{א} וַֽיהוָֹה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּֽאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּֽאֲשֶׁר דִּבֵּֽר: {ב} וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִֽים: {ג} וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּֽוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָֽלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָֽק: {ד} וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִֽים: {ה}  חמישי  וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנֽוֹ: {ו} וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִֽצְחַק לִֽי: {ז} וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּֽי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָֽיו: {ח} וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָֽק: {ט} וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָֽלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵֽק: {י} וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָֽאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָֽאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָֽק: {יא} וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנֽוֹ: {יב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָֽרַע: {יג} וְגַם אֶת בֶּן הָֽאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הֽוּא: {יד} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּֽקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַֽיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָֽׁבַע: {טו} וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִֽם: {טז} וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַֽחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָֽמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּֽבְךְּ: {יז} וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּֽי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּֽאֲשֶׁר הוּא שָֽׁם: {יח} קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַֽחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּֽי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ: {יט} וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּֽעַר: {כ} וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּֽׁת: {כא} וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּֽקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם: (פ) {כב}  שישי  וַֽיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶֽׂה: {כג} וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵֽאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּֽעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּֽהּ: {כד} וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָֽנֹכִי אִשָּׁבֵֽעַ: {כה} וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּֽזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶֽלֶךְ: {כו} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹֽא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָֽנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּֽוֹם: {כז} וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַֽאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִֽית: {כח} וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶֽן: {כט} וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּֽנָה: {ל} וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּֽעֲבוּר תִּֽהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּֽאת: {לא} עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶֽם: {לב} וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּֽים: {לג} וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָֽם: {לד} וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּֽים: (פ)
רש"י על בראשית פרק-כא
רש"י: {א} וה' פקד את שרה וגו'. סמך פרשה זו, ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה ת תחלה, שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה, שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (בבא קמא צב.): פקד את שרה כאשר אמר. בהריון: כאשר דבר. בלידה, והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור, אמירה, ויאמר אלהים אבל שרה אשתך וגו', דבור, היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים, א ושם נאמר לא יירשך זה וגו', והביא היורש משרה: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. ב לאברהם: {ב} למועד אשר דבר אתו. ר' יודן ורבי חמא, רבי יודן אומר מלמד שנולד לט' חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא, ור' חמא אומר לשבעה חדשים: (לזקניו. שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:) למועד אשר דבר אתו. דמליל יתיה, את המועד ג אשר דבר וקבע כשאמר לו למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל, ואמר לו, כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד: {ו} יצחק לי. ישמח עלי. ומדרש אגדה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם: {ז} מי מלל לאברהם. לשון שבח ד וחשיבות, כמו מי פעל ועשה (ישעיה מא, ד.), מי ברא אלה (שם מ, כו.), ראו מה הוא, ומי הוא (וכמה הוא גדול) שומר הבטחתו, הקב"ה מבטיח ועושה: מלל. שינה הכתוב ולא אמר דבר, גימטריא שלו ק', כלומר לסוף מאה לאברהם: היניקה בנים שרה. ומהו בנים לשון רבים, ביום המשתה הביאו השרות בניהן עמהן, והיניקה אותם, שהיו אומרות לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק: {ח} ויגמל. לסוף ה כ"ד חודש (גיטין עה:): משתה גדול. שהיו שם גדולי הדור, ו (ב"ר נג, י,) שם ועבר ואבימלך: {ט} מצחק. לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו.). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יקומו נא הנערים ז וישחקו לפנינו וגו' (שמואל-ב ב, יג.): {י} עם בני וגו'. מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה עם בני, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואמר, אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דאת אמר כמתלהלה היורה זקים וגו', ואמר הלא משחק אני (משלי כו, יח-יט.): עם בני עם יצחק. מכיון שהוא בני, אפילו אם אינו הגון כיצחק, ח או הגון כיצחק, אפילו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו (ב"ר נג, יא.): {יא} על אודות בנו. על ששמע שיצא ט לתרבות רעה. ופשוטו, על שאומרת לו לשלחו (דברים רבה ד, ה.): {יב} שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו י שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות: {יד} לחם וחמת מים. ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו כ על שיצא לתרבות רעה: ואת הילד. אף הילד שם על שכמה, ל שהכניסה בו שרה עין רעה, ואחזתו חמה (ב"ר נג, יג.), ולא יכול לילך ברגליו: ותלך ותתע. חזרה לגלולי בית מ אביה: {טו} ויכלו המים. לפי שדרך חולים נ לשתות הרבה (ב"ר שם): {טז} מנגד. ס מרחוק: כמטחוי קשת. כשתי טיחות (ב"ר שם), והוא לשון יריית חץ, בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ. ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן כמו בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), מגזרת והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיה יט, יז.), ומגזרת יחוגו וינועו כשכור (תהלים קז, כז.), וכן קצוי ארץ (שם סה, ו.), מגזרת קצה: ותשב מנגד. כיון שקרב למות, הוסיפה להתרחק: {יז} את קול הנער. מכאן שיפה תפלת החולה ע מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל (ב"ר נג, יד.): באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, פ ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו צ להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, (ר"ל בענין זה שאינו ראוי לעונש מיתה בצמא ודו"ק). אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו' (ישעיה כא, יג-יד.), כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לשבאים, בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר אורחות דודנים (שם), אל תקרי דודנים, אלא דודים, ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח, ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת: {כ} רובה קשת. יורה חצים בקשת: קשת. על שם האומנות, כמו חמר, גמל, צייד, לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר ידו בכל וגו': {כא} מארץ מצרים. ממקום גדוליה, שנאמר ולה שפחה מצרית וגו', היינו דאמרי אינשי, זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי: {כב} אלהים עמך. לפי שראו שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו: {כג} ולניני ולנכדי. עד כאן רחמי האב על הבן: כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאמרתי לך הנה ארצי לפניך (ב"ר נד, ב.): {כה} והוכח. נתוכח עמו על כך: {ל} בעבור תהיה לי. זאת: לעדה. לשון עדות של נקבה, ק כמו ועדה המצבה: כי חפרתי את הבאר. מריבים היו עליה רועי אבימלך, ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם, כל מי שיתראה על הבאר ר ויעלו המים לקראתו, שלו הוא, ועלו לקראת אברהם: {לג} אשל. רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא, מה.): ויקרא שם וגו'. על ידי אותו אשל, נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם, לאחר שאוכלים ושותים, אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י:): {לד} ימים רבים. מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה, וכאן כ"ו (ב"ר נד, ו.), שהרי בן ע"ה שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח, חונה ונוסע והולך, שנאמר ויעבור אברם, ויעתק משם, ויהי רעב וירד אברם מצרימה, ובמצרים לא עשה אלא שלשה חדשים, שהרי שלחו פרעה, מיד וילך למסעיו עד ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון, ושם ישב עד שנהפכה סדום, מיד ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט, ובא לארץ פלשתים, ובן צ"ט שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי כ"ה שנה, וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כרחך אינם יתירים יותר משנה, הרי כ"ו שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו ש של יצחק י"ב שנים. כך שנויה בסדר עולם (פ"א):
רמב"ן על בראשית פרק-כא
רמב"ן: {א} וה' פקד את שרה כאשר אמר. בהריון כאשר דבר בלידה לשון רש"י ואין "פקידה" אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד כגון פקוד יפקוד אלהים אתכם (להלן נ כה) פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (שמות ג טז) ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים (שופטים טו א) אף כאן וה' פקד את שרה זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר וכן הלשון בכל העקרות היולדות ברחל ויזכור אלהים את רחל (להלן ל כב) ובחנה ויזכרה (אלהים) ה' (שמואל א א יט) וכך אמרו פקדונות הרי הן כזכרונות (ר"ה לב) {ז} מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות הוא ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו ומבטיח ועושה לשון רש"י ולא מצינו מלת "מי" בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט כח) מי דוד ומי בן ישי (שמואל א כה י) והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי למלאת פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה אין בעולם שיאמר אליו כן אפילו לנחמו כי לא עלה זה על לב איש מעולם ולשון אונקלוס קרוב לזה מאן מהימן דאמר לאברהם וקיים דתוניק בנין שרה כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהיה נאמן גם בעיני אברהם אם הגיד לו זה הפלא {ט} מצחק. לשון עבודה זרה לשון רציחה לשון גלוי עריות מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח) ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' כל זה לשון רש"י ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) אמר רבי שמעון בן אלעזר אצלנו הגירסא בן יוחאי ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו' ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (לעיל יח יט) יהא בביתו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו' ונראין דברי מדבריו וכן הלשון שאמר הרב "מריב עם יצחק על הירושה" אינו נראה נכון שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה וכן אמרו ז"ל (ילק"ש רמז צה) שהיה בן שבע עשרה שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק ורבי אברהם אמר על דרך הפשט כי מצחק משתעשע כדרך כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול ולכך אמר הכתוב "את בן הגר המצרית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק וכן אמרה
"גרש את האמה הזאת ואת בנה" – כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה ואמרה שיגרש גם אמו כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת {יא} על אודות בנו. שיצא לתרבות רעה ופשוטו על שאומרת לו לשלחו זה לשון רש"י והנכון בעיני כי הכתוב סיפר בכבוד אברהם ואמר שלא היה הדבר רע מאד בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה ואלו אמרה לו שתגרש האמה בלבד היה עושה כרצון שרה אבל מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה והקב"ה אמר לו שלא ירע בעיניו על הנער ולא על האמה כלל וישמע לקול שרה כי ביצחק לבדו יקרא לו שמו וישמעאל לא יקרא לו זרע ומפני שהיה אברהם מפחד עליו שלא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו אמר כי ישימנו לו לגוי ויברכנו מפני שהוא זרעו באמת {יד} ואת הילד וישלחה. נמשך למעלה ויתן אל הגר ואת הילד כי גם הילד נתן לה שילך עמה באשר תלך {טו} ותשלך את הילד. גברה עליו הצמאה ולא יכול ללכת והשכיבתו אמו תחת האילן מושלך ונעזב או כענין וישליכם אל ארץ אחרת (דברים כט כז) אל תשליכני מלפניך (תהלים נא יג) ענין שלוח ורבי אברהם אמר ותשלך כי לקחתו בחיקה בעת שנחלש בצמא ורבותינו אמרו (ב"ר נג יג) שהיה חולה בעת ששלחו ושם על שכמה את הילד וזה הטעם "ותשלך" והיה כל הענין הזה לאברהם מפני שצווה לעשות ככל אשר תאמר שרה והיא צותה להוציאו מיד ובמצותה לא נתן להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם {יז} באשר הוא שם. לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מעשים שהוא עתיד לעשות לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגין וכו' לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו והנכון בעיני בדרך הפשט שיאמר כי שמע אלהים אל קול הנער במקום אשר הוא שם הודיע אותה שלא תצטרך ללכת משם אל מעין ובור כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד ואמר לה קומי שאי את הנער אחרי שתותו כי לגוי גדול אשימנו וכמוהו באשר כרע שם נפל שדוד (שופטים ה כז) ובאשר חללים שם הוא (איוב לט ל) ירמוז למקום {כ} רובה קשת. בעבור היות קשת תואר אמרו כי "רובה" הוא המורה החצים מלשון יסבו עלי רביו (איוב טז יג) וימררוהו ורבו (להלן מט כג) ו "קשת" הוא העושה הקשתות ויותר נכון ש "רובה" הוא המורה ויאמר על המורה החצים ועל משליך האבנים וזולתם כאשר יאמר אשר יריתי ביני וביניך (להלן לא נא) ולכן יתאר אותו פעם אחרת כי הוא קשת וכן וימצאוהו המורים אנשים בקשת (שמואל א לא ג) {כג} השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי. מלת "אם" בכל מקום מספקת אל תחשוב בה בלתי זה והיא באה ברוב מקומות השבועה אם תשקור לי לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי (שמואל א ג יד) אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו) אם יבואון אל מנוחתי (שם צה יא) ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה (דברים א לד לה) והענין כי בעבור היות השבועות באלה יאמר השבעה לי לאמר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם תשקור לי וכן אמר (להלן כו כח) תהי נא אלה בינותינו ובענין הגבוה נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו) ואם יתכפר עון בית עלי (שמואל א ג יד) כלומר אם יהיה כן אין דברי אמת וכיוצא בזה שלא ירצה לפרש התנאי והכתוב יכנה ויקצר בהן וכמותם בחסרון התנאי (דהי"א ד י) ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי וגו' ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל יחסר התנאי כולו וכן אם יראו את הארץ (במדבר יד כג) יחזור לפסוק ראשון חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ ויקצר השבועה ולשון תשקור לי בעבור היותו מלך והוא גר בארצו או שיהיה משקר באהבתו כי אוהב נאמן היה לו לכבדו ולעשות כרצונו הלא תראה שלא מצא בו דבר זולתי באר המים אשר גזלו עבדיו והוא אומר לו כחסד אשר עשיתי עמך {לב} וישובו אל ארץ פלשתים. ענינו וישובו אל עירם אשר בארץ פלשתים כי בארץ פלשתים היו אבל הם יושבים בגרר שהיא מדינת המלך והוא יושב בבאר שבע שהיא בארץ פלשתים בנחל גרר {לג} ויקרא שם בשם ה' אל עולם. פי' הכתוב שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן או שיקראו השמים והארץ "עולם" כלשון הבא תמיד בדברי רבותינו והודיע בזה שקרא אברהם והודיע לבריות סוד הנהגת העולם בכללו שהוא בשם ה' החסין בכח שיש לו אילות בכולם הרב אמר במורה הנבוכים (ב יג) שהוא רומז לקדמות האל כי הודיע היותו קודם לזמן אבל אונקלוס אמר ב "ויקרא" שהוא תפלה
אור החיים על בראשית פרק-כא
אור החיים: {א} ויהי אחר הדברים וגו'. פי' הדברים האמורים למעלה מהענין שכמה הרפתקי שעברו עליו עד שנפקד בבן לעת זקנתו, וגם הבטיחו ה' כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר שהיה יצחק גדול כאומרו ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ובשנה ראשונה שירד לפלשתים נולד יצחק הא למדת כי גדול היה. ובאמצעות הקודם יהיה גודל הנסיון מופלא בין בבחינת אברהם שאחר כמה הרפתקי קדמו לו עד שנפקד ואחר כמה הבטחות מה' כי ביצחק יקרא זרעו הוא אומר לו שיקרבהו ולא הרהר בלבו, בין בבחינת יצחק שהגם שהיה גדול כנשמע מפסוק הסמוך ויגר וגו' הא למדת שגדול היה ולא עכב. גם נתכוין לומר אחר הדברים שבזה יוצדק לומר לו את בנך את יחידך ולא קודם הדברים הנאמרים בסמוך שהרי היה לו ישמעאל ואינו יחידו:
והאלהים נסה וגו'. אמר והאלהים בתוספת וא"ו ותוספת ה' לומר מלבד נסיונות שקדמוהו הוסיף לנסותו בגבורת הדין נסיון עצום:
ויאמר אליו אברהם. טעם הקריאה, להודיעו קודם כי בא האלהים לשאול ממנו דבר גדול, והבין אברהם ואמר אליו הנני פי' הריני מוכן לכל אשר תאמר אלי: {ב} קח נא. פי' תיכף ומיד בלא שאלת זמן ואף זה מהנסיון שלא ישאול ממנו זמן כמעשה בת יפתח (שופטים יא) שרצה אביה להעלותה עולה ושאלה ממנו ב' חדשים וגו':
עוד רמז לו שיקח את שרה בדברים להתרצות אליו להוליכו עמו, וכן אמרו ז"ל (תנחומא) כי כל אותו הלילה היה אברהם מפייס לשרה להסכים עמו שיוליכנו ללמדו תורה עד אור הבוקר:
עוד ירמוז על יצחק שיקחהו בדברי רצוי שהרי לא נתנסה כל ימיו וצוה ה' שיקחהו בדברי טעם ולהכניס בלבו מעלת הדבר אם יקרב עולה לה':
את בנך וגו'. כאן רמז לג' אהבות שחייבה תורה לכל איש ישראל לאהוב הבורא ברוך הוא בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד (דברים ו, ה) בכל לב אין לך דבר שחביב בלב אדם כאהבת הבנים והוא אומרו את בנך. וכנגד בכל נפשך אמר את יחידך וכיון שאין לו אלא הוא הוא הנפש כי מי שאין לו בנים חשוב כמת. וכנגד ובכל מאודך אמר אשר אהבת פי' אותו אהבת יותר מכל קנייניך וכל קנייניו כנגדו אין ואף על פי כן העלהו לי וגו'. ונתכוון ה' לפרט כל זה להודיעו שהגם שישנו אצלו בכל ההדרגות אף על פי כן חפץ ה' שיקריבהו לו לעולה: {ג} וישכם אברהם בבוקר. טעמו של אברהם משום שאמר הכתוב (ויקרא ז לח) ביום צוותו וגו' להקריב וגו' ואמרו ז"ל (זבחים צח.) שאין מקריבין בלילה ולזה הלך בזמן שהוא כשר להקריב שאם יזדמן לו המקום לא יהיה חסר זמן. והגם שהנבואה גם כן היתה ביום ולא היה לו להתעכב עד יום מחר, אולי שלא היה זמן באותו יום להכין וללכת אל המקום אשר אמר לו ה', גם לדבר לשרה בדרך שלא תרגיש בדבר, ולא מפני התרשלות ח"ו, והעד וישכם אברהם בבקר: {כ} ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד וגו'. טעם סיפור זה, גם טעם אומרו אחרי הדברים כי אין לו קשר לידת האמורים מצד מה שקדם, זה הוא להודיע שנולדה רבקה בת זוגו של יצחק. וטעם עד עתה ולא קודם כבר הקדמנו כי היה מסטרא דנוקבא ולא היה לו נוקבא עד אחר העקידה שנתעברה בו נפש הזכר אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם וגו' ובתואל ילד את רבקה וגו', זה הוא עיקר הסיפור. וטעם שהוצרך הכתוב לכתוב כל סדר הנולדים מנחור גם מפלגשו ראומה ללא דבר. דע כי כשתתנוצץ נפש צדיק מופלאת בעולם הזה או צדקת כרבקה אם כל זרע הקדושה, לצד מה שקדם מהתערובת מבחינות הרע מסיבת חטא אדם הראשון אשר דבק בו רע וטוב בעונות, ימצאון בשכונתה נפשות גדולות מחלק הקליפה ובעמדה יעמודו עמה ובצאתה לעולם יצאו כולם בשכונתה וכל אחד הכיר בחינתו, רבקה האיר אורה בקדושה וזולתה כמוץ יסוער, ולזה הודיע הכתוב כל האומות שיצאו מנחור שבתוכם היתה מרגליות טובה רבקה אמנו ע"ה:
חסלת פרשת וירא
כלי יקר על בראשית פרק-כא
כלי יקר: {א} ואברהם זקן בא בימים. הרבה מפרשים תמהו הלא כבר נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים והיה כמו ל"ז שנה בין שני זמנים אלו, ובב"ר (מח.טז) מסיק שהחזיר הקב"ה את שניהם לימי נערותן, ותירוץ זה מספיק אך שאין לו סמך מן המקרא. וי"א באים מורה על הזמן ההוא כי הול"ל באו. אלא באים משמעותו שאז היו באים והולכים בימים אבל כאן נאמר בא משמע שכבר בא בימים וזה דקדוק נכון.
וכפי הפשט נוכל לומר, שטובים השנים מן האחד והחוט המשולש לא במהרה ינתק וזה כי האשה הטובה מוספת לבעלה חיים כמו שאמר (קהלת ט.ט) ראה חיים עם האשה, והבן הטוב מוסיף ג"כ חיים לאביו, כי כל המעמיד בן צדיק כאלו לא מת ק"ו בחייו, לפיכך מן לידת יצחק עד מיתת שרה היה החוט משולש, כי נתוספה לאברהם חיות מצד האשה ומצד בנו יצחק. ובכל הימים הללו היה עומד במעמד אחד לא נתוספה בו חולשה כמנהג הזקנים, כי היו לו ימי שמחה וברכה, אבל קודם לידת יצחק לא היה לו שמחה כי אם מאשתו, ואחר מיתת שרה לא היה לו שמחה כי אם בבנו, על כן היו שני גבולים אלו שוים, כמו שהיה סמוך ללידת יצחק כך נעשה אחר מיתת שרה, לפיכך נאמר לשון אחד על ב' זמנים אלו אע"פ שהיה מרחק רב ביניהם. לפיכך היה מהדר תיכף להשיאו אשה, כי חשב אולי אשתו תמלא מקומה של שרה ויהיה שמח בה כמו באשתו ממש, וכך היה שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה ונעשית דוגמת שרה ממש כמו שפירש"י בסמוך ויביאה האהלה שרה אמו והרי היא אמו כו' וזהו קישור נכון בסמיכות פסוק זה אל הזיווג של יצחק.
ומ"ש בא בימים, כי לפי הנראה יצא מן הימים מבעי ליה, אלא לפי שהמדה ברשעים שימי הילדות הם להם ימי אור ויום בהיר, כי טובים המה להם אל השמושים הגופניים כי זה כל עיקר תכליתם, וימי הזקנה הם אצלם לילה ולא יום כי העולם חשך בעדם יען כי לא יטעמו עוד מן הדבש אשר בקצה המטה, ועל כן הימים הראשונים טובים להם מאלה וכאילו יצאו מימים אל הלילות, אבל בצדיקים מוחלפת השיטה, שבאים מן הלילות אל הימים, כי ימי הזקנה טובים להם אל קניית החכמה, ועל דרך שנאמר (שם ז.י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. כי האומר כן אינו מקפיד על החכמה, לכך נאמר בצדיקים בא בימים לזקנתם.
ויש אומרים, לכך הזכיר בא בימים להורות שלא מחמת צער קפצה עליו זקנה כי אם מחמת שבא בימים, שהרי ברכו ה' בכל ולא היה לו שום צער, ונוכל לומר שלכך קרא את אליעזר זקן ביתו שהיה זקן מצד שצרכי הבית היו מוטלים עליו, והודיע לנו הכתוב שמצד שהיה אברהם זקן לא היה בכחו לילך לבדו, גם את יצחק לא רצה לשלוח כי אמר פן ימות פתאום ומי ישים ידו על עיניו. {ב} המושל בכל אשר לו. כי ראה אותו נאמן בכל ביתו הוא, על כן האמינו שלא יקח שוחד וישא לבנו אשה שאינה הגונה לו, כי למה יקח מה שאינו ראוי לו והלא הוא מושל בכל אשר לו. ונוכל לומר שמלת לו שב אל אליעזר לפי שכל מי שהוא להוט אחר חמדת הממון הרי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו, אבל הוא אינו שליט על ממונו כלל, כמ"ש (שם ו.ב) איש אשר יתן לו האלהים עושר וכבוד ונכסים וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו'. והול"ל איש אשר נתן לו האלהים כי יתן להבא משמע וזה לפי שהפסוק מדבר במי שאינו שמח בחלקו והוא מצפה תמיד שיתן לו ה' עוד נוסף על מה שבידו כי תמיד אין לו די וזהו האיש אשר לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, כי עינו רעה בשלו, אמנם למעלה מן פסוק זה אמר, (שם ה.יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממון וגו' זו מתת אלהים הוא. הזכיר נתן לשון עבר, זה המסתפק ושמח בחלקו, הוא האיש השליט ומושל בכל אשר לו, וזה לא יקח בודאי מה שאינו ראוי לו ומזה הצד האמינו לאליעזר, כי ידע בו שהוא מושל על כל אשר לו, ואין ממונו מושל בו, על כן לא יכריחו הממון לעשות בעבורו מה שאינו ראוי ונכון, וזה פירוש יקר.
שים נא ידך תחת יריכי. השביעו במילה, כי מצד המילה נעשה האדם גדור מעריות, על כן אמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני כי הזימה ירושה אצלם מן חם אבי כנען, כי יש אומרים שרבעו לנח (סנהדרין ע.) לפיכך אין ראוי שיזדווג הנימול לבעלי הזימה, כי מצד המילה ברך ה' את אברהם, ומצד שרבע חם לנח קם לו בארור כנען, ואין ברוך מדבק בארור.
ומה שנאמר, ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ לפי שאמרו רז"ל (נדרים לא:) גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיה לג.כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. לכך הזכיר בשבועת המילה אלהי השמים והארץ, וטעמו של דבר הוא, לפי שהמילה משלמת שם של שדי ובאותו שם אמר הקב"ה לעולמו די כשהיו השמים והארץ מתפשטין ומרחיבים והולכים, כדאיתא פרק אין דורשין (חגיגה יב.) ובזה מיושב מה שאמרו לא נתקיימו שמים וארץ, משמע אחר שנבראו לא היו יכולין להתקיים. והפסוק אומר לא שמתי, משמע לכתחילה, אלא לפי שקאי על חקות שמים וארץ, על החק הניתן להם שלא יתפשטו לאין תכלית וגער בהם הקב"ה בשם שדי, כי בו אמר לעולמו די, ואלמלא זה לא היו יכולין להתקיים אם היו מתפשטין לאין תכלית וכל זה בא מצד המילה המשלמת שם זה. אבל כשלקחני מבית אבי זהו קודם המילה היה אלהי השמים לבד, כי לא היה שם של שדי מתפשט בתחתונים. וי"א שהקב"ה נקרא אלהי הארץ בא"י דווקא, כי הדר בחו"ל כו' (כתובות קי:) וכמו שנאמר (מ"ב יז.כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ. לכך אמר על חו"ל ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, אבל כאן שעמד בארץ ישראל אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. {ג} לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. וכי עדיין לא ידענו שהוא יושב בקרבו, אלא שבא לתרץ בזה קושיא וזה, כי מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם, כדרך שנאמר בתורה (דברים ז.ג) ולא תתחתן בם וגו' כי יסיר את בנך מאחרי וגו' וא"כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל כי גם המה עובדי ע"ג כמו הכנעני, על כן אמר אשר אנכי יושב בקרבו, ואמר פן תשיב את בני שמה, כי אמר פשיטא אם ישא בני אשה מבנות הכנעני מאחר שאנכי יושב בקרבו מסתמא גם בני יגור אצלם ואז יש לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, ואם ישא מבנות לבן ובתואל וידור אצלם אז יש ג"כ לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, אבל כשישא אשה משם וידור כאן אז ממ"נ אין כאן בית מיחוש, כי מן לבן ובתואל לא ילמוד שהרי לא ידור אצלם, ומן הכנעני לא ילמוד כי לא יהיה לו התערבות עמהם, ואדרבה ישטמו אותו על אשר לא רצה להתחתן בם, אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים וזה דווקא באותן עבירות הבאים מפאת החומר כאכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המדות הרעות הנתלין בחומר, נגעים אלו מתפשטים מהאבות לבנים, ותולדותיהן כיוצא בהם, אבל הע"ג דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים, כי ג' שותפין באדם, החומר בא מן אב ואם לפיכך כל מעשה אבות התלוין בחומר ירשו בנים, אבל האמונה היא תלויה בשכלו של אדם והרי הקב"ה נותן בו נשמה ושכל למה יתפשט זה מאבות לבנים, ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופי זמה וכמה מיני עבירות הנתלים בחומר האדם זולת ע"ג, ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ג לבד.
דבר אחר, לכך אמר אשר אנכי יושב בקרבו ר"ל בתבנא דלבא אני יתיב, ואנכי כל מעשיהם ומחשבותיהם לפני באה, כי אולי למראה עינים תשפוט, כי יש ביניהם צבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, ותחשוב כי כשרים המה וראויים להתחתן בם, על כן אמר כי מבשרי אחזה ברוח הקודש שעלי, שאין בהם עושה טוב גם אחד, כי אנכי דומה כאילו אני יושב בקרב לבם ויודע תוכם כברם. ועל כן שינה אליעזר ואמר אשר אנכי יושב בארצו, כדי שלא יאמרו לבן ובתואל א"כ הוא שנביא הוא ובוחן לבות, ואנחנו רמאים אבל לא יועיל לנו רמאות שלנו, כי הוא יודע כל מה שבלבבנו, ואולי מחמת זה ימנעו מלהתחתן בו, על כן שינה ואמר שאברהם אמר אשר אנכי יושב בארצו.
ויש אומרים, שאמר אשר אנכי יושב בקרבו למעט גם בנות ענר אשכול וממרא אשר בקרבם הוא יושב, כי סוף סוף הם מזרע ארור. ואליעזר חשב שאם אומר כן תזוח דעתם כי יאמרו מוכרח הוא להתחתן בנו, כי אין לו דרך לנטות ימין ושמאל ויכריחוהו לבא אצלם, ע"כ אמר אשר אנכי יושב בארצו דהיינו סתם כנענים אבל אותן אשר בקרבם הוא יושב מותר לו להתחתן בם, עי"כ לא תזוח דעתם עליהם, וז"ש ואפנה על ימין או על שמאל, להורות שיש ימין ושמאל לפניו, אבל האמת שלא התיר לו מבנות ענר אשכול וממרא, וכן פירש הרמב"ן. {י} וכל טוב אדוניו בידו. מדלא פירש במקרא מה היה בידו על כן קרוב לשמוע שקאי על מה שמצינו שלקח בידו, והיינו נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם. וקראם כל טוב אדניו לפי שאברהם עשה מהם סימן על השקלים, ועל עשרת הדברות שבשני הלוחות, ואין טוב אלא תורה על כן קראם כל טוב אדוניו, כי זהו הטובה האמיתית לכך לא נאמר כל רכוש אדוניו, ויתבארו כל הרמזים בהם בע"ה בסמוך. {יב} הקרה נא לפני היום. יש אומרים שאמר שיזמין לו ה' נערה חשובה שאין דרכה לצאת כלל ולפי שעה במקרה תצא עכשיו לפני דווקא כדי שלא תהיה מן היצאניות, לכך נאמר בתורה ואיש לא ידעה, שלא היה שום אדם מכירה כי לא יצאת מעולם כי אם בפעם זה, ועל כן הוצרך לשאול את פיה בת מי את, ולמה לא שאל לשאר נערות שהיו שמה, כי בלי ספק לא הלכה לבדה, אלא לפי שאיש לא ידעה ר"ל לא הכירה. {יד} אותה הוכחת לעבדך ליצחק. פירש"י ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים. סמך פרשה זו לפרשת עפרון החתי כי גם הוא היה מזרע כנען שנאמר וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת, ועפרון היה רע עין על כן צוה להרחיק הכנענים שהם בעלי עין הרע, כי הכסף יענה ויעיד על הכל, וכל אדם ניכר בכיסו אם זך וישר פעלו ואין לך מצרף וכור הבחינה על האדם כי אם הכסף והזהב, וכן אמר שלמה (משלי יז.ג) מצרף לכסף וכור לזהב, כי הרוצה לצרף האדם ולבחנו ילך אל הכסף ויראה מה טיבו, וכן כור להבחין בו האדם, ילך לזהב ויראה איך האדם מתנהג בו, כי אם יעמוד בצדקתו בעסק ממון, בכל תושיה יתגלה כי שלם הוא וכן להפך. ומכאן למד אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו אם יש לה עין טובה וגומלת חסדים, לכך אמר אני לא אתבע ממנה כ"א שתתן לי לשתות, והיה אם תשיב לי שתה וגם גמליך אשקה אז בודאי היא בעלת גמילות חסדים שתתן לי יותר ממה שאני שואל, ואם כן אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי כל ביתו לבוש בגדי ישע לבריות.
ועל צד הרמז הזכיר גמליך, לשון גמילות חסד קרוב ללשון גמליך וכן דרשו רז"ל (תנחומא שמיני ח.) את הגמל זו בבל שנאמר (תהלים קלז.ח) את גמולך שגמלת לנו, ורצה בזה אם היא תוסיף לומר וגם גמליך אשקה סימנא מילתא היא, שכל כך היא אוהבת מדת הגמילות חסד עד אשר היא אוהבת כל הנקרא בשם מדה זו, כי זה דבר טבעי. ורז"ל דרשו (חולין סג.) את החסידה שעושה חסידות עם חברותיה, ע"כ אין רחוק לפרש גם כן מלת גמל, כי אולי טבעו לגמול חסד זה לזה, על כן תוסיף בהם אהבה באמרה וגם גמליך אשקה, כי כל זה סימן שהיא אוהבת מדת הגמילות חסד. ורז"ל אמרו (תענית כד.) כל כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה. וזה דבר שהחוש מכחיש כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה מה ראו חז"ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה והלא שקר החן והבל היופי, אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר מעשיה וזאת העצה היעוצה שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניה יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלימה בכל המדות, ולמדו רז"ל מן אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו כי מדה זו בנין אב על כל המדות.
ובדרך פשוטו נראה, שלקח לו אליעזר סימן זה לומר, אני אשאל ממנה כי אם הטי נא כדך ואשתה, ולא אזכור לה הגמלים ולא אבקש עליהם, ואם היא תשיב אמריה ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ותהיה חסה על הגמלים יותר ממני, ודאי רוח אלהים דבר בה שהגמלים יהיו שלה כשישא אותה יצחק, ועל כן היא חסה על הגמלים יותר ממני כי אינם שלי ולסוף יהיו שלה וחסה עליהם כי יהיו ממונה, ומה שאמר החריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא כי יש לך אדם מבטיח ואינו עושה ומתהלל במתת שקר, על כן לא היה בטוח בסימן זה עד אם כלו לשתות אז סמך על הסימן ונתן לה הנזם והצמידים. {כב} ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים וגו'. פירש"י בקע רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות, עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות שבהם, וכל אלו הדברים צריכין ביאור מספיק מה ענין השקלים והלוחות זה לזה, ואולי צפה ברוח הקודש שעתידין הלוחות להשתבר ע"י ששלטה בלוחות ראשונות עין הרע לפי שנתנו בפומבי ובקולי קולות ואולי, נותני עין הרע בלוחות יענשו מדה כנגד מדה והיינו בעין הרע, ע"כ נרמז לה השקלים המגינים בעד עין הרע, ולפי שאליעזר בדק את רבקה אם היא בעלת עין טובה ומצאה כן, על כן נתן לה הבקע המכפר על עיה"ר ומגין עליו, כי כל בעל עין יפה ניצול מעין הרע ראיה מיוסף שהיה בעל עין יפה, ומשם רועה אבן ישראל על כן נתברך בברכת בן פרת עלי עין, קרי ביה עולי עין, שהם עולים למעלה מן העין, דלא שלטה עינא בישא בכל מי שבא מזרעו של יוסף, וכן רבקה בזכות שהיתה בעלת עין טובה תזכה למצות השקלים שטעמם להציל מן עין הרע בשעת המספר.
ועוד היא ראויה לקבל י' הדברות, כדרך שיסד הפייט של שבועות וז"ל אלה הדברות בלא תחמוד כלולים, כי כל בעל עין טובה הנותן משלו פשיטא שאינו חומד ליקח משל אחרים. וצריך שתדע איך כלולים כל הדברות בלא תחמוד, כי תינח דברות אחרונות מן לא תרצח והלאה שהרי אחאב ע"י נבות היזרעאלי חמד, וגם רצח, ושכר עידי שקר, וגנב דעת ב"ד, ולא תנאף היינו לא תחמוד אשת רעך, אבל דברות ראשונות מה ענינם אל לא תחמוד. ונ"ל לפי שמצות כבד את אביך חותם כל חמש דברות ראשונות וכוללם יחד, כי כולם מדברים בכבוד שמים ומסוף דברו ניכר שראש דברו אמת, כי כבוד שמים בא בק"ו מכבוד אב ואם, והלוחות היו חמשה מול חמשה, ואם כן כשם שחמשה דברות אחרונות כלולות בלא תחמוד כך כולם כלולות בו שהרי הדברות כולם זה לעומת זה היו. ואם כן להנחה זו אין דבור לא תחמוד כוללם יחד כי אם ע"י חיבור שני הלוחות, לכך נאמר ושני צמידים על ידיה ר"ל מצומדים דווקא, כי ע"י חיבור הלוחות חמשה מול חמשה כלולים כל הדברות בלא תחמוד.
ואם תדקדק בלשון צמידים ובלשון בקע, תמצא שהם שני הפכים, כי בקע הוא דבר אחד שנבקע לשנים, ושני צמידים היינו שני דברים נפרדים יהיו צמודים ומחוברים רמז בזה שטוב סחרה מסחר כסף ונחמדים, כי קנין הכסף תמיד בקוע לחצאין כי אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו, יש בידו מנה מתאווה למאתים, כי על כן נקרא ממון, כי הנגלה החצי מן הנסתר כשתכתוב מ"ם מ"ם ו"ו נו"ן, רמז אם יש בידו מ' זוז, הוא מתאוה עוד מ' וכן כולם. אבל קנין התורה כולו צמוד ומחובר ומרבה השלום לחבר שנים הנפרדים כמ"ש (תהלים קיט.קסה) שלום רב לאוהבי תורתך. ובשעת פטירתו אין מלוין לו לאדם כ"א תורה ומעשים טובים, ומלווין היינו לשון חיבור וצמיד, וא"כ הממון נרמז בבקע כי לעולם אין ביד האדם כ"א החצי, והמצוה שני צמידים כי אדרבה מצוה גוררת עוד מצוה שלימה, והממון על פיו יהיה כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד, והתורה כל נתיבותיה שלום, והממון נפרד ובקוע מן האדם ואינו מלוה אותו, וקנין התורה הוא ילונו בכל עמלו. {לט} ואומר אל אדני אולי לא תלך האשה אחרי. פירש"י אלי חסר כתיב לפי שבת היתה לו לאליעזר כו', ומקשים על זה למה לא נכתב אולי חסר הנאמר אצל סיפור אליעזר עם אברהם. ואומר אני אילו כתב שם הייתי אומר שלכך נכתב חסר כי אמר אליעזר אלי לא תאבה ואלי היינו בשבילי, כי לא תרצה לילך עם עבד כמוני אלא עם שרים ונכבדים, אבל עכשיו שנכתב חסר בסיפור אליעזר עם לבן ובתואל, אין לפרש כך, כי איך יזכיר גנותו לפניהם ויתן להם פתחון פה בזה שבאמת לא תתרצה לילך עם שפל אנשים כמותו, ועוד למה יזכיר בפניהם שאמר כך לאברהם, אלא ודאי שאמר כי בת יש לו, והזכיר זה כדי לאיים עליהם שאם לא תרצה לילך עמו יתרצה אברהם לבתו אחר שלא ימצא משם כרצונו, ומה שהשיב לאליעזר על זה השמר לך על כל פנים משמע שאף אם לא תלך אחריו מ"מ אינו מסכים להשיאו בתו של אליעזר, יכול להיות שאמר כן כדי שלא יתרשל אליעזר בדבר ויסמוך על זה וק"ל. {ס} ויירש זרעך את שער שנאיו. גם לאברהם נאמר לשון זה ויירש זרעך את שער אויביו כי כך המדה בכל גומלי חסד שיש להם אוהבים רבים כמ"ש (משלי יט.ו) רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן. ואברהם היה גומל חסד לכל לקרובים ולרחוקים וכן רבקה על כן בדרך טבע יירשו שער אויביהם, כי יש להם ריעים רבים העומדים להם בעת צרתם, וכאמרו רז"ל (ב"ק יז.) כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת ב' שבטים כו'. ומסיק שם איכא דאמרי אויביו נופלים לפניו חללים כיוסף, שנאמר (דברים לג.יז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו'. כי גם יוסף היה גומל חסד עם כל בית אביו ועם הרחוקים בשני רעבון, וכן אמר דוד (תהלים קיב.ה) טוב איש חונן ומלוה וגו' סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו פזר נתן לאביונים קרנו תרום בכבוד. כי בקרנו ינגח עמים כיוסף. לפיכך אמרו לה היי לאלפי רבבה וכי נתנו קצבה לברכתה ומאי רבותא כל אדם שיש לו בנים ברבות הימים יצא ממנו מספר זה ויותר מהמה. אלא ודאי שלא דברו ביוצאי חלציה כי היו בטוחים על כחו של זקן זה אברהם שנתברך כבר שיהיה זרעו כחול הים ומהו שאמרו לאלפי רבבה למ"ד של לאלפי מה טיבה, אלא שאמרו יהי רצון שתזכה להטיב ולגמול חסד לאלפי רבבה כי יהיה רב חילך, ועי"ז יהיו לך אוהבים רבים ובסיבה זו יירש זרעך את שער אויביו, כי רבים יעמדו בעזרתך כי תצא למלחמה. ויכול להיות שדרך עצה אמרו לה כן, ובזה מדוקדק הלשון היי לאלפי רבבה. ומדנקט לשון ויירש ש"מ שאמרו לה אל תדאגי על ההוצאה, אלא שלח לחמך על פני המים לאלפי רבבה אנשים, וסוף תקבל ירושה בשער שונאיך פי שנים כפלים, כי יש מפזר ולסוף ונוסף עוד. {סג} ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. רז"ל (ברכות כו:) למדו מכאן שיצחק תיקן תפלת מנחה שהוא לפנות ערב סמוך להערב שמש. ומכאן סמך למה שאמרו רז"ל (ברכות ו:) לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה, ואע"פ שאברהם ויעקב תקנו גם תפלת שחרית וערבית, מ"מ לא מצינו שנענו מיד ותכף, אבל בתפלת מנחה מצינו שיצחק נענה מיד, כי מסתמא התפלל יצחק על הזיווג בעוד היות אליעזר בדרך, כי על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה (שם ח.) ולכך הלך להתפלל תפלה זו בשדה. שאם נתן לו ה' השדה המוכן לזריעה ביתר שאת על שאר כל השדות, כמ"ש (בראשית כו.יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. קל וחומר שיתן לו אשה קרקע עולם אשר תוציא זרע טוב וישר בעיני אלהים, ומיד כאשר התפלל עליה כתיב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, כי בשעת התפלה היה נותן עיניו למטה, ומיד אחר סיום התפלה נשא עיניו למעלה וירא כי היה נענה מיד, והנה גמלים באים נושאים את בת זוגו, ומזה למדו שיותר האדם נענה בתפלת המנחה, וטעמו של דבר לפי שמדת הדין מקטרג דווקא בלילה וע"כ תפלת ערבית הסמוכה ללילה, וכן תפלת שחרית גם כן סמוכה ללילה שעברה, אבל מנחה רחוק משני לילות על כן אין בתפלה זו שום קטיגור.
טעם אחר. לכך היתה תפלה זו סמוך להערב שמש, לפי שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, ע"כ הודיע לנו הכתוב שבאה רבקה סמוך להערב שמש, להודיע שקודם הערב שמשה של שרה כבר זרחה שמשה של רבקה, כדי שלא יחסר העולם מן נשים צדקניות אלו שהם לעולם כגלגל חמה, וכדי שלא יחסר נר דלוק באהל וענן קשור עליו וברכת העיסה וק"ל.
ספורנו על בראשית פרק-כא
ספורנו: {א} וה' פקד. אברהם התפלל בעד אבימלך וה' פקד את שרה כאמרו וה' השיב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו: כאשר אמר. באמרו וברכתי אותה וזה היה שהסיר ממנה קללת חוה בעיבור ובלידה ובגידול כאמרו הרבה ארבה עצבונך והרונך: ויעש ה' לשרה כאשר דבר. כאמרו וגם נתתי ממנה לך בן שלא כמנהג המולידי' בעת זקנה שיולידו על הרוב נקבה: {ה} ואברהם בן מאת שנה. ועם כל זה מל את בנו ולא חס על אותו בן זקונים: {ו} צחוק עשה לי אלהים. אע"פ שיש צער מילה לתינוק האל ית' נתן שמחה בלבי לפיכך כל השומע יצחק לי וישמח בעדי ולא ידאג בשכיל צער המילה: {ט} את בן הגר המצרית. חשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו כאמרם ז"ל שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאימיה: מצחק. מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם כאמרו שנתעברה מאבימלך והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק כי ישמעאל שמע כזאת אחר כך מליצני הדור ואם באולי בעת הלידה היה מצחק לא הרגישה בו שרה שהיתה אז טרודה: {י} גרש את האמה הזאת ואת בנה. כי בעצתה עשה הבן שהוציא דבה למען יירש בנה את הכל לפיכך גרש מפני שאינו דין שיירש אפי' בקצת': כי לא יירש בן האמה. שאינו מיוחס אחריך שהולד הולך אחר הפגום: {יב} אל ירע בעיניך כו' כל אשר תאמר אליך שרה. אל ירע בעיניך מה שתאמר בדבר הנער והאמה לגרשם עם סימני עבדות כאמרו שם על שכמה וכו': שמע בקולה. כי בדין אמרה לעשות כך: כי ביצחק יקרא לך זרע. וישמעאל ובניו יהיו עבדים לו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בו: {יג} וגם את בן האמה. וגם אין ראוי שתדאג על שתגרש את הבן כי תגרש את בן האמה ולא בנך מכל מקום לגוי אשימנו כי זרעך הוא. לא שיהיה הוא ראוי לכך: {יד} שם על שכמה. את החמת לאות שפחות על דרך והתעני תחת ידיה אבל לא חדל הצדיק מתת להם די מחסורם כמו שאמרו ז"ל ויהי אלהים את הנער לרבות חמריו גמליו ופועליו ולכן לא חסרו דבר זולתי המים בתעות' במדב' ובהמצא המים ישב שם במדבר כטבעו כי הי' פרא אדם: ואת הילד. נתן לה גם את הילד: וישלחהו. לוה אותה ברוב חסדו כמו ואברהם הולך עמם לשלחם: {יט} ויפקח אלהים את עיניה. נתן בה דעת להכיר מקום מים שהיה שם כי לא היתה סומא קודם לכן: {כב} אלהים עמך. לפיכך אני ירא ממך לא מגבורתך ועשרך לכן אני מבקש שתשבע לי: {כג} כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. עשה עמדי חסד להשבע בעד בניך: {כד} אנכי אשבע. אנכי אעשה החסד להשבע אבל אתה לא עשית עמדי חסד כדבריך שעבדיך גזלוני: {כה} אשר גזלו עבדי אבימלך. הוכיחו באשד הוא מושל על הגזל הנעשה בארצו ואין מכלים והוכיחו גם כן על הרשעים שהיו בביתו שלא כדרך הצדיקים כאמרם לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה: {כו} לא ידעתי מי עשה. גם עכשיו שהודעתני כי נעשה הגזל על ידי עבדי לא ידעתי לשער מי מהם עשה זה כי אין שום אחד מהם חשוד אצלי שאם היה חשוד לא היה יושב בביתי: וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי. על מה שהוכחתני שבהיותו מלך עלי היה לאשר חמוץ הנה המלך לא יעשה זה כי אם על אחד משני פנים אם לקול צעקת הנגזל ואם לקול המון מפרסם איזה גזל שנעשה והנה אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי קול המון בזה: {ל} כי את שבע כבשות תקח מידי. על דרך שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה כי היה זה עדות הסכמת הבעלים והודאתם בדבר: בעבור תהיה לי. הכרית. לעדה. על הודאתך כי חפרתי את הבאר הזאת: {לב} וישובו אל ארץ פלשתים. שכו מבאר שבע שלא היה בארץ פלשתים שהלכו שם לדבר עם אברהם שהלך שם לראות מקנהו ושם נתן צאן ובקר וכבשות לכרות הברית: {לג} ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וקרא והודיע לרבים שהאל יתעלה הוא אלהי הזמן וממציאו נגד דעת אפיקורסים חדשים גם ישנים:
שפתי חכמים על בראשית פרק-כא
שפתי חכמים: {א} ת ואם תאמר מה הוכחה יש מכאן, דילמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה, דאם לא עכשיו אימתי, דהא בפסח צריכה לילד ובראש השנה היתה הפקידה, וי"ל דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה, אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו' (רא"ם), כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאל"כ מאי סמך פרשה זו דקאמר, ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בישר המלאך את שרה, ובט"ו בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו, וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר, ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו, ובראש השנה נפקדה שרה, הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר, ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו', תירץ כיון דכתיב וה' פקד את שרה, דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך, אם כן לא היה לו להקדים, אלא ללמדך וכו': א הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה, ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש, וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דיבור היה דבר ה' אל אברם, אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר, שהראשון שב לאברהם, והשני למועד כמו שכתב אחר זה: ב ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצה לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל): {ב} ג דקשה לרש"י למה כתיב אתו בחול"ם, היה לו לינקד בחיר"ק תחת האל"ף, דהא עם אברהם היה הדבור, ועל זה פירש דאותו קאי אמועד, ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד, משום הכי הוצרך להוסיף דבר וקבע וכו' כדי שיפול הדיבור על קביעת המקום וק"ל: {ז} ד שמלת מי כמלת מה, והיא משמשת למעלה וכבוד, כמו מה רב טובך (תהלים ל"א כ') מה גדלו מעשיך (שם צ"ב ו') (רא"ם), ולי נראה דאי כפשטן מה אמרה מי מלל, הלא הקב"ה מלל אלא לשון שבח וכו': {ח} ה (מהרש"ל), למה לא כתיב ותגמל, אלא ויגמל הילד מעצמו לפי שהיה לסוף כ"ד חדשים שתינוק מעצמו פוסק מלינק שמואס בחלב אמו עכ"ל: ו פירש הרא"ם דבנביא מאי נפקא מיניה אם היתה הסעודה גדולה בימים או באנשים רבי המספר, אלא להודיע שגדולי עולם היו שם: {ט} ז (ממ"ש), דאי רק א' היה לו לומר בהדיא מהו מצחק, אלא אמר לשון כולל מצחק דמשמע כולהו בהדדי הוו ביה וק"ל, והקשה הרא"ם ואמר אם כדברי הרב הא דאמר הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע ואמרו צדיק, והא אין רשע כמוהו, ויש לומר שעל אותו עון שקיטרגו עליו אמרו צדיק, ומה שאין זה דומה לבן סורר ומורה, משום דבן סורר ומורה התחיל לעשות דברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה לבסוף, אבל ישמעאל לא עשה ענין המביא אותו למות בצמא עכ"ל: {י} ח (ממ"ש), דאם לא כן ב' פעמים עם למה ליה, היה לו לומר עם בני יצחק, אלא בא לומר מעלת בני לבד כדאי שלא ירש ישמעאל עמו, וכן מעלת יצחק בלבד כדאי וק"ל, ודלא כח"י: {יא} ט (ממ"ש), הביא מדרש ופשוטו דלפשוטו לבד קשה שהקב"ה אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, שמע מינה שהרע בעיניו גם כן על אמתו ולמה אמר וירע וגו' על אודות בנו לבד, לכן פירש וכו' רצה לומר שיצא לתרבות רעה, בזה לא שייך גבי אמתו, ואי לאו פשוטו קשה מאי קאמר הקב"ה אל ירע וגו', על הנער וגו', כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מאי שייך אמירת שרה לשמוע בקולה לענין יצא לתרבות רעה גם נותן טעם כי ביצחק וכו' אינו שייך לשלא ירע בעיניו שיצא לתרבות רעה, לכך הוצרך גם לפשוטו וכו', ונראה מזה שניהם במה שאמר על אודות בנו שהוא כפול כי תיבת אודות גם כן פירושו כמו על וב' פעמים על למה לי, והיה לו לומר על בנו, כמו שכתב אח"כ אל ירע וגו' על הנער, ולא כתיב על אודות הנער אלא להורות שהורע בעיניו ב' דברים, ועל הגירושין לבד אמר הקב"ה אל ירע וגו': {יב} י (ממ"ש), דייק היה לו לומר שמע לדבריה, כמו שאמר כל אשר תאמר, או שמע אליה כדרך המקרא (דברים י"א י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ועוד קשה דקול בלא דיבור הוא רק הברת קול בעלמא, ומה שייך לציית להברת קול לבד, לכן פירש בקול רוח הקודש, להורות שהיא לא דברה מעצמה כלום, אלא מקול רוח הקודש, ודומה לו קצת שימוש לשון יצא בת קול, משום הכי נמי דרשו (ב"ר פ' כ' י"ט) גבי אדם הראשון על פסוק לקול אשתך (לעיל ג' י"ז) שהיתה מיללת עליו בקולה וכו': {יד} כ ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן לו כסף וזהב, וי"ל דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי, (מהרש"ל), ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסי' א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש, אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דאם כן הוה ליה לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו', דמספיק לפשוטו ולמדרשו, ולא הוה ליה לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק: ל דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר, דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוה ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו': מ (ממ"ש), דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום, ואחר כך אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה, ואם כן הוו תרי מילי דסתרי אהדדי, ואין לומר מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואח"כ ותתע וגו', אם כן ותלך למה לי פשיטא שהלכה מתחלה בלא תעות הדרך עדיין, ותו דכוונת הכתוב לומר שתעתה במדבר ועל ידי כן לא היה לה מים ושאר הספור, אבל אין צריך לומר שהלכה בדרך, לכן פירש שותתע היה בכוונה, וזה שאמר ותלך ותתע שהלכה לתעות בכוונה דהיינו שחזרה כו', ומה שכתב ותתע הוא עבודת אלילים והוא על דרך ויהי כאשר התעו וגו' (לעיל כ' י"ג), וכמו שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"א כו': {טו} נ (ממ"ש), דייק דהיה לו לומר ויכלו הלחם והמים, כמו שאמר תחלה (פ' י"ד) ויקח לחם וחמת מים ויתן וגו', דמסתמא נתן אברהם האכילה והשתיה לפי ערך הראוי זה לזה, אם כן היה ראוי להיות שניהם כלים בפעם אחד בשוה, לכן פירש שבא להורות ששתה יותר מדאי ולא לפי ערך האכילה, והיינו לפי שדרך חולים וכו' ולכן אמר ויכלו המים ולא הלחם, (נח"י), נראה לי דרצה לומר מדלא כתוב ולא היה עוד מים לשתות, דלשון ויכלו משמע פתאום שלא בעונתן: {טז} ס לא לשון נגד כפשוטו דמאי נפקא מינה בזה, דבשלמא לפירוש מרחוק אתי שפיר שנתן הפסוק אחר כך הטעם כי אמרה וגו', אל אראה וגו', ותו מצינו שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז ח') שהוא לשון נוכח, ועל כרחך הוא לשון קירוב, וכאן אמר אחר כך הרחק וגו' והם דברים סותרים, לכן פירש דמנגד במ"ם הוא בהיפך, כמו מן נגד שהמ"ם בחיר"ק פירש כמו מן, ורצה לומר דלא ישבה נוכח הילד בקרוב אלא מרחוק הרחק כמטחוי וגו' ודו"ק: {יז} ע צריכים להבין הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך, ולמה לא שמע לקולה, והא דאמרינן בפרק קמא דברכות (ה':) ולוקים ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, צריך לומר משום דלא מצא מכוין, אבל אי מצי מכוון טפי עדיף (רא"ם): פ מה שהקשה מכאן על בן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, בפרשת כי תצא אפרשנו בס"ד, כתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא קטרגו עליו מאותן עבירות שבידו, וקטרגו עליו מאותן עבירות שעתיד לעשותם ולא הוא אלא בניו, ותירץ ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר"ש (ב"ר פ' נ"ג ט"ו) דפליג עלייהו דר"ע ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי, אבל בעיני נראה שדוחק הוא שנאמר מדרשות חלוקות הן אם לא שהוא מפורש בהדיא שהוא כן, לכן נראה שלא היו יכולין לקטרג עליו ממעשים שבידו כי אין בית דין מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה, ולישמעאל לא היה כי אם י"ז שנה, והא דלא קטרגו ממעשים שבידו על שם העתיד, יש לומר דאמעשים שבידו עכשיו עשה תשובה בסוף ימיו, כמו שפירש"י לקמן בפרשת חיי שרה (כ"ה ט' ד"ה יצחק) גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל ודו"ק נ"ל: צ ואם תאמר והא כתיב (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים, יש לומר שהקב"ה שאל למלאכי השרת אם עשה עבירה במים, כלומר אם הוא צדיק במים או רשע, השיבו לו צדיק הוא במים אבל רשע הוא ממקום אחר, ועוד שבניו ימיתו בניך בצמא ואתה מעלה לו את הבאר, והקב"ה השיב להם כיון שעתה הוא צדיק בענין זה מעלה אני לו הבאר, (מהרש"ל): {ל} ק והא דלא כתיב לעד וכתב לעדה מפני שהוא לשון נקיבה, כי עדה לנקבה כמו עד לזכר: ר דאם לא כן איך הוכיח זה, דאין לומר על ידי עדים, אם כן מאי טעם דעבדי אברהם שלא תבעו לפני אבימלך שהרי היה להם עדים וק"ל: {לד} ש מה שצריך לפרש זאת, משום פסוק של אחריו שכתוב ויהי אחר הדברים האלה וגו' שהוא סמוך דכל מקום שכתב אחר הוא סמוך כדפירש רש"י בפרשת לך לך (לעיל ט"ו א' ד"ה אחר), וזה היה י"ב שנה אחרי כן, ואם כן למה נאמר אחר, לכך מפרש אחר דבריו של שטן וכו', ולא אחר הדברים שהיה בין אברהם לאבימלך דסמיך ליה:
בעל הטורים על בראשית פרק-כא
בעל הטורים: {ב} אל ארץ המריה. בגימטריא בירושלים: {ד} את המקום. בגימטריא זה ירושלים: מרחק. חסר כתיב קרי ביה מרחיק שהשטן היה מרחיק המקום מלפניהם: {ה} ונשובה. ו' במסורה ונשתחוה ונשובה. נתנה ראש ונשובה. לכו ונשובה. נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה. השיבנו ה' אליך ונשובה. לכו ונשובה אל עיר ה'. בזכות אברהם שאמר נשתחוה ונשובה זכו ישראל לעשות תשובה והיינו לכו ונשובה נחפשה דרכינו ונשובה השיבנו ה' אליך ונשובה ובזכותם הגליות מתקבצות לכו ונשובה אל עיר ה' ואם לא זכו אומר נתנה ראש ונשובה הכל בזכות אברהם: {י} לשחוט. ב' במסורה לשחוט את בנו. לשחוט עליהם העולה. בספר. יחזקאל גבי קרבנות שאנו לומדים ענין הקרבנות מאברהם כדאמרו כופתין היו התמיד יד ודגל כעקידת יצחק בן אברהם: {יא} ויקרא א. ליו מלאך ה' מן השמים. ס"ת בגימטריא מיכאל היה: {יד} ה' יראה. בפסיק לומר לך שקרא שם המקום ה' וזה שאז"ל אפילו שם חדש שעתיד הקב"ה לחדש לירושלים ידע. וזהו שנאמר ושם העיר מיום ה' שמה: בהר ה'. ג' במסורה בתנ"ך בתורה בהר ה', בנביאים לבא בהר ה', בכתובים מי יעלה בהר ה', כנגד שלש רגלים שעולין להר ה' לרגל: {יז} והרבה ארבה את זרעך. ג"פ כתיב זרעך בפרשה זו כנגד ג"פ זרע שנקראו ישראל. זרע ברך ה' בני זרע אברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל. זרע קדש מצבתה כנגד יצחק שקדש שמו של הקב"ה. כלה זרע אמת כנגד יעקב שהיה מטתו שלימה והיינו דכתיב תתן אמת ליעקב: וכחול. ב' במסורה דין ואידך וכחול ארבה ימים. וזהו שנאמר כי כימי העץ ימי עמי שהבטיחו ג"כ באריכות ימים: {יח} עקב אשר שמעת בקולי. ס"ת ברית:
דעת זקנים על בראשית פרק-כא
דעת זקנים: {א} ויהיו חיי. כי תשעים שנה היתה בלא בנים ומי שאין לו בנים חשוב כמת. וחשוב מתשעים שנה עד סוף ימיה שהיו קכ"ז יעלו ל"ז כמנין ויהי"ו: חיי שרה. פירש"י כולן שוין לטובה. ואע"ג דגבי ישמעאל כתיב ואלה שני חיי ישמעאל איכא למימר שעשה תשובה כדפירש"י גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכל השנים שהיו קודם לכן כל הרע שעשה לא נחשב לכלום והיה כמי שעשה תשובה כל ימיו. אי נמי שני דגבי ישמעאל לא נתנו לידרש שהרי עדיין לא פי' מנין שנותיו אבל הכא כבר פירש בכתוב מנין שנותיה שני חיי שרה למה לי ש"מ לדרשא: {ב} בקרית ארבע. שם אדם כדכתיב האדם הגדול בענקים הוא ארבע: {ה} ויענו בני חת. א"ר אלעזר כמה קולמסין נשברין וכמה דיו משתפכין לכתוב עשרה פעמים בני חת בתורה ללמדך שכל מי שמברר חלקו של צדיק מעלה עליו הכתוב כאילו קיים חמשה חומשי תורה. וכי האי גוונא דריש בהגדה גבי ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים. ופריך וכי אלישע הכהן אוכל בכורים היה אלא כל המביא דורון לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאלו בנה בית המקדש ומביא בכורים וכן גבי חרם עכן כתיב חמשה פעמים גם לומר שכל המועל בחרם כאלו עבר על חמשה חומשי תורה. ד"א קח אות ראשונה ואות אחרונה מכל תיבות של סופי חמשה חומשי תורה ויעלו חרם. ב"מ של במצרים דסוף בראשית מ"מ של מסעיהם דסוף אלה שמות ס"י של סיני דסוף ספר ויקרא י"ו דיריחו דסוף ספר במדבר סיני י"ל של ישראל דסוף אלה הדברים הרי חרם:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-כא
חומת אנ"ך: כ״ב:שנ״ב א׳ ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה וכו׳. אפשר דאברהם אע״ה הגם שהיה מדבר אל נעריו לצורך העה״ז בקרבו ישים אורב״ו מילין לצד עילאה ימלל. וכאן רמז דכל כונתו וכונת יצחק ליחד קב״ה ושכינתיה וזהו ואני והנער נלכה ע״ד תפארת כ״ה מלכות כידוע: כ״ב:שנ״ה א׳ אלהים יראה לו השה. ראיתי בספר לקוטי תורה כ״י לגורי האר״י ז״ל שפירש שהתפלל אברהם אע״ה שיבא שה וישחטהו תחת יצחק ע״ש באורך ובהא אשכחנא פתרי פורתא לקטרוג שר אמון מנא על שלא נשחט יצחק כמ״ש הרמ״ק ז״ל והבאתיו במדבר קדמות מערכת קו״ף ע״ש וכן ראיתי בספר כ״י משם מדרש ולכאורה יפלא כי ה׳ לו ציוה אל תשלח ידך אל הנער וכו׳ ומה שמץ קטרוג שייך. ועל פי האמור יש קצת מקום לישב: כ״ב:שנ״ו א׳ ויעקוד את יצחק בנו. אני בעניי בנחל קדומים רמזתי מ״ש רבינו האר״י זצ״ל על פסוק איוב בשחין רע מכף ר״ת אברם כי בעת העקידה שלא יקטרג נתן לו איוב וזהו ר״ת אברם כי היה תמורת אברהם ורמזתי אני עני כי ויעקוד את יצחק בנו ר״ת איוב. ועתה ארחיב הדבר קצת כי הנסיונות שנתנסה אברהם אע״ה היה למרק עונות תרח ואמרו רז״ל שהי״ל להביא עוד נסיונות על אברהם וסבל יסורין איוב כי בא תרח בגלגול איוב והי״ל יסורין גדולים לכפר עונותיו וכמ״ש אני הדל במקומות שונים. ובזה יומתק רמז רבינו האר״י זצ״ל איוב בשחין רע מכף ר״ת אברם כי רבת שבעה לה נפשו אברהם ע״ה לסבול על אביו. ועתה שבא בגלגול איוב הוא יסבול ואפשר לרמוז כי בשחין רע גימטריא הוא היה תרח. ולכך כשעקד אברהם אע״ה את יצחק אע״ה ונשלמו עשר נסיונות שם רמז ויעקוד את יצחק בנו ר״ת איוב כי עתה נצול אברהם ונשלמו נסיונות כי כבר בא תרח בגלגול איוב והוא יסבול. ואפשר עוד לרמוז ויעקוד ואחר זה את יצחק גימטריא תרח עם הכולל כלומר עד העקידה סבל אברהם בעד אביו ואחר זה בא תרח עצמו: כ״ב:שס״א א׳ המקום ההוא ה׳ יראה אשר יאמר היום. ר״ת בגימטריא אליה רמז מ״ש רז״ל דאליהו מקריב תמידין בכל יום בבית המקדש ופירשתי בעניותי פסוק והשימותי את מקדשכם אפילו כשהן שוממין יש קדושה ונ״ט כי לא אריח בריח ניחוחכם אבל אני מריח ריח תמידין שמקריב אליהו הנביא זכור לטוב. ועתה אני מוסיף כי ר״ת בריח ניחוחכם בגימטריא אליהו. וזה רמז ר״ת המקום ההוא ה׳ יראה אשר יאמר היום גימטריא אליה. וז״ש בהר ה׳ יראה בחרבן שנקרא הר שם מקריב אליהו זכור לטוב תמידין בכל יום כמדובר: כ״ב:שס״ב א׳ ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם ש׳נית מ׳ן ה׳שמים. ר״ת משה. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל בכ״י. ואפשר כי יצחק אע״ה היה הבל ולכן היה בן ל״ז שנה כשנעקד כי הבל גימטריא ל״ז והוא ר״ת השה לעולה בני הבל כמו שכתבו גורי האר״י זצ״ל וכן יש לרמוז כי ר״ת אליך כעת חיה ולשרה בן גימטריא ל״ז רמז שהוא הבל וגם שרה תחיה עמו ל״ז שנה. וגם דאחר ל״ז שנה יהיה לו נשמה דדכורא וזהו שוב אשוב אליך דייקא מסטרא דדכורא כמו שפירשו המפרשים ז״ל. והנה משה היה הבל כמש״ה שגם זה הבל כמ״ש בזהר הקדוש דלהסתיר הדבר חיסר ב׳ מן בשגם וכמ״ש רבינו האר״י זצ״ל בכמה מקומות. ואפשר דלכן נרמז משה כאן שהוא בחינת יצחק הבל:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-כא
נחל קדומים: כ״ה:תרס״ה א׳ הפלגשים. פירש"י היא קטורה היא הגר נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה. וי"ל מאי בעי בהא אמנם על מ"ש שהיא הגר יקשה א"כ מאי ויוסף הא כבר הוליד ממנה ישמעאל לז"א נשים בכתובה וכו' והיינו ויוסף אברהם ויקח אשה דעד עתה היתה פלגש עתה אשה בכתובה וזהו ויוסף והיא הגר ודוק כי קצרתי (משנת אליעזר): כ״ה:תרע״ג א׳ ומשמע ודומה ומשא חדד ותימא יטור נפיש וקדמה. פירש בספר אמרי נועם כל השומע חבירו מחרפו. ודומה. שאינו עונהו. ומשא. שסובל כל מה שאומר לו זוכה להחדד בתורה. ותימא יאמר טעמים. יטור נפיש. וזוכה לשמור הרבה מצות. וקדמה. שנתנו מימים קדמונים. עכ"ד. ואפשר לומר קצת בסגנון אחר כי הנה תכלית הענוה מדת הנשתוון שהמשבחו והמחרפו שוים אצלו. ופחות ממנה שמצטער אך מעביר ובזה פירש מהר"ח כהן ז"ל פסוק לא גבה לבי וגו' וכי תימא הרי ענין שמעי שאירע בעיניך וצוית לשלמה על זה ואיה איפה מדת הנשתוון לז"א אם לא שויתי שלא זכיתי למדת הנשתוון על כל פנים ודוממתי זכיתי לידום ולקבל חרפתי עכ"ד. וז"ש ומשמע ודומה השומע חירופיו. ודומה והוא דומם. גם שלא זכה למדת הנשתוון וזהו ומשא כיום משא במדב"ר. עם כל זה זוכה לתורה לחדד בדבר שהיה תימא והוא בחכמתו לתרוצי סוגיא עביד. וגם בזה מאריך ימים ומוסיפין לו משני נספה בל"א משפט דיהבי ליה לצורבא מרבנן דמעביר אמיליה. וכ"ה דר"ע אמר זכה משלימין לו כבר תירצו תוספות ביבמות דהשנים כבר היו בעולם ונעלם מהרי"ף בחגיגה) וז"ש יטור נפיש הקדוש ברוך הוא שומרו בעולם הזה יותר משניו ואל תתמה דזכה משלים דזהו משנים קדמוניות שכבר נגזרו וז"ש וקדמה. וק"ל: כ״ה:תרע״ח א׳ ואלה תולדות יצחק. מה כתיב למעלה וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה על פני כל אחיו נפל ואלה תולדות יצחק. אפשר דרך רמז ומוסר. במ"ש כי לענין התורה והמצוות יסתכל האדם למעלה ממנו וכל ישעו וכל חפצו יהיה להשיג עוד מעלה לעבוד ה' אבל בעניני הגוף יראה למטה ממנו ורמזהו בפסוק ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. גם ידוע חמדת הממון חיילא בכולל וכתבו ז"ל כי כן ממון במילוי הוא ממון. והעריות גם המה קשות וכל אדם התאוה דבר שבערוה אם מעט ואם הרבה. וזה הרמז וישכנו מחוילה אשר שם הזהב עד שור לראות בעריות וזה רמז אשר על פני מצרים שהיא ערות הארץ והיו מסתכלין בעניני הגוף למעלה וזה רמז בואכה אשור"ה על פני כל אחיו כי שתים רעות הממון והעריות דין גרמא בואכה אשורה על פני כל אחיו שהיו מסתכלין אשורי"ם ולטושים למעלה מהם על פני כל אחיו והמה רואים לעלות על פני כל אחיו. ועל ידי זה נפל כל אחד בזמנו לגיהנם. כל קבל דנא אלה תולדות יצחק גבורה שכובש את יצרו ומאיר נשמתו ותצחק ליום אחרון בעה"ב ע"ד שדרשו במדרש הנעלם. וזה שהצדיק תמיד רואה הנשמה לתקנה ולצחצחה וזה הרמז בן אברהם היא הנשמה כמו שדרשו במדרש הנעלם וכיון שכל מעייניו בנשמה שהוא אברהם גם הנשמה תעזרהו ותשלימהו עד יכון בצדק לשמוח בעה"ב וזהו אברהם הוליד את יצחק ודוק. ורבינו אפרים כתב אברהם הוליד גימטריא דומה לאקונין: ב׳ כתב רש"י לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכו'. צריך להבין שהיו רשעי הדור אומרים הול"ל ומה הלשון אומרין ליצני ופירש מר זקני אב"י אבי כמהר"ר ישעיה זלה"ה דאלו לא היו רשעים וידעו כי יצחק נולד מאברהם רק כי בעבור שהתפלל אברהם אע"ה על אבימלך נפקדה שרה וז"ש מאבימלך מסיבת אבימלך נתעברה שרה ור"ל מאברהם אך מפקי לה בלשון ליצנות ופתאים עברו וסברו שהוא כפשט הדברים לכן צר קלסתר וכו' ע"כ שמעתי כד הוינא טליא ואחר כמה שנים נדפס ספר טירת כסף וראיתי שפירש כך לפי הרשום בזכרוני: ג׳ אברהם הוליד את יצחק. פירוש דאלו בנו הוא עקר וסריס לא קיים פריה ורביה ועתה שיצחק הוליד למפרע קיים אברהם פריה ורביה וז"ש אלה תולדות יצחק בן אברהם ועתה שהיו לו תולדות עתה אני אומר אברהם הוליד את יצחק וקיים פריה ורביה דעד עתה יצחק היה עקר. הרב מהר"ם ן' חביב בדרשותיו כ"י. ויש מי שפירש דכתב רבינו בעה"ט לא יבא פצוע דכה וסמיך ליה לא יבא ממזר לומר שהממזר אינו מוליד ע"כ. וקשה דראינו כמה ממזרים הולידו כמ"ש הוא ענה. וכן באלופי עשו וחורי ומוכרח דה"ד בישראל הוא שממזר אינו מוליד דוקא. ואברהם מעת שנימול ונקרא אברהם יש לו דין ישראל וז"ש אלה תולדות יצחק אף שהיה בן אברהם ויש לו דין ישראל ואיך הוליד יצחק אם לא שאברהם הוליד את יצחק ולכן יצחק ג"כ הוליד כי הוא זרע קדש מאברהם: כ״ה:תר״פ א׳ לנכח. גימטריא גיהנ"ם היה מתירא שאם לא היו לו בנים היה רואה פני גיהנם וכן אמרו רז"ל בחזקיה לפי שלא היו לו בנים נאמר כי מת הוא בעה"ז ולא יחיה לעוה"ב. רבינו אפרים בפרישתו כ"י. ואגב שטפיה כתב כן דלשון הש"ס פ"ק דברכות משום דלא עסקת בפריה ורביה והיינו שלא נשא אשה כמבואר שם. איברא דמי שאין לו בנים ג"כ מילתיה אמירה בזהר הקדוש: ב׳ כתב רש"י לפיכך לו ולא לה. הני מילי דרש"י נראים שפת יתר דכבר אמר בתחילה לו ולא לה לפי שאינו דומה. וכבר כתבנו בעניותנו בזה. ועתה אפשר לומר דנרגש רש"י שתי הרגשות אחת תיבת לו יתר. ותו הול"ל ויעתר ה' ליצחק ולכך פירש לו ולא לה ואינו למעט בכבודה רק שאינו דומה וכו' ומאחר דאין החסרון מצדה לכן לא כתב ויעתר ה' ליצחק כי אז היה לאפוקי רבקה וליתא כי אשת חיל היא אלא הפגם מצד אבותיה. וז"ש לפיכך לו ולא לה בהעלם ולא כתב ויעתר ה' ליצחק ודוק הטיב: ג׳ ותהר רבקה אשתו. ותה"ר אותיות תורה אמרו בעלי הסוד כמנין לילות שלומדין בהם תורה כך ימי הריון של אשה מט"ו באב עד ט"ו אייר וסי' זר"ע יעבדנו כי ט' חדשי עבור הם ר"ע ימים והז' של המילה ואז יעבדנו במצוה. רבינו אפרים בפירושי כ"י:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-כא
רא"ש על התורה: כ״ה:תרס״ד א׳ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. קשה איך היה מעביר נחלה והלא אמרו רז"ל לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא. וי"ל לפי מ"ש פ"ק דקידושין ניחא גר בן גר אינו יורש את אביו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים וזה ישמעאל היה גר בן גר שכשהולידו היה אברהם גר: כ״ה:תרע״ח א׳ ואלה תולדות. אברהם הוליד את יצחק. הול"יד גי"מ דומ"ה: כ״ה:תרע״ט א׳ פדן ארם פירש"י ע"ש שני ארמים היו קורין אותו פדן לשון צמד בקר שקורין אותו בערבי פד"ן וק' א"כ לכל א' מהם היה לו לקרותו פדן שהרי פדן לשון שנים והיו ב' ארמים. וי"ל דה"פ ע"ש ששני ארמים קרא אותו פדן ע"ש שני נהרות וזהו ארם נהרים שהיו בו שתי נהרות ועתה ניחא שפדן הוו לשון שנים ולא הוו ארמים אלא נהרות: כ״ה:תרפ״ב א׳ ורב יעבוד צעיר כתיב גבי לידת יעקב ועשו. הפשט ורב זמן יעבוד צעיר ובעוונות נתקיים בנו עד ירחם אב הרחמן: כ״ה:תרפ״ו א׳ ויהי עשו איש יודע איש שד"ה. נוטריקון שופך דם האדם סופו שיהא מלסטם את הבריות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-כא
ברטנורא: כ״ג:שצ״ח א׳ ויהיו חיי שרה לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומ' לך שכל אחד נדרש לעצמו וכו' עד שווין בטובה. קשה שהרי גבי אברהם לא דריש רק לדבר אחד בן מאה כבן שבעים וכבן חמש בלא חטא. ועוד שהרי גבי ישמעאל לא דריש להו כלל. וי"ל דהכא דריש הכי משום דסמיך אסיפא דקרא דכתיב שני חיי שרה דלא אצטריך אלא למימר כולן שוין בטובה. ואם היינו דורשין כמו באברהם לא היה צריך דכבר שמעינן ליה מרישיה דקרא וגם גבי אברהם לא דרש ליה אלא מכח ייתורא דקרא דכחיב ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי אבל גבי ישמעאל דליכא שום יתורא לא דריש. מהר"ר: ב׳ מה בת עשרים לא חטאת אף בת מאה בלא חטא קשה מה רצה לדרוש בת מאה לענין חטא י"ל שכן מצינו במקום אחר חטא אצל בן מאה כדכתיב (ישעיה ס"ס כ' פסוק ג') והחוטר בן מאה שנה יקולל. ומה שאמר ובת כ' כבת ז' ליופי קשה דאדרבא גנותא הוא שהרי אשה יפה יותר בת כ' מבת ז' כשהיא קטנה. י"ל דהכי קאמר מה בת ז' היתה יפה מחמת עצמה ולא על ידי קשוטין אף בת עשרים היתה יפה בטבעה לא כחל ולא פירכוס. כ״ג:שצ״ט א׳ קרית ארבע על שם ד' ענקים שהיו שם אחימן וכו'. ד"א על שם ד' זוגות שנקברו שם וכו'. קשה מאי ד"א י"ל דלפירוש הראשון אין טעם לספור זה בכאן שאינו מענין הפרשה לקרותה קרית ארבע על שם ד' ענקים כי מה ענין זה לכאן לכך פירש ד"א על שם ד' זוגות: ב׳ ויבא אברהם מהיכן בא מהר המוריה לספוד לשרה ולבכתה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק וכו' קשה מנא לו שמהר המוריה בא. ועוד מה קשה לו על הסמיכות הזה שהוצרך לדרוש אותו ועוד אם היה רוצה לדרוש הסמיכות היה לו לשאל בתחלת הפרשה למה נסמכה כי זה דרכו בשאר מקומות ועוד היכן נסמכה מיתת שרה לעקידה הרי יש ביניהם פרשת הנה ילדה מלכה וגו'. י"ל ולהשיב על כל הקושיות הללו בדרך זו כי מדסתם לן הכתוב וכתב ויבא אברהם ולא כתב מהיכן בא יש לנו לומר שמהר המוריה בא שהוא המקום הכתוב למעלה שהיה בו אברהם בעת עקידת יצחק והנה אם כן נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק בפסוק זה שכחב ויבא אברהם לספוד לשרה שלא היה צריך לכתוב ויבא אברהם אלא ללמדנו שביאת אברהם מהר המוריה כלומר עקידתו של יצחק היתה גרמה לספוד לשרה ולבכותה כדמפרש רש"י ואזיל ואם כן סרו כל הקושיות כי מה שקשה מנא לו שבא מהר המוריה כבר אמרנו שמוכיח אותו מדסתם לן הכתוב לא פירש מהיכן בא ומה שקשה מפני מה הוצרך לדרוש הסמיכות הזה מפני שלא היה צריך לכתוב כלל ויבא אברהם אלא להודיענו שביאת אברהם היתה סיבה לספוד לשרה. ומה שקשה למה לא שאל רש"י למה נסמכה בתחלת הפרשה. ועוד שיש ביניהם פרשת ויוגד לאברהם כבר אמרנו שאין הסמיכות בפרשיות אלא בפסוק ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה: גר ותושב גר מארץ אחרת וכו'. ומדרש אם תרצו הריני גר ואם לא אטלנה מן הדין שאמר לו הקב"ה לזרעך אתן קשה אם אמר הקב"ה לתת הארץ לבניו לא אמר לתתה לו. י"ל שמאחר שנאמר לו לירושה דכתיב וירש זרעך ש"מ שהארץ שלו ובניו נוחלין אותה כעין ירושת אבות זהו שאמר בכאן אטלנה מן הדין וכו': כ״ג:ת״ו א׳ מערת המכפלה בית ועליה על גביו ד"א שכפולה בזוגות. קשה מאי ד"א י"ל דלפי' הראשון הל"ל הכפולה דמשמע שכפולה מעצמה עכשיו שכתב המכפלה משמע שהיא כפולה מחמת דבר אחר שנתוסף בה והיינו שכפולה בזוגות: כ״ג:ת״י א׳ נתתי כסף מוכן הוא אצלי והלואי נתתיו כבר קשה למה לא פירש בכאן גבי כסף כמו שפי' למעלה גבי שדה שאמר שם הרי היא כמו שנתתיה לך. י"ל דלעיל לענין שדה אמר הרי היא כמו שנתתיה לך לפי שבמכירת השדה אין בה שינוי שאינו יוצא מיד ליד. לכך אמר הרי היא כמו שנתתיה לך אבל בכסף שיצא מידו של זה ונכנס בידו של זה לא שייך לומר הרי היא כמו שנתתיו לך ולכך פי' בו מוכן הוא אצלי והלואי נתתיו לך כבר: כ״ג:תי״ג א׳ לעפרון עפרן כתיב חסר וי"ו מפני שאמר הרבה ואפי' מעט לא עשה פי' דגריעותא הוא דמשמע לשון עפר כלומר עפרא בפומיה:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-כא
גור אריה: כ״א:תצ״ט א׳ סמך פרשה זו ללמדך כו'. הקשה הרא"ם דהא כאן מקומה ואין לה מקום אחר להסמך רק אחר פרשה זו, שהרי המלאכים בשרו את שרה בפסח (רש"י לעיל יח, י), ואחר כך נהפכו הכרכים (רש"י לעיל יט, א), ואחר כך נתעברו בנות לוט מאביהם, ואז נסע אברהם משם בשביל לוט שיצא עליו שם רע (רש"י לעיל כ, א), ולפיכך נלקחה שרה, ואחר כך זכר "וה' פקד את שרה וגו'", אם כן כאן מקומו הוא, ונראה כי אין הפירוש שרש"י למד מן סמיכות הפרשיות, שהרי לא אמר 'סמך פרשה זו לפרשה של מעלה', רק אמר 'סמך פרשה זו', שסמך אותה בלשון "וה' פקד", והוי למכתב 'ויפקוד ה' את שרה', אבל "וה'" משמע בענין של מעלה הכתוב לפני זה – פקד ה' את שרה. וחלוק גדול יש בין 'ויפקוד' ובין "וה' פקד", כי 'ויפקוד' אף על גב שגם יש כאן וי"ו החיבור, הוי"ו מחבר זמן הפקידה אל זמן מעשה אבימלך, וזה כאשר יבא הוי"ו על פעל שהוא 'פקד' אז הוא מחבר מעשה זה אל זמן מעשה הראשון. אבל כאשר הוי"ו בא על השם – לא יתכן לפרש כמו וי"ו החבור, רק מדבר בענין של מעלה עצמו "וה' פקד את שרה", והיינו כמו שמפרש כי המתפלל על חבירו והוא צריך לו – נענה תחילה. ומה שאמר 'סמך פרשה זו' רוצה לומר שסמך עם ענין של מעלה כאילו הוא דבר אחד:ובבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא צב. ) פירש רש"י דהוי למכתב 'ויפקוד את שרה', "וה' פקד את שרה" משמע כבר, וכאן משמע שמן סמיכות הפרשה למד זה, ושניהם אתנהו, דנוכל ללמוד גם כן ממה שסמך אותה עם ענין של מעלה – לומר שהוא דבר אחד, שכל המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, וגם לשון "פקד" משמע כבר פקד, דאחר דהוי"ו הוא מחבר אותו עם לפני זה, ואמר אחריו "פקד" שהוא לשון עבר, משמע נפקד כבר, כי כן משמע – באותו ענין של מעלה כבר פקד את שרה, וכן פרשנו למעלה "וה' המטיר" (יט, כד, אות ל):והקשה הרא"ם עוד, דהרי כבר בשרה הקב"ה שתלד (לעיל יח, י), ואם כן בלאו הכי היתה יולדת, ואין לומר דלזה מהני שהיתה מתעברת מיד, אבל אם לא היה מתפלל על אבימלך היה עוד ממתין לה זמן מה, ואפשר לקיים ההבטחה אחר כך, אין זה כן, דהא בפסח נולד יצחק (רש"י לעיל יח, י), ואי אפשר להיות ממשיך הזמן, דהא כבר הבטיחו הקב"ה "למועד הזה בשנה האחרת" (לעיל יז, כא), ואין זה קשיא, דאף על גב שבפסח נולד יצחק כמו שהבטיח, מכל מקום העבור היה אפשר לאחר יותר, ובשביל שהתפלל על אבימלך נענה תחלה ונתעברה קודם. ובלאו הכי נמי לא קשיא, שהשם יתברך סבב ענין זה של אבימלך כדי שיתפלל אברהם על אבימלך ויהיה נענה תחלה, ואם לא כן יקשה שראוי שלא יהיה אירע מעשה אבימלך לשרה, שהרי ליצני הדור היו אומרים מאבימלך נתעברה (רש"י להלן כה, יט), ולמה נתן הוא יתברך פתחון פה לחוטאים, אלא השם יתברך היה מסבב זה כדי שיתפלל אברהם על אבימלך, ויהיה נענה תחילה. והשתא לא קשיא, דזה בעצמו הוא ההבטחה. אמנם אין כל כך ראיה מה שאירע מעשה זה לאבימלך, שהיה זה להראות לבריות כי ענין אברהם ושרה על פי ה', ולא יתמהו כאשר יראו שתלד שרה לזקנתה ויאמרו שמא אינו מאברהם (ר' רש"י להלן כה, יט), או גם כן אינו משרה – שמא אסופי מן השוק הביאו (ר' רש"י פסוק ז), וכאשר ראו שאירע לאבימלך – ידעו כי ענין אברהם ושרה זיווגם על ידי השגחת השם: ב׳ ומהו האמירה וכו'. ואם תאמר למה הוצרך להזכיר הדבור והאמירה, כיון דהרתה בודאי תלד, ועוד דקרא דכתיב ביה אמירה (לעיל יז, יט) לא נזכר הריון, רק לידה ולא הריון, אלא יש לומר דנקרא הריון מה שהרתה לזקנתה, שזה הוא ההבטחה אחת, ואותה הבטחה שאמר "אבל שרה אשתך תלד" רוצה לומר אף על גב שהיא אינה ראויה ללדת – וזה מפני שאינה ראויה להריון, לכך נקרא זה הריון. אבל אצל הדבור נאמר "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (לעיל טו, ב), וזה מה שלא זכה לבנים. והנה אף על גב שהרתה, שמא לא יזכה לבן קיימא, שהרי האצטגנינות מורה כי אברהם אינו מוליד (רש"י לעיל טו, ה). ואצל הריון כתיב לשון 'אמירה', ואצל הלידה לשון 'דבור', הדבור הוא קשה, והלידה הוא במדה זאת, כמו שזכרו מפתח הלידה בברכת אתה גבור, והבן זה: ג׳ כאשר דבר לאברהם. כי לפי משמעות הכתוב שאמר "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" משמע שעשה וקיים ההבטחה אשר דבר, ודרך לומר שקיים ההבטחה שהבטיח אותו, ואין דרך לומר שקיים לו ההבטחה שהבטיח אחר, ולכך הייתי מפרש "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" – 'לה', הוצרך לומר שאין זה כך, אלא שדבר לאברהם, שלא הבטיח הקב"ה רק אברהם: כ״א:ת״ק א׳ וקבע. הוצרך להוסיף 'וקבע' משום דהוי למכתב 'למועד אשר דבר', מאי "אותו", ד"אותו" הוא (הפועל) [הפעול] ואין המועד הוא הפעול, שהרי אין הפעול מן הדבור – רק הדבור לא המועד, שאינו מקבל שום פעולה מן המדבר, וזה ידוע, לכך צריך לומר וקבע אותו, ובזה היה מקבל הפעולה מן הפועל. ומפני שקשה לפרש כן, שהרי כתיב "כאשר דבר אותו", ויעלה על הדעת לפרש אשר דבר אותו כלומר דבר אתו, וקאי על אברהם, לכך הביא ראיה מן התרגום 'אשר דבר יתיה', ולא אמר 'אשר דבר עמיה', ולפיכך צריכין לומר "אשר דבר אותו" קאי על המועד, ששרט לו שריטה וכו': כ״א:תק״ה א׳ לשון שבח וחשיבות. והקשה הרמב"ן על רש"י דלא מצאנו לשון "מי" רק לבזיון, כמו "מי אבימלך ומי שכם" (שופטים ט, כח), ויראה לומר אף כי בודאי הלשון משמע כמו שפירש הרמב"ן – מי זה שאמר לאברהם שתניק שרה בנים, שלא עלה על לב אדם מעולם, מכל מקום כאן אין לפרש כך, דאם כן למה תולה דבר זה באברהם, ויותר הוי ליה למכתב 'מי מילל לשרה', או 'מי מילל הניקה בנים שרה'. אי נמי 'אמר' הוי ליה לכתוב, כי 'אמר' מצאנו אף במחשבה, והוי ליה לומר דאף במחשבה לא עלה, לכך פירש אותו על הדבור שאמר הקב"ה לאברהם. מכל מקום יש ליישב פירוש הרמב"ן שדרך לנחם את האדם אף בדבר רחוק שמא כך יהיה לך נחמה, ולא נחם אדם מעולם את אברהם. ולא תלה הדבר בשרה, כי מצאנו שאברהם היה מצער עצמו יותר על זרע, שאיש מצווה על פריה ורביה (יבמות סה ע"ב), לכך אמר "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" (לעיל טו, ב): כ״א:תק״ו א׳ לסוף כ"ד חודש. דלשון "ויגמל" משמע מעצמו, נגמל שאין צריך לינק עוד, מדלא כתיב 'ויגמול את יצחק', דהוי משמע לשון פועל: ב׳ שהיו שם גדולי הדור. דאם לא כן למה כתב כאן "משתה גדול", ואילו גבי אחשורוש אף על גב שעשה גדול מאד לא כתיב 'גדול', דלא שייך 'גדול' במשתה, דכל משתה הוא גדול: כ״א:תק״ז א׳ מצחק עבודה זרה. אף על גב דבבראשית רבה (נג, יא) שלשה מחלוקות בדבר; דעת רבי עקיבא שדורש שהוא גילוי עריות, ורבי ישמעאל סובר שהוא עבודה זרה, ורבי אליעזר אומר שהוא שפיכת דמים, אין מחלוקת בדבר כלל, אלא מפני כי גילוי עריות הוא פשוט יותר, דכתיב (ר' להלן לט, יד) "הביא לנו איש לצחק בנו", וזהו ודאי גילוי עריות, ולפיכך בודאי קרא בגילוי עריות איירי. והוסיף רבי ישמעאל שגם יש בקרא עבודה זרה, והוסיף רבי אליעזר שגם שפיכת דמים נקרא 'צחוק', דכתיב (ש"ב ב, יד) "יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו":ודבר ברור הוא לפי דרכי החכמה שאין מחלוקת בזה, כי אלו שלשה דברים הם נקראים 'צחוק' לפי שהם יוצאים מהנהגת העולם, שהצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות, כי לכך נקרא 'צחוק' כלומר דבר בלתי מציאות רק צחוק, וכל אלו שלשה יוצאים מן הסדר אשר הולך עליו מציאות העולם וסדורו, אבל מכל מקום אין דבר פשוט שנקרא 'צחוק' רק גילוי עריות, וזה ידוע, דגילוי עריות הוא צחוק בעצמו. ועבודה זרה גם כן קרא 'צחוק', מפני שהוא מעשה תעתועים וצחוק. ושפיכות דמים נקרא 'צחוק' מפני שהמעשה בזה כמו הצחוק – דבר שאין בו מציאות, כך השפיכות דמים מפני שאין המעשה מעשה של מציאות – נקרא 'צחוק'. ומי שמבין ענין אלו שלשה עבירות יבין דבר זה. ומאן דאמר שפיכות דמים איך לא יסבור דקרא אתי לגלוי עריות גם כן, דהא גילוי עריות הוא דבר מבורר מאוד דנקרא 'מצחק' יותר, אלא שכל אחד הוסיף להעמיק, ואין כאן מחלוקת, רק שכל אחד הוסיף על הראשון; כי רבי עקיבא נקט גילוי עריות שהוא דבר מבורר מאוד שנקרא 'צחוק', והוסיף רבי ישמעאל עבודה זרה שנקרא גם כן 'צחוק' אף על גב שאינו פשוט כל כך, והוסיף רבי אליעזר על זה גם כן שפיכות דמים. וכאשר תבין הדברים אשר נתבארו לך תמצא שכך הוא פשוט, ואין כאן מחלוקת בין התנאים, והכל כמו שמבואר למעלה:ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל על הרב שאמר 'מריב היה ישמעאל עם יצחק על הירושה' משמע שכבר היה יצחק גדול, שהיה מריב עם יצחק ויצאו אל השדה (רש"י כאן), ואם כן כבר היה ישמעאל גדול מאוד, ואיך יכולה לשאת אותו, ואין זה קשיא, דכמו שיכולה לשאת אותו והוא בן שבעה עשר – אף על גב שלפי הסברא אין זה כך, שאין דרך לשאת אדם כזה, ועל כרחך צריך אתה לומר שאין למדין מן דורות הראשונים (סנהדרין סט ע"ב), שהרי אי אפשר לומר על היותר פחות, שהיה פחות מבן י"ז, כמו שאמר הרמב"ן שעל דעת רז"ל (ילקו"ש וירא רמז צ"ה) היה ישמעאל בן שבעה עשר, כך היתה יכולה לשאת אותו והוא בן תשעה עשר או כ'. אי נמי כי "שם על שכמה" (פסוק יד) לא קאי על הילד, רק על "לחם וחימת מים", ו"את הילד" קאי על רישא דקרא "ויתן אל הגר" – שגם הילד נתן לה. ומה שפירש לקמן שהילד שם על שכמה – לאו דווקא ממש על שכמה, רק שהוצרכה לסעדו, וזהו נראה:ואם תאמר לדברי רז"ל (ב"ר נג, יא) שפירשו "מצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות, למה הקפידה שרה ולא קפד אברהם, וצדיק כמותו לא יקפיד, ויראה שהיה בודאי מוחה, והיה סבור שיחזור בתשובה כאשר היה מוכיח אותו, ולפיכך לא גירשו מביתו, אבל שרה ידעה ברוח הקודש דסופו על כל פנים יצא לתרבות רעה לגמרי, ואין מועיל בו הוכחה. ומה שהקשה רבי שמעון בן אלעזר חס ושלום שתהא עבודה זרה בביתו של צדיק, קושיא זאת יש לתרץ כיון שגזר השם יתברך לצאת ישמעאל מן אברהם, אם כן אם אין זה גנאי – גם כן אין גנאי אם יהיה כך בביתו של צדיק, כי בודאי השם יתברך גזר שיצא ישמעאל ממנו שיהיה עובד עבודה זרה. ולפי זה "מצחק עם יצחק" פירושו "עם יצחק" – אצל יצחק, שהיה עושה מעשים אלו אצלו, ואין ראוי שיהיו נמצאים מעשים אלו "עם יצחק", שלא ילמד צדיק מן הרשע: ב׳ היה מריב עם יצחק על הירושה. מפני שקשה מה שהקפידה שרה על הירושה שאין כל כך חשובה – נגד שאר מעשיו הרעים, שאמרה "לא יירש עם בני עם יצחק" (ר' פסוק י), ולא אמרה 'לא יהיה מצחק עם בני', על כרחך כי שפיכות דמים היה בא על ידי הירושה, 'לפי שהיו מריבים וכו", ואמרה שרה הדבר היותר קשה לה, דהיינו שפיכות דמים. וכך פירושו – שאר עבירות עבודה זרה גילוי עריות – אין להקפיד כל כך, שיצחק הוא צדיק ולא אתי לטעות אחריו, רק כיון שהוא רוצה להרוג אותו על ידי הירושה – גרש אותו, "כי לא יירש עם בני עם יצחק", שלא יהרוג אותו על דבר הירושה. וסבירא ליה לרש"י כי אף אותם שדרשו (ב"ר נג, יא) עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים פירשו הכתוב כי היה מריב עם יצחק, דאם לא כן מאי תשובת שרה "לא יירש", למה הקפידה על הירושה ולא הקפידה על העבודה זרה וגילוי עריות דפתח בית קרא, אלא כמו שאמרנו למעלה שהקפידה על העיקר, כך הוא דעת הרב ז"ל. ואינו זה הכרח כלל שנאמר שיהיו מפרשים כן אלו התנאים דמפרשים קרא בגילוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים, רק הם מפרשים "כי לא יירש עם בני עם יצחק" כלומר גרש בן האמה בשביל חטאים ומעשים שלו, ואם אתה מקפיד כי לא אגרש אותו מירושתו – שאסור להעביר נחלה אפילו מבן רשע (כתובות נג. ) – "כי לא יירש עם בני עם יצחק": כ״א:תק״ח א׳ עם בני עם יצחק מכיון שהוא בני אף שאינו הגון וכו'. פירוש דמאחר שיצחק הוא בני, והוא בן הגבירה אצל יליד שפחה, ומאחר שבני הוא ראוי לירש, ומכל שכן שהגון יותר. ומפני שכתב "עם" "עם" תרי פעמים דרשינן (ב"ר נג, יא) כך, דהוי למכתב 'עם בני יצחק', וכן "באנו אל אחיך אל עשו" (להלן לב, ז) דרשו גם כן כך, מדלא כתיב 'באנו אל אחיך עשו'. ומה שהקשה הרא"ם דאם כן מה דרשו גבי "לעבדך ליעקב" (שם שם יט), "לאדוני לעשו" (שם לג, ה), דזה אינו קשיא, שמפני כי לשון "עבדך" כשהוא נכתב סתם ואין מחובר אליו "יעקב" הוא חשיבות יותר אל עשו, לפי שפירושו מי שהוא עבדך לגמרי שהוא נקרא בשם סתם "עבדך", אילו אמר 'לעבדך יעקב' לא היה משמע רק עבד קצת, ולא נקרא סתם עבד עד שיהיה עבדו לגמרי. וזה החלוק הוא ידוע, כי מי שהוא עבד לגמרי נקרא סתם 'עבדך' כאילו היה זה שמו העצמי, וכן "לאדוני לעשו", כי "לאדוני" סתם הוא יותר חשיבות אל האדון, אבל אם היה אומר 'לאדוני עשו' היה שם "לאדוני" בטל אצל שם עשו, ולא היה עיקר השם האדנות, לכן אמר "לאדוני" בלחוד, כלומר שהוא אדונו לגמרי, ועיין לקמן (לב, ו, אות י): כ״א:תק״ט א׳ שיצא לתרבות רעה. דאם לא כן מאי "על אודות בנו" דקאמר: ב׳ ופשוטו של מקרא על שאומרת לו לשלחו. ומכל מקום משום דקשיא דמשמע "על אודות בנו" ממש, לא על שאומרת לו לשלחו, דהוי למכתב 'וירע בעיני אברהם לשלחו' – לפיכך דרשו (תנחומא שמות א) שיצא לתרבות רעה. ועוד דמי הכריח אברהם לשלח את בנו שכתוב "וירע בעיני אברהם", והרי עדיין לא שמע שציוה אותו השם יתברך, על כרחך "על אודות בנו" שיצא לתרבות רעה: ג׳ שיצא לתרבות רעה. והרב המזרחי הקשה אם כן מאי זה דקאמר "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" (פסוק יב), דמאי שייך אצל "אמתך" תרבות רעה, ולא הבנתי קושיא זאת כלל, ד"אל ירע בעיניך" דקאמר לא קאי אמילתא דקאמר "וירע בעיני אברהם", אלא על מילתא דשרה קאמר, כי שרה אמרה "גרש בן האמה הזאת וגו'" (ר' פסוק י) ועליו הוא נאמר "אל ירע בעיניך" – לשלחו, "כל אשר תאמר לך שרה וגו'". ודוקא "וירע בעיני אברהם" הוצרכו לפרש שיצא לתרבות רעה, דאם לא כן מאי "וירע בעיני אברהם", דלא ישלח אותו אברהם כדלעיל (אות יב). אי נמי דלא הוי למכתב "אודות בנו", אבל אצל "אל ירע בעיניך על בנך ועל אמתך" (ר' פסוק יב) בזה בודאי כפשוטו הוא – אל ירע בעיניך לשלחם. ועוד דאף "על [אודות] בנו" נראה לי שלא דרשו רז"ל (תנחומא שמות א) שיצא לתרבות רעה בלבד, רק פירושו "וירע בעיני אברהם" שהוצרך לשלחו – מפני שיצא לתרבות רעה, כי שרה נתנה טעם לדבריה שיש לשלחו מפני שהוא עושה מעשים רעים (רש"י פסוק ט), וזה רע בעיניו, כי השתא יוכיח אותו כאב שהוא מוכיח את בנו (ר' דברים ח, ה), ויחזור ממעשיו, כי מעשה נערות הם, וכאשר ישלח אותו ביד פשעו (ר' איוב ח, ד) – הרי לא יחזור. והשתא "וירע בעיני אברהם על אודות בנו" גם כן פירושו וירע בעיניו שצריך לשלחו – בשביל שיצא לתרבות רעה, ועל זה קאי "אל ירע וגומר": כ״א:תק״י א׳ שמע לרוח הקודש. לפיכך נאמר "שמע בקולה", כי רוח הקודש הוא בקולה, כי הקול הוא רוח גם כן, וקול שלה יש בו רוח הקודש: כ״א:תקי״ב א׳ אף הילד שם על שכמה. דאם לא כן הוי למכתב 'ואת הילד נתן לה', מאי "ואת הילד" סתמא, אלא על כרחך קאי על "שם על שכמה". ועיין למעלה: ב׳ ואחזתו חמה. והא דאמרינן בפרק הפועלים (ב"מ פז. ) 'עד יעקב לא הוי חולשה', ותירץ הרא"ם היינו חולי בידי שמים לא הוי, אבל חולי הבא בידי אדם – דהיינו עין הרע – היה אף קודם לכן, דעין הרע הוא כאילו הכה אותו בחרב, ואין ספק שהחרב היה עושה אותו חולה. ודבר זה אין לו טעם, כי רוב חלאים הם על ידי עין הרע, כדאיתא בפרק הפועלים "והסיר ה' ממך כל חולי" (דברים ז, טו) זו עין הרע כדאיתא התם, ואם אין עין הרע – יש לו סבה אחרת שהיא כמו עין:ואני אומר שאף חולי מן השמים הוי כמו דהוי בידי אדם, ואין חילוק, רק דקודם יעקב לא הוי חולשה פירוש שיהא נחלש האדם כמו שהוא דרך החולי חלש, אבל קודם יעקב לא הוי חולשה, רק צער החולי היה כואב לו עד שלא היה יכול לילך מחמת חמימות בראשו ובגופו הפועל בו, והיו המזגים בו מתנגדים עד שהיה כואב לו, ואין הנפש בשלימות, אבל שיהיה חולשה – דהיינו חלש מחמת החולי – זה לא היה. למה היה דומה – לשני גבורים המנצחים זה את זה, ואין אחד מנוצח, ומכל מקום יש לו צער מן השני ואין לו מנוחה ושלום. וכך מתחלה היה המזג המתנגדו מתנגד לו, ולא היה שלום בעצמיו. ומשבא יעקב היה דומה למי שמנוצח מן המתנגד, כך היה נחלש מן מזג המתנגד עד שהיה חלוש:וכאשר תבין מה שאמרו רז"ל 'עד יעקב לא הוי חולשה' למה עד יעקב דוקא לא הוי חולשה, לפי שהוא נמשך מן מדת רחמים, אשר מדתו להיות נרדף מעשו הרשע ומשאר אומות עד שהוא נחלש, ולפיכך הוא היה מחדש החולשה, כי הוא נרדף מכחות המתנגדות עד שהוא נחלש, וזה שכתב (תהלים כ, ב) "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב", ולא אלקי אברהם, שהוא היה מוכן לצרה כמו שאמר "ואל שדי" (להלן מג, יד) שאמר לעולמו די יתן לצרתי די (רש"י שם), והכל נמשך אחר עצמו, וזהו החולשה. כך הוא אמת וראוי להבין, כי הוא דבר מופלא בחכמה:[ומה שאמרו ביומא מרגלית תלויה בצוארו של אברהם שכל חולי שרואה אותו מיד מתרפא, אין הפירוש שנתרפא בפעם אחד, אלא התחיל להתרפא, והיה צריך לראות המרגלית עד שנתרפא, וזה פירוש מאברהם. ]: ג׳ חזרה לגלולי בית אביה. דאם לא כן לא היה בא לה הטעות, כי המלאך היה מורה לה הדרך שלא תהיה באה לידי טעות, דהא אחר כך היה הקדוש ברוך הוא מגלה עיניה (פסוק יט) ומעלה לו הבאר, כל שכן שלא תהיה באה לידי טעות, (וכדי) [וכדאי] היה אברהם להיות הוא נשמר בזכותו, ולא תבא לידי טעות, אלא שחזרה לגלולי בית אביה. ומפני שקשה אחר שלא טעתה למה לא היה לה מים, אם תאמר שכבר כלו המים – וכי סלקא דעתך שלא יתן לה אברהם מים כדי שיגיע ליישוב, בשלמא אם נאמר דטעתה – יש לומר שפיר דנתן לה מים, ומפני שטעתה איחרה בדרך וכלו המים מן החמת, אבל עכשיו שלא טעתה – למה לא היו לה מים, ולפיכך הוצרך לומר (רש"י פסוק טו) 'שדרך החולים לשתות כו", ואברהם לא ידע ליתן לה מים הרבה, אף על גב דאחזתו חמה מיד קודם הליכתו – לא היה יודע זה, והיה סבור שבשביל צער הפרידה הוא (כ"ה ברא"ם): כ״א:תקי״ג א׳ כשתי טיחות. כדמשמע "כמטחוי" היו"ד היא יו"ד הריבוי: כ״א:תקט״ו א׳ מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים. הקשה הרא"ם דאמרינן בברכות (ה ע"ב) 'ולוקי ר' יוחנן לנפשיה, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', ותירץ דהתם היכא דלא מצי מכוין נפשיה, אבל היכא דמצי מכוין נפשיה – שאני. ובודאי דאין זה קושיא, דתפילה לא שייך ביה 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', דהא תפילה היא והקב"ה מתיר אותו, אבל התם דאמר ליה 'הב לי ידך ואוקמיה', ופירוש התחזק עצמך ואז יגיע לך עזר אלקים שתהיה חזק, ובזה שייך 'אין חבוש מתיר עצמו', שאין האדם מתחזק עצמו, וצריך אחר לחזקו. אבל תפילה לא שייך זה, שהקב"ה שומע תפילתו ומחזקו: ב׳ לפי אותה שעה. ולא קשה מבן סורר ומורה שהוא נדון על שם סופו, דהתם כבר התחיל בעבירה, מאחר שכבר התחיל בעבירה – הרי יש לו דין של אותו שעה, כך תירץ הרא"ם. ולא יתכן זה, דאמרינן בגמרא בפרק קמא דר"ה (טז ע"ב) אין דינו של אדם אלא לפי מעשיו, וילפינן מקרא דהכא דכתיב "באשר הוא שם", ומדקאמר 'אין האדם נידון אלא לפי מעשיו' משמע מעשים שעשה, ולא על שם העתיד כלל:אבל יראה דשאני דין בית דין התחתון מדין בית דין העליון, כי בית דין התחתון דנין את האדם על פי החכמה של תורה, ולפיכך דנין את האדם 'מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב' (סנהדרין עב. ), וכל ד' מיתות אינה רק לנקותם מן עונש שלמעלה, שכל המומתים מתכפרים, ולפיכך בית דין של מעלה דוקא אין דנין אותו אלא לפי מעשיו, אבל בית דין התחתון דנין כדי לסלק מאתו רשעתו שיהיה צדיק, וזה בעצמו דין בית דין התחתון:ועוד שבית דין התחתון דנין על פי התורה שנתן לנו השם יתברך, וזהו דין בית דין התחתון שדנין שעבר דברי תורה, ועל פי התורה חייב בן סורר ומורה, והרי אנו דן אותו בדין של של עכשיו, ואין חלוק בן דין סורר ומורה ובין דין אחר שחלל שבת, שזה עבר על דברי תורה ונידון עליו, וזה גם כן עבר על דברי תורה ונידון עליו עכשיו. וזה לא קשיא למה ציוה התורה לדון אותו על שם סופו, דודאי אין זה קשיא, שהתורה תיקון לכל דבר על שם סופו, כי היא החכמה והדעת שנתן לנו, והוא עבר על דברי תורה ונדון שעבר על דברי תורה, והתורה כדי להיישר ולתקן ציותה שלא יהיה בן סורר ומורה, והוא עבר, הרי נידון על שם עכשיו. ולא שייך שאין דנין את האדם רק על פי מעשיו של אותה שעה, כיון שהדין דן לפי מעשיו של אותה שעה, רק שהדין הוא על פי התורה, והתורה חייבה אותו על שם הסוף, ופשוט הוא: ג׳ אמרו לו צדיק וכו'. אף על פי דרשע היה כדלעיל (רש"י פסוק ט) שאין "מצחק" רק גלוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים (קושית הרא"ם), ואין זה קשיא, כי לא היו יכולים המלאכים לקטרג אותו שלא להעלות הבאר בשביל חטאו, שהרי הקב"ה משיב כי לכך מעלה לו הבאר בשביל להוציא אומה שלימה הישמעאלים, ובשביל חטא ישמעאל – שהיה יחיד – אין לבטל האומה, אבל עכשיו שהיו מקטרגים על ישמעאלים – שהם כלל האומה – שיהיו כך עושים לישראל, שהם בניו, זה יש קטרוג בודאי. ועוד הרי המלאכים לא היו מקטרגים על מה שעשה, ולא אמרו 'מי שעשה כך וכך אתה מעלה לו הבאר', ועל כרחך בשביל כך לא היו מקטרגים בזה, כי השם יתברך עושה חסד אף למי שאינו ראוי, וכך מדתו, ולכך לא היו מקטרגים רק מה שיעשה בסוף לישראל, ובהא לא שייך חסד כיון שהוא יעשה כך וכך לישראל, למה יעשה לו חסד. ולפיכך השיב למלאכים – צדיק או רשע הוא עתה, כלומר מדבר זה שאתם מקטרגים עליו – צדיק או רשע הוא, והשיבו צדיק הוא מדבר זה שיש עליו קטרוג וכו': כ״א:תקי״ח א׳ רובה חצים בקשת. דאין רובין הקשת, ולפיכך הוצרך להוסיף רובה בקשת: כ״א:תקי״ט א׳ ממקום גידוליה. דאם לא כן למה הוצרך לומר מ"מצרים", דמאי נפקא מיניה, אלא לומר לך דכל דבר הולך אחר עיקרו ויסודו: כ״א:תקכ״ג א׳ נתווכח עמו. אינו לשון תוכחה ממש – שהוכיח את המלך, דאין זה דרך כבוד לנהוג עם מלך, כי מלך היה. ועוד דלא שייך תוכחה [אלא] מה שעשה לעצמו שלקח ממונו, אלא נתווכח עמו מפני שאמר לו שיעשה חסד עם נינו ונכדו, והיה מתווכח עמו על אשר עשו לו עבדיו: כ״א:תקכ״ח א׳ תהיה לי זאת. התי"ו לנקיבה נסתרה, ואינה לנוכח, שיהיה אבימלך לעדה, דאם כן הוי ליה לומר 'למען תהיה לעד' לשון זכר: ב׳ מריבים היו כו'. דאם לא כן לא שייך לומר "בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי הבאר", דשמא הבאר אינו שלו. וקשיא איך סמך אברהם על נס כזה – שיאמר שמי שיעלה המים לקראתו הבאר הוא שלו, ויראה לומר כי הבאר היה ביד אבימלך, ולא היה ספק לאברהם שאין הבאר נובע כדרך הבאר שהוא עולה ומקורו מתברך – כיון שהוא גזל, שאין ברכה בדבר הגזול, ואיך אפשר שיהיה הבאר מתברך, ובפרט הבאר – כי כל נביעת הבאר ברכה היא, ואין ברכה ביד גזלן, דכתיב (ר' ירמיה ז, יא) "יש עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו", ולפיכך אמר אברהם כל מי שיבא על הבאר ויעלה המים לקראתו – הוא שלו, כי ידע אברהם כי יחזור הבאר לברכתו הרגיל – לבאר שהוא עולה ונובע כאשר יבא אברהם – שהבאר הוא שלו – על הבאר:והקשה הרא"ם מנא ליה לרז"ל (ב"ר נד, ה) לומר שיהיה עדות זה על ידי מעשה זה, שמא היה בירור הדבר על ידי עדים ברורים וזולת זה מן הבירור, אבל במדרש רבות (שם) גלו זה, דמאי ענין "שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה" לענין הבאר, אבל עיקר הטעם שהבירור היה על ידי הכבשים, דודאי לא היה הבאר מתברך להיות מקורו עולה בחנם, אלא כך אמר שאני ארצה להשקות צאני לצרכי – ויהיה הבאר מתברך ויהיה מקורו עולה, וכיון שרצה להשקות צאנו – היה מתברך הבאר, ולפיכך אמר "את שבע כבשות תקח מידי וכו'", כי על ידם נעשה הדבר הזה שהוא הבירור: כ״א:תקל״א א׳ חד אמר פרדס. ויש לתמוה מה נפקא לי מיניה אם פרדס היה או היה פונדק, ולפי דעתי יש רמז מופלא לכל אחד מאלו שתי דעות; כי למאן דאמר שנטע אברהם פרדס – רוצה לומר כי ראוי לאברהם נטיעת הפרדס במה שאברהם הוא דומה ומתיחס לפרדס, מפני שהפרדס יש בו אילנות נטועות, כך אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם, מפני שהיו שני אלפים תוהו, ולא היה מציאות להם עד שבא אברהם, אם כן אברהם היה הנטיעה הראשונה שנטע השם יתברך בעולמו. ולפיכך ראוי לו שיטע פרדס, שהיה דומה אברהם לעולם כמו הנטיעה, וכך היה אברהם בעולם, והיה נטיעה מתברכת – ממנו נהנים הכל, בכל אשר ישאל:ולמאן דאמר 'פונדק', פירוש כי ראוי אברהם לנטיעת פונדק, כי היה אברהם מתיחס אל פונדק – שבו נכנסים כל עוברים ושבים ומתאספים שם, כך היה אברהם נקרא "אב המון [גוים]" (לעיל יז, ה), מאסף כל בני אדם בעולם. ודבר זה מבואר מכמה מקומות כי אברהם נקרא "אב המון" מאסף הכל, ובשביל כך נטע פונדק לכל העולם – מאחר שהוא מאחד ומאסף הכל, והוא נותן להם קיום פרנסתם, שעל ידו מתפרנס הכל, כמו הפונדק הזה שבו נמצא הפרנסה – כך המשכת הפרנסה באה לעולם על ידי אברהם, שהוא פונדק העולם:כלל מחלוקותיהם בזה – כי למאן דאמר 'פרדס' היה העולם מתברך על ידי אברהם, ונמשכים הכל אליו בשביל שהוא היה הנטיעה שנטע השם יתברך בראשונה, והוא יסוד לכל, ולפיכך נטע אברהם פרדס. ולמאן דאמר 'פונדק' היה הכל מתברך על ידו מפני שהוא אב המון בני אדם, מאחד הכל והאסיף אותם, ובשביל כך על ידו מתפרנס העולם, ולפיכך נטע פונדק. וכל אלו דברים הם דברי אמת, דברים ברורים מי שיודע להבין דברי אמת ודברי חכמים. ולפי הכל נטע אברהם דבר דומה ומתיחס אליו, ועל ידי זה קרא בשם ה', כי בין למאן דאמר 'פונדק' ובין למאן דאמר 'פרדס' היה אברהם מורה על מציאות השם יתברך במה שהיה אברהם הפרדס או הפונדק אשר נטע ה', והבן הדברים האלו:ויש לפרש כי יסוד נטיעת החכמה נקרא 'פרדס' (ר' חגיגה יד ע"ב), כי כמו שהפרדס יש בו נטיעות, והנטיעות מוציאים פרי, כך היה אברהם נוטע נטיעות המושכלות שראוי לקרותן 'נטיעה', כי כמו שנטיעה היא נטיעה חזקה בארץ – כך מושכל המציאות הם נטועים חזקים, שהם קיימים אמתים. ומן מושכל הנמצאות אשר הם נטיעות חזקות ראשונות לשכל – הם עושים פרי להוציא מושכלות שניות ממנו, וזהו שנטע אברהם, שהיה עורך ומסדר סדר החכמה – שרשים אמתים בהקדמות חזקות, שהכל היו מודים בהן, וממנו היה מוציא פירות. [ו] כאשר היה אחד רוצה לדעת שום השגה – היה מביא לו מן הפרדס הזה, שהיו בו שרשי חכמות. והפרי הוא התולדה המתחייב מן החכמות, ולפיכך קאמר במדרש רבות (ב"ר נד, ו) שנטע פרדס שקרא "אשל", כלומר 'שאל מה שתשאל, ענבים תאנים רימונים'. והכוונה בזה – כל המושכל וכל השגה שהיה רוצה – היה מביא לו מן הפרדס הזה, והוא מן שרשי החכמות אשר נטע:ומאן דאמר 'פונדק' רוצה לומר כי לא היה עיקר אברהם ללמוד חכמות לבני אדם, אלא היה מלמד להם המעשים הרצוים אצל השם יתברך והיה מגייר אותם והכניסם תחת כנפי השכינה (רש"י לעיל יב, ה), והכניס כל עוברים ושבים בעולם (סוטה י ע"ב), והיה מלמד אותם דרכיהם. כי לדעת הראשון לא היה מלמד אברהם רק לחכמים, וזה סובר לא כן, אלא כל עוברים – גדולים וקטנים – היה מקבל, ומכניסם תחת כנפי השכינה, והיה מלמד אותם המעשים אשר יעשו:וזהו שאמר 'שאל מה תשאל בשר חמרא וכו". ונקראו 'בשר ויין', שהמעשים הטובים אשר יעשה האדם הוא חיות וקיום הנפש, כמו שהבשר והיין הוא פרנסת וקיום הגוף. ודוקא נקט 'בשר ויין' לפי שהבשר והיין נעשים על ידי מעשה, לא כמו התאנים והענבים שגדלו מעצמם ואין בם מעשה, כך החכמות – כאשר יש לו הקדמות אמיתות מתחייבים לו גם כן תולדות אמיתות, שהם פרי הקדמות, לכך נקראו 'תאנים וענבים'. אבל המעשים הטובים נקראים 'בשר ויין', שאלו מפרנסים הגוף על ידי מעשה, שצריך לתקן בידי אדם. ועוד ראוי להיות המעשים נקראים 'בשר ויין' שהם מפרנסים הגוף ונותנים לו פרנסה, וכן המעשים הם אשר יעשה האדם וחי בהם (ר' ויקרא יח, ה), אבל התאנים והענבים שהם באים לקנוח סעודה ואינם עיקר סעודת האדם אשר יחיה עליו, כך החכמות שהם טובים אבל אינם אשר יחיה בהם, כי אם על ידי המעשים הטובים שבהם יחיה לעולם. ובהך סברא פליגי; למאן דאמר 'פרדס' יותר סברא לומר שהיה מלמד לגדולים ולמי שיש בו חכמה עיקר יסוד החכמה, עד שהם היו עומדים על אמיתת השם יתברך, וזהו יותר עיקר וגדול מאוד. ולדעת מי שאמר 'פונדק' היה מלמד לרבים גדולים וקטנים, וזה יותר עדיף. והבן הפירוש הזה גם כן, ועם שהפירוש האמתי אשר הוא נבחר פירוש הראשון, מכל מקום גם פירוש זה נכון ואמת. ואם תשכיל ותבין – כי שורש אחד אמת וגזע צדק לשניהם: ב׳ על ידי אשל. דאם לא כן למה "ויקרא שם בשם ה'" (כ"ה ברא"ם):
העמק דבר על בראשית פרק-כא
העמק דבר: כ״א:תק״ב א׳ ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. כפל המאמר הוא תמוה. ופירש״י בזה אינו מרווח דבאמת במאמר ה׳ כבר נאמר לידה ג״כ. ולהיפך בדבר ה׳ לא נזכר שרה מאומה. והיה אפשר לפרש דעל ישמעאל דבר ה׳ אלא הוא הדבר אשר פירשנו שהקב״ה התרעם על שרה במה שצחקה והסתפקה במה שלא ראתה שנוי בפני אברהם כאשר מצאה א״ע בעדנה של ילדות ובשביל זה נענשה במעשה אבימלך וכאשר יבואר עוד שנולד לבריות ספק בעיקר הלידה אם אינו מאבימלך. באשר עליה לא היה עוד פלא כי הכל ראו אותה ילדה. משא״כ באברהם שהיה עדיין ניכר לבן מאה שנה. וזהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ודבור הוא לשון עז כידוע היינו במה שרגז עליה. כן עשה לה. ומסיים ותהר ותלד לאברהם בן לזקניו ולא כתיב לזקניה שהרי היא נעשית ילדה. אבל אברהם לא נשתנה מטבע גופו ומכל מקום ילדה ממנו בן: כ״א:תק״ג א׳ למועד אשר דבר וגו׳. גם זה הוא בכלל הדבור שבא לעונש דטוב היה לפניה שלא תלד עד שנה אחרת ותצא מכלל הספק אבל מחמת העונש ילדה לאותו מועד אשר דבר: כ״א:תק״ד א׳ אשר ילדה לו. אריכות הלשון יותר מדכתיב גבי ישמעאל שם בנו אשר ילדה הגר בא בזה ללמדנו שאברהם פירסם בשעת קריאת שם שהוא בנו להוציא מלב ב״א : כ״א:תק״ה א׳ כאשר צוה. בע״פ הלכות מילה כדאיתא ברכות ד״ה והמצוה זו משנה. כן היה לא״א כמה הלכות כמו דוקא ביום ולא בתחלת ליל שמיני: כ״א:תק״ו א׳ ואברהם בן מאת שנה. אבל לא כתיב עוד ושרה בת תשעים שנה שהרי כבר נהפכה לילדה: כ״א:תק״ז א׳ צחק עשה לי אלהים. מדה״ד עשה לי צחק היינו. ב׳ כל השמע יצחק לי. פי׳ ממני כמסתפק אם כן הוא שילדתי מאברהם: כ״א:תק״ח א׳ ותאמר. ביארה שמבינה שכך הוא אע״ג שודאי לא העז שום אדם לצחוק בפניה מ״מ היא מבינה שהרי. ב׳ מי מלל לאברהם וגו׳. כדרך המברכים שיוליד עוד בנים. והיא לא שמעה משום אדם שבאו על השמחה שיאמר לאברהם היניקה בנים היינו שתלד עוד. אלא משום שאינם מאמינים. וביארה הטעם שאין מאמינים: ג׳ כי ילדתי בן לזקוניו. ולא לזקוניי אלא לזקוניו מש״ה מסתפקים וצוחקים בלבבם ע״ז: כ״א:תק״ט א׳ ויעש אברהם משתה גדול. כדי להראות לכל אדם כי הולד יקר בעיניו באשר הוא בנו. אבל. כ״א:תק״י א׳ ותרא שרה וגו׳. מצחק עודנו מטיל ספק לאמר כי אין הוכחה מזה שעושה אברהם להנאת אשתו האהובה לו ביותר. ע״כ נגעו הדברים עד לבה: כ״א:תקי״א א׳ גרש האמה הזאת ואת בנה. ובזה ידעו הכל כי יצחק בנך הוא. שהרי לא יעשה אדם גדול כאברהם לגרש בנו יחידו בשביל אהבת אשתו ולא תאמר כי אינו מן הדין להרחיק את ישמעאל שבזה יהיה נכלל העברת נחלה וירושה ומכש״כ בכורה. ע״כ אמרה. ב׳ כי לא יירש בן האמה וגו׳. גם בל״ז לא יירש. א״כ מהראוי שתפרסם כן בחייך: ג׳ עם בני עם יצחק. עוד יבואר לפנינו דקדוק לשון זה: כ״א:תקי״ב א׳ על אודות בנו. שאמרה שרה ואת בנה משמע שהיא רוצה שינהג אברהם עם ישמעאל כעם בן השפחה דולדה כמותה ואינו הולך אחר האב. והוא ידע שלא כן הוא שהרי שחררה ולקחה לו לאשה. וכדכתיב לעיל ויקרא אברהם שם בנו: כ״א:תקי״ג א׳ על הנער ועל אמתך. לא אמר הקב״ה על האמה ועל בנה. דודאי בנו הוא. ומ״מ הדין עם שרה: ב׳ שמע בקולה. ולא אמר שמע לקולה שמשמעות שיעשה כדבריה כלשון המקרא לעיל וישמע אברהם לקול שרי אבל בקולה משמעו שידקדק ויתבונן בדבריה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל׳ ב׳ הכרח לזה הכונה: ג׳ כי ביצחק יקרא לך זרע. לגבי יצחק ודאי אינו נחשב לבן כי רק הוא נקרא לך זרע: כ״א:תקי״ד א׳ וגם את בן האמה וגו׳ כי זרעך הוא. הוא בפ״ע זרעך ודאי הוא. וא״כ לגבי ירושה שנוגע ליצחק צדקה שרה. אבל לגבי ישמעאל בפ״ע מה שאינו נוגע ליצחק בנך הוא זרעך ודאי וע׳ מש״כ לעיל ט״ז ו׳. וזהו דקדוק לשון שרה עם בני עם יצחק. ואם היתה כונת שרה לומר שישמעאל אינו נחשב לבן אברהם, אלא בן שפחה א״כ אפי׳ לא היה נולד יצחק כלל לא היה ישמעאל יורש. אלא ודאי היא מודה שישמעאל נחשב לבן אבל עם בנה עם יצחק אינו נחשב לבן. משום שכך היה התנאי שלגבי שרה תהא הגר כשפחה וכמש״כ שם: כ״א:תקט״ו א׳ וחמת מים. שיער א״א שיהא די כדי דרך שתגיע לישוב אחר. אבל ותלך ותתע. וא״כ כלה המים. וכן פירש הרשב״ם: כ״א:תקט״ז א׳ תחת אחד השיחם. להגין מן השמש הבוער ומוסיף צמא: כ״א:תקי״ז א׳ ותשב מנגד. עוד הפעם להורות שנתרחקה יותר ממטחוי קשת באשר בקשה לבכות בקול ולא רצתה שישמע הילד בכיתה שזה קשה לחולה בין אם עומד להבריא בין אם עומד למות ע״כ התרחקה עוד ותשא את קולה ותבך: כ״א:תקי״ח א׳ באשר הוא שם. גם עד שלא שתה והיה מסוכן מצמא. שמע אלהים. והוציאהו ממחלתו: כ״א:תקי״ט א׳ והחזיקי את ידך בו. לא תצטרך הרבה לישאנו כלל. אלא ילך ברגליו ועוד תחזיקי את ידך בו. ונכלל בזה שהוא יחזק ממנה עד שתתחזק בו. וע״ז אמר עוד כי לגוי גדול וגו׳: כ״א:תק״כ א׳ ויפקח וגו׳. שאע״ג שהבריא הילד מחולי הצמאון מ״מ הלא נצרך לשתות תמיד: כ״א:תקכ״א א׳ ויהי רובה קשת. נקודת קשת מלמדנו שאינו שם כלי שהוא רובה. אלא שם הפועל. אומן כמו גמל חמר דמשמעו מנהיג גמלים מנהיג חמורים. שהיה ישמעאל אומן בזה כרגיל ומלומד אע״ג שלא היה מי מלמדהו אלא בסיעתא דשמיא: כ״א:תקכ״ג א׳ ויהי בעת ההיא. יבואר בסמוך שייכות העת ההיא לזה הענין: ב׳ אלהים עמך וגו׳. הקדמה זו אם נפרש דמש״ה אני ירא ממך כפי׳ הספורנו אינו מובן יראה זו מה היא הלא אברהם לא עשה עצמו אלא כגר מכש״כ שלא היה לאבימלך ולזרעו לירא שלא יעשה עמו מלחמה כמו שחשב הרמב״ן בפ׳ תולדות אלא היה ירא מזרעו לדורות. ומשום שהיה אבימלך ודאי יודע משבועה שנשבע הקב״ה לא״א אשר א״י ופלשתים בכלל יהיו נכבשים ת״י זרעו והיה ירא שלא יכלו את זרעו כמו שבעה אומות שנגזר כליון עליהם או עבדות וביקש מא״א שישבע שלא כן יהיה עם פלשתים והא שהקדים לומר אלקים עמך הוא משום שאמר לו השבעה לי באלהים דייק שיפרש כי נשבע באלהים. ולא כדרך בני אדם שנשבעים בחיי דבר החביב ביותר כמו שנשבע יוסף בחי פרעה. וא״כ מצד הסברא היה ראוי להשביעו בחיי בנו יחידו. מש״ה הקדים דבשביל שרואה ויודע שאלהים עמו בכל אשר הוא עושה ומוכח מזה שכבוד אלהים יקר בעיניו מכל החמודות שבעולם ע״כ אני מבקש שתשבע לי דוקא באלהים. ואמר השבעה לי באלהים הנה היינו במקומך. ולא יהיה צריך לפרש באיזה אלהים נשבע כמו שאמר אברהם לאליעזר ואשביעך בה׳ אלהי השמים וגו׳ אלא סתם אלהים ובביתו של אברהם הוא אלהי השמים ואלהי הארץ. משא״כ במק״א אינו מבואר כלל. ולמדנו מזה שהיה בלב אבימלך כי שבועה באלהים יותר בטוח מן הכל. וגם כי אחר שכן אין זה העדר כבוד אלהים לישבע בו כדכתיב בס׳ דברים ו׳ י״ג י׳ כ׳. ובדברינו מבואר לשון ויהי בעת ההיא דאע״ג שראה אבימלך כמה חביבות של אברהם לבנו יצחק עד שגירש את ישמעאל בנו בכורו מעמו בשבילו. ומ״מ ידע אבימלך אשר כבוד אלהים ומוראו גדול מאהבת בנו: כ״א:תקכ״ד א׳ ולניני. נין משמעו בן המנהיג מלכותו אחריו. ובאשר לא היה עיקר השבועה בשביל עצמו ובנו לבדו אלא עיקר השבועה היה בשביל כלל האומה והמלכות ע״כ ביקש עבור בנו יורש עצר: ב׳ ולנכדי. שיהא יורש עצר: ג׳ כחסד אשר עשיתי עמך. בעת שאני מלך ואתה גר בארצי ואין אני מגרש אותך. כך. ד׳ תעשה עמדי. בעת שיהא הארץ בידכם לא תגרשו אותנו מכל וכל מן הארץ. ותתנהג עמנו במדת החסד ואהבה כמו שהיו המה עם אברהם: כ״א:תקכ״ה א׳ אנכי אשבע. הי׳ לאברהם לומר כן אעשה אבל דייק בדבריו שישבע. ומובן שלא יפרש שם אלהים. ומ״מ חל השבועה כמו שנשבע בשם אלהים. כיון שאבימלך מדבר עמו בזה הוי כעסוק באותו ענין דאי׳ במס׳ מע״ש ובקידושין ד״ו שא״צ לפרש ומש״ה טוב שלא לפרש את השם בחנם וגם באמת הנשבע סתם הוי שבועה כמ״ש להלן כ״ד ג׳. וכן כתיב ביוסף וישבע לו. ולא פירש אבימלך השבעה לי באלהים אלא לאפוקי שלא יפרש בנו האהוב ביותר כמ״ש לעיל: כ״א:תקכ״ו א׳ אשר גזלו עבדי אבימלך. לא אמר אשר גזלו ממני. שלא בא להוכיח על העול שעשה עם אברהם אלא על מיעוט מורא אלהים אשר הוא מבקש שישבע בשמו. שהרי עבדי אבימלך גזלו באר וידוע דמשמעות עבדי אבימלך אינו סתם אנשי פלשתים אלא שריו ועבדיו מנהיגי מדינה וא״כ ה״ז הוכחה שאין יראת אלהים גם בלב אבימלך: כ״א:תקכ״ז א׳ לא ידעתי מי עשה. לא התנצל לומר לא ידעתי מזה אלא לא ידעתי מי עשה וגו׳ שהרי עיקר ההוכחה הוא על אשר נעשה גזלה ע״י עבדי אבימלך ע״ז השיב שלא ידע מי עשה הגזלה. אולי בא אדם קטן בשם עבדי אבימלך ושיקר: ב׳ וגם אתה לא הגדת לי. או אז הייתי חוקר ודורש ממי יצא העול: ג׳ וגם אנכי לא שמעתי. מעיקר הגזילה לא די שלא ידעתי אם יצא מעבדי אפילו מעיקר המעשה לא שמעתי שאבוא לחקור ע״ז. ושמעתי לפרש כי וגם אתה לא הגדת לי. הוא דבר המלך לפיכל. כתמה עליו מדוע לא הגדת לי. והשיב פיכל וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום: כ״א:תקכ״ח א׳ ויכרתו שניהם ברית. לבד השבועה בה׳ שהי׳ אח״כ כרתו ברית אהבה שאם יעבור אחד ה״ז חוטא בין אדם לחבירו: כ״א:תקל״א א׳ כי את שבע כבשות וגו׳. ולקח מספר שבע דוקא ולא מספר אחר ומפרש. כ״א:תקל״ב א׳ על כן קרא וגו׳ כי שם נשבעו שניהם. ואם הי׳ נותן סך כבשים במספר אחר וקורא הבאר ע״ש אותו מספר היה מקום לחוש שיגזלו ויקראוהו בשם אחר. אבל מספר שבע ידע אשר יהי נשמר היטב כאשר שם נשבעו שניהם וזה יהי׳ לזכר גם על מספר שבע כבשות שקבל אבימלך מא״א וע״ע להלן כ״ו ל״ג: כ״א:תקל״ג א׳ ויכרתו ברית בבאר שבע. אחר שנשבעו בשם אלהים וחל שם קדושה חזרו וכרתו ברית עוד הפעם כמו שעשו דוד ויהונתן משום חזוק הדבר ה״נ כאשר חלה קדושת המקום חזרו וכרתו ברית שם: ב׳ וישובו אל ארץ פלשתים. לא שבו תחלה לגרר בית דירת אבימלך אלא משם הלכו בכל הארץ לבשר את העם משבועה זו כי היתה נכבדת בעיני העם מאד. וע״ע להלן כ״ו כ״ו: כ״א:תקל״ד א׳ ויטע אשל וגו׳ ויקרא שם וגו׳. כאן קיים דבר ה׳ והיית לאב המון גוים וכמ״ש לע״ל ע״כ נטע אשל להקריא גם לפני עוברים ושבים שלא יוכל לגיירם וללמדם תורה מ״מ ידעו עכ״פ כי ה׳ אל עולם. ולזה התכלית יצא מחברון למקום מרובה באוכלסין:
תורה תמימה על בראשית פרק-כא
תורה תמימה: כ״א:תפ״ב א׳ וה' פקד. בראש השנה נפקדה שרה, דכתיב הכא וה' פקד את שרה וכתיב התם (ש"א ב') כי פקד ה' את חנה, מה חנה נפקדה בר"ה אף שרה נפקדה בר"ה א) ר"ל הרי דחזיק דגם פקידת הריון הוי בכלל פקידות ודינים שאדם נדון בר"ה, וא"כ כמו בחנה כן בשרה שבשתיהן היתה פקידה מיוחדה לעקרות שתלדנה נפקדו בר"ה, והיינו שבר"ה נגזר עליה הריון. אבל אין לפרש שבר"ה הרתה, שהרי מבואר בריש פרשה זו שבפסח ילדה, וע' בחא"ג. ובחנה יש דרשא מיוחדת בגמרא. .(ר"ה י"א א') ב׳ כאשר אמר. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן בל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, דכתיב (כ' י"ז) ויתפלל אברהם [על אבימלך] וכתיב בתרי' וה' פקד את שרה כאשר אמר, כאשר אמר אברהם על אבימלך ב) מה שהכריח לו להוציא המלות כאשר אמר מפשטן דקאי על הקב"ה, משום דיש בפסוק זה כפל לשון, וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש כאשר דבר, ולכן דריש ע"ד אסמכתא דלשון אחד מוסב על אברהם וכדמפרש. – וע' בברכות נ"ה א', האי מאן דחזי חלמא יאמר וכו' בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים, וכתב המג"א בסי' ק"ל ס"ב דצ"ל מקודם בין שחלמתי על אחרים, יען כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, ע"כ, ותימה בעיני שמהפך נוסחא קבועה בגמרא בשביל ראי' שאינה מכרחת כלל, כי לא אמרו בגמרא רק שאם מתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר והוא אינו מתפלל אז על עצמו הוא נענה תחלה, אבל בודאי כשמתפלל בנוסח תפלה כללית, בודאי צריך מקודם לבקש על עצמו, כי אדם קרוב לעצמו וחייך קודמין, וראי' לזה מתפלת רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כ"ז ב') יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה ולא יכשלו חברי בדבר הלכה, הרי שביקש מקודם על עצמו. [ב"ק צ"ב א'] כ״א:תפ״ה א׳ וימל אברהם. האב חייב בבנו למולו, דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים ג) והציוי הוא כנראה הפסוק דפ' לך, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, וכנראה אל זה כיון רש"י בשבת קל"ב ב' בזה"ל, והא דאביו מצוה עליו למול נפקא לן מהמול לכם כל זכר, עכ"ל, ומצויין לקדושין כ"ט א', היא הסוגיא מדרשא שלפנינו, ובאמת לא נמצא כאן רמז לפסוק זה רק ע"פ הבאור שכתבנו, דזה כלול בלשון כאשר צוה אותו אלהים, ודו"ק. אשכחן מיד, לדורות מנלן ד) ואע"פ דכתיב (ס"פ לך) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, אך משם אין הכרח שהחיוב על האב, דאפשר על הב"ד ועל כל איש מישראל מדין ערבות. , תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות ה) ומביא ראי' לזירוז מדכתיב בפ' ואתחנן צו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ולדורות – דכתיב (פ' שלח) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרותיכם, ולכן מכיון דכתיב כאן כאשר צוה אותו אלהים, הרי צוהו גם לדורות. ונראה דאין הפי' דבכלל הפעל צו מורה על לדורות, שהרי מצינו פעמים רבות מאד שהוא מורה על פקודה לשעתה, כמו ויצו יוסף לאשר על ביתו הבא את האנשים, ויצו פרעה לכל עבדיו, וכהנה עצמו מספר, אלא הפי' דהפעל צו דכתיב בהקב"ה בחקים ומשפטים הם מצות לדורות. וטעם הדבר שמשונה צואת הקב"ה מצואת בשר ודם לענין זה, נראה פשוט, משום שבו"ד אין כחו לצוות לדורות, מכיון שאיננו נצחי, משא"כ הקב"ה שהוא חי וקים לעד, לכן פקודתו עומדת לעד. – אך צ"ע לכאורה שמביא ראי' לסתור, שהרי בצו שביהושע שמביא בזה כתיב גבי' וחזקהו ואמצהו ובצו שבפ' שלח כתיב אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, משמע דאי לאו דכתיב הני הוספת דברים לא הי' די בפעל צו לחוד להורות על זירוז ועל דורות, וא"כ איך מביא מהם ראי' על צו סתם. ונראה דכונת הגמרא לדרוש כן בדרך גז"ש כמו כתיב הכא צוה וכתיב התם צוה, מה התם זירוז מיד ולדורות, דכן כתיב שם מפורש, אף הכא מיד ולדורות, והכונה היא, דפעם אחת גילה הכתוב ענינו של פעל צו בדינים וחוקות התורה, ומורים כן על שארי מקומות. – ודע שכתבו הפוסקים דענין הזירוז במילה אינו מגוף ועיקר הדין, אלא רק הידור מצוה, שמחבבין את המצות, והיא מצות זריזין, וכמ"ש כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימין למצות, וצ"ע דהכא דריש כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד, מבואר שהזירוז במילה היא מצוה דאורייתא מעיקר הדין, ואפשר לחלק בין גדרי הזריזות, היינו בין זריזות מעשה המצוה ובין הזריזות בזמן, וצ"ע. (קדושין כ"ט א') כאשר צוה אותו. האשה אינה מחויבת למול את בנה, דכתיב כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה ו) והקשו התוס' למה לי קרא תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא היא דאינו נמול אלא ביום, וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ותרצו דאתיא כמ"ד ביבמות ע"ב א' דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה, עכ"ד, ולכאורה צ"ע, דהא אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום, ואולי כונתם דרוצה הגמרא למילף אף למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה, אבל למ"ד דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום באמת אין צריך למילף מאותו, אלא בלא"ה ידעינן פטורה ככל מ"ע שהז"ג. ובזה י"ל טעם על מה שהשמיטו הפוסקים מפורש פטור דנשים, אע"פ דהגמרא מביא דרשא מיוחדת לזה, יען כי אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה נוהגת רק ביום, א"כ ממילא פטור זה נכלל בכל הפטורים ממ"ע שהז"ג וכמש"כ התוס', וזה דבר ידוע וא"צ להפוסקים להשמיענו. – ודע דלכאורה צ"ע למה לא יליף הגמרא פטור דאשה מלמול את בנה מפסוק המול ימל (פ' לך) דדרשינן ביה לענין עובדי כוכבים וישראל ערל שאין מוהלין מטעם דכל מי שהוא נמול ימול, וכן דרשינן כהאי גונא בענין אחר לענין פסול אשה לכתוב תפלין מדכתיב וקשרתם וכתבתם, כל מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וי"ל ע"פ מש"כ תוס' בברכות כ' ב' שאשה אומרת בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרנו, יען דכיון דלא שייכא בה מילה לא שייך להוציאה מכלל לשון זה, וכן אמרו כה"ג בע"ז כ"ז א' לענין הכשר אשה למול משום דכיון כמאן דמהילא דמיא אין לדרוש בה כל שהוא נמול ימול, וכן נאמר גם כאן לענין פטור אשה מלמול את בנה דלא שייך למעט מהמול ימול כיון דאינה שייכא במילה. .(שם שם) כ״א:תפ״ח א׳ היניקה בנים שרה. וכי כמה בנים היניקה שרה, א"ר לוי, לפי שהיו אומות העולם מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, מה עשה אברהם, הלך וזימן את כל גדולי הדור ושרה זימנה את נשותיהם וכל אחת הביאה את בנה עמה בלא מניקתה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות והיניקה את כולם ז) וע"ע לקמן ריש פ' תולדות המשך לאגדה זו שהיו עוד מרננים אם אברהם בן מאה שנה יוליד, מיד נהפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד את יצחק, ע"כ, והנה לא נתבאר איפה מרומז עיקר דרשא זו שנעשה קלסתר פניו של יצחק דומה לשל אברהם, ויתכן לומר משום דלכאורה קשה בלשון שרה כאן, הלא היא כונה לומר בזה דברים מוכרחים שיודו הכל שמאברהם ילדה, וא"כ מה זה שאמרה כי ילדתי בן לזקוניו ואיה איפה ההכרח לזה שלאברהם הולידה, ולבד זה אין בדבר זה ענין נסי, כי הלא כמה זקנים מולידים. ולכן י"ל דדרשו חז"ל המלה לזקוניו מפני שאינה נמצאת בכל התנו"ך זולת כאן, וביתר המקומות במובן כזה כתיב לעת זקנתו, כמו בשלמה (מ"א י"א וט"ו), וכן אמר אליעזר ותלד שרה בן לאדוני אחרי זקנתה ולא לזקוניה, וידוע בחז"ל דכל מלה שאינה מצויה דרשוה בסימנים ורמזים ובנוטריקון בכל אופן שהוא, וכמו שנבאר בהמשך החבור בכמה מקומות, ולכן דרשו כאן ע"ד רמז ונוטריקון לזקוניו – כמו לזיו איקוניו, היינו דומה לפרצופו, ובזה רמזה גם ענין נסי גם ענין הכרחי שמאברהם ילדה, ודו"ק. – ודע דמה שהיתה צריכה שרה כדי לברר אמתת הענין להניק בני אחרים ולא הניקה את יצחק עצמו, י"ל ע"פ מש"כ המפרשים בפ' הלשון ויגמל שהי' יצחק נגמל מעצמו שהי' יונק כ"ד חדשים ואח"כ הי' מואס בהנקה [ע' במפרשי רש"י כאן בשם מהרש"ל] וא"כ לא היתה יכולה להניק את יצחק שלא הי' רוצה עוד בזה והוכרחה להניק בני זולתה. .(ב"מ פ"ז א') כ״א:תפ״ט א׳ ויגמל. דרש רב עוירא, מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק ח) בעין יעקב מעתיק כל הפסוק, ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ויתכן דמדייק כפל הלשון ביום הגמל את יצחק, דלפי המשך הענין והלשון הי' די לכתוב ביום הגמלו, כיון דמוסב על יצחק, ולכן דריש דכפילת השם יצחק רומז לזרעו, ע"ש הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. – ובפרקי דר"א פ' כ"ט מסמיך על לשון זה ביום הגמל חיוב לעשות סעודה ביום המילה, ודריש ע"ד רמז ואסמכתא ביום ה"ג מל את יצחק, כלומר ביום השמיני, ה"ג בגימטרי"א ח', ויתכן דמדייק מדלא כתיב ביום ההוא, דהא כבר כתיב ויגדל הילד ויגמל, לכן רומז דביום המילה, היינו ביום השמיני, עשה ג"כ משתה. וע' בנדה ל"א ב' דיש לדייק משם דלסעודת מילה יש סמך נאמן מן התורה, דאיתא שם, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים [שאסורים בתה"מ], ופירש"י כולם שמחים שאוכלים ושותים בסעודה [וע' מש"כ בבאור אגדה זו ר"פ תזריע], ומבואר שמפני טעם זה הגבילה התורה זמן המילה, הרי דלחיוב סעודה ביום המילה יש סמך בתורה, וזה דבר חדש. וצ"ע לפי"ז מ"ש בתנחומא ס"פ חיי ור"פ תצוה אפילו אדם ממשכן עצמו ומשמח אותו היום [של ברית מילה] מה שלא נצטוה, ולפי מש"כ אינו מבואר כ"כ הלשון שלא נצטוה, וצ"ל דהכונה דאעפ"כ אין מצותו מפורש בתורה. – ודע שכתב המג"א בסי' קל"א ס"ק י"א דיש מקומות שנוהגים לעשות סעודת מילה בלילה שאחר יום המילה, ותמה אני על מה סמכו בזה, והלא מכיון דעיקר חיוב הסעודה ילפינן מן ביום הגמל, כמש"כ, ודבר ידוע הוא, דכל מקום שנאמר ביום מצותו ביום דוקא, כמבואר במשנה וגמרא מגילה כ' ב', וכן מפורש בגמרא שם ז' ב' סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא ימי משתה כתיב, וה"נ ביום כתיב. וכן נראה ראי' מכרחת לאיסור דבר זה מאגדה דנדה שהבאנו, מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, ופירש"י מפני מה מילה בשמיני ולא בשביעי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים שאסורים בתה"מ, ואי ס"ד דמותר לעשות הסעודה בלילה שאחר יום המילה, אכתי תקשה מפני מה אין מילה בשביעי, ואי משום שלא יהיו אביו ואמו עצבים הלא אפשר לעשות הסעודה בליל השייך לשמיני ואז יכולה לטבול ולהיות מותרת לביתה [מדין תורה, כפי שיתבאר בר"פ תזריע) – וגם אפשר ליישב ע"פ זה הערה נכונה מה ששמעתי מדקדקים לפי המבואר דמצוה לעשות סעודה ביום המילה, ואין לך זריז ומחבב מצות כאברהם אבינו [ע' נדרים ל"ב א'] א"כ למה לא נזכר שעשה אברהם סעודה ביום המלו את עצמו. אך הנה כפי שנתבאר מקור הסמך שעשה אברהם סעודה ביום מילת יצחק נובע מפרקי דר"א ע"פ הדרש ביום הגמל – ביום ה"ג [ביום השמיני] מל את יצחק ועשה סעודה כמש"כ למעלה, ובאותן פרקי דר"א (פכ"ט) מבואר דאברהם מל עצמו ביום הכפורים [ע' תוס' ר"ה י"א א'], א"כ ניחא מה שלא עשה סעודה במילתו, והנה אם נימא דמותר לעשות סעודה בלילה שאחר יום המילה אכתי קשה למה לא עשה סעודה במילתו במוצאי יוהכ"פ, ודו"ק. ואע"פ שראי' אגדית היא, בכ"ז כיהודה ועוד לקרא, לראיות הקודמות, ראויה להאמר. – וע' במ"ר ובפירש"י, ויעש אברהם משתה גדול, שהיו שם גדולי הדור, ולא נתבאר מאין דרשו כן ומה קשה להם לפרש משתה גדול כפשוטו משתה רחבה ביד רחבה, וכמו באחשורוש ויעש המלך משתה גדול. ואפשר לפרש בטעם הדרשא, משום דבכ"מ דמצינו עשית משתה כתיב למי ולמי נעשה המשתה, וכמו לעיל בפרשה זו (י"ט ג') ויעש להם משתה, ולהלן בפ' תולדות ויעש להם משתה, ובפ' ויצא ויאסוף את אנשי המקום ויעש משתה [פי', לאנשי המקום], ובס"פ וישב ויעש משתה לכל עבדיו, ובמלכים א' ג' ויעש משתה לכל עבדיו, ובאסתר א' עשה משתה לכל שריו, עשה המלך לכל העם משתה, ועוד כהנה, וכאן לא נתפרש למי עשה אברהם את המשתה, ולכן דרשו שהיו שם גדולי הדור, וסמכו זה ברמז במלת גדול. וטעם הדבר שהי' צריך לגדולי הדור נתבאר לעיל בדרשא בפ' ז' היניקה בנים שרה. .(פסחים קי"ט ב') כ״א:ת״צ א׳ מצחק. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, דרש ר' עקיבא, אין צחוק האמור כאן אלא ע"ז, וכה"א (פ' תשא) ויקומו לצחק,. ר' אליעזר אומר, זה ג"ע, וכה"א (פ' וישב) בא אלי העבד העברי לצחק בי, ר' יהושע אומר, זה שפיכות דמים, וכה"א (ש"ב ב') יקומו נא הנערים וישחקו וגו' וחרבו בצד רעהו, ואני אומר, חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק מי שעושה כן, אלא אין צחוק זה אלא ירושה, שהיה ישמעאל מצחק ואומר אני בכור ונוטל שני חלקים, – ורואה אני את דברי מדברי ר' עקיבא ט) לאו דוקא מדברי ר"ע לבד אלא גם מדברי כל החכמים הדורשים בזה, כמ"ש חס ושלום וכו', ומה שתפס דברי ר"ע הוא משום דר"ע הי' דורש בשם כולם כמ"ש דרש ר"ע, וכולל דברי כולם בשם דרשת ר"ע. ובמ"ר פרשה זו (פנ"ג) נדרש אין צחוק זה אלא גע"ר בשם ר"ע ולא כמו שלפנינו בשם ר"א, ונראה עיקר כגירסת המדרש, יען דלפי אותה הגירסא דורש ר"ע ע"פ שיטתו באבות (פ"ג מי"ג) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ומכיון שהי' ישמעאל עוסק בשחוק וקל"ר כמ"ש מצחק הי' בא גם לעבירת עריות. ומה שנראה לרשב"י הכרח פירושו מדברי שאר החכמים לא נתבאר, דמה שאמר חס ושלום וכו' הוא רק להשיב על פירושיהם הם, אבל לא הכרח לפירושו, ונראה פשוט משום דכתיב סמוך לצחוק זה, שהי' שרה אומרת כי לא יירש בן האמה הזאת וכו', משמע דכל הפטפוטי דברים היו בדבר הירושה. ובאמת צ"ע לפי דעת הדורשים דצחוק זה הוא ע"ז או גע"ר או שפ"ד, מה שייך לפי זה הטעם כי לא יירש, ומה נתינת טעם הוא לגרש את ישמעאל. ויש להסביר הדבר ע"פ מ"ש בקדושין ס"ח ב' על הפ' דפ' ראה כי יסיתך אחיך בן אמך, פריך הגמרא וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית, ומה ת"ל בן אמך, ומשני משום דהו"א דהסתה שייך דוקא באחיו מן האב דסני לי' משום דממעט לי' בחלק ירושתו, ולכן צותה התורה שלא ישמע לו, משום דקרוב לודאי שרוצה להכשילו, אבל. באחיו מן האם דלא ממעט לי' בחלק ירושתו ולא סני לי' הו"א דישמע לי', קמ"ל. ומבואר מזה, דמי שנוגע בירושתו הוא שונא גמור לו, ומחמת זה משתדל להסיתו ולהעביר אותו על דת, ויסיתנו ללמוד ממעשיו, ועל זה אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, וא"כ בודאי שונא הוא ליצחק, וא"כ יש לחוש שמא יסיתנו במכוון ללמוד ממעשיו, לכן גרש אותו. – ויש להעיר מ"ש רשב"י שאין נראים לו דברי חבריו שצחוק האמור כאן הוא דבר עבירה משום דחלילה שיהי' בביתו של אותו צדיק שיעשה כן, שזה באמת רק סברא חיצונית וגם אינה מוכרחת, שהרי מצינו את עשו בביתו של יצחק ועשה מה שעשה, כמ"ש בב"ב ט"ז ב' שביום אחד בא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בתחיית המתים וכפר בעיקר וכו', בעוד שהי' לו באפשר להביא ראי' מכרחת שע"כ אי אפשר לומר כפי' חבריו דצחוק זה הוא דבר עבירה, שהרי אמרו בר"ה ט"ז ב' אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר [בסמוך פ' י"ז, מיד אחרי גרש שרה את הגר וישמעאל] כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, ומבואר במ"ר פ' שמות פ"ג והובא בפירש"י בסמוך שהיו המלאכים מקטרגים שלא ימציא לו הקב"ה לישמעאל באר מים מפני שעתיד להמית את ישראל בצמא, ואמר להם הקב"ה, אין אני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ועכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו, עכשיו צדיק הוא, ע"כ, ולפי"ז אי ס"ד כפי' החכמים דצחוק שבכאן הוא דבר עבירה, ע"ז או גלע"ר או שפ"ד, וענין מציאת הבאר הי' תיכף אחר מעשה צחוק זה כמבואר בפרשה, א"כ הלא גם באותה שעה רשע הי', ואיך אמרו המלאכים עכשיו הוא צדיק. וכל כך נאמנה וחזקה ראי' זו לדעתנו עד שצריך עיון רב ליישב דעת החכמים מהערה זו, וצ"ל בהכרח או דלא ס"ל כלל כדעת זה הדורש [ר' יצחק] דאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי אותה שעה [אף כי זה דוחק מכמה טעמים], או דיפרשו באשר הוא שם בענין אחר כמש"כ רמב"ן בפ' י"ז דע"ד הפשט הוי הפי' סמוך לו, ר"ל לא מרחוק, ואינו בא כלל לדרשא הנ"ל או כמו שנבאר הפי' להלן אות י"ג, ואין משיבין מן הדרש, ואין להאריך עוד. .(תוספתא סוטה פ"ו) כ״א:תצ״ג א׳ שמע בקולה. מלמד ששרה אמנו נביאה היתה י) נראה בטעם הראי', משום דאל"ה לא הי' הקב"ה מרשה לאברהם לשמוע בקולה בלא גבול וקצבה, וע' משכ"ל ס"פ נח בפ' ואבי יסכה. .(מגילה י"ד א') ב׳ כי ביצחק וגו'. האומר קונם שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בנכרים, והאיכא ישמעאל – כי ביצחק יקרא לך זרע, והאיכא עשו – ביצחק ולא כל יצחק יא) אבל גרים הם בכלל זרע אברהם וכמו שבארנו לעיל בפ' לך בפסוק כי אב המון גוים נתתיך, יעו"ש. – ויש להעיר בקדושין ס"ח א' שחקרו למצוא מקור בתורה דשפחה שילדה מישראל הולד מתיחס אחריה ולא אחר האב, ולמה לא הביאו ראי' מלשון שאמר הקב"ה לאברהם וגם את בן האמה, ולא וגם את בנך מן האמה, הרי משום דלא נקרא בנו, ויתכן לומר דלכן לא הביאו מכאן משום דמאברהם אין ראי' לדעלמא, אחרי שבפירוש הוציא הקב"ה את ישמעאל מכלל יחוס משפחתו של אברהם כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע. .(נדרים ל"א א') ג׳ כי ביצחק וגו'. [מפני מה לא נתחייבו בני ישמעאל במילה, והכתיב (פ' לך) ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם], משום דביצחק יקרא לך זרע כתיב, א"כ בני עשו לחייבו – ביצחק ולא כל יצחק יב) וע"ל בפ' לך בפ' את בריתי הפר לענין חיוב בני קטורה במילה. .(סנהדרין נ"ט ב') כ״א:תצ״ח א׳ באשר הוא שם. א"ר יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם יג) אע"פ שהוא עתיד להרשיע לאחר זמן, וכמו בישמעאל שקטרגו המלאכים שלא ימציא לו הקב"ה באר מים מפני שהוא עתיד להמית את ישראל בצמא, כמובא ברש"י בגמרא ובפסוק כאן. וע' מש"כ לעיל בפ' ט' סוף אות ט' בשם הרמב"ן בבאור הלשון באשר הוא שם ע"ד הפשט, וגם יש לפרש ע"פ מ"ש בנדרים מ' א' מנין שהשכינה שרויה מראשותיו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי, והנה כמבואר כאן הי' ישמעאל חולה, ולפי"ז י"ל דהלשון באשר הוא שם מוסב על הקב"ה, כלומר באשר הוא שם מראשותיו של החולה. .(ר"ה ט"ז ב') כ״א:תק״ד א׳ השבעה לי. א"ר חמא בר חנינא, בימי שמשון הוחלה שבועתו של אבימלך, מפני שהפלשתים פרצו הגדר תחלה, שנאמר (שופטים י"ג) והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים יד) כתב מהרש"א דאין לפרש שהוא יתחיל להושיע את ישראל מיד פלשתים, דהא כבר כתיב (שופטים י') ויאמר ה' וגו' הלא ממצרים וגו' ומן פלשתים וגו' לחצו אתכם וגו' ואושיעה אתכם מידם, א"כ לא הי' הוא המתחיל, ולכן דרשו והוא יחל מלשון לא יחל דברו, עכ"ל, ור"ל בטלה השבועה שהשביע אבימלך לאברהם מפני שבניו של אבימלך [הפלשתים] פרצו הגדר תחלה והתגרו בישראל. ומכאן מוכח דשנים שנשבעו זל"ז ואחד עבר על השבועה פטור גם השני משבועתו, והפוסקים חקרו בדין זה ולא העירו מכאן. – והנה במ"ר כאן אמרו על הפסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי, ג' דורות, עד כאן רחמי האב על הבן, בנו של הבן ובן בנו, וכ"מ בגמרא חולין ס' ב', ולפי דרשא זו בהכרח צ"ל דבימי שמשון הי' חי עוד נכדו של אבימלך, דאל"ה לא הי' צריך לומר הוחלה שבועתו כיון דבלא"ה לא היתה השבועה רק עד ג' דורות, וע' בחא"ג וברש"י חולין שם, וע"ע מש"כ השייך לפ' זה בפ' דברים ב' כ"ג. – ודע דעל יסוד הדרשא הנזכרת שבמ"ר י"ל מה שאמרו בירושלמי ב"ב פ' מי שמת דסתם אחים שותפים הם עד ג' דורות לענין ירושה וכדומה, ור"ל דדמי כאלו אביהם קיים, וע' בס' רה"ז. .(סוטה י' א') כ״א:תק״ט א׳ והוכח אברהם. וכתיב בתרי' (פ' כ"ז) ויכרתו שניהם ברית, מלמד שהתוכחה מביאה לידי שלום טו) ועיין בערכין ט"ז ב', א"ר יוחנן בן נורי, הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו וכו', וכש"כ שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר הוכח לחכם ויאהבך, ולפלא שלא הביא מדרשא זו שלפנינו דבתורה כתיבא, ועוד כי כפולה היא לקמן בפ' תולדות גבי יצחק ועבדי אבימלך דכתיב שם וילכו מאתו בשלום ודרשינן שם ג"כ כהאי גונא שהתוכחה מביאה לידי שלום, ואולי מפני שרוצה להביא הוכחה למדת אהבה דזה מפורש רק באותו הפסוק דמשלי. ועי' בספרי ריש דברים, ובהגהות הגר"א שם. .(ספרי ר"פ דברים) כ״א:תקי״ד א׳ ויטע אשל. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר אשל זה פרדס וחד אמר אשל זה פונדק, בשלמא למ"ד פרדס היינו דכתיב ויטע, אלא למ"ד פונדק מאי ויטע, כדכתיב (דניאל י"א) ויטע אהלי אפדנו טז) פונדק היא אכסניא לאורחים, לתכלית הכונה לפרסם שם ה' כפי שיתבאר בסמוך. ונראה דכלל דרשא זו נסמכת על מ"ש במ"ר מאי אשל – שאל [בהיפך אותיות, כמו כבש כשב, שמלה שלמה], כל מה שהי' אדם שואל בו הי' מטעים, תאנים ענבים ורמונים, ר"נ אמר פונדקי, שאל מה תרצה, בשר עופות דגים יין, ולפי"ז מבואר הדרשא שלפנינו. וע' בכתובות ח' ב' למד שאברהם אבינו הי' בעל גמלות חסד, ופירש"י דכתיב ויסע אש"ל, נוטריקון אכילה שתיה לויה, אבל לפנינו הובא בגמרא פסוק אחר בענין זה, והוא הפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (י"ח י"ט) וצדקה היינו גמ"ח כמש"כ שם במקומו, יעו"ש. .(סוטה י' א') ב׳ ויטע אשל. אמר ריש לקיש, מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים יז) עיין בדרשא הבאה ומש"כ שם. .(שם שם) ג׳ ויקרא וגו'. אמר ריש לקיש, אל תקרא ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב, כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם, וכי משלי אכלתם, והלא משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם יח) נראה דדריש כן משום דקשה לי' מה שייכות קריאת ה' לנטיעת אשל, אבל לפי הדרשא ויקריא שייך שפיר, דריש לקיש לשיטתי' בדרשא הקודמת שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים כדי שיתאספו אליו המון רב, ויהי' לו מקום וסבה לקרוא בשם ה' ולהודיע אלהותו בעולם, אשר כנודע אך זה היתה מטרתו וחפצו של אברהם אבינו כל ימיו, וכמבואר בר"פ לך בפ' ואת הנפש אשר עשו יעו"ש. .(שם שם ב')
הרחב דבר על בראשית פרק-כא
הרחב דבר: כ״א:תק״ב א׳ ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר. כפל המאמר הוא תמוה. ופירש״י בזה אינו מרווח דבאמת במאמר ה׳ כבר נאמר לידה ג״כ. ולהיפך בדבר ה׳ לא נזכר שרה מאומה. והיה אפשר לפרש דעל ישמעאל דבר ה׳ אלא הוא הדבר אשר פירשנו שהקב״ה התרעם על שרה במה שצחקה והסתפקה במה שלא ראתה שנוי בפני אברהם כאשר מצאה א״ע בעדנה של ילדות ובשביל זה נענשה במעשה אבימלך וכאשר יבואר עוד שנולד לבריות ספק בעיקר הלידה אם אינו מאבימלך. באשר עליה לא היה עוד פלא כי הכל ראו אותה ילדה. משא״כ באברהם שהיה עדיין ניכר לבן מאה שנה. וזהו ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר ודבור הוא לשון עז כידוע היינו במה שרגז עליה. כן עשה לה. ומסיים ותהר ותלד לאברהם בן לזקניו ולא כתיב לזקניה שהרי היא נעשית ילדה. אבל אברהם לא נשתנה מטבע גופו ומכל מקום ילדה ממנו בן: כ״א:תק״ג א׳ למועד אשר דבר וגו׳. גם זה הוא בכלל הדבור שבא לעונש דטוב היה לפניה שלא תלד עד שנה אחרת ותצא מכלל הספק אבל מחמת העונש ילדה לאותו מועד אשר דבר: כ״א:תק״ד א׳ אשר ילדה לו. אריכות הלשון יותר מדכתיב גבי ישמעאל שם בנו אשר ילדה הגר בא בזה ללמדנו שאברהם פירסם בשעת קריאת שם שהוא בנו להוציא מלב ב״א : כ״א:תק״ה א׳ כאשר צוה. בע״פ הלכות מילה כדאיתא ברכות ד״ה והמצוה זו משנה. כן היה לא״א כמה הלכות כמו דוקא ביום ולא בתחלת ליל שמיני: כ״א:תק״ו א׳ ואברהם בן מאת שנה. אבל לא כתיב עוד ושרה בת תשעים שנה שהרי כבר נהפכה לילדה: כ״א:תק״ז א׳ צחק עשה לי אלהים. מדה״ד עשה לי צחק היינו. ב׳ כל השמע יצחק לי. פי׳ ממני כמסתפק אם כן הוא שילדתי מאברהם: כ״א:תק״ח א׳ ותאמר. ביארה שמבינה שכך הוא אע״ג שודאי לא העז שום אדם לצחוק בפניה מ״מ היא מבינה שהרי. ב׳ מי מלל לאברהם וגו׳. כדרך המברכים שיוליד עוד בנים. והיא לא שמעה משום אדם שבאו על השמחה שיאמר לאברהם היניקה בנים היינו שתלד עוד. אלא משום שאינם מאמינים. וביארה הטעם שאין מאמינים: ג׳ כי ילדתי בן לזקוניו. ולא לזקוניי אלא לזקוניו מש״ה מסתפקים וצוחקים בלבבם ע״ז: כ״א:תק״ט א׳ ויעש אברהם משתה גדול. כדי להראות לכל אדם כי הולד יקר בעיניו באשר הוא בנו. אבל. כ״א:תק״י א׳ ותרא שרה וגו׳. מצחק עודנו מטיל ספק לאמר כי אין הוכחה מזה שעושה אברהם להנאת אשתו האהובה לו ביותר. ע״כ נגעו הדברים עד לבה: כ״א:תקי״א א׳ גרש האמה הזאת ואת בנה. ובזה ידעו הכל כי יצחק בנך הוא. שהרי לא יעשה אדם גדול כאברהם לגרש בנו יחידו בשביל אהבת אשתו ולא תאמר כי אינו מן הדין להרחיק את ישמעאל שבזה יהיה נכלל העברת נחלה וירושה ומכש״כ בכורה. ע״כ אמרה. ב׳ כי לא יירש בן האמה וגו׳. גם בל״ז לא יירש. א״כ מהראוי שתפרסם כן בחייך: ג׳ עם בני עם יצחק. עוד יבואר לפנינו דקדוק לשון זה: כ״א:תקי״ב א׳ על אודות בנו. שאמרה שרה ואת בנה משמע שהיא רוצה שינהג אברהם עם ישמעאל כעם בן השפחה דולדה כמותה ואינו הולך אחר האב. והוא ידע שלא כן הוא שהרי שחררה ולקחה לו לאשה. וכדכתיב לעיל ויקרא אברהם שם בנו: כ״א:תקי״ג א׳ על הנער ועל אמתך. לא אמר הקב״ה על האמה ועל בנה. דודאי בנו הוא. ומ״מ הדין עם שרה: ב׳ שמע בקולה. ולא אמר שמע לקולה שמשמעות שיעשה כדבריה כלשון המקרא לעיל וישמע אברהם לקול שרי אבל בקולה משמעו שידקדק ויתבונן בדבריה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל׳ ב׳ הכרח לזה הכונה: ג׳ כי ביצחק יקרא לך זרע. לגבי יצחק ודאי אינו נחשב לבן כי רק הוא נקרא לך זרע: כ״א:תקי״ד א׳ וגם את בן האמה וגו׳ כי זרעך הוא. הוא בפ״ע זרעך ודאי הוא. וא״כ לגבי ירושה שנוגע ליצחק צדקה שרה. אבל לגבי ישמעאל בפ״ע מה שאינו נוגע ליצחק בנך הוא זרעך ודאי וע׳ מש״כ לעיל ט״ז ו׳. וזהו דקדוק לשון שרה עם בני עם יצחק. ואם היתה כונת שרה לומר שישמעאל אינו נחשב לבן אברהם, אלא בן שפחה א״כ אפי׳ לא היה נולד יצחק כלל לא היה ישמעאל יורש. אלא ודאי היא מודה שישמעאל נחשב לבן אבל עם בנה עם יצחק אינו נחשב לבן. משום שכך היה התנאי שלגבי שרה תהא הגר כשפחה וכמש״כ שם: כ״א:תקט״ו א׳ וחמת מים. שיער א״א שיהא די כדי דרך שתגיע לישוב אחר. אבל ותלך ותתע. וא״כ כלה המים. וכן פירש הרשב״ם: כ״א:תקט״ז א׳ תחת אחד השיחם. להגין מן השמש הבוער ומוסיף צמא: כ״א:תקי״ז א׳ ותשב מנגד. עוד הפעם להורות שנתרחקה יותר ממטחוי קשת באשר בקשה לבכות בקול ולא רצתה שישמע הילד בכיתה שזה קשה לחולה בין אם עומד להבריא בין אם עומד למות ע״כ התרחקה עוד ותשא את קולה ותבך: כ״א:תקי״ח א׳ באשר הוא שם. גם עד שלא שתה והיה מסוכן מצמא. שמע אלהים. והוציאהו ממחלתו: כ״א:תקי״ט א׳ והחזיקי את ידך בו. לא תצטרך הרבה לישאנו כלל. אלא ילך ברגליו ועוד תחזיקי את ידך בו. ונכלל בזה שהוא יחזק ממנה עד שתתחזק בו. וע״ז אמר עוד כי לגוי גדול וגו׳: כ״א:תק״כ א׳ ויפקח וגו׳. שאע״ג שהבריא הילד מחולי הצמאון מ״מ הלא נצרך לשתות תמיד: כ״א:תקכ״א א׳ ויהי רובה קשת. נקודת קשת מלמדנו שאינו שם כלי שהוא רובה. אלא שם הפועל. אומן כמו גמל חמר דמשמעו מנהיג גמלים מנהיג חמורים. שהיה ישמעאל אומן בזה כרגיל ומלומד אע״ג שלא היה מי מלמדהו אלא בסיעתא דשמיא: כ״א:תקכ״ג א׳ ויהי בעת ההיא. יבואר בסמוך שייכות העת ההיא לזה הענין: ב׳ אלהים עמך וגו׳. הקדמה זו אם נפרש דמש״ה אני ירא ממך כפי׳ הספורנו אינו מובן יראה זו מה היא הלא אברהם לא עשה עצמו אלא כגר מכש״כ שלא היה לאבימלך ולזרעו לירא שלא יעשה עמו מלחמה כמו שחשב הרמב״ן בפ׳ תולדות אלא היה ירא מזרעו לדורות. ומשום שהיה אבימלך ודאי יודע משבועה שנשבע הקב״ה לא״א אשר א״י ופלשתים בכלל יהיו נכבשים ת״י זרעו והיה ירא שלא יכלו את זרעו כמו שבעה אומות שנגזר כליון עליהם או עבדות וביקש מא״א שישבע שלא כן יהיה עם פלשתים והא שהקדים לומר אלקים עמך הוא משום שאמר לו השבעה לי באלהים דייק שיפרש כי נשבע באלהים. ולא כדרך בני אדם שנשבעים בחיי דבר החביב ביותר כמו שנשבע יוסף בחי פרעה. וא״כ מצד הסברא היה ראוי להשביעו בחיי בנו יחידו. מש״ה הקדים דבשביל שרואה ויודע שאלהים עמו בכל אשר הוא עושה ומוכח מזה שכבוד אלהים יקר בעיניו מכל החמודות שבעולם ע״כ אני מבקש שתשבע לי דוקא באלהים. ואמר השבעה לי באלהים הנה היינו במקומך. ולא יהיה צריך לפרש באיזה אלהים נשבע כמו שאמר אברהם לאליעזר ואשביעך בה׳ אלהי השמים וגו׳ אלא סתם אלהים ובביתו של אברהם הוא אלהי השמים ואלהי הארץ. משא״כ במק״א אינו מבואר כלל. ולמדנו מזה שהיה בלב אבימלך כי שבועה באלהים יותר בטוח מן הכל. וגם כי אחר שכן אין זה העדר כבוד אלהים לישבע בו כדכתיב בס׳ דברים ו׳ י״ג י׳ כ׳. ובדברינו מבואר לשון ויהי בעת ההיא דאע״ג שראה אבימלך כמה חביבות של אברהם לבנו יצחק עד שגירש את ישמעאל בנו בכורו מעמו בשבילו. ומ״מ ידע אבימלך אשר כבוד אלהים ומוראו גדול מאהבת בנו: כ״א:תקכ״ד א׳ ולניני. נין משמעו בן המנהיג מלכותו אחריו. ובאשר לא היה עיקר השבועה בשביל עצמו ובנו לבדו אלא עיקר השבועה היה בשביל כלל האומה והמלכות ע״כ ביקש עבור בנו יורש עצר: ב׳ ולנכדי. שיהא יורש עצר: ג׳ כחסד אשר עשיתי עמך. בעת שאני מלך ואתה גר בארצי ואין אני מגרש אותך. כך. ד׳ תעשה עמדי. בעת שיהא הארץ בידכם לא תגרשו אותנו מכל וכל מן הארץ. ותתנהג עמנו במדת החסד ואהבה כמו שהיו המה עם אברהם: כ״א:תקכ״ה א׳ אנכי אשבע. הי׳ לאברהם לומר כן אעשה אבל דייק בדבריו שישבע. ומובן שלא יפרש שם אלהים. ומ״מ חל השבועה כמו שנשבע בשם אלהים. כיון שאבימלך מדבר עמו בזה הוי כעסוק באותו ענין דאי׳ במס׳ מע״ש ובקידושין ד״ו שא״צ לפרש ומש״ה טוב שלא לפרש את השם בחנם וגם באמת הנשבע סתם הוי שבועה כמ״ש להלן כ״ד ג׳. וכן כתיב ביוסף וישבע לו. ולא פירש אבימלך השבעה לי באלהים אלא לאפוקי שלא יפרש בנו האהוב ביותר כמ״ש לעיל: כ״א:תקכ״ו א׳ אשר גזלו עבדי אבימלך. לא אמר אשר גזלו ממני. שלא בא להוכיח על העול שעשה עם אברהם אלא על מיעוט מורא אלהים אשר הוא מבקש שישבע בשמו. שהרי עבדי אבימלך גזלו באר וידוע דמשמעות עבדי אבימלך אינו סתם אנשי פלשתים אלא שריו ועבדיו מנהיגי מדינה וא״כ ה״ז הוכחה שאין יראת אלהים גם בלב אבימלך: כ״א:תקכ״ז א׳ לא ידעתי מי עשה. לא התנצל לומר לא ידעתי מזה אלא לא ידעתי מי עשה וגו׳ שהרי עיקר ההוכחה הוא על אשר נעשה גזלה ע״י עבדי אבימלך ע״ז השיב שלא ידע מי עשה הגזלה. אולי בא אדם קטן בשם עבדי אבימלך ושיקר: ב׳ וגם אתה לא הגדת לי. או אז הייתי חוקר ודורש ממי יצא העול: ג׳ וגם אנכי לא שמעתי. מעיקר הגזילה לא די שלא ידעתי אם יצא מעבדי אפילו מעיקר המעשה לא שמעתי שאבוא לחקור ע״ז. ושמעתי לפרש כי וגם אתה לא הגדת לי. הוא דבר המלך לפיכל. כתמה עליו מדוע לא הגדת לי. והשיב פיכל וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום: כ״א:תקכ״ח א׳ ויכרתו שניהם ברית. לבד השבועה בה׳ שהי׳ אח״כ כרתו ברית אהבה שאם יעבור אחד ה״ז חוטא בין אדם לחבירו: כ״א:תקל״א א׳ כי את שבע כבשות וגו׳. ולקח מספר שבע דוקא ולא מספר אחר ומפרש. כ״א:תקל״ב א׳ על כן קרא וגו׳ כי שם נשבעו שניהם. ואם הי׳ נותן סך כבשים במספר אחר וקורא הבאר ע״ש אותו מספר היה מקום לחוש שיגזלו ויקראוהו בשם אחר. אבל מספר שבע ידע אשר יהי נשמר היטב כאשר שם נשבעו שניהם וזה יהי׳ לזכר גם על מספר שבע כבשות שקבל אבימלך מא״א וע״ע להלן כ״ו ל״ג: כ״א:תקל״ג א׳ ויכרתו ברית בבאר שבע. אחר שנשבעו בשם אלהים וחל שם קדושה חזרו וכרתו ברית עוד הפעם כמו שעשו דוד ויהונתן משום חזוק הדבר ה״נ כאשר חלה קדושת המקום חזרו וכרתו ברית שם: ב׳ וישובו אל ארץ פלשתים. לא שבו תחלה לגרר בית דירת אבימלך אלא משם הלכו בכל הארץ לבשר את העם משבועה זו כי היתה נכבדת בעיני העם מאד. וע״ע להלן כ״ו כ״ו: כ״א:תקל״ד א׳ ויטע אשל וגו׳ ויקרא שם וגו׳. כאן קיים דבר ה׳ והיית לאב המון גוים וכמ״ש לע״ל ע״כ נטע אשל להקריא גם לפני עוברים ושבים שלא יוכל לגיירם וללמדם תורה מ״מ ידעו עכ״פ כי ה׳ אל עולם. ולזה התכלית יצא מחברון למקום מרובה באוכלסין:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-כא
רשב"ם: כ״ו:תנ״א א׳ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – כדכתיב: ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה לא הוצרך פסוק זה, אלא להודיעך שכשם שאברהם אביו היה הולך בשביל הרעב למצרים, כך יצחק היה יורד למצרים דרך ארץ פלשתים, דרך קצרה, כדכתיב: ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ולכך אמר לו הקב"ה: אל תרד מצרימה לפי שיודע הקב"ה שהיה יורד למצרים. כ״ו:תנ״ב כ״ו:תנ״ג א׳ כי לך ולזרעך וגו' – ובשביל שנתתי לו ולזרעו את הארץ הזאת צויתי לו לצאת מארצו וממולדתו, כדכתיב שם: אל הארץ אשר אראך. כ״ו:תנ״ד כ״ו:תנ״ה א׳ עקב אשר שמע אברהם בקולי – על העקידה, דכתיב: אשר שמעת בקולי. ב׳ וישמור משמרתי – כגון מילה, דכתיב בה: ואתה את בריתי תשמור. ג׳ מצותי – כגון מצות שמנה ימים, דכתיב: כאשר צוה אותו אלהים. ד׳ חוקותי ותורותי – לפי עיקר פשוטו: (מצות) הניכרות (=השכליות) כגון: גזל ועריות, וחימוד, ודינין, והכנסת אורחים, כולם היו נוהגין קודם מתן תורה, אלא שנתחדש ונתפרש לישראל וכרתו ברית לקיימו. כ״ו:תנ״ו כ״ו:תנ״ז כ״ו:תנ״ח א׳ ויהי כי ארכו לו שם הימים – לא נזהר מעתה כל כך שלא להתנהג עם אשתו מנהג אישות, מאחר שלא נתנו לב לגוזלה ממנו. ב׳ מצחק – תשמיש, כדכתיב: בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי. ובמקום אחר הוא אומר: בא אלי לשכב עמי. כ״ו:תנ״ט כ״ו:ת״ס כ״ו:תס״א כ״ו:תס״ב א׳ בארץ ההוא – אף על פי שהארץ קשה היא. ב׳ בשנה ההיא – אף על פי שהיא שנת בצורת ורעבון. ג׳ מאה שערים – שדה ששיערוהו שיוציא כור א' הוציאה מאה כורין. כ״ו:תס״ג כ״ו:תס״ד א׳ ועבדה רבה – עבודת שדה וכרמים, כי סתם עבודה עבודת קרקע היא. כ״ו:תס״ה א׳ סתמום פלשתים – שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו והוצרך לכתוב בשביל כשנתרחק משם שב וחפרם דוגמת וחם הוא אבי כנען. כ״ו:תס״ו כ״ו:תס״ז כ״ו:תס״ח א׳ אשר קרא להן אביו – כדי שלא יוכל אדם לערער עליהם. כ״ו:תס״ט כ״ו:ת״ע כ״ו:תע״א כ״ו:תע״ב א׳ ולא רבו עליה – לפי שנתרחק ממרעיתם, דכתיב: ויעתק משם. כ״ו:תע״ג א׳ ויעל משם באר שבע – כי היה מתיירא מהם, שכן מוכיח שא"ל הקב"ה: אל תירא כי אתך אנ[כ]י נמצא שהיה מתיירא. כ״ו:תע״ד כ״ו:תע״ה א׳ ויכרו שם עבדי יצחק באר – ולא קרא לו יצחק שם, עד לבסוף שאבימלך הלך אליו מגרר ונשבעו איש לאחיו ואז באו עבדיו והגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו ואז קרא לו שבעה, על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך. כ״ו:תע״ו א׳ ואחוזת מרעהו – כתרגומו: חבורת אוהביו, כמו: ויתנה למרעהו והמ"ם כמו מ"ם של מריע ותוקע, וכמ"ם של אנכי מסב כלי מלחמה. וכן יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם הצדיק יתר ויכונן דרך ישר את מרעהו, כמו: ויתורו את ארץ כנען אבל דרך רשעים לעצמם ושכיניהם תתעם פייט' אשגרור בלע"ז. יתור, הוא את עצמו, יתר הוא את אחרים, כמו ישוב ישיב יקום יקים זה פועל וזה מפעיל. כ״ו:תע״ז כ״ו:תע״ח א׳ תהי נא אלה אשר בינותינו – ביני ובין אביך שתתקיים גם עתה.[בינינו ובינך] שכן היה תנאי אם תשקור לי ולניני ולנכדי. כ״ו:תע״ט א׳ אתה עתה ברוך ה' – כמו כן: כרות ברית עמנו ושלחתנו בשלום כמו שעשינו לך. ב׳ אתה – שאתה ג׳ ברוך ה' – דוגמת בא ברוך ה' שכתוב בלבן. וכן עשה יצחק וילכו מאתו בשלום. כ״ו:ת״פ כ״ו:תפ״א כ״ו:תפ״ב כ״ו:תפ״ג א׳ על כן שם העיר באר שבע – ואין זו אותו באר שבע של אברהם, כי שני באר שבע היו, כדכתיב: ויבא באר שבע אשר ליהודה. כ״ו:תפ״ד א׳ וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְלא חָשַׁשׁ יִצְחָק לְהַשִּׂיא לו וּלְאָחִיו נָשִׁים הֲגוּנות. ב׳ וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי. וְלא הִקְפִּיד יִצְחָק עַל נִשּׂוּאֵי הַחִתִּיּות כְּמו שֶׁעָשָׂה אָבִיו. כ״ו:תפ״ה א׳ ותהיין מרת רוח – לפי שעתיד לומר אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה, לכך הוצרך לפרש תחילה. ב׳ מרת רוח – כמו מן עושה, לזכר יאמר עושה דברו לנקיבה. וכשהוא דבוק יאמר עושת. כן יאמר מן המורה לשון ממרה מן ימרה את פיך יאמר מורה לנקבה וכשהוא דבוק יאמר מורת רוח קונט"רריאנ"ץ אבל לב יודע מרת נפשו חטף קמץ לפי שהוא שם דבר, לשון מררות, אבל זה מלאפו"ם הוא לשון פועל מגזרת כי מרה מריתי, מחטופי למ"ד הפעל.
תולדות יצחק על בראשית פרק-כא
תולדות יצחק: כ״א:תקט״ו א׳ וה' פקד את שרה וגו' היה מספיק שיאמר וה' פקד את שרה כאשר אמר מה צורך לומר ויעש ה' לשרה כאשר דבר והתשובה שנמנע הוא שאשה זקנה תתעבר מזקן ואלו הונח שיהיה איפשר אבל נמנע הוא שתלד לפי שזרע הזקן והזקנה חלושים מאד ולחולשתם ולמיעוט דמיה שהוא מזון הולד ימות במעיה לזה אמר אע"פ שהוא נמנע להריון עכ"ז דרך נס ה' פקד אותה בהריון וגם הנמנע שני הקב"ה עשאו דרך נס ויעש ה' לשרה שתלד כאשר דבר והם שתי נסים וזהו שאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כלומר ג' נסים עשה הקב"ה אחד שנתעברה שנית שילדה שלישית שאע"פ שילדה ראוי שלא תניק ודרך נס הניקה ולא עוד אלא שהחלב היה בהשפעה מאד עד שהניקה בנים רבים: כ״א:תקי״ח א׳ וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו ראוי היה שיאמר בתחלה ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו ואח"כ יאמר וימל אברהם את יצחק בנו שבתחילה נולד ואחר כך מל אותו. והתשובה שהבן שנולד מזקן וזקנה ובא בכל כך תאוה ולאחר יאוש והוא בן זקונים מסתמא הוא חלוש והיה ראוי להמתין למולו עד חדש ימים שמה שצוה לו הקב"ה בן שמנת ימול לכם כל זכר דוקא בבריא לא בחלוש והיה ראוי לאחרו לזה אמר וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים עם היות שאברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו: כ״א:תקכ״א א׳ ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה הפשט מי היה מדבר ואומר לאברהם שעתידה שרה להניק בנים אין אדם שידבר לו כך וגם הוא לא יאמין או יאמר מי ידבר עמו שלפי גדולתו היום יגבה לבו ולא ידבר עם שום אדם מצד גודל לבבו ורוב שמחתו ואמר באברהם מלל ובשרה צחוק לפי שבערך שרה הוא צחוק שהיה נמנע אבל בערך אברהם לא יצחקו אבל יתמהו שיותר זר שתלד בת צ' משיוליד אברהם בן ק': כ״א:תקכ״ג א׳ ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' מה טעם שלפי שראתה את ישמעאל מצחק בבית כדרך התינוקות שלכן תאמר גרש האמה ובנה אלא זה הפסוק קשור עם פסוק הקודם אליו והוא ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ומזה המשתה עשה לעג ישמעאל שאמר שטות הוא זה וכי אין יודעין שאני בכור ויורש פי שנים וביום שגמלו לי לא עשו משתה וזהו שאמרה שרה גרש האמה הזאת ובנה כי לא יירש כלל אפילו כפשוט ובזה הותר ספק אחר והוא איך אברהם נדיב לב ביתו פתוחה לרוחה לכל העולם לא נתן לבנו אלא לחם ומים ולא נתן בידו תרנגולות פטומות ועוד שאפילו חמור לרכוב עליו לא נתן לו אלא הכוונה לאברהם לפי שצוה לו הקב"ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה והיא צותה עליו גרש האמה והמגורש אין מכבדים אותו לתת בידו מזונות חשובים וסוס לרכוב עליו ולכן לא נתן לה אלא לחם ומים כמו שנותנים לעני דרך צדקה לילך לדרכו ולא ימות ברעב שאפילו חמור לא יירש ולפי שישמעאל היה מפציר לישאר בבית לירש לפי שהוא פרא אדם לא שמע לקול אביו והוצרך לאוסרו בחבלים על שכם הגר וזהו שאמר ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד שגם הילד שם על שכמה וזה טעם וישלחה ולא אמר וישלחם וזהו אמרו ותשלך את הילד שהיתה מוליכה אותו ולא היה הולך ברגליו ולרז"ל היה חולה: כ״א:תקל״א א׳ ויקרא מלאך ה' אל הגר מן השמים יראה לי מה צורך שידבר המלאך עם הגר יספיק שתראה באר מים שבפעם הראשונה הוכרח כדי לומר לה שובי אל גבירתך התשובה שבעבור שראתה שנתאכזר אברהם על הילד בשלחו אותו דרך בזיון לפיכך נתאכזרה גם היא עליו והשליכתו מידה בחמה שפוכה ולזה לא אמר ותשם את הילד תחת אחד השיחים אלא ותשלך כי אמרה אחר שאביו גרש אותו מדוע אחמול עליו יותר ממנו עם היות שבכתה אחרי כן כי נכמרו רחמיה על בנה ולפי שידע הקב"ה זה אמר אולי תעזוב הגר לישמעאל וגם אולי תנשא לאחר ויצטרך אברהם לשום לבו על בנו שלא יניחנו נעזב לגמרי או שהוא עצמו ישוב לבית אברהם ולזה בא המלאך לחבב את ישמעאל בעיני הגר מאד ולצוותה שתחזיק ידה בו ותתעסק בגדולו ואע"פ שהוא מגורש יהיה לגוי גדול: כ״א:תקל״ז א׳ ועתה השבעה לי באלהים הנה במדרש שאבימלך היה לו צלם בבגדו ואמר לאברהם שישבע באלוה שלו שהיה בבגדו והשיב אברהם אנכי אשבע באנכי ה' אלהיך אשבע וזהו שאמר אבימלך וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום פירוש זה האלוה שלך לא ידעתיו כי לא ידעתי את ה' בלתי היום:
צרור המור על בראשית פרק-כא
צרור המור: כ״ב:ת״ה א׳ ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם. כבר דרשו ז"ל אחר דבריו של שטן וכו'. לפי שדרשו סמוכים לפי שהתורה כולה קשורה כעדרי הרחלים הקשורים. ואף על פי שכתב בכאן ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. לא הוקשה להם לקשרו עם משתה מילת יצחק. ואף אנו נצא בעקבותיהם ונאמר כי זאת הפרשה קשורה עם ברית אבימלך בשני דרכים. האחד כי הוצרך זה הנסיון בכאן. לפי שלמעלה סיפר מעלת אברהם כמה היא גדולה עד שאויביו השלימו אתו והוצרך אבימלך מלך פלשתים ופיכל שר צבאו להכנס בברית עמו ושאל ממנו שיעשה עמו חסד ועם הארץ אשר גר בה. ואולי בזה גבה לבו בדרכי השם ורמו עיניו בהיותו רואה עצמו מאושר בעושר ובבנים ובמעלה וכבוד ככבוד המלכים. לזה רצה השם לנסותו בכור הברזל לראות אם נשאר בקרבו שום סיג. בענין שבזה ה' צדיק יבחן ויהיה דכא ושפל רוח אחר שמושב השם עמו כאומרו ואת דכא ושפל רוח: ב׳ והדרך השני שהוצרך זה הנסיון בכאן. לפי שאולי שגג אברהם בהכנסו בברית עם אבימלך עובד עבודה זרה ונשבע אבימלך בשם עבודה זרה שלו. ועבר על ושם אלהים אחרים לא תזכירו. כמאמרם ז"ל. ויעקב אמר קטונתי מכל החסדים ולא נמצא בידו עון אשר חטא. זולת שנכנס בברית עם לבן ושגיאות מי יבין. ולפי שהקדוש ברוך הוא סביביו נשערה מאד ומדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. הוצרך השם בכאן לנסות את אברהם בשביל ברית אבימלך. ולכן אמר ויהי אחר הדברים האלה של ברית אבימלך. והאלהים נסה את אברהם ללבנו ולזככו ככסף צרוף מזוקק עשר פעמים. ודרך המדרש הנעלם צלולה. ובשמן אפרסמון בלולה. ובעיקרי ושרשי התורה כלולה. ולרחם על עם בחר לנחלה. ובכאן נכמרו רחמי אב על בני סגולה. ובכאן נתעטר אברהם בעטרת זהב גדולה. וזהו והאלהים נסה אברהם לשם ולתהלה. כמו ארים נסי בהר גבוה ותלולה. והנה זה שמן אפרסמון כקול המולה. לכל מחנה עם רב וקהלה. כי כולם יבינו זה כי בזה קנה אברהם מעלה. ליקח בנו יחידו רצתה נפשו בן הזקונים. ולהר אלהים עלה. בשמחה ובטוב לבב בדרך סלולה. לשוחטו לשם עולה. זאת תורת העולה. היא העולה על כל המעשים ועל כל הנסיונות מעולה. בכתם זהב ואופיר ועל ראשה גולה. הביאי עצה וחקירה ועשי פלילה. ותמצא כי על זה זכו בניו לגאולה. ובשעה שיפתחו לפניו ספרי האף והחמה ויהיו בניו מכעיסין לפניו. ראוי שיזכור איך האב על בנו לא חמל ויכבוש כעסו ויגולו רחמיו על מדותיו. הנה אלה קצות דרכי הפרסום איך בזה קנה אברהם מעלה גדולה בזה הנסיון. והאלהים נסה את אברהם ובזה השמן של אפרסמון מעורבים ריח שמניך טובים גנוזים בסתר החכמה. שכל זה היה לכלול מדת הדין עם רחמים. בענין שלא תוכל להזיק. כי יצחק סוד הפחד והדין. כאומרו בענין ופחד יצחק היה לי. ולולי שגברו רחמי אברהם על פחד יצחק היה משחית העולם. ולכן אמר והאלהים שהוא מדת הדין נסה את אברהם ורוממהו והעלהו לכלול את יצחק עם הרחמים. וזהו שאמרו והאלהים נסה את אברהם לרבות את יצחק. כי ג"כ נתנסה יצחק בהיותו בן שלשים ושבעה שנים. ואם היה רוצה היה בועט באביו הזקן ומשליכו על אחד ההרים. אבל קבל הדבר בשמחה וברצון נפשו נעקד והושם על גבי מזבח להיותו סימן לבניו. שבזכות זה יעקו' השם כל מדות הדין ויכפה אותם ויכבשו רחמיו את כעסו. כדכתיב ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. וזהו ענין נסיון אברהם ועקידת יצחק שעקדו אברהם וקשרו במדת רחמיו כדי שלא יצא להשחית העולם. ולכן יצחק הוא אמצעי בן אברהם. ויעקב רחמים מכאן ורחמים מכאן. בענין שלא יצא לקטרג. וכאן נתבשר ביעקב דכתיב ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. הוא יעקב משולש בזכות החוט המשולש. ולכן בר"ה אנו אומרים ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור. כמו שהוא נעקד ונקשר כן תקשור ותכפה כל מיני מדות הדין. וזהו סוד תקיעה תרועה תקיעה יצחק באמצע. וכן בכאן סוד ויסע ויבא ויט. כנגד אברהם יצחק ויעקב. וזהו סוד ובכן ובכן ובכן. כמו שפירשתי בספר צרור הכסף בהלכות ראש השנה הנה הוא נמצא בפא"ס היא העיר הגדולה. וכל זה ברחמי השם על בניו ונתן לנו עצות טובות. איך נהיה נצולים מכל מיני זעם ועברה. אחר שמדת הדין ודרך המשפט טובה שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו: כ״ב:ת״ו א׳ ויאמר קח נא את בנך. פירושו לפי הדרך הראשון אחר שאתה עתה במעלה וכבוד אני רוצה לראות אם תעמוד בנסיוני ותשוב נשבר ונדכא להשלים מאמרי. ולפי הדרך השני ששגג בבואו בברית עם אבימלך. עתה צריך התיקון מיד. כאומרם תענית חלום אפילו בשבת לפי שהוא על עון מה וצריך התיקון מיד. כי לא תדע מה ילד יום ואם עבר יומו בטל קרבנו. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההיא מיד בעת הגזירה. ושם הארכתי בזה. ולכן אמר בכאן קח נא בעת הזאת מנחתי אשר הובאת לך כופר נפשך. וזה שאמר בשלמה עליו השלום לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. עיין בפירוש רבי לוי בן גרשון בפירוש נביאים ראשונים: כ״ב:ת״ז א׳ ואמר וישכם אברהם. להזדרז למצות בוראו וכבש יצרו. ויחבוש את חמורו יפה אמרו רז"ל מיום שנברא העולם לא היה אדם שחבש חמורו עד שבא אברהם עליו השלום. ויבקע עצי העולה ראויים להעלות על המערכה כמוזכר במסכת תמיד החלו לעלות בגזרין לסדר את המערכה. וכי כל העצים הם כשרים למערכה. אלא כל העצים כשרים חוץ משל גפן ושל זית. אבל באלו רגילים במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן וכו': כ״ב:ת״ח א׳ ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. זהו מראה שכינה כמו וישא עיניו וירא. וכאן נתבשר ביעקב שהוא שלישי לאבות. וזהו וירא את המקום מרחוק הנאמר ביעקב ויפגע במקום. ואחר שראה המקום שהוא מקום השכינה לא רצה שילכו נעריו עמו. לפי שהיו מעם טמא שפתים. ושם העצים על יצחק לראות אם ישאל או ינסה. והוא הבין הדבר ושתק. ואח"כ שאל ואמר הנה האש והעצים שהוא רמז למדת הדין. ואיה השה לשכך החמה ולהעלותו עולה. כמו שנאמר לך והעלהו שם לעולה. ואז השיב אברהם אלהים יראה לו השה לעולה. כדי להסיר מלבו הדברים. אבל כוונת תשובתו היתה אם השם צריך שם יראה לו לעצמו השה שירצה. כי עולה השלימה היא בני. ועם כל זה וילכו שניהם יחדיו. ולהורות על כוונתו של אברהם ולהודיע לכל באי עולם לב יצחק בזה. אמר שבנה בפועל המזבח ועקד את יצחק בנו כאלו היה בן שנה וקבל הדבר בשמחה: כ״ב:תי״ד א׳ וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. בלבב שלם ובנפש חפצה כדי לזכות את בניו. ויפה דקדקו רבותינו ז"ל כי לכך נקרא מאכלת כי מזכות זה אוכלים ישראל. כי השם לקח רצונו ונפשו כאלו עשאו. ולכן אמר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ממה שאתה רוצה. כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת. רבו הפירושים בזה הפסוק. והמחוור שבכולם מה ששמעתי להחכם הכולל רבי יצחק די ליאון ז"ל שהוא כמי שאומר עכשיו יש לי שני ספרים ואינו שולל בזה שלא היה לו ספר כלל אלא שהיה לו אחד בראשונה ועכשיו שקנה אחר יש לו ב'. וכן אמר בכאן עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת. ובזה אינו אומר שעד כאן לא היה יודע שהוא ירא אלהים. ועוד אחרת שלא חשכת את בנך שהיה מחודש עתה אבל לא בידיעתו. ועוד אמר פירוש אחר שלא נתחדש בכאן דבר כלל. כי הכל היה גלוי אצלו קודם הפועל. וזהו עתה קודם הפועל ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת. ולא נתחדש אצלי ידיעה. כל אלו דבריו ז"ל: ב׳ ובפירוש התורה שהנחתי בפורטוגאל בגירוש מצאתי פירוש אחר בפרשיות הראשונות שהיו לי מרבינו נסים ז"ל הביאו בשם רבינו יונה ז"ל וכתבתיו שם ואיני זוכרו בעונותי. ואיני יודע במה נתחבטו גאוני עולם כי דבר ידוע כי ידיעות השם מקפת כל הדברים אבל בעניני האדם אין ידיעתו נרשמת עד שיעשה הדבר בפועל ובסגולה נפלאה. ובידיעה נפלאה לא נדע ערכה. אבל יודעת כל הדברים ומשארת טבע מציאותם לבחירת האדם למאוס ברע ולבחור בטוב. או הפכו ואין אונס כאלו לא היה לו ידיעה כלל ח"ו. וכבר הארכתי בזה למעלה בפרשת בראשית. ולכן אמר השם בכאן עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ולא ירא הבן. אחר שבפועל לא חשכת את בנך ממני כביכול. כי קודם שיעשהו בפועל לא היה חושב שהיה אדם בעולם מורכב מהפכים עפר ואפר שניתן לו בן יחיד לעת זקנתו אחר כמה הבטחות ובשביל שיאמר לו העלהו עולה שירצה לשוחטו. כי מי הוא זה אשר לא הערה למות נפשו וחיתו לשאול יגיע בשביל אהבת בן יחיד. ועכשיו שראה אברהם שונא בנו וקושרו ושוחטו בפועל וזה דבר פלא. וזה שאמרו במדרש הנעלם אברהם אברהם. בתראה שלים קדמאה לא שלים. כי עכשיו אחר הפועל הוא שלם. אבל קודם הפועל לא היה שלם. כי היה בחיריי וראוי להטות אחר דעת רוב בני אדם. ולזה אמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא ירא הבן. אבל עד כאן הייתי חושב שתהיה ירא את בנך יותר ממני. וכשראיתי שלא חשכת בפועל את בנך את יחידך ממני. אני רואה כי בן ואח אין לך בערך כבודי. ולכן המעלה הגדולה שבכל המעלות. הוא ירא אלהים מצד מעלתו וגדולתו. ולא מצד סבה אחרת. ולכן אמר ראשית חכמה יראת ה' ולא יראת דבר אחר. אבל מי שירא בשביל העונש. או בשביל הבנים והעושר אינה יראה אמיתית. ולכן אמרו ששני מיני יראה הראשונה עליונה והשנייה תחתונה וחסרה והראשונה למעלה מאהבת השם. ולכן לא נתבשר בכאן עתה ידעתי כי אוהב ה' אתה. אלא ירא אלהים ולא ירא הבן. אבל לא נוכל לומר שעד כאן לא היה השם יודע שהוא ירא אלהים. כי זה שקר כי יודע היה השם שהיה ירא את ה' בדברים אחרים. אבל ביראת הבן דיבר בכאן כמו שפירשתי. וזהו שאמרו במדרש קהלת יש אחד ואין שני. יש אחד זה הקב"ה שנקרא אחד ואין שני. תכחד חיותו למ"ד שיש שני לו וכ"ש כי בן ואח אין לו. דבר אחר יש אחד זה אברהם דכתיב אחד ואין שני. גם בן ואח אין לו גם בן אין לו בשעה שאמרתי לו קח נא את בנך את יחידך. עשה כמי שאין לו בן. ואח אין לו בשעה שאמרתי לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ע"כ. רמזו למה שאמרתי כי ירא אלהים אתה ולא ירא הבן. שעשה עצמו אכזר כמי שאין לו בן: כ״ב:תי״ז א׳ וישא אברהם את עיניו. להורות שעד כאן השפיל עיניו כי ירא מהביט אל האלהים מרוב ענותנותו. ואחר שהשלים הדיבור נשא עיניו. וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו הוא אילו של יצחק שנברא בע"ש. כי מאותו העת ניתן אותו כח ואותה הכנה להיות עולה תמימה. כמו שניתן בשאר הדברים שנבראו בע"ש. וכאותם הנסים שהתנה עליהם השם מששת ימי בראשית. וכמו ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם וגו'. כי מאותו עת ניתן לו אותו כח לפעול ולעשות רצון בוראו. וזהו וישא אברהם את עיניו במראה השכינה. וירא את האיל מרחוק שנברא ונזדמן שם אחר זמן רב כימי השמים על הארץ. וזהו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך. או וישא אברהם את עיניו אל ההרים מאין יבא עזרי. וירא והנה איל אחר המדבר נאחז בסבך. או יאמר וירא והנה איל אחר שנאחז בסבך בקרניו. לפי שהוא היה בא לקראתו ונאחז בסבכי היער בקרניו. או בקרניו של המנגח עמים בקרניו. הוא שטן הוא מלאך המות שהיה מסבכו ומעכבו בין האילנות לשהותו כדי שישחטהו אברהם. והרמז בזה שאברהם היה מתאוה לשוחטו ולא נשא עיניו מיד עד אחר זמן רב שנאחז בסבך בקרניו. ואז ויקח את האיל ויעלהו לעולה: כ״ב:תי״ח א׳ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ע"ש הנס ה' יראה. כמו שקרא משה שם המזבח ה' נסי. ופי' השם ואמר כנגד ה' אשר יאמר היום בהר ה'. וכנגד יראה אמר יראה. והרמז בזה כי לעולם יהיה שם המקום הזה ה' יראה. בענין שכל העולם יאמרו לכו ונעלה אל הר ה'. ויורנו מדרכיו וזהו ציון ישאלו דרך הנה פניהם. וזהו אשר יאמר היום לכו ונעלה אל הר ה'. כי בהר ה' יראה השגחתו ומדת טובו. ועל זה רמז בתורה שלשה פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' כנגד בהר ה' יראה. וכן רמז ה' יראה אשר יאמר היום. כי לעולם יזכור השם אלו הדברים שעברו ונזכרו בכאן בעקידת יצחק בהר ה' יראה שהוא ירושלם. כי שם יתקבלו התפלות והקרבנות בסבת עולת יצחק ובזכותו. וכן רמז ה' יראה אשר יאמר היום. כי אחר שהלך אברהם ולא שחט את בנו. כל העולם היו מרננים זה אומר בכה וזה אומר בכה. זה אומר בכל הנסיונות עמד אברהם אבל בזה לא עמד. כי זה הבן נכבד מנפשו. ואחרים אומרים המלאך מנעו והשם שלחו וא"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. לזה אמר ה' יראה אשר יאמר היום שאומרים בהר ה' יראה. כי שם נראה אברהם ועשה מודעא ושב לביתו ולא קיים מאמר השם. או ה' יראה אשר יאמר היום בכל העולם. ולהוציא מלבם אלו השקרים בהר ה' יראה שכינתך ויבנו בהמ"ק בכאן בעין שיאמרו שזה המקום נתקדש בעולת יצחק ובקדושתו: כ״ב:תי״ט א׳ ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית. לפי שהפסיק הענין בעשיית העולה ובדברי אברהם. חזר המלאך שנית לדבר אליו. והנראה בזה כי אולי אברהם בכל זאת היה עומד ומשתומם על המראה ואומר בלבו איך פתני יצרי שלא לשחוט את בני. כי מה טעם האמנתי לדברים האחרונים ולא לדברים הראשונים. כי בראשונה נאמר לי והעלהו לעולה ועכשיו אמר לי אל תעש לו מאומה. היה לי להעמיד הדבר על דין תלמוד אוקי חד לגבי חד. ולא היה לי לעשות כדברים האחרונים. לזה בא אליו מלאך ה' שנית. בענין שיהיו תרי לגבי חד ותתיישב דעתו עליו. וזהו ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית. ועוד כי בראשונה אמר והאלהים נסה את אברהם. ובאחרונה אמר מלאך ה'. לזה חזר לומר בי נשבעתי נאם ה'. כי אני אני הוא המדבר הנני והכל מראה השכינה. ואני מבטיחם כי יען אשר עשית את הדבר הזה שהבאת בנך יחידך לעולה. כי בזה היה די לפי איכות הדבר. ועוד ששמת אותו בפועל ולא חשכת את בנך את יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו'. לפי שהעושה פועל כזה לשחוט בנו יחידו כל העולם יתקללו בו ויאמרו שהוא רשע ונבזה. ועוד רעה אחרת שישאר בלא בנים ובלא זרע. ועוד שכל העולם ישנאוהו ויהיו לו לאויבים. כנגד הקללה אמר כי ברך אברכך. וכנגד הזרע שישאר בלא בנים. לזה אמר הרבה ארבה את זרעך. וכנגד האויבים אמר וירש זרעך את שער שונאיו. ולא די זה אלא שיתברכו בזרעך כל גויי הארץ. ואם ברך אברכך והרבה ארבה הכל תוספת טובה על הבנים יהיה כנגד המקללים. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. וכל זה עקב אשר שמעת בקולי. ולא קול בנך. ולא לקול כל העולם. ולא מנעך לבא בדמים שום סבה מהסבות המונעות. אלא לשמוע בקולי בערך מעלתי ולדבקה בי. וישב אברהם אל נעריו. להורות שלא גבה לבו ולא רמו עיניו בדרכי ה'. אלא שחזר כאחד מנעריו בשוה. וזהו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע: כ״ב:תכ״ד א׳ ויהי אחר הדברים האלה. לפי שהיה אברהם מצטער למי יזדווג בנו כמאמרם ז"ל סמך לכאן לידת רבקה בת זוגו לנחמו. וזהו ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא לנחור אחיך. ואמר גם היא להורות שבזכות אברהם נעשה נס לנחור ולמלכה אשתו. כי ידוע כי התורה ספרה לנס לידת יצחק בעבור היות אברהם ושרה זקנים. ואם כן נחור ומלכה היו זקנים כאברהם ושרה או קרוב להם ועכשיו ילדה מלכה בנים לנחור זה נס ופלא כמו באברהם ושרה. וזהו ילדה מלכה גם היא כמו שרה. ואם נאמר שנולדו קודם לכן זמן רב למה לא ספרה אותו התורה. ועוד שיש לנו להודות לקבלת חכמים ז"ל שאמרו שהיתה רבקה קטנה כבת שלש שנים. ולפי שזה היה בדרך נס תמצא באלו התולדות. שהיו שנים עשר בנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל שהיו ליעקב. זה לצד ימין. וזה לצד שמאל. וכמו שהיו בבני יעקב שמנה בני גבירה וארבעה בני שפחה. כן בכאן ילדה מלכה שמונה בנים את עוץ בכורו וגו'. שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה ילדה ארבעה. את טבח וגו'. וכמו שיעקב הוליד לדינה בתו בין הבנים. כן בכאן נאמר ובתואל ילד את רבקה וגומר לבדה. להורות כי כל זה נס גמור. וכנגד התולדות. וכל זה בזכות אברהם ואם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. לזה סמך בכאן זאת הפרשה אחר פרשת העקידה. להודיענו שכל דברי התורה יש בהם סודות גדולים. ואפילו במה שנראה לנו ספורים ואגדות:
אבן עזרא על בראשית פרק-כא
אבן עזרא: {ב} למועד אשר דבר אתו. המלאך ששאל איה שרה אשתך גם שב אליו כי כן אמר לו. ולא הוסיף השם על שם יצחק ולא החליפו כי הוא צוה לקראו כן: {ט} מצחק. כי כן מנהג כל נער ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה: {יא} אודת. כמו דבר: {יד} וחמת מים. כלי ויתכן להיותו מעור או מעץ וכמוהו מספח חמתך. ורבים יתמהו מאבדהם איך גרש בנו גם שלח בן עם אמו ריקם ואיה נדבת לבו והתימה מאלה שיתמהו כי אברהם עשה ככל אשר צוהו ה'. ואלו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה לא שמר מצות השם. והנה באחרונה אחרי מות שרה נתן מתנות לבני ישמעאל: לחם וחמת מים. נתן אל הגר ושם על שכמה ואמר לה קחי אתך בנך וישלחה ויתכן שנתן לה כסף וזהב ולא פי' הכ'. ונתן לחם ומים מה שיספיק לה עד באר שבע כי בגרר היה אברהם. והנה היא הלכה ולא ידעה הדרך ותתע והנה בנה חלה מחסרון המים ואחר שלקחתו בחיקה וראתה שנפשו יוצא בצמא השליכתו: {טו} תחת אחד השיחים. האילנים: {טז} כמטחוי קשת. בדד ישב וטעמו ידוע כהשלחת החץ: {כ} רבה קשת. כמהו השמיעו אל בבל רבים ואם הם שני שרשים כמו שרר ושרה. גם רבה ורבב מגזרת רבה: קשת. שם התאר כמו גנב: הגם הלום. ששם נראה לה המלאך בתחלה בפעם הראשונה: {כג} אם תשקר לי. מהבנין הקל ואין לו אח: נכדי. בן בני: {כט} מה הנה. לשון נקבות: לבדנה. עם ה"א והיא לבדה: {ל} לעדה. כמו לעדות. ודע כי מלת שבועה עקרה שבעה ובמלת או השבע שבועה אפרשנה: {לג} אשל. אילן גם ויטע לאות:
מיני תרגומא על בראשית פרק-כא
מיני תרגומא: ל״ב:תתקל״ג א׳ פרשת וישלח ברש״י גרתי לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר אינך כדאי לשנוא אותי על הברכו׳ שברכני אבי הוה גביר לאחיך לא נתקיימה בי לאשר רגיל על לשונו לשון הזהב של רש״י ז״ל אשר שנה לתלמידיו בלשון קצרה ולא על מגן האריך כאן במקום שהיה לו לקצר. ימצא הקורא נחת רוח ויאמר לאחותי חכמה את ה״ה אחותי ידיה בכל קדושה ויודעת ספרי חכמניות ודורשניות כבנות צלפחד בן חפר מרת קרינדל ז״ל היא האשה אשר הוכיחה בשכלה הזך במופת החותך אם תטול אותיות בי מן תיבת גביר אזי תשאר בידך מלת גר. זה כיוון רש״י באמרו לא נעשיתי וכו׳ אלא גר וכו׳ לא נתקיימה בי: ל״ב:תתקל״ט א׳ קטנתי מכל החסדים ומכל הָאֱמֶת תרגם אונקלוס טַבְוָן צריך ביאור דבכל מקומות תרגם אֱמֶת קְשׁוֹט או קושטא וכן תרגום יונתן הכא ועיין רמב״ן: ל״ב:תתקנ״ד א׳ וַיֵאָבֵק תרגם וְאִשְׁתַּדֵל הרמב״ן האריך קצת לפרשו וסיים או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה כי כל השתדלות החבולה וברור הענין:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-כא
תרגום אונקלוס: {א} וַיְיָ דְּכִיר יָת שָׂרָה כְּמָא דִּי אֲמַר וַעֲבַד יְיָ לְשָׂרָה כְּמָא דִּי מַלִּיל: {ב} וְעַדִּיאַת וִילִידַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם בַּר לְסִיבְתוֹהִי לִזְמַן דִּי מַלִּיל יָתֵהּ יְיָ: {ג} וּקְרָא אַבְרָהָם יָת שׁוּם בְּרֵהּ דְאִתְיְלִיד לֵהּ דִּילִידַת לֵהּ שָׂרָה יִצְחָק: {ד} וּגְזַר אַבְרָהָם יָת יִצְחָק בְּרֵהּ בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין כְּמָא דִּי פַקִּיד יָתֵהּ יְיָ: {ה} וְאַבְרָהָם בַּר מְאָה שְׁנִין כַּד אִתְיְלִיד לֵהּ יָת יִצְחָק בְּרֵהּ: {ו} וַאֲמֶרֶת שָׂרָה חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי: {ז} וַאֲמֶרֶת מָאן מְהֵימָן דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם קַיָּם דְּתוֹנִיק בְּנִין שָׂרָה אֲרֵי יְלֵידִית בַּר לְסִיבְתוֹהִי: {ח} וּרְבָא רַבְיָא וְאִתְחֲסִיל וַעֲבַד אַבְרָהָם מִשְׁתְּיָא רַבָּא בְּיוֹמָא דְּאִתְחֲסִיל יָת יִצְחָק: {ט} וַחֲזַת שָׂרָה יָת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִּילִידַת לְאַבְרָהָם מְחָיִיךְ: {י} וַאֲמֶרֶת לְאַבְרָהָם תָּרֵךְ אַמְתָא הָדָא וְיָת בְּרַהּ אֲרֵי לָא יֵרַת בַּר אַמְתָא הָדָא עִם בְּרִי עִם יִצְחָק: {יא} וּבְאֵישׁ פִּתְגָּמָא לַחֲדָא בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל עֵיסַק בְּרֵהּ: {יב} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָא יַבְאֵשׁ בְּעֵינָיךְ עַל עוּלֵימָא וְעַל אַמְתָךְ כֹּל דִּי תֵימַר לָךְ שָׂרָה קַבֵּל מִנַּהּ אֲרֵי בְיִצְחָק יִתְקְרוּן לָךְ בְּנִין: {יג} וְאַף יָת בַּר אַמְתָא לְעַם אֲשַׁוִּנֵּהּ אֲרֵי בְנָךְ הוּא: {יד} וְאַקְדֵּים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְרָקְבָּא דְמַיָּא וִיהַב לְהָּגָר שַׁוֵי עַל כַּתְפַּהּ וְיָת רַבְיָא וְשַׁלְחַהּ וַאֲזָלַת וְתָעַת בְּמַדְבְּרָא (נ"א בְּמַדְבֵּר) בְּאֵר שָׁבַע: {טו} וּשְׁלִימוּ מַיָּא מִן רָקְבָּא וּרְמַת יָת רַבְיָא תְּחוֹת חַד מִן אִילָנַיָּא: {טז} וַאֲזָלַת וִיתִיבַת לַהּ מִקֳּבֵל אַרְחֵיקַת (נ"י אַרְחִיק) כְּמֵיגַד קַשְׁתָּא אֲרֵי אֲמֶרֶת לָא אֶחֱזֵי בְּמוֹתָא דְרַבְיָא וִיתִיבַת מִקֳּבֵל וַאֲרֵימַת יָת קָלַהּ וּבְכָת: {יז} וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא וּקְרָא מַלְאֲכָא דַּיְיָ לְהָגָר מִן שְׁמַיָּא וַאֲמַר לַהּ מָה לָיךְ הָגָר לָא תִדְחֲלִי אֲרֵי שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יָת קָלֵהּ דְּרַבְיָא בַּאֲתַר דְּהוּא תַמָּן: {יח} קוּמִי טוּלִי יָת רַבְיָא וְאַתְקִיפִי יָת יְדֵךְ בֵּהּ אֲרֵי לְעַם סַגִּי אֲשַׁוִּנֵּהּ: {יט} וּגְלָא יְיָ יָת עֵינָהַהּ וַחֲזַת בֵּירָא דְמַיָּא וַאֲזָלַת וּמְלַת יָת רָקְבָּא מַיָּא וְאַשְׁקִיאַת יָת רַבְיָא: {כ} וַהֲוָה מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדֵהּ דְּרַבְיָא וּרְבָא וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא וַהֲוָה רָבֵי קַשְׁתָּא: {כא} וִיתֵב בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן וּנְסִיבַת לֵהּ אִמֵּהּ אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: [פ] {כב} וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהִיא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימָר מֵימְרָא דַּיְיָ בְּסַעְדָּךְ בְּכֹל דִּי אַתְּ עָבֵד: {כג} וּכְעַן קַיֵּם לִי בְּמֵימְרָא דַּיְיָ הָכָא דְּלָא תְשַׁקַּר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי כְּטִיבוֹתָא דִּי עֲבָדִית עִמָּךְ תַּעְבֵּד עִמִּי וְעִם אַרְעָא דְאִתּוֹתַבְתָּא בַהּ: {כד} וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲנָא אֲקַיֵּם: {כה} וְאוֹכַח אַבְרָהָם יָת אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָּא דִּי אֲנִּיסוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: {כו} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לָא יְדָעִית מָאן עֲבַד יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין וְאַף אַתְּ לָא חַוֵּיתָ לִּי וְאַף אֲנָא לָא שְׁמָעִית אֱלָּהֵין יוֹמָא דֵין: {כז} וּדְבַר אַבְרָהָם עָאן וְתוֹרִין וִיהַב לַאֲבִימֶלֶךְ וּגְזָרוּ תַרְוֵיהוֹן קְיָם: {כח} וַאֲקִים אַבְרָהָם יָת שְׁבַע חוּרְפַן דְּעָאן בִּלְחוֹדֵיהֶן: {כט} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה אִנּוּן שְׁבַע חוּרְפַן אִלֵּין דַּאֲקֵמְתָּא בִּלְחוֹדֵיהֶן: {ל} וַאֲמַר אֲרֵי יָת שְׁבַע חוּרְפַן תְּקַבֵּל מִן יְדִי בְּדִיל דִּתְהֵי לִי לְסַהֲדוּ אֲרֵי חֲפָרִית יָת בֵּירָא הָדָא: {לא} עַל כֵּן קְרָא לְאַתְרָא הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי תַמָּן קַיָּמוּ תַּרְוֵיהוֹן: {לב} וּגְזָרוּ קְיָם בִּבְאֵר שָׁבַע וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל רַב חֵילֵהּ וְתָבוּ לְאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי: {לג} וּנְצִיב נִצְבָּא (נ"י אִילָנָא) בִּבְאֵר שָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בִּשְׁמָא דַּיְיָ אֱלָהָא דְעַלְמָא: {לד} וְאִתּוֹתָב אַבְרָהָם בְּאַרַע פְּלִשְׁתָּאֵי יוֹמִין סַגִּיאִין: [פ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-כא
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַיְיָ דְכִיר יַת שָרָה הֵיכְמָא דְאָמַר לֵיהּ וְעָבַד יְיָ לְשָרָה נִיסָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל לְאַבְרָהָם בִּצְלוֹתֵיהּ עַל אֲבִימֶלֶךְ: {ב} וְאִיתְעַבָּרַת וִילֵידַת שָרָה לְאַבְרָהָם בַּר דְדָמֵי לֵיהּ לְסֵיבְתוּ לְזִימְנָא דְמַלֵיל יָתֵיהּ יְיָ: {ג} וּקְרָא אַבְרָהָם יַת שׁוּם בְּרֵיהּ דִתְלִיד לֵיהּ דִילֵידַת לֵיהּ שָרָה יִצְחָק: {ד} וּגְזַר אַבְרָהָם יַת יִצְחָק בְּרֵיהּ בַּר תְּמַנְיָא יוֹמִין כְּמָה דְפַקֵיד יָתֵיהּ יְיָ: {ה} וְאַבְרָהָם בַּר מְאָה שְנִין כַּד אִתְיְלִיד לֵיהּ יַת יִצְחָק בְּרֵיהּ: {ו} וַאֲמָרַת שָרָה תֵּימָהָא עָבַד לִי יְיָ כָּל דִשָּׁמַע יִתְמַהּ עָלַי: {ז} וַאֲמָרַת מַה מְהֵימָן מְבַשְרָא דִבְשַר לְאַבְרָהָם וְאָמַר עֲתִידָה דְתוֹנִיק בְּנִין שָרָה אֲרוּם יְלֵידַת לֵיהּ בַּר לְאִישׁוֹן סֵיבוּתֵיהּ: {ח} וּרְבָא טַלְיָא וְאִתְחַסִין וְעָבַד אַבְרָהָם מִשְׁתַּיָא רַבָּא בְּיוֹמָא דְאַחְסִין יַת יִצְחָק: {ט} וַחֲמַת שָרָה יַת בְּרָא דְהָגָר מִצְרֵיתָא דִילֵידַת לְאַבְרָהָם מְגַחֵךְ לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וְגָחִין לַיְיָ: {י} וַאֲמָרַת לְאַבְרָהָם טְרוֹד יַת אַמְתָא הָדָא וְיַת בְּרָהּ אֲרוּם לֵית אֶוְושַׁר לְמֵירוּת בַּר אַמְתָא הָדָא עִם בְּרִי וְיִגַח קְרָבָא עִם יִצְחָק יא וּבְאֵישׁ פִּתְגָמָא לַחֲדָא בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל עֵיסַק יִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ דְיִפְלַח לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה: {יב} וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם לָא יַבְאִישׁ בְּעֵינָךְ עַל טַלְיָא דִי נְפַק מִתַּרְבּוּתָךְ וְעַל אַמְתָךְ דְאַנְתְּ מְתָרֵךְ כָּל דְתֵימַר לָךְ שָרָה קַבֵּיל מִנָהּ דִנְבִיאֲתָא הִיא אֲרוּם בְּיִצְחָק יִתְקְרוּן לָךְ בְּנִין וְדֵין בַּר אַמְתָא לָא מִתְיַחֵס בַּתְרָךְ: {יג} וְאוֹף יַת בַּר אַמְתָא לְעַם לִיסְטִים אֲשַׁוִינֵיהּ אֲרוּם בְּרָךְ הוּא: {יד} וְאַקְדִים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וּנְסִיב לַחֲמָא וְקִרְוָוא דְמַיָא וִיהַב לְהָגָר שַׁוִי עַל כַּתְפָהּ וְקָשַׁר לָהּ בְּמוֹתְנָהָא לְאוֹדוֹעֵי דְאַמְתָא הִיא וְיַת רִיבָא וּפַטְרָהּ בְגִיטָא וְאָזְלַת וְטָעַת מִן אָרְחָא לְמַדְבְּרָא דִסְמִיךְ לְבֵירָא דְשָׁבַע: {טו} וַהֲווֹ כֵּיוַן דְמָטוּ לְפִיתְחָא דְמַדְבְּרָא אִדְכְּרוּ לְמִטְעֵי בָּתַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וְלָקָה יִשְׁמָעֵאל בְּאֵישָׁא צְמִירְתָּא וּשְׁתִי כָּל מַיָא עַד דִי שְׁלִימוּ כָּל מַיָא מִן קִרְוָא וְאִתְחֲרִיךְ וְאִתְקְלִישׁ בִּשְרֵיהּ וְסוֹבְרָתֵיהּ וְאִשְׁתַּלְהִיאַת וּקְרָא לִדְחַלְתָּא דְאִיבָּא וְלָא עָנָא יָתָהּ וּמִן יַד טַלְקַת יַת רִיבָא תְּחוֹת חַד מִן אִלָנַיָא: {טז} וְאָזְלַת וִיתֵיבַת לָהּ לִסְטַר חַד וְטַלְקַת יַת פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה אַרְחִיקַת מִן בְּרָהּ כְּשִׁיעוּר מֵיגַד בְּקַשְׁתָּא אֲרוּם אָמְרַת לֵית אֲנָא יָכְלָא לְמֵיחֲמֵי בְּמוֹתָא דְטַלְיָא וִיתֵבַת מִקְבֵיל בְּרָהּ וַאֲרֵימַת יַת קָלָהּ וּבְכָת: {יז} וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יַת קָלֵיהּ דְטַלְיָא בְּגִין זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם וּקְרָא מַלְאָכָא דַיְיָ לְהָגָר מִן שְׁמַיָא וַאֲמַר לָהּ מַה לִיךְ הָגָר לָא תַּסְתִּיפִין אֲרוּם שְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ יַת קָלֵיהּ דְטַלְיָא וְלָא דָן יָתֵיהּ לְפוּם עוֹבְדוֹי בִּשַׁיָא דְהוּא עָתִיד לְמֶעֱבַד אֱלָהֵין בְּגִין זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם חַס עִילוֹי בַּאֲתַר דְהוּא תַּמָן: {יח} אִזְדְקִיפִי טוּלִי יַת טַלְיָא וְאִתְקִיפִי יַת יְדִיךְ בֵּיהּ אֲרוּם לְעַם רַב אֲשֵׁוִינֵיהּ: {יט} וְגַלֵי יְיָ יַת עֵינָהָא וְאִתְגְלֵי לָהּ בֵּרָא דְמַיָא וְאָזְלַת וּמְלַת יַת קִרְוָא מַיָא וְאַשְׁקִיַית יַת טַלְיָיא: {כ} וַהֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדֵיהּ דְטַלְיָא וּרְבָא וְיָתִיב בְּמַדְבְּרָא וַהֲוָה יַלִיף רַבֵּי קַשְׁוָותָא: {כא} וְיָתִיב בְּמַדְבְּרָא דְפָּארָן וּנְסֵיב אִתְּתָא יַת עֲדִישָׁא וְתֵרְכָהּ וּנְסִיבַת לֵיהּ אִמֵיהּ יַת פְּטִימָא אִתְּתָא מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם: {כב} וַהֲוָה בְּעִדָנָא הַהוּא וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכוֹל רַב חֵילֵיהּ לְאַבְרָהָם לְמֵימַר מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדָךְ בְּכָל מַה דְאַנְתְּ עָבִיד: {כג} וּכְעַן קְיַים לִי בְּמֵימְרָא דַיְיָ הָכָא אִין תִּשְׁקַר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי כְּטֵיבוּתָא דְעָבְדִית עִמָךְ תַּעֲבֵיד עִמִי וְעִם אַרְעָא דְדַרְתָּא בָּהּ: {כד} וַאֲמַר אַבְרָהָם אֲנָא אֲקַיֵים: {כה} וְאִתְוַוכַּח אַבְרָהָם עִם אֲבִימֶלֶךְ עַל עֵיסַק בֵּירָא דְמַיָא דְאָנְסוּ לֵיהּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: {כו} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לָא יָדַעְנָא מַן הוּא דְעָבַד יַת פִּתְגָמָא הָדֵין וְאוּף אַנְתְּ לָא חֲוַות לִי וְאוּף אֲנָא לָא שָׁמַעֲנָא מִן חוֹרָנִין אֱלָהֵין יוֹמָא דֵין מִנָךְ: {כז} וּדְבַר אַבְרָהָם עָאן וְתוֹרִין וִיהַב לַאֲבִימֶלֶךְ וּגְזָרוּ תַּרְוֵיהוֹן קְיָם: {כח} וְאָקִים אַבְרָהָם יַת שְׁבַע חוּרְפַן בִּלְחוֹדֵיהֶן וְאַפְרְשִׁינוּן מִן תּוֹרֵי: {כט} וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם מָה הִינוּן שְׁבַע חוּרְפַן הָאִלֵין דַאֲקֵמְתָּא בִּלְחוֹדֵיהוֹן: {ל} וַאֲמַר אֲרוּם יַת שְׁבַע חוּרְפַן תְּקַבֵּל מִן יְדִי מִן בִּגְלַל דְתֶהֱוֵי לִי לְסַהֲדוּ אֲרוּם חֲפָרִית יַת בֵּירָא הָדָא: {לא} בְּגִין כֵּן קָרָא לְבֵירָא הַהוּא בֵּירָא דְשֶׁבַע חוּרְפַן אֲרוּם תַּמָן קִיְימוּ תַּרְוֵיהוֹן: {לב} וּגְזָרוּ קְיָים בְּבֵרָא דְשֶׁבַע חוּרְפַן וְקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכוֹל רַב חֵילֵיהּ וְתָבוּ לְאַרַע פְּלִישְׁתָּאֵי: {לג} וּנְצִיב פַּרְדֵסָא בְּבֵרָא דְשֶׁבַע חוּרְפַן וְאַתְקִין בְּגַוֵיהּ מֵיכְלָא וּמַשְׁקַיָא לַעֲבּוּרַיָא וְלִתְאוּבַיָא וַהֲוָה מַכְרִיז עֲלֵיהוֹן תַּמָן אוֹדוּ וְהֵמִינוּ בְּשֵׁם מֵימְרָא דַיְיָ אֳלָהָא עַלְמָא:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-כא
תרגום ירושלמי: א׳ וַעֲבַד יְיָ נִיסִין לְשָרָה הֵיךְ דְמַלֵיל: ז׳ וַאֲמָרַת מַה הֲוָות בִּשְרָא דִבְשַר לְרִבּוֹנִי לְאַבְרָהָם מִן שֵׁירוּיָהּ וַאֲמַר עֲתִידָה הִיא לְמִנְקָה אֲרֵי יְלִידִית בַר לְסִבְתּוֹהִי: ט׳ וַחֲמַת שָרָה יַת בַּר הָגָר מִצְרֵיתָא דִילֵידַת לְאַבְרָהָם עֲבַד עוֹבָדִין בִּישִׁין דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעַבְּדָא מְגַחֵךְ בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה: ט״ו וּשְׁלִימוּ מַיָא מִן קַרְנַת וְטַלְקַת יַת טַלְיָא: ל״ג וּנְצִיב אַבְרָהָם פַּרְדֵס בִּבְאֵר שָׁבַע וְאַתְקֵן בְּגַוֵיהּ מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה וְלִתְחוּמַיָא וַהֲוֹו אָכְלִין וְשַׁתְיָין וַהֲוֹו בַּעֲיָין לְמִתַּן לֵיהּ טִימֵי דִי אֲכָלוּ וּשְׁתוּ וְלָא צָבֵי לִמְקַבְּלָה מִנְהוֹן וַהֲוָה אָמַר לְהוֹן אֲבוּנָן אַבְרָהָם מִן מַה דְאָמַר וַהֲוָה עַלְמָא בְּמֵימְרֵיהּ צְלוֹן קֳדָם אֲבוּכוּן דְבִשְׁמַיָא דְמִן דִידֵיה אֲכַלְתּוּן וּשְׁתִיתְהוֹן וְלָא הֲוֹו זַעְיָן מִן אַתְרֵיהוֹן עַד זְמַן דַהֲוָה מְגַיֵיר יַתְהוֹן וּמָלִיף יַתְהוֹן אוֹרְחָא דְעַלְמָא וְאוֹדִי וְצַלִי תַּמָן אַבְרָהָם בְּשֵׁם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא דְעַלְמָא:
רלב"ג על בראשית פרק-כא
רלב"ג: כ״ו:צ״ט א׳ ויהי רעב בארץ עד ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו וגו'. ב׳ ספר שכבר היה הרעב בימי יצחק וזה היה סבה אל שיצא יצחק מארץ כנען והלך לגרר כי לא היה יוצא מארץ כנען אם לא לסבה חזקה כמו העניין באברהם אביו והנה אחשוב שכבר זכר בכאן הרעב שהיה בימי אברהם לאחר משתי סבות האחת הוא להודיע כי מעת הכנס אברהם לארץ כנען לא היה שם רעב כי אם באלו השתי שנים אם מפני שהיתה הארץ מושגחת בעבורם או מפני חשיבות הארץ ההיא כמו שאמר תמיד עיני יי' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה או היה זה להודיע כי הרעב היה כבד מאד עד שלא היה רעב כמוהו מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם שסופר שהיה כבד מאד ולזה הוכרח יצחק לצאת מהארץ ההוא והלך אל אבימלך מלך פלשתים גררה לפי שכבר נראה אליו השם יתעלה בהיותו בארץ כנען ואמר אליו אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך. וכבר נתבאר זה בסוף הספור שהארץ ההיא היא גרר ולזה ישב יצחק בגרר. ולזאת הסבה בעינה הלך יצחק בגרר כי הוא המקום אשר אמר לו השם יתעלה שישכון בו ואם לא פורש וכן מה שאמר השם יתעלה לאברהם אל הארץ אשר אראך היא ארץ כנען ואם לא פורש ולזה ספר שכבר יצאו אברם ולוט מארצם ללכת ארצה כנען ויבאו שם. והנה צוהו השם יתעלה שלא ירד מצרים לאחת משתי סבות או לשתיהם יחד. האחת היא לרוע מנהגם שהוא יותר מגונה מאד ממנהג פלשתים כמו שהתבאר קודם זה. ואולם ארץ כנען עם שהיא נבחרת מצד עצמותה להדבק בה השפע האלהי הנה היה רוע מנהגם למטה מרוע מנהג מצרי' והפלשתים כמו שקדם. והשנית לרוע מנהג הארץ ההיא בעצמותה עם שהיא בלתי נכונה שידבק בה לאדם השפע האלהי כמו העניין בארץ כנען ר"ל שאף על פי שהיה מנהג הארץ ההיא פחות הנה היתה הארץ ההיא בעצמותה נבחרת אל שידבק בה השפע האלהי. והשנית לרחיק העבדות והענוי מזרעו לפי מה שאפשר וזה כי כבר נודע להשם יתעלה ששם ישתעבדו ויענו זרע אברהם ולזה הרחיקו לרדת מצרים. והנה אמר אליו השם יתעלה גור בארץ הזאת והיא גרר כמו שקדם והיה עמך ואברכך לפי שזאת הארץ גם כן היא נכונה שידבק בה השפע האלהי כמו שקדם ואהיה עמך ואברכך ותהיה מושגח ממני בהיותך שם כי לך ולזרעך אני נותן כל הארצות האלה ואקיים השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. ואולם זה יהיה אחר שארבה זרעך ככוכבי השמים ואז אתן לזרעך כל אלו הארצות ויהיה זרעך באופן מהשלמות והטוב שיתברכו בהם כל גויי הארץ. וזה אמנם יהיה ממני בעבור השגחתי על אברהם ששמע בקולי ושמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי ר"ל שלא נטה ימין ושמאל מכל אשר צוהו הש' ית' ואפשר שעם זה שרמז בזה שמנהגו היה ללכת בדרכו השם יתעלה כפי היכולת באמרו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. והנה זאת ההשגחה הית' לזרע יצחק בעבר אברהם כי יצחק עם היותו שלם מאד לא היה באופן מן השלמות אל שתדבק בו ההשגחה הזאת הנפלאה. ומזה המקום יתבאר כי השגחה אשר תהיה מהש"י לדבקים בו אפשר בה שתמשך לבניהם אחריהם. והנה העניין בזה כמו העניין בהשגחה המינית אשר תהיה לאדם מפאת מערכת הכוכבים ר"ל שכבר תמשך ממנה הצלחה לזרע האיש המצליח אחריו ואפשר שתמשך בזה זמן ארוך וזה כולו ממה שבארנוהו בספ' מ"י והנה עשה יצחק מה שצוהו השם יתע' וישב בגרר וישאלו אנשי המקום לאשתו מה היא לו ויאמר אחותי היא פן יהרגוהו אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא. ויהי כי ארכו לו שם הימים ונתישב שם וראה שלא השתדלו לקחת אשתו התישב דעתו שם ועמד עם אשתו כמשפט כל איש עם אשתו עד שכבר ראה אבימלך בעד החלון היות יצחק מהתל ומצחק עם אשתו עם שכבר היה לו עמה מהקרוב והרמיזות והקריצות מה שלא יתכן שיהיה לאדם עם אחותו והכיר בזה אבימלך כי אשתו היא ובנהו על אמרו שהיא אחותו והתנצל יצחק ואמר שכבר עשה זה ליראתו שמא ימיתוהו כדי שיוכלו לקחת אשתו בהיתר ויאמר לו אבימלך מה זאת עשית לנו כמעט שכבר אחד העם עם אשתך המיוחד שבעם והו' אבימלך והבאת עלינו אשם וזה כי בחטא המלך אפשר שיזוקו העם כמו שאמ' כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה. ויצו אבימלך את כל העם ביום ההוא כל הנוגע באיש הזה להזיקו ובאשתו מות יומת וזה היה סבה שנתיישבו שם יצחק וזרע בארץ ההיא ומצא בשנה ההיא שהיתה שנת רעבון ומצא מאחד שזרע מאה וזה ממה שיורה על רוב הצלחתו והשגחת השם בו. וברכהו השם יתעלה וגדל מאד בקנייניו ויהי לו מקנה צאן ובקר ועבודה רבה ומרוב הצלחתו קנאו בו פלשתים והכעיסוהו במה שעשו כנגדו וזה שהם סתמו כל הבארות אשר חפרו עבדי אביו שהיו שותים מהם המקנה למען יסור משם עד שאבימלך בעצמו צוהו שיצא מארצו ואז הלך משם יצחק וחנה בנחל גרר ואחר צאתו משם שב וחפר בארות אשר סתמום פלשתים להכעיסו וקרא להם שמות כשמות אשר קרא להם אביו. והנה חפרו עבדי יצחק בנחל ומצאו שם באר מים חיים ורבו עליה רועי גרר עם רועי יצחק ולזאת הסבה קרא יצחק שם הבאר עשק וחפרו גם כן באר אחרת ורבו גם עליה רועי גרר וקראו שמה רחובות. ואמר כי עתה הרחיב יי' לנו ופרינו מהצרים המצרים לנו וזה לאות שכבר יצליחו מעשינו בארץ. והנה נסתלק משם ובא לבאר שבע ונראה אליו השם יתעלה בלילה ההוא שבא שם ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא מההתנגדות שמצאת שיהיו ענייניך ברע כי השגחתי תדבק בך וברכתיך והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי רוצה לומר שמצד אברהם תדבק בך ההשגחה יותר עצומה מההשגחה הראויה להיות לך מצדך וכראות יצחק ששם דבק בו השפע האלהי בנה שם מזבח כדי שתהיה לו הנבואה מתמדת שם כמו שהתבאר כמה שקדם. וכבר הורה על עוצם השגחת הש' יתע' על יצחק שכבר השתדל אבימלך להשלים עם יצחק ולכרות ברית עמו והלך אליו עם איש אחד שמו אחזה שהיה מרעהו ופיכול שהיה שר צבאו ונפלה יצחק על בואם עליו ואמר מדוע באתם אליו אתם שנאתם אותי וגרשתם אותי מאתכם ויאמרו אליו ראה ראינו הצלחתך ונאמר תהי נא אלה בינותינו שלא יזיק אחד ממנו לחבירו ונכרות ברית עמך שלא תעשה עמנו רעה כמו שלא הזקנו לך בהיותך בארצנו אבל עשינו עמך טוב וכאשר שלחנוך לא הזקנו לך לא בגופך ולא בקנייניך אבל שלחנוך ולא הגיע לך רע ביציאתך מארצנו כי כבר נמשכה לך ההצלחה במקום אשר באת אליו. והנה עשה להם יצחק משתה ויאכלו וישתו ולנו שם הלילה וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו כמו ששאלו ליצחק וילכו מאתו בשלום. ויהי ביום ההוא באו עבדי יצחק והגידו לו שחפרו באר אחר ומצאו מים והנה קרא יצחק שם הבאר ההוא שבעה מצד השבועה אשר נשבעו שם שניהם ולהורו' על רבוי המים הנובעים ממנו כאלו תאמר שכבר יצאו מהבאר ההוא מהמים כמו שיצאו מבארות רבים וזאת היתה אחת מהסבות להיות שם העיר באר שבע כמו שנתפרסם בעת מתן תורה. עוד ספר שכאשר היה עשו בן ארבעים שנה לקח לו שתי נשים מבנו' חת בזולת עצת אביו ואמו והן לרוע מנהגן היו מכעיסות תמיד יצחק ורבקה. והתועלות המגיעות מזה הספור הם אלו: ג׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיתרשל מבקשת הטרף ואף על פי שהוא באופן מהשלמות שתדבק בו ההשגחה האלהית הלא תראה שיצחק עם היותו נביא התעורר בבא הרעב בארצו ללכת באשר ימצא לחם חקו עם ידיעתו שהארץ ההיא היא ארץ נבחרת אל שדיבק לו בה השפע האלהי: ד׳ התועלת השני הוא בדעות. והוא להודיע שהשגחת הש' ית' תהיה באדם לפי מדרגת שלמו' שכלו ולזה אמר השם יתע' ליצחק שיגור בארץ הנבחרת המוכנת אל שידבק לו בה השפע האלהי. וזה יהיה סבה שיהיה ה' יתע' עמו ויברכהו ויברך זרעו: ה׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם לסמוך על הנס ואף על פי שהוא דבק בשם ית' באופן שתדבק בו ההשגחה האלהית ולזה תמצא כי כאשר הוכרח יצחק ללכת בארץ השטופים בזמה ונתירא שלא יהרגוהו על דבר אשתו כי טובת מראה היא אמר על אשתו שהיא חותו כמו שעשה אברהם משרה: ו׳ התועלת הרביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיראה מהקירוב לאשתו בדרך שתדבק אהבתה בו כי בזה ישלם תקון הבית ובזה יהיה הזרע שיצא לו ממנ' יותר נבחר ולזאת הסבה בא הספור שכבר היה יצחק מצחק את רבקה אשתו: ז׳ התועלת החמישי הוא לפרסם שהשם יתעלה משגיח בדבקים בו בכל עניניהם עד שכבר הגיע מן ברכת הש' ית' ליצחק שכבר מצא בארץ ההיא שהיתה רזה ובשנה ההיא שהיתה שנת רעבון מאחד ממה שזרע מאה. והנה מדד זה יצחק לפרסם עוצם אהבת השם יתעלה לדבקים בו ורבותינו ז"ל אמרו שאומד זה למעשר היה לפי שכבר הקשה להם מדוע מדד יצחק תבואתו כי אין הברכה מצויה בדבר המדוד. ולזה אמרו שכבר הוכרח למדוד לתת מעשר לשם יתעלה כמו שמצאנו באברהם שנתן מעשר למלכי צדק. וכבר התבאר בעניין המעשר שאין ראוי להרבו' בשעורו ולא לגרוע ממנו כי בזה הפסד הכונה אשר בעבודה היה כי הוא להעיד על מציאות הש' יתעלה שהוא עשירי מעולם המלאכים כשנמנה הראשיים לבד ממניעי הככבי' והם שבעה לשבעה כוכבי לכת והשמיני לגלגל הככבים הקיימים והתשיעי השכל הפועל אשר הוא שופע מאלו כלם כמו שביארנו בראשון ובחמישי מספר מלחמות השם והעליון על אלו כלם הוא השם יתעלה ולזה גם כן אמרו ממעשרו' המרבה מעשרותיו פירותיו מתוקנים ומעשרותיו טבלים הממעט במעשרותיו מעשרותיו מתוקנים ופירותיו טבלים: ח׳ התועלת הששי הוא במדות. והוא להודיע מה שראוי שיהיה לאדם מהסבל לכבוד השם יתעלה למלאת מצותו וזה כי הנה יצחק מפני שצוהו השם יתעלה שיגור בגרר סבל שיהיו מכעיסים אותו פלשתים בכל עוז ולא יצא משם עד שהכריחו המלך לצאת: ט׳ התועלת השביעי הוא לפרסם מעלת האבו' עד שכבר התעורר אבימלך עם היותו מלך לבא אליו להשלים עמו מצד ראותו דבקות השגחת השם יתעלה בו: י׳ התועלת השמיני הוא במדות. והוא שאין ראוי למי שיבקש שלום מאחר שיבא אליו בחיל כבד וביד חזקה כי כמו זה השלום לא יהיה אלא מחמת יראה ולא יהיה מלב ומנפש וזה הוא הפך המכוון בשלום. ולזה תמצא כי אבימלך עם היותו מלך לא הביא עמו כי אם שני אנשים בבואו לבקש שלום מיצחק והם אחזה ופיכול שר צבאו עם שבזה היה מהמוסר שלא יכבד על יצחק בבאם לאכול ולשתות עמו: י״א התועלת התשיעי הוא במדות. הוא שאין ראוי לאדם שיהיה אחד בפה ואחד בלב הלא תראה כי יצחק לא החניף אבימלך בבאו אליו אבל הוכיחו על באו אליו והוא שנו ושלחו מעמו: י״ב התועלת העשירי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיבקש מההטבה לאוהבו כי אם במדה שמדד לו. ולזה לא בקש אבימלך מיצחק אלא שלא יעשה לו רעה כמו שלא עשה לו: י״ג התועלת האח' עשר לפרסם החסרון שהיה בנשי עשו כי בזה התפרסם יותר סבת החלוף הנפלא שהיה בין שרע עשו לזרע יעקב עם היותם אחים וזה שכבר התפרסם החלוף הנפלא שהיה בין יעקב לעשו וכאשר היה גם כן חלוף נפלא בין נשי עשו לנשי יעקב לא יקשה לתת הסבה בהיות זרע עשו בתכלית מן החסרון וזרע יעקב בתכלית השלמות:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il