ל״ד:תתקס״ז א׳ כי טמא. לשון טומאה על ביאת זנות של פנויה לא נאמר אלא על ביאת אדם פחות הערך לפי ערכה וכדאיתא ביבמות דס״ח כהנת דמיקדשא גופא מתחללת והכי נמי בתולה בעלמא לא נתחללה בביאת נשיא הארץ. אבל את דינה בתו. היינו טומאה: ב׳ והחריש. שירא לצעוק כשהוא בעצמו. ואם היה שומע קודם שטמא היה מוסר נפשו עליה כמבואר ברבה ויובא להלן י״ז דבנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו יהרג או נהרג. אבל אחר שכבר טמא לא היה כדאי למסור נפשו כשהוא בעצמו. וסיפר זאת הכתוב דאלו צעק תחלה לא הגיעו שכם וחמור עם דברי פיוסים כאלו: ל״ד:תתקס״ח א׳ ויצא חמור וגו׳ לדבר אתו. באו אל יעקב עד שלא באו האחים. ומש״ה הפסיק הכתוב בסיפור של ובני יעקב בין ויצא חמור ובין וידבר חמור. ללמדנו שבא חמור ליעקב תחלה קודם שבאו הבנים. וכשבאו מצאו אותו מדבר לשון רכה ע״כ לא יצאו בני יעקב בחרון אף. והכל היה בהשגחה נסתרת שיבא סוף מעשה כפו שהיה במחשבה תחלה: ל״ד:תתקס״ט א׳ ויתעצבו האנשים. עצבון הוא שפלות בעיני עצמם כאלו המה אשמים בדבר שהגיע להם דבר מכוער כזה: ב׳ ויחר להם מאד. נצטערו על שעשה להם שכם דבר עול כזה והוא שני דברים. ומפרש הכתוב טעם שניהם. ג׳ כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב. שאפי׳ היה הדבר מצוי לאנס בתולה. מ״מ לא היה הדיוט תופס בת מלכים ושרים. מפני יראת המעלה והעונש. והנה אע״פ שלא היה לשכם לירא מפני גבורת יעקב ובניו שהרי לא ידע מגבורתם והוא נשיא הארץ. מ״מ היה לו לירא מפני המעלה וקדושת יעקב וכאשר לא נפל עליו פחד המעלה אין להאשימו ג״כ כ״כ. כ״א את עצמם. שלא נתקיים בהם וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליהם וייראו מהם. א״כ נתעצבו על רוע הנהגתם שאירע דבר נבלה כזה באומה ישראל. ומפרש עוד על מה חרה להם על שכם: ד׳ וכן לא יעשה. עיקר אותו מעשה לא היה נעשה. שאע״ג שהיו שטופים בזמה מ״מ לא היה באונס ובזה האופן וא״כ העביר עליהם הדרך אפי׳ בלי יראת המעלה מש״ה חרה להם על שכם ונצטערו ע״ז. וע׳ כיב״ז להלן מ״ה ה׳: ל״ד:תתק״ע א׳ לו לאשה. לא סיפר ששכבה בזנות אלא מבקש על להבא שיתנו אותה לו לאשה בדרך אישות כנהוג: ל״ד:תתקע״א א׳ והתחתנו אתנו. בנו מיבעי כמו לא תתחתן בם וכן הרבה. אלא בשביל שראו אותם עם בפ״ע רחוקים מבני אדם כמש״כ לעיל. ואמרו והתחתנו התערבו עם כל אוה״ע אתנו. על ידינו שתתערבו עמנו תהיו מקורבים לכל אוה״ע: ב׳ בנתיכם תתנו לנו. לא פירשו לאשה כמו שפירשו בדבריהם לאנשי עירם את בנתיהם נקח לנו לנשים. אלא באשר הבינו כי הנהגת עם ישראל משונה מהם ועל כן יושבים בדד בפ״ע ואמרו כי אינו ראוי להקפיד על הנשים. אלא בנתיכם תתנו לנו לפי הנהגותינו ואת בנותינו תקחו לכם לפי הנהגה שלכם. ומש״ה תלו הנשואין ברצון שלהם. באשר הם המקפידים לצאת משיטת כל אוה״ע. אמרו שאינו ראוי להקפיד אלא בראשי הבית המה האנשים: ל״ד:תתקע״ב א׳ ואתנו תשבו. בחברתנו ואינו כמו משמעות שבה עמדי. וישב עמו דפירושו בעסקיו. אבל אתנו משמעו שלא תהיו נפרדים ומרוחקים ממנו: ב׳ שבו וסחרוה. תסבבו לקנות תבואת הארץ ולמכור לחוץ או להביא מן החוץ ולסבב בארץ למכור ליחידים: ג׳ והאחזו בה. לקנות נחלה ולהיות כתושבים: ל״ד:תתקע״ג א׳ אמצא חן בעיניכם. הוא לא נכנס בדברי׳ אשר לכלל המדינ׳ אלא בשל עצמו. לאמר דאפי׳ אין הענין מתקבל להתחתן ביושבי הארץ מ״מ עמו ייטיבו מפני הרבות מוהר ומתן: ל״ד:תתקע״ד א׳ כאשר תאמרו אלי. תיכף. לא בהבטחה שאתן אח״כ אלא מיד. וע׳ לעיל י״ב ד׳: ל״ד:תתקע״ה א׳ במרמה. הודיע הכתוב בזה לאמר כי לא עלה עה״ד להסכים להנחה זו שלא להקפיד בעניני הדת הנוגעים לחיתון. אבל מתחלה לא דברו אלא במרמה. וע״ע בסמוך: ב׳ וידברו. בלשון עז מתחלה דברו רתת: ג׳ אשר טמא את דינה אחתם. הראו לו לדעת כי ביאת שכם בתורת זנות היא טומאה לפי קדושת ישראל. ע״כ המה אינם מתרצים לבקשת שכם בשום אופן. אבל לבקשת חמור שהיא כללית ע״ז עונים בנחת: ל״ד:תתקע״ו א׳ לתת את אחתנו. אם את דינה או מי שבאת לחסות תחת כנפי ישראל. והרי היא אחותנו. א״א להיות נשואה לערל: ב׳ לאיש אשר לו ערלה. משמע אם היה האיש מהול אפי׳ אין כל עמו נימולים שוב לא לחרפה היא להם אבל מ״מ אינו ברצון באשר א״א להיות לעם אחד. והיה בזה הלשון ל׳ מרמה כמו שיבואר: ל״ד:תתקע״ז א׳ אך בזאת נאות לכם. להתחתן ולישב אתכם ברצון: ל״ד:תתקע״ט א׳ ולקחנו את בתנו. היא דינה ביחוד. ורמזו שהיא כבת לכולם למסור נפשם עליה כדרך האב שמוסר נפשו על הבת כדאיתא במדרש והביא הרמב״ן פ׳ וירא בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו יהרג או נהרג והחכימו לאמר לאיש אשר לו ערלה ולא אמרו לעם ערל משום שאולי לא יתרצו כל העיר להמול וא״כ יהיו נלחמים עמהם. ורצו שיהא שכם עכ״פ מל עצמו. ולא יהיה למשא עליהם ליקח את דינה בחזקה שהרי כל העיר לא ימסרו נפשם בדבר כמו שכם עצמו. וכן היה ששכם מל עצמו תחלה כמו שיבא: ל״ד:תתק״פ א׳ ובעיני שכם. אם הוטב הדברים בעיני חמור מכש״כ בעיני שכם אלא כמש״כ שהבין שאם ימול עצמו שוב אין הדבר רחוק כ״כ אע״ג שדברו עמו רתת מ״מ בטח שיפייס אותם במה שמל עצמו ועושה דבר גדול כזה בשביל שחפץ בבת יעקב. והיא כפרה על העדר כבודם: ל״ד:תתקפ״א א׳ ולא אחר הנער לעשות הדבר. היינו למול את עצמו גם טרם דיבר עם אנשי העיר ולא ידע אם יסכימו לדבר. מ״מ הוא הראה לדעת כי חפץ בבת יעקב. ולא מצד שהיא יפ״ת: ב׳ והוא נכבד. וזה היה האות עד כמה השכיל על מעלת הרוממות של יעקב שאע״ג שהוא נכבד מכל בית אביו: ל״ד:תתקפ״ג א׳ שלמים הם אתנו. חותני הגאון ז״ל היה מפרש. אם המה אתנו אז הננו שלמים שכל מדינה חסר לה גידולי ארץ אחרת ונדרש לזה אנשים המוכשרים לסחור ולקנות תבואת הארץ שהותר מצרכיה ולהביא גידולי חו״ל. ואמרו שהעברים מוכשרים יותר ממנו וא״כ רק אם המה אז אתנו הננו שלמים הלא הארץ רחבת ידים יש לה גידולים למותר והמה יסחרוה: ל״ד:תתקפ״ה א׳ וכל בהמתם. שאינו בכלל מקנה כמו חיות בני תרבות וע׳ בס׳ במדבר ל״א ל׳: ל״ד:תתקפ״ו א׳ וימלו. חמור ושכם ואנשי ביתם נמולו כבר ונרפאו. ויכלו אח״כ למול את בני העיר. וע׳ בסמוך מקרא כ״ו: ב׳ כל יצאי שער עירו. כל בני עירו או אנשי עירו מיבעי. אלא לא היו מדברים אלא עם אנשים הבאים בשער העיר שהוא בית האסיפה לכ״ד. משא״כ הדיוטים שאין בהם דעת לשמוע ענין. ואך המה עיקר העיר שמעו. וגם במעשה המילה חזר ופירש הכתוב וימולו כל יצאי שער עירו. אבל הדיוטי העיר עוד לא מלו ומכ״מ לא חשו שמעון ולוי: ל״ד:תתקפ״ז א׳ שני בני יעקב שמעון ולוי. תיבת שני מיותר. ובנדב ואביהוא כתיב ויקחו בני אהרן נדב וגו׳. ובא ללמדנו דאע״ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה. מ״מ היו שנים. היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה. אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו. המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע. וא׳ בא בדעת קנאת ה׳ בלי שום פני׳ ורצון היא אש שלהבת יה. ומ״מ מאש כזה ג״כ יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן. ובל״ז היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו פי׳ בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה ולא הסכים גם לאש המעולה כאשר יבואר בפ׳ ויחי : ל״ד:תתקפ״ח א׳ ואת חמור וגו׳ הרגו לפי חרב. ייחד המקרא אותם בפ״ע. וגם בשנוי לשון לפי חרב. דחמור ושכם מלו עצמם איזה ימים קודם שפתו את כל העיר. וא״כ ביום השלישי של כל אנשי העיר היו המה בריאים. ומ״מ הרגום במלחמה ממש והיינו לפי חרב. כמו בעמלק כתיב לפי חרב. משא״כ באנשים כואבים לא נצרכו לכך: ל״ד:תתקפ״ט א׳ אשר טמאו אחותם. כתי׳ טמאו בל״ר בשביל שאירע ע״י מה שיצאו בקיבוץ בנות הארץ ויצאה דינה לראות ומגלגלין חוב ע״י חייב. מש״ה נקראו אשר טמאו אחותם שהמה טמאו: ל״ד:תתק״צ א׳ את צאנם ואת בקרם וגו׳ ואת אשר בעיר. היינו בהמות יחידות שיש ביד איש. שלא שייך לומר על יחידה צאן או בקר וע׳ ס׳ שמות כ״א ל״ז: ב׳ לקחו. לא כשאר חפצים שיבואר בסמוך שהפקירו לכל הבא ליקח יקח. אבל אלו לקחו לעצמן. והטעם באשר טבע צאן ובקר ובהמה שניזונים מיד בעלים ואם אין להם בעלים ימותו ברעב ע״כ משום צער בע״ח לקחו לעצמם משא״כ שארי דברים: ל״ד:תתקצ״א א׳ ואת כל חילם. פירש״י ממונם ונכלל בזה עבדים ושפחות: ב׳ שבו ויבזו. בס׳ דברים ב׳ ל״ה הוכחנו בארוכה דזו ההוראה כשבא ע״פ גזרת נע״ו משמעו שיהיה הפקר גם בשעת הבזה ולא לקחת לנפשם ע״ש. משא״כ כשבא בכפולים בזז משמעו שהוציאו מיד בעלים ומקפידים שיבא לידם בשלימות. וכאן הפי׳ מהם שבו מהם ויבזו לאחרים אף שבא ע״ד הכפולים אבל הם מתחלפים זה בזה כידוע ולא הקפידו בזה משום שמתחלה לא נכנסו לזה בשביל הבזה: ג׳ ואת כל אשר בבית. היינו כלי בית רק מה שאינו נצרך לאכול מיד בעלים. מהם שבו מהם ויבזו: ל״ד:תתקצ״ב א׳ עכרתם אתי. באשר מדת יעקב היה רק אהבת השלום ולשבת בטח. עתה הנני מוכרח לצאת מגדרי: ב׳ להבאישני בישב הארץ. להתגר מלחמה עמהם. וכלשון המקרא שמואל א׳ י״ג. נבאש ישראל בפלשתים: ג׳ ואני מתי מספר. מעט גבורי מלחמה וע׳ דברים ל״ג ו׳: ד׳ ונשמדתי אני וביתי. שם ט׳ כ׳ וכ״ה נתבאר דהשמדה אין משמעו כליון הוא ובניו אלא אותו בעצמו ולא בניו וה״נ לא ירא יעקב מן הבנים. דגמירי דלא כלי שבטא אבל ירא לעצמו ונשיו וכל ביתו:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-לד
רשב"ם: ל״ט:תתצ״ט א׳ שר הטבחים – על ידו נידונין הנרצחים והאסורים בבית הסוהר שלו. ל״ט:תת״ק ל״ט:תתק״א ל״ט:תתק״ב ל״ט:תתק״ג ל״ט:תתק״ד א׳ ולא ידע אתו מאומה – בבית. ב׳ כי אם הלחם אשר הוא אוכל – לא היה מעיין ומביט כלל בכל צרכי ביתו מהיכן בא לו עד שעה שרואה את מאכלו על השלחן ואוכלו. כל מיני מאכל קורא אותו לחם, כדכתיב: עבד לחם רב. וכן: כי לפני לחמי אנחתי תבוא. מאכלי. ג׳ לא ידע אתו – מכל צרכי ביתו לא היה רואה רק בשעת אכילה. ל״ט:תתק״ה ל״ט:תתק״ו ל״ט:תתק״ז א׳ ולא חשך ממני – מלהיות שליט על הכל כי אם אותך. ל״ט:תתק״ח א׳ להיות עמה – נזהר היה אפילו להתייחד עמה עד שאירע מעשה שנשאר יחידי בעל כורחו לעשות מלאכת צורכי הבית כדרכו ואירע באותו יום שלא נותר איש בבית. ומדרש אגדה: שהלכו לראות נילוס נהר מצרים שעלה על כל גדותיו. ל״ט:תתק״ט ל״ט:תתק״י ל״ט:תתקי״א ל״ט:תתקי״ב א׳ ואקרא בקול גדול – לפי שאתם רחוקים ממני, שאילו לא הרימותי קולי היה שוכב עמי בעל כורחי.
תולדות יצחק על בראשית פרק-לד
תולדות יצחק: ל״ו:א׳נ״ג א׳ ותמנע היתה פלגש לפי שנצטוינו בבני עשו שלא נתעבם ולא נקח ארצם והם כל בניו הידועים לו היושבים בשעיר שהם נקראים אדום על שמו אבל בן פלגש אינו בכלל ולא ירשו עמם בארצם ונצטוינו לתעבו ולמחות שמו: ל״ו:א׳ס״ה א׳ אשר מצא את הימים כתב הרמב"ן פרדים ומצא שיולידו מין בשאינו מינו ואינו כן בשאר כלאים. ואמר במדבר ברעותו את החמורים שהיו לו שם במדבר חמורים רבים תובעים אתונות והרביעם עם הסוסיות והולידו ונחשב לו לחכמה בדורו שהכיר במיניהם שקרובים לטבע ויולידו והנה נודע במעשה ההיא ועל כן יתארהו בו. ואונקלוס תרגם גבריא פי' שענה באו עליו מן האומה הנקראים אמים לפנים עם גדול ורב כענקים ורצו לגזול ממנו החמורים של צבעון אביו והוא היה במדבר ואין עוזר לו ותמצא ידו להם והציל מידם והוא מלשון תמצא ידך לכל אויביך והיה נודע בגבורה ההיא: ל״ו:א׳פ׳ א׳ בת מטרד בת מי זהב פי' בת עשיר שכל ימיו היה טרוד לצרף זהב והיה הזהב הולך בביתו כמים:
צרור המור על בראשית פרק-לד
צרור המור: ל״ה:תת״ב א׳ אחר כך אמר ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו'. לפי שהשם אמר לו עלה בית אל. והעולה לבית אל צריך להכין עצמו ובגדיו כדכתיב הכון לקראת אלהיך. וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. ורמז בזה שיהיה תוכו כברו. וזהו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו כנגד החיצוני. ורמז אלהי הנכר אשר בתוככם כאומרו לא יהיה בך אל זר. ונקומה ונעלה ואעשה שם כמאמר השם ועשה שם מזבח. ואמר ויתנו אל יעקב. להורות כי הוא לא אמר אלא והסירו. והם נתנו לו הכל לשמוע בקולו. ואמר ואת הנזמים אשר באזניהם. רוצה לומר הנזמים שלקחו מהצלמים כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ולפי שלא יהנו מע"ז אמר שטמן אותם הוא לבדו תחת האלה. בענין שאיש אל ידע בדברים האלה. אח"כ אמר שבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר אתו. להורות שלא נפקד מהם איש. ואולי בכאן רמז מה שאמרו במדרש שאע"פ שעכשיו לא נלחם עמהם. אחר זמן יצאו לקראתו וערכו מלחמה עם יעקב כמוזכר בספר מלחמות. ואמר שבנה שם מזבח במאמר האל. והוסיף בכאן אל בית אל. להורות על המלאכים שנגלו אליו בברחו מפני עשו אחיו. והשם הצילו ממנו ונתן שם הודאה והקריב שם קרבנות ושלם נדריו. ולא הזכיר הכתוב שנתן מעשר מכל אשר לו כמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. לפי שידוע שהשלים נדרו והפריש כל מעשרותיו כראוי. ואפילו מבניו כי לוי היה הוא קדש. כמאמרם ז"ל וכך אמרו במדרש א"ר פלוני למה נתנה תורה קורת רוח לישראל בעשרת ימי תשובה. בזכות יעקב דכתיב ביה ויתן לו מעשר מכל. ואולי לא ספרה התורה שהפריש מעשרותיו. לפי שכבר אמרו רז"ל שהמסים והארנוניות שנותנים למלכים הם במקום מעשר וצדקה. כדכתיב ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה. ואחר שיעקב שלח לעשו מן הבא בידו שפירושו מכל נכסיו שהיו בידו. וכן שלח עזים מאתים ותישים עשרים. וכן כל הנשאר לפי חשבון המעשרות. זה היה במקום מעשר. שאם לא כן למה פרט אלו המספרים מכוונים. אם לא היה לענין המעשרות. וכמו שאמר ביצחק מאה שערים אומד זה למעשר היה. וכן ביעקב מספר זה למעשר היה: ל״ה:תת״ח א׳ ותמת דבורה מינקת רבקה. אין טעם למיתת דבורה בכאן. וכן מה טעם לומר אלון בכות על מיתת המינקת. אלא שיש לנו להודות לקבלה שכאן שמע מיתת רבקה אמו. וזהו אלון בכות שעשו שם בכיה עצומה על מיתתה. ולא פרסמה הכתוב לטעם ידוע. והאות על זה מה שכתב אחר כך. ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע. ולא הזכיר אמו הצדקת אשר שילחו לפדן ארם ועשה לו כל הכבוד הזה. לפי שכבר מתה. ואולי שהזכיר מיתת דבורה בכאן ושנקברה תחת האלון. לכפר על אלהי הנכר שנקברו תחת האלה אשר עם שכם. אחר כך כתיב וירא אלהים אל יעקב עוד. להשלים אותו בשלימות האמתי ולשמחו ולנחמו מצערו ומאבלו ומקורותיו שבאו אליו בבאו מפדן ארם מעשו ומדינה ומדבורה ומרבקה. וזהו וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם שנפרד מעשו ומלבן. והשלימות הוא שינוי השם שלא יקרא שמו יעקב לשון עקבה והוא חסרון לו. אלא ישראל יהיה שמו. שזה מורה על יושרו ועל מעלתו ועל שלימותו הנפשית שהוא דבר קיים. וזהו ישראל יהיה שמך לשון שררה בענין שהשם יורה על יושר מפעליך ועל יושר נפשך. לפי שאתה חלק אדם מאל. וזהו ישראל. ולכן תמצא שהש"י לא אמר בכאן כמו שאמר המלאך כי שרית עם אלהים ועם אנשים. לפי שהוא כמעט דבר גופני כמו מעלת הגבורה והשררה שלפעמים אובדת. אבל ישראל סתם הוא דבר קיים לעולם הנשמות. וזה יהיה שמך. וכן רמז ישראל יהיה שמך להבטיחנו על מעלת ישראל ועל קיומו שלא יאבד לעולם. לפי שהם דבקים בשם בסוד המרכבה בסוד י"ב שבטים הקשורים במרכבה. וזהו שבטי יה עדות לישראל לעולם. כי כמו ששם יה הוא קיים. כן ישראל יהיה קיים. ולכן אליהו כשהקים י"ב אבנים אמר למספר שבטי בני יעקב. אמר שם אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך לעולם. בהכרח גמור לפי דבקותם בשם. ולכן אמר ואותך לא אעשה כלה. ויהושע אמר והכריתו את שמינו מן הארץ. ומה תעשה לשמך הגדול הקשור בישראל. ולכן אמר אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. לפי שהשם דבר בקדשו ישראל יהיה שמך לעולם קיים כמו ששמי קיים. ואני מכלה כל הדברים. וזהו המה יאבדו ואתה תעמוד קיים. וכולם כבגד יבלו וישתנו ואני השם לא שניתי. ואחר שזה כן בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון לעולם. כמו שנכון כסאך מאז. ולכן אמר בכאן כי אם ישראל יהיה שמך קיים לעולם. ומה שאמר שמך יעקב והוא מיותר. רמז בזה לפי שהמלאך שאל לו מה שמך לכן א"ל הש"י שמך יעקב. כלומר אין דבר נעלם ממני כמו מהמלאך. כי אני יודע כי שמך יעקב אבל לא יקרא יעקב שמך לבדו כי אם ישראל. אבל המלאך לא אמר כן אלא לא יעקב יאמר עוד שמך. כי זה הלשון מורה ששולל השם מכל וכל. ואינו כן כי מיד אמר וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך. ולכן בא השם ותקן הלשון ואמר לא יקרא עוד שמך יעקב לבדו. ואולי יאמר שמך יעקב רמז למה שכתבנו כי לפעמים יקרא שמו יעקב ולפעמים ישראל. וזה רמז על הגליות ועל הגאולה העתידה. כי בזמן הגליות נקרא יעקב לשון עוקבה לפי שהם חיים בעמל ויגיעה מדוחק צרות הגלות. ולכן נמצא ביניהם עלילות ועקבות ואונאות כי בלא זה לא יוכלו להתקיים בעולם. ולכן תמצא שזאת השגחת השם גמורה והוא ברכם בזה. כאומרו ויברך אותו ויאמר לו אלהים שמך יעקב שהברכה ג"כ שמך יעקב כמו ישראל יהיה שמך. כי אם לא כן היל"ל אלא ויברך אותו ישראל יהיה שמך. וכשיאמר ויברך אותו לא יעקב יאמר עוד וגו'. אבל באומרו ויברך אותו ויאמר לו אלהים שמך יעקב. הוא גם כן ברכה על הדרך שכתבנו. כי בגלות שמו יעקב ובעוקבה או ביושר יעבור גלותו. אבל בגאולה העתידה לא יקרא שמך עוד יעקב כמו בזמן הראשון. כ"א ישראל יהיה שמך לעולם בלי הפסק. וחזר לברכו אני אל שדי פרה ורבה. לרמוז שהוא שודד המערכות והגליות. ומלכים מחלציך יצאו בזאת הגאולה. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה עכשיו. ולזרעך אחריך אתן את הארץ בגאולה העתידה: ב׳ ולהורות על מעלת יעקב בהשגה זו בין בהווה בין בעתיד. אמר ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. כי לא היל"ל אלא ויעל מעליו אלהים. ולכן כתב הרב הגדול ז"ל איני יודע מה מלמדנו. והנראה כי זה הפסוק מורה על מעלת השגת יעקב. לפי שידוע כי שאר הנביאים מלבד מרע"ה היתה השגתם באספקלריא שאינה מאירה. ולכן לא היתה השגתם שלימה אלא ברעש ובקולות. כמו שקרה ליחזקאל ולישראל במתן תורה. עד שלסבת זו לפעמים היו זעים וחרדים ונבהלים ומתנועעים ממקום למקום. כמו שאמר במתן תורה וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ואמר בדניאל וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו אתי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. ואמרו ז"ל מי הם אלו האנשים חגי זכריה ומלאכי. ואין לתמוה על זה כי דניאל לא היה נביא ולא חרד. והם היו נביאים וחרדו. לפי שלפעמים צורף גדול אחד יתמה ויחרד כשיראה לנפח אחד עושה מחט ברזל אחד. לפי שאינו אומנותו. וכן דניאל היה אומן במראה הזאת שהוא כמו חזיון. והאחרים היו נביאים והיו תמהים וחרדים שלא היתה אומנותם. ואפי' רבי עקיבא אמרו עליו כשהיה מתפלל היו מניחים אותו בזוית זו ומוצאין אותו בזוית אחרת מרוב התבודדתו וממוראו של שכינה. אבל משה רבינו עליו השלום שהיתה נבואתו באספקלריא המאירה לא היה מתפעל ולא היה מתנועע. אלא כאשר ידבר איש אל רעהו. ויש בזוהר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. בלי זיע וחרדה ובלי התפעלות בגופו ובדעתו. בענין שמיד שב אל המחנה כאלו לא נדבר עמו. ואף יהושע נערו ותלמידו לא ימיש מתוך האהל בזמן הדיבור. ולא היה מתפעל ממנו. אבל שאר הנביאים היו מתפעלים ומתנועעים ממקום למקום ממוראו של שכינה. ולכן אמר ביעקב עליו השלום ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. להורות על מעלתו שהורגל בנבואה פעמים שלש. כאומרו ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל. וכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד. וחזר ואמר ויאמר לו אלהים וחזר לומר ויאמר לו אלהים אני אל שדי. עד שלרוב הרגלו בנבואה לא היה מתפעל וזע וחרד ומתנועע ממקום למקום. אלא במקום אשר דבר אתו אלהים עלה מעליו אלהים ולא במקום אחר כשאר נביאים. ולכן אמרו שופריה דיעקב כעין שופריה דמשה. ואמרו שראוי היה יעקב שתנתן התורה על ידו אלא שלא הגיע הזמן. ולכן תמצא שכתב בכאן ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן מה שלא כתב במקום אחר. להורות לשם על השגתו ומעלתו. ולא די זה אלא שקרא למקום אשר דבר אתו אלהים בית אל. מוכן לכל השגה כאלו היה בית אל. וזה השם נשאר לעולם על מעלתו. וזהו ויסעו מבית אל ותלד רחל ותקש בלדתה. להורות כי לא שלו ולא שקט אלא בכל מסעיו היו ייסורין באין עליו מלבן ומעשו ומדינה ומדבורה. וזה האחרון הכביד בעוד כברת ארץ לבא אפרתה מתה רחל ולא נתנו לו מקום להכנס לעיר. וכל זה לטובתו ועל פי הדיבור כמאמרם זכרונם לברכה ברחל. וכן דבורה לכפר על מעשה שכם. וכל זה לפי שלא נתן מקום ליצר הרע לשלוט עליו כדכתיב וירא כי לא יכול לו. אבל נגע בבת עינו היא רחל. ולכן כתיב ותקש בלדתה כי קושי הלידה בא מצד הדין שנקרא אבן ומכשול. ולכן נקרא מושב היולדות אבנים ומשבר שמצד אבן נגף בא. ולכן צותה תורה שבר תשבר מצבותיהם. ואמר בצאת נפשה כי מתה. להורות על מעלתה שבעת יציאת נפשה וצערה קראה שמו בן אוני בן צערי בן אבלי וראתה ענין פלגש בגבעה. וכל העתידות של שבט בנימין כמו שפירשתי בפרשה של מעלה. ואמר ויצב יעקב מצבה על קבורתה. להורות שראה יעקב שהדבר היה מאת השם יתברך שתהא עזרה לבניה דכתיב קול ברמה נשמע וכו'. ולכן הציב עליה מצבה. ולהורות שענין קבורה זו היתה לעתיד. אמר היא מצבת קבורת רחל עד היום הידוע יום הגאולה: ל״ה:תתכ״א א׳ ויסע ישראל ויט אהלה. הטעם שאמר בכאן ישראל. ובכל פרשה של מעלה כתב יעקב. ויצב יעקב ויקרא יעקב. לפי שיעקב לפי שלימותו היה לו חסרון גדול להיות לו שני נשים. ולכן קודם מיתת רחל קראו יעקב. אבל אחר מיתתה קראו ישראל. וזהו ויסע ישראל ויהי בשכון ישראל וישמע ישראל. להורות על מעלתו ושלמותו כי הוא שלם ואיננו חסר. ומה שאמר ויהיו בני יעקב הוא על ענין ראובן שנראה שחטא. וכן לפי שבעוד שנקרא יעקב נולדו לו אלו הבנים. וזהו אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם קודם שנקרא שמו ישראל. ומה שאמר ויבא יעקב אל יצחק אביו להורות על מעלתו ושפלותו. כי אע"פ שהיו לו בנים ומעלה. לגבי אביו היה יעקב. ואמר היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. ואם הוא ידוע. לרמוז בכאן כי מעלת יעקב שנתחבר עם אברהם ויצחק להיות רגל שלישי למרכבה. כאומרם האבות הם הם המרכבה. ולכן נקרא קרית הארבע. כי עתיד דוד להתחבר עם האבות להיות רגל ד' מהמרכבה. וזהו היתה לראש פנה. וסמכוהו לפסוק ויבחר בזרעם אחריהם זה דוד. וזהו בחברון מלך ז' שנים לפי שנתחבר עם האבות וזהו קרית ארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. ועכשיו בא יעקב להתחבר עמהם. ולפי שהשלים ה' מאויי יצחק בביאת בנו. כתב מיד ויהיו ימי יצחק ק"פ שנה ויאסף אל עמיו. להורות על מעלתו שמיד נאסף בג"ע ולא הלך מדחי אל דחי כמו שאר האנשים שאחר מיתתם נפשם הולכת לשוט בארץ ולא מצאה מנוח מיד. אבל בכאן וימת ויאסף זקן ושבע ימים. לרמוז שמלא ה' כל ימותיו לא כאברהם שנאמר בו זקן ושבע ולא שבע ימים. לפי שקצר השם ה' שנים משנותיו בעבור עשו:
אבן עזרא על בראשית פרק-לד
אבן עזרא: {א} ותצא דינה. מעצמה: {ב} ויענה. כדרכה בעבור היותה בתולה: {ג} וידבר על לב. שדבר לה דברי חרפה לדורות וזה טעם כי נבלה עשה בישראל: {יג} וטעם וידברו אשר טמא. וידברו את שכם אשר טמא אחותם כי מצאנו דברו לשלום כמו דבר לו. או טעם אשר כי ענו במרמה בעבור אשר טמא: {יד} אשר לו ערלה. ערלת בשר. וטעמו דבר שיכבד. וכן ערל שפתים כי ערלה אזנם. בעבור הנוסף. והאומרים שהשם אמר לאברהם והיה תמים ובהמולו הנה הוא חסר. הדבר הפוך. והנה הבהמות יוכיחו: ואם אמרו למה נחתך דבר בראו השם גם הטבור יוכיח: {יז} את בתנו. בעבור היותה קטנה והם היו מדברים בעבור אביהם: {יט} ולא אחר. איננו בדקדוק כמו ואחר עד עתה רק מן הבנין הכבד הדגוש והוא פעל עבר על משקל ברך נבות: {כא} שלמים הם. בשלום: רחבת ידים. מקומות. כמו ויד תהיה לך: {כב} יאותו. מגזרת כי לך יאתה. והנוח הנעלם אחר האות המשרת תחת פ"א הפועל: בהמול. מפורש והנה הם חשבו רעה על יעקב ובניו שאמרו מקניהם וקנינם: {כה} ביום השלישי. שלישי לעולם קשה שהוא חצי המרובע. וזה המעשה אשר עשו שמעון ולוי לדעת אחיהם עשו דכתיב במרמה. ובני יעקב הם כולם. וחרה אף יעקב על שמעון ולוי בעבור שהם הרגו אנשי שכם: {כט} את כל אשר בבית. פי' בבית חמור או בבית שכם: {ל} מתי מספר. מתי כמו אנשים ודבר שיסופר הוא מעט. על כן טעה ר' אהרן הכהן ראש הישיבה שפי' ויהי מתיו מספר כמשמעו: להבאישני. שישנאו אותי כאשר ישנא איש דבר שיבאש: {לא} ויאמרו. שמעון ולוי: הכזונה יעשה. שכם את אחותינו:
מיני תרגומא על בראשית פרק-לד
מיני תרגומא: מ״ח:א׳תנ״ח א׳ פרשת ויחי ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכו׳ תרגום אונקלוס וּבְנִין דְתוֹלִיד בַּתְרֵיהוֹן ויהיה אשר הולדת עבר במקו׳ עתיד כמו אשר לקחתי מיד האמורי וכו׳ כך כתב הרמב״ן בפסוק (ט״ו) ויברך את יוסף ע״ש דברים מחמדים:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-לד
תרגום אונקלוס: {א} וּנְפָקַת דִּינָה בַּת לֵאָה דִּי יְלִידַת לְיַעֲקֹב לְמֶחֱזֵי בִּבְנַת אַרְעָא: {ב} וַחֲזָא יָתַהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר יָתַהּ וּשְׁכִיב יָתַהּ וְעַנְיַהּ: {ג} וְאִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וּרְחֵים יָת עוּלֶמְתָּא וּמַלִּיל עַל לִבָּא דְעוּלֶמְתָּא: {ד} וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אֲבוּהִי לְמֵימָר סַב לִי יָת עוּלֶמְתָּא הָדָא לְאִנְתּוּ: {ה} וְיַעֲקֹב שְׁמַע אֲרֵי סָאֵיב יָת דִּינָה בְרַתֵּהּ וּבְנוֹהִי הֲווֹ עִם גֵּיתוֹהִי בְּחַקְלָא וְשָׁתִיק יַעֲקֹב עַד מֵיתֵיהוֹן: {ו} וּנְפַק חֲמוֹר אֲבוּהִי דִּשְׁכֶם לְוַת יַעֲקֹב לְמַלָּלָא עִמֵּהּ: {ז} וּבְנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ מִן חַקְלָא כַּד שְׁמָעוּ וְאִתְנְסִיסוּ גֻּבְרַיָּא וּתְקֵיף לְהוֹן לַחֲדָא אֲרֵי קְלָנָא עֲבַד בְּיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁכַּב עִם בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לָא כָשַׁר לְאִתְעֲבָדָא: {ח} וּמַלִּיל חֲמוֹר עִמְּהוֹן לְמֵימָר שְׁכֶם בְּרִי אִתְרְעִיאַת נַפְשֵׁהּ בִּבְרַתְּכוֹן הָבוּ כְעַן יָתַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ: {ט} וְתִתְחַתְּנוּן בָּנָא בְּנָתֵיכוֹן תִּתְּנוּן לָנָא וְיָת בְּנָתָנָא תִּסְבוּן לְכוֹן: {י} וְעִמָּנָא תֵּתְבוּן וְאַרְעָא תְּהֵי קֳדָמֵיכוֹן תִּיבוּ וְעֲבִידוּ בַהּ סְחוֹרְתָּא וְאַחֲסִינוּ בַּהּ: {יא} וַאֲמַר שְׁכֶם לַאֲבוּהָא וּלְאַחָהָא אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן וְדִי תֵימְרוּן לִי אֶתֵּן: {יב} אַסְגוּ עָלַי לַחֲדָא מוֹהֲרִין וּמַתְּנָן וְאֶתֵּן כְּמָא דִּי תֵימְרוּן לִי וְהָבוּ לִי יָת עוּלֶמְתָּא:לאִנְתּוּ: {יג} וַאֲתִיבוּ בְנֵי יַעֲקֹב יָת שְׁכֶם וְיָת חֲמוֹר אֲבוּהִי בְּחָכְמְתָא וּמַלִּילוּ דִּי סָאֵב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן: {יד} וַאֲמָרוּ לְהוֹן לָא נִכּוּל לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא הָדֵין לְמִתַּן יָת אֲחָתָנָא לִגְבַר דִּי לֵיהּ עָרְלְתָא אֲרֵי חִסּוּדָא הִיא לָנָא: {טו} בְּרַם בְּדָא נִתְפֵּס לְכוֹן אִם תֶּהֱווֹן כְּוָתָנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְּכוּרָא: {טז} וְנִתַּן יָת בְּנָתָנָא לְכוֹן וְיָת בְּנָתֵיכוֹן נִסַּב לָנָא וְנִתּוּב עִמְּכוֹן וְנֵיהֵי לְעַמָּא חָד: {יז} וְאִם לָא תְקַבְּלוּן מִנָּנָא לְמִגְזָר וּנְדַבֵּר יָת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל: {יח} וּשְׁפָרוּ פִּתְגָּמֵיהוֹן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר: {יט} וְלָא אוֹחַר עוּלֵימָא לְמֶעְבַּד פִּתְגָּמָא אֲרֵי אִתְרְעִי בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא יַקִּיר מִכֹּל בֵּית אֲבוּהִי: {כ} וַאֲתָא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּרֵהּ לִתְרַע קַרְתְּהוֹן וּמַלִּילוּ עִם אֲנָשֵׁי קַרְתְּהוֹן לְמֵימָר: {כא} גֻּבְרַיָּא הָאִלֵּין שָׁלְמִין אִנּוּן עִמָּנָא וִיתִיבוּן בְּאַרְעָא וְיַעְבְּדוּן בַּהּ סְחוֹרְתָא וְאַרְעָא הָא פְתָיוּת יְדִין קֳדָמֵיהוֹן יָת בְּנָתֵיהוֹן נִסַּב לָנָא לִנְשִׁין וְיָת בְּנָתָנָא נִתֵּן לְהוֹן: {כב} בְּרַם בְּדָא יִתָּפְסוּן לָנָא גּוּבְרַיָּא לְמִתַּב עִמָּנָא לְמֶהֱוֵי לְעַמָּא חָד בְּמִגְזַר לָנָא כָּל דְּכוּרָא כְּמָא דִּי אִנּוּן גְּזִירִין: {כג} גֵּיתֵיהוֹן וְקִנְיָנְהוֹן וְכָל בְּעִירְהוֹן הֲלָא דִּילָנָא אִנּוּן בְּרַם נִתְפֵּס לְהוֹן וִיתִיבוּן עִמָּנָא: {כד} וְקַבִּילוּ מִן חֲמוֹר וּמִן שְׁכֶם בְּרֵהּ כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ וּגְזָרוּ כָּל דְּכוּרָא כָּל נָפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּהּ: {כה} וַהֲוָה בְיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּאבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה גְּבַר חַרְבֵּהּ וְעַלּוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבוּן לְרָחֲצָן וּקְטָלוּ כָּל דְּכוּרָא: {כו} וְיָת חֲמוֹר וְיָת שְׁכֶם בְּרֵהּ קְטָלוּ לְפִתְגַּם דְּחָרֶב וּדְבָרוּ יָת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפָקוּ: {כז} בְּנֵי יַעֲקֹב עַלּוּ לְחַלָּצָא קָטִילַיָּא וּבְזוֹ קַרְתָּא דִּי סָאִיבוּ אֲחָתְהוֹן: {כח} יָת עָנְהוֹן וְיָת תּוֹרְהוֹן וְיָת חֲמָרֵיהוֹן וְיָת דִּי בְקַרְתָּא וְיָת דִּי בְחַקְלָא בְּזוֹ: {כט} וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיָת כָּל טַפְלְהוֹן וְיָת נְשֵׁיהוֹן שְׁבוֹ וּבְזוֹ וְיָת כָּל דִּי בְבֵיתָא: {ל} וַאֲמַר יַעֲקֹב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי לְמִתַּן דְּבָבוּ בֵּינָנָא וּבֵין יָתְבֵי אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבַפְּרִזָּאָה וַאֲנָא עַם דְּמִנְיַן וְיִתְכַּנְשׁוּן עֲלַי וְיִמְחִנּוּנִי וְאֶשְׁתֵּצֵי אֲנָא וְאֱנַשׁ בֵּיתִי: {לא} וַאֲמָרוּ הַכְנָפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵד (נ"א יַעְבֵּד יָת אַחָתָנָא) לַאֲחָתָנָא: [פ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-לד
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּנְפָקַת דִינָה בְּרַת לֵאָה דִי יְלִידַת לְיַעֲקב לְמֵיחְמֵי בְּנִימוּס בְּנַת עַמֵי אַרְעָא: {ב} וַחֲמָא יָתָהּ שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר חִיוָאָה רַבָּא דְאַרְעָא וּדְבַר יָתָהּ בְּאָנוּסָה וּשְׁכִיב עִמָהּ וְסַגְפָהּ: {ג} וְאִתְרְעִיַית נַפְשֵׁיהּ בְּדִינָה בְּרַת יַעֲקב וּרְחַם יַת רִיבָא וּמַלֵיל פִּיוּסִין עַל לִבָּא דְרִיבָא: {ד} וַאֲמַר שְׁכֶם לַחֲמוֹר אָבוֹי לְמֵימָר סַב לִי יַת טַלְיְתָא הָדָא לְאִנְתּוּ: {ה} וְיַעֲקב שְׁמַע אֲרוּם סָאִיב יַת דִינָה בְּרַתֵּיהּ וּבְנוֹי הֲווֹ עִם גֵיתוֹי בְּחַקְלָא וּשְׁתִיק יַעֲקב עַד מֵיתֵיהוֹן: {ו} וּנְפַק חֲמוֹר אָבוֹי דִשְׁכֶם לְוַת יַעֲקב לְמַלָלָא עִמֵיהּ: {ז} וּבְנוֹי דְיַעֲקב עָלוּ מִן חַקְלָא כְּדִי שָׁמְעַן וְאִתְנְסִיסוּ גוּבְרַיָא וּתְקֵיף לְהוֹם לַחֲדָא אֲרוּם קְלָנָא עָבַד שְׁכֶם בְּיִשְרָאֵל לְמִשְכּוֹב עִם בְּרַת יַעֲקב וְכֵן לָא הֲוָה כַּשְׁרָא לְאִתְעוֹבָדָא: {ח} וּמַלֵיל עִמְהוֹן חֲמוֹר לְמֵימָר שְׁכֶם בְּרִי רְעִיַית נַפְשֵׁיהּ בִּבְרַתֵּיכוֹן הָבוּ בְּבָעוּ יָתָהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ: {ט} וְתִתְעַרְבוּן בְּחִיתּוּנָא עִמָנָא בְּנַתְכוֹן תִּתְּנוּן לָנָא וְיַת בְּנָתָנָא תִּסְבוּן לְכוֹן: {י} וְעִמָנָא תְּתוּבוּן וְאַרְעָא תְּהִי קֳדָמֵיכוֹן בִּדְנִיחָא לְכוֹן תִּיבוּ וְעִבִידוּ בָהּ פְרַקְמַטְיָא וְאַחְסִינוּ בָהּ: {יא} וַאֲמַר שְׁכֶם לְאָבוּהָא וּלְאָחָהָא אַשְׁכַּח רַחֲמִין בְּעֵינֵיכוֹן וּדְתֵימְרוּן לִי אִתֵּין: {יב} אַסְגוּ עָלַי לַחֲדָא מוֹהֲרָא וּמַתְּנָא וְאִיתֵּין הֵיכְמָא דְתֵימְרוּן לִי וִיהָבוּ לִי יַת רִיבָא לְאִנְתּוּ: {יג} וְאָתִיבוּ בְּנֵי יַעֲקב יַת שְׁכֶם וְיַת חֲמוֹר אָבוּי בְּחוּכְמָא וּמַלִילוּ בְּגִין דְסָאִיב יַת דִינָה אֲחַתְהוֹן: {יד} וַאֲמָרוּ לְהוֹם לָא נֵיכוֹל לְמֶעֱבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין לְמִתַּן יַת אַחֲתָנָא לִגְבַר דִילֵיהּ עוּרְלְתָא אֲרוּם גְנוּתָא הוּא לָנָא: {טו} בְּרַם בְּדָא נִתְפַּיֵיס לְכוֹן אִין תֶּהֱווֹן כְּוָתָנָא לְמִגְזַר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא: {טז} וְנִיתַּן יַת בְּנָתָנָא לְכוֹן וְיַת בְּנָתֵיכוֹן נִיסַב לָנָא וְנִיתַב עִמְכוֹן וּנְהֵי לְעַמָא חָד: {יז} וְאִין לָא תְקַבְּלוּן מִנָנָא לְמִגְזַר וְנִסַב בְּתוֹקְפָא יַת בְּרַתָּנָא וְנֵזֵיל: {יח} וּשְׁפָרוּ פִּתְגָמֵיהוֹן בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר: {יט} וְלָא אִתְעַכֵּב רַבְיָא לְמֶעֱבַד פִּתְגָמָא אֲרוּם צָבִי בִּבְרַת יַעֲקב וְהוּא יַקִיר מִכּל בֵּיתָא דְאָבוֹי: {כ} וְאָתָא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּרֵיהּ לִתְרַע קַרְתֵּיהוֹן וּמַלִילוּ עִם אִינְשֵׁי תְּרַע קַרְתֵּיהוֹן לְמֵימָר: {כא} גוּבְרַיָא הָאִלֵין שַׁלְמִין אִינוּן עִמָנָא וְיֵתְבוּן בְּאַרְעָא וְיַעַבְדוּן בָּהּ פְּרַקְמַטְיָא וְאַרְעָא הָא פַּתְיַית תְּחוּמִין קֳדָמֵיהוֹן יַת בְּנָתֵיהוֹן נִיסַב לָנָא לִנְשִׁין וְיַת בְּנָתָנָא נִיתֵּין לְהוֹם: {כב} בְּרַם בְּדָא יִתְפַּיְיסוּן לָנָא גוּבְרַיָא לְמֵיתַב עִמָנָא לְמֶהֱוֵי לְעַם חַד בְּמִגְזוֹר לָנָא כָּל דְכוּרָא הֵיכְמָא דְאִינוּן גָזְרִין: {כג} גֵיתֵיהוֹן וְנִכְסֵיהוֹן וְכָל בְּעִירֵיהוֹם הֲלָא דִי לָנָא אִינוּן בְּרַם נִתְפַּיֵיס לְהוֹם וְיֵיתְבוּן עִמָנָא: {כד} וְקַבִּילוּ מִן חֲמוֹר וּמִן שְׁכֶם בְּרֵיהּ כָּל נַפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ וּגְזָרוּ כָּל דְכוּרָא כָּל נַפְקֵי תְּרַע קַרְתֵּיהּ: {כה} וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד הֲווֹ מִתְמַקְמְקִין מִן כֵּיב גוּזְרַתְהוֹם וּנְסִיבוּ תְּרֵין מִבְּנוֹי דְיַעֲקב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה גְבַר סַיְיפֵיהּ וְעָלוּ עַל קַרְתָּא דַהֲוָה יַתְבָא לְרוֹחְצַן וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא: {כו} וְיַת חֲמוֹר וְיַת שְׁכֶם בְּרֵיהּ קְטָלוּ לְפִתְגַם דְחָרֶב וּדְבָרוּ יַת דִינָה מִבֵּית שְׁכֶם וּנְפָקוּ: {כז} מוֹתַר בְּנוֹי דְיַעֲקב עָלוּ לְחַלָצָא קְטוֹלַיָא וּבָזוּ יַת קַרְתָּא דִסְאִיבוּ בְּגַוָוהּ אֲחַתְהוֹן: {כח} וְיַת עַנְהוֹם וְיַת תּוֹרֵיהוֹם וְיַת חֲמָרֵיהוֹם וְיַת דִבְקַרְתָּא וְיַת דִבְחַקְלָא בָּזוּ: {כט} וְיַת כָּל נִכְסֵיהוֹן וְיַת כָּל טַפְלֵיהוֹן וְיַת נְשֵׁיהוֹם שְׁבוּ וּבָזוּ וְיַת כָּל דִבְבֵיתָא: {ל} וַאֲמַר יַעֲקב לְשִׁמְעוֹן וּלְלֵוִי עֲכַרְתּוּן יָתִי לְמִפְקָא שְׁמִי בִּישׁ בְּיַתְבֵי אַרְעָא בִּכְנַעֲנָאָה וּבִפְרִיזָאֵי וַאֲנָא עַם דְמִנְיַן וְיִתְכַּנְשׁוּן עָלָי וְיִמְחוּנַנִי וְאִישְׁתְּצֵי אֲנָא וְאֵינַשׁ בֵּיתִי: {לא} עַנְיָן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי לָא יָאִי לְמֶהֱוֵי מִתְאַמַר בִּכְנִישְׁתֵּהוֹן דְיִשְרָאֵל עַרְלָאִין סְאִיבוּ לִבְתוּלְתָּא וּפַלְחֵי צַלְמִין טָנִיפוּ לִבְרַתֵּיהּ דְיַעֲקב אֱלָהֵין כְּדֵין יָאֵי לְמֶהֱוֵי מִתְאַמַר עַרְלָאִין אִתְקְטִילוּ בְּגִין בְּתוּלְתָּא וּפַלְחֵי צַלְמִין בְּגִין בְּרַתֵּיהּ דְיַעֲקב וְלָא יֶהֱוֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר מְלַגְלֵג בְּמִילֵיהּ עֲלָנָא וּכְאִיתָא מְטַעֲיָיא נַפְקַת בְּרָה דְלֵית לָהּ תְּבוֹעַ יַעֲבֵיד יַת אַחֲתַן אִין לָא עֲבַדְנָא יַת פִּתְגָמָא הָדֵין:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-לד
תרגום ירושלמי: י״ב פּוֹרַן כְּתוּבָּתָא: ל״א עַנְיָין תְּרֵין בְּנוֹי דְיַעֲקב כַּחֲדָא וְאָמְרִין לְיִשְרָאֵל אֲבוּהוֹן לָא יָאִי הוּא דִיהֲוֵי מִתְאַמַר בִּכְנִישְׁתְּהוֹן דְיִשְרָאֵל וּבְבֵית מֶדְרָשֵׁיהוֹן עָרְלִין סְאִיבוּ בְּתוּלָה וּפַלְחֵי צַלְמִין בְּרַתֵּיהּ דְיַעֲקב בְּרַם יָאִי הוּא דְיֶהֱוֵי מִתְאַמַר בִּכְנִשְׁתֵּיהוֹן דְיִשְרָאֵל וּבְבֵית מֶדְרָשֵׁיהוֹן עַרְלִין אִיתְקְטִילוּ עַל עִיסַק בְּתוּלָה פִּלְחֵי צַלְמִין עַל דִסְאִיבוּ לְדִינָה בַּת יַעֲקב דְלָא יֶהֱוֵי שְׁכֶם בַּר חֲמוֹר מִתְגָאֵי בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר כְּאִיתָּא דְלֵית לָהּ אֱנַשׁ תְּבַע עוּלְבָּנָה כֵּן יִתְעֲבֵיד לְדִינָה בַּת יַעֲקב וְאָמְרִין כְּאִיתָּא זָנֵי וְנַפְקַת בָּרָא מַחְשַׁב יַת אֲחָתָן:
רלב"ג על בראשית פרק-לד
רלב"ג: מ״ט:רנ״ז א׳ ויקרא יעקב אל בניו וגומ' עד סוף הפרשה ב׳ והנה דברי זה הספור מבוארים מאד עם מה שקודם לנו בזה מהדברים והנה התועלות המועלות המגיעים מזה הספור הם ט"ו: ג׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיועיל לבניו כפי מה שאפשר לו קודם מותו. ולזה תמצא שהשתדל יעקב בראותו כי הוא הולך למות להודיע לבניו את אשר יקרם באחרית הימים כדי שיקבלו בזה תועלת להשתד' ברע שלא יגיע ובטוב שיגיע באופן היותר שלם: ד׳ התועלת השני הוא במדות. והוא שאיננו ראוי לאדם שיעשה פעולותיו במהירות בזולת השתכלות אם ראוי שיעשו אלו הפעולות אם לא. הלא תראה מה שעשה ראובן מהפעל ההוא המגונה שהיה סבה היותו בלתי מתיישב בפעולותיו והיותו עושה אותם במהירות בזולת השתכלות כמו שביאר לו יעקב כמו שאמר פחז כמים וגומ': ה׳ התועלת הג' הוא במדות. והוא שראוי לאדם להרחיק הפעולות המגונות לפי שכבר ימנעו ממנו טובות רבות. הלא תראה כי ראובן בעבור שנשקע בזה הפועל המגונה ששכב עם פילגש אביו נמנע ממנו היתרון שהיה ראוי להיות נתן לו ונתן לאחיו וזה שכבר נתנה המלוכה ליהודה והבכורה ליוסף: ו׳ התועלת הרביעי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיקל בהריגת האנשים בכעסו עליהם וכל שכן שאיננו ראוי שיהרגם במרמה אבל ראוי לו שיהיה מושל ברוחו. הלא תראה איך גנה יעקב לשמעון ולוי תכונתם מפני שהיה מגיע מכעסם שיהרגו בעבורו מי שיכעסו עליו עד שכאשר לא יוכלו על זה היו משתדלים בהריגתם בערמה כמו שתפרסם מעניין שכם: ז׳ התועלת החמישי במדות. והוא שאין ראוי להניח מקובצין יחד כמו אלו האנשים המתפעלים מהדברים המכעיסים זה האופן החזק מההפעלות כי הם ישחיתו עצמם וזולתם במה שיעזרו קצתם לקצת לקלות השמעם וזה לזה להרע לאנשים ולזה בחר יעקב שיהיו שמעון ולוי מפוזרים בין שבטי ישראל כי זה יותר טוב להם: ח׳ התועלת הששי בדעות. והוא שהרע שיודע לנביא שיגיע לאיש מה שאיננו מחוייב שיגיע לו כי כבר אפשר שתדבק השגחתו יתעלה בו ויצילהו מהרע ההוא ולזה אמר הנביא כאשר ראה הרע הנכון לבא לשמשון מפני חמדו הנשים שהוא מקוה ליעושת השם שיצילהו מהרע ההוא לפי מה שאפשר: ט׳ התועלת השביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שלא יהיה נמשך אחר התאוות הגופייות כפי מה שאפשר כי מפני זה יגיע לשלמות האנושי ויגיע לו ההצלחות האנושייות שבהם יותר טובות מן הגופיות ולה תמצא כשבירך יעקב יוסף באלו הברכות הנפלאות באר בדבריו שכבר זכה אל אלו הברכות מפני היותו נזיר אחיו: י׳ התועלת השמיני הוא במדות. והוא שראוי למי שיכוין אל תכלית מה שידקדק בהגעתו ביותר שלם שאפשר שיהיה בו בטוח שיגיע לו הכלית ההוא אשר כיון אליו ולזה תמצא כי מפני שהיה רצון יעקב להקבר אצל אבותיו דקדק בהודעת המקום לבניו ואמר להם שהמערה ההיא בשדה עפרון החתי ואח"כ הוסיף לתארה כשהיא בשדה המכפלה אצל ממרא שהיא בארץ כנען כדי שלא יטעו במקום ההוא ולפי שהיה אפשר שישיגם מחלוקת בעניין זאת הקבורה מזרע עפרון הודיע אותם שכבר קנה אברהם זאת המערה עם השדה לאחוזת קבר והודיע אותם שכבר החזיקו בו ונקברו שם אברהם ושרה ויצחק ורבקה ולאה והודיעם עם זה שבני חת כלם הסכימו בזה שיהיה זה השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר שאברהם קנה מהם זה ובזה ימלטו שלא ישיגם מחלוקת בזאת הקבורה מאנשי הארץ ההיא: י״א התועלת התשיעי הוא במדות. והוא שראוי שיעמוד האדם במצב נכבד כשיאמר הדברים הנכבדים ולא יקל בהם שיאמר אותם שוכב על המטה ולזה תמצא שכבר היה יושב יעקב באמרו אלו הדברים ואחר כך אסף רגליו אל המטה ושכב בה: י״ב התועלת העשירי הוא במדות. והוא שראוי לשלם שיתאונן ויבכה במות מולידיו בשעור ראוי ואעפ"י שזה הוא סוף כל אדם כי בזה מהכבוד להורים מה שראוי עם שהוא ראוי שידאג בהפקד מי שגמלהו טוב ונכון לשלם שלא יפליג בזה הפעל יותר מהראוי כמו שהיו עושים הקודמים שהיו שורטים בשרם על המת ולזה ספר שכבר בכה יוסף אביו ולא רצה להשתדל בשום ענין עד שעברו ימי בכיתו ואז דבר אל בית פרעה שישתדלו עם פרעה שיתן רשות ללכת לקבור אביו כאשר השביעהו ושכבר עשה לאביו אבל שבעת ימים ולא הפליג בזה הפועל לעשות יותר מזה השעור עם היות אביו בתכלית השלמות: י״ג התועלת האחד עשר הוא במדות. והוא שראוי לאדם שינהג כבוד בגוף הוריו אחר המות כפי מה שאפשר. ולזה תמצא שנשק יוסף לאביו אחר מות וצוה לחנטו והעלה עמו נכבדי ארץ מצרים ורכב ופרשים לכבוד אביו ללוותו: י״ד התועלת השנים עשר להודיע מעלת יעקב אצל אנשי מצרים עד שכבר בכו אותו במצרים שבעים יום וספדו ההולכים עם יוסף מנכבדי ארץ מצרים הספד גדול מאד בגרן האטד על יעקב עד שכבר היה נקרא מפני זה שם המקום ההוא אבל מצרים וזה ממה שהיה מעיד על אמתת זה הספור: ט״ו התועלת השלש עשר הוא במדות. והוא שראוי להשתדל בהגעת השלום לפי מה שאפשר לפי שתועלתו נפלא מאד בקבוץ המדיני ובקבוץ הבית. ולזה אין ראוי שיקפיד האדם אם ישים כלי להגעת השלום הפועל אשר בו גנות מה כמו העניין בדבר הכזב כי אין ראוי שירוחק הכזב שיגיע ממנו כמו זה התכלית הנכבד ולזה תמצא ששמו אחי יוסף כלי להגעת השלום הספור הכוזב שספרו לו מאביהם ולזאת הסבה אמרו רז"ל שמותר לשנו' מפני השלום ובמקום אחר אמרו מצוה לשנות מפני השלום: ט״ז התועלת הארבע עשר הוא במדות. והוא שראוי לאדם ירא ה' שימחול בקלות למי שגמלהו רע כאשר יבקש המחילה ממנו ושישוב עמו במדרגת האהבה אשר היה עמו אם לא גמלהו רע. הלא תראה שיוסף מחל לאחיו הרע שגמלהו תכף שבקשו המחילה ממנו ואמר להם שלא ייראו כי הוא ירא השם וזה ממה שיורה שאין מחק הירא השם שלא ימחול לגומלים אותו רע כשיבקש מחילה ממנו וישתדל אחר זה לקחת נקמה ממנו והראה להם שהוא באהבה עמהם כאלו גמלוהו טוב עד שקבל עליו לכלכל אותם וטפם ולא הסתפק בזה אבל רצה לישב דעתם ולהראות להם שהם לא פשעו בזה כי מהשם יתעלה היתה סבה למען עשה ביום הזה להחיות עם רב: י״ז התועלת החמשה עשר הוא להודיע שהאיש הטוב יגמלהו ה' טובות גם בזה העולם. ולזה ספר שכבר ראה יוסף דור חמישי לו עם שכבר העירנו בזה אל קיום הייעוד שיעד יעקב ליוסף שבניו ידגו לרוב בקרב הארץ ושכבר יגדל אפרים יותר ממנשה ולזה השביע יוסף את בני ישראל שיעלו עצמותיו ממצרים כאשר יפקוד השם יתעלה אותם והעלה אותם לארץ כנען לסבה בעינה אשר רצה יעקב שתהיה קבורתו בארץ כנען. ולא צרה שתהיה קבורתו במערת המכפלה כי היה יותר נאות שיקברוהו בנחלת בניו כדי שישאר שם זכרו וכן עשו לו בני ישראל או רוצה לומר שהם קברו עצמותיו בשכם אשר היה לבני יוסף לנחלה כמו שנזכר בסוף ספר יהושע ולזאת הסבה שספר שם שכבר קברו אלעזר בגבעת פינחס בנו כי זה הוא מהראוי רצוני שיהיה זכר האדם אחריו במקום שיהיו בו בניו כי הם יזכרו אותו תמיד. ולזאת הסבה גם זכר יעקב ליוסף שכבר קבר רחל בדרך אפרת לפי שכבר ידע בנבואה שיהיה המקום ההוא לבניה ואולם יעקב שהיו כל השבטים בניו רצה להקבר גם כן עם האבות שהם גם כן משותפים עם כל השבטים וידמה של זאת הסבה נקברה שם לאה מצד רבוי השבטים אשר נסתעפו ממנה היתה כמו משותפת לשבטים והנה השבעת יוסף היתה לישראל שיצוו הבאים אחריהם דור אחר דור להעלות עצמותיו משם עמהם בעלותם מן הארץ ההיא ולזאת הסבה רצה שישימוהו בארון במצרים כדי שלא יקבר שם כי יקשה אחר זה להעלות עצמותיו משם אלו היה נקבר שם: י״ח הנה זהו שיעור מה שראינו להזכירו בכאן מהתועלות הנכללות בזה הספר בהשלימו ונשלם לנו הבאור במה שכללו בזה הספר והוא מבואר שכבר ימצאו בספורי זה הספר תועלות נכפלות ואין בזה מותר אצל התורה לפי שאלו התכונות המדותיות והפנות העיוניות נלמד אותם מספורי התורה ע"ד העדות וכל מה שהיה העדות יותר נכפל תישב יותר ההאמנה בדברים אשר הווה להם עדות ועוד שאין כל תועלות הספור נכפלות ואם היה שתהיינה קצתם נכפלות ואפשר שיצאו מאלו ספורים תועלות אחרות זולת מה שזכרנו אלא שכאשר רצינו למנות מהם הם התועלות שזכרנו: י״ט והנה היתה השלמת ביאור זה הספר בי"ז יום לירח מרחשון בשנת תשעים לאלף הששי. יתברך ויתעלה אל אשר עזרנו ברחמיו וברוב חסדיו על כל ברכה ותהלה אמן אמן סלה: כ׳ נשלם ספר בראשית והוא ספר ראשון לאדם מערכי לב ומהשם מענה לשון
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il