בראשית פרק-כ – עם 26 מפרשים

{א} וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּֽין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָֽר: {ב} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָֽה: {ג} וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּֽחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָֽאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּֽעַל: {ד} וַֽאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּֽהֲרֹֽג: {ה} הֲלֹא הוּא אָֽמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִֽיא גַם הִוא אָֽמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹֽאת: {ו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָֽאֱלֹהִים בַּֽחֲלֹם גַּם אָֽנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָֽבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָֽאֶחְשׂךְ גַּם אָֽנֹכִי אֽוֹתְךָ מֵֽחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹֽא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶֽיהָ: {ז} וְעַתָּה הָשֵׁב אֵֽשֶׁת הָאִישׁ כִּֽי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּֽעַדְךָ וֶֽחְיֵה וְאִם אֵֽינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָֽךְ: {ח} וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּֽירְאוּ הָֽאֲנָשִׁים מְאֹֽד: {ט} וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּֽי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַֽעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵֽעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִֽי: {י} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּֽה: {יא} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַֽהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּֽי: {יב} וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּֽׁה: {יג} וַיְהִי כַּֽאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָֽאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּֽעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הֽוּא: {יד} וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַֽעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּֽוֹ: {טו} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵֽׁב: {טז} וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָֽחַת: {יז} וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָֽאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵֽדוּ: {יח} כִּֽי עָצֹר עָצַר יְהֹוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָֽם: (ס)

רש"י על בראשית פרק-כ

רש"י: {א} ויסע משם אברהם. כשראה שחרבו הכרכים, ופסקו העוברים והשבים, כ נסע לו משם. דבר אחר להתרחק מלוט, שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו (ב"ר נב, ד.): {ב} ויאמר אברהם. כאן לא נטל רשות, אלא על כרחה שלא בטובתה, לפי שכבר לוקחה לבית פרעה על ידי כן: אל שרה אשתו. על שרה אשתו, וכיוצא בו אל הלקח ארון וגו' (שמואל- א ד, כא.), ואל מות חמיה, שניהם בלשון על: {ד} לא קרב אליה. המלאך מנעו, ל כמו שנאמר לא נתתיך לנגוע אליה: הגוי גם צדיק תהרוג. אף אם הוא צדיק תהרגנו, שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה, אף אני אומר שהרגתם על לא דבר, כמו שאתה אומר להרגני: {ה} גם היא. לרבות עבדים וגמלים וחמרים מ שלה את כולם שאלתי ואמרו לי אחיה הוא: בתם לבבי. שלא דמיתי לחטוא: ובנקיון כפי. נקי אני מן החטא, שלא נגעתי בה: {ו} ידעתי כי בתם לבבך וגו'. אמת שלא דמית מתחלה נ לחטוא, אבל נקיון כפים ס אין כאן. (הדא אמרה משמוש ידים יש כאן): לא נתתיך. לא ממך היה שלא נגעת בה, אלא חשכתי אני אותך מחטוא, שלא נתתי לך כח, וכן ולא נתנו אלהים (בראשית לא, ז.), וכן ולא נתנה אביה לבוא (שופטים טו, א.): {ז} השב אשת האיש. ואל תהא סבור שמא ע תתגנה בעיניו ולא יקבלנה, או ישנאך, ולא יתפלל עליך. (אמר לו אבימלך ומי מפרסמו שלא נגעתי בה, אמר לו): כי נביא הוא. ויודע שלא נגעת בה, לפיכך ויתפלל בעדך (בבא קמא צב.): {ט} מעשים אשר לא יעשו. מכה אשר לא הורגלה לבא על בריה פ באה לנו על ידך, עצירת כל נקבים של זרע, ושל קטנים, ורעי, ואזנים וחוטם: {יא} רק אין יראת אלהים. אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא או אחותך היא (בבא קמא שם): {יב} אחותי בת אבי היא. ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבות לעובדי עבודת אלילים, וכדי לאמת דבריו צ השיבו כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הן כבנים, והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט, כי אנשים אחים אנחנו: אך לא בת אמי. הרן מאם אחרת היה: {יג} ויהי כאשר התעו אותי וגו'. אונקלוס תרגם מה שתרגם, ויש לישב עוד דבר דבור על אופניו, כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום, וידעתי שאעבור במקום רשעים, ואומר לה זה חסדך וגו': כאשר התעו. לשון רבים, ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים, אשר הלכו אלהים, אלהים חיים, אלהים קדושים, וכל לשון אלהים לשון רבים, וכן ויקח אדוני יוסף, אדוני האדונים, אדוני הארץ, וכן בעליו יומת, והועד בבעליו. ואם תאמר מהו לשון התעו, כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע (בראשית כא, יד.), תעיתי כשה אובד (תהלים קיט, קעו.), יתעו לבלי אוכל (איוב לח, מא.), יצאו ויתעו לבקש אכלם: אמרי לי. עלי, וכן וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו, ז.), על אשתו. וכן ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג.), כמו על בני ישראל. פן יאמרו לי אשה הרגתהו (שופטים ט, נד.): {יד} ויתן לאברהם. כדי ק שיתפייס ויתפלל עליו: {טו} הנה ארצי לפניך. אבל פרעה אמר לו הנה אשתך קח ולך, לפי שנתירא, שהמצרים שטופי זמה: {טז} ולשרה אמר. אבימלך לכבודה, כדי לפייסה, ר הנה עשיתי לך כבוד זה, נתתי ממון לאחיך, שאמרת עליו אחי הוא, הנה הממון והכבוד הזה לך כסות עינים: לכל אשר אתך. יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאילו השיבותיך ריקנית, יש להם לומר, לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך, יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס: ואת כל. ועם כל באי עולם: ונכחת. יהא לך פתחון פה להתוכח, ולהראות דברים נכרים הללו, ולשון תוכחה בכל מקום, ברור דברים, ובלע"ז אשפורפי"ר, ואונקלוס תרגם בפנים אחרים, ולשון המקרא כך הוא נופל על התרגום, הנה הוא לך כסות של כבוד על העינים שלי ששלטו בך, ובכל אשר אתך, ועל כן תרגומו וחזית יתיך וית כל דעמך. ויש מדרש אגדה, אבל ישוב לשון המקרא פירשתי: {יז} וילדו. כתרגומו ואתרוחו, נפתחו נקביהם והוציאו, והיא לידה שלהם: {יח} בעד כל רחם. כנגד כל פתח: על דבר שרה. על פי דבורה ש של שרה:

רמב"ן על בראשית פרק-כ

רמב"ן: {ב} ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא. לא היה זה כמו במצרים כי שם בבואם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה היא ויהללו אותה אל השרים ואל המלך כי אנשי זמה הם אבל המלך הזה תם וישר גם אנשיו טובים רק אברהם חשד אותם והיה אומר לכל אחותי היא

"וישלח אבימלך ויקח וגו'" – הנה זה פלא שהיתה שרה אחרי בלותה יפה עד מאד יקחוה המלכים כי בהלקחה אל פרעה אם היתה בת ששים וחמש אפשר שהיה עליה תארה אבל אחרי בלותה וחדל ממנה האורח פלא הוא ואולי חזרה לנערותיה כאשר בישרה המלאך כדברי רבותינו (ב"מ פז) {יב} וגם אמנה אחותי בת אבי. לא ידעתי טעם להתנצלות הזה כי גם אם אמת הדבר שהיתה אחותו ואשתו וברצותם באשה אמר להם אחותי היא להטעותם בדבר כבר חטא בהם להביא עליהם חטאה גדולה ואין חילוק והפרש כלל בין שהדבר אמת או שקר ואולי מפני שאמר אבימלך מה ראית כי עשית את הדבר הזה לומר מה ראית בי חטא או רשע שפחדת ועשית כן כי אני לא נסיתי לקחת נשים מבעליהן אז ענה אברהם אני לא ידעתי אתכם אך חשבתי אולי אין יראת אלהים במקום הזה כי רוב מקומות העולם אין בהם יראת אלהים ולכן מעת צאתי מארצי ולכתי בעמים כאיש תועה ולא ידעתי אל איזה מקום נבוא התניתי עמה לאמר כן בכל מקום כי הדבר אמת וחשבתי לי בו הצלת נפש ולא החלותי בדבר בבואי בארצכם כי לא ראיתי בכם עון אשר חטא

"וגם" – אמנה אחותי בת אבי טענה אחרת אמר אני לפי דרכי אמרתי כן שהוא אמת וחשבתי אם אולי יחפצו בה ישאלוני אם היא גם אשתי כיון שלקחוה עבדיך ולא שאלוני דבר אמרתי גם במקום הזה אין יראת אלהים והחרשתי ויתכן שהיה התנאי הזה דברו עמה בבואם במצרים אף על פי שאמר "כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי" או שחזר וזרז אותה שם במצרים בשעת מעשה כאשר פירשתי (לעיל יב יא) ודעת רבי אברהם כי כל אלה דברים לדחות את אבימלך {טז} הנה נתתי אלף כסף לאחיך. היו הצאן והבקר והעבדים שנתן לו שוים אלף כסף ואמר לשרה הנה נתתי ממון רב לאחיך הנה הכסף לך כסות עיני כל המביטים ביפיך כי את עיניהם ואת ראשיהם החוזים יכסו מהביט בך ומהביט בכל אשר אתך אפילו בנערותיך ושפחותיך והנה לטובתך נתפשת בביתי כי ייראו ממך ויכסו עיניהם מראות בך באמרם המלך פדה נפשו על שלחו יד באשת הנביא והגיד הכתוב שפייס את אברהם בממון ואת שרה בדברים שלא יענש באחד מהם ואמר כי שרה לא נתפייסה לו אבל עם כל זה היתה מתוכחת עמו בטענות לאמר שלא תמחול לו ובשבחה דבר הכתוב ואברהם נתפייס ויתפלל עליו והוא כלשון ועם ישראל יתוכח (מיכה ו ב) אך דרכי אל פניו אוכיח (איוב יג טו) שם ישר נוכח עמו (שם כג ז) ויתכן שיהיה "אלף כסף" אלפי כסף ממון רב כיד המלך וכן הקטן יהיה לאלף (ישעיהו ס כב) לעם רב וכן השיבו נא להם כהיום שדותיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם ומאת הכסף והדגן והתירוש והיצהר אשר אתם נושים בהם (נחמיה ה יא) מאות רבות ממון גדול {יז} וילדו. אם הלשון כפשוטו ושב לאשתו ואמהותיו כי עצר ה' בעד רחמם תימה הוא כי נראה כי גם בלילה הראשון אשר לוקחה שרה לבית אבימלך ולא קרב אליה עדיין בא אליו האלהים בחלום ובבקר השכים וקרא לעבדיו גם לאברהם ומתי היה להם עצר רחם אולי היו על פרקן ואחזום חבלי יולדה ולא יכלו להמליט ואולי אברהם איחר תפלתו ימים רבים והנה רפואות אבימלך גם חליו לא נתפרשו ולשון רש"י וילדו ואתרוחו נתפתחו נקביהם והוציאו והוא לידה שלהן בעד כל רחם כנגד כל פתח ואין זה נכון כי אם נאמר ב"וילדו" שהוא יציאת החוץ שמצינו לידה בענינים רבים כגון הרה עמל וילד שקר (תהלים ז טו) לדת חק (צפניה ב ב) מה ילד יום (משלי כז א) מה יולידו ויחדשו הימים אבל מלת "רחם" לא תבא על פתח אחר ואין טענה מן בגיחו מרחם יצא (איוב לח ח) שהוא כנוי כמו בטן האדמה (שם א כא) ודעת אונקלוס איננה כדברי הרב כי הוא שתרגם "ואתרוחו" עשה "רחם" כפשוטו "פתח ולדא" אלא שרצה לכלול גם אבימלך במלת וילדו ולשון בראשית רבה (נב יג) כי עצור עצר ה' עצירה בפה עצירה בגרון עצירה בעין עצירה באוזן עצירה מלמעלה עצירה מלמטה והמדרש הזה להם מיתור לשון הכפל עצור עצר לא שיפרשו כל רחם כל נקב והנכון בעיני כי מיום אשר נלקחה שרה לקה אבימלך באברי התשמיש ולא יוכל לשמש וזהו לא נתתיך לנגוע אליה כי הנגיעה והקריבה בנשים הוא על התשמיש כענין אל תגשו אל אשה (שמות יט טו) ואקרב אל הנביאה (ישעיהו ח ג) ואשתו ואמהותיו שהן מעוברות עצר בעד רחמן ולא יכלו להמליט כי "עצירת רחם" הוא שלא תהר כדרך וה' סגר רחמה (שמואל א א ה) אבל "עצירה בעד הרחם" הוא שלא תלד כלשון גדר בעדי ולא אצא (איכה ג ז) ועמדה שרה בביתו ימים ולא שב אבימלך מדרכו הרעה כי לא הבין עד שבא אליו האלהים בחלום והודיעו ולא פירש הכתוב חולי אבימלך והזכירו ברמז דרך מוסר וכבוד לשרה ואחרי תפלת אברהם נרפא אבימלך ואשתו ואמהותיו וילדו הנשים

אור החיים על בראשית פרק-כ

אור החיים: {א} וה' פקד וגו' כאשר אמר. פי' לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חבירו וכו' וזולת זה לא היה נפקד וזה ימעיט ח"ו ההבטחה שאמורה בתחילת הפרשה אלא כאשר אמר:

עוד לעולם כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו והוא אומרו כאשר אמר פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להיטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת. ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות למה שפירשנו:

ויעש ה' וגו' כאשר דבר. טעם שכפל לומר ויעש וגו', יכוין לפי דבריהם ז"ל (תנחומא) בפסוק כעת חיה ששרט לה המלאך שריטה בכותל כשיגיע השמש למקום זה ולשרה בן, והוא שהודיע הכתוב שנתקיים מאמר המלאך הדובר אליה בדקדוק הזמן:

עוד יכוין הכתוב ע"פ מה שפירשתי בפסוק (לעיל י"ח י') בן לשרה אשתך שבא מצד הנוקבא ולסיב' זו הוצרך לעקידה, וידוע הוא כי זו היא סיבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה' על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא כאומרו (לד י"ז י"ט) אבל שרה אשתך יולדת, לזה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר וידוע הוא כי הדיבור קשה והוא שלא ילדתו שלם בשלימות הצריך ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסיבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב למועד אשר דבר אתו וגו': {ב} ותהר ותלד שרה לאברהם בן. אמר ותהר יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פנ"ג) בית מטרון לא היה לה, לזה מודיע כי היה נס גם בהריון. ואומרו לאברהם רמז בן זה לאברהם ולא ישמעאל לאברהם כי לא יקרא שמו בן אברהם דכתיב (כ"א י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע. והגם שמצינו שאמר הכתוב (ט"ז ט"ו) ותלד הגר לאברם בן, שם נקרא שמו אברם אבל אחר שנעקר שם אברם שלא יזכר עוד שם זה עליו אלא אברהם ישמעאל אין לו ליקרא בן אברהם. ואולי כי לזה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות יג) טעם הקפדתו יתברך כי כשיקרא לו אברם מיחס אליו ישמעאל לבן וה' אמר כי ביצחק יקרא לך זרע ואין זה אלא כשיעקר שם אברם, וטעם זה אינו ביעקב לזה הגם שנקרא ישראל אין קפידא שיקרא יעקב. ועיין מה שכתבתי בפסוק (לקמ' לה) לא יקרא וגו' ותמצא טעם אחר:

לזקניו טעם ההודעה גם אומרו לזקוניו ולא אמר לזקנתו, למה שכתבנו כי היה חסר בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד ולא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא יכוין הכתוב כי ילדה אז וגם ילדה בו הכנת לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם כי יש לך לדעת כי מן ההחלט הוא להשיג אדם בעולם הזה דבר חדש אם לא יקדים הכנת המקבל כידוע לחכמי אמת ואם לא היתה ליצחק אלא הנפש שמעלמא דנוקבא והיה חסר הכנת הקבלת נפש מעלמא דדכורא לא תועיל לו העקידה וזה הוא שדקדק לומר ותלד וגו' הודיע שילדה לב' זמני זקנתו הא' הוא עת לידתו והב' היא הכנה לעת זקנה אחרת של אברהם שהוא זמן העקידה. או ירמוז לזקוניו זקנתו וזקנת אשתו על דרך אומרו אחרי בלותי וגו' ואדוני זקן: {ג} בנו הנולד לו אשר וגו'. פירוש להיות שיש לו בן אחר שהוא ישמעאל לזה אמר הנולד לו לדבר הנאות לו להקראות עליו לתכלית תאותו מה שלא אמר הכתוב כן בלידת ישמעאל. ואומר אשר ילדה לו שרה רמז למה שהיו מתפללין תמיד אברהם היה אומר כל הזרע שלי יהיה מצדקת זו ושרה גם היא וכו', כנגד תפלתה אמר ילדה לו, וכנגד תפלתו אמר שרה:

עוד ירצה לתת טעם לקריאת שמו יצחק לצד שילדה הזקנה לזקן, וכן הוא אומר (פסוק ו) צחוק עשה לי וגו': {יא} על אודות בנו. פי' לבל יצא לתרבות רעה וישתקע באמונות רעות בצאתו מבית אביו וסוף כל סוף בנו הוא:

עוד ירצה על אודות בנו אשר ייחסה אותו שרה להגר כאומ' האמה ואת בנה וגו' בן האמה, ובא הקב"ה והצדיק דברי שרה ואמר לו כל אשר וגו' שמע בקולה ואל תחשוב אותו בנך והוא אומרו על הנער וגו' עקר לו שם בנו ואמר לו כי ביצחק יקרא לך וגו' ובן זה על שם אמו יקרא, והוא אומרו וגם את בן האמה וגומר. ותמצא שחזר אברהם והודה לדבריה דכתיב וישכם אברהם וגו' ואת הילד וגו' ולא אמר ואת בנו כי העיד הכתוב על אברהם: {יד} על שכמה ואת הילד. פירוש גם אותו שם על שכמה להיות שלא היה רוצה לצאת מבית אביו לזה עקדו כילד ושמו על שכמה וגירשה: {כד} ויאמר אברהם אנכי וגו'. פירוש יש להשיבך על טענתך שאמרת כחסד וגו' אלא שאני חפץ בדבר אשבע:

עוד ירצה להיות שרצה להוכיחו על אודות באר המים כאמור בסמוך חש שיחשוב שמשיבו לסתור חסדו ולבלתי ישבע, לזה הקדים לומר אנכי אשבע ואחר כך הוכיחו על וגו':

עוד יכוין לומר אנכי אשבע פי' על עצמו, לא ארע לך וגו', ונתכוין לשלול חיוב בנו:

או ירצה כי הוא ישבע וישביע בניו על ג' דורות אלו, והניקוד יוכיח: {כו} ויאמר אבימלך וגו' וגם אנכי וגו'. צריך לדעת למה חזר לומר וגם אנכי:

ויראה בדקדוק עוד אומרו לא ידעתי מי עשה וגו' למה לא הספיק לומר לא ידעתי והדבר מובן שחוזר לדברי אברהם:

אכן הכונה היא שהוא ידע שגזלו מאברהם באר המים אבל לא ידע מי ומי הגוזלים, ומעתה יאמר אברהם שעליו היה לבקש מי ומי עושי רשעה, לזה השיב שגם אברהם עשה שלא כהוגן שלא הודיע הדבר למלך, והיה יושב ומצפה קבלת אברהם ואז היה עושה לו דין, ולצד שאברהם לא החשיבו גם הוא לא ידע, והוא אומרו וגם אנכי לא שמעתי וגו' פי' לא בקשתי לדעת ונשאר מושלל הידיעה עד היום שהודעתני אתה:

כלי יקר על בראשית פרק-כ

כלי יקר: {א} ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו'. באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי, הוסיף לומר אשר חי כי היה איש חי רב פעלים בידיעת ה' כל ימי חייו, כי בן ג' שנים הכיר בוראו, מה שאין כן בישמעאל שעשה תשובה בבואו בימים, ובשרה לא נאמר אשר חיתה כי האשה יש לה צער לידה והריון ורשות בעלה עליה ואין כל ימיה נקראו חיים. וי"א שאברהם לא חי כל ימיו הקצובים לו שהרי נחסרו מן ימיו חמש שנים כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה לכך נאמר אשר חי כי אלו השנים היה חי מכלל שיש עוד ימים אחרים שהיו ראוין אליו כפי טבעו ולא היה חי בהם לפי שנתקצרו ימיו כאמור.

ומה שנאמר במספר גדול, שנה שנה לשון יחיד, מאה שנה ועשרים שנה, ובמספר קטן שנים, ושבע שנים, לפי שהחסידים אע"פ שכל ימיהם שלימים מ"מ יותר הם קונין שלימות בשנים האחרונים הקרובים לשערי מות מבימים הקודמים, הן מצד שזקני ת"ח מוסיפין חכמה, הן מצד שאז הם הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי, על כן כל השנים הקודמים הם נחשבים לשנה אחת בערך השנים האחרונים לפי שמצד ריבוי השלימות שנקנה בהם, גם השנים דומות למרובות לכך נאמר לשון זה גם באברהם ויצחק ואצל ישמעאל אתי שפיר יותר מככולם כי עשה תשובה סוף ימיו.

דבר אחר, לפי שימים האחרונים הם ימי צער כמ"ש (קהלת יב.א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. על כן נקראו שנים האחרונים לשון רבים לפי שהם ימי צער, אבל השנים הראשונים נמשלו לימים אחדים באהבתו אותם. {ב} ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון. בילקוט מסיק שהיה למקום זה ארבע שמות ואלו הן. אשכול, ממרא, קרית ארבע, חברון, ואמרתי ליתן טוב טעם ודעת על ד' שמות אלו, לפי שמקום זה הוקצה לקברות על כן נקרא בד' שמות המורים על ארבע דרכים שהמיתה מצויה בהם. כי יש מיתה שהאדם מת בחטאו, כמ"ש (במדבר כז.ג) כי בחטאו מת. ויש מיתה בעון אחרים, כמו הבנים הנתפסים בעון אביהם, וצדיק הנתפס בעון הדור. ויש אשר בלי עון ירוצון מן העולם, מצד המיתה הטבעית ופירוד ד' יסודות, כי זה דבר טבעי שכל מורכב סופו להפרד. ויש מיתת נשיקה והוא מיתת הצדיקים שמתים בנשיקה, והוא לשון חיבור, וענינה כאשר תעלה מחשבתם ונשמתם ותדבק למעלה בשכל הפועל, כיון שעלה שוב לא ירד, כי תשאר נשמתו מחוברת שמה.

וכנגדם באו ד' שמות אלו, ההולכים על מיני מיתה אלו. ממרא, כנגד המת בחטאו מלשון ממרים הייתם עם ה' ומלשון זקן ממרא. אשכול, כנגד המת בעון אחרים הנעשין שכולים ממנו, כי הקובר בניו קרוי שכול, כמו שנאמר (בראשית כז.מה) למה אשכל גם שניכם יום אחד. כי זה החוטא ורב מרי נשאר שכול ויחידי מן זה אשר הומת בעונו, על כן קראו למקום ההוא אשכול, על אודות השכול אשר כרתו מן העולם בעונו של זה. קרית ארבע, על שם המיתה הטבעית, פירוד ד' יסודות, כי האדם עיר קטנה וקרית ארבע. חברון, על שם החיבור ומיתת נשיקה. ומיתת הצדקת שרה לא היתה מצד שני מינים הראשונים שיש בהם צד עון, אלא מצד שני המינים אשר בלי עון ירוצון, לכך נאמר ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון לא הזכיר כי אם שני שמות אלו, לפי שמיתתה היתה ממינם דהיינו על ידי פירוד ארבע יסודות ובנשיקה וחיבור כאמור.

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. מלת לשרה הכניס בין הדבקים, כי היה לו לומר לספוד ולבכותה לשרה, גם כולו מיותר כי היה לו לומר לסופדה ולבכותה, גם בכל מקום הבכי קודם להספד וכאן מוחלפת השיטה, כי בכל מקום ג' לבכי ז' להספד. (מו"ק כז:) ונראה לפי שבכל מת, האבל הולך ומתמעט כי ברבות הימים הכל נשכח, אמנם צדקת זו בכל יום ויום הרגישו ביותר בהעדר שלה, מצד העדר תורתה ומעשיה הטובים שנאבדו לדורה, על כן הקדים ההספד לבכי. ועוד אמרו רז"ל (סנהדרין כב.) כל מי שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו כו'. על כן מתחילה בא לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה כי ידע שעלתה לה למרום למקום יקר ונכבד מאשר היתה בו בארץ מאפליה זו (ע"פ ירמיה ב.לא) ואח"כ בכה על בהמ"ק שנחרב בימיו כי גם מלאכי שלום מר יבכיון על חורבנו, וכן דרשו עליו פסוק ודמוע תדמע עיני וגו'. (שם יג.יז) וע"כ הפסיק במלת לשרה לפי שהבכי היה על שנדמה לו כאילו נחרב המקדש בימיו אשר היה גבהו מאה מה, על כן בא הרמז בכ"ף קטנה כי כ"ף עולה מאה, ור"ל כאילו נתמעטו אותן מאה אמה ונעשו קטנים. וזה רמז יקר.

ובגמרא דסנהדרין (מו:) איבעי להו הספדא יקרא דחיי או דמותא ומסקנא שהספדא יקרא דמותא, לכך נאמר לספוד לשרה, להורות שההספד יקרא דידה הוא. ד"א הזכיר לשרה לומר לך שעל עצמותה לא הספיד כי ידע שרק הערב שמשה היה בעוה"ז אבל אוכלת היא בתרומת פרי מעשיה לעולם הבא, רק על שמה הספיד כי היתה שרה על כל העולם בחכמתה, ואוי לדורה שאבדו שררה זו מצד חכמתה ומעשיה אבל לבכותה בכה בכי קטן, מצד שצדקת היתה והיתה מסתפקת במלא כף נחת קטנה, על כן הם אוכלים בעוה"ז ונוחלין העולם הבא, ולפיכך אינן בכלל עונש כף הקלע כמ"ש (ש"א כה.כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים וגו'. ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע דהיינו בגיהנם.

ד"א שרמז בכ"ף קטנה שמתה בעטיו של נחש אשר גרם מיתה לאדם שנברא מקצה השמים עד קצהו, ובחטא הנחש נתמעט והעמידו על מאה אמה, שנאמר (תהלים קלט.ה) ותשת עלי כפכה, כ"ף היינו מאה, ולפי שנתמעט והועמד על מספר כ"ף, מאז נחלש כחו ונעשה מוכן למיתה. {טז} וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו כתב בעל הטורים לפי שהיה רע עין ועפרן חסר וי"ו עולה למספר ר"ע עי"ן. וטעמו של דבר לפי שאמרו רז"ל (ב"ב ט:) כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו', וכל מי שרעה עינו באחיו האביון ואינו נותן לו כלום אינו מתברך בשש ברכות אלו, על כן חסרה וי"ו דעפרן כי מצד שהיה רע עין חסרו ממנו ששה ברכות אלו. ורז"ל אמרו (סוטה לח:) אין נותנין כוס של ברכה כי אם לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט.) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. ומכל מקום מראה שניהם אמת ר"ל הקרי והכתיב כי מי שהוא טוב עין מברך לאחרים בעין יפה, על כן יבורך גם הוא בשש ברכות כהוראת וי"ו של יבורך כי הוא כתיב מלא.

ותדע עוד. כי רע עין עולה למספר ד' מאות ע"כ מצינו בארבע מקומות מספר ד' מאות אצל בעל עין רע. א' בעפרן שהיה רע עין על כן לקח ד' מאות שקל כסף. ב' אצל אחי יוסף שהיה עינם רעה באחיהם יוסף הצדיק ונתקנאו בו עבור כתונת הפסים שעליו עי"כ נתגלגל הדבר וירדו למצרים והיו ד' מאות שנה בגירות ועינוי ועבדות. ג' אצל עשו שרעה עינו באחיו יעקב ונתקנא בו על הברכות אשר ברכו אביו כי על כן אמר יעקב וריוח תשימו בין עדר לעדר כדי למלאות עיניו של אותו רשע על כן בא עשו וארבע מאות איש עמו. ד' נבל הכרמלי היה איש כילי ורע עין כנודע, על כן בא עליו דוד עם ארבע מאות איש לשלם לו כמדתו.

ספורנו על בראשית פרק-כ

ספורנו: {א} וישב בין קדש ובין שור. בין ב' עירות גדולות כדי לקרא בשם כשם ה' אל עולם כמו שעשה אחר כך להגביר ברית לרבים: {ג} ויבא אלהים אל אבימלך. כענין שנאמר בלבן ובבלעם ולא נזכר בהם אז וירא אליו ולא מראות אלהים ולא דבור כמו שנזכר באבות ובשאר הנביאים כאמרו כמראה אליו אתודע בחלום אדבר בו כי אמנם לא נראה האל ית' כלל אז אבל בא אליהם קול אומר בלבד: הנך מת. הנך הולך וכלה בחולי שהתחיל בך כי עצור עצר ה': {ד} הגוי גם צדיק תהרוג. האמנם ראוי שתשחית הגוי בהריגת מלכו ושתהרוג המלך שהוא צדיק בזה שלא חטא: {ז} ועתה השב את אשת האיש. בטרם שתכלה בחולי: וחיה. תרפא כמו עד חיותם: אתה וכל אשר לך. הולדות במעי אשתך ואמהותך: מעשים אשר לא יעשו. לגרום היזק לאיש לא ידעתו קודם לכן ואין לך איבה עמו וכל זה בלתי תועלתך ואין דרך לעשות כן: {יא} רק אין יראת אלהים במקום הזה. אין מורא מלכות כי אמנם סרני פלשתים לא היו מלכים גמורים נוראים בעם כמו שהורה גלית באמרו הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול: {יב} וגם אמנה. וגם אתה המלך הצדיק בהם חטאת בזה שלקחת האשה בשביל שאמרתי שהיא אחותי שהיה לך לשאול אם היא גם כן אשתי כמו שהיא באמת אחותי ואשתי: {יג} התעו אותי אלהים. בסבת עבודת גלולים שמאסתי הוצרכתי לצאת מבית אבי אל אשר לא אדע לא למקום מכוון מאתי ובזה יקרא תועה: {טז} הנה נתתי אלף כסף לאחיך.למוהר כמנהג לוקח בת איש או אחותו לאשה: הנה הוא לך כסות עינים. מלבוש של כמה גונים שהיו לובשות הנשים לכבוד כי אמנם המוהר שנתתי מורה על כבודך שלא לקחתיך לזונה ולא לפלגש אבל לקחתיך לאשה ולא עזבתיך כל כך מהרה לולי ה' שהיה לך והוצרכתי להחזירך: לכל אשר אתך. לעיני כל אשר אתך ובני ביתך: ואת כל ונוכחת. ובעיני כל שומע ובעיני כל נוכחת שתבקש אולי לגנותך כמנהג הנשים המוכיחות ומגנות זו את זו: {יח} כי עצר עצר ה' בעד כל רחם. להמית התולדות אם לא היה אבימלך שב בתשוב' כמו שהתרה בו באמרו דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך:

שפתי חכמים על בראשית פרק-כ

שפתי חכמים: {א} כ ועל הפירוש הזה קשה למה הלך לגרר שהוא רחוק הרבה, ומשום הכא הביא ד"א כו', ומאחר שהיה רוצה להתרחק ממנו נסע לגרר למקום ישוב, (מהרש"ל): {ד} ל (נח"י), הוצרך לפרש כדי שלא תקשה קראי אהדדי, דכתיב בסמוך (פ' ו') ואחשוך, דמשמע המניעה היה מהש"י, ואילו הכי משמע דמעצמו לא קרב: {ה} מ כך היא הגירסא, וקאי על אנשים מנהיגי הגמלים והחמורים וק"ל: {ו} נ ר"ל דהיה לו לומר גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך ובנקיון כפיך עשית זאת כמו שאמר אבימלך בעצמו: ס וא"ת סוף סוף הא נקי מן החטא שהרי לא עשה העבירה, וי"ל כך אמר הקב"ה נקיות החטא לאו ממך הוא כאשר אמרת, אלא ממני הוא, כי אתה היית שוכב עמה אף אם הגידה לך שהיא אשתו: {ז} ע רצונו לפרש שבקרא משמע ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא, דמשמע דוקא דמשום הכי צריך לחזור מפני שהוא נביא והיא אשת איש, אבל אי לא היה נביא לא היה מחזירה לו ואף שהיא אשת איש, והרי גם בני נח הוזהרו על עריות (סנהדרין נ"ו.), ומתרץ דמה דכתיב כי נביא הוא הכי פירושו אל תהיה סבור כו': {ט} פ אבל אין לפרש דמעשים אשר לא יעשו קאי על אברהם, דהא לא עשה שום מעשה אלא דיבור בעלמא: {יב} צ כלומר היה לו לומר בת אבי היא ולא היה צריך לומר בת אמי, אלא כדי לאמת את דבריו הראשונים שאמר (לעיל פ' ב') אחותי היא, אמר כך, וא"ת לעיל (י"ב י"ט) גבי פרעה למה לא השיב אברהם כלום, וי"ל דפרעה לא שאל אותו אלא פעם אחד משום הכי לא השיבו, אבל אבימלך שאלו שתי פעמים משום הכי הוצרך להשיב לו, (מהרש"ל): {יד} ק דאי על לקיחת אשתו הרי לא נגע בה וכאילו לא לקחה. (נח"י), הא דאבימלך הוצרך לפייס את אברהם ולא כן פרעה, י"ל דפרעה אונס גמור היה כי אברהם מעצמו התחכם ואמר לשרה אמרי נא אחותי את כו' (לעיל י"ב י"ג), אבל הכא ששאלו אשתך היא או אחותך היא, וירא שמא יהרגוהו והיה מוכרח לומר אחותי היא, ולפיכך לא נלקה פרעה רק במכת ראתן שהתשמיש קשה לו (ב"ר מ"א ב'), ואחר שהשיבה לא הוצרך עוד לרפואה, אבל אבימלך גם אחר שהשיבה ופייסה ונתן מתנות, אפילו הכי כי עצור עצר (לקמן פ' י"ח) לפי שהיה קרוב למזיד במה ששאלוהו אשתך, וכמ"ש (ב"ק צ"ב.) אכסנאי שבא לעיר וכו': {טז} ר כלומר ואע"פ שאבימלך לא נתן לאברהם אלא כדי שיתפלל עליו, כמו שפירש לעיל (פ' י"א ד"ה ויתן), ואיך אמר לשרה שלכבודה נתנה לו, לא היפך הדברים אלא כדי לפייסה, והקשה מהרא"ם וא"ת מנא ליה לרש"י שנתנם לאברהם כדי לפייסו, דילמא כשנתנם לאברהם על מנת כן שיהיו לכבודה, י"ל שמדברי השם שאמר לו (לעיל פ' ז') השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך, ידענו שכל עצמו של אבימלך לא היה אלא לפייסו כדי שיתפלל עליו, ומסתמא המתנות נמי נתן לו בשביל זה, ונ"ל דאי משום כבודה למה נתנה לאברהם, לשרה היה לו ליתנם ולא לאברהם, כי זה היה לה לכבוד יותר לפי דברי אבימלך, אלא ודאי עיקר נתינה לאברהם היה כדי להתפלל עליו, ודבריו עם שרה לא היה אלא לכבודה ולפייסה אמר כך וק"ל: {יח} ש ואין לומר שפירושו על אודות שרה כמו על דבר אשר לא קדמו וגו' (דברים כ"ג ה'), שהרי כתיב לעיל (פ' ו') גם אנכי ידעתי וגו' ואחשוך אותך מחטוא לי, דמשמע שלא עצר הקב"ה כח לשמש אלא לאבימלך בלבד, והכא כתיב כי עצר ה' בעד כל רחם וגו', אלא על כרחך צריך לומר על פי דיבורה של שרה עשה זה, ומעתה מה שפירש רש"י לעיל (י"ב י"ז ד"ה על דבר) גבי וינגע ה' את פרעה וגו' על פי דבורה של שרה, מהכא נפקא מגזירה שוה נ"ל:

בעל הטורים על בראשית פרק-כ

בעל הטורים: {א} וה' פקד. כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו שלמדו עליה סנגוריא ואמרו אם לא תתן לה עתה בן א"כ תאחר את הקץ שגזרת וענו אותם ת' שנה משיהיה לו זרע והוא בן מאה עתה וצריך שיתחיל מעתה. ד"א שאמרו בנות לוט נתעברו מביאת איסור מאביהן ושרה לא תתעבר מאברהם. ד"א שאמרו נסתרה עם אבימלך וכתיב ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ומה שלא נפקדה אחר סתירת פרעה לפי שכאן היה משמוש ידים ולא היה חסר כי אם ביאה: פקד את שרה. בגימטריא אף כל העקרות פקד: {ז} מלל. ב' בתרי לישנא הכא ואידך שומר מה מליל. מדבר במפלת ארם לומר שבזכות אברהם יהיה מפלת ארם: מלל'. בגימטריא ק' לומר כשהיה אברהם בן ק' היניקה בנים שרה: {ט} מצחק. בגימטריא להרג זה שאחז"ל שהיה יורה בו חץ כדי להרגו: {י} גרש. ג' במסורה גרש האמה. גרש לץ. כלה גרש יגרש. גרש האמה הזאת ואת בנה ואז תגרש הלץ ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם: {טו} ויכלו. ג' במסורה הכא ואידך ויכלו באפס תקוה. ויכלו בבושת ימי. כיו שכלו המים ימי כלו ויכלו בבושה שמיתת צמא מגונה מאוד: {כג} לנכדי. בגימטריא בן בני: {כט} הצבת. שנים במסורה הצבת לבדנה. אתה הצבת כל גבולות ארץ. בזכות אברהם נבראו כל גבולות ארץ:

דעת זקנים על בראשית פרק-כ

דעת זקנים: {ה} שבו לכם פה. מדרש כשראה אברהם את המקום מרחוק וענן קשור עליו אמר ליצחק בנו מה אתה רואה אמר לו הר נאה וענן קשור עליו חזר אצל נעריו ואמר להם מה אתם רואים אמרו לו אין אנו רואים שום דבר אמר להם אתם והחמור שוים שאינכם רואים כמוהו א"כ שבו לכם פה עם החמור. ונ"ל דהיינו הך דאמרו רז"ל עם הדומה לחמור ולפיכך עבד אין לו חיים כמו חמור: {י} ויקח את המאכלת. שמכשרת הבשר לאכילה. ד"א שכל ישראל אוכלין זכותה בעה"ז: {יג} אחר נאחז. פסיקתא אמר לו לאברהם ראה בניך העומדים אחריך כשיהו מסובכין ונאחזין בעבירות מה יהיו עושין בקרנות יהיו תוקעין אותן לפני ואני אזכור להם עקידת יצחק ואזכה אותן בדין, ומה עסקו של שופר מכניס בזו ומוציא בזו כך בניך אפילו יש להם כמה קטיגורין אני אכניס אותם בזו ולא אשמע להם. ולכך אמר משה לישראל השופר סניגוריא הוא לכם תקעו שופר בראש השנה כדי שיזכור לכם הקב"ה עקידת יצחק ותזכו בדין: {יד} ויקרא שם המקום וגו'. והוא הר המוריה ונקרא כן לפי שמיראה נעשה הר שהיה בתחלה עמק מיד נעשה הר גבוה ותלול ומנושא ולפי שמתחלה נקרא שלם שנא' ומלכי צדק מלך שלם. ואברהם קראו יראה נקרא עתה ירושלים שיש במשמעות יראה ושלם: ה' יראה. ה"פ דקרא ה' יראה שרצוני וחפצי לשחוט את בני כאשר צוני: אשר יאמר היום בהר ה' יראה. כלו' ידעתי שיאמר היום מכמה בני אדם בהר ה' יראה אפי' אברהם ירא אלהים אם שוחט את בנו במצות הצור וכשיראו אותנו חוזרין יאמרו שלא רציתי לקיים מצות ה' ואז יראה שאין העכוב מצדי. ואתמר במדרש כשאמר לו הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער והעל האיל תחת בנך לא רצה אברהם להניחו עד שנשבע לו הקב"ה שיחשב לפניו אפרו של איל כאילו היה אפרו של יצחק ונשבע לו ומיד הורידו מעל המזבח ואחר שהורידו אמר לו תן לי חותמך על הדבר הזה. א"ל מן הדין אין לי למסור חותמי מכיון שלא שאלת אותו בשעת מעשה ועוד שכבר נשבעתי לך. אמנם אעשה חסד עמך וליעקב בן בנך אמסרנו הה"ד תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כלו' תתן אמת שהוא חותמו של הקב"ה בשביל חסד שאמרת לעשות לאברהם: {יט} וישב אברהם. ויצחק היכן הלך שלחו בלילה מפני עין הרע שכן חנניה מישאל ועזריה משעה שיצאו מתוך כבשן האש לא נתפרש להיכן הלכו. וי"א בחלק שמתו בעין הרע. ומשום רבי שמעון בן יהוצדק אמרו ששינו מקומן והלכו ללמד תורה לפני יהושע הכהן הגדול הה"ד שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה מאי כי אנשי מופת וכו': {כא} את עוץ בכורו. אומרים במדרש זה איוב שנא' איש היה בארץ עוץ איוב שמו. קמואל. זה בלעם ולמה נקרא שמו קמואל שקם על אומתו של אל:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-כ

חומת אנ"ך: כ׳:שמ״ז א׳ וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה ויבא אלהים אל אבימלך וכו׳ ואבימלך לא קרב אליה ויאמר אדוני הגוי גם צדיק וכו׳. לכאורה יש לדקדק שבאמצע דברי השר שלו ותשובתו כתוב ואבימלך לא קרב אליה והוי כמו הפסק והול״ל ויקח את שרה ולא קרב אליה ויבא אלהים וכו׳ והיא בעולת בעל ויאמר אדני הגוי גם צדיק וכו׳ ואמאי הכניס בין הדבקים ואבימלך לא קרב אליה. ונראה פשוט דאיחר הכתוב לומר ואבימלך לא קרב אליה ללמד כי לא מצדקתו אלא הוא מכח השר כמו שאמר לו ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה וכמו שפירש״י ז״ל דאין כאן נקיון כפים ונתחייב על הלקיחה כמ״ש פרק החובל שהיה לו ללמוד אכסנאי שבא לעיר וכו׳ ולז״א ועתה השב אשת האיש ואין ועתה אלא תשובה אך הגוי אינו נמחל בתשובה כמ״ש הרמ״ע ז״ל ואינו כמו ישראל דאם שב והשיב הגזלה נמחל לו ואתה לא כן ולכן ויתפלל בעדך ותפלתו אהניא ותחיה: ב׳ הגוי גם צדיק תהרוג. פירשו רבני אשכנז ז״ל וכמדומה בספר ברית שלום במ״ש התוספות בריש כתובות וכמה דוכתי משם ר״ת דביאת גוי לא חשיבא ביאה והיא כביאת בהמה ומותרת וז״ש הגוי וביאתו כבהמה שאינה אוסרת עכ״ד ואפשר לפרש דהנה גם לסברא זו היינו דאהניא שהיא מותרת לבעלה ישראל. אמנם גם לר״ת הגוים נאסרו בעריות וגוי הבא על אשת איש חייב מיתה. גם אמרו מחשבה רעה בגוים מצטרפת למעשה. אך מסתברא דבמחשבה אינו חייב מיתה וז״ש הגוי דביאתן כבהמה ולא נאסרה וכי תימא מ״מ הגוי חייב מיתה לז״א גם צדיק דלא באתי עליה וכי תימא דמחשבת גוי כמעשה לז״א תהרוג נהי דמחשבה רעה בגוי איסור ונענש אבל אינו חייב וז״ש תהרוג. ועוד לא חטאתי אף במחשבה כי הוא אמר אחותי היא. אמנם אני הדל כתבתי במ״א דיש לפקפק דאין זה כונת ר״ת ואכמ״ל:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-כ

נחל קדומים: כ״ד:תקצ״ג א׳ ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. אפשר לרמוז במשז"ל דשאל אברהם אע"ה שלא ינסנו עוד והבטיחו ליסר לאיוב ונתבאר אצלנו כי היה סובל יסורין בשביל תרח אביו והביאו באיוב לקבל הוא עצמו היסורין. ואפשר שזה רמז זקן בא בימים וה' ברך ר"ת איוב גימטריא. שם רמז שהקב"ה הציל לאברהם אע"ה ותרח יבא באיוב לקבל היסורין ועתה הוא שקט ומבורך. והיינו רמז איוב דאחר איוב אין כאן נסיונות וה' ברך את אברהם בכל ודוק: כ״ד:תרכ״ה א׳ לא אוכל עד אם דברתי דברי. פירש בס' משנת אלעזר ע"פ מאי דקי"ל השולח סבלונות לבית חמיו וחזרו אם אכל החתן אצל הכלה אין חוזרין הסבלונות כמ"ש בא"ה סי' נ' והכא אליעזר נתן לה הנזם והצמידים ואם היה אוכל היו חוזרין ויפסיד הסבלונות לכן אמר לא אוכל עד אם דברתי וכשאמרו מה' יצא הדבר אז אכל זה ת"ד. והרואה יראה דאין הנדון דומה לראיה מכמה אנפי ואכמ"ל. אך יש לקיים פי' זה דכיון דיש דין זה בעולם בצד מה הם רשעים ויטענו שגם בזה כן יהיה ודוק: כ״ד:תרל״א א׳ ואומר אל אדוני אולי לא תלך האשה אחרי. פירש"י אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר וכו' יש לדקדק דכשדיבר לאברהם כתיב אולי מלא ואמאי נרמז כאן. ונראה במשז"ל דאמר ליה אליעזר על בתו והשיבו דהוא ארור ועתה שאמר ליה בא ברוך ה' ויצא מכלל ארור כמשז"ל שכ"י שם בפי לבן שיאמר זה וידע אליעזר זה עתה שפיר קאמר אלי שבת היתה לו והוא ברוך ודוק: כ״ד:תרל״ד א׳ ואבא היום אל העין. פירש"י היום יצאתי וכו' אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות וכו' י"ל מה ראו אלו להתקרב. ושמעתי כי הנה רצה ללמוד שקפצה לו הארץ ויש להעיר דדילמא הלך בדרך כל הארץ ולא חש הכתוב לאמרו לז"א א"ר אחא יפה שיחתן וכו' שפרשתו כפולה ואלו היה ימים בדרך הכתוב כתב כל מקרהו שהרי כפל הדברים וכ"ש שלא היה מחסר מה שהיה עובר אורח: כ״ד:תרמ״ט א׳ נקרא לנערה ונשאלה את פיה. יש לדקדק דהול"ל ונשאל אותה ומה ת"ל את פיה. ואפשר דהיו מעוננים ורצו לקסום מה שיבא לפיה ואותם הדברים שתאמר וכפי נחש שלהם יעשו ולהבדיל מעין דוגמא אמרו אם שגורה תפלתי וכו' ומשום הכי תלו הדבר בפיה ולא בדעתה. ורבקה שהיתה חכמה וידעה רשעותם נתחכמה לומר תיבה אחת לבד מבוררת אלך ותו לא שלא יהיה להם שום אחיזה וכשמעם בטלה דעתם וימת חוש"ם דבק לשונם וישלחו את רבקה ולא פצו פה ודוק:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-כ

רא"ש על התורה: כ״ד:תקצ״ז א׳ ההשב אשיב את בנך. קשה לשון השבה שמעולם לא הלך שם יצחק והיאך אמר לשון השבה י"ל דכן מצינו כי אתך נשוב לעמך דנעמי אמרו נשוב יחד אגב נעמי דשייך עליה השבה נקט על שתיהן וכן הכא את בנך עם בנך ועיקר ההשבה קאי לעבד: כ״ד:תרי״ד א׳ ויהי כאשר כלו נתן לה הנזם אבל לא שאל לה בת מי את בעוד שנתנם לה ותרגום שהי בה מסתכל שכן דרך איש נכרי לדבר עם רעהו בפגעו בו אבל מדקאמר ותשאב לכל גמליו צריך שיאמר אחריו ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות וכו' אלא ודאי שאל לה בתחלה קודם הנתינה והסיפור מוכיח כדקאמר ואשאל אותה ואח"כ ואשים הנזם על אפה. איתא בפ"ק דתעניות ששאל שלא כהוגן שאמר והיה הנערה. וכי היה יודע שלא תהיה חגרת או סומא. וקשה אם ימצא אותה במום לא יאמר לה הגמיאני נא י"ל אפי' ממזרת ואפי' כנענית דזה לא יוכל בדעתו להבין ואע"פ שעדיין לא הוזהרו בממזרות מ"מ אביה ואמה חייבין מיתה מהעריות: כ״ד:תרנ״ז א׳ מי האיש הלזה ההולך בשדה. וא"ת וכי היתה שואלת לכל באי הדרך מי הוא זה אלא י"ל שנטה השדה לקצר הדרך לכך אמרה ההולך בשדה: ב׳ איתא בב"ר צפת שיחה מירתח פי' הביטה שהאריך בתפלה חשבה או שהוא אברהם או יצחק. מירתח איחר לשון מירתח ואתי בתלמוד וכמוהו רבים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-כ

ברטנורא: כ״ב:שצ״ה א׳ וירא את המקום מרחוק ראה ענן קשור על ההר קשה מנא לו י"ל מדכתיב מרחוק שהוא לשון ענן כדכתיב במעמד הר סיני ויעמדו מרחוק ושם היה הענן כדכתיב וענן כבד על ההר אף מרחוק הכתוב כאן לשון ענן דהיינו כפי' רש"י: כ״ב:שצ״ז א׳ מאכלת סכין על שם שאוכלת הבשר וכו' ד"א זו נקראת מאכלת על שם שישראל אוכלין מתן שכרה. קשה מאי ד"א י"ל שלפי הפי' הראשון קשה דהוה ליה למכתב אוכלת דהיינו לשון שאוכלת בשר והשתא דכתב מאכלת משמע שמאכלת את אחרים. ויש מתרצים שלכך פי' רש"י ד"א שלא מצינו מאכלת בתורה אלא במקום זה ודקדקו דבר זה מלשון רש"י שאמר זו נקראת מאכלת דמשמע זו בלבד ולא במקום אחר לפי שישראל אוכלין וכו': ב׳ אודה שמך איום ונורא ג׳ אמצתני בסדר וירא ד׳ וברצונך ממית ומחיה ה׳ סמכני בויהיו חיי

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-כ

גור אריה: כ׳:תפ״ב א׳ ד"א להתרחק מלוט. דלפירוש הראשון יקשה לכתוב זה למעלה קודם "ויהי בשחת אלקים" (לעיל יט, כט), אלא לסמוך אל פרשת לוט: כ׳:תפ״ג א׳ לפי שכבר לוקחה לבית פרעה וכו'. פירוש ובודאי לא תעשה מעצמה ברצונה אחר שראתה שנלקחה לבית פרעה, ולפיכך על כרחך שלא בטובתה אמר "אחותי היא". ודברי הרב המזרחי אין הבנה להם בכאן: ב׳ על שרה אשתו. דלא יתכן לומר שאמר כך אל שרה אשתו, דאם לא כן הוי למכתב 'אחותי את', אלא רוצה לומר 'על שרה אשתו': כ׳:תפ״ה א׳ לאבד אומות. דאם לא כן מאי "הגוי" דקאמר, והלא אין כאן רק אדם פרטי לא אומה שלימה, אלא פירושו וכי כל האומות שהם דור המבול ודור הפלגה וכו'. ומה שהוצרך להזכיר דור המבול ודור הפלגה – כך אמר; אם אתה עושה דבר זה – אומר גם כן שאותם האומות צדיקים היו – והרגתם: כ׳:תפ״ז א׳ אבל נקיון כפים אין כאן. ומפני שקשה למה כתב "ואחשוך גם אנכי" דמשמע אבל אילו היה רוצה אבימלך לחטוא לא מנעו הקב"ה מן החטא, וזה אינו, אלא כך פירושו בודאי בתום לבבך עשית, אבל נקיון כפים אין כאן, רק שאני מנעתי אותך: ב׳ נתתי לך וכו'. דאם לא כן לא שייך כאן "נתתיך" דמשמע דנתן את אבימלך לאחר (כ"ה ברא"ם), לפיכך צריך לפרש 'נתתי לך', וכן "לא נתנו ה'" (ר' להלן לא, ז) פירושו ולא נתן לו ה': כ׳:תפ״ח א׳ ואל תהא סבור שתתגנה. דאם לא כן למה תלה הדבר ב"נביא הוא", וכי אם היתה אשת אחר לא ישיב. וגם אם פירושו "כי נביא הוא" ויכול להתפלל בעדך, דגם זה קשה – וכי אם לא יתפלל לא ישיב לו: ב׳ מכה אשר לא הורגלה. דאם לא כן מאי מעשים עשה אברהם עם אבימלך, דמה שאמר אברהם "אחותי היא" (פסוק ב) לאו "מעשים" בלשון רבים נקרא, ועוד דזה לא נקרא מעשה: כ׳:תצ״ג א׳ וכדי לאמת דבריו כו'. דאם לא כן למה הוצרך לומר "אחותי בת אבי". ואל יקשה לך אחר שאמר "והרגוני על דבר אשתי" (פסוק יא) מה היה צריך לאמת דבריו, הרי אומר "והרגוני על דבר אשתי", ועל כרחו היה צריך לומר "אחותי היא" (פסוק ב), משום דאם כן היה משיב לו אבימלך סוף סוף מנא ידעת, שמא אין כולם רשעים ונתת מכשול לפני הצדיק אשר לא היה חוטא אם היתה אשת איש, ולפיכך השיב "גם אמנה אחותי בת אבי", כלומר שכן הוא האמת שהיא אחותי בת אבי ולא בת אמי, ואם כן לא נתתי מכשול, ועל השואל לשאול שמא היא אשתו אף על גב שהיא אחותו, ואם היה אברהם רואה שהוא מדקדק לשאול היה משיב לו 'אשתי היא גם כן', ואם כן אני לא נתתי מכשול לפני שום אדם: ב׳ וא"ת והלא בת אחיו וכו'. כלומר מי התיר לו לשקר עתה, בשלמא מתחלה – אמר "פן יהרגוני על דבר אשתי" (פסוק יא), אבל עתה למה, ותירץ שאין כאן שקר, דבני בנים הרי הן כבנים (יבמות סב ע"ב), ומה שאמר "אך לא בת אמי" הרן היה מאם אחרת, ולפי זה עדיין היה סבור אבימלך ששרה היא אחותו. ותימה מי הכריח רש"י לכל זה, דאחותו שלא מן האם מותרת, דשמא כך היה מאמת את דבריו – מה שאמרתי "בת אבי" היינו שבני בנים הרי הן כבנים, ומפני זה נקראה "בת אבי", ויש לומר שאם כן לא היה צריך לומר כלל "אך לא בת אמי", אי משום דהרן היה מאם אחרת – לא הוצרך לומר זה, רק שאמר לאבימלך שהיא אחותו מאב ולא מאם, ואין אבות לגוי, ולפיכך הוצרך לומר "אך לא בת אמי", ומכל מקום לא היה אברהם משקר כיון דבני בנים הם כבנים, ולא היתה בת אמו – שהרן מאם אחרת. ובפרק ד' מיתות (סנהדרין נח ע"ב) מקשה למה הוצרך לומר "אך לא בת אמי" היא, ומתרץ שם הכי קאמר קורבה דאחוה אית ליה בהדה. ופרש"י (שם) מה שאמר "אך לא בת אמי" קושטא דמילתא אמר ליה, דהרן מאם אחרת. ודעת רש"י כי דבר זה מספיק לומר כדי שלא יהיה משקר, אבל זה אינו מספיק אם אמר לו אברהם שהיא בת אחיו, דאם כן למה הוצרך לומר "אך לא בת אמי" כלל, דמי שאל לו זה:אבל אני מפרש הא דאמר שם 'קורבה דאחוה אית לי בהדה' כי הקרובים שהם קרובים מאוד נקרא "בת אבי", כי היחוס הוא אחר האב ולא אחר האם, ולפיכך אמר "בת אבי" כלומר קרובה דאחוה בלבד, אבל אינה "בת אמי" שתהיה אחותי ממש, וזה נקרא "בת אמי", כאשר היא אחותו ממש. והשתא הכל פשוט, כי איך נוכל לומר שלא יהיה נודע לאבימלך יחוס אברהם מעתה ויהיה נראה משקר, וזה פירוש הכתוב כמו שאמרנו: כ׳:תצ״ד א׳ אונקלוס תרגם מה שתרגם. 'והוה כדתעו עממיא בתר עובדי ידיהון אותי קרב', לפי זה פירוש "התעו" קאי על האומות, שהיו תועים אחר העבודה זרה, ו"אותי" מחובר למטה אל "מבית אבי", כלומר שהשם יתברך לקח אותי מבית אבי. ומפני שהלשון משמע כי "התעו אותי" מחובר יחד, הלכך אמר שיש עוד ליישב דבר דבור על אופניו כו'. אך יראה שאונקלוס מפרש כי כאשר היו האומות תועים אחר העבודה זרה היה הקב"ה שומר אותי מן הטעות, והוציאני מן הטעות, וזה לשון "התעו" כמו "כל תבואתי תשרש" (ר' איוב לא, יב), שפירושו תעקר שרשו, כך פירש "התעו" השמירה מן הטעות, ואונקלוס תרגם הענין לא המלות: כ׳:תצ״ה א׳ ויתפלל (בעדך) [עליו]. ואם תאמר שמא לא נתן הכסף לאברהם רק לכבוד שרה לפייסה, ומנא ליה לומר שנתן הכסף כדי שיתפלל בעדו, ואין זה קשיא, דאם בשביל שרה נתן הכסף – הוי ליה ליתן לשרה המתנות, ולמה נתן לאברהם, אלא על כרחך עיקר הממון נתן לאברהם כדי שיתפלל עליו, רק שאמר לשרה "הנה נתתי אלף כסף לאחיך" (פסוק טז) לכבודה ולפייסה, שאחר שהוצרכתי לבזבז ממוני כדי שיתפלל אברהם – בזה הוא לך כסות עינים (רש"י שם), ולפיכך תרווייהו איתניהו; לאברהם נתן שיתפלל בעדו, ולשרה אמר דברים אלו לפייסה: כ׳:תצ״ז א׳ לשרה אמר אבימלך לכבודה כדי לפייסה כו'. פירוש מה היה הדבור לשרה, שהרי לא נתן לה דבר רק שאמר "הנה נתתי אלף כסף לאחיך", ולפיכך צריך לומר כי אלו הדברים הם לה לכבודה לפייסה: כ׳:תצ״ח א׳ וילדו כתרגומו ואתרווחו. דאין לפרשו כמשמעו דהא "וילדו" קאי נמי על אבימלך, כדכתיב "וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו", ועוד וכי כל אמהותיו באותה שעה על פרקן ללדת היו עומדין – שיאמר "וילדו" (כ"ה ברא"ם). אך קשה דלמה זכר "אמהותיו" ולא זכר 'עבדיו' אם פירושו על הנקבים, ולפיכך נראה לפי הכתוב כי דוקא בעד הנקיבות המעוברות שהיה נסגר רחמם עד שהגיע מן הולד שלהם דוחק גדול – והגיע להם חבלים מחמת שסגר ה' בעד הרחם (פסוק יח), והגיע להם מזה חבלים גדולים מאד – ולפיכך אמר הכתוב "וילדו", ותרגום אונקלוס 'ואתרוחו', ורוצה לומר דלא ילדו ממש, שלא הגיע עדיין הזמן, אלא שנתרווחו עד שלא בא עליהם חבלים, ואף על גב שלא הגיע השעה ללדת – כיון שסגר בעד הרחם שהוא הפתח שיוצא שם הולד – באו להם חבלים גדולים עד שנתרפאו ואתרווחו. ומלת "וילדו" לא קאי רק על אשתו ואמהותיו, אבל אבימלך מכה אחרת היתה לו מעצירת נקבים (רש"י פסוק ט), ומפני שאותן המעוברות הגיע להם חבלים גדולים יותר לפיכך זכר אותם בפרט, והשתא "כל רחם" הוא כמשמעו: ב׳ על פי דבורה. דאם לא כן 'על אודות שרה' מיבעי ליה, מאי "על דבר", אלא על פי דבורה:

העמק דבר על בראשית פרק-כ

העמק דבר: כ׳:תפ״ד א׳ ארצה הנגב. באמת גם חברון היה בדרום א״י אלא באר שבע היתה דרומית יותר. מ״מ יותר ראוי היה לכתוב ארץ המערב. דב״ש היה בפלשתים במערב א״י אלא הודיע הכתוב שכל רצונו של א״א להתרחק משם. מ״מ לא התרחק אלא בדרום א״י ולא לצפון ומטעם שכתבנו לעיל ריש פ׳ לך. ותכלית הנסיעה יבואר להלן כ״א ל״ג כדי לקיים מצות ה׳ כי אב המון גוים נתתיך וע׳ ספורנו: ב׳ וישב בין קדש ובין שור. הרכוש הרב שלו היה בין שני עיירות הללו אבל הוא עצמו. ג׳ ויגר בגרר עיר המלוכה. רוכלת עמים לזה התכלית: כ׳:תפ״ה א׳ אחתי היא. כבר ביארנו לעיל י״ב י״א דבכ״מ שהלך ולא היה ע״פ ה׳ ורוה״ק. היה ירא שלא יהיה שם ההבטחה ומקללך אאר. מש״ה ירא על אשתו. ובחברון היה בקרבת ענר או״מ שומרי ראשו ע״כ לא ירא: כ׳:תפ״ז א׳ לא קרב אליה. משום שבלי ספק אמרה לו אח״כ שהיא אשת איש. והוא התחזק על התאוה ולא קרב אליה: ב׳ הגוי. דכל המקורב לאברהם ואמונתו היו מכונים בשם עברים וידוע היה לכל דהעברים נאהבים לה׳ בשביל שיודע חוסי בו ועובדיו בכל הליכות חייהם. משא״כ שארי אוה״ע נקראים גוים ואמר אבימלך וכי הגוי. מי שאינו שומר תורת העברים. ג׳ גם צדיק תהרג. שהרי לא נצטוו ע״ז לשמור תורת אברהם וא״כ וכי רק בשביל שאינו מאוהביך אפי׳ שהוא צדיק תהרוג: כ׳:תפ״ח א׳ והיא גם היא. אע״ג שאומרת שהיא אשת אברהם מ״מ הלא לא הכחישה אותו מתחלה: ב׳ בתם לבבי. לא בדרך תאוה כי אם בלב תמים חפצתי לקחת אחות אברהם לאשה: ג׳ ובנקיון כפי. אח״כ כשאמרה שהיא א״א פירשתי ממנה. וא״כ מדוע הנני ראוי לעונש בהחלט: כ׳:תפ״ט א׳ ויאמר וגו׳ בחלום. מזה נראה כי טענת אבימלך היה בהקיץ אחר דבר ה׳. ואח״כ בא שנית מאמר ה׳ בחלום: ב׳ כי בתם לבבך. זאת אמת שמתחלה אין עליך חטא. אבל בסוף כשאמרה כי היא א״א לא בנקיון כפים פרשת ממנה כי אם. ג׳ ואחשך גם אנכי אותך מחטא לי. היה לזה סיוע מן השמים כענין הבא לטהר מסייעין אותו: ד׳ על כן לא נתתיך לנגוע אליה. מנעתיך מנגוע בה ממש כדי שלא תבוא לתוקף יצה״ר שאז היית מחליט לבוא עליה. ושוב לא היה סיוע מן השמים. משא״כ עד שלא באת לתוקף התאוה והיית בכלל בא לטהר עדיין והייתי מסייע אותך. והוא דרך הקב״ה להזהיר מרחוק שלא יבא לידי עבירה. [וע׳ בפ׳ בלק שהזהיר הקב״ה את בלעם לעמוד מרחוק שלא יבא לידי חטא] וא״כ אינך צדיק כאשר אתה אומר שהרי נצרכתי לשמור אותך שלא תבוא לתוקף יצה״ר: כ׳:ת״צ א׳ ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל. פרש״י ויודע שלא נגעת בה לפיכך יתפלל. ולא נתבאר עדיין למה הוא צריך לתפלה. אחר שלא חטא ולא נגע בה. וכי בשביל שהיה נצרך לשמירה מהקב״ה הוא נהרג אלא ע״כ עיקר החטא הוא מה שציער לאברהם וכדתנן בפ׳ החובל. אע״ג שהוא נותן לו צערו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב וגו׳. אבל א״כ יש להבין למאי הקדים הקב״ה ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך וגו׳ מאי נ״מ בזה לענין צערו של אברהם אלא מזה המציאו חז״ל בגמ׳ שם. לבאר מאמר כי נביא הוא. ודקא אמרת הלא הוא אמר לי וגו׳ כי נביא הוא וכבר לימד אכסניא שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו כו׳ [ומשמעות נביא הוא ת״ח כדאיתא במנחות דצ״ט ב׳. על וכשל גם נביא]. ולכאורה כ״ז ההמצאה הוא נגד המשנה דהכל משום צערו של אברהם. ולפי סוגיא זו עיקר החטא בשביל מיעוט ד״א ועל ענין אשת איש שלא התנהגו כשורה. אבל הענין כך הוא שודאי עיקר החטא והקפידה היה צערו של אברהם. אבל ע״ז התנצל אבימלך בצדק שהוא בעצמו גרם לזה וא״כ אין עליו שום עון. מש״ה הקדים הקב״ה שאינך צדיק גמור כמו שאתה אומר אם כן היה ראוי אברהם לומר אחותי היא. וא״כ בחנם אתה מצער אותו וצריך אתה לפייסהו שיתפלל וזהו דבר ה׳ ועתה השב וגו׳ כי נביא הוא ויודע שאינך צדיק גמור ונצרך להשמר ממך. ובגמ׳ הסבירו יותר שמאין הוא יודע וכי נביא יודע טבע כל האדם. ויישבו דהבין בחכמתו ממה שהעברת על ד״א נמצא ההקדמה נחוצה לעיקר החטא: ב׳ ויתפלל בעדך וחיה. לפי דברינו ע״פ המשנה שהחטא היה מה שציער את א״א וא״כ לא נצרך אלא לפיוס ולא לתפלה אלא מכאן למדנו שהחוטא בין אדם לחבירו הוא חטא בין אדם לשמים ג״כ. וכשמתפייס מהאדם עדיין נצרך לבקש כפרה מהקב״ה מש״ה נצרך לתפלת אברהם שיהי מחול לו : כ׳:תצ״א א׳ וייראו האנשים מאד. שחששו מי יודע אם יתפלל אברהם. ואע״ג שאמר הקב״ה אם אינך משיב דע וגו׳ משמע שאם ישיב לא ימות מ״מ הרי התנה ה׳ ויתפלל בעדך וחיה דמבואר דגם אם ישיב רק אם לא יתפלל ימות הוא בעצמו או שאר עונש שלא יהא נחשב לחיות כראוי: כ׳:תצ״ב א׳ ויאמר לו מה עשית לנו וגו׳ מעשים אשר לא יעשו וגו׳. מתחלה היסב אבימלך על אברהם חטא גדול להפחידו מעונש מות כי חמת מלך מלאכי מות וחשב אבימלך שיבקש א״א מחילה ממנו. ובזה יתנה אבימלך שיתפלל אל ה׳ ואם לא ימות. אבל אברהם לא השיב אחר רוגז של אבימלך לא דבר ולא חצי דבר וא״כ ראה אבימלך כי ברע הוא והרי אין יכול להרגו שהרי יודע כמה הקב״ה מזהיר עליו ע״כ חזר והיטיב לו פנים: כ׳:תצ״ג א׳ ויאמר אבימלך אל אברהם. באמירה בפ״ע ובלא נשיאת חטא ואשם כ״א בדברי פיוס ושאלה: ב׳ מה ראית כי עשית וגו׳. מסתמא יראת ממני אמור לי מה ראית לירא ממני. והלא באמת פלשתים בכלל היו בעלי ד״א ולא גזלו מעולם אשה: כ׳:תצ״ד א׳ ויאמר אברהם. על דברי פיוס השיב דברים נכוחים. ב׳ כי אמרתי אין יראת אלהים במקום הזה. הן אמת שיש כאן ד״א אבל אין זה מצד יראת אלהים אלא מחמת שכל אנושי: ג׳ והרגוני על דבר אשתי. דמי שאין בו יראת אלהים אינו יכול להתגבר על יצרו המכריע את דעת האדם. ולכן יראתי פן יהרגוני. וממילא לא היה יכול לומר האמת גם למלך בשביל העם שהם לא נתפעלו מיפיה באופן שנתפעלו במצרים שראו אותה יפה מאד והבינו שאינה ראויה להם ולא התאוו לה כלל כמש״כ שם. ומש״ה לא היה עוד חשש אלא בשביל המלך לבד וא״כ הי׳ ראוי להודיעהו מש״ה היה נחשב זה לחטא בעיני פרעה כמבואר שם אבל כאן היה החשש בשביל כל המדינה והיה ראוי לחוש שמא יודע הדבר גם להם ע״י שיגיד האמת להמלך: כ׳:תצ״ה א׳ וגם אמנה וגו׳. הרי הכרח שאין בהם יראת אלקים דאלו היה בהם יראת אלהים היה להם לחקור אולי מ״מ אשתו היא אלא אין חוששין כי אם לד״א ויוצאים בזה שכסבורים שאיננה אשתו: כ׳:תצ״ו א׳ ויהי וגו׳. עוד השיב שלא משום שירא מאותו מקום כ״כ עשה כן כ״א בשביל כל המקומות שיש באמת לחוש. וממילא באתי ג״כ לידי זה. ופי׳ התעו אותי אלהים וגו׳ כבר נחלקו במ״ס פ״ד אם הוא חול או קודש. ולפי הפשט משתמש חול וקודש פי׳ בשביל שאוה״ע עובדים אלהים חול מש״ה אלהים קודש צוהו להיות נודד ולהעמידם על האמת: כ׳:תצ״ז א׳ ויקח אבימלך וגו׳. כפרש״י כדי שיתפלל עליו ומש״ה אמר לו עוד הנה ארצי לפניך: כ׳:תצ״ט א׳ ולשרה אמר וגו׳ הנה הוא לך. הוא קאי על אברהם ואמר כי קבל פיוס מאברהם שהשיב תשובה נצחת שירא שלא יהרגוהו. אבל על שרה לא מצא ישוב וא״כ חטאה בשתים שקרובה היתה לזנות וגם להביא חטא על אחרים. אבל בשביל אברהם לא תבא לשום דבר. וזהו דברו שאחיך הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך שמכסה עיני ב״א שלא יסתכלו בך: ב׳ ואת כל ולא תענש על כל מה שיש להאשים אותך. אבל באשר שאת אשת אברהם והוא גדול בעינינו הנני מעלים עין מלענשך וזהו שהקדים הנה נתתי אלף כסף סך מסויים לפייסו לאות כי גדול מאד בעיניו וסיים כי לגדלו וחשיבותו הוא לך כסות עינים מכל אשר יש להאשימך: ג׳ ונוכחת. בראותה כי הוא נושא עליה אשמה התוכחה עמו להראות כי צדקה ממנו: כ׳:תק״א א׳ כי עצר עצר ה׳ וגו׳. היה ראוי להודיע תחלה שהיה כן כמו דכתיב בפרעה וינגע וגו׳ אלא משום שעצירת הלידה מצוי גם בלשון זה ולא היה ניכר כ״כ שהיה בשביל שרה עד שראה כי אחר שהתפלל אברהם ילדו אז הבינו הכל כי עצר עצר ה׳ וגו׳: ב׳ אשת אברהם. כבר ביארנו במעשה פרעה שדוקא בשביל שהיתה אשת אברהם הגיעו להם מכות ועונשין ולא נצולה היא באופן שלא יתייסרו גם המה. אך באשר אברהם בא בכח התורה ע״כ באין יסורין על מי שנוגע בו לרעה בחרבה של תורה:

תורה תמימה על בראשית פרק-כ

תורה תמימה: כ׳:תס״ו א׳ הנך מת. בידי אדם א) כדין בן נח שנהרג על אשת חבירו, ואע"פ שהי' סבור אבימלך שאחות אברהם היא, בכ"ז קיי"ל דאומר מותר קרוב למזיד הוא, כפי שיתבאר. , ואע"פ דכתיב (פ' ו') ואחשך אותך מחטוא לי [אפילו הכי] דינו מסור לאדם. ודכותה ביוסף וחטאתי לאלהים (פ' וישב) אבל דינו מסור לאדם, ומכאן דאומר מותר קרוב למזיד הוא ב) שהרי הוא חשב שהיא אחות אברהם ומותרת לו, ואע"פ שטען לפני הקב"ה הגוי גם צדיק תהרוג, כלומר שטען שאנוס הוא, אך באמת היתה תשובת הקב"ה שהוא בעצמו אשם בדבר שאמר אברהם אחותי היא, מפני ששאלוהו עליה מי היא, והי' ירא אברהם לומר האמת פן יהרגוהו וכפי שיתבאר בפ' ז'. – ומכאן קיי"ל בעלמא דאומר מותר קרוב למזיד הוא, וזה דעת רבא, אבל אביי ורב חסדא ס"ל דאונס הוא, ובכ"ז קיי"ל כרבא משום דבתרא הוא, וגם אפשר לומר הטעם דקיי"ל כותי' דזה הוי בכלל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד (ב"ק כ"ו א'), ועיין ברמב"ם פ"ה ה"ד מרוצח. וי"ל דלא תקשה על אביי ורב חסדא ממשנה דב"ק הנ"ל, משום דשני ענינים אומר מותר הם, כסבור שהרג בהמה ונמצא שהרג אדם, בכזה חייב, משום דהוי לי' לעיין, אבל באומר מותר שחשב שמותר להרוג, בזה י"ל דהוי כאונס, אבל מדברי התוס' בב"ק שם ובשבת ע"ב א' נראה שמחלקים בענין אחר, שכתבו דאע"פ דבכל איסורין שבתורה כגון שבת וע"ז מחייבין אומר מותר, אבל בגלות מדכתיב הרבה פעמים בשגגה ממעטינן גם אומר מותר, משמע דבשאר איסורים אף באופן שחשב שמותר ג"כ חייב, והרבה יש להעיר בדבריהם, אך כבר כתבו בזה בספרי האחרונים, לכן לא מצאנו לנכון להאריך בזה. .(מכות ט' א') ב׳ בעולת בעל. האשה עם בעלה עולה עמו ואינה יורדת עמו, מאי קרא, אמר רב הונא, והיא בעולת בעל – בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ג) נראה בטעם דיוק הדרשא מדלא כתיב והיא אשת איש, ולכן דריש שבלשון בעולת בעל מרמז ענין עליה שהאשה עם בעלה עולה ואינה יורדת, כלומר שזוכה היא בזכיותיו ולא בפחיתותיו, ובאור ענין זה נתבאר לפנינו לעיל בפ' בראשית בפסוק כי היא היתה אם כל חי, ששם באה ג"כ דרשא בענין זה, ובארנוהו שם די הצורך, עיי"ש וצרף לכאן. .(כתובות ס"א א') ג׳ בעולת בעל. תנא רבי חנינא, והיא בעולת בעל, בעולת בעל יש להם לבני נח, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ד) מדלא כתיב והיא אשת איש, ש"מ דעיקר העונש מיתה הוא משום בעולתו של בעל ולא משום קדושיו וחופתו, ולכן כל זמן שלא נבעלה אינה בכלל חייבי מיתה אם זנתה. .(סנהדרין נ"ז כ') ד׳ בעולת בעל. תנא רבי אבהו בשם רבי אלעזר, והיא בעולת בעל, על הנשואות הוא חייב ואין חייב על הארוסות ה) וגירסא אחרת על הבעולות הוא. חייב וכו', אבל הגירסא שהעתקנו הוא עיקר, וכ"ה במ"ר, והכונה, דבדרשא הקודמת ממעטינן מלשון בעולת בעל זו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, והיינו כמש"כ שם דדרשינן כן מדלא כתיב והיא אשת איש, וכאן מוסיף לדרוש דתרתי בעינן, חדא שתהא נשואה לו, ובבעילה, לאפוקי נכנסה לחופה ולא נבעלה, וגם שתהא נבעלת בכשרות, לאפוקי אם נבעלה בזנות אין חייבין עליה, וזה דרשינן מדלא כתיב בעולת איש אלא בעולת בעל ש"מ דבעינן בעולת בעל דהיינו ביאה כשרה. .(ירושלמי קדושין פ"א ה"א) כ׳:ת״ע א׳ כי נביא הוא. וכי אי לאו נביא הוא לא בעי למיהדר, אלא הכי קאמר לי', השב אשת האיש, ודקאמרת הלא הוא אמר לי אחותי היא, נביא הוא וממך למד, אכסנאי שבא לעיר, כלום שואלין אותו אשתך או אחותך היא זו, מכאן לבן נח שנהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד ו) לכאורה אין כל באור לכל המאמר נביא הוא וממך למד וכו', מה למד ומה שייכות זה לנביאות, ומה זה שאמר כלום שואלים אותו אשתך או אחותך היא זו, ונראה דכל ענין זה נכתב בתורה בקצור, ועיקר המעשה הי' כאן, דכשבא אברהם ושרה שאלו אנשי המקום על אדותיה מה היא לו, וכמו בפרעה (ר"פ לך) וביצחק ורבקה דכתיב וישאלו אנשי המקום וגו' (פ' תולדות), וכן משמע המשך ריש הפרשה כאן, והבין אברהם דכונת שאלתם היתה שאם אשתו היא יהרגו אותו ויקחו אותה אליהם, כדי שלא יעברו על איסור אשת איש, לכן השכיל לומר אחותי היא ויהיו רשאים ליקח אותה וגם להניח אותו בחיים, ומעתה יובן כל הענין וממך למד וכו', כלומר, משאלתך הבין ערך למה שאלוהו על זה, כיון דאין דרך לשאול כזה מאכסנאי, ולכן השיב מה שהשיב. ויתכן שהשם נביא שבכאן מורה גם לשם חכם (ע"פ מ"ש אין הנבואה שורה אלא על חכם), ורומז להבינה היתרה שהיתה באברהם שהבין תכונת השאלה, ומכאן מבואר שב"נ חייב על שהי' לו ללמוד מדות דרך ארץ ולא למד, ומה ששייך עוד לדרשא זו בארנו לעיל ריש פסוק ג'. .(מכות ט' ב') ב׳ ויתפלל בעדך. החובל בחבירו, אע"פ שהוא נותן לו דמי נזק צער רפוי שבת ובושת, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך ז) נראה טעם הראי', דמפרש ויתפלל בעדך הוא צווי לאבימלך, ושיעור הכתוב ועתה השב אשת האיש והשתדל שיתפלל עליך, ואיך זה יעשה כן – שיבקש ממנו שימחול לו וגם שיתפלל עליו. .(ב"ק צ"ב א') כ׳:תע״ה א׳ אחותי בת אבי. [מלמד שאחות מן האם אסורה לבן נח] ח) טעם הדבר דשאני אחות מן האם לאחות מן האב, משום דאחות מן האם היא אחות בודאי, דתולדת האם ודאית היא, משא"כ מן האב אינה ודאית, דאין אבות לב"נ. ובגמרא מחלוקת ר"ע ור' אליעזר בזה, ר"ע ס"ל דבין אחות מן האב ובין אחות מן האם מותרות, ור"א ס"ל דרק מן האם אסורה, ומביא ראי' מפ' שלפנינו, וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה, מבואר דמן האם אסורה, ור"ע מתרץ זה ואומר, ותסברא, וכי אחותו היא והלא בת אחיו היא, אלא ה"ק, קורבה דאחות אית לי בהדה מאבא ולא מאמא, כלומר, לא משום התירא ואיסורא קאמר לי' אלא לתקוני דבורי' קמא שאמר לי' אחותי היא קאמר לי' הכי, אחותי בת אבי היא, דבת אחי בן אבי היא, וקרי לה אחותי, דבני בנים כבנים והרי היא כבת אביו, והא דאמר לי' אך לא בת אמי – לא משום דאי הוית מן האם הוי איסורא אלא משום קושטא דמילתא אמר לי', אבל לענין דינא בין מן האב בין מן האם מותרות, כמש"כ, כך דעתי' דר"ע. והנה לפי פשטות ההלכות הי' צריך להיות בזה פסק ההלכה כר"ע דהלכה כותי' מחבירו, וכן באמת קיי"ל כותי' ביתר פרטי הדינים בענין זה שמחולק עם ר"א, אבל הרמב"ם בפ"ט ה"ה ממלכים פסק מפורש כר"א ומסמיך על פסוק זה, כמו שבארנו, וכתב הכ"מ, וז"ל, פסק בזה כר"א משום דפשטא דקרא מסייע לי', ואע"פ דשני ר"ע ותסברא וכו' לא ניקום ונסמוך אשנויא דחיקא, עכ"ל, ובאמת א"צ לזה, אלא מפני כי סוגיית סתמא דגמרא בבלית יבמות צ"ח ב' וירושלמי שם פי"א ה"ב ומ"ר בראשית פ' י"ח מורים כולם כר"א דאחות האם אסורה, כפי שיתבאר להמעיין שם, דכן קיי"ל לדינא, וזהו טעמו ומקור הדברים דהרמב"ם, וזה גם טעמנו אנו שהעתקנו בפנים הדרשא כפי ההלכה, כר"א, ועיין בזה ובמש"כ עוד בענין זה בפ' וארא בפסוק ויקח עמרם את יוכבד דודתו. .(סנהדרין נ"ח ב') כ׳:תע״ו א׳ התעו אותי אלהים. כל השמות האמורים באברהם קודש, ואף זה כאשר התעו אותי אלהים, והכי קאמר, אלולא אלהים כבר התעו אותי ט) כבר אמרו במ"ר פרשה זו (פ' נ"ב) הלואי נדרוש הדין קרא תלת אנפין וניפק ידי', ר"ל הלואי נדרשנו בג' אופנים ונצא ידי חובתנו לכוין בו האמת, יען כי בכל הפירושים יש צד דוחק, וזה הוא מפני שברור לחז"ל ומקובל דשם אלהים שבכאן הוא קודש, ר"ל שכוון אברהם להקב"ה, וא"כ לפי"ז לא יתכן הלשון והענין התעו אותי, לכן פרשו בענינים שונים, דהוי כמו שחסרה כאן מלה אחת, וצ"ל ויהי כאשר התעו אותי, כלומר הגוים, הצילני אלהים מבית אבי, וכפי הנראה אל פירוש זה כוון הירושלמי בדרשא שלפנינו, אלמלא אלהים שהציל אותי מבית אבי הייתי נתעה בשוא ככל הגוים. ואין זה פלא שמקרא קצר הוא, שכמה מקראות בתנו"ך באו בקיצור ענין או בחסרון מלה, אחת ושתים, שכן הוא מתכונת הלשון, וכמו בפ' בראשית בפסוק כי כל הורג קין, עיי"ש ברש"י, ובפ' צו והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה, דהוי כמו דכתיב והכהן המשיח שמת, תחתיו מבניו יעשה [ע' רע"ב פ"ד מ"ה דמנחות], ובפ' בהר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, במקום והיתה תבואת שבת הארץ, ובפ' חקת עשה לך שרף במקום נחש שרף, ובפ' בלק לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמד, במקום את אשר תעשה ואודיעך את אשר יעשה העם הזה לעמך, ושם, קח את ראשי העם והוקע אותם במקום ואת החוטאים והוקע אותם [את החוטאים], ובפ' פינחס אשר ילדה אותה ללוי, במקום אשר ילדה אותה אשתו, יעו"ש ברש"י ובראב"ע, ובפ' שופטים כי האדם עץ השדה במקום כי חיי האדם, וביהושע כ"ב ל"ד ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח – צ"ל למזבח עד, ובש"א ד' ימותו אנשים צ"ל אנשים בחורים, ושם כ"ד ואמר להרגך ותחס עליך – במקום ואמר האומר להרגך ותחס נפשי עליך, עיי"ש ברש"י, ובש"ב ה' ח' כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ולא פירש מה יעשה לו, ופירש זה בדה"א י"א כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ועוד שם בש"ב י"ז האיש אשר אתה מבקש כל העם יהיה שלום, חסר, וצ"ל האיש אשר אתה מבקש יעשה בו בקשתך ויהרג וכל העם יהי' שלום, עיי"ש ברש"י, ובישעי' ס"ו באה לקבץ את כל הגוים צ"ל באה העת, וביחזקאל י"ג לעמוד במלחמה ביום ה' – במקום ביום אף ה' [עיי"ש בת"י וכן העתיקו במ"ר ריש רות], ובצפניה ג' ובעת קבצי אתכם – במקום ובעת ההיא, וברות ג' וימד שש שעורים במקום שש סאים שעורים, וכן לדעתי הכונה בתהלים קי"ד היתה יהודה לקדשו – במקום היתה ארץ יהודה, ויתיישב מה שטרחו המפרשים בבאור הלשון היתה בל"נ, וכן אפשר לפרש הדרשא הידועה עין תחת עין – ממון, שמקרא קצר הוא, וכמו שכתוב שווי עין תחת עין, ובירושלמי מגילה פ"א ה"א מוקי הפסוק בד"ה א' כ"ח ותבנית כל אשר הי' ברוח עמו – במקום ברוח פיו, ורמב"ן כתב בפסוק כי ציד בפיו (ר"פ תולדות) שהוא במקום כי נתן או כי יביא ציד, וע"ע ברמב"ן פ' חקת בפסוק שמעו נא המורים, ואף הכא מקרא קצר הוא וכמו שהי' כתוב ויהי כי התעו אותי [התועים] הצילני אלהים מבית אבי, ואין להאריך עוד, ומי שהוא בעל מקרא ימצא עוד כמה דוגמאות ממקראות קצרים. .(ירושלמי מגילה פ"א ה"ט) כ׳:תע״ט א׳ כסות עינים. א"ר יצחק, לעולם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר הנה הוא לך כסות עינים, אמר לה, הואל וכסית ממני שהוא אישך וגרמת לי הצער הזה, יהי רצון שיהיו לך בני כסויי עינים, ונתקיים בזרעה, שנאמר ביצחק (פ' תולדות) ותכהין עיניו מראות י) נראה דסמכו לדרוש בכלל שקללה על לשון ונוכחת שאינו דבוק לענינו בפשטות, ודרשו מלשון תוכחה, והיינו שקללה, וענין הקללה דריש מלשון כסות עינים, ונראה שחסר כאן בענין וצ"ל כהגירסא במגילה כ"ח א' אל תקרא כסות עינים אלא כסיות עינים, ואינו מבואר יפה, אבל בש"ס כת"י (המובא בס' ד"ס) הגירסא אל תקרא כסות עינים אלא כהות עינים, מלשון כהה, והיא גירסא מאירת עינים, כי לפיה תכונן הראיה מן ותכהין עיניו. והנה מבואר מחז"ל שדרשו הלשון הנה הוא לך כסות עינים מוסב על אברהם, אבל רש"י בפסוק זה פירש דמוסב על האלף כסף, יעו"ש, ונראה עיקר פי' חז"ל, משום דלפירש"י הול"ל הנה המה לך. ובדבר מספר אלף כסף עיין מש"כ לקמן פ' וישב בפסוק ויהי כדברה אליו יום יום. .(ב"ק צ"ג א') כ׳:ת״פ א׳ ויתפלל אברהם. מניין שהמבקש מחבירו מחילה ואינו מוחל לו שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים יא) לכאורה י"ל דאין ראי' מאברהם, דאולי עשה כן לפנים משורת הדין, כנודע שהי' עושה כל מעשיו במדת החסד, וכמ"ש במכות כ"ד א' הולך צדקות זה אברהם וכו', והבאור הוא דלשון צדק מורה בעלמא על לפנים משוה"ד, כמ"ש בחולין קל"ד א' צדק צדק תרדוף, צדק [ותר] משלך ותן לו, אך אם הי' כן, הי' הפסוק משמיענו שמחל לו כמו שמודיע שהתפלל בעדו, אלא ודאי דהמחילה היתה מצד הדין ממש, ולכן אין כל רבותא בזה, וא"צ הפסוק להשמיענו זה, ורק הא שהתפלל בעדו שזה באמת לפנים משוה"ד – זה הודיע הכתוב. – וע' באו"ח סי' תר"ו ס"א כתב הרמ"א וז"ל, והמוחל לא יהי' אכזרי מלמחול אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה, וציין על זה גמרא דיומא, ועיי"ש בע"ז ובאורי הגר"א ועוד אחרונים כולם תפסו עליו דענין הגמרא שמביא למקור דין זה איירי כשאינו מוחל לטובת עצמו, ר"ל לטובת המוחל ולא לטובת הנמחל, וגדול מאוד הצער שדנו את הרמ"א למוטעה בפשע הגמ'. ויען כי מצאתי בזה מרגניתא לקיים דברי הרמ"א ויותר מזה כי דבריו מאירים כספירים לכן נעתיק בזה דברי הגמרא ודברי התופסים עליו, וז"ל הגמרא ביומא שם פ"ז ב', אחרי שהובא שם שהי' רב מבקש כמה פעמים מחילה מר' חנינא [על איזו קפידא] ולא אתפייס לי' ר' חנינא, פריך הגמ' והיכי עביד ר' חנינא הכי שלא מחל לו, ומשני, ר' חנינא חלמא חזי לי' לרב דזקפוהו בדיקלא וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי, אמר, שמע מינה בעי למיעבד רשותא, ולא איפייס, כי היכי דליזל וליגמר אורייתא בבבל, ופירש"י וז"ל, ראה חלום לרב שתלאוהו בדקל והוא סימן נשיאות, ור' חנינא ראש ישיבה הי', וכשראה חלום זה על רב דאג למות, לפי שאין מלכות נוגעת בחבירתה, אמר אדחי' מהכא ויברח לבבל ושם יהי' ראש ולא נדחין למות בשבילו, עכ"ל, ותפסו התופסים על הרמ"א, הרי מבואר מפורש דמה שר' חנינא לא מחל לו היתה בשביל טובת עצמו ולא בשביל טובת רב, וכמה איומה השגה זו. אבל ראה זה פלא (והעירני על זה ידידי הרה"ח ר' שמעון כהן נ"י ) כי בנוסחת ש"ס כת"י כאן (המובאה בד"ס) יש גירסא אחרת, דבמקום שכתוב לפנינו דזקפוהו בדיקלא ש"מ בעי למיעבד רשותא, כתוב שם דזקפוהו בבבל, ש"מ בעי למיעבד רשותא בבבל, והבאור הוא, כי רב ור' חנינא שניהם היו בא"י, וראה ר' חנינא בחלום כי רב יהי' לראש ישיבה בבבל, אך ידע כי לא ירצה רב לילך מא"י לבבל, לכן לא רצה ר"ח להתפייס לו, כדי שע"י זה ידחק לי' המקום כאן בא"י וילך מכאן וילך לבבל ויהי' שם ראש ישיבה, וכסיום לשון הגמרא [גם בגירסתנו] ולא אפייס כי היכי דליזל וליגמר אורייתא בבבל, ולפי"ז באמת לא אתפייס לי' ר"ח כי אם בשביל טובתו של רב, ודברי הרמ"א מאירים. והנה אע"פ שכנראה לא ראה הרמ"א את הש"ס כת"י, כנראה מזמן מציאותו [ע' הקדמה לס' דקדוקי סופרים], אך אמנם כגירסת הכת"י הזה נמצא גם בס' ארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל, וגירסת הרש"ג בתשובה הנדפסת ביוחסין שכתב מאן ריש סדרא בבבל, אמר לי' אבא אריכא, ואקיים בי' חלמא דחזא לי' ר' חנינא דזקפוהו התם, עכ"ל, וא"כ הלא י"ל כי כבר ידע הרמ"א מגירסא זו, וגם אין להחליט בכלל כי הרמ"א לא ראה את הש"ס כת"י, אחרי כי בעל קרבן נתנאל והחיד"א ועוד גדולי החכמים ראוהו, כמבואר בהקדמה לס' ד"ס. – ולכלל דינו של הרמ"א נראה להביא ראי' נאמנה ממ"ש בתענית כ' ב', מעשה בר' אליעזר בר' שמעון שנזדמן לו אדם אחד מכוער ביותר, אמר לו, שלום עליך רבי ולא החזיר לו שלום, אמר לו, כמה מכוער אותו האיש וכו', ואח"כ הרגיש ראבר"ש שחטא במה שהכלימו וביקש ממנו מחילה ולא רצה אותו האיש למחול לו, וכתבו התוס' בשם מס' ד"א דאותו אדם הי' אליהו, ולטוב נתכוין שלא רצה למחול לו כדי שלא ירגיל בדבר, ע"כ, והן הן דברי הרמ"א, ופלא על הפוסקים שלא העירו מזה. [שם צ"ב א'] כ׳:תפ״א א׳ עצר עצר. שתי עצירות הללו למה, א"ר אלעזר, אחת באיש, ש"ז, ושתים באשה – ש"ז ולידה יב) וכתיב בעד כל רחם, ושתי אלה דחשיב הם מקורי ההולדה. ובגמרא מביא עוד ברייתא שהיתה עוד עצירת קטנים, ורבינא מוסיף עצירת פי טבעת, וכנראה דרשי כל אלה ע"פ הכלל הידוע דכ"מ שבא הפעל כפול, כמו הכא כי עצר עצר, מורה על תוקף וחזקת הפעולה. .(ב"ק צ"ב א') ב׳ בעד כל רחם. אמרי דבי רבי ינאי, מלמד שאפילו תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה יג) פשוט דדייק רבוי הלשון כל, ודריש רחם של כולם, ועיין דברי טעם בזה בנמוקי רמב"ן. .(ב"ק צ"ב א')

הרחב דבר על בראשית פרק-כ

הרחב דבר: כ׳:תפ״ד א׳ ארצה הנגב. באמת גם חברון היה בדרום א״י אלא באר שבע היתה דרומית יותר. מ״מ יותר ראוי היה לכתוב ארץ המערב. דב״ש היה בפלשתים במערב א״י אלא הודיע הכתוב שכל רצונו של א״א להתרחק משם. מ״מ לא התרחק אלא בדרום א״י ולא לצפון ומטעם שכתבנו לעיל ריש פ׳ לך. ותכלית הנסיעה יבואר להלן כ״א ל״ג כדי לקיים מצות ה׳ כי אב המון גוים נתתיך וע׳ ספורנו: ב׳ וישב בין קדש ובין שור. הרכוש הרב שלו היה בין שני עיירות הללו אבל הוא עצמו. ג׳ ויגר בגרר עיר המלוכה. רוכלת עמים לזה התכלית: כ׳:תפ״ה א׳ אחתי היא. כבר ביארנו לעיל י״ב י״א דבכ״מ שהלך ולא היה ע״פ ה׳ ורוה״ק. היה ירא שלא יהיה שם ההבטחה ומקללך אאר. מש״ה ירא על אשתו. ובחברון היה בקרבת ענר או״מ שומרי ראשו ע״כ לא ירא: כ׳:תפ״ז א׳ לא קרב אליה. משום שבלי ספק אמרה לו אח״כ שהיא אשת איש. והוא התחזק על התאוה ולא קרב אליה: ב׳ הגוי. דכל המקורב לאברהם ואמונתו היו מכונים בשם עברים וידוע היה לכל דהעברים נאהבים לה׳ בשביל שיודע חוסי בו ועובדיו בכל הליכות חייהם. משא״כ שארי אוה״ע נקראים גוים ואמר אבימלך וכי הגוי. מי שאינו שומר תורת העברים. ג׳ גם צדיק תהרג. שהרי לא נצטוו ע״ז לשמור תורת אברהם וא״כ וכי רק בשביל שאינו מאוהביך אפי׳ שהוא צדיק תהרוג: כ׳:תפ״ח א׳ והיא גם היא. אע״ג שאומרת שהיא אשת אברהם מ״מ הלא לא הכחישה אותו מתחלה: ב׳ בתם לבבי. לא בדרך תאוה כי אם בלב תמים חפצתי לקחת אחות אברהם לאשה: ג׳ ובנקיון כפי. אח״כ כשאמרה שהיא א״א פירשתי ממנה. וא״כ מדוע הנני ראוי לעונש בהחלט: כ׳:תפ״ט א׳ ויאמר וגו׳ בחלום. מזה נראה כי טענת אבימלך היה בהקיץ אחר דבר ה׳. ואח״כ בא שנית מאמר ה׳ בחלום: ב׳ כי בתם לבבך. זאת אמת שמתחלה אין עליך חטא. אבל בסוף כשאמרה כי היא א״א לא בנקיון כפים פרשת ממנה כי אם. ג׳ ואחשך גם אנכי אותך מחטא לי. היה לזה סיוע מן השמים כענין הבא לטהר מסייעין אותו: ד׳ על כן לא נתתיך לנגוע אליה. מנעתיך מנגוע בה ממש כדי שלא תבוא לתוקף יצה״ר שאז היית מחליט לבוא עליה. ושוב לא היה סיוע מן השמים. משא״כ עד שלא באת לתוקף התאוה והיית בכלל בא לטהר עדיין והייתי מסייע אותך. והוא דרך הקב״ה להזהיר מרחוק שלא יבא לידי עבירה. [וע׳ בפ׳ בלק שהזהיר הקב״ה את בלעם לעמוד מרחוק שלא יבא לידי חטא] וא״כ אינך צדיק כאשר אתה אומר שהרי נצרכתי לשמור אותך שלא תבוא לתוקף יצה״ר: כ׳:ת״צ א׳ ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל. פרש״י ויודע שלא נגעת בה לפיכך יתפלל. ולא נתבאר עדיין למה הוא צריך לתפלה. אחר שלא חטא ולא נגע בה. וכי בשביל שהיה נצרך לשמירה מהקב״ה הוא נהרג אלא ע״כ עיקר החטא הוא מה שציער לאברהם וכדתנן בפ׳ החובל. אע״ג שהוא נותן לו צערו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב וגו׳. אבל א״כ יש להבין למאי הקדים הקב״ה ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך וגו׳ מאי נ״מ בזה לענין צערו של אברהם אלא מזה המציאו חז״ל בגמ׳ שם. לבאר מאמר כי נביא הוא. ודקא אמרת הלא הוא אמר לי וגו׳ כי נביא הוא וכבר לימד אכסניא שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו כו׳ [ומשמעות נביא הוא ת״ח כדאיתא במנחות דצ״ט ב׳. על וכשל גם נביא]. ולכאורה כ״ז ההמצאה הוא נגד המשנה דהכל משום צערו של אברהם. ולפי סוגיא זו עיקר החטא בשביל מיעוט ד״א ועל ענין אשת איש שלא התנהגו כשורה. אבל הענין כך הוא שודאי עיקר החטא והקפידה היה צערו של אברהם. אבל ע״ז התנצל אבימלך בצדק שהוא בעצמו גרם לזה וא״כ אין עליו שום עון. מש״ה הקדים הקב״ה שאינך צדיק גמור כמו שאתה אומר אם כן היה ראוי אברהם לומר אחותי היא. וא״כ בחנם אתה מצער אותו וצריך אתה לפייסהו שיתפלל וזהו דבר ה׳ ועתה השב וגו׳ כי נביא הוא ויודע שאינך צדיק גמור ונצרך להשמר ממך. ובגמ׳ הסבירו יותר שמאין הוא יודע וכי נביא יודע טבע כל האדם. ויישבו דהבין בחכמתו ממה שהעברת על ד״א נמצא ההקדמה נחוצה לעיקר החטא: ב׳ ויתפלל בעדך וחיה. לפי דברינו ע״פ המשנה שהחטא היה מה שציער את א״א וא״כ לא נצרך אלא לפיוס ולא לתפלה אלא מכאן למדנו שהחוטא בין אדם לחבירו הוא חטא בין אדם לשמים ג״כ. וכשמתפייס מהאדם עדיין נצרך לבקש כפרה מהקב״ה מש״ה נצרך לתפלת אברהם שיהי מחול לו : כ׳:תצ״א א׳ וייראו האנשים מאד. שחששו מי יודע אם יתפלל אברהם. ואע״ג שאמר הקב״ה אם אינך משיב דע וגו׳ משמע שאם ישיב לא ימות מ״מ הרי התנה ה׳ ויתפלל בעדך וחיה דמבואר דגם אם ישיב רק אם לא יתפלל ימות הוא בעצמו או שאר עונש שלא יהא נחשב לחיות כראוי: כ׳:תצ״ב א׳ ויאמר לו מה עשית לנו וגו׳ מעשים אשר לא יעשו וגו׳. מתחלה היסב אבימלך על אברהם חטא גדול להפחידו מעונש מות כי חמת מלך מלאכי מות וחשב אבימלך שיבקש א״א מחילה ממנו. ובזה יתנה אבימלך שיתפלל אל ה׳ ואם לא ימות. אבל אברהם לא השיב אחר רוגז של אבימלך לא דבר ולא חצי דבר וא״כ ראה אבימלך כי ברע הוא והרי אין יכול להרגו שהרי יודע כמה הקב״ה מזהיר עליו ע״כ חזר והיטיב לו פנים: כ׳:תצ״ג א׳ ויאמר אבימלך אל אברהם. באמירה בפ״ע ובלא נשיאת חטא ואשם כ״א בדברי פיוס ושאלה: ב׳ מה ראית כי עשית וגו׳. מסתמא יראת ממני אמור לי מה ראית לירא ממני. והלא באמת פלשתים בכלל היו בעלי ד״א ולא גזלו מעולם אשה: כ׳:תצ״ד א׳ ויאמר אברהם. על דברי פיוס השיב דברים נכוחים. ב׳ כי אמרתי אין יראת אלהים במקום הזה. הן אמת שיש כאן ד״א אבל אין זה מצד יראת אלהים אלא מחמת שכל אנושי: ג׳ והרגוני על דבר אשתי. דמי שאין בו יראת אלהים אינו יכול להתגבר על יצרו המכריע את דעת האדם. ולכן יראתי פן יהרגוני. וממילא לא היה יכול לומר האמת גם למלך בשביל העם שהם לא נתפעלו מיפיה באופן שנתפעלו במצרים שראו אותה יפה מאד והבינו שאינה ראויה להם ולא התאוו לה כלל כמש״כ שם. ומש״ה לא היה עוד חשש אלא בשביל המלך לבד וא״כ הי׳ ראוי להודיעהו מש״ה היה נחשב זה לחטא בעיני פרעה כמבואר שם אבל כאן היה החשש בשביל כל המדינה והיה ראוי לחוש שמא יודע הדבר גם להם ע״י שיגיד האמת להמלך: כ׳:תצ״ה א׳ וגם אמנה וגו׳. הרי הכרח שאין בהם יראת אלקים דאלו היה בהם יראת אלהים היה להם לחקור אולי מ״מ אשתו היא אלא אין חוששין כי אם לד״א ויוצאים בזה שכסבורים שאיננה אשתו: כ׳:תצ״ו א׳ ויהי וגו׳. עוד השיב שלא משום שירא מאותו מקום כ״כ עשה כן כ״א בשביל כל המקומות שיש באמת לחוש. וממילא באתי ג״כ לידי זה. ופי׳ התעו אותי אלהים וגו׳ כבר נחלקו במ״ס פ״ד אם הוא חול או קודש. ולפי הפשט משתמש חול וקודש פי׳ בשביל שאוה״ע עובדים אלהים חול מש״ה אלהים קודש צוהו להיות נודד ולהעמידם על האמת: כ׳:תצ״ז א׳ ויקח אבימלך וגו׳. כפרש״י כדי שיתפלל עליו ומש״ה אמר לו עוד הנה ארצי לפניך: כ׳:תצ״ט א׳ ולשרה אמר וגו׳ הנה הוא לך. הוא קאי על אברהם ואמר כי קבל פיוס מאברהם שהשיב תשובה נצחת שירא שלא יהרגוהו. אבל על שרה לא מצא ישוב וא״כ חטאה בשתים שקרובה היתה לזנות וגם להביא חטא על אחרים. אבל בשביל אברהם לא תבא לשום דבר. וזהו דברו שאחיך הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך שמכסה עיני ב״א שלא יסתכלו בך: ב׳ ואת כל ולא תענש על כל מה שיש להאשים אותך. אבל באשר שאת אשת אברהם והוא גדול בעינינו הנני מעלים עין מלענשך וזהו שהקדים הנה נתתי אלף כסף סך מסויים לפייסו לאות כי גדול מאד בעיניו וסיים כי לגדלו וחשיבותו הוא לך כסות עינים מכל אשר יש להאשימך: ג׳ ונוכחת. בראותה כי הוא נושא עליה אשמה התוכחה עמו להראות כי צדקה ממנו: כ׳:תק״א א׳ כי עצר עצר ה׳ וגו׳. היה ראוי להודיע תחלה שהיה כן כמו דכתיב בפרעה וינגע וגו׳ אלא משום שעצירת הלידה מצוי גם בלשון זה ולא היה ניכר כ״כ שהיה בשביל שרה עד שראה כי אחר שהתפלל אברהם ילדו אז הבינו הכל כי עצר עצר ה׳ וגו׳: ב׳ אשת אברהם. כבר ביארנו במעשה פרעה שדוקא בשביל שהיתה אשת אברהם הגיעו להם מכות ועונשין ולא נצולה היא באופן שלא יתייסרו גם המה. אך באשר אברהם בא בכח התורה ע״כ באין יסורין על מי שנוגע בו לרעה בחרבה של תורה:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-כ

רשב"ם: כ״ה:תי״ז א׳ קטורה – לפי הפשט אין זו הגר. כ״ה:תי״ח כ״ה:תי״ט כ״ה:ת״כ כ״ה:תכ״א כ״ה:תכ״ב א׳ הפילגשים – הגר וקטורה. ב׳ מתנות – ממון הרבה. ג׳ קדמה אל ארץ קדם – שירשו בניו נחלותיו שיש לו שם. כ״ה:תכ״ג כ״ה:תכ״ד א׳ בשיבה טובה – כמו שאמר לו הקב"ה ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה שלא אירע העינוי בימיו. כ״ה:תכ״ה כ״ה:תכ״ו כ״ה:תכ״ז כ״ה:תכ״ח א׳ אשר ילדה הגר המצרית – כלומר: אין זה בנו הנקרא על שם זרעו אלא בן שפחה, אבל ביצחק כתוב לפנינו: אלה תולדות יצחק בן אברהם. כיצד היה בנו? אברהם הוליד את יצחק כלומר: זה הוא עיקר תולדתו של אברהם כמו: פרץ הוליד את חצרון וגו'. כ״ה:תכ״ט כ״ה:ת״ל כ״ה:תל״ב כ״ה:תל״ג א׳ ואלה שני חיי ישמעאל – חכמים פירשו במגילה: למה נמנו שנותיו של ישמעאל? ולפי הפשט: לכבודו של אברהם, הואיל ונתפרש שעת לידתו ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל וגם שעת מילתו, כדכתיב: וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה וגו' חזר עתה ופירש כל ימי חייו. כ״ה:תל״ד א׳ על פני כל אחיו נפל – שכן כדכתיב: על פני כל אחיו ישכן. כ״ה:תל״ה א׳ ואלה תולדות יצחק – אברהם הוליד את יצחק לפי פשוטו של מקרא, לפי שאמר למעלה בישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית, אבל כאן יצחק עיקר בן היה לאברהם שהוא הוליד את יצחק מאשתו גמורה, כדכתיב: כי ביצחק יקרא לך זרע. וכן בדברי הימים לאחר שכתב כי בני אברהם היו יצחק וישמעאל ובני קטורה חוזר וכותב סתם: ויולד אברהם את יצחק. כ״ה:תל״ו א׳ בן מ' שנה – וכתיב: בן ס' שנה בלדת אותם. משני הפסוקים הללו למדנו, שהייתה עקרה עשרים שנה. כ״ה:תל״ז א׳ ויעתר – רבוי דברים, כדכתיב: העתרתם עלי דבריכם. ב׳ לנכח – בשביל. כ״ה:תל״ח א׳ ויתרוצצו הבנים בקרבה – לשון רץ לקראת רץ, שהיו רצים ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוברים. וכן: מן קם מתקוממים, מן לן מתלוננים, אבל מלשון רצץ עזב דלים היה לומר וירצצו כמו בטרם יתנגפו רגליכם. ב׳ לדרוש את ה' – אל הנביאים שבאותן הימים, כדכתיב: לדרוש את ה' מאתו. וכתיב: כי יבא אלי העם לדרוש את ה'. כ״ה:תל״ט א׳ ויאמר ה' לה – ע"י נביא. ב׳ שני גוים – אל תיראי, כי צער העיבור שלך בשביל שני תאומים יש בבטנך, שמרובה צער העיבור של שנים מעיבור אחד. ג׳ ושני לאומים – מלכויות, כדכתיב: מלכי ארץ וכל לאמים כפל לשון הוא. אבל לאומים הוא עמים ומתוך שהנביא התחיל לומר לה, גמר ופירש לה כל העתידות. ד׳ ורב יעבוד צעיר – ולכן אהבת את יעקב שאהבו הקב"ה, וכדכתיב: ואהב את יעקב. כ״ה:ת״מ א׳ והנה תומים – בכל דבר חידוש רגיל לומר כן. וכן: ויהי בבקר והנה היא לאה כי עד עתה היה סבור שהיא רחל. וכן: ויקץ פרעה והנה חלום כי לא היה סבור שהיה חלום, עד שניער משנתו. כ״ה:תמ״א א׳ אדמוני – רוש בלעז. ב׳ כאדרת שער – שלובשים התועים. ג׳ ויקראו – כל העולם. ד׳ שמו עשו – אדם עשוי ונגמר שהיה בעל שער. כ״ה:תמ״ב כ״ה:תמ״ג א׳ יודע ציד – לצוד ציד להביא. ב׳ יושב אהלים – רועה צאן אביו. כמו שפירשתי: איש יושב אהל ומקנה. כ״ה:תמ״ד א׳ ציד בפיו – פשוטו כתרגומו. ב׳ אוהבת את יעקב – שהייתה מכרת בתומתו וגם ממה שאמר הקב"ה: ורב יעבוד צעיר והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ורבקה אוהבת את יעקב, להודיע מה שכתב לפנינו יצחק רצה לברך את עשו ורבקה הערימה לברך את יעקב. כ״ה:תמ״ה כ״ה:תמ״ו א׳ מן האדום האדום הזה – דרך אדם הממהר לשאול מחברו כופל את דבריו וזה שהיה רעב הרי הוא כאומר: תן לי מהרה לאכול. ב׳ על כן קרא שמו אדום – הוא אדמוני ונתאווה לאכול אדום. ובשביל רעבתנותו מכר בכורתו ולשם בזיון קרא לו כן, שבשביל מאכל אדום מכר בכורתו. כ״ה:תמ״ז א׳ מכרה כיום – כלומר: לאלתר, מיד מכור לי חלק בכורתך הראוי לך, בממון אבי בממון שאתן לך, ואח"כ אתן לך המאכל לעדות ולקיום, כדרך שמצינו ויאכלו שם על הגל לקיום ברית בין לבן ליעקב. כ״ה:תמ״ח א׳ הנה אנכי הולך למות – בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות ואני מסוכן למות, למה זה לי להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו. כך פירש אבי הרב רבי מאיר מ"ס. כ״ה:תמ״ט א׳ וימכר את בכורתו – בדמים, ואחר כן ויעקב נתן לעשו וגו' כמנהג בני אדם לקיום דבר. כ״ה:ת״נ א׳ ויבז עשו – לפי שלסוף נתחרט על כך, כדכתיב: את בכורתי לקח. לכן הקדים כאן להודיע שטותו עתה בשביל אכילה ביזה את הבכורה, אבל לבסוף היה מתחרט. ב׳ ויבז – כמו ויבזה מן דבר ה' בזה, כמו: ויקן מן קנה.

תולדות יצחק על בראשית פרק-כ

תולדות יצחק: כ׳:תצ״ט א׳ ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה וגו' יש הרבה חילוקים בין ענין אבימלך בלקיחת שרה לענין פרעה. א' שאמר באבימלך וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה ולא אמר ותוקח האשה בית אבימלך ובפרעה אמר ותוקח האשה בית פרעה שבפרעה אמר בית ובאבימלך לא אמר בית. ב' באבימלך אמר ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ולא בא אל פרעה אלא וינגע ה' את פרעה ויש להקשות למה לא בא אל פרעה וכי משוא פנים יש בדבר. ג' למה נגעים לפרעה ולאבימלך לא נגעו בנגעים אלא חולי אחר והוא עצירת רחם שנאמר כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך. ד' למה אמר ואבימלך לא קרב אליה ולא אמר ופרעה לא קרב אליה. ה' למה אמר באבימלך שתי פעמים ויאמר ויאמר שאמר ויאמר אבימלך מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה וגו' וחזר לומר ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה יספיק מה שאמר בפעם ראשונה ואין צורך עוד ויאמר. ו' למה באבימלך אמר שתי פעמים ויאמר ובפרעה לא אמר שתי פעמים ויאמר שנאמר ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה ועתה הנה אשתך קח ולך. ז' למה אברהם לא השיב תשובתו שהשיב באחרונה לויאמר הראשון עד שאמר ויאמר פעם שנית שמה שהשיב כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי היה לו להשיב בראשונה. ח' למה פרעה לא המתין תשובת אברהם שאמר למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה ועתה הנה אשתך קח ולך ואבימלך המתין תשובה שאמר מה ראית כי עשית את הדבר הזה ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה. ט' למה אמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב ופרעה לא עשה כן אלא אמר ועתה הנה אשתך קח ולך ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו. תשובה לשאלה הד' למה אמר ואבימלך לא קרב אליה ולא אמר כן בפרעה לפי שאבימלך כשלקח לשרה מיד נתעברה שנאמר כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך ואמר בסמוך וה' פקד את שרה לכן הוצרך לומר ואבימלך לא קרב אליה אבל בפרעה לא נתעברה. ולקושיא השמינית למה שלחו פרעה מארצו ולא שלחו אבימלך שאמר ארצי לפניך בטוב בעיניך שב אמרו חכמינו ז"ל לפי שמצריים שטופין בזמה לכן אמר קח ולך אבל פלשתים לא ולזה אמר פרעה לך מעמנו ואבימלך לא הוצרך לשלחו או נאמר לפי שבאו נגעים עליו ועל עבדיו אמר לו קח ולך שאולי יזיקוך בני עמי להנקם מהנגעים שבאו עליהם אבל בענין אבימלך לא באו עליהם נגעים ואף שיתעכב שמה ולא ילך מן המקום לא יעשו רעה אתו. ויתכן שאבימלך פחד קראהו ורעדה בשחשב שהמלאך שבא אליו בחלום הלילה הוא המלאך שהשחית לסדום וחשב שבא להשחית לארץ אבימלך ולזה וישכם אבימלך בבקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם וייראו האנשים מאד וכמו שאמרו בבראשית רבה ולזה אמר אבימלך לאברהם בבקשה ממך שלא תלך מארצי כי ירא אנכי שהמלאך שהשחית לסדום בא להשחית ארצי ועמי כמו שעשה לסדום ולזה לא תלך מעמי שבעודך בארצי לא ישחית המלאך לי ולארצי כך נראה לי. ונ"ל עוד לתרץ כל הח' קושיות בתשובה אחת כללית והוא בשתי הקדמות האחת שפרעה היה מלך גדול שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני ואין מלך חושב שהוא אלוה אלא אם הוא גדול מאד כנבוכד נצר. ההקדמה השנית שפרעה רשע מאד ששם פרעה יספיק לזה ואבימלך צדיק שנאמר ה' הגוי גם צדיק תהרוג וזה גם כן נראה ממה שספר בענין פרעה יופי שרה שאמר ויהללו אותה אל פרעה שבעבור יפיה לקחה ובאבימלך אמר ויאמר אברהם אל שרה אחותי היא וישלח אבימלך ויקח את שרה שבעבור שהיא אחות אברהם לקחה לא ליופיה לבד שיותר זקנה היתה עתה מכשלקחה פרעה ובאלו שתי הקדמות נתרץ כל הקושיות מצד שהוא גדול לא לקחה מיד לאשה אלא בבית שר א' שרוצה שיכבדוהו כשתכנס לחופה בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו וזהו שאמר ותוקח האשה בית פרעה רוצה לומר בבית שר אחד עבד פרעה כמו שאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו שר"ל עבדיו וזה לחשוב מחשבות לעשות תכשיטין ובגדי מלכות לה ולעשות משתה לכל שריו ועבדיו ויין מלכות רב כיד המלך אבל אבימלך מיד לקחה לאשה וזהו שאמר וישלח אבימלך ויקח את שרה ובזה התרנו הספק הראשון למה לא אמר ותוקח האשה בית אבימלך שאבימלך מיד לקחה לאשה בביתו המיוחדת לו וגם בזה הותר הספק הרביעי שלזה לא אמר ופרעה לא קרב אליה שלפי שמיד כשהיתה בבית השר וינגע ה' את פרעה לא הוצרך לומר ופרעה לא קרב אליה ולזה אמר ועתה הנה אשתך קח ולך כלומר הנה היא חוץ לביתי אבל אבימלך שלא היה מלך גדול כפרעה מיד שם כתר מלכות בראשה. וגם בזה הותר הספק השביעי למה אמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב שבעבור שכבר היא מלכה ששם כתר מלכות בראשה ידע שאנשי המקום לא יעשו עמה רעה ומי יגע במלכה ונקה אבל פרעה שלא שם כתר מלכות בראשה פחד שיעלילו עליה עלילה ולזה אמר הנה אשתך קח ולך ולכן ויצו עליו פרעה אנשים לפי שלא יעשו אנשי המקום עמה רעה וזה כדעת הר"ן ובזה כבר הותרו שלשה ספקות והחמשה קושיות אחרות יותרו לפי דעתי בהקדמה השנית שפרעה רשע היה ואבימלך צדיק שמצד רשעו הותר הספק השני למה בא האלהים לאבימלך בחלום ולא לפרעה לפי שפרעה רשע והקב"ה אינו מדבר עם רשעים אבל אבימלך צדיק ולכן דיבר עמו והתרה בו אבל הדיבור שידבר עם פרעה אינו אלא נגעים ולזה נגע את פרעה עצמו אבל אבימלך שהיה צדיק לא הגיע אליו הרע אלא לעבדיו ואמהותיו וזהו שאמר כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך ובזה הותר הספק הג' למה נגע נגעים לפרעה ולאבימלך לא הביא נגעים אלא עצירת רחם לפי שיכיר אבימלך שחטאו היה מצד רחם אבל פרעה שהיה רשע והיה סבה שיוציאו דבה על שרה שיאמרו שפרעה בא עליה לזה וינגע ה' את פרעה שתורת מוציא שם רע נגעים אבל אבימלך שהוא צדיק אע"פ שלסבתו אמרו מאבימלך נתעברה שרה אם היה יודע שהיתה אשת איש לא היה לוקח אותה ופרעה אע"פ שיהיה יודע שהיתה אשת איש היה לוקח אותה לאשה ומה שאמר למה אמרת אחותי היא הוא להתחסד בפני עם הארץ. ובזה הותר הספק השמיני למה לא המתין פרעה תשובת אברהם למה שאמר לו למה אמרת אחותי היא אלא אמר מיד ועתה הנה אשתך קח ולך ולא עשה כן אבימלך והטעם לפי שהתשובה שהיה אברהם משיב אינה אלא אתה רשע גמור ואע"פ שהייתי אומר שהיא אשתי היית לוקח אותה והיית הורג אותי ולכן אמר ועתה הנה אשתך קח ולך שאיני רוצה תשובה ממך אבל אבימלך אמר מה עשית לנו ומה חטאתי לך ושתק אברהם לפי שחשב שאולי גם אבימלך לא ימתין תשובה ממנו שהתשובה רעה מכל מקום ובזה הותר הספק הה' והששי למה אמר באבימלך שתי פעמים ויאמר ולא כן בפרעה שחזר פעם שנית ויאמר שאמר ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית הדבר הזה כלומר איני פרעה שלא המתין תשובה לפי שהוא רשע אבל אני צדיק לכן אני צריך תשובה ממך ולא אעזבך עד שתתן לי תשובה ולזה השיב אברהם אמת אמרת שאתה צדיק אבל לא יראתי ממך אלא מהמקום הזה שאמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה ולפי שיקשה לזה שאם אנשי המקום רשעים ג"כ המלך רשע שמושל מקשיב על שפת שקר כל משרתיו רשעים. וכן בהפך לזה אמר לא אמרתי אחותי היא דוקא במקום הזה שבמקום הזה אולי הייתי אומר האמת אלא כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אלא כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא ובזה הפירוש כבר הותרו כל הספקות. ובמדרש הזוהר ויבא אלהים אינו אלא שרו של אבימלך ואמר לשר שלו הגוי גם צדיק תהרוג והשיב שר שלו גם אנכי ידעתי וגו' ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי מחטו אינו באלף בסוף המלה לפי ששר האדם מענישין אותו כשחוטא האדם שהוא ממונה עליו ולזה אמר ואחשוך גם אנכי אותך בעבור שלא יתנו לי עונש בשמים ומחטו הוא מלשון מחט שהוא עונשים גדולים כאלו מכים לי במחטים ועוקצים לי בהם עד כאן: כ׳:ת״ק א׳ הגוי גם צדיק תהרוג אם תהרוג לגוי גם לאברהם שהוא צדיק תהרוג שעבדי יהרגו לאברהם ויתכן אם תהרוג לי גם לצדיק תהרוג שגדול עונש המחטיא מהחוטא והוא אמר לי אחותי היא: כ׳:תק״ג א׳ ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא נראה שאם אינו נביא לא ישיבנה אלא הכוונה אולי יחשוב שנגעתי בה ויתפלל שאמות לז"א לו כי נביא הוא ויודע שלא נגעת בה: כ׳:תקי״ב א׳ ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף אלף הוא מלשון ואאלפך חכמה כסף הוא מלשון נכספה וגם כלתה יאמר מוסר חשוב ולימוד חשוב אני רוצה ללמד אותך לזה שאת קורא אחיך והלימוד הוא שדבר צנוע הוא שתהיה קורא לבעליך אח שהוא מגונה לקוראו בעל והנה הוא לך כסות עינים ודבר צנוע לקראו אח אבל זה דוקא בביתך לכל האנשים והנשים שבביתך וזהו לכל אשר אתך שמכירים ויודעים שאינו אח אבל עם כל שאר האנשים ראוי שתהיה נוכחת ותקח מוסר ותקרא אותו בעלי כדי שלא יקרה ליך מקרה כזה:

צרור המור על בראשית פרק-כ

צרור המור: כ״א:שע״ג א׳ וה' פקד את שרה כאשר אמר. סמך פרשת זו לכאן להודיענו שכבר נפקדה שרה בהריון קודם ענין אבימלך. בענין שזה אות כי הולד הוא של אברהם ולא של אבימלך. וזהו ותלד שרה לאברהם בן לזקניו ע"ד פלא בהיותו זקן מאד. וכן שרה היתה זקינה מאוד. וזהו ותלד שרה בן לאברהם. ועוד שהי' לזקוניו כמאמרם ז"ל שהיה זיו איקונין שלו דומה לאברהם. למועד אשר דבר אתו אלהים בשנה האחרת. ולא למועד אבימלך כי זו אי איפשר להתעבר ולילד מיד אבימלך. ואמר שקרא שמו יצחק כמו שאמר לו השם בזמן העבר ואת בריתי אקים את יצחק. וזה להורות שהיה מעשה נס לקיים השם מאמרו. כי מצד אברהם ושרה לא היו ראויים. וזהו ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו. אף על פי שהיה זקן וכן אשר ילדה לו שרה שהיתה זקנה יצחק. וזה שאמר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו שלא בדרך העולם: כ״א:שע״ח א׳ ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. כלומר אני שמחה אחר שאני אם הבנים וילדתי בן לזקוני. ואף על פי שכל השומע יצחק לי לפי שאני זקנה. איני חוששת אחר שצחוק ושמחה ותענוג עשה לי אלהים. ואמר צחוק עשה לי אלהים. להורות על הנס הגדול שהיתה זקנה בת תשעים ואברהם בן ק'. ועכ"ז נתן להם בן נמול לח' ימים. וזהו צחוק. או שאמרה צחוק עשה לי אלהים. כי מרוב שמחתה אמרה אני יודעת כי יושב בשמים ישחק ממני לפי שאני זקנה. וכן כל השומע דבר זה יצחק לי לרוב זקנותי. ועם כל זה אני אומרת ומתפללת יהי רצון שאותו שדבר לאברהם שנתן לו את יצחק. יעשה לי חסד אחר שיתן לי בנים אחרים להניק אותם אחר שילדתי בן לזקוניו. וזהו מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. ואם פירוש מי מלל לאברהם הוא כמו ימלל פירושו ידוע והוא דוחק: כ״א:ש״פ א׳ ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול. לפי שהיו שם גדולי הדור שם ועבר ואבימלך. כמאמרם ז"ל. ולא נתפרשו שמותם כמו שנתפרשו רעי איוב לפי שבאו לנחמו. ואם הוא כפשוטו של מקרא היו נוהגים לעשות המשתה ביום הגמל הנער. ודרך המדרש צלולה שאמרו ביום הגמל את יצחק ביום שמיני למילתו. וזהו ביום ה"ג מל: כ״א:שפ״א א׳ ותרא שרה את בן הגר מצחק. אם הענין כפשוטו הוא שהזקנים מקפידים מאד כשצוחקים האנשים. לפי שחושבים שצוחקים מהם. ולפי ששרה היתה זקנה ואמרה כל השומע יצחק לי. כשראתה לישמעאל מצחק חשבה שצחק ממנה. ולכן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה. ויש להודות על חכמים זכרונם לברכה שאמרו שראתה הצדקת בו דברי עבירה ויראה שיוציא את בנה לתרבות רעה. ולכן אמרה את בן הגר המצרית ולא אמרה את ישמעאל כי היה דומה לאמו המצרית והכשפנית. אף על פי שילדתו לאברהם. ואמר כי לא יירש בן האמה הזאת. כלומר ומה היא ממתנת בכאן אם לא שתמות בלא עתך לירש אותך. ואין הדין כן כי לא יירש בן האמה הזאת עם בן הגבירה. וירע הדבר מאד בעיני אברהם. וכל זה לחזק גלות בניו ביד ישמעאל בעון זה. כמו שפירשתי למעלה בלידת ישמעאל. ולכן אמר לו השם אל ירע בעיניך על הנער. הלואי שלא היה. כי שרה רואה למרחוק יותר ממך. ולכן שמע בקולה. כי היא רואה מה שעתיד לעשות לבניך. ולכן וישכם אברהם בבקר לקיים מצות בוראו. ולולי העונות בכאן היה ראוי למות כשכלו המים. בענין שלא ימית את בני ישראל בצמא. אלא ששמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם בצער. ועוד לקיים הבטחת אברהם אביו שנאמר לו והפריתי אותו. וזהו כי לגוי גדול אשימנו. ויפקח אלהים את עיניה. לפי ששערי דמעה לא ננעלו וכתיב ותשא את קולה ותבך. ולכן פקחה עיניה וראתה באר מים. ואמר שגדל הנער ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים לחזור לגלוליה: כ״א:שצ״ד א׳ ויהי בעת ההיא שראו כבוד עושרו ורוב בניו ביום חתונת מילתו ובכל אשר יפנה ירשיע. ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. ועתה השבעה לי באלהים הנה הוא האלהים אשר הוא עמך בכל אשר אתה עושה. וכל זה לפי שפחדו ממנו אולי יטור לו איבה על לקיחת שרה. ולכן אמר ועתה השבעה לי לפי העת שאתה גדול המעלה. ואלהים עמך. ואתה קדוש ה'. ואין ראוי לנטור לך לעולם איבות. ועתה השבעה לי לפי העת. אף על פי שלא היה ראוי לפי המעשה שעשיתי עמך. ויש לי לזכור הטובות מהחסד שעשיתי עמך ולא הרעות שעשיתי לך. ואם אני איני ראוי לכך. עשה בשביל הארץ אשר גרת בה. וזהו כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרת בה. ולפי שראה טענותיו צודקות בדברים רבים. לא רצה להוכיחו בראשונה אלא מיד הודה לדבריו. ואמר אנכי אשבע כשיצטרך או כשתרצה. אבל יש לך לידע כי איני זוכר ראשונות ממה שאתה חושב. אבל אני מודיע לך כי עבדיך גזלו באר מים לעבדי. וראוי לך להשיב את הגזילה אשר גזלו עבדיך: כ״א:שצ״ח א׳ ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה. כלומר איני אשם בזה כי לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה. אבל אתה אשם בדבר זה שידעת הדבר ולא הגדת לי. ולא היה ראוי לך להעלים הדבר בלבך בדרך נטירה. כי האוהבים ראוי שיהיו בלב אחד כאיש אחד. ואם תאמר שאף על פי שאתה לא הגדת לי ששמעתי הדבר מאחר. אינו כן כי גם אנכי לא שמעתי בלתי היום. ורמז בכאן ידיעה והגדה ושמיעה. לפי שהדבר נודע מצד שלשה דברים. או מצד ידיעה. או מצד שמיעה. או מצד הגדה. הידיעה היא שיודע הדבר מצד ידיעתו וחכמתו או מצד סבותיו. וכשלא ישיג זה ישיג הדבר מצד הגדה שהגידו וספרו לו הדבר. או מצד שמיעה אף על פי שלא יגידו לו הדבר נשמע מצד עצמו. כאמרו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. ואני משיב על פי שאלתם. ולפעמים אין בארץ לפני אלא הדבר נשמע אלי מצד עצמו. וזהו כי יהיה להם דבר בא אלי הדבר בעצמו. ולכן אמר בכאן וגם אנכי לא שמעתי. ואלו השלשה. ספרם הנביא באומרו הלא תדעו הלא תבינו הלא הוגד מראש לכם. הלא תדעו מצד ידיעתכם. הלא תבינו מצד שמיעה שההבנה היא בכלל שמיעה. כמו כי שומע יוסף. ואם לא תדעו ותבינו הלא הוגד לכם מצד המגידים. ולכן אמר בכאן אבימלך אלו השלשה לא ידעתי מי עשה זה ולא מצד הגדה ולא מצד שמיעה בלתי היום שהגדת לי אתה. ולכן אין לך להאשימני: כ״א:שצ״ט א׳ ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית. למה הוצרך בכאן זאת המתנה לכריתת הברית. אבל הרצון בזה לפי שאברהם קבל מתנות מאבימלך בענין שרה. כדכתיב ויקח אבימלך צאן ובקר ויתן לאברהם. ודרך כורתי ברית להיות שוין זה אצל זה במעלה ובכבוד. בענין שתהיה ביניהם אהבה שוה בלי חלוק. וכאן אברהם היה מלך גוים. ואבימלך היה גם כן מלך. והוא יבא לבקש את אברהם. ולפי שאברהם קיבל מתנות מאבימלך והכתוב אמר ושונא מתנות יחיה לפי שמקבל המתנה הוא מתבייש כשרואה הנותן. עד שנראה לו שהוא משועבד כעבד עולם לנותן. וכמו שאמרו בברכות מפני שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ובזה נראה שאברהם היה משועבד לאבימלך במתנות שקבל. וזה דבר בלתי ראוי לאברהם. וכל שכן לכריתת הברית שצריך שיהיו שניהם שוין. לזה אמר בכאן ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך. בענין שחזר לו מתנתו. או למעט כמו שקיבל אברהם מתנות מאבימלך כן קבל אבימלך מתנות מאברהם. ואז ויכרתו ברית שניהם. כי אז שניהם שוים ויכולים לכרות ברית באמת ובתמים. ולכן אמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. לרמוז שאחר ששניהם שוין ונכנסו בברית אין ראוי להיות חילוק ביניהם אלא אהבה ואחדות. ולכן אהבה עולה י"ג כמנין אחד ומי שיפריד הבניין ויחלק האהבה ראוי שיהיה נחלק לשנים כמו העגל. ולכן תמצא כי אפילו מלך המלכים שאין דמות וערך לו כשכרת ברית עם אברהם. הוצרך לעבור בין הגזרים כדכתיב והנה תנור עשן ולפיד אש. רמז לשכינה שהיא אש אוכלה. וכל זה לקיים האהבה והאחדות בין ישראל ובין השם. בענין שראה השם שכמו שהוא נקרא ה' אחד. כן ישראל גם כן נקראו עם אחד. ואברהם שנכנס בברית עם השם נקרא אחד. שנאמר אחד היה אברהם. ולכן רצה השם להכניס עצמו בברית עם ישראל. כאומרו לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כורת עמך היום למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים. מכאן תבין מה שכתב שם הרב הגדול רש"י ז"ל כל כך הוא נכנס בטורח בשבילכם וכו'. ולכן כתב בכאן ויכרתו שניהם ברית. אחר שקבל אבימלך מתנת אברהם כמו שקיבל אברהם מאבימלך: ב׳ ולפי שאבימלך היה עובד עבודה זרה. ולא היה ראוי לאברהם להכנס בברית עמו. כי אולי הוא יציב לו אבן או מצבה או שום בהמה לכריתת הברית ויהיה כוונתו לעבודה זרה. לזה אמר ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן. להציבם הוא לשם שמים. כמו שעשה יעקב עם לבן. ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ולכן שאל אבימלך מה הנה שבע כבשות הצאן האלה. והשיב כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. שהוא באר מים חיים. ואין לי בורות נשברים מאלהים אחרים כמוך. ולזה הצבתי אותן לבדנה. בעניין שלא יתערבו עם צאן לבן. ולפי שיש בכאן סוד גדול בזה הבאר. קרא אותו באר שבע. לפי שהוא שביעי לבארות. ותמצא שבעה בארות בפרשת וירא. והנה באר בשדה שם תמצאנו כי הוא רמז לשם ה' שנקרא באר מים חיים. ואמר כי שם נשבעו שניהם. אף ע"פ שאין השבועה מפורשת בכאן. ידוע שאברהם נשבע בשם הקדוש. ואבימלך באלהיו כמו שמוזכר בלבן אלהי אברהם ואלהי נחור. ואולי אברהם לא נשבע אלא מה שאמר אנכי אשבע. וחשב אבימלך שהוא כמו אנכי נשבע. וכל זה כדי שלא לישבע עם עובד עבודה זרה. וחזר לומר ויכרתו ברית בבאר שבע אחר שאמר ויכרתו שניהם ברית. לרמוז מה שפירשתי בו. כי אז היו מוכנים שניהם ושוים לברית ועכשיו כרתו הברית בבאר שבע. ואולי כריתת הברית היה על אשר כרתו לשנים או שזבחו זבחים ואכלו שם: כ״א:ת״ד א׳ ויקם אבימלך. תקומה היתה לו שנכנס בברית עם אברהם הצדיק. ועם כל זה וישובו אל ארץ פלשתים לתועבותם ולכשופיהם. ולא למדו מדרכי הצדיק. אבל אברהם ויטע אשל בבאר שבע. הוא עץ חיים מהתורה שלמד לכל העולם והכניסם תחת כנפי שכינה באכילה שתייה לוויה. ובסבת זה ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ואמר שהתמיד זה זמן רב. וזהו ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. ורמז בזה שאף על פי שישב שם שנים רבות. לא למד מדרכיהם אבל נדבק יותר בתורה ובמצות בראות מעשיהם ותועבותם כמה מקולקלים. וזהו ויגר אברהם וכו':

אבן עזרא על בראשית פרק-כ

אבן עזרא: {ב} אל שרה אשתו. כמו על. וכן אל הנער הזה: {ג} ובא המלאך בחלום אל אבימלך בעבור כבוד אברהם ופה כתוב לקיחה וכן עם פרעה. רק על פרעה הביא נגעים גדולים ועל ביתו ונגעי אבימלך וביתו לא היו כן כי צדיק היה מפרעה: {ד} וטעם הגוי גם צדיק תהרוג. בעד נפשו וביתו וממלכתו. וכן כתוב. ואל תשמע אל דברי חולם החלום המחליף מלה במלה שפירש הגוי איש. ובמלת לעם נכרי. אאריך מעט: {ו} לננוע. לגעת. במו לנטוע ולטעת וכלם הם שמות פועל: {ט} מה עשית לנו. בפתח קטן תחת מה בעבור אות הגרון הבא אחריו וכן המשפט: {יב} אחותי בת אבי. י"א שהוא כמו אלהי אבי אברהם והנכון בעיני שדחה אבימלך בדברים כפי צורך השעה ובפסוק אנכי עשו בכורך אביא חברים: {יג} התעו אותי אלהים. לשון קדש והטעם שהוא נוסע ממקום למקום ולא ידע אנה ילך. וכן והנה תועה בשדה. ואין זו התעייה בלב. גם כן כתוב למה תתענו ה': אמרי לי. בשבילי וכן ואמר פרעה לבני ישראל: {טז} הנה הוא לך כסות עינים. י"א כי הוא רמז על כהות עיני בנה וזה דרך דרש. והישר בעיני שיהיה כסות עינים מושך עצמו ואחר עמו כמו אל בקצפך תוכיחני ורבים אחרים. והנה הוא לך כמו מכסה עינים בעבור אברהם שהוא בעלך והטעם שלא ישא את את עיניו עליך גם הוא כסות עינים לכל אשר אתך מהשפחו' שהם נשי עבדיו. ויהיה וי"ו ונוכחת כפ"א רפה בלשון ישמעאל ובמקרא אלפים כמוהו כמו ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. וטעם ונוכחת דברי משה שלא אמרה עוד שרה על אברהם אחי הוא. והנה פי' ואת כל. ועם כל זה נתוכחת שרה. וי"א כי הנה הוא לך על הכסף לקנו מלבוש ומלת נתתי מושכת עצמה ואחרת עמה וכן הוא הנה נתתי אלף כסף לאחיך לקנות לך בו מכסה כמו כסות שיהיה תאוה לעינים ונתתי לכל אשר אתך ואת כל אשר נתתי לאברהם צאן ובקר ועבדים ושפחות. ויותר נכון להיות פי' כאשר אמרתי כי אברהם הוא כסות עינים לך ולעבדים אשר אתך שהיו לך גם אשר נתתים גם אני: ואת כל. ועם כל בני אדם הוא לך כסות עינים: ונוכחת. דברי משה ויעמוד טעם הוי"ו במקומו. והגאון אמר שהוא מן נוכח ואין דבר נכוחים: {יז} וילדו. שב אל אשת אבימלך ואמהותיו. לא אל אבימלך. וכן וישם דמי מלחמה בשלום. בעמוד ענן ידבר אליהם. אלה בני עדה. אשר עבדתי אותך בהן. אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו. הלא תראה שהוא מפורש בפסוק השני כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך ולא הזכיר אבימלך. והארכתי כל כך בעבור מפרשים שהיו אומרים שהיה עצור לצאת לחוץ: {יח} ומלת כל רחם. טענה עליהם. ומלת וילדו. לנשים כמו ויחמו הצאן:

מיני תרגומא על בראשית פרק-כ

מיני תרגומא: ל׳:תת״ע א׳ וְכָל שֶׂה חוּם תרגום אונקלוס וְכָל אִמַר דִשְׁחוֹם רש״י והרמב״ן מסכימי׳ לדעה אחד דלשון שחום הוא קרוב ודומה לאדום. רק הרמב״ן הוסיף לבאר דמלת חום הוא מגזרת ואור החמה שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת עכ״ל: וראיה גדולה לזה בבבא בתרא דף פ״ד. האי שמשא סומקתא היא תדע וכו׳ וכתב הרשב״ם שם ש״מ שחמתית אדומה ועל שם חמה שהיא אדומה קרי לחטין אדומות שחמתית:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-כ

תרגום אונקלוס: {א} וּנְטַל מִתַּמָּן אַבְרָהָם לְאַרְעָא דָּרוֹמָא וִיתֵב בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא וְאִתּוֹתַב בִּגְרָר: {ב} וַאֲמַר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה אִתְּתֵהּ אֲחָתִי הִיא וּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִּגְרָר וּדְבַר יָת שָׂרָה: {ג} וַאֲתָא מֵימַר מִן קָדָם יְיָ לְוַת אֲבִימֶלֶךְ בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא וַאֲמַר לֵהּ הָא אַתְּ מִית עַל עֵיסַק אִתְּתָא דִּדְבַרְתָּא וְהִיא אִתַּת גְּבָר: {ד} וַאֲבִימֶלֶךְ לָא קְרֵב לְוָתַהּ וַאֲמַר יְיָ הָעָם אַף זַכַּאי תִּקְטוֹל: {ה} הֲלָא הוּא אֲמַר לִי אֲחָתִי הִיא וְהִיא אַף הִיא אֲמָרַת אָחִי הוּא בְּקַשִּׁיטוּת לִבִּי וּבְזַכָּאוּת יָדַי עֲבָדִית דָּא: {ו} וַאֲמַר לֵהּ מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ בְּחֶלְמָא אַף קֳדָמַי גְּלִי אֲרֵי בְּקַשִּׁיטוּת לִבָּךְ עֲבַדְתָּ דָּא וּמְנָעִית אַף אֲנָא יָתָךְ מִלְּמֶחְטֵי קֳדָמָי עַל כֵּן לָא שְׁבָקְתָּךְ לְמִקְרַב לְוָתַהּ: {ז} וּכְעַן אֲתֵיב אִתַּת גַּבְרָא אֲרֵי נְבִיָּא הוּא וִיצַלֵּי עֲלָךְ וּתְחֵי וְאִם לֵיתָךְ מֵתֵיב דַּע אֲרֵי מֵימַת תְּמוּת אַתְּ וְכָל דִּי לָךְ: {ח} וְאַקְדֵּים אֲבִימֶלֶךְ בְּצַפְרָא וּקְרָא לְכָל עַבְדּוֹהִי וּמַלִּיל יַת כָּל פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין קֳדָמֵיהוֹן וּדְחִילוּ גּוּבְרַיָּא לַחֲדָא: {ט} וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַאֲמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתָּ לָנָא וּמָה חָבִית (נ"י חָטֵית) לָךְ אֲרֵי אַיְתֵיתָא עֲלַי וְעַל מַלְכוּתִי חוֹבָא רַבָּא עוֹבָדִין דִּי לָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא עֲבַדְתָּ עִמִּי: {י} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה חָזֵיתָ אֲרֵי עֲבַדְתָּ יָת פִתְגָּמָא הָדֵין: {יא} וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲרֵי אֲמָרִית לְחוֹד לֵית דַּחַלְתָּא דַּיְיָ בְּאַתְרָא הָדֵין וְיִקְטְלֻנַּנִי עַל עֵיסַק אִתְּתִי: {יב} וּבְרַם בְּקוּשְׁטָא אֲחָתִי בַת אַבָּא הִיא בְּרַם לָא בַת אִמִּי וַהֲוַת לִי לְאִנְתּוּ: {יג} וַהֲוָה כַּד טָעוּ עַמְמַיָּא בָּתַר עוֹבָדֵי יְדֵיהוֹן יָתִי קָרִיב יְיָ לְדַחַלְתֵּהּ מִבֵּית אַבָּא וַאֲמָרִית לַהּ דֵּין (נ"י דָּא) טֵיבוּתִיךְ דִּי תַעְבְּדִי עִמִּי לְכָל אַתְרָא דִּי נְהַךְ לְתַמָּן אֱמָרִי עֲלַי אָחִי הוּא: {יד} וּדְבַר אֲבִימֶלֶךְ עָאן וְתוֹרִין וְעַבְדִין וְאַמְהָן וִיהַב לְאַבְרָהָם וַאֲתֵיב לֵהּ יָת שָׂרָה אִתְּתֵהּ: {טו} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ הָא אַרְעִי קֳדָמָךְ בִּדְתַקִּין בְּעֵינָיךְ תִּיב: {טז} וּלְשָׂרָה אֲמַר הָא יְהָבִית אֶלֶף סַלְעִין דִּכְסַף לְאָחִיךְ הָא הוּא לִיךְ כְּסוּת דִּיקָר עַיְנִין חֳלַף דִּשְׁלָחִית וּדְּבַרְתִּיךְ וַחֲזֵית יָתִיךְ וְיָת כָּל דְּעִמָּךְ וְעַל כָּל מָה דַּאֲמָרַת אִתּוֹכָחַת: {יז} וְצַלִּי אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ וְאַסִּי יְיָ יָת אֲבִימֶלֶךְ וְיָת אִתְּתֵהּ וְאַמְהָתֵהּ וְאִתְרְוָחוּ: {יח} אֲרֵי מֵיחַד אֲחַד יְיָ בְּאַפֵּי כָל פָּתַח וַלְדָא לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק שָׂרָה אִתַּת אַבְרָהָם: [ס]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-כ

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וּנְטַל מִתַּמָן אַבְרָהָם לְאַרְעָא דְרוֹמָא וְיָתִיב בֵּינֵי רְקָם וּבֵינֵי חַגְרָא וְאִתְנְתֵיב בִּגְרָר: {ב} וַאֲמַר אַבְרָהָם עַל שָרָה אִנְתְּתֵיהּ אֲחוֹתִי הִיא וְשַׁדַר אֲבִימֶלֶךְ מַלְכָּא דִגְרָר וּדְבַר יַת שָרָה: {ג} וְאָתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוַת אֲבִימֶלֶךְ בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ הָא אַנְתְּ מַיִית עַל עֵיסַק אִנְתְּתָא דְאַנַסְתְּ וְהִיא מְבַעֲלָא לִגְבַר: {ד} וַאֲבִימֶלֶךְ לָא קָרִיב לְגַבָּה לִמְסַאֲבָהּ וְאָמַר יְיָ הֲבַר עַמְמִין דְלָא חַב אוּף חָמֵי לֵיהּ לְמִזְכֵּי בְּדִינָא אִתְקְטֵיל: {ה} הֲלָא הוּא אָמַר לִי דְאָחַת הִיא וְהִיא אוּף הִיא אָמְרַת אָחִי הוּא בְּקַשְׁטוּת לְבָבִי וּבְזַכְּאוּת יְדִי עֲבָדִית דָא: {ו} וַאֲמַר לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ בְּחֵילְמָא אוּף קֳדָמַי גְלֵי אֲרוּם בְּקַשִׁיטוּת לְבָבֵךְ עָבַדְתְּ דָא וּמְנָעִית אוּף אֲנָא מִלְמֶחֱטֵי קֳדָמַי בְּגִין כֵּן לָא שְׁבַקְתִּיךְ לְמִקְרַב לְגַבָּהּ: {ז} וּכְעַן אָתִיב אִיתַּת גְבַר אֲרוּם נְבִיָא הוּא וְיַצְלִי עֲלָךְ וְתֵחֵי וְאִין לֵיתָךְ מֵתִיב דַע אֲרֵי מֵימְמַת תְּמוּת אַנְתְּ וְכָל דִילָךְ: {ח} וְאַקְדִים אֲבִימֶלֶךְ בְּצַפְרָא וּקְרָא לְכָל עַבְדוֹי וּמַלֵיל יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין קֳדָמֵיהוֹן וּדְחִילוּ גוּבְרַיָא לַחֲדָא: {ט} וּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וְאָמַר מַה עָבַדְתְּ לָנָא וּמַה חָבִית לָךְ אֲרוּם אָתֵיתָא עָלַי וְעַל מַלְכוּתִי חוֹבָא רַבָּא עוּבְדִין דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעַבְדָא עָבַדְתְּ עִמִי: {י} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מַה חָמִיתָא אֲרוּם עָבַדְתְּ יַת פִּתְגָמָא הָדֵין: {יא} וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲרוּם אֲמָרִית בִּלְבָבִי לְחוֹד לֵית דַחַלְתָּא דַיְיָ בְּאַתְרָא הָדֵין וְיִקְטְלוּנַנִי עַל עֵיסַק אִנְתְּתִי: {יב} וּבְרַם בְּקוּשְׁטָא אַחְתִי בְּרַת אָחָא דְאִיבָא הִיא בְּרַם לָא מִגְנִיסַת אִימָא וַהֲוַת לִי לְאִנְתּוּ: {יג} וַהֲוָה כַּד בָּעוּ לְאַטְעָאָה יָתִי פִּלְחֵי טַעֲוָותָא וּנְפָקֵית מִבֵּית אַבָּא וַאֲמָרִית לָהּ דֵין טִיבוּתִיךְ דְתַעַבְדִין עִמִי לְכָל אַתְרָא דִנְהַךְ לְתַמָן אִמְרִי עָלַי דְאָחִי הוּא: {יד} וּנְסֵיב אֲבִימֶלֶךְ עָאן וְתוֹרִין וְעַבְדִין וְאַמְהִין וִיהַב לְאַבְרָהָם וְאָתֵיב לֵיהּ יַת שָרָה אִנְתְּתֵיהּ: {טז} וּלְוַת שָרָה אָמַר הָא יְהָבִית אֶלֶף סִלְעִין דִכְסַף לְאָחוּךְ הָא אִינוּן לָךְ תַּחְמְדָא דְעַיְינִין חֲלַף דְאִתְכַּסִית מִן בַּעֲלִיךְ לֵילְיָא חָדָא וְחָמִית יָתָךְ דְאִילוּ יְהָבִית יַת כָּל דַהֲוָה לִי לָא הֲוֵינָא כְמֵיסַת וְאִתְוַכְּחָן מִילַיָא וִידַע אַבְרָהָם אֲרוּם לָא קָרֵיב אֲבִימֶלֶךְ לְוַת שָרָה אִנְתְּתֵיהּ: {יז} וְצַלִי אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ וְאָסֵי יְיָ יַת אֲבִימֶלֶךְ וְיַת אִנְתְּתֵיהּ וּלְחֵינְתוּ וְאִתְרַוָחוּ: {יח} אֲרוּם מֵיחַד אָחִיד מֵימְרָא דַיְיָ בְּאַנְפֵּי כָּל צִירֶיהָ בֵּית וַלְדָא לִנְשַׁיָא דִבְּבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק שָרָה אִתַּת אַבְרָהָם:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-כ

תרגום ירושלמי: ב׳ מַלְכָּא דַעֲרָד: ט״ז וּלְשָרָה אָמַר הָא יְהָבִית אֶלֶף סַלְעִין דִכְסַף לְאָחוּךְ הָא כַסְפָּא הַהוּא יָהִיב לָךְ מַתָּנָה חֲלַף דְאִתְכַּסְיַת מִן עֵינוֹי דְאַבְרָהָם בַּעֲלִיךְ לֵיל חַד וּמִן כָּל מַה דַהֲוָה עִמִי דְעַל כּוֹלָא אִיתְוַכַּחַת הָא אִילוּ יְהָבִית כָּל מַה דַהֲוָה לִי לֵית אֲנָא כְּמֵיסַת אִתְוַכְּחָן מִילַיָא וִידַע אַבְרָהָם צַדִיקָא דִי לָא חַכְמִית יָתָךְ: י״ח וּמִטְרוֹד טְרוֹד:

רלב"ג על בראשית פרק-כ

רלב"ג: כ״ה:צ״ח א׳ פרשת תולדות יצחק ב׳ ואלה תולדות יצחק בן אברהם וגו' עד ויהי רעב בארץ. ג׳ ביאור דברי הספור ד׳ אחר שכבר השלים לספר בארוכה מה שקרה לאברהם לרוב התועלות המגיע מאלו הספורים התחיל לספר בברוכה גם כן תולדות ומקרים שקרו ליצחק ואמר זה הוא מה שקרה ליצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. רוצה לומר שאף על פי שכבר הוליד אברהם בנים רבים זולת יצחק הנה ביצחק נקרא לו זרע. כי הוא לבדו הלך בדרכי אברהם וממנו היה הזרע הנבחר שייעד השם יתעלה לאברהם שיירש את הארץ וזה דבר מפורסם בלשונות רוצה לומר שכבר יאמר שהאדם הוא בן אביו כאשר היה הולך בדרכיו ועוד שאם לא יובן בזה האופן יהיה לבטלה אמרו אברהם הוליד את יצחק. והנה ספר שכבר היה יצחק בן ארבעים שנה כאשר לקח רבקה אשתו ואורך הזמן ולא ילדה לו וזה הזמן היה קרוב לעשרים שנה כי כבר מצאנו שיצחק היה בן ששים שנה כאשר ילדה לו רבקה יעקב ועשו וכאשר נתבאר ליצחק שההמנע מהלידה היא מפאת אשתו לא מצדו התפלל לשם יתעלה לנוכח אשתו שיתקן תולדותיה על דרך המופת בדרך שתלד לו. והנה שמע השם יתעלה תפילתו והרתה אשתו והגיע לה מן תנועת הולדות צער גדול במעיה עד שקצה בחייה ואמרה אם כן למה זה אנכי ימשך לי מצער ההריון למה זה אנכי נבראת הלא נח לי שלא נבראתי. ותלך לדרוש את דבר השם יתעלה מעבדיו הנביאים אשר חיו בזמן ההוא כמו שם ועבר ותלמידיהם מה יהיה אחרית הדבר. והגידו לה בנבואה שהיא הרה מתאומים יהיה כל אחד מהם לגוי אחד ולכל אחד מהן תהיה ממשלה ומלוכה והאחד מהם יגבר על השני והבכור מהם יעבוד הקטן. והנה קרא בכור מי שנולד ראשונה. וכאשר מלאו ימיה ללדת התבאר שכבר היו תאומים בבטנה והנה יצא הראשון אדום והיה כלו בעל שער כאדרת וזה ממה שיורה על הפלגת החום הטבעי בו ושהיותו נשלמה תכלית השלמות בהיותו ברחם. ולזה נתחדשו לו שם אלו השערות. ולזאת הסבה קראו שמו עשו רוצה לומר שכבר נעשה ונגמרה מלאכתו והויתו בשלמות ואחרי כן יצא אחיו והנה ידו אוחזת בעקב עשו. ולזאת הסבה קראו שמו יעקב. והנה היה יצחק בן ששים שנה כשנולדו וכאשר גדלו הנערים התבאר תכלית הביאור שהם פונים לתכליות מתחלפות וזה שעשו היה איש יודע לצוד החיות ולרמות האנשים ברוב תחבולותיו. ויעקב היה הפך זה רוצה לומר שהיה איש תם וישר. ועוד היה עשו איש אשר בביתו לא ישכנו רגליו אבל היה משוטט בארץ והולך בחוץ לצוד ולעשות חפציו ויעקב היה יושב אהלים ללמוד חכמ' מבית מדרשו של שם ועבר ולא היה שט בארץ לפנות לעסקי העולם כמו שהיה עושה עשו אחיו. והנה יצחק אהב את עשו לפי שהוא היה מרמה אותו בדבריו ומראה עצמו טוב לפניו. ואפשר שיהיה הרצון בזה שיצחק אהב אותו מפני שהיה מביא לו מצידו לאכול כי האדם יאהב בהכרח מי שיקבל תועלת ממנו והביאור הראשון נראה לנו יותר. ורבקה אוהבת את יעקב למה שהיתה רואה ממנו מהתום והיושר ובקשת השלמות. וספר אחר זה שכבר הכין יעקב נזיד עדשים וקנה בהם בכורת עשו ושכבר הקל עשו בבכורתו מפני היותו הולך למו' ויתכן שימו' קודם אביו ולא תהיה לו ירושה ממנו. ועוד שכבר בזה עניין הבכורה לפי שאביו לא היה עשיר מאד. והנה היתה סבת בקשת יעקב הבכורה לפי שכבר היה נהוג אז לתת לבכור חלק נוסף לנחלה וגם לענין הברכה היו מקפידים לברך בכור ברכה נוספת. הלא תראה שכבר היה מקפיד יוסף שישית אביו יד ימינו על ראש מנשה להיותו בכור. וכן תמצא שכאשר ראה יצחק לברך אחד מבניו לפני מותו בחר לברך עשו בנו הגדול וזהו אמרו שם ויקרא עשו בנו הגדול כבר ביאר לך שסבת קראו לברך אותו היתה היותו בנו הגדול והנה זה היתרון שהיה לעשו על יעקב בעניין הברכה והנחלה קנה אותו יעקב ממנו ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם חמשה: ה׳ התועלת הראשון הוא להודיע שכבר הלך יצחק בדרך אברהם אביו לשמור דרך יי' כמו שייעד במה שקדם ואמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' וגו': ו׳ התועלת השני הוא בדעות. והוא להודיע שהשם יתעלה משגיח בדבקים בו לתת להם אשר יבקשו מהטובות ולא לעצמם לבד אבל גם לאוהביהם והסבה בזה כי הם ידאגו בהמנע הטובות מאוהביהם ומזה הצד יביא השם יתעלה הטובות לאוהביהם להסיר מהדבקים בו הדאגה שהיא רע מה. ולזה תמצא שכבר נשמעת תפילת יצחק שיהיו לו בנים מרבקה וזה שכבר אפשר שישגיח השם יתעלה לתת לו בני' אך לא מרבקה ואולם תפילת יצחק היתה שיהיו לו בנים מרבקה ונתן לו השם אשר שאל: ז׳ התועלת הג' הוא לפרסם עניין הנבואה כי ההאמנה בה היא יסוד התורה בכללה. ולזה ספר מה שהוגד לה בנבואה מעניין הריונה אשר נראה צודק אחרי כן: ח׳ התועלת הרביעי הוא להודיע שכבר נפל החלוף הרב בין עשו ליעקב מלידה ומבטן ומהריון עם היותם שניהם מהריון אחד ולזה לא היה זר אם נתחלפו עניניה' באמונותיהם ומנהגיהם כמו שנתפרסם מענינם.הלא תראה שעשו היה איש שעיר ויעקב איש חלק ועשו היה ציד ומרמה ויעקב איש תם. ועשו היה איש צודה ויעקב היה יושב אהלים: ט׳ התועלת הה' להודיע גנות עשו שנתן בכורתו בדבר מועט עם שכבר נתפרסם בזה שהבכורה היתה ליעקב ולזה אמר השם יתעלה בני בכורי ישראל:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il