{א}  שביעי  וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִֽים: {ב} וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָֽׁם: {ג} וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר: {ד} וַיֹּֽאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַֽעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָֽרֶץ: {ה} וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָֽאָדָֽם: {ו} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַֽחִלָּם לַֽעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹֽא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָֽזְמוּ לַֽעֲשֽׂוֹת: {ז} הָבָה נֵֽרְדָה וְנָֽבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵֽהוּ: {ח} וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַֽיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִֽיר: {ט} עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָֽרֶץ: (פ) {י} אֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּֽוּל: {יא} וַֽיְחִי שֵׁם אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {יב} וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָֽׁלַח: {יג} וַֽיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {יד} וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵֽבֶר: {טו} וַֽיְחִי שֶׁלַח אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {טז} וַֽיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּֽלֶג: {יז} וַֽיְחִי עֵבֶר אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {יח} וַֽיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעֽוּ: {יט} וַֽיְחִי פֶלֶג אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {כ} וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרֽוּג: {כא} וַיְחִי רְעוּ אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {כב} וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחֽוֹר: {כג} וַיְחִי שְׂרוּג אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {כד} וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּֽרַח: {כה} וַֽיְחִי נָחוֹר אַֽחֲרֵי הֽוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַֽׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנֽוֹת: (ס) {כו} וַֽיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָֽן: {כז} וְאֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לֽוֹט: {כח} וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מֽוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּֽים: {כט}  מפטיר  וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵֽשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵֽשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִֽי מִלְכָּה וַֽאֲבִי יִסְכָּֽה: {ל} וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָֽד: {לא} וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָֽׁם: {לב} וַיִּֽהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָֽן: (פפפ)
רש"י על בראשית פרק-יא
רש"י: {א} שפה אחת. לשון ג הקודש: ודברים אחדים. באו בעצה אחת ואמרו, לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר, על יחידו ד של עולם. דבר אחר ודברים אחדים, (ס"א דברים חדים) אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות. (ב"ר לח, ו.): {ב} בנסעם מקדם. שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום ה להחזיק את כלם, ולא מצאו אלא שנער: {ג} איש אל רעהו. אומה לאומה, ו מצרים לכוש, וכוש לפוט, ופוט לכנען: הבה. הזמינו עצמכם. כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה או לעצה או למשא. הבה הזמינו אפרקליי"ר בלעז (בערייטען צוריכטען): לבנים. שאין אבנים בבבל שהיא בקעה: ונשרפה לשרפה. כך עושין הלבנים שקורים טוול"ש (ציגעל דאכשטיינע) שורפים אותם בכבשן: לחמר. לטוח הקיר: {ד} פן נפוץ. שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו ז מכאן: {ה} וירד ה' לראות. לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים, שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (פ' נח יח.): בני האדם. אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון, שכפה את הטובה ואמר האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול: {ו} הן עם אחד. כל טובה זו יש עמהן שעם אחד הם ושפה אחת לכולן, ודבר זה החלו לעשות: החלם. כמו אמרם עשותם, ח להתחיל הם לעשות: לא יבצר מהם וגו' לעשות. ט בתמיה. יבצר לשון מניעה כתרגומו, ודומה לו יבצור רוח נגידים (תהלים עו, יג.): {ז} הבה נרדה. בבית דינו נמלך מענותנותו יתירה: הבה. מדה כנגד מדה, אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר י הבה נרדה: ונבלה. ונבלבל נו"ן משמש בלשון רבים, וה"א אחרונה יתירה, כ כה"א של נרדה לא ישמעו. זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ל ופוצע את מוחו: {ח} ויפץ ה' אותם משם. בעולם הזה, מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם, הוא שאמר שלמה מגורת רשע היא תבואנו (משלי י, כד.): {ט} ומשם הפיצם. למד שאין להם חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים, למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום: {י} שם בן מאת שנה. כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר מ המבול: {כח} על פני תרח אביו. בחיי אביו, ומדרש אגדה (ב"ר לח, יג.), יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד, על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו, אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם פירש, אור, בקעה, וכן באורים כבדו ה' (ישעיה כד, יד.), וכן מאורת צפעוני (שם יא, ח.), כל חור ובקע עמוק קרוי אור: {כט} יסכה. זו שרה, על שם שסוכה נ ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה, (ס"א כמו שנאמר ויראו אותה שרי פרעה). ועוד יסכה לשון נסיכות, (סנהדרין ל"ט), כמו שרה לשון שררה: {לא} ויצאו אתם. ויצא תרח ואברם עם לוט ושרי: {לב} וימת תרח בחרן. לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי קמ"ה לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ס ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, (ס"א ועוד) שהרשעים אף בחייהם קרוים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרוים חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי: בחרן. הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם חרון אף של מקום:
חסלת פרשת נח:
רמב"ן על בראשית פרק-יא
רמב"ן: {ב} בנסעם מקדם. פירש רש"י שהיו יושבים שם ככתוב למעלה (י ל) ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם ונסעו משם לתור להם מקום המחזיק אותם ולא מצאו אלא שנער ואין זה נכון כי תולדות שם לבדן הם שנאמר עליהם כן ולמה ייחס הפלגה עליהם כי בני יפת ובני חם רבים מהם ועוד כי מושבם בארצותם היה ממשא עד הר הקדם והפלגה היתה טרם שהיה מושבם כי לא באו בני יפת מאיי הים אל הבקעה אשר בארץ שנער אבל בהפלגה הפיצם השם על פני כל הארץ ואז הושבו בארצותם לגוייהם ורבי אברהם פירש כי הרי אררט במזרח ויפה אמר כי הם במזרח קרובים לאשור שנאמר (מלכים ב יט לז) והמה נמלטו ארץ אררט ונח ברדתו מן ההר נתישב בארצות ההם הוא ותולדותיו וכאשר רבו נסעו משם אל הבקעה הזו ואנשי הפלגה על דברי רבותינו (סנהדרין קט) מורדים בבוראם ורודפי הפשט (הראב"ע והרד"ק) אומרים שלא היה דעתם אלא שיהיו יחד מחוברים כי הגיד הכתוב דעתם "פן נפוץ" ולא ספר עליהם ענין אחר ואם כדבריהם יהיו טפשים כי איך תהיה עיר אחת ומגדל אחד מספיק לכל בני העולם או שמא היו חושבים שלא יפרו ושלא ירבו וזרע רשעים יכרת אבל היודע פירוש שם יבין כוונתם ממה שאמרו ונעשה לנו שם וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו ויבין כל הענין כי חשבו מחשבה רעה והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה כי היו קוצצים בנטיעות והנה חטאם דומה לחטא אביהם ושמא בשביל זה דרשו (ב"ר לח ט) אשר בנו בני האדם אמר רבי ברכיה מה בני חמריא בני גמליא אלא בנוי דאדם קדמאה וכו' והסתכל כי בכל ענין המבול הזכיר "אלהים" ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד כי המבול בעבור השחתת הארץ והפלגה בעבור שקצצו בנטיעות והנם ענושים בשמו הגדול וזה טעם הירידה וכן במדת סדום והמשכיל יבין "()" "סגירה" {כח} על פני תרח אביו בארץ מולדתו. כתב רש"י כדרך דברי רבותינו (בב"ר לח יג) תרח קבל על אברם בנו לפני נמרוד על שבירת צלמיו והשליכהו לכבשן והרן ישב ואמר אם אברם נוצח אני שלו ואם נמרוד נוצח אני שלו וכשניצל אברם אמרו לו משל מי אתה אמר להם משל אברם אני השליכוהו לכבשן ונשרף וזהו אור כשדים ומנחם פירש אור בקעה וכן על כן באורים כבדו ה' (ישעיהו כד טו) וכן מאורת צפעוני (שם יא ח) כל חור ובקע עמוק יקרא אור והענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת ואני מבאר אותו אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים כי אבותיו בני שם היו וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם והכתוב אמר ויגד לאברם העברי (להלן יד יג) לא הכשדי וכתיב (יהושע כד ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז וכתיב (שם ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וראיה לדבר כי נחור בחרן היה ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר והיא מנחלת אבותיו מעולם והכתוב אומר בבני שם (לעיל י ל) ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם והוא שם כולל כדכתיב (שם לא) בארצותם לגוייהם וכתוב (במדבר כג ז) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם ומצינו בתלמוד (ב"ב צא) כי אברהם נחבש בכותא וזאת העיר איננה בארץ כשדים דכתיב (מלכים ב יז כד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוה ומחמת וכתוב (שם ל) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל אבל יראה כי היא עיר בעבר הנהר בארץ ארם נהרים כי חרן שם עיר בארץ ארם נהרים דכתיב (להלן כד י) וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור שהיא חרן ועוד חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל ובינה ובין חרן כמו ששה ימים אבל היא נכללת בעבר הנהר בעבור היותה בין ארם נהרים ובין נהר פרת גבול ארץ ישראל ובין חדקל ההולך קדמת אשור והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים כי שם מולדתו של הרן לבדו והענין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט) כי הזכירו בספר "עבודת האכרים המצרים" כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו או נס נסתר שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (להלן מו טו) אבל הגוים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כענין משה רבינו עם המצרים בתחילת מעשיו ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף וזהו שאמר הכתוב (להלן טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה כי מלת "הוצאתיך" תלמד על נס כי לא אמר "אשר לקחתיך מאור כשדים" אבל אמר "הוצאתיך" שהוציא ממסגר אסיר כמו אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב) ואמר לתת לך את הארץ הזאת לרשתה כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך כי חרן קרוב להם ועם אחד ושפה אחת לכלם כי לשון ארמית לשניהם ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו וזהו טעם ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו ומת שם בחרן ארצו והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען וזהו שאמר הכתוב (יהושע כד ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען כי בעבר הנהר נצטוה בזה ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען והנה על דעת רבותינו יהיה אור כשדים כפשוטו מלשון חמותי ראיתי אור (ישעיהו מד טז) ואמרו
"ויצאו אתם מאור כשדים" – ותרח לא יצא מן הכבשן אבל אברם הוא עיקר או המקום נקרא כן בעבור הנס כמו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה (דברים ט כב) וזולתם וירמוז הכתוב כי בצאת אברם מן הכבשן ברחו להם כלם משם ופירוש באורים כבדו ה' (ישעיהו כד טו) על דעתי כדבריהם כי הם ההרים הגבוהים ששם עושים אורות ומשיאין משואות להודיע החדשות מהר במרחקים כאשר אמר (שם) באיי הים שם ה' אלהי ישראל והענין שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד השם וכן מאורת צפעוני (ישעיהו יא ח) החור שלו ששם אורו וחמימותו הגדול כמו שקורא אותו "שרף" וראיתי במדרש "קומי אורי" (פסקתא דר"כ פסקא כא) על כן באורים כבדו ה' במה מכבדין אותו ר' אבא בר כהנא אמר באילין פנסיא הן כגון העששיות שמדליקין בבתי כנסיות בכל מקום אפילו באיי הים לכבוד השם הרי שעושין "באורים" מלשון אש כפשוטו {לא} ויצאו אתם מאור כשדים. בעבור כי אברם נכבד מאביו וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו אמר הכתוב ויצאו אתם ואף על פי שאמר "ויקח תרח" אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו אתו {לב} וימת תרח בחרן. כשיצא אברם נשארו משנות תרח הרבה ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם כבוד אב ואם שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו מת ועוד שאף הרשעים בחייהם קרואים מתים לשון רש"י ובבראשית רבה (לט ז) הוא ואני תמה על דבריהם שזה מנהג כל הכתוב לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו ואחר כך מתחיל בענין הבן בכל הדורות כך נהגו הכתובים ונח עצמו הנה בימיו של אברם עודנו חי ושם בנו כל ימי אברהם היה חי ויתכן שבאו למדרש הזה מפני ששינה הכתוב בתרח סדר הפרשה כולה כי בשם ותולדותיו כולם לא הזכיר הכתוב מיתה ולא חזר וכלל השנים ובכאן חזר ותפש הסדר הראשון שבבעלי השנים הרבים מאדם ועד נח וכלל ויהיו כל ימי תרח וימת והוסיף להזכיר עוד מקום המיתה שהיה בחרן המקום שהזכיר לאברהם ולכך דרשו שכל זה כדי שיראה מבלי עיון שהיה אברהם שם עמו ועוד כי מפני שכבר התחיל בענין אברהם וספר שיצא עם אביו מאור כשדים ללכת ארצה כנען יקשה בעיניהם כשלא סדר חייו ומיתתו על הסדר ויכתוב אותה בזמנה ואשר אמרו עוד (בב"ר שם) בתחילה אתה דורש שהרשעים בחייהם קרויין מתים גם כן תמה הוא בעיני שכבר דרשו (בב"ר לד ד) מפסוק ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (להלן טו טו) בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא ואולי כוונתם שעשה תשובה בשעת מיתה אבל ימיו היו כלם ברשע והיה קרוי מת ולשון רש"י למדך שעשה תרח תשובה בשעת מיתה או שמא יש לו חלק לעולם הבא שאמרו חז"ל בזכות בנו והיא הבשורה שהוא לא היה יודע עד שנתבשר בכך בעת שאמר לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכן מצאתי במדרש (לק"ט ויקרא ד ב) כל העצים כשרין חוץ -משל זית ושל גפן שהשמן והיין קרבין לגבי מזבח הצילו הפירות האילנות וכן מצינו באברהם שהציל את תרח שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום חסלת פרשת נח
אור החיים על בראשית פרק-יא
אור החיים: {א} ויאמר ה' אל אברם וגו'. טעם שדבר אליו ה' קודם הראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים, ב' טעמים בדבר, או להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב.), לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר. או אפשר, כי להיותו אדם ראשון בקדושה, אשר בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלהותו ודבר אתו אלהים, לזה נהג ה' עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' אז נגלה אליו דכתיב (פסוק ז) וירא ה' אל אברם, מה שאין כן שאר הנבראים שכבר קדמה ונשתקעה האמונה בלבם מאברהם והושרשו בקדושה היה נגלה להם תחלה. וצא ולמד מאבות ומשה בסנה. ודרך זה מסכים לדברי רז"ל (ב"ר פל"ט) שהעמידו פסוק (תהלים מה) שמעי בת וראי וגו' באברהם אבינו, בתחלה שמעי והוא אומרו ויאמר ה' אל וגו', ואחר כך נגלה אליו וירא וגו', והוא אומרו וראי. ולא היו שניהם שמיעה וראיה כאחת אלא בהפסק ביניהם. ולזה לא אמר הכתוב שמעי וראי בת או בת שמעי וראי והפסיק בין שמעי לוראי:
לך לך מארצך וגו'. אחר שאמר מארצך אין מקום לומר ממולדתך כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו:
אכן הטעם הוא להיות כי בערך צער הפרידה קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידת מולדתו ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה. וליטול שכר על כל פרט ופרט, כדרך אומרו (לקמן כב כ) את בנך וגו' כי ה' ישתדל להטיב ב"ה לאוהביו:
עוד ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו כאומרו (לק' ד') וילך אתו לוט דבק בו. והגם שאמר אחר כך (לק' ה') ויקח אברם וגו' ואת לוט וגו' פירוש שלא דחפו, עד שימצא המצאה שלא יכלימהו. ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו (לק' יג, ט) הפרד וגו' אם הימין וגו', והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה, אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה' לזה תכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידים. וראיתי לחזק פירוש זה גם כן ממה שאמר הכתוב (לקמן יג, יד) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך מאמר זה יוכיח כי יושב ומצפה היה ה' מתי יפרד לוט, להראותו את הארץ שאמר לו בתחלת דבר אליו, אשר אראך, ולא הראהו עד עתה שנפרד לוט, והוא מאמר ראשון לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אז אראך:
עוד יכוון לומר על זה הדרך לך לך לתועלתך והגם שאין הטובה מסובבת מהשתדלות כאומ' (תהלים עה) לא ממוצא וממערב וגו' הרים וגו' ודרשו ז"ל (במד"ר פכ"ה) וזה לשונם כל הרים שבמקרא כמשמעה חוץ מזו שהיא לשון הרמה ע"כ. אף על פי כן יש טעם בדבר לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך, ואמרו ז"ל (חולין צה:) ג' דברים אף על פי שאין נחש יש סימן והם בית תינוק וכו', ואמרו עוד (ב"מ עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא צועק לפני ה' ואינו נענה:
וממולדתך. על דרך אומרם ז"ל (רמב"ם דעות ו') לעולם ידור אדם בשכונת אריה ולא בעיר עם רשעים ע"כ:
אל הארץ אשר אראך. פירוש שלא הודיעו, לראות אם ימהר לעשות דבר מלך שלטון מבלי דעת המקום, וזה נסיון מהנסיונות. עוד רמזו שיראנה לו כולה דכתיב (לקמן י"ג י"ד) שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וגו' ונתן לו כח הראיה לראות כולה:
עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בספרי בפסוק (במדבר לה) אשר אני שוכן בתוכה אשר אני שוכן בתוך בני ישראל אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ ע"כ, והוא שאמר ה' לאברהם אל הארץ אשר אראך פירוש ראויה לך ואתה ראוי לה. ושיעור התיבה הוא אראה אותך לה ואראה אותה לך כי זה בלא זה אינם ראוים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות: {ב} ואעשך לגוי גדול וגו'. להיות שצוה לו ג' קבע לו כנגדם ג', ואעשך וגו' כנגד לך לך מארצך, ואברכך ואגדלה שמך כנגד וממולדתך, והיה ברכה כנגד ומבית אביך. שתמצא כי בהיות האדם בארצו תוך משפחתו ובית אביו ישנו בג' דברים, הא' שיש לו הרבה מכירים וריעים ואוהבים. ב' שבני משפחתו תפארהו וכבוד והדר תעטרהו כדרך כל משפחה לבני משפחתם. ג' שיהיה ניזון ומתפרנס ומתרחם מבית אביו לצרכיו, וכשיוצא מארצו וכו' חסר לכולן, ולזה אמר אליו ה' כנגד מארצך אני אעשה לך הרבה אוהבים ממך מיוצאי חלציך. וכנגד חסרון התועלת של בני המשפחה כנזכר ואברכך ואגדלה שמך, וכנגד חסרון המועיל מבית אביך והיה ברכה: {ג} ואברכה מברכיך וגו'. ברכה זו כנגד מה שהעלים ממנו הארץ ולא הודיעו קודם לצאתו, ונסיון זה גדול הוא שיצא מארצו אל השדה מבלי דעת אן יפנה והוא לא הרהר לזה הבטיחו כי לא יפחד מדבר כי הוא יברך וכו' ובמקום אשר יחנה שם יצו ה' אתו את הברכה ובזה כל מקום אשר ידרוך כף רגלו הצלחתו ומעלתו עמו:
ויש לשאול למה שינה לשונו בענין הברכה אמר ואברכה מברכיך הקדים ברכתו לברכתם ובקללה הקדים קללתם לקללתו. הטעם הוא כי המברך יקדים ה' לברכו קודם שיברך לאברהם מה שאין כן המקללו לא יקדים ה' לאור אותו. והטעם הוא כי יחפוץ ה' להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם. וזולת זה אם יקדים ה' לקלל מי שהוא עתיד לקלל לא יורגש הדבר כי הוא זה סיבה ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש. אבל בערך הברכה אין מכשול. ואם לצד ההטבה, הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים כדי שתתקיים ברכתם לאברהם:
עוד יכוין לומר במה שנדקדק למה המברכים הזכירם בלשון רבים והמקללים הזכירם בלשון יחיד:
אכן יתבאר על דרך אומרם במסכת מועד קטן (ט:) שאמרו רבנן לבנו של רשב"י תזרע ולא תחצד וכו' ונתכוונו בזה לברכה. והגם שהוציאו דבריהם בלשון קללה הכל הולך אחר הכוונה הרי שברכוהו בנוסח קללה. וכנגד זו אמר ה' ואברכה מברכך וגם מקללך יש מין מקלל שהוא מברך גם אותו אברך, ולזה אמר לשון יחיד כי לא כל מקלל יברך אלא פרט שהוא מכוין לברכה אבל מברכיך את כולן יברך. ותיבת מקללך נמשכת גם כן למטה כשתהיה קללתו לקללה אאור. נמצאת אומר כי מכוין ה' לגמור כנגד המברכים לברך כולם, והמקללים הם ב' פרטים פרט א' יש שישנה בברכה ונמשכת התיבה למעלה, ופרט א' הם בארירה ונמשכה התיבה למטה:
עוד ירצה על זה הדרך, ואברכה מברכיך, פירוש כשיהיו לך בברכה אחת ב', שהם המקלל ומתכוין לברכה כמעשה שאמרו תזרע, וחזר האב וברכו, קבע ה' ברכה לשניהם, שלא תאמר כי עיקר המברך הוא הראשון ואין הב' אלא מפרש תלמוד לומר מברכיך כי שניהם יתברכו. ואומרו ומקללך יש גם כן להסמיכה למעלה, והוא על דרך אומרם במסכת תענית (כ.) וזה לשונם טובה קללה שקללן אחיה השלוני מברכה שברכם בלעם וכו', וכנגד מקלל כזה אמר שישנו בכלל הברכה ולזה רמז לשון יחיד כי לפרט זה דוקא יכוין לברך, ומקללך פרט אחר שאינו אלא מקלל לזה אאור:
ונברכו בך וגו'. וזה הוא ההפרש שבין מברכיך לשאינו מברך ולא מקלל כי מברכו יברכהו ה' בכבודו מפיו אבל שאר משפחות האדמה יתברכו מאמצעות אברהם: {ד} וילך אברם וגו'. כל הכתוב מיותר שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה (פסוק ה') ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת וגו':
אכן כוונת הכתוב הוא להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת אלא בגמר דברי ה' לך לך תכף וילך אברם ולא נתעכב לשום סיבה ועזב את אביו ומולדתו. ושעור תיבת כ"ף כאשר הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה' אליו. והודיע הכתוב כי לוט לצד דביקותו באברהם הלך אתו פירוש לא לצד קיום מאמר ה' אלא ראהו הולך והלך עמו. וכוונתו בהודעה זו כי הגם שנתחכם אברהם לחפוז ללכת לבל יתחברו עמו ממולדתו ומבית אביו אף על פי כן לא הועיל בערך פרט זה והלך אתו לוט:
עוד ירצה להיות שאמר לו ה' הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו' אם כן הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע לזה הודיע הכתוב צדקותו של אברהם כי מה שהלך לא לצד הבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה'. ודקדק לומר כאשר דבר ולא כאשר אמר כמו שהתחיל בתחילת הפרשה ויאמר ה' לאמת כדברינו. והוא, יש לך לדעת כי כל מקום שיאמר הכתוב דיבור יגיד על דבר קשה והאמירה היא רכה וכאן הזכיר בתחילת הפרשה ויאמר ה' לצד שכל הדבר הוא להנאת אברהם ובמעשה אברהם אמר כאשר דבר פירוש שעשה הדבר לצד גזירת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו:
עוד ירצה להודיע כי אברהם הלך כאשר דבר אליו ה' בסמוך, ומה נאמר בדברי ה', אל הארץ אשר אראך, שלא הודיעו מקום אשר יבא שמה ואף על פי כן הלך מארצו וסמך על מה שיודיעהו ה' כשירצה מבלי חשוב לומר איך אצא מהעיר קודם שנדע המקום וזה נסיון גדול, ואחר כך הודיע הכתוב הוצאת את אשר עמו שלא ניסה ה' אותם בדבר זה אלא הודיע המקום ואחר כך יצאו, והוא אומרו בפסוק שאחרי זה ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען, ולא הוצרך הכתוב להודיע כי ה' הודיעו המקום כי הוא מובן מעצמו: {ו} ויעבר אברם וגו'. מודיע הכתוב כי היה אברהם עובר בארץ ממקום למקום ואין אומר אליו דבר מבני הארץ והגם שבעלי הארץ שהם כנען היו אז בארץ אשר עבר אברהם שמה לא פצה פיו וצפצף:
עוד ירמוז כי אברהם היה עובר ולא היה מחזיק עצמו בחשיבות אלא עברי, על דרך אומרו (לקמן י"ד י"ג) אברם העברי. וטעם אומרו והכנעני וגו' ולא הספיק במה שאמר בפסוק שלפני זה ארצה כנען, כאן הודיע זמן שנכנסה לרשות הכנעני, ומה שקדם ואמר ארצה כנען, אין ראיה, כי קראה כן על שם העתיד:
או אפשר שרמז בשם כנען על דרך מה שדרשו ז"ל (ילקוט) בפרשת שלח לך וגו' ארץ כנען שרמז אל ישראל שבאו מאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה הרמוזים בחשבון תיבת כנען לזה הוצרך להודיע והכנעני אז בארץ:
עוד ירצה בהודעת והכנעני לומר פתח הזכיה בארץ כי הכנעני היה אז בארץ שהוא עבד דכתיב (לעיל ט' כ"ה) עבד עבדים יהיה לאחיו אין לו קנין וכל התופס בקנייניו מבני שם או יפת יזכה בהם ובאדמתם, ובא הקב"ה וזיכה הדבר לאברהם, וזולת זה אם לא היה הכנעני אז בארץ אלא מבני יפת לא היה מקום להוציאם מידם אחר שזכו בה. ורז"ל אמרו (תו"כ פ' קדושים) כי של בני שם היתה ואברהם מבני שם זכה קודם בה, ולדרכם הודיע ה' כי לא זכה להיותו כנעני יד עבד כיד רבו:
עוד ירצה, להיות שרצה לומר ה' אל אברם לזרעך אתן את הארץ, ועד עתה יודע הייתי כי הארץ של שם היתה ואברהם מבני בניו הוא ואין ידוע כי של כנען היתה אז, ויאמר האומר מה נותן לו ה' דבר אשר שלו הוא מאז ומקודם, והגם שציינה מקודם לכנען כבר פירשתי שאין ראיה מזה, אשר על כן הודיע ה' והכנעני אז בארץ ולזה הוצרך ה' להבטיחו שיתננה לזרעו: {ז} וירא ה' אל וגו' ויבן שם וגו'. כונת הכתוב להודיע הפלגת חיבת אברהם בקונו, כי ה' נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ והוא לא החשיב בשורת ב' מעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגילוי שכינתו יתברך אליו, לקיים מה שנאמר (תהלים טז) שובע שמחות את פניך, והוא אומרו ויבן מזבח לה' הנראה אליו, כאן פירש סיבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו והבן. וזה אות לבניו כמה מהם אשר הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצות, וצא ולמד מבן עזאי (יבמות סג:) בטענתו ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה: {ח} ויעתק משם וגו'. לא זכר למי העתיק, ורש"י ז"ל פירש אהלה, והוא חסר. ואולי כי רמז שהעתיק צור ממקום שנראה אליו שם, והוא אומרם ז"ל בברכות (ה:) בפסוק (איוב יח) הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו, כי בצאת ישראל ממקום תפלתו גורם שיעתק צור שהוא הקב"ה ממקומו, ומכל שכן במה שלפנינו שנראה ה' אליו ובנה לו מזבח שם וכשיעבור משם אברהם יעתק צור ממקומו והוא אברהם המעתיק:
עוד ירצה שהעתיק מזבח שבנה שם כשרצה להטות אהלה במקום אחר סתר המזבח שבנה וחזר ובנאו במקום אשר עשה שם אהלה, ולא הוצרך לפרש כי סמך על הזכרתו בסמוך ויבן שם מזבח וגו' ויעתק משם. גם הראה באצבע באומרו משם שחוזר אל האמור בסמוך והבן: {יא} ויהי כאשר הקריב וגו' הנה נא ידעתי וגו'. רז"ל אמרו (ב"ב טז.) להגיד צניעות שהיה ביניהם. וצריך לדעת לאיזה ענין אמר לה כן אברהם:
אכן להיות כי רצה לצוות עליה לומר אחי הוא חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה, והגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה אף על פי כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (קידושין לט:) משמואל שאמר (ש"א טז) ושמע שאול והרגני, לזה אמר אליה הנה נא וגו' נתן התנצלות על הדבר כי עתה נודע לו ולא מקודם שאם היה יודע מה שידע עתה לא היה מביאה אל מצרים והיה הולך למקום אחר. וטעם נתינת לב לדעת לצד קרבתו לבא למצרים ראה פנים כעורות. או ידע בקריבת העיר כי המלך יקח היפה בנשים ונתן דעתו והכיר בה. ואומרו כי אשה יפת וגו' ולא הספיק לומר כי יפת מראה את, נתכוין לומר כי אחת היא בעולם אשה יפת מראה היא ואין דומה לה והבן:
ואל יקשה בעיניך שהלך עמה לארץ פלשתים אחר שידע כי אשה יפת מראה היא, כי ארץ פלשתים לא היו כעורות כל כך כמצרים. ולזה תמצא שלא הוצרך לצוות עליה שתאמר היא אלא הוא אמר עליה אחותי היא כי לא היה בית מיחוש כאנשי מצרים שהיו בתכלית הכיעור והיא בתכלית היופי: {יב} והיה כי יראו וגו'. הקדים לומר לה טעם למה שמצוה אותה בסמוך אמרי נא וגו', שתאמר מאז ותודיע מבלי שואלה דבר תשתדל להשמיע כי היא אחותו, והוא אומרו אמרי נא פירוש עתה מבלי שואל, ולצד שתאמר למה נצטרך להודיע דבר מבלי שואל, לזה אמר כי זולת זה לא תהיה שאלה וכשיראו אותם ידעו מן הסתם כי היא אשתו, והוא אומרו והיה כי יראו וגו' לא ישאלו דבר כי מעצמן יאמרו ודאי אשתו זו ולצד אומרם כן בדעתם יהרגו אברהם, לזה הקדים הוא להוציא קול אחוה לכל מכיר ורואה אותם: {יג} למען ייטב וגו'. פירוש טעם שאני מצווך לומר אחותי ולא אני מוסיף להרחיק יותר שתאמר עליו איש נכרי הוא אצלה, למען ייטב וגו' ואם יהיה נכרי אין לו ענין שיטיבוהו בשבילה. ואולי כי לזה הקפיד שתאמר היא ולא הספיק שיאמר הוא כי לא יצדיקו דבריו להטיבו. ולפי הפשט לא הספיק לומר הוא כי חשש שתאמר דבר שיוכר ממנו כי אשתו היא. ואומרו וחיתה היא תכלית הטובה שמקוה להחיות נפשו ברעב. ודקדק לומר וחיתה נפשי ולא אמר ואחיה וכו' לרמוז אומרו (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו:
עוד ירצה בדקדוק עוד אומרו כפל ענין בעבורך ובגללך שהיה לו לומר ייטב לי וחיתה נפשי בגללך או בעבורך:
אכן נתכוון לב' דברים הא' למען יטיבו לו בעבור אחותו טובה גשמיית. ועוד וחיתה נפשי וגו' על דרך מה שדרשו ז"ל (ברכות לא:) בפסוק (ש"א א) אם ראה תראה שאם לא יפקידה תעשה שעל כרחך יראה לתת לה זרע ע"י שתלך ותסתר וכו' ותבדק כסוטה ונזרעה זרע. כמו כן חשב אברהם כי על ידי סתירת האשה עם האיש והיא נקיה ה' יפקדנה בבנים בדומין לו והוא אומרו וחיתה נפשי בפקודת הזרע בגללך פירוש בדברים המתגלגלים ממך על דרך מה שדרשו ז"ל (שבת קנא:) בפסוק בגלל הדבר וגו', ולזה הפסיק בתיבת בעבורך לומר כי הם ב' דברים. גם אומרו וחיתה בתוספת וא"ו לומר שהוא פרט חדש ואינו ענף ייטב לי כי הם ב' בחינות ההטבה אחד לגוף ואחד לנפש. ודבר זה הושג אצלו בסתירה שנסתרה עם אבימלך ולא בפעם הזאת עם פרעה לטעם כי שם לא היה חשד כי גירשו מארצו גילה כי לא עשה דבר. או אפשר כי באמצעות ב' פעמים נתפרסם הקול על שרה כי נסתרה ועל ידי זה נפקדה. שוב בא לידי מאמר רז"ל (ב"ר פנ"ג) וזה לשונם אמר רבי יצחק אמר הקב"ה כתיב (במדבר ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע וזו שנכנסה לבית פרעה ולבית אבימלך ויצתה טהורה אין דין שתפקד עכ"ל, והם דברינו עצמם והבן. הרי שחיתה נפשו של אברהם בבנים בגלל שרה: {יז} וינגע ה' וגו' על דבר שרי אשת וגו'. פירוש כי בשעת הנגע הודיע כי שרי היא אשת אברם: {יח} (יח יט) ויקרא פרעה וגו' למה וגו'. למה וגו'. קשה למה כפל הקושיא ב' פעמים באופן משונה. ואולי שיכוין לומר ב' הדרגות בתמיהתו על זה הדרך, הא' מן הראוי היה לך לחוש לי שמא לא נדע כי היא אשתך ואקחנה, ועוד שהוספת לעשות במה שאמרת בפירוש אחותי היא:
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (רש"י) כי טעם פרעה שאמר לו הנה אשתך קח ולך ואבימלך אמר אליו הנה ארצי לפניך וגו' כי פרעה להיות אנשיו כעורים ושטופי זמה חש על הדבר שיכשלו בו ויענשו מה שאין כן אבימלך שלא היו כעורים וכו', ולזה תמצא שאבימלך אמר אליו מה ראית כי עשית וגו' מה שאין כן פרעה כי יודע טעמו של אברהם כי ירא פן ימות עליה, ומעתה יתבאר הכתוב על נכון להיות שידע פרעה הטעם לא יוצדק לומר לו למה אמרת אחותי היא כי אם שאלה ראשונה למה לא הגדת לי בייחוד כי היא אשתך, ובזה, הגם שתאמר אחותי היא תהיה לך שמירה מהעם ולא היית גורם לי רעה להכשל בה, כי פרעה היה מחזיק עצמו ודאי שלא יעשה דבר מגונה ביודעו כי היא אשתו ולא יחשדנו אברהם. וההגדה היתה מועלת לאברהם לאחד מב' דרכים או יצו עליו פרעה אנשים לשומרו כאשר עשה אחר כך בזמן מועט, או היה ממהר לשולחו. והוסיף לומר למה אמרת וגו' פירוש ואם תאמר וכי חובת גברא הוא שכל איש אשר יביא את אשתו ילך ויגיד לפרעה כי אשתו זאת, לזה אמר למה אמרת וגו', ומהטעם עצמו שאמרת אחותי היא לצד מעלת יופיה לזה עליך בפרט מוטל להודיע:
או יאמר על זה הדרך למה אמרת וגו' וכיון שאמרת היה לך לחוש לי לקחתה לאשה, הן אמת אם לא היית אומר אני הייתי חושש לה מאשת איש אבל כיון שאמרת אחותי היה לך לחוש לי שאקחנה לאשה ותגיד לי בסוד. ולא השיב אברהם דבר כמו שהשיב לאבימלך כי אברהם טעמו היה שהיה חושד לפרעה עצמו ואין ראוי להשיב על זה. ואולי כי לזה חש פרעה ומיהר לשלחו מארצו וזולת זה יצו עליו בתמידות אנשים:
כלי יקר על בראשית פרק-יא
כלי יקר: {א} ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מה היה המקרא חסר אם היה אומר לך לך אל הארץ אשר אראך, ולמה הזכיר פרטים אלו מארצך וממולדתך ומבית אביך. גם מלת לך צריך ביאור כי אין משמעותו לך להנאתך. גם מה שפירש הרמב"ן שהוא מלשון אלך לי אל הר המור. (שיר ד.ו) לא נראה כי גם לי גם לך יהיה לו ביאור אחר היותר קרוב לפשוטו. ונ"ל שהעתיקו הקב"ה מענין לענין כדרך שמחנכין התינוק, כי אולי יהיה קשה עליו לקבל הכל בבת אחת, ע"כ עשה לו ג' חלוקות והעתיקו אל ענין רביעי, כי מתחלה בקש ממנו לעזוב ארצו וזה שאלה קטנה, יען כי אין לאדם תועלת מארצו יותר מארצות אחרות. כי אם השם והכבוד המדומה שעושין לו במקום שמכירין אותו וזולת זה אין לו שם עזר וסעד מכל אנשי ארצו הרחוקים ובנקל יתפתה לעזבם. ואח"כ כאשר הסיח מלבו כל ארצו אמר פן יהיה נפשו קשורה באנשי תולדתו שיש לו קצת עזר וסעד מהם, כדרך המשפחות שהאחד נכנס בעובי הקורה בעד שאר בשרו. ולא יתנו לזרים מקום למשול בהם, וזה תועלת קצת יותר מהראשון. ואחר שנתפתה גם לזה חשש פן תדבק נפשו בבית אביו שיש לו שם תועלת נוסף על כל אלו והוא תועלת ממון, כי בית והון נחלת אבות.
נוסף על שלשה מיני קורבה אלו יש קורבה רביעית, כי אדם קרוב אצל עצמו יותר מכל שלשה מיני קרובים אלו, ע"כ נאמר לך לך לעצמותך כדרך שנאמר לאדם שילך לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ולמעלה פר' בראשית (ג.כג) פרשתי שקאי על הר המוריה כי אדם ממקום כפרתו נברא, ומקורו מן הר המוריה כי משם לוקח עפרו ודרך הסולם שבבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בה"מ שלמעלה עולים ויורדים בו הנשמות הטהורות אם כן שם עצמות הגוף, ושם חביון עוזה של הנשמה, וא"כ אדם קרוב אצל עצמותו ביותר מן כל מיני קרובים שהזכיר ע"כ נאמר לך לך. וכן נאמר לשון זה בעקידה (שם כב.ב) ולך לך אל ארץ המריה וגו'. ובשניהם לא גלה לו המקום מיד, כי כאן נאמר אשר אראך. ובעקידה נאמר אשר אומר אליך. לפי שלא רצה הקב"ה לגלות לאברם מקום מוצא הגוף והנפש עד אשר יערה עליו ממרום רוח קדשו תחלה, כי מהידוע (תנחומא בא ה) שאין הנבואה שורה בחוצה לארץ וא"כ כל זמן היותו בח"ל עד שלא היה בו רוח נבואה לא ידע ולא יבין מהות הנשמה אשר מקורה מן הר המוריה, ואפילו מהות יצירת החומר משם, לא יבין. עד בואו אל תוך הארץ הקדושה מקום מוכן אל הנבואה אז הראה לו השי"ת מעלות המקום הקדוש ההוא ואיך הוא מקום לעצמותו של אדם כי שם ביתו ומקום חוצבה של הנשמה, ומחצב החומר, אשר בעבורו ראוי לו לעזוב כל אלו ולילך לדבק במקום קדוש ההוא כי שם יגיע אל דביקות השכינה. וזה שפירש"י הלוך ונסוע הנגבה לילך לדרומה של ירושלים והר המוריה.
ומטעם זה לא נאמר בתחלת מראה זו וירא אליו ה'. כי אם עד אחר שנכנס בארץ כי אז היה מוכן לראות במראות השכינה, אבל קודם זה שהיה עדיין בח"ל לא היה שומע כ"א קול דברים כי לא נראה אליו ה' עדיין עד בואו לארץ וכמו שנתבאר בסמוך. וע"כ קרא למקום ההוא סולמא של צור כדאיתא בילקוט פר' זו (יב.א) כיון שהגיע אברהם לסולמא של צור אמר יהא חלקי בארץ הזאת. מי הגיד לבעל המדרש שהגיע אברהם לסולמא של צור. ודאי כוונתו על הר המוריה כי שם מקום הסולם אשר ראה יעקב עומד בבית אל ודרך אותו סולם עולים ויורדים הנשמות ושם צור חוצבו של הגוף כמ"ש (ישעיה נא.א) הביטו אל צור חצבתם כי מאותו צור שנקרא אבן שתיה הושתת העולם הכללי, גם האדם שנקרא עולם קטן נוצר ממקום אותו צור, אשר בו מקום הסולם גם לנשמה כאמור. ומטעם זה נאמר לך לך כאן, ובעקידה, וכן בפסוק אלך לי אל הר המור, וכן הגשם חלף הלך לו. הלך למקום מקורו, כי אד עולה מן הארץ. וכן (דברים ב.יג) קומו ועברו לכם את נחל זרד היינו ג"כ לא"י. וכן (ירמיה ה.ה) אלכה לי אל הגדולים. כי שם דירת השלימים. וכן כל לי ולו ולך ולהם שבמקרא פירש על דרך זה, והבין אברהם ממלת לך לך לילך לארץ כנען אע"פ שלא נאמר לאיזה ארץ ילך. {ב} ואעשך לגוי גדול וגו'. הורה לו שאפילו אותן שלשה תועליות המדומות שיש לך מארצך ומולדתך ומבית אביך יהיו לך גם שמה. כי אם תלך ממולדתך מקום משפחתך ותחוש שבעת הצורך לא יהיו לך אחים ולא מרחמים על זה אמר ואעשך לגוי גדול כי גם שם יצאו מחלציך משפחות רבות. ואם תחוש על ירושת הממון, הנה פה אברכך גם בממון. ואם תחוש אל השם טוב שיש לך בארצך מקום שמכירין אותך ואגדלה שמך גם פה. וכנגד מאמר לך לך היינו לעצמותיך אמר, והיה ברכה אתה תהיה מקור הברכות ע"י שתדבק במקום הקדוש ההוא אשר ממנו יוצא השפע לכל העולם והוא מקור הברכות, כי מימי הברכות מן המקדש יוצאים, וע"י דרישת הארץ הקדושה הקב"ה דורש את כל הארצות נמצא שע"י שתדבק במקום שהוא מקור הברכות תהיה גם אתה מקור לכל הברכות, וע"י שתדבק שם בשכינה יהיה פיך כפי הש"י ובידך לברך לכל מי שתרצה.
ובמס' פסחים (קיז:) ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם כו'. כי אברהם היה לגוי גדול יותר מכל האבות כי כל מה שיצא מן יצחק ויעקב מתיחס גם כן לאברהם, נוסף לו על יצחק ויעקב כי יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה. ואברכך, בממון זה שאומרים אלהי יצחק. כי הוא נתברך בממון יותר מכולם שנאמר (בראשית כו.יב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. ואגדלה שמך. זה שאומרים אלהי יעקב. כארז"ל (מגילה יח.) ויקרא לו אל, הקב"ה קראו ליעקב אל כו'. וכפשוטו נקרא בשם ישראל על שם כי שרית עם אלהים ואנשים אבל אברהם לא היה כי אם אב המון גוים. {ג} ואברכה מברכיך ומקללך אאר. מה שלא נאמר ואאר מקלליך כדרך שאמר ואברכה מברכיך, כי לאדם מערכי לב, קודם שמוציא איזו דיבור מן השפה ולחוץ כי הוא מעריכו תחלה בלב ובמחשבתו. וידוע שלטובה הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר (תהלים סו.יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' וכתיב (ישעיה סה.כד) טרם יקראו ואני אענה וגו' לפי שקודם שהאדם מוציא מפיו בשאלתו ובבקשתו כבר היה מחשב בלבו לבקש על ככה על כן הקב"ה יענהו משמי קדשו, קודם שיקרא לאפוקי בשר ודם השואל דבר מחבירו צריך לפרש בשפתיו כי אין אדם יודע מה בלבו של חבירו אבל הקב"ה בוחן לבבות ממלא כל משאלות לבו כמ"ש (תהלים כ.ה) יתן לך כלבבך וגו' וכמו שנאמר (משלי טז.א) לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. רצה לתקן בזה קושיא זו והוא אם באמת הקב"ה ימלא שאלתו אחר שנערך הדבר בלבו של אדם א"כ למה זה צוה ה' על התפלה בפה. על זה אומר ומה' מענה לשון כי זה מתת ה' הוא שנתן מענה לשון לאדם, כמרז"ל (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, לפי שנמשלים אצל השי"ת כילד שעשועים אצל אביו אם הוא מבקש דבר מאביו אע"פ שאביו יודע מה שהבן צריך מ"מ רוצה האב שיוציא הבן מפיו מבוקשו לפי שהאב משתעשע בדבור שפתיו של הבן. כך אומר הקב"ה לישראל השמיעני את קולך כי קולך ערב לגשת לי. ואין הש"י רוצה להתנהג עמנו כדרך השרים שאין מניחין לדבר בפניהם הרבה ומיד כאשר יבינו כוונת השואל אומרים לו קצר דבריך או כלה מדברותיך וצא, אבל הקב"ה בחסדו אינו כן כמ"ש (תהלים כא.ג) תאות לבו נתת לו ואעפ"כ וארשת שפתיו בל מנעת סלה. לפי שאנו בעיניו ית' כשעשוע ילד ובן יקיר. ז"ש אע"פ שטרם יקראו ואני אענה מ"מ כל עוד שהם מדברים ואני אשמע כי לא מנעתי מהם ארשת שפתותיהם.
וזהו שנאמר, און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ושמא תאמר שגם לענין הטובה הוא כן ת"ל אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי. כי אצל התפלה אין הדבר כן אלא שומע בקול תפלתי אע"פ שעדיין לא הוצאתי הדבור מפי וא"ת א"כ איפה למה בקש ה' מידי רמוס חצריו להתפלל לפניו, ע"ז אמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. כי אני נותן הודיה לשמו ית' שבחסדו לא הסיר תפלתי וחפץ בארשת שפתי כאמור. לכך נאמר ואברכה מברכיך כי המברך אותך חושב בה בלבו קודם שמוציא הברכה מפיו ומחשבה טובה חשובה כמעשה ע"כ אני מברכו קודם שיצא הברכה מפיו. אבל במקללים אין הדבר כן אלא ומקללך לאחר שהוציא הקללה מפיו אז אאר אותו אבל לא קודם שהוציאה מפיו, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה.
טעם אחר לדבר, לפי שאינו דומה מוריק מכלי מלא וגדוש למוריק מכלי חסר כדרך שמצינו בברכת כהנים (במדבר ו.כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם. שהשליח ציבור אומר תחלה אל הכהן יברכך ה' כי הש"ץ הוא סרסור בין הקב"ה ובין הכהנים והוא אומר תחלה אל הכהן יברך ה' ומוריד עליו השפע דרך הצנורות כדי שיהיה הכהן כלי מלא ברכת ה' ואח"כ יוריק הכהן מן כלי מלא על ישראל כי אז חלה הברכה ביותר כשהמשפיע נמצא בו הברכה בעצם וראשונה, כי איך יברך מי שאינו מבורך בעצמו. על כן נאמר ואברכה מברכך שקודם שיברכך אני אברכו תחלה כדי שיהיה כלי מלא ברכת ה' ויוריק עליך מן כלי מלא וגדוש. אבל בקללה אין שייך דבר זה כלל לכך נאמר ומקללך אאר אח"כ ולא קודם. ומה שנאמר מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד, הורה כי רבים יברכוהו, אבל מקללים לא יהיו רבים אלא יחידים מוקצים ופחותים כנמרוד וחביריו, שבטלה דעתם אצל כל אדם.
ומקללך אאר. היה לו לומר ומקללך אקלל או ואוררך אאר ושינוי זה קשה גם בפסוק (ש"א ב.ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי היה לו לומר ובוזי יתבזו. ונראה כי שלשה לשונות אלו כל אחת קשה משל חברתה וסדר מדריגתן. בזיון, קללה, ארור, כי בזיון לשון קל מכולם, והוא כשב ואל תעשה שהמבזה אינו נוהג כבוד במבוזה, כמו שכתוב (במדבר טו.לא) כי דבר ה' בזה. אמרו רז"ל (עיין ברכות ח.) זה המניח ספר תורה והולך לו. ולשון קללה משמש גם כן לשון בזיון. כמו שפירש"י על פסוק כי קללת אלהים תלוי (דברים כא.כג) ויש במשמעותו גם כן קללה נמרצת ממש קרוב ללשון ארור. אבל לשון ארור אמרו רז"ל (שבועות לו.) ארור. בו נדוי, בו חרם, בו קללה, כי לשון זה כולהו איתנהו ביה. וידוע שהכל לפי המבייש והמתבייש כי הפחות ושפל אנשים אם יבזה או יקלל איש זקן ונשוא פנים אין די בזה כשהוא יקבל גם כן בזיון או קללה כי אין הצר שוה בנזק, כי השפל אינו מקפיד על בזיונו ויהי כמצחק בעיניו, לפיכך לא היה יכול לומר אצל השי"ת ובוזי יתבזו, כי אין זה שוה בנזק המלך ה' צבאות שהאדם האוחז בחבלי בוז ובזוזי דבזוזי (כתובות קיב:) ובזה דברי מלך אל רם ונשא ה', לפיכך יוסיף ה' לו קללה וקלון על כבודו ויקללנו קללה נמרצת לפי ערך המבזה. וכן אברהם שהיה אב המון גוים וכל בני דורו כאין נגדו על כן אין די כשיקבלו מקלליו קללה, אלא מקללך אאר אוסיף להם מארה לפי ערכם. אבל במברכים ומכבדים המדה שוה לברך מברכיו ולכבד מכבדיו.
ומה שנאמר כאן ומקללך ואצל השי"ת אמר ובוזי, לפי שלשון קללה אינו שייך כלפי מעלה כי מה יתן ומה יוסיף. ויותר שייך בו לשון בזיון במי שאינו נוהג כבוד כראוי בדבר ה'. ובשר ודם ראוי להיות מן הנעלבים שלא להקפיד על בזיונו אבל על הקללה ראוי להקפיד. ומ"ש כאן ואברכה מברכך ולהלן נאמר כי מכבדי אכבד. אין שתי הברכות דומין זה לזה כי הברכה לאדם הוא תוספת שפע וריבוי, וזה אין שייך כלפי מעלה כי מה יתן לו בברכתו, אלא ענינם ברכה של הודיה, ואם כן מה ענין הברכות זו לזו שיאמר כי מברכי אברך. ואצל האדם אין שייך לומר ואכבדה מכבדך כי אין דמיון לכבוד שהאדם עושה עם חבירו אל הכבוד שחכמים ינחלו מאת ה' אבל הברכות דומין זה לזה כי ודאי אין ביד האדם ליתן הברכות מידו ממש זולת שהוא מברכו ייטיב ה' עמך, ובאותה ברכה שהוא מברכו יברך ה' גם את המברך. {ה} ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו. ולמעלה (נח יא.לא) נאמר ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו. לפי שקודם שהובטח אברם שיהיו לו בנים היה מתרחק מן שרה מצד היותה עקרה, לפי שכל אותן הבעילות אינן לקיום המין ע"כ נאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד. וסמוך ליה ויקח תרח את אברם וגו' לפי שהיתה עקרה על כן הכניס את לוט ביניהם, אבל אחר שנאמר ואעשך לגוי גדול והובטח בבנים כתיב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט, כי בלשון ויקח הורה שאומר כאילו עשה לקוחין שניים תחת אשר היה פרוש ממנה, כדרך שנאמר (שמות ב.א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, ומה שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, היינו לוט מעצמו הלך אחריו אבל אברם לא קרבו ואדרבא הרחיקו ויקח את שרי וגו'. ד"א תרח היה מקרב ביותר קרוביו ע"כ לקח תחלה את אברם בנו ואח"כ לקח את לוט בן בנו כי בני בנים כבנים ואחר כך לקח כלתו שרי. אבל אברם לקח תחלה את שרי אשתו כי אשתו כגופו ואח"כ לקח לוט שאינו כגופו. {ו} עד מקום שכם עד אלון מורה. הראהו קבלת התורה והשבועה שבהר גריזים והר עיבל. הראה לו קבלת התורה להורות שבזכות קבלת התורה זכה לייעוד לזרעך אתן את הארץ כמ"ש (תהלים קה.מד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו. וכלפי שאמר למעלה ומקללך אאר הורה שזה יהיה עד אלון מורה ולא עד בכלל כי כל המברכים והמקללים שבהר גריזים והר עיבל יהיו בהסכמת השי"ת ולא יאור את המקללים ההם כי קללתם היא לשם התכלית וברכה תחשב. {ז} וירא ה' אל אברם. מה שלא נראה אליו ה' מיד כשאמר לו לך לך מארצך, לפי שאז היה עדיין בחו"ל כדעת הראב"ע ובחו"ל אין שכינתו ית' נגלה וראיה מיונה, (מכילתא בא יב.ד) וא"כ לא נראה אליו שם ה' במראה כי אם קול דברים לבד היה שומע וע"כ לא בנה שם מזבח, רק לה' הנראה אליו. אבל בעוד שלא היה נראה אליו לא רצה לבנות מזבח במקום שאין השכינה שורה. וז"ש במשה (שמות ד.א) כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כי אין דרכו להתראות בחו"ל ובזה יכחישו לומר שגם קול לא שמעת. {ט} הלוך ונסוע הנגבה. אולי רצה להתחכם באלהיות, כי הרוצה שיחכים ידרים. (ב"ב כה:) אבל על העושר לא בקש, שהרי אמר אם אקח מחוט ועד שרוך נעל. ואותן מתנות שקיבל ע"י שרה היה מוכרח לקבלם כדי שלא יהרגוהו, שהרי כולם נתנו לו דרך חנופה אולי יתפתה ליתן לו את אחותו לאשה, ואילו לא היה מקבל היו חושבים שאין רצונו ליתנה להם והיו הורגים אותו, ומ"מ לא רצה ליהנות מן אותן מתנות ונתנם לבני הפלגשים, שנאמר (בראשית כה.ו) ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. היינו אותן מתנות שכבר קבל מן המצריים נתנם לבני הפלגשים דהיינו בני קטורה והיא הגר המצרית כפירש"י, כי מן המצריים לקח המתנות והחזירם למתנתם ונתנם לבני הגר המצרית. {יז} על דבר שרי אשת אברם. וכי עדיין לא ידענו ששרי אשת אברם, ועוד מה פשעו של פרעה הרי סבור שהיא אחותו, ומה שפירש רש"י על דבר שרי שאומרת למלאך הך והוא מכה לא נזכר בפסוק הך. על כן נ"ל אע"פ שבפני ההמון עם אמרה שרה אחותו אני, מ"מ לפרעה הגידה האמת שהיא אשת אברם בחשבה שמלך יושב על כסא דין לא יעשה עול, ופרעה לא השגיח בה כי אמר לדבריך הראשונים אני מאמין על כן נגעו ה' על דבר שרי בשביל דבורה של שרי ומה היה דבורה. אשת אברם. כי היא דברה אליו אשת אברם אני. ואמר פרעה לאברם למה אמרת אחותי היא כי לך הייתי מאמין ולא לה כי חשבתי אולי אומרת כן כדי להינצל מן התשמיש שהוא בלא אישות. ד"א על דבר שרי אשת אברם לפי שהיתה אשת איש על כן באו עליו נגעים אלו.
ספורנו על בראשית פרק-יא
ספורנו: {ב} בנסעם מקדם. במנהג הרועים הנוסעים ממקום למקום למצא מרעה נאות: {ג} הבה נלבנה לבנים. לבנות בתים וגדרות צאן וזאת היתה עצות פרטי ההמון בזה כאמרו ויאמרו איש אל רעהו: {ד} ויאמרו הבה נבנה לנו עיר. זאת הית' עצת שרי הדור להמליך את נמרוד על כל המין האנושי: ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם. נעשה שם שתהיה כמגדל ויצא בכל המין האנושי שם גובה מקומה וגודל עירה באופן שתחשב אלהי האלהים אצל כל בני האדם ואליה ידרשו כלם. והכונה בזה היתה שהמלך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי בהיות שם דרישת כלם: {ה} וירד ה' לראות. הנה ל' הירידה לראות יאמר על האל ית' כשאין הענין אז ראוי לעונש אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף הענין כבן סורר ומורה שאמרו ירדה תורה לסוף דעתו. וכן היה ענין סדום שכתב בו ארדה נא ואראה. כי אמנם לא היה רשעם אז יותר משאר העו"ג כדי לענשם בעולם הזה זולתי בענין האכזריות נגד עניי עם שהיה נמשך ממנו קלקול גמור בסוף כאמרו הנה זה הי' עון סדום אחותך ויד עני ואביון לא החזיקה וכן היה עונש ישראל בהגלותם כאמרו אראה מה אחריתם: {ו} הן עם אחד. כי אמנם הבטול המפר עצות ומניא מחשבות הוא המחלוקת הקורה אם לסבת הדתות ואם לסבת הלשונות. והנה אלה היו עם אחד בענין הדת כי היו כלם מסכימים בדעת אנשי הצא"בה ועם זה היה כלם מסכימים בלשון: וזה החלם לעשות. וגם כן נמצאה לכלם עתה זאת ההתחלה שעשו בהסכמת כלם: ועתה לא יבצר מהם. אם כן אין מונע להם מהשלים כונתם ותהיה אותה עו"ג אשר יבחרו כללית לכל מין האדם ולא יפנה אחד מהם לדעת את הבורא ית' ולהבין כי יוצר הכל הוא. והפוך זה יקרה כשתהיה מחלוקת בענין האלהות כי כל אחד יחשוב שיש אלהי האלהים שכל האלוהות מסכימי' לדעתו ובו ישלם סדרם וסדר המציאו' כאמרו כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמו בגוים: {יא} ויולד בנים ובנות. לא הזכיר בשום אחד מאלה העשרה דורות וימת כמו שהזכיר באותם עשרה דורות שמאדם ועד נח כי הם כלם מתו קודם שהיה ענין הספור המכוון אז והוא המבול. אבל אלו היו כלם חיים בזמן שהתחיל ענין הספור המכוון בזה והוא השתדלות אברהם אבינו יותר מכל צדיקי הדורו' שלפניו לקר' בשם ה' להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. ולמשכם בעבותות אהבת חסד לעבדו שכם אחד: {לא} ללכת ארצה כנען. שהיתה מוכנת אל גרם המעלות במושכלות והיתה רצויה מכל הארצות כאמרו ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר כל שאר הארצות כאמרו ולא גשמה ביום זעם. וכבר אמרו חז"ל אוירה של ארץ ישדאל מחכים: {לב} וימת תרח בחרן. ולא השתדל להשיג מה שכוונו להשיג בנסעם מאור כשדים ולא בא כלל אצל אברהם בהיותו בארץ כנען ובקראו שם בשם ה' עם כל גדולת שמו אז. והפך זה עשה לוט זמן מה ולכן זכה הוא וזרעו בחלק מה ממתנות אברהם ולא זכו לזה שאר צאצאי תרח הקרובים לאברהם כמוהו או יותר:
שפתי חכמים על בראשית פרק-יא
שפתי חכמים: {א} ג דאי לשון אחר היה לא היה שפה אחד, דהא הכל מודים דבלשון הקודש נברא העולם כדפירש רש"י בפרשת בראשית בפסוק ויאמר האדם זאת הפעם וגו' (לעיל ב' כ"ג), אם כן על כרחך היה לשון הקודש אותו לשון וק"ל: ד דלפירש א' קשה אם כן הוה ליה למימר בדברים אחדים, משום הכי קאמר דבר אחר וכו', ותו קשה הוה ליה למימר ודבר אחד מה אחדים, משום הכי פירוש דבר אחר וכו', רוצה לומר דברים חדים וכו', (מהרש"ל): {ב} ה דבשביל זה נסעו שהרי כתב אחר כך וימצאו בקעה, משמע דמתחילה בקשו זה: {ג} ו יש לומר דהוכחתו מדכתיב אחריו (פ' ז') ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, והתם על כרחך צריך לומר שפירוש אומה באומה, דאי שפת רעהו ממש נמצא יותר מע' לשונות, אלא על כרחך צריך לומר אומה באומה, וזה קאי אויאמרו איש אל רעהו דלעיל, שמע מינה דלעיל גם כן פירושו כן, ודלא כפירוש הרא"ם שמפרש כי העצה היתה בין האומות לא בין איש אל רעהו: {ד} ז זה קאי דוקא אמלת עיר שכתוב לפניו, אבל לא קאי אמלת מגדל, דאם כן סותר זה מה שפירש לעיל (פ' א') דברים אחדים באו בעצה אחת וכו', משמע כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא בנו המגדל כאן פירש שלא יבוא עלינו וכו', אלא ודאי זה קאי אמלת עיר. (ג"א), פירש שהיא טעם על המגדל, ואם יביא עליהם שום מכה להפיצם יעלו במגדל לרקיע ללחום נגד השם יתברך, וכן ללשון השני שרצו לעשות סמוכים לרקיע וכו': {ו} ח פירוש שהוא מקור והכנוי בא אל הפועל, כי אמרם הוא כמו אמר הם, עשותם כמו עשות הם, אף כאן החל הם: ט פירש וכי לא תמנע מהם זאת המחשבה, והלא אנחנו נרד ונבלבל שפתם וגו', ובהכרח שתמנע המחשבה, אבל אי אפשר לפרש בניחותא שהרי באמת נמנע מהם: {ז} י (ג"א), דאם לא כן הבה שפירושו לשון הזמנה למה לי, הרי כבר הכל מוכן לפניו יתברך: כ כלומר אל תאמר מדכתיב ונבלה בה"א ולא כתיב ונבל ודאי לאו לשון רבים הוא, אלא הרי הוא כמו נפלה, שאף על פי שכתוב בנו"ן מכל מקום אינו רבים אלא הנו"ן היא פ"א הפעל והה"א היא ה' הנקבה, ולא שהנו"ן היא נפעל לרבים, אם כן הכי נמי נימא הכי, לכך פירש וה"א אחרונה וכו', כלומר דלא דמי מלת ונבלה למלת ונפלה אלא הרי כאילו כתיב ונבל בלא ה' שהוא לשון רבים דה"א אחרונה וכו', והראיה שהנו"ן של ונבלה היא נו"ן הרבים, מדכתיב בתר הכי (לקמן פ' ט') כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, שמע מינה דנבלה לאו נו"ן הנפעל היא אלא היא נו"ן הרבים, ודוק נראה לי, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש כי אין טעם לומר נרדה ונבלבל לשונם, שלא נבלל לשונם בעבור הירידה: ל (ג"א), דאם לא כן אלא מפני שלא היו מבינים אחד לשון חבירו חדלו לבנות אם כן למה נפוצו, ולא היו דרים יחד, אף על גב שאין אחד מבין לשון האחר, אלא מפני שנפל בהם ריב וכו': {י} מ רצונו לפרש דמה שכתוב שנתים אחר המבול קאי אויולד את ארפכשד, וגם קאי אשם בן מאת שנה: {כט} נ ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ועוד קשה מאי נפקותא בזה שפירש יסכה זו שרה, ויש לומר דהוכחתו ממה שכתוב לפניו אבי מלכה ואבי יסכה, אם כן הקרא מונה בני הרן ואם כן למה לא מנה גם שרה שגם היא היתה בת הרן, לכך פירש יסכה זו שרה, ועוד יש לומר דשרה בא"ב דא"ת ב"ש הוא בג"ץ שהוא כמנין יסכה וק"ל, והא דפירש רש"י בשם יסכה ג' טעמים משום דהי מנייהו מפקת, אי נמי דהתם בגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט:) דורש שני טעמים לכך הביאם רש"י, והא דמוסיף רש"י על לשון הגמרא וכתב עוד לשון נסיכות, משום דקשה לו למה לא קרא אותה בשם העצם שלה שרי, אלא יסכה גם כן לשון נסיכות שהוא לשון שרי, (מצאתי): {לב} ס כתב הרא"ם לא הבינותי בעד איזה זמן הוא חושש, אם חושש בזמן אברהם מהו לפיכך קראו הכתוב מת, והא בימיו לא נכתבה התורה, ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים אברהם כבוד אב ואם דקאמר, והלא בצדה כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך, ולא היה יכול לעמוד עם אביו ולבטל גזירת השם יתברך עד כאן לשונו, ולי נראה דקאי אאחר זמן כתיבת התורה, והעיקר שיאמרו על אברהם שלא קיים כבוד וכו' הוא מפני שלא לקח את אביו עמו, כמו שלקח אותו מאור כשדים, משום הכי יאמרו עליו שלא קיים אברהם כבוד אביו וכו', והטעם שלא לקח עמו משום שהיה רשע ועובד כוכבים ומזלות, ואף על פי ששב בתשובה, היינו בסוף ימיו קודם מותו, אבל בהליכת אברהם ממנו מחרן אז היה רשע, וק"ל. (צל"ד), ולי נראה שלא הבין דברי הרא"ם וכו', כי כל עצמו לא אמר השם יתברך לאברהם לך לך וגו' ומבית אביך, אלא בעבור זה שאין אני רוצה שתקח את אביך עמך שלא תעשה עצמך טפל לאביך, כמו בהליכה ראשונה דכתיב ויקח תרח את אברם בנו וגו', ומה שכתוב כמו שלקח מאור כשדים, זה אינו שהרי אדרבא תרח לקח את אברם כנזכר לעיל, (פ' ל"א) ולכך יפה הקשה הרא"ם, (ועיין בנח"י ושם תמצא תירוץ הגון לקושיא הנזכרת לעיל):
בעל הטורים על בראשית פרק-יא
בעל הטורים: {א} לך לך. פתח באמירה בלשון שנברא בו העולם שבעשרה מאמרות נסרא העולם וכולו לא נכרא אלא כזכות אברהם לכך כתיב עליו מאמר. לך לך רמז לו כשתהיה בן מאה כמנין לך לך אז ואעשך לגוי גדול שנולד לו יצחק. ד"א רמז לו שלאחר שתלך מארצך תחיה כמנין לך לך שהרי בן ע"ה שנה היה כשיצא וכל שנותיו קע"ה. ד"א רמז לו הגליות השנים שב' פעמים ילכו ישראל בגולה. ד"א רמז לו שאחר נ' דורות כמנין לך ילכו בגלות בימי צדקיהו ובזכותך שדברתי עמך בן ע"ה שנה (צ"ל ע') שנה בברית בין הבתרים ישובו לאחר ע'. ולכך סמך בחרן ללך לך לפי שבחרון אפו של הקב"ה בעו"ה גלו: {ב} ואעשך לגוי גדול וגו'. ברכו כאן ז' ברכות והם אלו. ואעשך לגוי גדול והיא הגדולה שבכולם שיעשהו לגוי שעם זאת נכלל השיעבוד והשחרור. והשנית שבהיותו אברם טרם הכניסו בברית יברכהו ברכת הממון כמ"ש ואברם כבד מאד. והשלישי שיגדל שמו מאברם לאברהם. והרביעי שיהיה הוא בעצמו ברכה. והחמישי שיברך השם מבורכיו. והששי שיאור כל מבקשי רעתו. והשביעי שיתברכו בו כל משפחות האדמה: אשר אראך. ב' במסורה הכא ואידך בזכריה גבי גליות מלמד שהראה הקב"ה לאברהם הגליות: אראך. כגימטריא בעננים מלמד שהיו עננים הולכים לפניו ומראים לו הדרך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. ג' ברכות כנגד ג' ברכות כהנים וכן מברכך ג' תגין על ך' לומר לך כי ג"פ כ' הם ס' כנגד ס' אותיות שבברכת כהנים והם יברכך יאר ישא, ואברכך, בגימטריא אברהם: והיה. ו' במסורה והיה ברכה. והיה תמים. והיה נכון לבקר. עלה אלי ההרה והיה שם. והיה לי לאב. והיה לנו לאב. אם תהיה תמים ונכון אז תהיה ברכה ועלה אלי ההרה והיה לי לאב: {ג} ואברכה מברכיך. בגימטריא כהנים המברכים בניך. על כן מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד: ומקללך אאור. בגימטריא זה בלעם הבא לקלל בניך: ואברכה. ב' במסורה הכא ואידך ואברכה שמך לעולם. שבדכו ברכה שאין לה הפסק וזהו ואברכה שמך לעולם: {ז} הנראה. ב' במסורה הכא ואידך ביעקב לומר כשם שנראה לאברהם כשגלה כך נראה ליעקב כשגלה: {יב} יחיו. ב' במסורה הכא ואידך יחיו דגן ויפרחו כגפן. שכיון שיחיו אותך יתנו לך מתנות שדות וכרמים: {יג} אחותי את. ב' כמסורה הכא ואידך אמור לחכמה אחותי את. לומר שאברהם וגם שרה היו גדולים בחכמה: {יט} ולך. ה' במסורה הכא ואידך הנה רבקה לפניך קח ולך. נהג ולך באבישג השונמית, מלמד שהיתה צדקת כמו האמהות, וקח משענתי כידך ולך. המגלה אשר קראת בה קחנה בידך ולך. מלמד שאע"פ שאינו מפרש בכאן שנתן לו מתנות כמו באבימלך ודאי נתן לו וזהו קחנה בידך ולך שנתן לו דבר הניתן מיד ליד:
דעת זקנים על בראשית פרק-יא
דעת זקנים: {ל} ותהי שרי עקרה. ק"ל אין לה ולד למה לי. וי"ל דאיצטריך לומר דאפילו מקום יציאת הולד לא היה לה כדאמרינן אברהם ושרה טומטומין היו ונקרעו שנא' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. ד"א אין לה עכשיו ויהיה לה לאחר זמן כדאמרינן ותהר ותלד שרה ודומה לזה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת דרשינן במס' חולין אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-יא
חומת אנ"ך: י״א:קע״ח א׳ שפה אחת. גימטריא לשון הקדש. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל וכ״כ רבינו בעל הטורים ז״ל גם שפה עם הכולל גימטריא לשון: י״א:ק״פ א׳ הבה נרדה. אמר לע׳ שרים אשר ברקיע לע׳ האומות. ויפץ ה׳ אותם משם מה שלא הזכיר שבלבל לשונם כמו כן לפי שע״י שבעים שרים נענשו כי צוה לכל אחד לשון אחד. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י: י״א:קפ״ז א׳ אלה תולדות שם. לא כתיב תולדות בחם ויפת כי מפני תולדות שם נבראו שמים וארץ רבינו מהר״א גרמיזא ז״ל בכתיבת יד: י״א:ר״ד א׳ אלה תולדות תרח. תרח דכפל שמו כמו הצדיקים מלמד שעשה תשובה. רבינו אפרים ז״ל בפירוש כ״י וזכה בשביל שהוליד את אברהם: י״א:ר״ט א׳ וימת תרח בחרן. פירש״י ז״ל נון הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום עכ״ל ויש שואלים דכיון דנכתב וימת תרח הרבה קודם שמת נימא דהנון הפוכה לומר שאין כאן מקום פסוק זה כמו שדרשו רז״ל בנונין הפוכות דכתיבי גבי ויהי בנסוע הארון דעשאן סימן דאין כאן מקומו אלא כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. ולי הדל אין כאן שאלה דהתם הנונין אינן מגוף הפסוק אלא לסימנא אתו. אבל הכא הנון של חרון מגופיה דקרא ובעי למדרש לעצם הענין והכתוב. וה״נ אתא להפסיק דהיה חרון אף עד עתה ופסק חרון אף. ועוד יש מי ששאל דכל פסוק זה יתר ואעיקרא למה טרח וכתב קרא וימת תרח בחרן ואי משום להודיע דעד אברהם היה חרון אף של מקום אעיקרא ממילא רוחא והדבר מפורסם האי״ר ממזרח צדק וכתיב בהבראם באברהם. וי״ל דעיקר הכתוב בא להודיע שהקב״ה פטרו לאברהם מכבוד אב ואם כאלו כבר מת כמ״ש רז״ל שא״ל הקב״ה לך אני פוטר מכבוד או״א. ואגב הודיענו בהפוך הנון דע״כ היה חרון אף ומלבד דפסק חרון אף היה נחת כרמוז בס״ת וימת תרח בחרן שהוא נחת. ועוד אפשר לומר דתרח עשה תשובה והו״א דכשמת כבר נתקן ונתכפר לו לזה רמז וימת תרח ועדיין היה חרון אף עליו עד שנתנסה אברהם אע״ה בעשר נסיונות והיו לכפר על תרח ועד אחרן שבא באיוב ונתקן. והנון הפוכה לרמוז דלעתיד יפסק חרון אף ויתקן:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-יא
נחל קדומים: ט״ו:שס״ב א׳ אנכי מגן לך. מגן תרגום חנם ר"ל אתן לך אותו מקום הנקרא מתנת חנם אשר שם אינו מגיע פגם מעשה התחתונים ובחנם רוצים להתאחז הקליפות שם כי אין להם שם שום אחיזה כלל. רבינו האר"י זצ"ל בקיצור ובזה אפרש פסוק רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה' מג"ן בעדי ודוק כי קצרתי: ט״ו:שע״ד א׳ כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. נודע משז"ל ע"פ ואת העם העביר אותו לערים כדי שלא יחרפו ישראל שעתידים להיות גרים ביניהם כי הלא גם הם מטולטלים וז"ש ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ואל תאמר כי חרפה להם להיותם גרים לז"א בארץ לא להם שהארץ למצריים השוכנים בה כי את העם העביר אותו לערים וא"כ בארץ לא להם חוזר למצריים ובהכי ניחא כפל הכתוב. רבינו האר"י זצ"ל. ובזה אפרש פסוק וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרי"ם פירוש אל תונהו לקרותו גר כי ראו שאני עשיתי שתהיו גרים במקום שגם הם גרים בו להצילכם מחרפה זו וא"כ גם אתה וגר לא תונה ודוק: ט״ו:שע״ה א׳ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ס"ת לשון. דנגאלו שלא שינו לשונם כ"כ רבינו אפרים כ"י ואפשר דרמז בזה שלא היה בהם זנות דבזה נגאלו ממצרים כמשז"ל במדבר רבה פ"ג וידוע דעל ידי שמירת הלשון נשמר ברית המעור וכמו שנתבאר אצלנו בפ' אמרתי אשמרה דרכ"י מחטוא בלשונ"י. וזה רמז ס"ת לשון דבשמירת הלשון משם נודע כי נשמרו מזנות. ולפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הוא שיבררו ניצוצות הקדושה שנפלו שם א"כ הברורים באים לשכינה וזה רמז ס"ת לשון גי' שכינה א"נ במה שרמזנו בעניותנו בפסוק היום אתם יוצאים בחדש האביב רמז דבזכות השכינה והאבות וי"ב שבטים היתה יציאת מצרים וזה רמז האבי"ב ה' היא השכינה א"ב רמז לג' אבות במוטב תלתא. י"ב בזכות השבטים. ובזה יש לרמוז כאן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ס"ת לשון גי' שכינה. ר"ת יצאו ברכוש גדול הוא י"ב ג' דבזכות י"ב שבטים וג' אבות יצאו. ואפשר להוסיף בחדש גימטריא שדי טעם אחד יציאת מצרים לפי שנשמרו מעריות כאמור וזה רמז בחדש גימטריא שדי שהוא ביסוד ששמרו היסוד. ובפ' אחרי כן ר"ת כ"ו גימטריא שם הויה כלומר דשם אלהים נהפך לרחמים כמשז"ל וזה רמז כ"ו שם הויה כי אלהים נהפך שם הויה שהוא מדת הרחמים: ט״ו:שע״ו א׳ ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. אמרו רז"ל מכאן שתרח עשה תשובה. ומקשים דילמא תרח הוא ברשעו אך ברא מזכה אבא בזכות אברהם ניצול תרח. ופירש הרב מהר"ר שמואל פרימו ז"ל דרז"ל דקדקו דהול"ל תבא אל אביך ואמאי קאמר אבותיך אלא מוכרח דעשה תרח תשובה ובזה זיכה אל אביו של תרח עצמו דע"י שתרח שב זיכה לאביו וזהו אל אבותיך אביו ואבי אביו ודוק.
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-יא
רא"ש על התורה: י״ד:שנ״א א׳ וירק את חניכיו ילידי ביתו. נחלקו רז"ל בנדרים על מה נענש אברהם אבינו ונגזר על זרעו הגלות ואמרו על שהפריז על מדותיו פי' הרחיב לשונו שאמר במה אדע כי ארשנה וכי לא היה לו להאמין במאמר השם וי"א עוד על שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים דכתיב וירק את חניכיו פי' תלמידיו מחונכים במצות שהוציאם במלחמה חלוצים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-יא
ברטנורא: י״ג:רל״א א׳ כבד מאד טעון משאות. קשה למה פי' תחלה כבד מאד קודם שיפרש הנגבה הקודם לו בפסוק. י"ל שעשה כן לפי שפירש למעלה וישלחו כתרגומו ואלויאו לכך פי' סמוך לו כבד מאד טעון משאות כלומר שהיה צריך לויה לשמרו בדרך שהיה טעון משאות: י״ג:רל״ב א׳ וילך למסעין כשחזר ממצרים לארץ כנען וכו' ד"א בחזרתו פרע הקפותיו וכו'. קשה מאי ד"א י"ל לפי שהיה כבד מאד חזר למסעיו ופרע הקפותיו. ופי' אורח פוגם ונפגם פוגם את אושפיזו שאומרים בני אדם שמא איזו רעה עשה לו הבעל מחנה לכך אינו חוזר ללון שם. עו' פי' נפגם שיאמרו העולם שמא איזו רעה עשה שם בביתו שלזה שאינו חוזר אליו עוד ולכך חזר אברם למסעיו ללון במסעות הראשונות: י״ג:רל״ח א׳ אם השמאל ואימינה בכל מקום אשר תשב אני לא אתרחק ואעמד לך למגן ולעזור. קשה למה פי' כן על ואם השמאל ואימינה ולא דרש כלום על ואם הימין ואשמאילה. י"ל שדרש כך על ואם השמאל ואימינה לפי שמלת האימינה אינה נקודה כדרכה שהיה לו לינקד ואימינה בפתח כמו שנקד ואשמאילה: ב׳ ואימינה אימין את עצמי וכו'. שמעתי אומרים שלכך האריך רש"י כל כך שבא להוציא מפי' התרגום שפי' אם את לצפונא ואנא לדרומא דמשמע שירחיק עצמו ממנו לכך פי' אימין את עצמי ותמיד אהיה קרוב אליך. מהר"ר: י״ג:רל״ט א׳ כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לזרעים. קשה מנא ליה י"ל מדכתיב כל עץ נחמד למראה וכו' בתוך הגן נפקא ליה כגן ה' יפה לאילנות ומדכתיב לא כארץ מצרים היא וכו' אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק נפקא לן שארץ מצרים יפה לזרעים: י״ג:ר״מ א׳ מקדם מדרש אגדה מהו מקדם הסיע עצמו מקדמונו של עולם וכו'. קשה מנא לו לבעל הדרש דבר זה. י"ל שאין נראה לפרש מקדם כמשמעו מרוח מזרחית שהרי בנגב היה יושב כדכתיב לעיל הלוך ונסוע הנגבה לכך פי' מקדמונו של עולם: י״ג:רמ״ב א׳ רעים בגופם וחטאים בממונם קשה מנא ליה. י"ל שכן מצינו רעה אצל הגוף דכתיב ביוסף ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ומצינו חטא אצל ממון שנא' בעושק שכר שכיר והוה בך חטא ואונקלס שתרגם בהפך בישין בממונהון וחייבין בגוייתהון ראייתו שכן מצינו רעה אצל ממון דכתיב ורעה עינך באחיך האביון. ומצינו חטא אצל הגוף שנאמר ביוסף וחטאתי לאלהים: י״ג:רמ״ג א׳ אחרי הפרד לוט מעמו כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פוסק ממנו ואעפ"י שקודם לכן מצינו שנדבר עמו בעוד שהיה לוט. באולי שאז נעשה רשע דיקא נמי דקא' כל זמן שהרשע עמו ולא אמר כל זמן שלוט עמו. מהר"ר: ב׳ פרש"י כל זמן שהרשע עמו דבור פוסק ממנו. וקשה לחזקוני הרי לעיל כתיב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ מכלל שדבר אליו הקב"ה גם טרם הפרד לוט מעמו י"ל שמה שפרש"י היה הדבור פוסק ממנו ר"ל לא היה מאריך עמו בדברים כל כך ותדע שכן היא שהרי לעיל אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ ולא אמר לו יותר וכאן האריך בדבורו דאמר לו יותר שא נא עיניך ושמתי את זרעך: ג׳ וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט וכו'. קשה דהא אמרינן כל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו מאי בית דינו שייך הכא וי"ל במדרש שנחלקו הקב"ה ופמליא שלו ב"ד שלמעלה אומר שראוי שיהרג בחרב המלאכים ויענש מפני חבורת לוט והקב"ה אמר הוציאוהו ממזל מיתה למזל חיים והיינו בית דינו דשייך הכא:
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-יא
גור אריה: י״א:ר״ס א׳ לשון הקודש. דהא בלשון הקדש נברא העולם, כדלעיל (ב, כג) מהא דכתיב "כי מאיש לקחה זאת" (רש"י שם), ומכיון שהיה הארץ שפה אחת, אם כן לשון הקדש היה (כ"ה ברא"ם): ב׳ לאו כל הימנו וכו' בואו ונעשה עמו מלחמה. פירוש כי זה המגדל היו בונים להיות דבקים עם מערכות עליונים, שהיו עושים בפעולות הידוע להם לבנין ההוא, ובבנין ההוא נכנסו למעלה להיות עם המערכות העליונים, וזהו המלחמה שעושים עם העליונים, כי היה כל פעולתם לבטל כמה דברים הבאים בגזירות ה', וזה שהיו אומרים לא די שיבור לו העליונים להיות גזירתו על התחתונים גזירות, בואו ונעלה השמים בפעולתנו להתחבר עם מערכות השמים ונעשה עמו מלחמה לבטל מעלינו הגזירות שהם באים על התחתונים:ותימה דבפרק חלק (סנהדרין קט. ) תנא דבי ר' שילא דור הפלגה אמרו נעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות ויזובו מימיו, מחכו עליו במערבא אם כן יבנו אותו בחד טורא, עד כאן. הרי דסבר היה ר' שילא כי המגדל הזה היו עושים בפעולה הידוע אצלם להביא המטר, אף על גב שלא היו עולים לרקיע ממש, מכל מקום היו צריכין לעשות דוגמא ודמיון ועל ידי זה נשלם פעל שלהם הידוע אצלם, ומחכו עליה במערבא, כי לפי זה לא היה המגדל רק לעלות בו, ואם כן יבנו אותו בהר. ואם כן הכי נמי קשיא לרש"י, דכיון שאמרו 'נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה' משמע מדבריו גם כן שהיה המגדל הזה לעלות בו, ואם כן יבנו אותו בהר, ואפשר כי רש"י לקח זה מבראשית רבה (לח, ו) שאמרו שבני דור הפלגה אמרו 'לא די שיבור לו העליונים באו ונעשה עמו מלחמה', משמע שהם סוברים כי רצו לעלות בשמים, ולא חשו למחכו עליה דמערבא דיבנו אותו בהר:אמנם אין ראייה מזה, כי אין צריך לפרש כי על ידי מגדל היו רוצים לעלות השמים, אלא מפני כי המגדל הזה במה שהיה "ראשו בשמים" (פסוק ד) – הוא דוגמא משמים, שהמגדל הוא נבדל מן הארץ בגבהותו כמו השמים – להיות רוצים להתנגד אל השם יתברך, כי האדם ראוי שיהיה למטה והוא יתברך למעלה, וכאשר עשו להם מגדל לדוגמא – היו רוצים בפעולתם הזרות לכנוס בדברים השייכים לעליונים בהוראות המגדל הזה שהוא נבדל מן המטה, ודבר זה הוא התנגדות אל השם יתברך, והוא המלחמה:והשתא לא יקשה קושיא יבנו אותו בהר, שזה היה קשיא כאשר נפרש שלא היה המגדל הזה רק לעלות בו, ואם כן יבנו אותו בהר, אבל עתה המגדל היה כמו השמים עצמו, ודבר זה לא יתכן בהר, שאין ההר – שהוא מן הארץ – יש לו דמיון לזה. כלל הדבר הזה שהמגדל הזה היה בנין על ידי פעולות זרות הידוע להם לאותו דור, עד שהיה בנין זה מתנגד אל רצון השם יתברך, וסדור העולם אשר סדרו השם יתברך, ודי בזה ואין כאן מקום להאריך: ג׳ אחת לאלף ותרנ"ו וכו'. כך הוא חשבון מבריאת העולם עד המבול. נראה שהיו סבורים כי המבול היה בא לפי סבוב הגלגל, וכך היו אומרים – במהלך הגלגל תליא מילתא, ולפי הזמן שיבא הגלגל למקום ההוא – בא המבול. והיו רוצים לבנות מגדל, ועניין המגדל היה עשוי בפעולה זאת נכרית לעכב המבול, וזהו שאמרו שיעשו לו סמיכות, והבן זה: י״א:רס״א א׳ שהיו יושבים שם כו'. הקשה הרמב"ן שהכתוב למעלה (י, ל), לא איירי רק בבני שם, לא בבני יפת וחם, ובוני המגדל היו כל בני נח, ואפשר לומר דרש"י סבירא ליה כיון דכתיב אצל בני שם (שם) "ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם" אם כן אומות אחרים גם כן בקדם ישבו, שהרי עדיין לא נפלגה הארץ והיו יושבים סמוכים, רק בני שם היו יושבים אצל הר הקדם, ואומות אחרים סמוכים להם: ב׳ לתור להם וכו'. דמדכתיב בתריה "וימצאו בקעה", ולא הוי למכתב רק 'ויבואו שנער וישבו שם', אלא רצה לומר דמצאו בקעה כמו שבקשו, וממילא היה נסיעתם גם כן מענין זה לתור להם מקום כו': י״א:רס״ב א׳ איש אל רעהו אומה לאומה. דאין לומר "איש" כמשמעו, דמדסיפא דקרא דכתיב (ר' פסוק ח) "אשר לא ישמע איש שפת רעהו" וזה אי אפשר לומר שיהיה לכל אחד ואחד לשון מיוחד, דלא היו רק שבעים לשונות, אלא רצה לומר אומה לאומה, והכי נמי רישא דקרא דכתיב "ויאמרו איש אל רעהו" – אומה לאומה: י״א:רס״ג א׳ שלא יבא עלינו מכה וכו'. פירוש בשביל שהיו יראים שיבא עליהם מכה – כדי שיפוצו, ולפיכך בנו את המגדל ללחום נגד השם יתברך כדי שלא יפוצו משם, כי המגדל היה נגד השם יתברך. וכן ללשון השני (רש"י פסוק א) שרצו לעשות סמוכות אל הרקיע שלא יתמוטט, שלא יביא הקב"ה עליהם מבול כדי שיפוצו: י״א:רס״ד א׳ למד לדיינים וכו'. פירוש לכך נכתב בתורה בלשון "וירד ה' לראות" – ללמד דיינים שלא יפסקו אלא בראיה. אבל אין לפרש כי לכך ירד השם יתברך כדי ללמד, דזה לא ראו הכל שילמדו מן הירידה. וכך פירושו; כיון דהכל גלוי לפניו, הוי למכתב 'וירא המגדל אשר בנו בני אדם', אבל לכך כתב ההשגחה שהשגיח השם יתברך במעשיהם בהך לישנא "וירד ה' לראות" – ללמוד הדיינים, שאין גלוי לפניהם הכל, וצריכים ראיה אחר שלא ידעו, שאל יפסקו שום דין רק בראיה: י״א:רס״ה א׳ אמרם עשותם כו'. פירוש דאין לפרש המ"ם של "החלם" כנוי הפעול, דהא לא נוכל לפרש "החילם" הכינוי קאי על העיר והמגדל, דלא נזכר בדברי השם יתברך המגדל והעיר שיאמר עליהם "החילם" בכינוי הפעול, אלא קאי על "עם אחד" שנזכר בדברי השם יתברך, והמ"ם של כינוי הוא על הפועל, רוצה לומר להתחיל הם: ב׳ ועתה לא יבצר בתמיה. פירוש דאין לומר בניחותא, דאם כן לא הוי ליה למכתב "יזמו" לשון עבר, וכך הוי ליה למכתב – 'ועתה לא יבצר כל אשר יחשבו' דהא הכתוב מדבר שכל אשר יחשבו יהיו גומרים, ולא הוי למכתב לשון עבר. ועוד לא יתכן לומר כך, דאף אם יבנו המגדל השם יתברך יכול לבטל פעולתם כרגע אחד, ולמה לא יבצר, אלא פירושו בתמיה: י״א:רס״ו א׳ בבית דינו נמלך כו'. כלומר הא דקאמר לשון "הבה" והוא לשון הזמנה (רש"י פסוק ג), ואין הקב"ה צריך להזמנה כי הכל מוכן לפניו, אלא שהוא מדה כנגד מדה, שהם אמרו "הבה" (פסוק ד) והקב"ה אמר גם כן "הבה": ב׳ הנו"ן משמש לשון רבים. כלומר ואינו לשון נפעל, דאין טעם לומר 'נרדה ונתבלבל לשונם', אלא הנון לשון רבים: ג׳ וזה עומד עליו ופוצע את מוחו. הוצרך רש"י לזה, דאם לא כן, אלא מפני שלא היו מבינים האחד לשון חבירו היו מונעים מלבנות – אם כן למה נפוצו, ולמה לא היו דרים ביחד אף על גב שאחד אין שומע לשון אחר, אלא מפני שבא ריב ומחלוקת ביניהם עד שהפיץ ה' אותם: י״א:רס״ז א׳ מה שאמרו פן נפוץ נתקיים בהם וכו'. פירוש למה אמר "ויפץ ה' אותם", דהא בתחלה לא נאמר רק "נרדה ונבלה" (פסוק ז), וממילא היה, כיון דנתבלבל לשונם נפוצו, ואם כן לא הוי למכתב "ויפץ ה'", ועיקר המחשבה בלבול לשונם, אלא כך פירושו, מפני שהיו יראים ואומרים "פן נפוץ" (פסוק ד) נתקיים בהם שהפיץ אותם הקב"ה, לכך כתב "ויפץ ה' אותם": י״א:רס״ט א׳ כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול. פירוש דאין כל אחד ואחד ענין בפני עצמו, ויהיה פירושו שם היה בן מאה שנה, ועוד "ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול", דאם כן לא היה שום דבר נזכר בזה שאמר שם בן מאה שנה, אלא פירושו דשם היה בן מאה שנה כשהוליד את ארפכשד – שנתים אחר המבול: י״א:רפ״ז א׳ ומדרש אגדה. כלומר שדרשו רז"ל (ב"ר לח, יג) למה הוצרך למכתב "על פני תרח אביו", אלא לכך מזכיר "על פני תרח אביו" במיתתו של הרן לומר כי על ידי אביו באה לו המיתה, ולפיכך הזכיר "על פני תרח אביו": י״א:רפ״ח א׳ זו שרה וכו'. דאם לא כן "יסכה" מאן דכר שמה שאמר "אבי מלכה ואבי יסכה", אלא זו שרה. וקשיא דלמה קרא כאן על שם הנביאות, יותר היה לכתוב זה בפרשת וירא, דשם לא מצי למטעי לומר דהיא אשה אחרת, ולכתוב 'כל אשר תאמר יסכה שמע בקולה', ומיהא אין זה קשיא, שהתורה נכתבת כך למי שאינו יודע להבין – יודע קצת כפי שכלו, ומי שיבין יותר – יהיה יודע יותר, דלכל אחד ואחד כפי כחו התורה מדברת עמו, ומפני כך אם אינו כחו להבין כי "יסכה" על שם שסכה ברוח הקדש – יבין הוא שהיא אשה אחרת, אבל למי שכחו להשיג יפה, והוקשה לו דאחר שלא נזכר יסכה בקרא מאי בא לומר דהוא "אבי יסכה", יכול לפרש שהיא שרה, ונקראת "יסכה" על שם רוח הקודש שהיתה סוכה בו, אבל לקמן (כא, יב) אין לומר שהיא אחרת:אמנם דבר זה הוא נפלא מאד למבין, שהוא אשר אמרו חכמים ז"ל 'כל הנושא אשה לשם שמים כאילו ילדה', בפרק קמא דסוטה (ריש יב. ), ולפיכך יש לאשה ב' בחינות, והם ב' לידות; האחד לאישה, ואחד לאביה. וכל אחד ואחד כאילו ילדה, אבל הוא מצד ב' בחינות; כי הבעל נותן לאשה (שהיא) מציאות שלם, כמו שהצורה נותן לחומר, ולפיכך הוי כאילו ילדה מי שנושא אשה לשם שמים. ולפיכך הא דכתיב "ואת שרה כלתו אשת אברהם בנו" כתב לה שם מיוחד, כי שם זה היה לשרה בשביל אברהם, כי לעולם היה שם שרי נמשך אחר שם אברהם, שכשהוסיף ה' לאברהם (להלן יז, ה) – הוסיף ה' לשרי (שם שם טו), ולפיכך שם שרי מפני אברהם, אבל שם "יסכה" לא היה לה מפני אברהם, שהרי אברהם היה טפל לשרה בנביאות (רש"י להלן כא, יב), ולפיכך מזכיר שם "יסכה" אצל אביה, והוא עניין נפלא למבין: י״א:ר״צ א׳ תרח ואברהם. ד"יצאו" הוא לשון רבים, וקאי על כרחך על אותם שהם עיקרים, ו"אתם" גם כן לשון רבים, וקאי על שרי ולוט: י״א:רצ״א א׳ ולמה הקדים הכתוב וכו'. הקשה הרמב"ן ז"ל והלא דרך הכתובים כך הוא לספר חיי האב ותולדות הבן ומיתתו ואחר כך יזכיר ענין הבן, ובנח עצמו הזכיר מיתתו (לעיל ט, כט), ולא מת נח עד שהיה אברהם בן נ"ח, וכן גבי יצחק שספר מיתת יצחק (להלן לה, כט), ואחר כך מתחיל לספר ענין הבן, אף על גב שאחר כך חי הרבה. ותימה על הרמב"ן למה לא השקיף ההבדל שביניהם, כי חילוק יש ביניהם, כי בודאי כאשר הוא מספר מקרה האב אז מצרף אליו המיתה, כי מיתת האב הוא גם כן מסיפורי האב, ומשלימות הענין להודיע כל סיפוריו ומה שנמשך אחריו, לכך הוא מספר כל עניינים של האב ואחר כך מתחיל גם כן בבן, והוי כסדר גמור, דפירש הכתוב זהו ספורי האב – וזה ספורי הבן. אבל לא מצאנו שבא הכתוב לספר דבר מן תרח כלל, רק שהודיע הכתוב תולדותיו איך נמשך התולדה ממנו, אבל לא בא הכתוב להודיע סיפור של תרח, וכל הפרשה כולה לא בא להודיע עניני תרח רק ספור אברהם "ויקח תרח אברהם וגו'" (ר' פסוק לא), ובשביל אברהם נכתב, ומאחר דבשביל אברהם נכתב, ואין מדבר בתרח כלל – שיהיה שייך בזה שהכתוב משלים עניינו, דאין תרח חשוב כל כך לספר ממנו עניינו, ואם כן לא נוכל לומר כלל "וימת תרח בחרן" הוא תשלום סיפור תרח שהתחיל בו:וגם אין לומר דמזכיר הכתוב תולדות האב ומיתת האב ואחר כך יתחיל בענין הבן כדלעיל בפרשת בראשית (פרק ה כולו), דמזכיר מיתת האב ואחר כך מתחיל בסיפור הבן, התם שאני, דכיון דבא לספר שני הדורות זה אחר זה, משלים סיפור הדור שמתו ואחר כך מתחיל לספר דור הבן, אבל כאן לא מצאנו מנח עד כאן שהזכיר מיתת האב – שתאמר כי זה הוא מספור דור שלו, ועל כרחך אין זה השלמה כלל – שתאמר כיון דאינו רק השלמה – שדרך הכתוב להשלים ספור הדור ומקדים אותו הכתוב, דהא לא נמצא כך באחרים, ועל כרחך אין מיתת תרח הוא מסיפור הדורות לכתוב שנותיהם כמו שהוא דרך הכתוב, אלא שהוא בא לספר מיתת תרח. וראיה לזה שכאן כתיב "וימת תרח בחרן", רצה לומר ולא גמר מחשבתו שרצה ללכת ארצה כנען (פסוק לא), לפיכך אין ספור מיתת תרח מן הסיפור עד כמה היו חיי תרח. ומעתה התבאר לך טעם רבותינו ז"ל (ב"ר לט, ז) על ענינו באין ספק, כי כל מקום אשר הוא מספר מיתת האב קודם ואחר כך יתחיל בסיפור הבן שהיה בחיי האב – הוא בשביל שבא לספר ענינו של אב מה שהגיע לאב, ולפיכך לא הקפיד אף על גב שמזכיר מה שהגיע לו אחר כמה שנים, דהא כיון דקאי באב – משלים סיפור האב. וזהו הענין ביצחק, שמזכיר קודם מיתתו (להלן לה, כט), ואחר כך יתחיל לספר ענין הבן לספר התולדות איך היו נמשכין זה אחר זה, ואין זה שלא כסדר, דכסדר הוא, דמגיד לך מן האב עד כמה הגיע זמנו ומת, והבן זה ההפרש:אך מה שכתב 'שלא יהיה הדבר מפורסם' קשיא, וכי נתנה התורה לשוטים שלא יחשבו שני הדורות, שהרי תרח קיים כשיצא אברהם מחרן, אבל בב"ר (לט, ז) לא אמר 'שלא יהיה מפורסם לכל', אלא כך איתא התם; 'אמר ר' יצחק אם לענין החשבון מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים, אלא מתחלה אתה דורש שהרשעים קרוים מתים בחיים, לפי שהיה אברהם מפחד ואומר אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ויאמרו הניח אביו לעת זקנתו ויצא, אמר לו הקדוש ברוך הוא – לך אני פוטרך מכבוד אב ואם, ואין אני פוטר אחר, ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך' עד כאן. ומה שאמר שהקדים מיתתו כדי שלא יאמרו שהניח אביו לזקנתו, והלא פסוק מלא "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (להלן יב, א) שציוה לו שילך מבית אביו, אלא דמכל מקום היה גנאי לאברהם שלא קיים מצות כבוד אביו אף על גב שפטר אותו, שהרי הנשים שהם פטורות גם כן מכמה מצות, ואין ספק שאין שבח להן בזה רק גנאי להם, וכמו שיתבאר לקמן בפרשת בהעלותך בפסוק (במדבר ט, ב) "ויעשו בני ישראל את הפסח":ויש בזה ענין נפלא מאוד רמזו רז"ל במה שאמרו כי הכתוב מקדים מיתתו של תרח לומר שלא הניח אביו ויצא, והוא דבר נפלא מאד – לומר כי אין כאן כבוד אביו, דכבוד אביו שייך כאשר הבן שייך ומתייחס אל אביו, וכאן לא היה אברהם נקשר עם תרח כאשר הבן מתייחס אל אביו, והיה אברהם התחלה, ומפני זה מקדים הכתוב מיתתו של תרח לומר כי ענין אברהם אינו נקשר עם אביו תרח כלל, רק היה תרח וכל חייו וסלוקו – קודם לאברהם, ולפיכך הוצרך להקדים מיתתו לענין אברהם לומר לך שאינם מתקשרים זה עם זה, וזהו שאמר 'לך אני פוטר ואין אני פוטר אחר', פירוש 'לך' שאין לך התקשרות עם אביך, ואין אחר בעולם שהוא פטור. 'ולא עוד אלא שאני מקדים' – פירוש קודם לכן נזכר מיתת תרח להודיע כי לא די שאין התייחסות אברהם אל אביו להיות חייב בכבוד אביו, אבל יותר מזה – כאשר יזכור ענין אברהם מזכיר לפני זה מיתת אביו, שזה ראיה כי ענין אברהם הוא מתחבר אל מיתתו של תרח, כי מפני שהוציא הקדוש ברוך הוא את אברהם מתרח, וכל הדורות מנח עד אברהם לא נבראו אלא כדי להוציא את אברהם, שהוא עיקר בנין העולם, ולכן פטר הקדוש ברוך הוא את אברהם מכבוד אב ואם, שאין לו התייחסות אל האב כלל, בעבור שהוא בריאה אחרת, ולא שאין לו ייחוס אל אביו, אלא שכאשר רוצה להזכיר ענין אברהם מזכיר תחילה מיתתו, וזה בשביל כי ענין אברהם לא ישותף כלל עם הדורות הראשונים, כי הראשונים היו תוהו, והוא התחלת הבנין, וכאשר האור בא יסולק החושך, ולפיכך שייך לפניו מיתת תרח. ובשביל כך לא היה גנאי לאברהם אם יניח כך אביו, לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לא די שאני פוטרך מכבוד אב – מפני שאין לך יחוס אל אביך, אלא כי ענין זה שהוא "לך לך מארצך" מתחבר אל מיתת תרח, כמו שנזכר למעלה, לכך אין לך גנאי אם אתה מניח אביך. ואין דבר ריק בדברי חכמים, ואם ריק – הוא ממנו (ירושלמי פאה פ"א ה"א): ב׳ שהרשעים קרויים מתים. זה דבר נפלא מאד מדברי חכמים (ב"ר לט, ז), כי החיות הוא דבר שאין לו הפסק כלל, כמו "מים חיים" (במדבר יט, יז) – אשר לא יכזבו מימיו (עפ"י ישעיה נח, יא), שהוא נובע בלי הפסק, ומפני כי יש לרשע מיתה בסוף – הוא נקרא מת, כי יש לחיותו שלו הפסק, והרי אין זה חיים. והצדיקים אף במיתה שלהם נקראו חיים (ברכות סוף יח. ), מפני כי אף במיתה שלהם לא פסק החיים מה שהם מוכנים לו להיות חוזרים לחיות בתחיה, ודבר זה ארוך מאד. ומה שהוצרכו לומר זה, ולא סגי ליה בטעמים דלעיל (אות יט) כי אין יחוס והצטרפות לאברהם עם אביו תרח, כי האור הוא סלוק החושך, ולמה לומר כי 'הרשעים בחייהם קרויים מתים', אין זה קשיא, שאם לא כן היה קשה והלא עדיין תרח חי, ואיך נאמר שאין יחוס לענין אברהם עם תרח אלא עם מיתתו, והרי עדיין חי היה תרח, והכתוב מספר לך ענין אברהם, ומאי מהני שכתב לפני זה מיתתו, אבל כשנאמר ש'הרשעים אף בחייהם נקראים מתים' והכל מיתה אריכתא דמיא, והשתא שפיר מה שהזכיר לפני זה מיתתו, דסוף סוף רמז לך כי הליכות אברהם אל ארץ כנען – שאז קנה אברהם תחלת מעלתו – הוא מתייחס ומתחבר אל מיתת תרח. אמנם מה שפירש רש"י שלכך הקדים שלא יהיה מפורסם לכל שהיה תרח חי, אין זה מדברי רבותינו ז"ל, ולא היה צריך לזה, רק כמו שאמרנו למעלה: ג׳ שהרשעים קרויים מתים וכו'. אף על גב שעשה תרח תשובה (קושית הרמב"ן), כדפירש רש"י גבי "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" (להלן טו, טו), יראה שלא נתכפר לו רק עם המיתה, ובחייו נקרא מת, והמיתה היא מכפרת עליו, כי כל מיתה היא מכפרת. והרמב"ן פירש שבסוף ימיו עשה תשובה:
העמק דבר על בראשית פרק-יא
העמק דבר: י״א:רס״ב א׳ שפה אחת. זה גרם לחטא א׳. היינו שיסכימו לשבת כולן בקבוץ אחד. וזהו נגד רצון ה׳ שאמר שרצו בארץ ורבו בה היינו להתהלך לארכה ולרחבה כי לשבת יצרה: ב׳ ודברים אחדים. לא ביאר הכתוב הדברים אלא ברמז כמבואר במדרשים אבל לא פירשן הכתוב כי אם שהיו דברים אחדים וללמדנו דלא משום הדברים התעורר הקב״ה. כי אם בשביל שהיו אחדים. יהיו מה שיהיו. ודבר זה אם כי לפי הנראה אין בזה שום עון ואדרבה חבור עצבים ג״כ ראוי להניח. אבל כאן גרם לחשוב דבר שיצא לתקלת הישוב כאשר יבואר: י״א:רס״ד א׳ ונשרפה לשרפה וגו׳. כל המקרא אין בו ענין שראוי להודיע לענין הספור ומה לי אם היו להם אבנים לבנין או בנו בעץ או עשו שריפת לבנים וכבר לפני המבול כתיב ויהי בנה עיר. ונראה בכאן מרומז קבלת חז״ל דהפילו לא״א לכבשן האש. ומגוף המקרא אשר הוצאתיך מאור כשדים אין הכרח. דלפי הפשט הוא מקום נקרא הכי וכמו דכתיב בארץ מולדתו באור כשדים ויצאו אתם מאור כשדים וגו׳ אלא כאן מרומז הענין דהא ודאי דלפי הקבלה שהפילו את א״א לכבשן האש. לא עשו כבשן האש בשביל זה אלא היה אתון נורא יקידתא לצורך הבריות. והודיע זה הכתוב שהיה כבשן לצורך העיר והמגדל. ומזה נבין כמה גדול ועמוק היה הכבשן ומזה הכבשן ניצול א״א. והא שלא פירש המקרא זה הנס באר היטב יבואר להלן י״ב י״ז: י״א:רס״ה א׳ וראשו בשמים. זה ודאי לא יעלה עה״ד שיהיה עיר אחת לכל העולם אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת. ע״כ נצרך שיהיה ראשו בשמים. ב׳ ונעשה לנו שם. אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר. דבל״ז אינו מועיל המגדל. כ״ז היה לחשש. ג׳ פן נפוץ על פני כל הארץ. אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות ב״א שוים חששו שלא יצאו ב״א מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת ע״כ היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לא״א. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם. ויבואר עוד להלן ו׳: י״א:רס״ו א׳ וירד ה׳ לראות וגו׳. ענין ירידה כאן אינו כמו וארד להצילו מיד מצרים. או וירד ה׳ בעמוד ענן דמרים. דשם משמעו גלוי שכינה. אבל כאן לא היה אלא השגחה פרטית ופי׳ ירידה הוא באשר היו כל העולם מתנהגים רק בטבע ולא בהשגחה פרטית משום שלא התהלכו על פי תורה ועבודה ואין כבוד לפני הקב״ה להזדקק עם ב״א פשוטים כאלה בכ״ז כשעשו העיר והמגדל שנגע הרבה לכונת הקב״ה ירד ה׳ מכבודו להענישם ולראות במעשה בני האדם. היינו אנשים פשוטים שאין להם דעת תורה. וע״ע להלן י״ד כ׳: י״א:רס״ז א׳ הן עם אחד. משמעות עם היינו במנהג אחד כמש״כ להלן כ״ח ג׳ בפי׳ והיית לקהל עמים: ב׳ וזה החלם לעשות. עתה אינו אלא התחלת דבר עבירה במה שרוצים שיהיו בישוב אחד: ג׳ ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. אם יגמרו המגדל יבואו למחשבה שניה למנוע בע״כ ממחשבתם זו. וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה : י״א:רס״ח א׳ אשר לא ישמעו. כי יש שנים מדברים בשפות שונות. ומ״מ מבינים מה שמדברים. ע״כ פי׳ ונבלה שפתם. באופן אשר לא ישמעו איש שפת רעהו שלא יבינו כלל: י״א:רס״ט א׳ ויפץ ה׳ אתם וגו׳ ויחדלו לבנת העיר. ולא כתיב המגדל דאפי׳ היה נבנה המגדל היה בטל תכליתו להשגיח על הנבדל מהם. אחרי אשר נתבלבלו בלשונם. ולא ידעו אחד דברי רעהו אבל עדיין היה אפשר להסכים ברצון אחד לשבת יחד מש״ה הודיע הכתוב שממילא נפרדו לגמרי: י״א:ע״ר א׳ ומשם הפיצם ה׳ וגו׳. גם זה טעם על שם בבל. דאלו משום שבלל ה׳ שפתם היה ראוי להקרא בלל. אבל בבל הוא משני שרשים מלשון בלל. וחסר למ״ד הפעל. ומלשון יבל. וחסר פ״א הפעל מש״ה בא השם בשני ביתי״ן וע׳ מש״כ לעיל על שם נח: י״א:ר״צ א׳ ויקח אברם. אברם השתדל בזה אשר גם נחור יקח לו את מלכה לאשה: ב׳ ואבי יסכה. אחרי שלא נזכר אודות יסכה שום ענין מבואר דיסכה היא שרה. ונזכרה בשם הזה כאן לבאר מדוע לא לקחו אברם ונחור האחיות כדרך גדילתן מלכה הבכירה לאברם הבכור. [דאע״ג דבפ׳ בן סורר צדד בגמ׳ לומר דנחור גדול מאברם זה אינו אלא דיחוי דאפשר שהוא כן אבל לפי הפשט אברם הוא הבכור] ושרי לנחור אלא משום דשרה היא יסכה שסכה ברוה״ק שהיא ראויה אך לאברם (כענין בת ר״ח שאמרה בקטנותה שראויה לרבא ולרמי ב״ח) ע״כ נתהפכו ולקח נחור את מלכה. ומש״ה לא כתיב בנות הרן משום שאברם לא נשא את שרה בשביל שהיא בת הרן המת אלא ברוה״ק. מה שא״כ נחור נשא את מלכה בשביל שהיא בת הרן המת: י״א:רצ״ב א׳ ויקח תרח את אברם בנו וגו׳ ללכת ארצה כנען. אע״ג שלא הי׳ עוד מאמר ה׳ לא״א. מכ״מ כבר הי׳ הערה מן השמים וראה מרחוק קדושת הארץ וכמש״כ להלן ט״ו ז׳ והא דכתיב ויקח תרח וגו׳ אע״ג דעיקר רצון אותה יציאה הי׳ אברם ובעצתו מכ״מ כיון שהי׳ אברם שקוע ברעיונות אלקיות או חכמות ולא יכול להנהיג נסיעה הוא וביתו ע״כ נמסר הנסיעה לאביו והוא לקח את אברם וכל הכבודה על ידו:
תורה תמימה על בראשית פרק-יא
תורה תמימה: י״א:רמ״ו א׳ שפה אחת. רבי אליעזר ורבי יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון, וחד אמר שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם – בלשון הקודש א) ענין אגדה זו צריך באור, כי המפרשים כתבו דעד ההפלגה היו כולם מדברים בלשון הקודש ואח"כ כשבלל ה' את שפתם החלו לדבר בשבעים לשון, וזה תימה שיתחילו פתאום לדבר בלשונות שונות, וגם בכלל אי אפשר לומר שעד אז הי' לשון כל העולם רק לשה"ק, שהרי מפורש כתיב לעיל בפרשה הקודמת אלה בני חם למשפחותם ללשונותם (פ' כ'), אלה בני שם למשפחותם ללשונותם (פ' ל"א), הרי דכבר היו לשונות קבועות לכל האומות. ונראה באור הענין כך הוא, שבאמת עד דור ההפלגה אע"פ שלה"ק הי' לשון כללי לכל העולם בכ"ז היו לשונות מיוחדות קבועות לכל אומה ואומה, וכמו שנמצא דוגמא לזה בזה"ז, שלשון המדינה שומעים כל בני המדינה, ולבד זה כל אומה שבמדינה יש לה לשון קבוע לעצמה, ואך כשהחלו לעסוק בבנין והיו צריכים שיבינו איש את לשון אחיו בכל העולם הסכימו ביניהם שיהיו מדברים רק בלה"ק שכל העולם היו שומעים אותו, וענין בלבול הלשונות הי' שהשכיח הקב"ה מהם את לשון הקודש ושבה כל אומה לדבר בשפתה המיוחדת לה, וממילא לא שמעו איש את שפת רעהו, ולכן חדלו לבנות מה שהתחילו. וזו היא כונת החכמים בדרשא שלפנינו, מר מפרש תכונת שפתם בינם לבין עצמם, בשבעים לשון, כלומר כל אומה בלשונה, ותפס שבעים לשון כנגד שבעים אומות המנין הרגיל בחז"ל, ומר מפרש תכונת לשונם בנוגע לבנין המגדל שהסכימו לדבר כולם בלשון העולם, לה"ק, וכמו שבארנו ודו"ק. .(ירושלמי מגילה פ"א ה"ט) י״א:רמ״ז א׳ וישבו שם. תניא, אנשי דור הפלגה לא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר וישבו שם, ואין ישיבה זו אלא אכילה ושתיה, כמ"ש (פ' תשא) וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק ב) נראה כונת הענין דמפרש דסתם לשון ישיבה לפעמים מורה על ישיבת קבע, וכמו וירשתה וישבת בה, ולפעמים מורה על ישיבה ארעית, כמו וישבו לאכל לחם (פ' וישב), והחלוק בין ישיבות אלו פשוט, דהיושב ישיבת קבע דעתו זחוחה עליו וחופש ורודף אחרי תענוגים וכדומה, ולא כן היושב ישיבת ארעי דעתו טרודה למצוא לו מקום לישיבת קבע, ואחרי שע"פ רוב אין מורדין אלא מתוך הרחבה ורב טובה, כמש"כ וישמן ישרון ויבעט [וע' ברכות ל"ב א'], לכן מפרש שהישיבה כאן אינה ממין ישיבה ארעית שאם כן היה לא היו בועטין, אלא ישיבת קבע, ומסמיך זה בגז"ש מן וישב העם וגו' ויקומו לצחק, דשם מפורש שישבו לאכול ושתו ומתוך השביעה קמו לצחק, יעו"ש בפירש"י. .(ספרי פ' עקב) י״א:רמ״ח א׳ הלבנה לאבן. מלמד שלבנת לחוד ואבן לחוד, ונ"מ לאיסור אבן משכית ג) שאסור להשתחות על רצפת אבנים, אבל על רצפת לבנים כמו שנוהגים אצלנו בבתי כנסיות ביוהכ"פ, מותר, ופרטי ענין זה יתבאר לפנינו אי"ה ס"פ בהר בפסוק ואבן משכית. [מג"א סי' קל"א ס"ק ב']. י״א:רמ״ט א׳ הבה נבנה וגו'. א"ר ירמיה בן אלעזר, נחלקו לג' כתות, אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה, ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים. זו שאמרה נעלה ונשב שם – הפיצם ה', זו שאמרה נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופים ורוחות ושדים ולילין ד) עיין מש"כ לעיל ס"פ בראשית בפסוק ויחי אדם וגו' ויולד בדמותו כצלמו (ה' ג') דענין קופים ורוחות וכו' הם גופים הדומים לאנשים רק אינם בדעת שלמה הראויה לאנשים, ובענין שלפנינו הוי זה מדה כנגד מדה, כי למען עשות מלחמה צריך להיות בעל דעה ושכל, וכמו המדה כנגד מדה בכת הקודמת שאמרו נשב שם בקבוץ ובשלוה, ולבסוף הפיצם ה'. , וזו שאמרה נעלה ונעבוד עבודת כוכבים – בלל ה' שפת כל הארץ ה) גם כתה זו כמו השתים הקודמות נדונה מדה כנגד מדה, כי הם רצו להתחבר יחדו ולברור להם עבודת אלילים לעבדה – בלל ה' את שפתם ולא יכלו לבא לדעה אחת כי לא הבינו איש שפת רעהו. .(סנהדרין ק"ט א') ב׳ הבה נבנה. אמר הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני ו) כמו שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, משה ואהרן אמרו ונחנו מה, דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כ"ב). , אבל אומות העולם עובדי אלילים אינם כן, נתתי גדולה לנמרוד, אמר הבה נבנה לנו עיר ז) וכן פרעה אמר מי ה' וסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' וגו' (מ"ב י"ח), ונבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעי' י"ד), וחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כ"ח), וע' מש"כ השייך לאגדה זו בפ' עקב בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם. .(חולין פ"ט א') ג׳ ונעשה לנו שם. תניא, רבי נתן אומר, כולם לשם ע"ז נתכוונו, כתיב הבא ונעשה לנו שם וכתיב התם (פ' משפטים) ושם אלהים אחרים לא תזכירו ח) הלשון כולם מוסב על השלש כתות שבדרשא הקודמת ועיי"ש. ובסמוך פסוק ח' יתבאר, כי דור ההפלגה אין לו חלק לעוה"ב, ויש להעיר למה נענשו כל כך לפי מ"ש בסנהדרין ס"א ב' לדעת חד מ"ד דרבים שניסתו ואמרו נלך ונעבוד אלילים פטורים, משום דרבים ממלכי ולא עבדי, וא"כ כל זמן שלא עבדו ממש הרי אפשר לומר עוד שיחזרו, ואע"פ דכאן איירי בעונש בידי שמים וקמי שמיא גליא, אך בדבר שהבחירה בידי אדם ידוע הוא דהקב"ה דן לפי משפט רוח האדם ועל כגון זה אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצ"ל כמש"כ התוס' בחולין ל"ט א' ד"ה ר"ל בענין השוחט את הבהמה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לעבודת אלילים חייב מיתה, וכתבו דלא שייך לומר דילמא ממלך ולא זריק משום דכיון דעביד מעשה ששחט שוב לא יחזור, עכ"ל. ולפי"ז מבואר גם כאן שכיון שכבר החלו בבנין המגדל הנעשה לשם ע"ז שוב לא יחזרו. ובזה יתבאר מאד המשך לשון הפסוק (ו') ויאמר ה' וגו' וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ולפי פשוטו אינו מבואר, כי הן יד ה' לא תקצר להפריעם ממעשיהם גם אחרי החלם לעשות, אך לפי המבואר דאחרי שעושין פעולה בדבר הנחשב שוב לא יחזרו, אלא בודאי יגמרו, וזה אשמעינן דלכן נענשו כמו שכבר עבדו ע"ז בפועל ממש, ודו"ק. .(סנהדרין ק"ט א') י״א:רנ״ב א׳ נרדה ונבלה. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו הבה ארדה ואבלה ט) ומה דכתיב באמת בלשון רבים, הוא משום דמדרך הגדולה והכבוד כך הוא, וכמו במלך בו"ד שמדבר בעדו בלשון רבים, כנודע, אלא שתלמי לא היה מקבל זה הבאור, מפני שאולי הי' רוצה למצוא עילה בתורת משה, ואע"פ שהיו יכולים להוכיח לו מדכתיב מיד וירד ה', לשון יחיד [ע' בדרשא הבאה], אך בנוסחת ההעתקה לא היו יכולים לבאר זה, ובין כה הי' מתאנה להם, ומה שנוגע עוד לדרשא זו ולענין הכינוס בכלל עיין מש"כ לעיל ר"פ בראשית. .(מגילה ט' א') ב׳ נרדה ונבלה. א"ר יוחנן, כל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בלשון נרדה ונבלה, מה כתיב גבי' וירד ה' י) ומה שכתוב באמת בלשון רבים עיין מש"כ בדרשא הקודמת. .(סנהדרין ל"ח ב') י״א:רנ״ג א׳ ויפץ וגו'. דור הפלגה אין להם חלק לעוה"ב, שנא' ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ וכתיב (פ' ט') ומשם הפיצם ה', ויפץ ה' אותם – בעוה"ז, ומשם הפיצם ה' – לעוה"ב יא) פירש הרא"מ דאל"כ ומשם הפיצם ל"ל, הרי כבר אמור ויפץ ה' אותם משם, עכ"ל, אבל זה דוחק גדול, דהא בפסוק זה הוא חוזר על סבת קריאת השם בבל, כמש"כ על כן קרא שם העיר בבל וכו' וא"כ אינו מיותר. ונראה דמדייק משום דלסבת קריאת השם בבל שייך רק הסבה כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, והוו המלות בבל ובלל לשון נופל על לשון, אבל הסבה ומשם הפיצם ה' אינו שייך כלל לשם בבל, לכן מפרש דהלשון ומשם הפיצם אינו מוסב על ראש הפסוק על כן קרא שם העיר בבל אלא ענין בפני עצמו הוא, וא"כ קשה הא כבר כתיב ויפץ ה' אותם, אלא בא לרמז על האבוד מעוה"ב. וי"ל עוד ע"פ מ"ש באדר"נ פ' ל"ו דלפעמים נמצא המלה שם מורה על עוה"ב, וכן בסוטה י"ג ב' דרשו כן על הפסוק ויהי שם עם ה' (פ' תשא) עם הפסוק וימת שם משה, יעו"ש. .(שם ק"ז ב') י״א:רנ״ד א׳ קרא שמה בבל. בבל היא בורסיף, למאי נ"מ – לגיטי נשים יב) שאם שינה שם בבל לבורסיף או להיפך לא נפסל הגט (רש"י). ומה שלא אמר כזה גם לענין שם שנער שהיא בבל כמבואר כאן בפ' ב' פשוט הוא משום דבגמרא כאן חשיב רק אלה הדברים דאשתנו שמייהו משחרב בית המקדש מה שאין כן שם שנער מימות עולם הוא ועי' עוד בתוס' שם מש"כ על פירש"י ובפי' רש"י הראשון .(שבת ל"ו ב') י״א:עד״ר א׳ יסכה. תניא, יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקודש, דכתיב (פ' וירא) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה יג) ומבואר שם דמזה נלמד שנביאה היתה, משום דאל"ה לא היה מרשה הקב"ה לאברהם לשמוע בקולה בלא גבול וקצבה. . דבר אחר יסבה – שהכל סוכין ביפיה יד) סכתה ברוה"ק ר"ל רואה ברוה"ק, והכל סוכין ביפיה ר"ל מסתכלין ביפיה. ותמיהני על תוס' בכורות מ"ג ב' ד"ה סכי שמש [לענין מומין] שפירשו שונא השמש מלשון חסוכי שמש, ולמה לא פירשו כפשוטו מלשון סוכין ביפיה, ור"ל רואי שמש, והוא בלשון סגי נהור, והכונה שאינו יכול לראות את השמש. ויותר מזה נראה אמתת פירוש זה שכן בעברית קורין לסגי נהור רואה השמש, כמו בקהלת ז' ויותר לרואי השמש, ועי' רש"י שם, וא"כ הוי סכי שמש תרגום ארמי מן רואה שמש בעברית, ודו"ק. .(מגילה י"ד א') י״א:ער״ה א׳ איו לה ולד. אמר רב נחמן, שרה אמנו איילונית היתה, שנאמר אין לה ולד, אפילו בית ולד אין לד, טו) פשוט דמדייק יתור לשון אין לה ולד, אחרי דכתיב ותהי שרי עקרה. ופשוט דאע"פ דקיי"ל איילונית אין לה רפואה ושרה הולידה – אין למדין ממעשה נסים, ועיין מש"כ ר"פ לך. .(יבמות ס"ד א')
הרחב דבר על בראשית פרק-יא
הרחב דבר: י״א:רס״ב א׳ שפה אחת. זה גרם לחטא א׳. היינו שיסכימו לשבת כולן בקבוץ אחד. וזהו נגד רצון ה׳ שאמר שרצו בארץ ורבו בה היינו להתהלך לארכה ולרחבה כי לשבת יצרה: ב׳ ודברים אחדים. לא ביאר הכתוב הדברים אלא ברמז כמבואר במדרשים אבל לא פירשן הכתוב כי אם שהיו דברים אחדים וללמדנו דלא משום הדברים התעורר הקב״ה. כי אם בשביל שהיו אחדים. יהיו מה שיהיו. ודבר זה אם כי לפי הנראה אין בזה שום עון ואדרבה חבור עצבים ג״כ ראוי להניח. אבל כאן גרם לחשוב דבר שיצא לתקלת הישוב כאשר יבואר: י״א:רס״ד א׳ ונשרפה לשרפה וגו׳. כל המקרא אין בו ענין שראוי להודיע לענין הספור ומה לי אם היו להם אבנים לבנין או בנו בעץ או עשו שריפת לבנים וכבר לפני המבול כתיב ויהי בנה עיר. ונראה בכאן מרומז קבלת חז״ל דהפילו לא״א לכבשן האש. ומגוף המקרא אשר הוצאתיך מאור כשדים אין הכרח. דלפי הפשט הוא מקום נקרא הכי וכמו דכתיב בארץ מולדתו באור כשדים ויצאו אתם מאור כשדים וגו׳ אלא כאן מרומז הענין דהא ודאי דלפי הקבלה שהפילו את א״א לכבשן האש. לא עשו כבשן האש בשביל זה אלא היה אתון נורא יקידתא לצורך הבריות. והודיע זה הכתוב שהיה כבשן לצורך העיר והמגדל. ומזה נבין כמה גדול ועמוק היה הכבשן ומזה הכבשן ניצול א״א. והא שלא פירש המקרא זה הנס באר היטב יבואר להלן י״ב י״ז: י״א:רס״ה א׳ וראשו בשמים. זה ודאי לא יעלה עה״ד שיהיה עיר אחת לכל העולם אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת. ע״כ נצרך שיהיה ראשו בשמים. ב׳ ונעשה לנו שם. אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר. דבל״ז אינו מועיל המגדל. כ״ז היה לחשש. ג׳ פן נפוץ על פני כל הארץ. אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות ב״א שוים חששו שלא יצאו ב״א מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת ע״כ היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לא״א. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם. ויבואר עוד להלן ו׳: י״א:רס״ו א׳ וירד ה׳ לראות וגו׳. ענין ירידה כאן אינו כמו וארד להצילו מיד מצרים. או וירד ה׳ בעמוד ענן דמרים. דשם משמעו גלוי שכינה. אבל כאן לא היה אלא השגחה פרטית ופי׳ ירידה הוא באשר היו כל העולם מתנהגים רק בטבע ולא בהשגחה פרטית משום שלא התהלכו על פי תורה ועבודה ואין כבוד לפני הקב״ה להזדקק עם ב״א פשוטים כאלה בכ״ז כשעשו העיר והמגדל שנגע הרבה לכונת הקב״ה ירד ה׳ מכבודו להענישם ולראות במעשה בני האדם. היינו אנשים פשוטים שאין להם דעת תורה. וע״ע להלן י״ד כ׳: י״א:רס״ז א׳ הן עם אחד. משמעות עם היינו במנהג אחד כמש״כ להלן כ״ח ג׳ בפי׳ והיית לקהל עמים: ב׳ וזה החלם לעשות. עתה אינו אלא התחלת דבר עבירה במה שרוצים שיהיו בישוב אחד: ג׳ ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. אם יגמרו המגדל יבואו למחשבה שניה למנוע בע״כ ממחשבתם זו. וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה : י״א:רס״ח א׳ אשר לא ישמעו. כי יש שנים מדברים בשפות שונות. ומ״מ מבינים מה שמדברים. ע״כ פי׳ ונבלה שפתם. באופן אשר לא ישמעו איש שפת רעהו שלא יבינו כלל: י״א:רס״ט א׳ ויפץ ה׳ אתם וגו׳ ויחדלו לבנת העיר. ולא כתיב המגדל דאפי׳ היה נבנה המגדל היה בטל תכליתו להשגיח על הנבדל מהם. אחרי אשר נתבלבלו בלשונם. ולא ידעו אחד דברי רעהו אבל עדיין היה אפשר להסכים ברצון אחד לשבת יחד מש״ה הודיע הכתוב שממילא נפרדו לגמרי: י״א:ע״ר א׳ ומשם הפיצם ה׳ וגו׳. גם זה טעם על שם בבל. דאלו משום שבלל ה׳ שפתם היה ראוי להקרא בלל. אבל בבל הוא משני שרשים מלשון בלל. וחסר למ״ד הפעל. ומלשון יבל. וחסר פ״א הפעל מש״ה בא השם בשני ביתי״ן וע׳ מש״כ לעיל על שם נח: י״א:ר״צ א׳ ויקח אברם. אברם השתדל בזה אשר גם נחור יקח לו את מלכה לאשה: ב׳ ואבי יסכה. אחרי שלא נזכר אודות יסכה שום ענין מבואר דיסכה היא שרה. ונזכרה בשם הזה כאן לבאר מדוע לא לקחו אברם ונחור האחיות כדרך גדילתן מלכה הבכירה לאברם הבכור. [דאע״ג דבפ׳ בן סורר צדד בגמ׳ לומר דנחור גדול מאברם זה אינו אלא דיחוי דאפשר שהוא כן אבל לפי הפשט אברם הוא הבכור] ושרי לנחור אלא משום דשרה היא יסכה שסכה ברוה״ק שהיא ראויה אך לאברם (כענין בת ר״ח שאמרה בקטנותה שראויה לרבא ולרמי ב״ח) ע״כ נתהפכו ולקח נחור את מלכה. ומש״ה לא כתיב בנות הרן משום שאברם לא נשא את שרה בשביל שהיא בת הרן המת אלא ברוה״ק. מה שא״כ נחור נשא את מלכה בשביל שהיא בת הרן המת: י״א:רצ״ב א׳ ויקח תרח את אברם בנו וגו׳ ללכת ארצה כנען. אע״ג שלא הי׳ עוד מאמר ה׳ לא״א. מכ״מ כבר הי׳ הערה מן השמים וראה מרחוק קדושת הארץ וכמש״כ להלן ט״ו ז׳ והא דכתיב ויקח תרח וגו׳ אע״ג דעיקר רצון אותה יציאה הי׳ אברם ובעצתו מכ״מ כיון שהי׳ אברם שקוע ברעיונות אלקיות או חכמות ולא יכול להנהיג נסיעה הוא וביתו ע״כ נמסר הנסיעה לאביו והוא לקח את אברם וכל הכבודה על ידו:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-יא
רשב"ם: י״ד:קע״ג י״ד:קע״ד י״ד:קע״ה י״ד:קע״ו י״ד:קע״ז י״ד:קע״ח י״ד:קע״ט י״ד:ק״פ י״ד:קפ״א י״ד:קפ״ב י״ד:קפ״ג י״ד:קפ״ד י״ד:קפ״ה י״ד:קפ״ו י״ד:קפ״ז י״ד:קפ״ח י״ד:קפ״ט י״ד:ק״צ א׳ ומלכי צדק מלך שלם – לכך הפסיק בין: ויצא מלך סדום ל -ויאמר מלך סדום וכתב בינתיים: ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ללמדנו שאמת השיב אברהם למלך סדום כשאמר לו בלעדי רק אשר אכלו הנערים שאמר אכלו הנערים ולא אמר אכלנו, כי הוא אכל משל מלכי צדק.
תולדות יצחק על בראשית פרק-יא
תולדות יצחק: י״א:עד״ר א׳ הבה נרדה. אמרו רז"ל השם עם המלאכים וכן כתב ר"א וראוי לעיין שבכל ענין המבול הזכיר אלהים ובכל ענין הפלגה הזכיר ה' והנכון לפי שדור המבול רעים לשמים ולבריות אבל דור הפלגה בדרך הפשט לא היתה כוונתם רעה אלא פן נפוץ אלא שראה השם יתברך שא"א לישראל לעבוד את ה' שכולם עובדי ע"ז ובהיותם נפוצים יהיו מלכים רבים זה מגרש וזה מקבל וזה מורה לשון וזה החלם לעשות וגו' כלומר ההתחלה אינה רעה אבל מעתה לא יבצר מהם כל אשר יזהו בענין אמונתם:
צרור המור על בראשית פרק-יא
צרור המור: י״ב:רי״ב א׳ ויאמר ה' אל אברם. סמך פרשה זו לכאן להודיענו מה שאמרו חכמינו ז"ל בא לטהר מסייעים אותו. כי לפי שלמעלה כתב שנתעוררו תרח ואברם לצאת מארצם ללכת ארצה כנען לפי שהיא ארץ טובה. מיד סייעו השם ואמר לו לך לך אל הארץ אשר אראך שהיא ארץ כנען. כי אחר שהאדם בעל בחירה. ראוי לו לקום משינתו. ואם באולי אין כחו משגת. יחדש השם בקרבו רוח נכונה ויסייעהו כאומרו דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו. וכן כתב בתורה ושבת עד ה' אלהיך. כי לך ראוי לשוב ולהתחזק. ואם באולי אחר שיתעורר לבו לא ידע דרך זו ילך. לזה חזר לומר ומל ה' אלהיך את לבבך וכתב ר"י ז"ל כמה שאין כח ידך משגת יחדש השם בקרבך רוח נכונה. וכן סמך בכאן זאת הפרשה להודיענו מאמרם ז"ל שאמרו המתחיל במצוה גומרה. ואם אינו גומרה מורידין אותו מגדולתו כמוזכר בסוטה על וירד יהודה. ולפי שבכאן נתעורר אברהם למצוה לעלות לארץ ישראל והלכו עד חרן ונתעכבו שם כדכתיב וישבו שם. לזה אמר לו השם לך לך ואל תעמוד על הפרק כי אחר שהתחלת במצוה אומרים לו גמור. ואמר ואעשך לגוי גדול כי המתחיל במצוה ולא גמרה מה עונשו שמורידין אותו מגדולתו. כדכתיב וירד יהודה ומתה בת שוע ושכיבו נמי ער ואונן. לזה אמר בכאן אם תגמור המצוה ואעשך לגוי גדול כנגד הבנים והאשה. וכנגד הגדולה אמר ואגדלה שמך. והוצרך לומר השם לאברם אל הארץ אשר אראך. לפי שאברהם בתחילת ימיו הכיר את השם מצד חכמתו ותבונתו. וכפי מה שאמרו במדרש הנעלם כי בחכמתו השיג כל הדברים והיה שואל כל המולדות וכל הארצות לידע תכונתם. וכן השיג השרים של מעלה של כל ארץ וארץ. וכשבא להשיג עמקה של ארץ ישראל ושר שלה לא השיג דבר ורצה לידע מנהיג כל אלה. וחשב שהוא השמש שהוא גדול המזלות. וכשראה שהוא שוקע אמר אין זה המנהיג. וזהו מי העיר ממזרח שהעיר רוחו ולבו מצד אור השמש. ולפי שהיה מבולבל בזה צדק יקראהו לרגלו. והעיר השם שנקרא צדק לבו ורוחו עד שראה שארץ ישראל היא מעולה מכל הארצות ושאין לה שר שוטר ומושל אלא ה' דורש אותה. ואז השיג שהשם מניע כל אלה הדברים בסיוע אלהי ואורו שזרח עליו: ב׳ ואמר לך לך מארצך וממולדתך ולא תחוש לדברי המזלות והמולדות ולא לתכונת הארץ. כי כל אשר יורו הככבים הבל וריק. וזהו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך. היא ארץ ישראל שאתה מבולבל בה ואי אפשר להשיגה אם אני לא אראך מה שאתה מבקש. ובזה לא יקשה מה שאמרו והלא כבר יצא משם ובא עד חרן. וזה כעין מה שאמרו ויוצא אותו החוצה צא מאצטגנינות שלך. ואמר ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך כנגד מארצך וממולדתך ומבית אביך. לפי שהאדם שעוזב ארצו והולך אל ארץ אחרת הוא כמו גר ויחידי. לזה אמר ואעשך לגוי גדול. ולפי שאדם כשהוא בארץ מולדתו יש לו אחים וקרובים עד שבסיבתם יגדלוהו ויצא שמו בכל הארצות לזה אמר ואגדלה שמך. כי בידי היכולת והגדולה. ולפי שהעוזב ארצו ומולדתו ובית אביו כל העולם יתקללו בו היאך עזב בית אביו והלך תועה במדבר. לזה אמר והיה ברכה. כי אתה תהיה הברכה עצמה ובברכה א"א לחול הקללה. ואם באולי איפשר שיקללוך לא תחול קללתם לפי שהיא קללת חנם ואני אקללם כי ברכתי וקללתי תחול. וזהו ואברכה מברכיך ומקללך אאור. וחזר לומר ונברכו בך כדעת המדרש שאינו לשון ברכה אלא הוא כעין שאמרו אחד המבריך ואחד המרכיב. בכאן הודיענו כי כל משפחות האדמה יקראו על שמו וכלם יהיו נכללים ונברכים בו. כאומרו כי אב המון גוים נתתיך: י״ב:רט״ו א׳ אחר כך אמר שעשה מאמר השם ויצא מחרן והלך לארץ ישראל ונראה אליו השם לבשרו בבנים ובנתינת הארץ. לפי שלמעלה לא אמר אלא ואעשך לגוי גדול ואין ידוע אם הם בני בית רבים או בנים. לכן אמר ליה לזרעך אתן את הארץ הזאת. ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. ואמר ויקרא בשם ה'. להודיענו מעלת התפלה שהתפלל על בניו. ובנה מזבח אחר על זה כי הראשון לא היה אלא על שנראה אליו. ולהודיענו שהיה מתפלל על בניו אמר ויקרא בשם ה'. שהוא סוד שלשה עשר מדות שלמד הקב"ה למשה לכפר על ישראל. וכמו שאמר שם ויעבור ה' על פניו כן אמר בכאן ויעבור אברם בארץ. לפי שכבר היה יודע סוד צירוף השמות ושם המפורש של ע"ב הנרמז במלת ויעבור. כי ע"ב שבו הוא שם המפורש היוצא מויסע ויבא ויט שיש בהם ע"ב אותיות בכל פסוק ופסוק ועולים אותיותיו למניין רט"ז שהוא כמו אריה וזהו סוד ויעבור. ולא היה ראוי לידע סוד זה לפי שאלו השלשה פסוקים הם כנגד אברהם יצחק ויעקב. ויסע הוא כנגד אברהם שהוא רחמים ויש בו ע"ב אותיות כמנין חסד לאברהם. ולכן אמר ויעבר אברם בארץ וכן ויקרא בשם ה': ב׳ ובמדרש הנעלם רמזו בזאת הפרשה ענין הנפש והגוף וענין יצר הרע שנדבק באדם משעת לידתו. ואמרו כי אברהם סוד הנשמה שנחצבה מתחת כסא כבודו. וכשהשם רוצה להורידה לגוף האדם מברך אותה בברכות הרבה. וזהו ויאמר ה' אל אברם זאת הנשמה. לך לך ממקום מושבך ומבית אביך שהוא כסא הכבוד. אל הארץ אשר אראך זה גוף האדם. ואעשך לגוי גדול אלו הן הברכות שמברך אותה. כמוזכר בלידת הולד במקומו ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך. ומה שבועה משביעין אותו אומרים לו הוי צדיק ואל תהי רשע. ואמר וילך אתו לוט. זה יצר הרע נחש הקדמוני שהוא ארור תרגום ליט. להורות שמיד כשננער מבטן אמו הולך עמו. וזהו וילך אברם וגו'. ואברם בן שבעים וה' שנה בצאתו מחרן לרמוז שיצר הטוב לא בא אל האדם עד י"ג שנה וזהו ע"ה הם שבעה וחמשה שהם י"ב כי בכל אלו השנים עשר שנה שולט יצר הרע קודם יצר הטוב. וזהו טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. מלך זקן זה יצר הרע שקדם באדם י"ב שנה משעת הלידה. וזהו כי מבית הסורים יצא למלוך. לא אמר מבית האסורים אלא מבית הסורים רוצה לומר מבית הסרחון תרגום ויבאש הוא וסרי. וזהו משננער מבטן אמו מלוכלך ברירין ובסרחון. ובשנת י"ג בא יצר טוב ושולט ביצר הרע ויוצא מחרונו. וזהו בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו זה הגוף ואת לוט זה יצר הרע ואת כל רכושם אלו המצות. וזהו ואת הנפש אשר עשו בחרן על כרחו של יצר הרע. ויצאו ללכת בעולם הזה שהוא ארץ כנען ומאזני מרמה. ויעבר אברם בארץ שמוליכין אותה לבית מדרשו של שם שמשם יוצאים ההוראות וזהו עד אלון מורה. והכנעני אז בארץ כבר רמזתי למעלה כי יצר הרע נקרא גם כן כנען. ואז נראה אליו ה' לברכו ולהבטיחו בבנים. ויעתק משם ההרה כי ביד האדם לפי פעולתיו בזה העולם אחר שנעתק ממקום שלמעלה לשכון בהר הזה החרב. או לעלות למעלה. או לירד למטה לעי השדה. וזהו ויט אהלה. או להיות בין בית אל מים והעי מקדם. ולכן צריך לעסוק בתורה ובמצות. וזהו ויבן שם מזבח לכפר עונותיו. ויקרא בשם ה' להתפלל. בענין שכל מסעיו יהיו לצד דרום לעלות למעלה וזהו הלוך ונסוע הנגבה עד כאן: י״ב:רכ״א א׳ אחר כך אמר ויהי רעב בארץ. זה היה בסבת לוט שהיה הולך עם אברם שהיה רשע גמור ולא למד מאברהם אלא מעט מזער. וכן היה לנסותו כמאמרם ז"ל לפי שבא מתרח שהיה כלו סיגים הוצרך השם להכניסו בכור הברזל להשלים נפשו וכאומרו הגו סיגים מכסף וגומר. וכן היה זה רמיזה על העתיד כי מצד הרעב ירדו בניו מצרימה לעול הגלות. ולכן אמר אל שרה הנה נא ידעתי כי בעבור שאת יפת מראה יקחו אותך המצרים ולכן צריכה את לגדור עצמך מן הערוה. כענין שיהיה סימן לבניך שיגדרו עצמם מן הערוה במצרים. כי בזכות זה יצאו ישראל ממצרים כאומרם ז"ל בזכות ארבע דברים יצאו ישראל ממצרים וכו'. ולכן בבא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה ויראו לקחתה להם לפי שהיא ראויה למלך ולא להם ולכן כשראו אותה שרי פרעה לקחוה למלך. ולאברם הטיב בעבורה לפי שאמרה היא שהיתה אחותו כמו שהיה במצרים שכתוב שם וישאילום וינצלו את מצרים. וינגע ה' את פרעה ואת ביתו. לאות על מכות פרעה בשביל ישראל. ויקרא פרעה לאברם. כמו שאמר שם ויקרא למשה ולאהרן לילה. ועתה הנה אשתך קח ולך. כמו שאמר שם גם צאנכם גם בקרכם קחו וגומר. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותם. כמו שאמר שם ויהי בשלח פרעה את העם. ויעל אברם ממצרים ולוט עמו. כמו שאמר שם וגם ערב רב עלה אתם. ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. כמ"ש שם וינצלו את מצרים. ואמר וילך למסעיו להורות שאף על פי שהיה כבד מאד בזהב ובכסף לא רמה לבו ולא עיניו אלא הלך למסעיו כבראשונה. וזהו אל מקום המזבח:
אבן עזרא על בראשית פרק-יא
אבן עזרא: {א} שפה אחת. בפתח קטן תחת האל"ף כשהוא מוכרת ואם היא נסמך יבוא בפתח גדול ובספר הדקדוק בארתי למה חסר דל"ת אחת. והפלגה היתה נראת משקול הדעת כי אחר מאת שנה אחר המבול היתה. ונקרא פלג כי בעת הולדו נפלגה הארץ כתרגום ארמית חצי. וכמוהו פלגי מים הם חלקי המים שהנהר יחולק. וכן אי כבוד. גם עמנואל שהוא בן הנביא. גם דברי סדר עולם נכונים ועליו נסמוך וא"כ הוא היה אברה' מבוני המגדל ואל תתמה כי נח ושם היו שם כי לא מת שם עד שהיה יעקב אבינו בן חמשים ויותר. וטעם שפה אחת לשון אחת. והקרוב אלי שהי' לשון הקדש ושם אדם וחוה וקין גם שם ופלג לעדים: וטעם דברים אחדים. בעבור שימצא היום בכל לשון דברים שלא יבינום כל אנשי הלשון ובימים ההם דברי חכם וכסיל היו אחדים והם רבים מגזרת אחד: {ב} וזה שאמר הכתוב בנסעם מקדם. לאות כי הרי אררט במזרח: וטעם וימצאו בקעה. שבקשו מקום טוב לבנות מדינה עד שמצאו זאת הבקעה. ופי' בקעה ערבה ישרה הפך הרכסים. וכן כבהמה בבקעה תרד ויתכן שהיא בין הרים וכאילו נבקעו בתוך: {ג} נלבנה. מגזרת לבנים ואע"פ שהחבור עם מ"ם לשון נקבות הן כמו נשים ופלגשים. והנה שרפו הלבנים עד שעמדו וזהו הבנין התקיף שלא ימם במים ולא באש: ותהי להם הלבנה לאבן. תחת אבן: והחמר. תחת טיט ופירשו כמשמעו בלשון ישמעאל. ואלה בוני המגדל לא היו טפשים שיחשבו לעלות אל השמים גם לא פחדו מהמבול כי נח ובניו שנשבע להם השם שם היו וכלם היו סרים אל משמעתם כי בניהם היו. והנה הכתוב גלה חפצם וסוף דעתם לבנות עיר גדולה למושבם ולבנות מגדל גבוה להיות להם לאות ולשם ולתהלה לדעת מקום העיר להולכים חוצה כרועי המקנה גם יעמד שמם אחריהם כל ימי המגדל וזהו שאמר הכתוב ונעשה לנו שם: {ד} ומלת הבה. כמו תנה ושרשו יהב והעד השלך על ה' יהבך ובעבור שידברו בה הרבה תמצא כן לשון רבים הבה נתחכמה גם לנקבה הבה נא אבא אליך: ואל תתמה על מלת וראשו בשמים. כי הנה כן דבר משה ערים גדולות ובצורות בשמים ואלה הבונים ראו בעצתם שלא יפרדו והשם לא יעץ כן והם לא ידעו: {ה} ומלת וירד ה'. בעבור שכל מעשה התחתיי' תלוים הם בכח הגבוהים ומהשמים יתכנו כל העלילות על כן נקרא השם רוכב שמים היושבי בשמים. וכדרך לשון בני אדם אמר הכתוב וירד: {ו} ויאמר ה' הן עם אחד. זה הדבר אמר למלאכים. וזה טרם וירד. וטעמו ירד בעבור שאחד כן: עם אחד. שיש להם דת אחת. כי בהשתנות הדתות תתחדש הקנאה והשנאה גם כן בהשתנות הלשון. על כן צוה מלך מדי ופרס ומדבר כלשון עמו: ונפתח ה"א החלם בפתח גדול בעבור החי"ת שהוא אחריו וכן החלותי: ומלת יבצר. כמו ימנע וכמוהו ערים בצורות. וזה הטעם אם אעזבם יחשבו שיוכלו לעשות כל חפצם: ומלת יזמו. כמו זממו והם שני שרשים: {ז} הבה נרדה. דבור השם עם המלאכים: ומלת ונבלה שם שפתם. כל המדקדקים אומרים שהוא מבנין נפעל. וכמוהו ונבקה רוח מצרים וכן אבלה נבלה וזה רחוק. כי מה טעם נרד ותתבלבל לשונם ולשונם לא נבלה בעבור הירידה. רק ונבלה כמו ונעשה. והראיה שאמר בסוף כי שם בלל ה' וזה דקדוקו הוא מבנין הפעיל. והי' ראוי להיותו שלם ונבלילה. ובבילוע הכפל ונבלה על משקל ונסבה את ארון ה' ובחסרון הכפל ונבלה שם ויפה תרגמו הזקנים ואבלה תחת ונבלה. ואילו הי' כדברי המדקדקים למה חסרו הנו"ן. ויש אומרים שנהפך לבם לשנוא זה את זה וכל אחד חידש לשון. ויש אומרים כי המלמד לאדם דעת שכחם דעת לשונם. והנכון בעיני שנפוצו: {טז} ויתכן שנקרא פלג בשם הזה ביום שנאסף. כי שם חי ת"ק שנה אחר המבול וארפכשד תל"ח שנה ושלח בנו תל"ג ועבר בנו תס"ד והנה כל ימי פלג רל"ט שנה והנה הם חצי ימי אבותיו גם רעו בנו חי אחריו כמספר שני פלג וגם שרוג קרוב מהם וזה הכלל אין אחר פלג מי שחיה רל"ט שנה כמו פלג כי אם בנו לבדו ויש אומרים כי שבעים היו בוני המגדל ועל כן נפוצו לשבעים לשונות וכשאתה סופר בני שם גם בני יפת גם בני חם תמצאם שבעים. וזה איננו נכון כי פי' כפתורים ופתרוסים איננו שני אנשים. ועוד שלא הביא במספר נח ובניו. ועל דעת סדר עולם יהיו לאלפים ורבבות בוני המגדל: {כו} ואברם נולד במקום נקרא אור כשדים וכמוהו על כן באורים כבדו ה' והקרוב שהי' לו שם אחר כי כשדים מבני נחור אחי אברם. רק משה כתב השם הנודע בימיו. והעד כי שם נולד אברם ששם מת הרן אחיו וכתוב בארץ מולדתו ויתכן שאור עשו הכשדים במקום הנזכר ונקרא כן כמו אשר אור לו בציון: {כח} וטעם על פני. לפני אביו. שמת ואביו רואה וכמוהו על פני אהרן אביהם: {כט} והזכיר שם אשת נחור. להודיע יחוס רבקה ורחל ולאה. וקדמונינו ז"ל אמרו שיסכה היא שרה ואם קבלה נקבל. והאומרים כי אברהם הי' עקר ולא שרה אמרו הפך הכתוב והעד ישמעאל בנו. ובני קטורה. והאומרים כי שרה היתה אחות אברהם איננו ישר בעיני זה הטעם. ואלו היה כן היה הכתוב אומר ויקח תרח את אברהם בנו ושרי בתו אשת אברם בנו ג"כ אלו היתה אחות לוט היה הכתוב אומר ואת שרי בת בנו כאשר כאשר כתב על לוט ויתכן שנחור בנו הלך בתחלה אל חרן או בא אחר אביו והנכון בעיני שפרשת לך לך שאמר השם לאברם קודם זה הפסוק שהוא ויקח תרח. וכמוהו בתורה בא' לחדש השני בשנה השנית ואחר כן בחדש הראשון בשנה השנית והעד שאמר הכתוב ללכת ארצה כנען וכאשר בא תרח אל חרן ישר המקום בעיניו וישב שם וימת ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
מיני תרגומא על בראשית פרק-יא
מיני תרגומא: כ׳:תקי״ג א׳ פרשת וירא וַיֵלֵדוּ וְאִתְרַוָחוּ עיין רש״י וביאור רמב״ן:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-יא
תרגום אונקלוס: {א} וַהֲוָה כָל אַרְעָא לִישָׁן חָד וּמַמְלָל חָד: {ב} וַהֲוָה בְּמִטַּלְהוֹן בְּקַדְמֵיתָא וְאַשְׁכָּחוּ בִקְעֲתָא בְּאַרְעָא דְבָבֶל וִיתִיבוּ תַמָּן: {ג} וַאֲמָרוּ גְּבַר לְחַבְרֵהּ הָבוּ נִרְמֵי לִבְנִין וְנוֹקְדִינוּן בְּנוּרָא יוֹקַדְתָּא (נ"י בְּנוּרָא) וַהֲוַת לְהוֹן לְבִנְתָּא לְאַבְנָא וְחֵימָרָא הֲוָה לְהוֹן לְשִׁיעַ: {ד} וַאֲמָרוּ הָבוּ נִבְנֵי לָנָא קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא וְרֵישֵׁהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא וְנַעְבֵּיד לָנָא שׁוּם דִּילְמָא נִתְבַּדַּר עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא: {ה} וְאִתְגְּלֵי יְיָ לְאִתְפְּרָעָא עַל עוֹבָדֵי קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא דִּי בְנוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא: {ו} וַאֲמַר יְיָ הָא עַמָּא חַד וְלִישָׁן חַד לְכֻלְּהוֹן וְדֵין דְּשָׁרִיוּ לְמֶעְבָּד וּכְעַן לָא יִתִּמְנַע מִנְּהוֹן כֹּל דִחַשִּׁיבוּ לְמֶעְבָּד: {ז} הָבוּ נִתְגְּלִי וּנְבַלְבֵּל תַּמָּן לִישָׁנְהוֹן דְּלָא יִשְׁמְעוּן (גְּבַר) אֱנַשׁ לִישָׁן חַבְרֵהּ: {ח} וּבַדַּר יְיָ יָתְהוֹן מִתַּמָּן עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא וּמְנָעוּ לְמִבְנֵי (נ"י וְאִתְמְנָע מִלְּמִבְנֵי) קַרְתָּא: {ט} עַל כֵּן קְרָא שְׁמַהּ בָּבֶל אֲרֵי תַמָּן בַּלְבֵּל יְיָ לִישַׁן כָּל אַרְעָא וּמִתַּמָּן בַּדָּרִנּוּן יְיָ עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא: [פ] {י} אִלֵּין תּוּלְדַת שֵׁם שֵׁם בַּר מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אַרְפַּכְשָׁד תַּרְתֵּין שְׁנִין בָּתַר טּוֹפָנָא: {יא} וַחֲיָא שֵׁם בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: [ס] {יב} וְאַרְפַּכְשַׁד חֲיָא תְּלָתִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת שָׁלַח: {יג} וַחֲיָא אַרְפַּכְשַׁד בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שֶׁלַח אַרְבַּע מְאָה וּתְלָת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: [ס] {יד} וְשֶׁלַח חֲיָא תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת עֵבֶר: {טו} וַחֲיָא שֶׁלַח בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת עֵבֶר אַרְבַּע מְאָה וּתְלָת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: [ס] {טז} וַחֲיָא עֵבֶר תְּלָתִין וְאַרְבַּע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת פָּלֶג: {יז} וַחֲיָא עֵבֶר בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת פֶּלֶג אַרְבַּע מְאָה וּתְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: [ס] {יח} וַחֲיָא פֶלֶג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת רְעוּ: {יט} וַחֲיָא פֶלֶג בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת רְעוּ מָאתָן וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: [ס] {כ} וַחֲיָא רְעוּ תְּלָתִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת שְׂרוּג: {כא} וַחֲיָא רְעוּ בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת שְׂרוּג מָאתָן וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: [ס] {כב} וַחֲיָא שְׂרוּג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת נָחוֹר: {כג} וַחֲיָא שְׂרוּג בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת נָחוֹר מָאתָן שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: [ס] {כד} וַחֲיָא נָחוֹר עֶשְׂרִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת תָּרַח: {כה} וַחֲיָא נָחוֹר בָּתַר דְּאוֹלִיד יָת תֶּרַח מְאָה וּתְשַׁע עֲשַׂר שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: [ס] {כו} וַחֲיָא תֶרַח שִׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יָת אַבְרָם יָת נָחוֹר וְיָת הָרָן: {כז} וְאִלֵּין תּוּלְדַת תֶּרַח תֶּרַח אוֹלִיד יָת אַבְרָם יָת נָחוֹר וְיָת הָרָן וְהָרָן אוֹלִיד יָת לוֹטּ: {כח} וּמִית הָרָן עַל אַפֵּי תֶּרַח אֲבוּהִי בְּאַרְעָא דְּיַלָּדוּתֵהּ בְּאוּרָא דְכַסְדָּאֵי: {כט} וּנְסִיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין שׁוּם אִתַּת אַבְרָם שָׂרָי וְשׁוּם אִתַּת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבוּהָא דְּמִלְכָּה וַאֲבוּהָא דְּיִסְכָּה: {ל} וַהֲוַת שָׂרַי עֲקָרָה לֵית לָהּ וְלָד: {לא} וּדְבַר תֶּרַח יָת אַבְרָם בְּרֵהּ וְיָת לוֹט בַּר הָרָן בַּר בְּרֵהּ וְיָת שָׂרַי כַּלָּתֵהּ אִתַּת אַבְרָם בְּרֵהּ וּנְפָקוּ עִמְּהוֹן מֵאוּרָא דְּכַסְדָּאֵי לְמֵיזַל לְאַרְעָא דִּכְנָעַן וַאֲתוֹ עַד חָרָן וִיתִיבוּ תַמָּן: {לב} וַהֲווֹ יוֹמֵי תֶרַח מָאָתן וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית תֶּרַח בְּחָרָן: [פפפ]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-יא
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַהֲוָה כָּל אַרְעָא לִישַׁן חָד וּמַמְלַל חָד וְעִיטָא חֲדָא בְּלִישָׁן קוּדְשָׁא הֲווֹ מְמַלְלִין דְאִתְבָּרַיָא בֵּיה עַלְמָא מִן שֵׁרוּיָא: {ב} וַהֲוָה בְּמֵיטַלְהוֹן מִמַדִינְחָא וְאַשְׁכָּחוּ בִּקְעֲתָא בְּאַרְעָא דְבָּבֶל וְיָתִיבוּ תַּמָן: {ג} וַאֲמָרוּ גְבַר לְחַבְרֵיהּ הָבוּ נִרְמֵי לִיבְנִין וְנִשְׁוֵי יַתְהוֹן בְּאַתּוּנָא וַהֲוָה לְהוֹן לְבִינְתָּא לְאַבְנָא וְטִינָא הֲוַות לְהוֹם לְשִׁיעַ: {ד} וַאֲמָרוּ הָבוּ נִבְנֵי לָנָא קַרְתָּא וּמִגְדְלָא וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא וְנַעֲבֵד לָנָא סִגְדוּ בְּרֵישֵׁיהּ וְנִשְׁוֵי חַרְבָּא בִּידֵהּ וּתְהֵי עַבְדָא לְקִיבְלֵהּ סִדְרֵי קְרָבָא קָדָם עַד לָא נִתְבַּדַר מֵעִלַוֵי אַנְפֵּי אַרְעָא: {ה} וְאִתְגְלֵי יְיָ לְאִיתְפַּרְעָא מִנְהוֹן עַל עוֹבַד קַרְתָּא וּמַגְדְלָא דְבָנוּ בְּנֵי נְשָׁא: {ו} וַאֲמַר יְיָ הָא עַמָא חָד וְלִישָׁן חָד לְכֻלְהוֹם וְדָא אִתְחַשְׁבוּ לְמֶעֱבַד וּכְדוֹן לָא יִתְמְנַע מִנְהוֹן כָּל דַחֲשִׁיבוּ לְמֶעֱבָד: {ז} וַאֲמַר יְיָ לְשַׁבְעִין מַלְאָכַיָא דְקַיְימִין קוֹמוֹי אִיתוּן כְּדֵין וְנָחִית וּנְעַרְבְּבָא תַּמָן לִישַׁנְהוֹן דְלָא יִשְׁמְעוּן אֱינַשׁ לִישָׁן חַבְרֵיהּ: {ח} וְאִגְלִיאַת מֵימְרָא דַיְיָ עֲלוֹי קַרְתָּא וְעִמֵיהּ שׁוּבְעִין מַלְאָכַיָא כָּל קְבֵל שׁוּבְעִין עַמְמַיָא וְכָל חַד וְחַד לִישָׁן עַמְמֵיהּ (נ"א וְרוֹשָׁם כַּתְבֵיהּ) (וּמִשָׁם כַּפְתֵיהּ) בִּידֵיהּ וּבַדְרִינוּן מִתַּמָן עַל אַנְפֵּי כָּל אַרְעָא לְשַׁבְעִין לִישְׁנִין וְלָא הֲוָה יָדַע חַד מַה דְיֵימַר חַבְרֵיהּ וַהֲווֹ קַטְלִין דֵין לְדֵין וּפְסָקוּ מִלִמִבְנֵי קַרְתָּא: {ט} בְּגִין כֵּן קְרָא שְׁמָהּ בָּבֶל אֲרוּם תַּמָן עַרְבִּיב יְיָ לִישָׁן כָּל דַיְירֵי אַרְעָא וּמִתַּמָן בַּדְרִינוּן יְיָ עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא: {י} אִילֵין גְנִיסַת שֵׁם שֵׁם בַּר מְאָה שְׁנִין כַּד דְאוֹלִיד יַת אַרְפַּכְשַׁד תַּרְתֵּין שְׁנִין בָּתַר טוּבְעָנָא: {יא} וַחֲיָא שֵׁם בָּתַר דְאוֹלִיד יַת אַרְפַּכְשַׁד חֲמֵשׁ מְאָה שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יב} וְאַרְפַּכְשַׁד חֲיָא תְּלָתִין וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת שֶׁלַח: {יג} וַחֲיָא אַרְפַּכְשַׁד בָּתַר דְאוֹלִיד יַת שֶׁלַח אַרְבַּע מְאָה וּתְלַת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יד} וְשֶׁלַח חֲיָא תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת עֵבֶר: {טו} וַחֲיָא שֶׁלַח בָּתַר דְאוֹלִיד יַת עֵבֶר אַרְבַּע מְאָה וּתְלַת שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {טז} וַחֲיָא עֵבֶר תְּלָתִין וְאַרְבַּע שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת פָּלֶג: {יז} וַחֲיָא עֵבֶר בָּתַר דְאוֹלִיד יַת פֶּלֶג אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {יח} וַחֲיָא פֶּלֶג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת רְעוּ: {יט} וַחֲיָא פֶּלֶג בָּתַר דְאוֹלִיד יַת רְעוּ מָאתָן וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כ} וַחֲיָא רְעוּ תְּלָתִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת שְרוּג: {כא} וַחֲיָא רְעוּ בָּתַר דְאוֹלִיד יַת שְרוּג מָאתָן וּשְׁבַע שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כב} וַחֲיָא שְרוּג תְּלָתִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת נָחוֹר: {כג} וַחֲיָא שְרוּג בָּתַר דְאוֹלִיד יַת נָחוֹר מָאתָן שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כד} וַחֲיָא נָחוֹר עַשְרִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת תָּרַח: {כה} וַחֲיָא נָחוֹר בָּתַר דְאוֹלִיד יַת תֶּרַח מְאָה וְתִּשְׁסְרֵי שְׁנִין וְאוֹלִיד בְּנִין וּבְנָן: {כו} וַחֲיָא תֶּרַח שַׁבְעִין שְׁנִין וְאוֹלִיד יַת אַבְרָם יַת נָחוֹר וְיַת הָרָן: {כז} וְאִילֵן גְנִיסַת תֶּרַח תֶּרַח אוֹלִיד יַת אַבְרָם יַת נָחוֹר וְיַת הָרָן וְהָרָן אוֹלִיד יַת לוֹט: {כח} וַהֲוָה כַּד רָמָא נִמְרוֹד יַת אַבְרָם לְאַתּוּנָא דְנוּרָא דְלָא פְלַח לְטַעֲוָותֵיהּ וְלָא הֲוָה רְשׁוּתָא לְנוּרָא לְמוֹקְדֵיהּ וּבְכֵן אִתְפְּלַג לִבָּא דְהָרָן לְמֵימַר אִילוּ נָצַח נִמְרוֹד אֱהֵא מִן סִיַעְתֵּהּ וְאִלוּ נָצַח אַבְרָם אֱהֵא מִן סִיַעֲתֵּהּ וּכְדִי חָמוּן כָּל עַמְמַיָא דַהֲווֹ תַמָן דְלָא שָׁלְטַת נוּרָא בְּאַבְרָם אָמְרוּ בְּלִבְּהוֹן הֲלָא הָרָן אֲחוֹי דְאַבְרָם מָלֵא קוּסְמִין וְחַרְשִׁין וְאִיהוּ לָחַשׁ עֲלוֹי אֵישָׁתָא דְלָא לְמֵיקַד יַת אָחוֹי מִן יַד נָפְלַת אֵישָׁתָא מִן שְׁמֵי מְרוֹמָא וּגְמַרְתֵּיהּ וּמִית הָרָן לְמֵיחְמֵי תֶּרַח אֲבוֹי הֵיךְ אִתּוֹקָד בְּאַרְעָא יַלְדוּתֵיהּ בְּאַתּוּן נוּרָא דְעָבְדוּ כַּשְדָאֵי לְאַבְרָם אָחוֹי: {כט} וּנְסִיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין שׁוּם אִתַּת אַבְרָם שָרַי וְשׁוּם אִתַּת נָחוֹר מִלְכָּה בְּרַת הָרָן אֲבוֹי דְמִלְכָּא וַאֲבוֹי דְיִסְכָּה הִיא שָרַי: {ל} וַהֲוַת שָרַי עַקְרָא לֵית לָהּ וָלָד: {לא} וּדְבַר תֶּרַח יַת אַבְרָם בְּרֵיהּ וְיַת לוֹט בַּר הָרָן בַּר בְּרֵיהּ וְיַת שָרַי כַּלָתֵיהּ אִתַּת אַבְרָם בְּרֵיהּ וּנְפָקוּ עִמְהוֹן מֵאוּרָא דְכַשְדָאֵי לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲתוֹ עַד חָרָן וְיָתִיבוּ תַּמָן: {לב} וַהֲווֹ יוֹמֵי תֶּרַח מָאתָן וַחֲמֵשׁ שְׁנִין וּמִית תֶּרַח בְּחָרָן:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-יא
תרגום ירושלמי: א׳ וַהֲווֹן כָּל דָרַיָיא דְאַרְעָא לִישָׁן חָד וּמַמְלַל חָד עֵיצָה חֲדָא אֲרוּם בְּלִישָׁן קוּדְשָׁא הֲווֹ מְמַלְלִין דְבָּהּ אִתְבְּרִי עַלְמָא מִן שֵׁרוּיָא: ב׳ כַּד אַטְעוּ לִבְּהוֹן מִן בָּתַר מֵימְרָא דְמַאן דַאֲמַר וַהֲוָה עַלְמָא מִן שֵׁירוּיָא וְאַשְׁכָּחוּ בִּקְעָא בְּאַרְעָא דְפוּנְטּוֹס וּשְׁרוֹן תַּמָן: ד׳ וְאָמְרִין אִתוּן כְּעַן וְנִבְנֵי לָנָא קִרְיָיא וּמִגְדַל וְרֵישֵׁיהּ מַמְטֵי עַד צֵית שְׁמַיָא וְנַעֲבֵּיד לָן בְּגַוֵיהּ בֵּית סְגִידוּ בְּרֵאשֵׁיהּוְנִתַּן חַרְבָּא בְּגוֹ יְדֵיהּ וּתְהֵא עַבְדָא לְקִבְּלֵיהּ סִדְרָא קְרָבָא קָדָם עַד דְלָא נִתְבַּדַר עַל אַפֵּי כָּל אַרְעָא: ל׳ וַהֲוַת שָרַי עַקְרָא לָא הֲוָה לָהּ בַּר:
רלב"ג על בראשית פרק-יא
רלב"ג: ט״ו:ע״א א׳ אחר הדברים האלה וגו'. עד ושרי אשת אברם וכו': ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ אמר שאחר הדברי האלה היה דבר יי' אל אברם במראה הנבואה ואמר אליו אל תירא אברם שיקרך עון במה שהטבת לאנשי סדום ועמורה עם היותם רעים וחטאים כי אנכי מגן לך לשמרך מכל רע. ולא די שלא יגיעך עונש במה שעשית מזה אבל יהיה שכרך ממני הרבה מאד בשאעשיר אותך עושר גדול תחת מה שנתת למלך סדום לכבודי כדי שלא יאמר שהוא העשיר אותך. וכבר יורה שזה השכר הוא בקנינים כי כבר אמר אברם אל יי' על זה המאמר והנה בן ביתי יורש אותי. ועוד שאין ראוי שיבטיחהו הש' על שכר עולם הבא כי השכר ההוא הוא מחוייב שיגיע למי שראוי לו וימנע מהבלתי ראוי לו וענה אברם לש' ית' מה תתן לי מהקנינים. והנני הולך ערירי בלא בנים והממונה על ביתי הוא אליעזר שהוא מן דמשק והוא מן זרע כנען המקולל. ומפני זה לא יתכן שתגיע לי זאת הברכה בקניני' כי לא יהיה לי תועלת בה והלוקח תועלת בה הוא אליעזר שאינו ראוי לברכה. ובהיות הענין כן הנה לא יתכן שתיטב לי זאת ההטבה אשר יעדת אותי בה. ואמר עוד אברם אם היה שתטיב לי זאת ההטבה מהבצע לי בה והנה בן ביתי יורש אותי כי לא נתת לי זרע. והנה דבר יי' אליו לאמר שכבר יתן לו זרע ירשנו והוציא אותו החוצה במראה הנבואה להביט בשמי'. ואמ' אליו שכמו שלא יוכל לספור הכוכבים לרבוים כן זרעו יהיה באופן מהרבוי שלא יספרו מרוב והנה מספר הכוכבים לא היה נודע בימי אברהם. ולזה הראהו המדמה בעת הנבואה עניין רבוי הכוכבים למשל רבוי המופלג אשר ייעד אותו השם ית' שיהיה בזרעו. וכזה תמצא שראה יחזקאל בעת הנבואה שיהיה לגלגלי' קולות מצד שהיה מאמין מזה העניין כמו שזכר הרב המורה כי לא יחוייב שיהיו אצל הנביא כל הדעות האמתיות בענין סודות המציאות. והנה האמין אברם בשם יי' במה שהבטיחו מרבוי הזרע וחשב זאת ההטבה לש' ית' לצדקה ולמשפט כי הוא היה ראוי שישגיח בו הש' יתע' בזה האופן להיותו דבק בו. ואחר זה אמר אליו הש' ית' שהוא הוציאו מאור כשדים לתת לו ארץ כנען שיירשה זרעו ולפי שזה הייעוד לא יתקיים אם לא היה זרעו ראוי שישגיח בו השם יתעלה בזה האופן מההשגחה רצוני לומ' שיכלה הכנעני' מפניהם ויתן להם ארצם ירושה. שאל אברם בזה הייעוד אות. וכבר יתאר לך שלא יתקיים זה הייעוד לזרע אברם אם לא יהיו ראויים שתדבק בהם ההשגחה האלהית ממה שאמר באברם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וסוף המאמר למען הביא יי' על אברהם את אשר דבר עליו. הנה כבר העירנו בזה שהשם ית' יביא על אברהם את אשר דבר עליו באמצעות הפעולות הטובות אשר יעשם זרעו ולזה שאל אברהם אות מהש"י על ירושת הארץ ואמר ה' שהו' כורת עמו ברית שיקים לו זה הייעוד ולזה צוהו במראה הנבואה שיקח עגלה ועז ואיל כל אחד מהם בני שלש שנים ותור וגוזל ולקח לו אברם את כל אלה וחלק כל אחת מהם זולת העוף לשני חצאים ונתן כל אחד מהחלקי' נכח חבירו והעוף לא בתר אבל שם התור בפאה האחת והגוזל בפאה השנית כמו שסדרה התור' בדמיון זה בעולת בהמה שיהיו מנתחים אותה לנתחיה ולא יעשו כן בעולת העוף ונדמה לאברם במראה הנבואה שכבר ירד העוף הדורס על הבתרים ההם לאכלם להשחית הברית אשר היה כורת עם השם והפריח אותם אברם מעל הבתרי' והנה בעת שהגיעה זאת הנבוא' לאברם היה השמש קרוב לשקוע ונשתקע אברם בשינה וידמה מזה שזה העניין היה ביום שהיה אחר הלילה שנלחם בה אבר' עם המלכי' ההם. וזה כי הבקר אחר הלילה ההיא אכל עם מלכי צדק והשיב אחר זה למלך סדום כל השלל והשבי ואחר זה הוכרח אבר' לישן בערב מפני שלא ישן בלילה הקודם. ולולי זה הנה לא היה העת ההו' ראוי שיישן בו אבר'. וזה מה שלמדנו מהגבלת הזמן שהגביל בעת הנבואות האלו רוצה לומר כי למחרת המלחמה היתה זאת הנבואה סמוך לשקיעת החמה או נאמ' שבסבת השתקעו בשינה אז היה התבודדות שכלו מבין שאר כחו' הנפש ונפלה עליו אימה מזה המראה שראה וחשך גדול שיראה שיוחס מה שיראה מתוך הנבואה מתוך החשך מצד רב ההעלם וההסתר אשר יקרה בהשגח אשר לו באלו הדברים הנבואיים ולרוב המונעים אשר לו מההשגה הזאת תמצא הסבה שייוחס שיראה הנביא מה שיראה מהנבואה מתך החשך ואברם לא היה יודע אל מה היה משל רדת העיט על הפגרי' ואמר לו השם יתעלה שכבר הטיב לראות במה שראהו מזה וזה שכבר יהיה זרעו גר בארץ לא להם ויעבדו בהם ויענו אותם אנשי הארץ ההיא עד סו ת' שנים מעת היות לו זרע גר בארץ לא לוגרות מתמיד וזה היה יעקב כמו שקדם כי הוא ירד למצרי' בסוף ימיו ועמד שם י"ז שנה עד שמת ואין הרצון בזה שיהיו ימי העבדו' והענוי ת' שנה אבל יתמיד העבדו' עד סוף ת' שנה מעת הולד יעקב. וכבר תמצא אמרו בספר שפטי' ותשקט הארץ שמונים שנה שאין הרצון בו שיהיו ימי ההשקט שמונים שנה אבל היה ההשקט עד סוף שמונים שנה מעת התחלת השעבוד וכמוהו ימצאו רבים בספר שפטים כמו שביארנו שם. ויעד אותו הש"י שהוא יקח נקמתו מהגוי ההוא אשר יעבודו ואחרי כן יצאו בניו ברכוש גדול מתחת הגוי ההו'. והנה היה העיט משל לזה הגוי אשר יכסוף לטרף זרעו ויחשב להפר הברית אשר בין הש"י ובין אברה' והנה הודיע אותו הש"י שיקח נקמתו מהגוי ההוא לפי שזה היה כלי להשלים ישראל באמונ' האמתית ר"ל המכו' אשר הכה הש"י המצריים כי הכה אותם באלו המכות כדי שידעו ישראל כי הוא יי' כמו שיתבאר שם בג"ה. ובזה האופן התקרבו ישראל לעבדות השי"ת והיו ראוים לירושת הארץ ויעד אותו שבחייו לא יתחיל לבוא זה הרע לזרעו ואע"פ שכבר נולד יעקב קודם מיתת אברהם ושהדור הד' מהגולי' בארץ לא להם ישובו בארץ כנען ואז יירשוה כי לא ישלם להם זה האופן מהשגח' אשר בעבור' יענש ה' האמורי ושאר משפחות כנען עד העת ההיא. והנה כששקע השמש היה חשך גדול לאברם במראה הנבוא' וראה מתוך החשך שכבר עבר בין הבתרים האלה כבוד ה' בדמיון תנור עשן שיהיה בתוכו לפיד אש. וזהו משל לכרית' הברית או ראה כבוד יי' מתוך תנור עשן ולפיד אש עובר בין הגזרים האלה כטעם וירא מלאך יי' בלבת אש. ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לתת לזרעו כל ארץ משפחו' כנען. וזה כי הוא הודיעו שהו' יסבב עכ"פ שיהיה זרעו ראוי להשגיח בו בזה באופן מההשגח' והנרא' שאלו העשר' משפחו היו מבני כנען כי בירושת ארץ כנען היה זה היעוד. וכבר נחלקו ז"ל בב"ר בעניין קיני וקניזי וקדמוני ואמרו שהם אדום ומואב ובני עמון ושהם יהיו לבני ישראל לימו' המשיח. והנה התועלת המגיע מזה הספור בכללו' הוא להודיע שכבר נשבע הש"י לאברה' שירשו בניו את האר' עם שכב' פרסם זה בזה הספור ובזולתו ממה שינהג מנהגו מציאו' הנבוא' אם לא יאמין בה תפול התורה בכללה. ולזה דקדק בעתות הגעת זאת הנבואה והאריך בה לישב יותר בלבב אמתת זה הספור. והנה התועלות המגיעו' מזה הספור הם רבים: ד׳ התועלת הראשון הוא במדות. והוא שאין ראוי לשלם להטיב לרעים אבל ראוי לשנאתם ולהרחיקם מצר פעלותיהם המגונות כטעם אמרו נבזה בעיניו נמאס וזה כי בזה האופן ילמדו האנשים להתרחק מהרעים ולא ימשכו אחר פעולותיהם המגונות והנה העיר אותנו בזה במה שאמר לאברם שלא יירא כי זה ממה שיורה שכבר היה ירא שלא ישיגהו עונש על מה שעש' ולא מצאנו לו דבר יתכן שיירא ממנו זולת הטבתו לרעים ההם והם אנשי סדום: ה׳ התועלת השני הוא במדות. והוא שראוי שישתדל האדם שיהיה לו זרע לקיים המין. הלא תראה שאברם עם היותו שלם זה האופן מהשלמות אשר היה בו היה דואג על היותו הולך ערירי: ו׳ התועלת השלישי הוא במדות. והוא שראוי שישתדל האדם שיוריש לבניו אחריו מה שאפשר לו ולא יקנא בהם אם ישלטו בכל עמלו אחריו. הלא תראה שאברהם היה דואג מקניניו אם לא יהיה לו זרע יירשם ונתפייס כאשר הודיעו השם יתעלה שזרעו יירשנו: ז׳ התועלת הרביעי הוא בדעות. והוא ליישב בלבנו אמונת השגחה אשר תהיה בשם יתעלה בטובים עד שיעשה השם ית' מהפלאים מצד ההשגחה יחסה אברם למשפט ולדבר ראוי וזה כי ידוע מצד התורה כי יצחק נולד לאברם על צד הפלא ואברם יחס זה הענין לשם יתעלה לצדקה והוא מבואר מצד העיון שזאת ההשגחה היא דבקה בלי ספק בטובים הראויים לה ולזה יהיה המגיע ממנה לטובים מגיע על צד המשפט והיושר: ח׳ התועלת הה' בדעות. והוא להודיע שהייעודים הטובים אשר ייעד השם יתעלה לנביא אשר לא יתקשר בהם זמן ולא מקום לא יתקיימו אם לא יהיו האנשים ההם אשר היתה עליהם הנבואה ראויים לזה הייעוד ולזה שאל אברם אות במה שייעד לו השם שיירש זרעו הארץ:
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il