{א} אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם בַּֽמַּֽחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָֽנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָֽרְךָ הַרְבֵּה מְאֹֽד: {ב} וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָֽנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר: {ג} וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִֽי: {ד} וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָֽשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִֽירָשֶֽׁךָ: {ה} וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִֽהְיֶה זַרְעֶֽךָ: {ו} וְהֶֽאֱמִן בַּֽיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָֽה: {ז}  שישי  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֽוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּֽהּ: {ח} וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִֽירָשֶֽׁנָּה: {ט} וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָֽל: {י} וַיִּֽקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָֽר: {יא} וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָֽם: {יב} וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָֽפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָֽיו: {יג} וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה: {יד} וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל: {טו} וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָֽה: {טז} וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹֽא שָׁלֵם עֲוֹן הָֽאֱמֹרִי עַד הֵֽנָּה: {יז} וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַֽעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵֽלֶּה: {יח} בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָֽת: {יט} אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִֽי: {כ} וְאֶת הַֽחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָֽרְפָאִֽים: {כא} וְאֶת הָֽאֱמֹרִי וְאֶת הַֽכְּנַֽעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִֽי: (ס)
רש"י על בראשית פרק-טו
רש"י: {א} אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר, סמוך. אחרי, מופלג (ב"ר מד, ה.). אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברם: אנכי מגן לך. מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד: {ב} הולך ערירי. מנחם בן סרוק פירשו לשון יורש, וחבר לו ער ועונה (מלאכי ב, יב.), ערירי בלא יורש, כאשר תאמר ובכל תבואתי תשרש (איוב לא, יב.), תעקר שרשיה, כך לשון ערירי חסר בנים ובלע"ז דעזענפאט"ס (קינדרלאז). ולי נראה ער ועונה, מגזרת ולבי ער (שיר השירים ה, ב.), וערירי לשון חורבן, וכן ערו ערו (תהלים קלז, ז.), וכן ערות יסוד (חבקוק ג, יג.), וכן ערער תתערער (ירמיה נא, נח.), וכן כי ארזה ערה (צפניה ב, יד.): ובן משק ביתי. כתרגומו, שכל ביתי ניזון על פיו, כמו ועל פיך ישק (בראשית מא, מ.), אפוטרופא שלי, ואילו היה לי בן היה בני ממונה על שלי: דמשק. לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק, ובגמרא שלנו דרשו נוטריקון, דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים: {ג} הן לי לא נתת זרע. ומה תועלת בכל אשר תתן לי: {ה} ויוצא אתו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, ז אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל. דבר אחר, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה ח מלמעלה למטה: {ו} והאמן בה'. לא שאל לו אות על זאת, ט אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו במה אדע: ויחשבה לו צדקה. י הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, כ אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות: {ט} עגלה משלשת. שלשה עגלים רמז לשלשה פרים, פר יום הכפורים ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה (ב"ר מד, יד.): ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר ל חטאת יחיד: ואיל משולש. אשם ודאי ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד: ותור וגוזל. תור ובן יונה: {י} ויבתר אתם. חלק כל אחד לשני חלקים. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, לפי שהיה כורת ברית עמו לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, כמה שנאמר להלן העוברים בין בתרי העגל (ירמיה לד, יט.), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש: ואת הצפור לא בתר. לפי שהאומות עובדי כוכבים ומזלות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו' (תהלים כב, יג.), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים, מלכי מדי ופרס (דניאל ח, כ.), ואומר הצפיר והשעיר, מלך יון. וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר השירים ב, יד.), לפיכך בתר הבהמות, רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם: {יא} העיט. הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף אל הנבלות לטוש עלי אוכל, כמו ותעט אל השלל (שמואל-א טו, יט.): על הפגרים. מ על הבתרים. (ס"א הפגרים מתרגמינן פגליא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם איש בתרו ויהב פלגיא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגמו הפגרים פלגיא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול, כמו פגול הוא (ויקרא יט, ז.), לשון פגר (כך שמעתי מפי רבינו יהודה ב"ר שמואל). וכן הגירסא ברש"י כ"י ובכ"י אחרת כתיב כך פי' רבינו מאיר ב"ר שמואל): וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.), רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחים אותו מן השמים, עד שיבוא מלך המשיח: {יב} והנה אימה וגו'. רמז לצרות וחשך של גליות: {יג} כי גר יהיה זרעך. משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה, כיצד, יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי ק"ץ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, נ ושחי עמרם אחר לידת משה: בארץ לא להם. ולא נאמר בארץ מצרים, אלא לא להם, משנולד יצחק ס ויגר אברהם וגו', ויגר יצחק בגרר, ויעקב גר בארץ חם (תהלים קה, כג.), לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד.): {יד} וגם את הגוי. ע וגם, לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל: דן אנכי. בעשר פ מכות: ברכוש גדול. בממון צ גדול כמו שנאמר וינצלו את מצרים (שמות יב, לו.): {טו} ואתה תבא. ולא תראה ק כל אלה: אל אבותיך. אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו, ר למדך שעשה תרח תשובה: תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת ה' שנים קודם זמנו, ובו ביום ש מרד עשו: {טז} ודור רביעי ישובו הנה. לאחר שיגלו למצרים יהיו שם ג' דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זה, כדכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה, יעקב ירד למצרים, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ וחצרון, וכלב בן חצרון ת מבאי הארץ היה: כי לא שלם עון האמורי. להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז, ז.): {יז} ויהי השמש באה. כמו ויהי הם א מריקים שקיהם (בראשית מב, לה.), ויהי הם קוברים איש (מלכים-ב יג, כא.), כלומר ויהי דבר זה: השמש באה. שקעה: ועלטה היה. חשך היום: והנה תנור עשן וגו'. רמז לו שיפלו המלכיות עובדי אלילים בגיהנם: באה. טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבא כבר, ואם היה טעמו למטה באל"ף, היה מבואר כשהיא שוקעת, ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתוב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן היתה, נמצא שכבר שקעה. וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה לשון עבר הוא, כגון זה, וכגון ורחל באה, קמה אלומתי, הנה שבה יבמתך (רות א, טו.), וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך, כמו באה עם הצאן, בערב היא באה ובבקר היא שבה (אסתר ב, יד.): {יח} לזרעך נתתי. אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר מד, כב.): הנהר הגדול נהר פרת. לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת, משל הדיוט, עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך: {יט} את הקיני. עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון (ב"ר מד, כג.), והם קיני קניזי קדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם (ישעיה יא, יד.): {כ} ואת הרפאים. ארץ עוג, ב שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים (דברים ג, יג.):
רמב"ן על בראשית פרק-טו
רמב"ן: {א} היה דבר ה' אל אברם במחזה. זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה' במחזה ביום כי מתחילה היתה נבואתו במראות הלילה וטעם היה דבר ה' אל אברם במחזה כטעם וכל העם רואים את הקולות (שמות כ יח) וסודם ליודעי חן
"אל תירא אברם" – היה מתירא משני דברים מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו הם או העומדים תחתם ובמלחמה ירד ונספה או יומו יבא למות בלא זרע והבטיחו כי הוא יהיה מגן בעדו מהם ועוד יהיה שכר לכתו עם ה' הרבה מאד {ב} ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי. הנה הצלתני מן המלכים אבל מן הכרת לא הבטחת אותי רק אמרת שתרבה לי שכר הרבה ומה יהיה שכרי בלא בנים והנה לא עלה בדעתו שיהיה השכר הגדול הזה עולם הבא כי זה אין צורך להבטחה כי כל עובד אלהים ימצא חיים לפניו אך בעולם הזה יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים על כן צריכים בטחון ועוד כי הרבה מאד לאמר שיזכה לשתי שולחנות בכל הטוב הראוי לצדיקים הגמורים מאין עונש כלל ועוד כי ההבטחה למה שהיה מתירא ממנו וחזר ופירש לו הבטחתו שלא יפחד גם מזה כי ישים זרעו ככוכבי השמים לרוב ויש עליך לשאול שכבר נאמר לו לאברהם (לעיל יג טו) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ ואיך יאמר עתה ואנכי הולך ערירי והנה בן ביתי יורש אותי ולמה לא האמין בנבואה הראשונה כאשר יאמין בזאת והתשובה כי הצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה וכתוב (ירמיהו יח ט) רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני ונחמתי על הטובה והנה ראה עצמו בא בימים ולא נתקיימה נבואתו וחשב כי חטאיו מנעו הטוב ואולי חשש עתה פן יענש על הנפשות שהרג כדברי רבותינו (ב"ר מד ה) וכלשון הזה אמרו בבראשית רבה (עו ב) ויירא יעקב מאד ויצר לו (להלן לב ח) מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכו'
"מה תתן לי ואנכי הולך ערירי" – פירשו בו (יב"ע) אני מת בלא בנים כטעם כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב ה) והנכון בעיני כי מתחלה יתאונן מה יהיה שכרי אחרי שאין לי בנים ואנכי הולך נע ונד בארץ נכריה יחידי כערער בערבה אין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי אשר לקחתי לי מדמשק לא מבית אבי ולא מארצי ואחר כך אמר הן לי לא נתתה זרע כאשר הבטחתני והנה בן ביתי הנזכר יורש אותי כי זקנתי ויבא עתי בלא זרע והנה אני ענוש ואבד שכרי אשר הבטחתני בו בראשונה {ד} והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה. בעבור היות לו הבן היורש אחרי זקנתו לא הבטיחו רק על הירושה שלא ידאג כי זרעו יירשנו וטעם והנה דבר ה' אליו כי עוד בפיו והנה בן ביתי יורש אותי ובא אליו פתאום דבר השם לאמר לא יירשך זה {ה} ויוצא אותו החוצה. לפי פשוטו הוציאו מאהלו אל החוץ לראות הכוכבים ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן אברם אין לו בן אברהם יש לו בן שרי לא תלד שרה תלד לשון רש"י והנה אברם הוליד את ישמעאל אבל פירוש המדרש כי אברם מבקש בן יורש אותו כמו שאמר
"והנה בן ביתי יורש אותי" – והקדוש ברוך הוא אמר לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך וצא מן האצטגנינות שלך אברם אינו מוליד בן ליורשו אבל אברהם מוליד בן ליורשו ויתכן שהיה האצטגנינות על זיווגם שאברם ושרי לא יולידו זה מזה ואברהם ושרה יולידו אבל לפי דעתי שרה תוספת במדרש לומר שהיה כן גם בשרה אבל הקדוש ברוך הוא לא הבטיחו עתה בשרה וגם בעת נבואת המילה עדיין היה אברהם מסתפק בשרה שתלד {ו} והאמן בה' ויחשבה לו צדקה. פירש רש"י הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו ואיני מבין מה הזכות הזאת למה לא יאמין באלהי אמן והוא הנביא בעצמו ולא איש אל ויכזב ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בה' וחשב כי בצדקו של הקב"ה יתן לו זרע על כל פנים לא בצדקת אברם ובשכרו אף על פי שאמר לו "שכרך הרבה מאד" ומעתה לא יירא פן יגרום החטא ואף על פי שבנבואה הראשונה חשב שתהיה על תנאי כפי שכר מעשיו עתה כיון שהבטיחו שלא יירא מן החטא ויתן לו זרע האמין כי נכון הדבר מעם האלהים אמת לא ישוב ממנה כי צדקת ה' היא ואין לה הפסק כענין שכתוב (ישעיהו מה כג) בי נשבעתי נאם ה' יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב או יאמר כי אברהם האמין שיהיה לו זרע יורש על כל פנים והקב"ה עוד חשב לו ההבטחה הזו שהבטיחו צדקה כי בצדקת ה' יעשה כן כמו אלהים חשבה לטובה (להלן נ כ) וכן ותחשב לו לצדקה (תהלים קו לא) דפנחס שחשב לו הבטחתו זו שבטח בשם במעשה ההוא לצדקה לדור ודור כי לעולם ישמור לו האל בעבורה צדקתו וחסדו כדרך לעולם אשמור לו חסדי (שם פט כט) {ז} אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. כבר פירשתי זה (לעיל יא כח) כי יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת והנה עתה לא גזר שיתננה לו אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננו לו ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז יג טו) לזרעך אתן את הארץ הזאת כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע ולכן אמר במה אדע כי אירשנה ואינו כשאלת "מה אות" (מלכים ב כ ח) וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיהו יח ז) והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים {ט} עגלה משולשת ועז משולשת. פירש רבי אברהם בת שלש שנים אבל אונקלוס אמר שלש וכן הדבר כי בת שלש לא תקרא עגלה כמו ששנינו (פרה א א) וחכמים אומרים עגלה בת שתים פרה בת שלש ורמז כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו העולה והחטאת והשלמים כי האשם כחטאת הוא אין ביניהם לבד השם ויתכן שיהיה טעם "משולשת" שיביא אותן רצופות ויהיה כל מין לבד וכן כי משולשות הנה (יחזקאל מב ו) שהיו הלשכות העליונות והתיכונות והתחתונות {י} ויבתר אותם בתוך. לכרות עמו ברית לעבור בין הבתרים האלה ונרמז לו גם כן כי מאלה יהיה כל קרבן בבהמה ובעוף כי הגוזל בן יונה ואמר בו גוזל שלא הוכשרו במין ההוא אלא הקטנים ואף על פי שכל קטני העופות יקראו גוזלים שנאמר (דברים לב יא) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף הבין אברהם מעצמו המין הנבחר או הקריב בן יונה ברצונו והכתוב בחר לעולם במין אשר הקריב הזקן והנה ידע שאלה יהיו הקרבנות וכל הקרבנות יבתרו העולה לנתחים והשלמים לחזה ושוק וחלבים והחטאת והאשם לחלביהן
"ואת הצפור לא בתר" – נתן התור והגוזל איש לקראת רעהו כי גם הם היו בברית אבל לא בתר אותם בתוך כי בכל העוף הקרב נאמר לא יבדיל (ויקרא א יז) ובבראשית רבה (מד יד) הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף {יא} וירד העיט על הפגרים. לאכול אותם כמנהג העופות
"וישב אותם" – נרמז לו כי יבאו העמים לבטל הקרבנות וזרע אברהם יבריחום {יב} והנה אימה חשכה גדולה נופלת. דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות כי מצא הנביא בנפשו אימה ואחר כך בא בחשכה ואחר כך גדלה החשכה ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו כמשא כבד תכבד ממנו אמרו (ב"ר מד יז) אימה זו בבל חשכה זו מדי שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית גדולה זו מלכות אנטיוכס נופלת עליו זו אדום והיה הענין הזה לאברהם כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו ואחרי כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה שהוא גלות מצרים שכבר נענש בו כאשר פירשתי (לעיל יב י) {יג} כי גר יהיה זרעך. זה מקרא מסורס ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (להלן לט יז) וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז) וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו) וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיהו ב כ) וכן לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי (תהלים סו טז) וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב) וכן והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז) ורבים כן וענין הכתוב אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם ורבי אברהם אמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה ואם כן הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות גם נכון הוא "()" "סגירה" {יד} וגם את הגוי אשר יעבודו. וגם לרבות ד' גליות על ששעבדו את ישראל לשון רש"י ועל דרך הפשט יאמר כאשר דנתי את בניך בגלות וענוי על עון גם את הגוי אשר יעבודו אדין על החמס אשר יעשו להם והנכון בעיני כי טעם וגם אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי והטעם כמו שאמר הכתוב (זכריה א יד) וקנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ואומר (ישעיהו מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי וגו' וכן היה במצרים שהוסיפו להרע כי השליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם וזה טעם דן אנכי שאביא אותם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם וזהו מה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא) כי הזדון הוא שהביא עליהם העונש הגדול שאבדם מן העולם וכן כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י) והרב נתן טעם בספר המדע (הלכות תשובה ו ה) לפי שלא גזר על איש ידוע וכל אותם המריעים לישראל אלו לא רצה כל אחד מהם הרשות בידו לפי שלא נגזר על איש ידוע ולא נתכנו דבריו אצלי שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה ומה טעם בדבריו כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו והעושה יפיק רצון ממנו וכל שכן שהכתוב אמר וגם את הגוי אשר יעבודו שיעבדו הגוי כולו והם הלכו מעצמם למצרים אבל הטעם כאשר כתבתי וכבר הזכירו רבותינו הענין הזה אמרו בואלה שמות רבה (ל טו) משל לאדון שאמר לבנו "יעשה עם פלוני ולא יצערנו" הלך ועשה אף על פי שעשה עמו חנם לא הניח שלא היה מצערו כשנתרצה האדון לבנו גזר על מצעריו הריגה כך גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדין במצרים עמדו עליהם ושעבדום בחוזק אמר הקב"ה היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א טו) עד כאן לשונם ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם" אבל היא עקירתם לגמרי וכן מה שאמרו תחלה הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י) אינו בכלל עבדות וענוי מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו' והוא מה שאמר הכתוב (דברים כו ז) וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש אבל כאשר תצא הגזירה על פי נביא יש בעושה אותה דינים כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו כאשר אמר ביהוא (מלכים ב י ל) יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה הוא לו וכן הכתוב אומר בסנחריב (ישעיהו י ה) הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו ואמר הכתוב והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו ועל כן הענישו בסוף כמו שנאמר (שם י יב) והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו וגו' ואמר בו שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל לכן כה אמר ה' וגו' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור (ירמיהו נ יז) והנה זו ראיה שנענש מלך אשור על הרעה שעשה לישראל והנה נבוכדראצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלים והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא כמו שכתוב (ירמיהו כה ט) הנני שולח לך ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה והחרמתים וכתיב (שם לב כח) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל והציתו את העיר באש ואף על בית המקדש עצמו אמר (שם כו ו) ונתתי את הבית הזה כשילה והם יודעים כי מצות השם היא כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו (שם מ ב) ה' אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ואף על פי כן נענשו הכשדים כולם בסוף והיה זה מפני שני טעמים האחד שגם הוא נתכון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו כמו שכתוב בו (ישעיהו יג יא) והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל וכתיב (שם יד יג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו' וכתוב אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכתיב באומתו (שם מז ח) האומרת בלבבה אני ואפסי עוד ואמר בו חבקוק (חבקוק ב ט) הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו וגו' והנה זה כענשו של סנחריב ולכך אמר הכתוב (ירמיהו נ יח) לכן כה אמר ה' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור אבל היה במלך בבל עונש אחר שהוסיף על הגזרה והרע לישראל יותר מאד כמו שאמר בו (ישעיהו מז ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד ועל כן בא עליהם עונש כפול ומכופל שנשמד זרעו לגמרי ולא יהיה לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיהו יד כב) ונשמדה עירו לעולמים שנאמר (שם יג יט) והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ורבצו שם ציים ושעירים ירקדו שם ואמר בו הכתוב (ירמיהו נא יא) כי נקמת ה' היא נקמת היכלו וכתיב (שם נא לה לו) חמסי ושארי על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלים לכן כה אמר ה' הנני רב את ריבך ונקמתי את נקמתך ופסוקים רבים כאלה {טו} ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ולא תראה כל אלה לשון רש"י ואינו נכון כפי פירושו שאמר (בפסוק יג) "כי גר יהיה זרעך" משיהיה לך זרע ומשנולד יצחק נאמר בו ויגר אברהם בארץ פלשתים (להלן כא לד) ויגר יצחק בגרר אם כן גם הוא בכלל הגזירה אבל טעמו ואתה תבא אל אבותיך בשלום שלא יגיעך שום עונש דבר מאתי אף על פי שאני גוזר על בניך עונשים בעבדות וענוי {טז} ודור רביעי ישובו הנה. לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות וכן היה יעקב גולה צא וחשוב דורותיו יהודה פרץ חצרון וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה לשון רש"י ואיננו נכון כלל והנכון בעיני כי "דור רביעי" לאמורי המשלים עונו כי מיום הגזירה האריך לו כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד או יפנו להם
"עון האמורי" – הזכיר התקיף שבהם אשר כגבה ארזים גבהו ולא יוכלו לו עד שתתמלא סאתו ועונותיו ילכדונו ועוד כי הוא הנלכד להם אשר הורישו בתחלה {יז} והנה תנור עשן ולפיד אש. ראה כאלו תנור עשן כולו ובתוכו לפיד אש בוערה כענין עשן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א ד) והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה (דברים ד יא) ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם (ד לו) ודבריו שמעת מתוך האש וכתוב (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו' והנה השכינה עברה בין הבתרים והוא הברית אשר היתה אתו מעולם וזה טעם כרת ה' את אברם ברית כי הקב"ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים והמשכיל יבין {יח} ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. הנה הקב"ה הבטיח את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים וכולם לצורך ענין בבואו בארץ מתחלה אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת (לעיל יב ז) ולא באר מתנתו כי אין במשמע רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ הוסיף לו שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה (לעיל יג יד) כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן ואין הטעם אשר אתה רואה בעיניך כי ראות האדם איננו למרחק רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבינו והוסיף לו בברכה השנית הזאת עוד ולזרעך עד עולם ושירבה זרעו כעפר הארץ ובפעם השלישית באר לו תחומי הארץ והזכיר לו כל העמים עשרה אומות והוסיף לכרות לו ברית עליהן שלא יגרום החטא וכאשר צוהו על המילה אמר לו לאחזת עולם (להלן יז ח) לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה והוסיף והייתי להם לאלהים שהוא בכבודו ינהיג אותם ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה כאשר יתבאר עוד בתורה (ויקרא יח כה) ואמר הכתוב בפעם הראשונה לזרעך אתן בלשון עתיד וכן בשנית כי עד הנה לא נתנה אליו כולה ולפיכך אמר לו אתננה אבל בשלישית בשעת הברית אמר לזרעך נתתי לאמר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו וכן בעת המילה כשאמר "לאחזת עולם" אמר לו "ונתתי לך" בעתיד ורש"י כתב לזרעך נתתי אמירת הגבוה כמו שהיא עשויה ואין צורך במקום הזה
אור החיים על בראשית פרק-טו
אור החיים: {ה} ותאמר שרי חמסי וגו'. צריך לדעת למה מסרה דין שרה על אברהם והוסיפה לפרט ולומר חמסי עליך שנרא' שנתכוונה למעט הזולת, ואם על הגר נתכוונה אין בדבריה נכונה לפי הנראה כי הגר היא שהקילה בכבוד גבירתה ועליה תלונתה לא על אברהם. עוד צריך לדעת כוונת דברי אברהם אשר השיב הנה שפחתך וגו' שנראה שקבל קבלת שרי אלא שהוא מתקן מכאן והלאה ואם לא פעל און היה לומר מה תריב אלי:
אכן יתבאר הענין בהקדים דבריהם ז"ל (ב"ר פמ"ה) וז"ל ולה שפחה מצרית שפחה מלוג היתה והיה חייב במזונותיה ולא היה רשאי למוכרה. בעי ריש לקיש מהו דתניא מלוג אמר להון כמה דאת אמר מלוג מלוג ע"כ. הרי דהגר היתה גופה קנוייה לשרה ופירותיה לאברהם למולגם. ובענין בני שפחת מלוג אם ילדה נחלקו במס' כתובות דף ע"ט חנניה וחכמים חכמים או' ולד מלוג לאשה והטעם משום דחיישינן למיתה והקרן כלה. וחנניה סובר לבעל דלא חיישינן למיתה. עוד אמרינן בגיטין דף ל"ט אמר רבי אשי אמר רב עבד שנשא בת חורין בפני רבו עשאו בן חורין ומפרש לה הש"ס בשהשיאו רבו בת חורין ע"כ. ומפרשים שם משום שמן הסתם שחרריה דאם לא כן לא היה עושה על ידו עבירה להשיאו בת חורין ע"כ, והוא הדין שפחה שהשיאה רבה לבן חורין עשאה בת חורין, וכתב מה"ר יוסף קארו ביורה דעה הלכות עבדים סימן רס"ז וזה לשונו הבא על שפחתו עשאה בת חורין ודוקא לשם אישות אבל שלא לשם אישות לא עשאה בת חורין ע"כ. והנה בבא עליה סתם נחלקו הרי"ף והרמב"ם, להרי"ף (יבמות פ"ב) מן הסתם גם כן עשאה בת חורין ולהרמב"ם (הל' עבדים פ"ט) לא עשאה בת חורין אלא אם כן פירש לשם אישות:
ובזה נבא לביאור הענין, כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה רגזה ורעשה היתכן כי שפחה תקל גבירתה, ומן הסתם אברהם הרגיש בדבר ממה שמתרעמת שרה עליו קודם הודעת הדבר אליו, והגם שאמרה אחרי כן אין זה דרך הודעה אלא דברי התרעמות והידיעה כבר הכירה שידע, ודנה בזה ב' חילוקי דינים הא' שאברהם גילה בפירוש שבא עליה לשם אישות או הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי"ף. והב' הוא שחשבה בדעתה הגר שיצתה לחירות מדין שאמרו בגיטין שכתבנו בסמוך עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות וכן להפך שפחה שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין ובזה פקע עבדות מהגר. ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין. ואמרה טענות לסתור ולנתוש צדדי הדינים שמהם יצא הטעות לחירות הגר, והוא אומרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך פי' שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פירות, ולו יהיה שתבא עליה בפי' לשם אישות אין לה בזה דין שיחרור כי אינה שפחתך לשחררה והגם שתאמר כן בפירוש. ואם לצד טענת המשיא שפחתו לבן חורין וכו' וזו נתתיה לך לאשה שאתה בן חורין דוקא אם נתתיה סתם וכמו שנתנו הטעם שמן הסתם לא יעבור על לאו דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש שהוא אזהרה לבן חורין וכו', אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פירשתי לך הדברים בפי' שלא שחררתיה אלא עודנה שפחתי הגם שהיא בחיקך. וכמו כן תמצא בדבריה הראשונים אליו שאמרה לו בא נא אל שפחתי פי' אחר שיבא עליה עודנה שפחתה שהיה לה לומר בא נא אל הגר:
שוב מצאתי מדרש רבותינו ז"ל ברבות (ב"ר פמ"ה) וז"ל ותתן אותה לאברם אישה ולא לאחר ע"כ. הנה רז"ל דקדקו תיבת אישה שלא היה צריך לאומרה ויישבו שלמעט בא, וצריך לדעת מיעוט זה למה הוצרך. ולפי דברינו צריך הדבר ליאמר לומר שעדיין היא שפחתה ולא נתנתה אלא לאברהם. ואם ירצה אברהם לתתה לאחר או לשלחה לעצמה לעשות כטוב בעיניה אין לו רשות הא למדת שעודנה שפחתה. ואברהם הודה לדבריה שהדין עמה בטענתה ויש בזה שני דרכים. הא' אפשר שאברהם כמו כן היה דעתו מתחילה ועד סוף ואפילו הכי בא עליה לטעם אשר אבאר. או לא חשב כן מתחלה ודעתו היתה כי לשם אישות בעל ומשוחררת היא כי לא חשב שנתכוונה שרה למה שגלתה דעתה עתה, ואילו חשב כן אפשר שלא היה בא עליה מדין (דברים כג) לא יהיה קדש, וכן תמצא שבמשך י"ד שנה משנולד ישמעאל עד שנולד יצחק לא יסף עוד לדעתה:
וטעם שרה שלא הקפירה לתת שפחה לבן חורין וגם אברהם למה שנאמר שהבין דברי שרה ולא חש על עצמו, דע כי לפי הפשט נוכל לומר שעדיין לא נצטוו על זה. והגם שהיו מדקדקים לקיים אפי' דקדוקי מצות של חכמים, לצד הנבואה היו עוברים על המצות לפי שעה. וכבר כתב רמב"ם בספר המדע בפרק ט' מהלכות יסודי התורה כי אם יבוא נביא במאמרו יתברך שיעברו ישראל ואפי' רבים על עבירה אחת לפי שעה כי מותר לעשות כן וכאליהו בהר הכרמל (מ"א יח) וכמו כן עשה אברהם על פי שרה כי נביאה היתה יותר מאברהם כמאמרם ז"ל (שמו"ר פ"א) בפסוק כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולזה כשאמרה לו בא נא אל שפחתי הסכים לדברי הנביאה. וצורך היה בדבר להיות כן כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאוס שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק, ואלו היתה הגר משוחררת לא היה יוצא כל הזיהום לבד מבלי שיצא עמו חלק הטוב ופרצה גדולה היתה מסובבת מהדבר וה' יתברך עשה נפלאותיו אלינו. ואולי כי לזה נתכוונה שרה באומרה ישפוט השופט ביני ובינך כי חששה שיאמר אברהם ואיך תסכים עליו להיות קדש, לזה אמרה, הוא השופט ישפוט בינו ובינה וכו'. ותיכף הודה לדבריה ע"ה, וכשידעה שרה כי אין סתירה לטענותיה ועודנה שפחתה ותענה שרי, ותברח וגו' פי' כי הגר לא קבלה הדין וחשבה שעברו עליה את הדרך ודין בת חורין יש לה לצד שגבירתה נתנה אותה לבן חורין האדם הגדול אברהם אבינו עליו השלום ודאי יצתה לחירות, והוא לא שמעה התנאי שהתנית שרה, לזה ברחה לה ויפגעו בה בני האלהים והודיעוה כי היא שפחת שרי ותקבל עליה את הדין ואמרה מפני שרי גבירתי וגו':
ויש לדון בישמעאל אם יש לנו איזה קנין בו או לא, תניא בתורת כהנים פרשת בהר סיני וז"ל מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מותר אתה לשעבדו עבד, תלמוד לומר אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם ולא מן הכנענים שבארץ עכ"ל. פי' שלא היה צריך לומר אשר יהיו לך וגם משמעות תיבת יהיו לך. דחוקה שהיה לו לומר אשר תקנה ומזה דורש אשר יהיו לך פי' תוליד אתה מאת הגוים דהיינו ישראל שבא על שפחתו, ואומרם ולא מן הכנעני וכו' פי' כי זה יש בו דין (דברים כ) לא תחיה כל נשמה, ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור, לא מבעיא לסברת רבנן שבן שפחת מלוג לאשה ואנו יורשי שרה, אלא אפילו לסברת חנניה הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וישמעאל בכלל ולנו הוא עם העמים אשר כרת ה' ברית לתת לנו, ומכללם הוא אדום הוא וחלקו בישמעאל. והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה (כ"א י"ג) וגם את בן האמה הרי שקראה אמה וקראו בנה ולא בנו, כי תמצא בבני השפחות בלהה וזלפה דקדק הכתוב לומר בהם ותלד ליעקב בן, (ויצא ל') וכן אמר בשני בן שני ליעקב, וכן בג' אמר ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן, וכן בד' אמר בן שני ליעקב, הרי שבכולן דקדק לכנותם בשם בני יעקב כי נשתחררו וכאן אמר ה' להפך בן האמה ואמר לו עוד כי ביצחק יקרא לך זרע:
ואין זה בכלל עשרה עממין אשר אמר ה' אותם אתן לכם כי זה זכינו בו משלנו ואין צורך נתינה בו:
כלי יקר על בראשית פרק-טו
כלי יקר: {ד} אני הנה בריתי אתך. לשון הנה מורה על דבר המצוי כבר, וי"ל כבר בריתי מצוי בך. והאמת כן הוא כי סתם מילה חיצונית זו, היא לתכלית נכבד והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו. ובלי ספק שקודם סתם מילה כבר היה לאברהם לב טהור ונמול, ע"כ א"ל הש"י יודע אני בך שכבר הנה בריתי אתך כי טהור לב אתה. אמנם לפי שעכשיו אני רוצה לעשותך אב המון לכל גוים, צריך אני ליתן פתחון פה לכל באי עולם למה אני ממנה אותך אב המון גוים, וזהו לפרסם מעלתך וטוהר לבבך נגד עיני כל העמים, ע"י מילה חיצונית זו המעידה על טהרת הלב, למען ידעו דורותיכם כי בדין עשיתיך אב המון גוים, ז"ש והקימותי את בריתי ביני וביניך, ר"ל אותו ברית לבבי פנימי אשר היה כבר כמוס ביני וביניך ולא ידעו בו כל באי עולם, הנה עכשיו הקמותי דגל נס הברית ההוא למען ידעו בו כל באי עולם וזה שאמר לברית עולם. ר"ל אותו ברית שהיה ביני ובינך יהיה עתה לברית כל העולם כי כל באי עולם ידעוהו ויסתכלו בו. {ט} ואתה את בריתי תשמור. מהו ואתה ומהו שחזר ואמר אתה וזרעך. כך פירושו, שעיקר הצווי היה בעבור זרעו כי הם צריכין למילה חיצונית זו כדי שעל ידה יגיעו אל המילה הפנימית וטהרת הלב, אבל אתה שיש לך לב טהור כבר, לא היה צריך למילתו מצד עצמו כי אם מצד כל העולם כאמור, אבל זרעו שלאחריו צריכין אל המילה מצד עצמם. לכן אמר ואתה בוי"ו העיטוף שגם אתה תשמור בריח חיצוני זה. ונתן טעם שני לדבר, שאם גם אתה תשמור בריתי אז זרעך ממך יראו וכן יעשו זה"ש אתה וזרעך אחריך לדורותם. ואמר זאת ברית, אשר תשמרו ביני וביניכם יאמר לדורות אין תכלית המילה כי אם להביאם לידי מילת ערלת הלב דבר המסור ביני וביניכם לבד. והיה לאות ברית ביני וביניכם שזו המילה החיצונית היא אות נגלה על הברית הפנימי המסור ללב אשר ביני וביניכם. והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ר"ל לברית שיכירו בו כל באי עולם. וכפל הקב"ה ענין זה כמה פעמים להורות שעיקר טעם מילה חיצונית זו היא להגיע על ידה אל טוהר הלב הפנימי. {טו} לא תקרא שמה שרי. לפי שכל יו"ד תואר לזכר, ומצינו לשון זה בזכר שנאמר (שופטים ה.טו) ושרי ביששכר. לפי שהיתה עקרה כזכרים לא יולדים, ועכשיו ניתן לה ה"א במקום יו"ד כי כל ה"א תואר לנקבה להורות שמעתה תהיה נקיבה יולדת, וכדי שלא יהיה ליו"ד תרעומת לומר שנעקר מן התורה חצי מספרה. על כן הוסיף ה"א לאברהם להשליטו על כל המון גוים ועל ה' ראשי אברים. ולדעת חכמי הקבלה יש בה"א כח התולדה כמ"ש (בראשית מז.כג) הא לכם זרע, וכמו שאמר (שם ל.ב) התחת אלהים אנכי וגו'. וזהו טעם לשני ההי"ן של בלהה. על כן נתנו כאן שני ההי"ן אחת לאברהם ואחת לשרה. ונלקחה הי' מן שרה לאברהם, להורות שזכות של שרה גרם להם לתולדה זו, כמו שאמר ואבנה גם אנכי ממנה (שם ל.ג) בזכות שהכניסה צרתה לביתה. וא"כ זכותה של שרה גרם לאברהם שיוליד. ד"א לכך ניתן להם הה"א כי בה"א ברא ה' את העולם ולא לתוהו בראה כי אם לשבת יצרה על כן תהיה הה"א סבה לתולדותם לצורך יישוב העולם. ויכול להיות שמה שנאמר ואגדלה שמך בתוספת ה"א רמז שיוסיף ה"א על שמו, ובסיבה זו אעשך לגוי גדול. {יט} אבל שרה אשתך יולדת לך בן. יש להתבונן והלא כבר אמר לו הקב"ה וגם נתתי לך ממנה בן (יז.טז) ומלת נתתי אע"פ שהבטחת הש"י דומה כאלו היא נתונה כבר מ"מ נראה שהזכיר לשון עבר כי כבר נתן לשרה הה"א אשר היא סיבה לתולדה כאמור. ועוד מה שאמר הלבן מאה שנה יולד. וכי היה אברהם מסופק ביכולת האל חלילה, כי פשוטו משמע שאין זה תמיהה קיימת, ויגיד עליו ריעו ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. והקרוב אלי בזה לפי שמצינו לשון בן אף בלא לידה כמו שאמר במשה רבינו ע"ה (שמות ב.י) ויהי לה לבן. כך חשב אברהם מאחר שנאמר גם נתתי לך ממנה בן ולא הוזכר הלידה ודאי כוונתו שתביא אסופי מן השוק ותגדלהו על ברכה, ודומה כאילו היה בנו ובנה ממש, כי למה נאמר שישנה הקב"ה הטבע במקום שיש לפרש דברי השם מסכימים עם הטבע. לכך אמר בלשון תמוה הלבן מאה שנה יולד. על כן השיב לו הקב"ה אבל שרה אשתך יולדת בן לידה ממש.
ומה שאמר והיתה לגוים לשון רבים, יתכן לפרשו שרמז לו שבזכותה נפקדו כל העקרות שבכל העולם וע"י זה דומה כאילו יצאו גוים רבים ממנה שהרי מן שרה לא יצאו כי אם ישראל גוי אחד בארץ. שהרי עשו אינו בכלל כי כבר נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. {כב} ויעל אלהים מעל אברהם. פירש"י למדנו מכאן שהאבות הן הן מרכבתו של מקום הורה בזה שאין שום אמצעי בין המקום ב"ה ובין האבות ויהיה מחיצתם לפנים ממחיצת מלאכי השרת, כמו שפירש"י על פסוק כעת יאמר ליעקב וגו' (במדבר כג.כג) וכמ"ש (דברים לג.כז) מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. כי הקב"ה מעונו למעלה ומתחתיו האבות שהם זרועות עולם, כי המה מחזיקים הכסא כביכול, וכמ"ש (דברים לג.כו) רוכב שמים בעזרך ר"ל אתה עוזר לי כביכול, כדרך שאמרו (ילקו"ש תהלים ס.תשעט) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה שלמעלה כו'. וטעם למה שנאמר ויעל אלהים היינו שיתעסק אברהם במילה ולא יתעכב כל זמן שהשכינה אצלו. {כו} בעצם היום הזה נמול אברהם וגו'. אע"פ שכבר נאמר וימל בשר ערלתם וכתיב בהמולו את בשר ערלתו. מ"מ חזר ופירש לומר שעשה גם מילתו בעצם היום הזה לעין כל ולא היה מתבייש מפני הרואים. כי על פי' רש"י קשה, למה ימחו בו ליצני הדור, ולמדרש רז"ל (פרקי דר"א כט) נמול ביה"כ כמו שלמדו הג"ש בעצם היום הזה.
ספורנו על בראשית פרק-טו
ספורנו: {א} אל תירא אברם. אל תירא שינקמו הד' מלכים ממך: שכרך. לא די שלא התמעטו זכיותיך בשביל מה שהצלתיך אבל עם זה יש שכר לפעולתך זאת שגמלת חסד לאחיך וזולתו להציל גזולים מיד עושקים: הרבה. בעולם הזה: מאד. לחיי עולם כאמרם דכרים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא מהם גמילות חסדים: {ב} מה תתן לי. בעוה"ז: ערירי. שאין לי בן ממלא מקומי בהנהגת ממוני כאמרו כתבו את האיש הזה ערירי כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד: ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. שהוא עבד בלתי נודע בשמו אבל בשם עירו בלבד ואין ספק כי פעול' העבד בהנהגת הבית והממון שהן מיראה נבדלות הרבה מפעולות הבן בהנהגתם שהן מאהבה: {ג} בן ביתי יורש אותי. אע"פ שתתן לי זרע בסוף כאשר אמרת לזרעך אתן את הארץ הזאת מכל מקום ישאר הבן אחרי קטן ובלתי מוכן להנהיג ממון ויהיה בן ביתי המנהיג. הוא היורש כמו שיקרה ברוב: {ד} לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. כי הבן יצלח בהנהגת הממון בחייך. כאמרו ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי: {ו} והאמין בה'. בטח שיעשה מה שאמר בלי ספק אע"פ שהיה הדבר נמנע או רחוק אצל הטבע: ויחשבה לו צדקה. האל ית' חשב זה הבטחון בו לצדקה וזכות לאברהם ובזה הודיע שכשאמר אברהם אחר כך במה אדע כי אירשנה לא חזר בו מאמונתו כלל שאם היה כן לא היתה אמונתו נחשבת לצדקה כלל כאמרו ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה: {ז} אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת. כדי שאתה בעצמך תקנה אותה בחזקה: לרשתה. כדי שהבנים יירשוה ממך בתורת ירושה שאין לה הפסק: {ח} במה אדע. כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש: {ט} קחה לי עגלה. להיות ברית ולמען יהי' דברי גזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע כדבריה' ז"ל וכן באר משה רבינו באמרו לא בצדקתך כי ברשעת הגוים ה' מורישם ולמען הקים את הדבר אשר נשבע כו' אתה בא לרשת: {יג} ידוע תדע. הודיע סבת אחור ירושת הבנים והיא כי לא שלם עון האמורי כי לא יצדק לגרש גוי מארצו עד שתתמלא סאתו. אמר אם כן ידוע תדע שאף על פי שאני נשבע לתת הארץ לבניך לא יהיה זה מיד כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם עד אותו הזמן שישלם בו עון האמורי ועם זה הגיד קורות השעבוד והענוי העתידים אז לקצת דורות מזרעו בסבלותם כי אמנם זה לא קרה להם בדורות הצדיקים שכל זמן שהאחד מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד אבל קרה כאשר העוו את דרכם כמו שהעיד הנכיא באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וכל זה הגיד למען ידע דור אחרון בקבלה כי דבר ה' הוא ולא ייחסו הדבר לזולתו כענין הנביא באמרו ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם: {יד} וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. כמו שאדין את בניך על רשעם בענוי ועבדות כמו כן אדין אותו הגוי של מצרים שישעבד בהם: {יז} ועלטה היה והנה תנור. ר"ת בהיפך תוהו שהראה לו הגליות שדומין לתוהו:
שפתי חכמים על בראשית פרק-טו
שפתי חכמים: {ה} ז אע"ג שהיה לו ישמעאל בעוד שנקרא אברם, דבנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך (קידושין סח:) ואין ראוי לירש אותו: ח וא"ת והא כתיב (במדבר כא ט) והביט אל נחש הנחושת וחי. י"ל דהכי פירושו והביט אליו הנחש, והא דכתיב (תהלים לד ו) הביטו אליו ונהרו, דגם זה מלמטה למעלה, י"ל מלא כל הארץ כבודו. מצאתי. והרא"ם פירש דהכי פירושו (אין) [לשון] הבטה האמור פה, (אלא) מלמעלה למטה: {ו} ט ר"ל וכי תעלה על דעתך שאברהם לא האמין בהקב"ה ובנבואת עצמו והלא אברהם נביא היה, וא"כ למה לי למיכתב והאמין בה', ומתרץ לא שאל לו אות ואין להקשות למה לא ביקש אות על בשורת הבנים כמו על ירושת הארץ כבר תירץ הרמב"ן. ורא"ם תירץ כי בירושת הארץ לא היה עתה הבטחה, אלא ספור דברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, משום הכי ביקש ממנו אות על הבטחתו קודם שנעשו לו כמה נסים כי שמא קיבל שכרו בהנסים שנעשו לו, אבל על הבנים היה ההבטחה אחר הנסים משום הכי לא ביקש שום אות: ולי נראה דגבי בנים לא שאל אות לפי מדרש רז"ל (שבת קנו.) שהוציא אותו החוצה ואמר לו צא מאצטגנינות שלך וכו' אברם אינו מוליד וכו', וזה ראה אברם משום הכי לא ביקש אות כי אין לו אות גדול מזה, מה שאין כן גבי הבטחת הארץ, משום הכי ביקש ממנו אות על זה. ועוד יש לומר דמשום הכי נכנס ספק לאברהם על הבטחת ירושת הארץ כיון שלא כלל הבטחת ירושת הארץ עם הבטחת הבנים אלא חלקן לשנים, משום הכי נכנס ספק בלב אברם על ירושת הארץ, אבל על ירושת הארץ שאל אות, אבל על בנים לא שאל אות באשר שכבר קיימו שתי הבטחות, ואגדלה שמך, וגם הבטחת ממון, ממילא חשב שגם הבטחת בנים יקוים. (נחלת יעקב): אמר זה לפי שנראה שמלת והאמין בה' הוא מיותרת, שאחר שאברהם לא דיבר כלום על מה שאמר לו השי"ת כה יהיה זרעך, פשיטא שהאמין. לזה אמר שמלת והאמין לאו לגופיה אצטריך אלא למידק מינה, ר"ל על זה דוקא האמין ולא שאל אות, אבל וכו'. (ר' יעקב קניזל): י פירוש דמלת ויחשבה וגו', שבה אל השם יתברך, ומלת לו שבה אל אברהם, לא שמלת ויחשבה שבה אל אברהם ומלת לו שבה אל השם [יתברך]. והוכחתו כי [כנוי ויחשבה אינו שב רק אל האמונה הנכללת במלת והאמין, לא אל ההבטחה הבלתי נזכרת. ומפני ש]מלת צדקה אינו נופל אלא מהגדול להקטן, שהגדול מתחסד עם הקטן, ולא מהקטן אל הגדול [לכן העתיק רש"י פירוש צדקה מעניינה ואמר צדקה וזכות, כי הזכות נופל מהקטן אל הגדול ממנו]. (ר"א מזרחי): אמר זה, לפי שאם היה חוזר לאברהם פשיטא שאפילו שלא היה רואה שמזלו אינו מוליד היה מחשב לצדקה ולא שהיו ראוי לכך, כל שכן שמזלו מנגד לו, לזה אמר הקב"ה וכו'. (ר' יעקב קניזל): כ וכך פירוש הקרא אדע במה אירשנה כלומר בשביל איזה זכות. כתב הרא"ם אבל איני יודע איך יתיישב לפי זה והאמין בה' וגו', וכי תפול הקושיא דלעיל איך לא יאמין בנבואתו הוא בעצמו, ותירץ שהאמין שיזכה בזרע ולא נשארה בו מבוכה, מה שאין כן בירושת הארץ שנשאר נבוך באיזה זכות יתקיימו בה, ולפי זה נוכל לפרש ויחשבה אברהם לו להשי"ת לצדקה, ולכך מפרש ויחשבה קודם הד"א: ול"נ דגבי זרעו האמין שיתקיים זרעו אף שלא יהיה בהם שום זכות, וכמו שדרשו ואת הצפור לא בתר (להלן פסוק י) רמז לישראל שיתקיימו לעולם (רש"י שם), וכמו דכתיב (דברים לב כג) חצי אכלה בם, ודרשו רז"ל חצי כלין והם אינן כלין אבל בירושת הארץ אע"פ שהאמין שירשוה אף שלא יהיה להם זכות, כי כדאי זכות אבות שירשו את הארץ, וכמו שפירש רש"י בתחילת פרשת וארא, אבל אם יתקיים בידם היה ספק אצלו באיזה זכות יתקיים בידם, כי היה ידוע אם לא יהיה להם זכות לא יתקיים בידם, לכן אמר במה: {ט} ל כתב הרא"ם אע"פ שאינה באה לכפרת כל ישראל דומיא דפרים ושעירים דלעיל, מכל מקום מאחר שהיא באה על כל חוטא וחוטא מישראל כפרת כל ישראל מקרי. ול"נ משום דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ) משום הכי כפרת כל ישראל מקרי: {יא} מ אמר זה לפי שפגר לא נקרא אלא בעל חי שהוא שלם וכאן לא היה שלמים לפי שבתר אותם בתוך, לזה אמר הפגרים הבתרים, וכוונת הרב שלא נאמר שירד העיט גם על הצפור, ונראה שיבא לכלות גם לישראל לפי שהצפור הוא רמז לישראל, לזה אמר הבתרים, רמז לגוים. (ר' יעקב קניזל): {יג} נ לא חש להוציא נמי השנים שהיו לקהת קודם שירד למצרים, וא"כ הואיל ולא היה השעבוד ארבע מאות שנה למה כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועל כרחך צריך לומר דארבע מאות שנה קאי אגר יהיה זרעך בארץ לא להם, דהרי משנולד יצחק היו כגרים בשאר ארצות כדכתיב ויגר יצחק שהוא לשון גירות, ולא קאי על ועבדום וענו אותם, דעבדים לא יהיו אלא רד"ו שנה: ס ולכך כתיב בארץ לא להם שהרי לא באו מיד למצרים אלא בסוף ימי יעקב: {יד} ע והם הרמוזים בפסוק שלמעלה והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, אימה זו בבל, חשיכה זו מדי שחשכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו יון, נופלת זו אדום: פ לאפוקי דין כמשמעו, כי לא מצינו שעמד עמהם בדין: צ לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום אינו מקניינם: {טו} ק פירוש העבדות וענוי, אבל הגרות גם הוא היה בכלל גרות, כי מיד כשנולד יצחק התחילו הארבע מאות שנה: ר בניחותא ולא בתמיה, מדלא אמר בתר הכי "אלא" למדך וכו'. (מהרש"ל): ש דכתיב (כה כט) ויבא עשו מן השדה והוא עיף ודרשו רז"ל (ב"ר סג יב) ברציחה, ואותו יום מת אברהם כמו שדרשו רז"ל (שם) מהלעיטני נא, עיי"ש ברש"י (להלן כה ל ד"ה מן האדם). (קצור מזרחי): ואין להקשות ולעביד הקב"ה איפכא שיחיה אברהם עד זמנו ולא יצא עשו לתרבות רעה עד אח"כ, י"ל דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (מגילה כה.). (נחלת יעקב): {טז} ת וא"ת והרי דור חמישי היה, שהרי יעקב מיורדי מצרים היה, יעקב יהודה פרץ חצרון כלב. וי"ל דיעקב זקן היה ולא חשיב דור אלא נחשב כמת. ועוד י"ל דבימי יעקב לא היה שעבוד כלל, אבל בימי יהודה התחיל קצת השעבוד כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי (להלן מז כח), ויהיה ועבדום וענו אותם דבק עם דור רביעי: {יז} א רצונו לפרש למה כתיב ויהי, לשון זכר והשמש לשון נקבה מדכתיב באה, והוה ליה ליכתב ותהי השמש, ומתרץ דהכי פירושו ויהי דבר זה, השמש באה וגו' ומלת ויהי קאי אדבר זה, וכמו כן ויהי הם מריקים: {כ} ב צ"ל דעוג שהיה אמורי דכתיב (דברים ג ח) שני מלכי האמורי, מלך על החוי שהם רפאים, והוא היה מבני האמורי ונקרא יתר הרפאים מפני שמלך עליהם, דאי תימא ואת הרפאים זה עוג והם אמורים כלם, למה חשב עוד ואת האמורי (הר"א מזרחי):
בעל הטורים על בראשית פרק-טו
בעל הטורים: {א} ושרי. ב' במסורה ושרי אשת אברם. ושרי ביששכר עם דבורה. מלמד שהיתה חשובה כאמהות: ולה. ד' במסורה. ולה שפחה מצרית. ולה שני פיות. ולה אמר עלי לשלום. ולה גפין ארבע בחיה. שראה דניאל. וזה שדרשו ותלך ותתע שחזרה לגלולי אביה והיינו ולה שתי פיות שחזרה לה פה אחר להודות לע"א וכיון שעשתה תשובה חזר ולקחה כמו שאמרו קטורה זו הגר וזה הוא ולה אמר עלי לשלום. ולה גפין ארבע איירי ג"כ במלכות ישמעאל: {ג} לשבת. ב' במסורה הכא. ואידך אשר נטה לשבת ער. מי שנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה דהיינו לשבת ער ישא אחרת ואין ישיבת ח"ל עולה מן המנין דכתיב לשבת אברם בארץ כנען. פירוש כשישב ער בארץ כנען: {ד} הרתה. ב"פ בפרשה מכאן רמז לפירש"י שהכניסה בה עין הרע והפילה וחזרה ונתעברה: {ה} חמסי. ב' במסורה חמסי עליך. חמסי ושארי על כבל תאמר יושבת ציון. מקיש שרה לציון נאמר בשרה כי שרה עקרה וציון עקרה ומה שרה הכניסה צרה אף ישראל העכו"ם הן צריהן: {ז} על עין המים. ב' במסורה דין ואידך הנה אנכי נצב על עין המים. שטוב הוא להתפלל על המים כדכתיב מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה', וכן התפלה נמשלה למים דכתיב שפכי כמים לבך: {ח} ברחת. ב' במסורה הכא ואידך מקול פרש ורומי קשת בורחת כל העיר. מפני ששרה הבריחה את ישמעאל לפיכך ברחו ישראל מפניו כי רומי קשת הוא ישמעאל כדכתיב ביה רובה קשת: {יא} וקראת. ד' במסורה הכא. ואידך וקראת אתכם הרעה. וקראת את שמו עמנו אל. וקראת ישועה חומותיך. שע"י קריאתו ישמעאל קראת הרעה אבל ע"י קריאת עמנו אל קראת ישועה:
דעת זקנים על בראשית פרק-טו
דעת זקנים: {א} התהלך לפני. לפי וגו' נתוספה ה"א על שמו ונעשה שלם ותמים למספר רמ"ח איברים שבאדם. וכן מסיק בשלהי פרק רביעי דנדרים אמר רמי בר' אבא כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג איברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה ובא וראה כמה גדול כח של מילה כדאיתא בפרק רביעי דנדרים ואיתמר במכילתא מה שאין קורא הכתוב אברהם ושרה בשמם אחר שנשתנה כמו שמצינו ביעקב שנקרא יעקב אחר שקראו הקב"ה ישראל מפני ששמם של אברהם ושרה הראשון לא נתעקר לגמרי אך נתוספה אות אחת של ה' על שמם ולתקן השם ומכוין שנתקן נשתקע הראשון. אבל יעקב נקרא לו שם חדש והשם הראשון לא זז ממקומו. ועוד אמרו שלכך לא נשתנה שמו של יצחק מפני שלא נקרא לו שם אלא מפי הגבורה שנא' וקראת את שמו יצחק: {כא} ואת בריתי אקים את יצחק. אקי"ם נוטריקון אשר קידש ידיד מבטן: {כו} בעצם היום הזה. ר"ג אומר שלח אברהם וקרא לשם בן נח ומל אותו ואת ישמעאל בנו ומהו בעצם בגבורתו של יום. ולא עוד אלא בעשור של חדש השביעי הוא יום הכפורים נאמר כאן בעצם ונאמר להלן תענו את נפשותיכם בעצם היום הזה מה להלן יוה"כ אף כאן יוה"כ ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם בריתו של א"א ומכפר לנו על כל עונותינו. ואתמר בב"ר שנטל אברהם סכין ואחז בערלתו וכשבא לחתוך היה מתיירא מפני שהיה זקן וסייעו הקב"ה כביכול שלח ידו ואחז עמו שנא' וכרות עמו הברית מלמד שעזרו:
חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-טו
חומת אנ"ך: ט״ו:רנ״א א׳ היה דבר ה׳ אל אברהם במחזה. רמז כי הנבואה היתה מאברהם עד חגי זכריה מלאכי ורמוזים בר״ת מחז״ה וה׳ הנוספת רומזת על הנבואה. ספר קדמון כ״י. ולי הדל אפשר לרמוז במ״ש פ״ק דמגילה מ״ח נביאים וז׳ נביאות היו בישראל וזהו שהוצרכה נבואתם לדורות אבל כמה וכמה נביאים היו שלא היתה נבואתם לדורות וזה רמז היה דבר ה׳ נבואה לאברהם ונמשכה במ״ח נביאים וז׳ נביאות וזה שכתוב במח״ז. ה׳ רומזת לנבואה. וזהו לאמר שהוצרכה נבואתם לאמר לדורות: ט״ו:ר״ס א׳ ואת הצפור לא בתר. פירש״י ז״ל אלו ישראל שנמשלו ליונה וא״ה לבהמות. הקשה רבינו ישעיה ז״ל דבישראל נמי כתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי עכ״ד ואפשר דשאני התם ודכוותיה דכביכול הוא הרועה שלנו ואנחנו צאן מרעיתו וזה חשיבות ישראל. ואם אל סודו תדרוש קח לך בשמים ראש כי צא גימטריא הויה אדני ן׳ ש״ב ובמ״א הארכתי בס״ד: ט״ו:רס״ב א׳ והנה אימה חשכה גדולה. דרשו רז״ל על ד׳ גליות וכתב רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י גדולה קרי ביה ד׳ גולה שהם ד׳ גליות עכ״ד ואפשר לומר ד׳ גולה היא השכינה הנקראת ד׳ שהשכינה עמהם וכ״י היא גולה עמהם נופלת כמש״ה סוכת דוד הנופלת עליו בעבור ישראל ואתא לנחומיה לאאע״ה שהשכינה עמם ועמה יפקון כמ״ש בזהר הקדוש:
נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-טו
נחל קדומים: י״ט:ת״ע א׳ ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך פה. גי' בועז שניצול לוט בזכותו כמ"ש רז"ל שתי בנותיך הנמצאות וכתיב מצאתי דוד עבדי שיצא מבועז וכן פ"ה גי' בועז וכן פ"ה פסוקים במגילת רות. לקוטים בס' רבינו אפרים כ"י. והנה מצינו שבזכות אברהם ניצול לוט כדכתיב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט וגם מצאתי בליקוטים הנז' אמלטה נא שמה הלא מצער ר"ת משה וגם שמה אותיות משה וכן מהר המלט שמה ר"ת משה כי בזכות משה נעשו ללוט כל הנסים האלו עכ"ל. ולפ"ז לוט ניצול בזכות אברהם משה דוד ור"ת אברהם משה דוד הוא אדם והוא בגי' לו"ט ואפשר לתת טעם להצלתו בזכות משה כי כתוב בספר הגלגולים כי לוט הוא הבל בן אדה"ר. וידוע דמשה רבינו בחי' הבל ומשו"ה אהניא ליה זכות משה ודוק היטב: י״ט:תצ״ו א׳ הוא אבי בני עמון עד היום ויסע משם אברהם וגו'. במדרש רחב"א עביר הוי קומי כנישתא ושמעתי קל ינוקא אמרין ויסע משם אברהם אמרתי כמה גדולים דברי חכמים שאמרו הוי זהיר בגחלתן וכו' שמיום שפירש אברהם מלוט היה פרישתו פרישת עולם פי' הרב יום טוב אריפול ששמע קול התנוקות שהיו קורין עד היום ויסע משם אברהם והיו מחברין שני הפסוקים יחד ומזה נתעורר לדרוש כן עכ"ד. נמשך לזה נבין מה שאמרו במדרש לתאוה יבקש נפרד זה לוט וכו' ובכל תושיה יתגלע נתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו'. ואפשר במ"ש בספר חלק בני יהודה שלוט בהקיץ התאוה לבנותיו וכשהיה שכור עשה ונצטרפה המחשבה עם המעשה ונאסרו הזכרים עכ"ד. וידוע שאברהם מעת שנימול יצא מכלל בני נח לדעת הרמב"ן. ובישראל אין המחשבה מצטרפת לא כן העכו"ם דמחשבה רעה מצטרפת. ולכך ללוט מחשבתו נצטרפה ונענש גם על המחשבה וז"ש לתאוה יבקש דאשר התאוה לבנותיו מעלה עליו הכתוב לצרפה וכי תימא מעת שנימול יש לו דין ישראל ובישראל אין המחשבה מצטרפת לז"א נפרד כי לוט פירש מאברהם ויהי אך יצא יצא לתרבות רעה ועי"ז בכל תושיה יתגלע שהזכרים אסורים מטעם תאותו לעבירה. ורמז בכל תושיה למה שהתינוקות קורין עד היום ויסע כאמור ובלא"ה הסמיכות הנה נדרש שפרישתו פרישת עולם ושפיר קאמר נפרד ולזה נענש על המחשבה והזכרים אסורים. א"נ במ"ש עוד בספר חלק בני יהודה הנז' שעבירת תאות בנותיו הענישתו להיותו נופל לכפור באלהי ישראל ע"ש וז"ש לתאוה יבקש זה לוט שהתאוה לבנותיו וזה גרם נפרד שפירש מאלהי ישראל ולכן בכל תושיה יתגלע בכל בתי כנסיות ומדרשות שהזכרים אסורים כמדובר:
פירוש הרא"ש על בראשית פרק-טו
רא"ש על התורה: י״ט:תס״ו א׳ הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. וגבי רבקה העיד הכתוב בתולה ואיש לא ידעה. וא"ת למה שינה הלשון ולא אמר ואיש לא ידען כמו גבי רבקה וי"ל דטעם נכון יש משכבי אשה כתיב שני משכבות יש באשה כדרכה ושלא כדרכה והאיש נהנה ואין האשה נהנית בשלא כדרכה ולכך מעיד הכתוב על רבקה שאפילו שלא כדרכה לא נבעלה ולא נהנה ממנה איש וזהו ואיש לא ידעה כלו' לא נהנה ממנה כלל בשום צד אבל בנות לוט שמרו מקום בתוליהן לבד אבל שלא כדרכן לא וזהו שלא כתב איש לא ידען אלא לא ידעו איש המה לא ידעו ולא נהנו מאיש אבל איש נהנה מהם שלא כדרכה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-טו
ברטנורא: י״ז:ש״ח א׳ בהמולו בשר ערלתו באברהם לא נאמר את לפי שלא הי' חסר פריעה וכו' אבל ישמעאל הוצרך לחתוך ולפרע את המילה. קשה שנראה לפי זה דלאברהם נתנה פריעה ובגמרא ביבמות בפרק הערל מוכיח בלא ניתנה פריעה לאברהם וי"ל דאעפ"י שלא נצטוה קיים אותה כדאמר אפי' עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו. וקשה לפי זה למה המתין כל כך למול את עצמו. י"ל משום דהא דאמרינן שקיים כל המצות היינו לאחר שנמול אבל קודם לכן לא היה לו דעת לקיים מצות ולא נפתחו עיני שכלו וכדפרש"י לעיל שלא היה בו כח לסבול גלוי השכינה ולעמוד: ב׳ סעיפי סערת והיית אורם ג׳ בסדר ויאמר יי אל אברם ד׳ כן תתמוך לבבי ועליו ה׳ תהל אור בוירא אליו
גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-טו
גור אריה: ט״ו:שנ״ד א׳ אנכי מגן לך וכו'. ומה שלא פירש כן "אל תירא" שהיה מתיירא מן העונש – והיה אומר לו הקב"ה "אל תירא", משום דאם כן למה הרג אותם מתחלה אם ירא היה מן העונש, על כרחך צריך לומר שלא היה ירא אברהם כלל מן העונש. אך קשה אם כן שלא היה ירא אברהם כלל מן העונש – למה הוצרך לומר "אנכי מגן לך", ויש לומר שאברהם היה סובר שודאי רשעים גמורים היו כיון שנעשה לו נס שיהרוג אותם, אם היו צדיקים לא היה עושה לו הקב"ה נס שיהרוג צדיקים, ובודאי אין כאן עונש מה שהרג המלכים האלו, והיה מתיירא שקבל שכרו כיון שהקב"ה עשה נס אליו שהרג כל המלכים אלו, ובשביל כך קבל שכרו, וכשאמר לו הקב"ה "אל תירא" שלא קבל שכרו במה שהרג המלכים, יחשוב אברהם כי לכך לא קבל שכרו שלא היה נס, והיה דרך מקרה שהרג המלכים, ואם כן שמא צדיקים היו, והוצרך לומר שאינו כך, "אנכי מגן לך" מן העונש: ט״ו:שנ״ה א׳ ואם היה לי בן היה ממונה על אשר לי. דאם לא כן "ובן משק ביתי" למה לי. ואם תאמר ואברהם וכי לא היה מבקש בן רק שיהיה ממונה על אשר לו, ויש לומר דהכי קאמר – שהשם יתברך אמר "שכרך הרבה מאד", וקאמר מאי שכר יש לי; אם שכר העולם הזה – הלא על כל אשר לי ממונה אליעזר, ואין לי חפץ בכל אשר לי. ואם שכר בעולם הבא – הלא אליעזר דולה ומשקה מתורתו לאחרים, ואילו היה לי בן היה בני מלמד תורה, וזה שכר גדול מאוד לעולם הבא, שאמרו חכמים ז"ל כל המניח בן תלמיד חכם כאילו לא מת, ומפני שרצה להביא ראיה על שאברהם גם כן מתאונן לפני הקב"ה שאין לו בן ללמדו תורה פירש רש"י "דמשק" לפי התרגום פירושו מדמשק וכו', ולפי תלמוד שלנו (יומא כח ע"ב) דרשו נוטריקון 'דולה ומשקה וכו": ט״ו:שנ״ו א׳ מה תועלת וכו'. ד"הן לא נתתה" משמע תשובה לדברי הקב"ה, דכן משמע לשון "הן", כמו "הן כסף אשר מצאנו" (להלן מד, ח) וכן הרבה: ט״ו:שנ״ח א׳ צא מאצטגנינות שלך. דלפי פשוטו קשה מאי צריך להוציאו החוצה, הרי יכול לומר 'לך החוצה', מאי "ויוצא אותו החוצה". ואם תאמר מה שייך שנוי מזל בזה, הרי מתחלה לא היה מורה המזל רק 'אברם אינו מוליד', אבל אברהם מוליד, ואין כאן שנוי מזל, ויראה כי אין פירוש שהמזל היה מורה אברהם יש לו בן, זה אינו, רק המזל מורה על אברם אין לו בן, אבל לא היה מורה על אברהם כלום, ואמר לו הקב"ה 'צא מאצטגנינות שלך', כי אברם ראית אינו מוליד, אבל אברהם יש לו בן, כלומר שלא ראית דבר על אברהם, ולפיכך קורא אני לך שם אחר, וישתנה המזל על ידי שינוי השם: ב׳ אבל אברהם יש לו בן. ענין זה נתבאר בפרק קמא דראש השנה (טז ע"ב) דקאמר התם 'ד' דברים קורעים גזר דינו של אדם', ואחד מהם שינוי השם. ואל תתמה למה יהיה שנוי השם משנה המזל, דמאי איכפת בשם, אין זה קשיא, כי דבר גדול ומופלא הוא, ושם הארכנו בזה, ואין כאן מקומו. והקשה הרמב"ן הלא הוליד ישמעאל (להלן טז, טז) קודם שנשתנה שמו (להלן יז, ה), ותירץ הרמב"ן דפירוש המדרש (ב"ר מד, י) על בן הראוי ליורשו, כי ישמעאל לא יירש אותו, דכתיב (להלן כא, יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע": ג׳ אין הבטה אלא מלמעלה למטה. הקשה הרא"ם דהא כתיב (שמות לג, ח) "והביטו אחרי משה", וכן "הבט ימין וראה" (תהלים קמב, ה) "ותבט אשתו מאחריו" (להלן יט, כו), "והביט אל נחש הנחושת" (במדבר כא, ט) – אשר עשה משה, ולפיכך הוצרך לומר 'אין הבטה' דאמור כאן – 'אלא מלמעלה למטה'. ולא נראה כלל, שאין [כן] לשון רש"י, וכן בב"ר (מ"ד, יב) אמרו 'אין הבט אלא מלמעלה למטה', אם כן אין הבטה כלל אלא מלמעלה למטה, אבל בכל דבר דאפשר לראות למעלה מדבר הנראה – שייך שפיר הבטה, כי ראות האדם הוא בכל העולם, וכאשר יביט אל דבר מה ופונה ראייתו אל אותו דבר – נקרא 'הבטה' שפיר, דהא ראותו הוא מלמעלה למטה, דממקום ששם עיני האדם שולטות – פונה ראייתו אל אותו דבר, אבל הכא דבכוכבים משתעי קרא, דאי אפשר שיהיה מביט למעלה מהם כלל, ועל זה אמרו חכמם ז"ל (ב"ר מד, יב) 'אין הבטה אלא מלמעלה למטה'. ומה שהבטה הוא דווקא מלמעלה למטה, מפני שהבטה הוא מלשון חבטה בחילוף אותיות אחה"ע, והבטה נקרא כאשר הראות מחבט עליו, וזה כאשר הוא מחבט עליו מלמעלה למטה, אבל מלמטה למעלה אין זה חבטה: ט״ו:שנ״ט א׳ ולא שאל לו אות על זאת. פירוש אבל אין האמנה הזאת שיאמין שכך יהיה הדבר, דאיך סלקא דעתך שלא יאמין הנביא לדברי השם יתברך, אלא שלא שאל לו אות כמו ששאל על ירושת הארץ, וזה היה האמנה בה' ובוטח לגמרי והולך בתומו ובאמונתו (כ"ה ברא"ם). שאין לומר שעדין יקשה למה צריך לו אות, אחר שהוא מאמין בה', דודאי האות – שלא יגרום החטא שלא תתקיים ההבטחה, כי החטא בודאי גורם שלא תתקיים (ברכות סף ד. ). והקשה הרמב"ן מי שהציל אותו מכבשן האש (ב"ר לח, יג) לא יאמין בדבר זה שיתן לו השם יתברך בנים, ואין זה קשיא, דודאי אף על גב שהיה שואל אות – אין זה שלא יאמין, רק שלא יגרום החטא, ומכל מקום יש בזה קצת בלתי מאמין:והקשה הרמב"ן (פסוק ז) למה שאל אות בירושת הארץ ובנתינת זרע לא שאל אות, ותירץ משום דירושת הארץ תולה בדעת אחרים, דשמא ישובו הכנעניים בתשובה ויקוים בהם "רגע אדבר על גוי להרוס ולעקר ושב אותו הגוי ונחמתי" (ראה ירמיה יח, ז-ח), ושמא גם כן כאן ישובו, או שיגרום חטא זרעו, אבל דבר זה שהוא נתינת הזרע לא שאל אות, דהוא תולה בעצמו, ולפיכך לא שאל אות. והקשה הרא"ם לדברי הרמב"ן למה לא שאל אות כשאמר למעלה (יב, ז) "לזרעך אתן את הארץ הזאת" וכאן שאל אות, ולפיכך פירש הרא"ם דכאן היה מסופק בנתינת הארץ, דשמא אחר כל הניסים שנעשו לו וניצול מן הרעב (לעיל יב, י), והציל את אשתו מתוך בית פרעה (שם שם כ), שמא קבל שכרו, ולא יבא לו ההבטחה שאמר לו הקב"ה בתחלה "לזרעך אתן את הארץ", דהשתא לא הבטיחו רק שאמר "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ הזה" (ראה פסוק ז), ספור דברים בעלמא, כלומר מתחלה הוצאתיך כדי ליתן לך את הארץ, ועתה לא הבטיחו, לכך שאל לו אות. אבל בנים – הבטיחו עתה, שאמר לו "כה יהיה זרעך" (פסוק ה), ולפיכך לא שאל לו אות, כך תירץ הרא"ם. וכל זה אין בו ממש, דאם כן למה הוצרך לשאל אות, ישאל הקב"ה אם יתן לו הארץ, ולא יהיה צריך לאות. ועוד שהקב"ה אמר לו "שכרך הרבה מאוד" (פסוק א), אם כן לא קבל שכרו. ומה שהקשה למה לא שאל אות על זה כאשר אמר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת", אין זה קשיא, שכאשר ראה שעה רצוייה אצל הקב"ה שאמר "שכרך הרבה מאד", שזה לא נאמר לו מעולם, לפיכך אמר להקב"ה "במה אדע", ושאל אות:אך אשר הוקשה לי על דברי הרמב"ן, דפירש ששאל אות מפני שהדבר תולה באחר שמא יעשו תשובה הכנעניים, אם כן היה אברהם מבקש אות ואף אם יעשו תשובה ישאל את הארץ, וזה דבר פלא איך היה חפץ שיעשה לו אות ליתן לזרעו הארץ אף אם יעשו הכנעניים תשובה, וכי עביד הקב"ה דינא בלא דינא (ברכות ה ע"ב):אך הנראה שהאות הוא שעל כל פנים תתקיים ההבטחה ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, כי האות הוא שכך יהיה בודאי. ולא שאל אות על נתינת הזרע, מפני שחילוק גדול יש ביניהם, דבזרע אין חידוש שיהיה לו זרע, ואין כאן דבר מעשה כלל רק חדוש המזל (רש"י פסוק ה), והקב"ה אמר לו שיהיה לו זרע – והאמין בה' שכך יהיה לו לעתיד, אבל בנתינת הארץ, דהוא מעשה שהקב"ה יבטיח אותו שיתן מתנה כזאת לבניו, וסבור היה שמא לא יבא המעשה על כל פנים אלא על תנאי הבטיח לו, כי כל מעשה כל זמן שלא יצא לפועל יכול להשתנות. אבל מה שהבטיחו על הבנים, שאין כאן מעשה, בודאי הבטחתו תתקיים, כיון שלא נתן לו דבר שאין לשאר בני אדם, שאף אנשים רשעים יש להם בנים, כדאמרינן (מועד קטן כח. ) 'בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא תליא', ובזה לא היה ירא שמא יגרום החטא, ולא שאל אות. אבל נתינת הארץ – מתנה כזאת היה ירא בודאי שמא יגרום החטא, וחשב אברהם כיון שלא אמר רק "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך וגו'" (פסוק ז), חשב דאין זה רק ליתן, ואין כאן רק הבטחה על הנתינה, והבטחה על הנתינה אינה נתינה ממש, כמו שאין אדם קונה כשיאמר לו 'אתן לך מתנה' (ב"מ מט. ), כך לא נקנה לאברהם המתנה, ואם הוא צדיק בודאי "לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט), אבל אם יגרום החטא תשתנה ההבטחה, ולפיכך שאל אות, אבל בזרע לא שאל אות דאין כאן מתנה, והיה בוטח בה'. ולפיכך אחר כריתות הברית נאמר (פסוק יח) "לזרעך נתתי", דבברית בין הבתרים כבר נתן לו הארץ, ואינו עוד הבטחה על הנתינה, ואין צריך לירא שמא יגרום החטא, שכבר זכה אברהם בארץ, ודברים ברורים הם אלו למבין:ואני תמה על דברי הרא"ם שהקשה למה לא שאל אות על זה מיד שאמר "לזרעך אתן את הארץ" (לעיל יב, ז), הלא לדברי רז"ל היה ברית בין הבתרים קודם שאמר "לזרעך אתן את הארץ", כמו שפירשו בסדר עולם (פ"א), והביאו הרמב"ן פרשת בא (שמות יב, יח), אבל לפי סברתו השבנו. וזו פלא מדברי הרמב"ן, כי יסוד הכל הוא האמונה, ואיך היתה בעיניו מלתא זוטרתא, והנה במשה נאמר (במדבר כ, יב) "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני", ואין ספק כי משה אדון הנביאים לא היה מסופק בו יתברך: ב׳ יש אומרים וכו'. אף על גב דאין כאן מקומו לפרש "במה אדע", פירש זה כאן מפני שפירש "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" – 'הקב"ה חשבה לאברהם לצדקה', ואף על גב דחטא אחר כך מיד במה ששאל אות על הארץ (נדרים לב. ), אפילו הכי חשב הקב"ה לו לצדקה דבר זה שלא שאל אות על הזרע. ויש קצת דוחק לפירוש זה, דסוף סוף כיון דשאל אות על הארץ לא היה לו צדקה בדבור זה, ולפיכך פירש אחריו 'דבר אחר לא שאל אות וגומר', והשתא לא שאל אות בשום דבר, ולפי זה אתי שפיר טפי "והאמין בה'" שלא שאל אות כלל. והרא"ם פירש כי סמך פירוש זה לכאן להודיע ההפרש שיש בין זה הלשון ללשון ראשון, דללשון ראשון פירש "ויחשבה לו צדקה" שלא שאל אות כמו ששאל אות על ירושת הארץ, וזהו ה"צדקה". ולפי פירוש זה שלא שאל אות על ירושת הארץ, ואם כן אין דרך לשאול אות, ומאי צדקה יש בזה שלא שאל אות על הזרע, ולפיכך אחר שפירש פירוש ראשון פירש 'דבר אחר כו", דלפי פירוש זה "האמין" אין פירושו בה' שלא שאל אות, אלא צריך לפרש "והאמין בה'" שלא נשאר לו מבוכה בהבטחת הזרע, אבל בהבטחת ירושת הארץ נשאר לו מבוכה באיזה זכות יתקיימו. ואין להקשות לפירוש זה שלא שאל אות על נתינת הארץ – למה אמר על הזרע "והאמין בה'", והא אף על נתינת הארץ לא שאל אות, דזה לא קשה, דסוף סוף "והאמין בה'" על נתינת הזרע לגמרי, ולא היה לו בזה שום ספק, ואילו בנתינת הארץ סוף סוף שאל "במה אדע" כי יתקיימו בה, וגם בזה לא יפה עשה אברהם לשאול באיזה זכות יתקיימו, כי יש להאמין בכל, ולא לשאול על שום דבר "במה אדע", אלא שאין כל כך נחשב חטא מי ששואל "במה אדע" – 'באיזה זכות יתקיימו' כמו שהוא נחשב מי שהוא שואל "במה אדע כי אירשנה", והיה ראוי שיצא שכרו שלא שאל אות על הזרע – בהפסד ששאל אות על הארץ, אם שאל אות: ג׳ באיזה זכות יתקיימו בה. ואם תאמר למה בזכות הקרבנות, והלא "לא על דבר זבח ועולה צוותי אבותיכם" (ראה ירמיה ז, כב), ויש לומר כי ראה אברהם את הכנעניים גולים ממנה, אמר "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ), ושמא ישראל יהיו גם כן גולים ממנה בשביל חטא, אמר הקב"ה בזכות הקרבנות, שהם כפרת ישראל על חטאתיהם – יתקיימו. ואף על גב דהרבה חטאים יש שאין להם כפרה בקרבן, לא היה ירא אברהם אלא מעבירות שוגגים ועבירות קלות, מפני "כי אדם אין צדיק בארץ", אבל בעבירות זדונות – דין הוא שיגלם אם יחטאו, לכך אמר עבירות שוגגים יש להם כפרה. אי נמי כיון שהקב"ה מכפר לישראל, אם כן רוצה בכפרתן של ישראל, ומכפר להם גם כן בכפרות אחרות; יום הכפורים, ותשובה, ותפילה. ועיין בפרק בני העיר במגילה. ואין כאן מקום להאריך, ובספר גבורות ה' (פרק ח) התבאר באריכות: ט״ו:שס״ב א׳ שלשה עגלים. פירוש שלשה עגלים נקרא "עגלה משולשת", לפי שמשולשת הוא תואר לשם עגלה, ושם עגלה נאמר אף על רבוי בהמה, כמו שיאמר 'בהמה' על גופים רבים (ראה לעיל ו, ז), כך יאמר עגלה על הרבה גופים, ורוצה לומר מין עגלה. ומה שפירש רש"י 'שלשה עגלים', אינו רוצה לומר כי "משולשת" הוא שם המספר כמו שהבין הרא"ם, שאינו כן, אך הוא שם התאר, רק שרש"י פירש כוונת הענין ואמר "משולשת" שיקח שלשה עגלים, ובזה בהמות מין עגלה משולשת. והרא"ם הקשה על פירוש רש"י שהוא מדברי רז"ל (ב"ר מד, יד), ודבריו אינם נכונים, כי דברי רז"ל ברורים כשמש, ואין בהם ספק, וכמו שנתבאר, וכן הוא דעת אונקלוס: ב׳ ושעירי חטאת יחיד. ולא חשיב פר כהן משיח (ויקרא ד, ג) ושעיר הנשיא (שם שם כג), מפני שהם במקום כבשה של יחיד או שעירה שהיחיד מביא, אלא שההדיוט שעיר חטאתו והכהן המשיח מביא פר, ומאחר דאין חילוק בחטא – רק שזה פר וזה שעיר – לא חשיב. וכבשה ושעירת יחיד דחשיב ליה בשנים, אין פירוש 'שעירה של יחיד' – שהיחיד מביא בשאר עבירות או שעירה או כשבה (ויקרא ד, כח-לב), רק פירוש שעירה על חטא עבודה זרה, וכבשה על שאר עבירות. אי נמי כיון דאינם נוהגים בכל ישראל רק באנשים יחידים – כהן משיח ונשיא, לא חשיב כפרת ישראל, רק כפרת יחידים: ג׳ אשם ודאי וכו'. ולא חשיב כבש[ת] מצורע (ויקרא יד, י), משום דכבש[ה] לא בא על חטא ידוע, רק בשביל מצורע. אף על גב ד"חטאת" מקרי (שם שם יט), כיון דלא בא על חטא רק אם היה מצורע, לא מקרי זה מכפרת חטא: ד׳ תורים ובני יונה. פירוש כל תורים ובני יונה שהם במקרא; בין דמצורע (ויקרא יד, כב), ובין דיולדת (שם יב, ו), ובין חוטא שהוא דל (שם ה, ז). אף על גב דהם מחולקים בעניניהם, כיון שנכללו כלם בתור וביונה – כלל כלם בשם אחד, דהכי נמי כלל כל האשמות אף על גב שהם מחולקים, כללם באשם אחד כיון דשם 'אשם' לכלם, הכי נמי כלל תורים ובני יונה בשם אחד: ט״ו:שס״ג א׳ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. דאם לא כן למה היה צריך לעבור בין הבתרים, דאי בא לומר באיזה זכות יתקיימו – אפשר לומר לו בעל פה שיתקיימו בזכות הקרבנות, אלא עיקר הדבר בא לכרות ברית עמו כדרך כורתי ברית, אלא שבחר אלו המינים לרמוז בו גם כן קיום ישראל בארץ, כי אחר שעל כל פנים יש ליקח בהמה ולבתרה בתוך ולעבור בין בתריו – רמז לו עם זה קיום ישראל: ב׳ לפי שהאומות וכו'. ומה שהאומות נמשלו לבהמות, לפי שהבהמה גדולה, והאומות גדולים בכמותם, אבל תור וגוזל הוא קטון, נגד ישראל שהם קטנים בכמות. ועוד כי הבהמות יש להם גוף עב וגס, וכזה הם האומות, והעוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר. ולפיכך ישראל נמשלים בהם שגם אין להם חומר גס ועב. ולפיכך העופות הם מוכנים להגיד העתידות, וכדכתיב (ר' קהלת י, כ) "כי עוף השמים יוליך הקול", וכן תמצא בישראל הנבואה מה שלא תמצא בשום אומה: ט״ו:שס״ז א׳ דן אנכי בעשר מכות. פירוש דאינו מלשון (דן) [דין], דלא מצינו שהביא הקב"ה אותם בדין, אלא רוצה לומר "דן" שיעניש אותם (כ"ה ברא"ם). ומה שכתוב לשון "דן", שהוא רמז על י' מכות, שהראשונה דם (שמות ז, כ), והעשירית – "נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים כו'" (שם יא, א), ולכך פירש רש"י 'בעשר מכות', ולא פירש סתם – במכות: ב׳ בממון גדול. פירוש אינו כמו שאר "רכוש" במקרא, דפירוש שהרויחו על ידי משא ומתן, וכאן לא היה משא ומתן, אלא פירוש 'בממון גדול': ט״ו:שס״ח א׳ ולא תראה כל אלה. דאם לא כן מאי ענין "ואתה תבא אל אבותיך" לכאן, אלא רוצה לומר שלא תראה כל אלה. ואינו רוצה לומר 'כל אלה' אף הגירות, דהא הגירות היה גם כן על אברהם, דכתיב (להלן כא, לד) "ויגר אברהם" (קושית הרמב"ן), אלא 'ולא תראה כל אלה' קאי על "ועבדום ועינו אותם", דלא היה על אברהם (כ"ה ברא"ם). ועוד שלא היה ענין הגירות על אברהם, אף על גב דכתיב "ויגר אברהם" – לא היה לו ענין הגר, שהוא שפל ומדוכא, והוא היה "נשיא אלקים" (להלן כג, ו), והושוו כל העולם להמליכו (רש"י לעיל יד, יז), ופירוש 'ולא תראה כל אלה', שלא תראה גירות של שפלות, ולפיכך כתיב (פסוק יג) "כי גר יהיה זרעך", אבל באברהם לא היה בו ענין גירות: ט״ו:שס״ט א׳ וכן היה יעקב ירד למצרים וכו'. פירוש הא דכתיב "ודור רביעי ישובו הנה" – דור רביעי מן יעקב, ולא נמנה יעקב, שכאן שכתיב "דור רביעי" פירושו על הבנים של הגולה לשם. אף על גב דגבי מצרי ואדומי נמנה הגר הראשון עמהם, שאני התם דרבי קרא מ"להם" (דברים כג, ט) יתירה, כדאיתא ביבמות (עח. ), אבל כאן דכתיב "דור רביעי" לא נמנה יעקב – שהוא הראשון – עמהם. והרא"ם פירש משום דיעקב זקן ולא נמנה עמהם. ואין בזה ממש, כי לכך נקט רש"י 'צא וחשוב דורותיו וכו" לומר כי יש למנות הדורות מיעקב ואילך: ט״ו:ש״ע א׳ ויהי הם מריקים. כלומר שכתב לשון יחיד "ויהי" ואחר כך כתב "הם" לשון רבים, וכך ראוי להיות – ויהי דבר זה [ש] הם מריקים שקיהם וכו'. "ויהי השמש באה" פירושו ויהי הדבר הזה שהשמש באה, כי "ויהי" לשון זכר, "השמש באה" לשון נקיבה, וצריך לפרש כך – ויהי הדבר הזה (כ"ה ברא"ם): ט״ו:שע״א א׳ אמירה של גבוה וכו'. ומה שכתב כאן לשון עבר יותר מן "לזרעך אתן" (לעיל יב, ז), משום דעתה כרת לו ברית על זה, והוי מתנה גמורה בדבור, לאפוקי למעלה שלא כרת ברית, לא מקרי כאילו עשוי, דאם יחטא שמא לא יהיה המתנה (ברכות סוף ד. ), וכאן כרת לו ברית, ובודאי יהיה. ומה שכתב לקמן (יז, ח) "ונתתי לך ולזרעך אחריך" לשון עתיד, פירושו על הנתינה ממש, וזה יהיה לעתיד, שהרי נתינתה לא היה לו עתה. והרמב"ן הקשה דאף על גב שאין אמירתו קרוי נתינה לא קשה, דלמעלה אמר "לזרעך אתן" שאפילו בדבור לא נתן לו רק שאמר לו ליתן לו, וכאן שנתן לו בדבור שייך לומר "לזרעך נתתי". ודבריו אינם נכונים, שלא יתכן לומר שנתנה בדבור, דאין נתינה בדבור, ואצל אדם לא שייך לומר שנתן לו דבר אחד בדבור, שאין כאן נתינה, רק יאמר שאמר לו לתת לו: ט״ו:שע״ב א׳ עשר עממין כו'. פירוש אף על גב שלא נתן להם אלא שבעה, כדכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ז, א) "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" דאם לא כן מניינא למה לי, הרי כתובים בהדיא בקרא, לכך לא תוכל לומר כי שאר האומות הם בכלל "הכנעני" כמו שפירש רש"י לקמן בפרשת "והיה כי יביאך" (שמות יג, ה), דכיון דמונה אותם ואמר "שבעה גוים" לא נתן להם רק שבעה (כ"ה ברא"ם). והנשארים שלא נזכרו בפרשת ואתחנן, הם קני קניזי וקדמוני, ומפני שמצאנו בכתוב שלעתיד יתן להם עמון ומואב אדום, כדכתיב (ישעיה יא, יד) "אדום ומואב משלוח ידם ועמון משמעתם", אם כן אלו הם הג' שלא נתן להם עד לעתיד, ובאותו זמן ישבו בארץ אדום ומואב עמון, והם קני קניזי וקדמוני. ותבין את זה ממה שאלו הם קרובים אל ארץ ישראל, כדכתיב (דברים ב, ד) "אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו", וכן במואב (שם ב, ט), וכן בעמון (שם שם יט), כולם הם קרובים אל הארץ, ולבסוף יתן להם אלו הג': ט״ו:שע״ג א׳ ארץ עוג. והקשה הרא"ם דהא (ארץ) עוג ממלכי האמורי הוא, שהרי אמר "שני מלכי האמורי" (דברים ג, ח), ואין זה קשיא, דודאי יש אחר שהוא אמורי בארץ גם כן, וזה שמעבר לירדן נקרא גם כן האמורי. וזה מוכיח במכילתא בפרשת בא (שמות יג, ה), שממעט שאין מביאין בכורים מעבר לירדן – שאינה זבת חלב ודבש, ומה שכתוב בפרשת בא (ר' שמות יג, ה) "והיה כי יביאך אל הארץ" וחשיב אמורי, ונכתב אחריו שהוא זבת חלב ודבש, היינו אמורי שבארץ, כך פירש הרמב"ן בפרשת בא (שם). ועיין בפרשת שופטים שם מבואר גם כן שיש אמורי בארץ, וצריך לומר כך, ולא יקשה מידי:
העמק דבר על בראשית פרק-טו
העמק דבר: ט״ו:שנ״ה א׳ אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. פרש״י שירא מן העונש שהרג כמה נפשות ע״ז אמר הקב״ה אנכי מגן לך ודאג עוד פן קיבל את שכרו בשביל הנס ע״ז אמר שכרך הרבה מאד. ובאמת תרי אמוראי אינהו ר׳ לוי ורבנן. ח״א שירא מן העונש או ממלכי אוה״ע וחד אמר שירא מקבלת שכר. והנה למ״ד שירא מן העונש מפרש המקרא כמשמעו אל תירא אנכי מגן לך. והסיום שכרך הרבה מאד לא קאי להא דאל תירא. ומלתא בפ״ע הוא ולא משום שירא מזה אלא הבטחה בעלמא. אבל למ״ד דירא מקבלת שכר וא״כ קאי אל תירא על שכרך הרבה מאד. וא״כ האיך מפרש אנכי מגן לך. מש״ה איתא במדרש כל מה שאני עושה בחנם אני עושך עמך. ושכרך משלם הרבה מאד. ומפרש מגן לשון תרגום בחנם ואינו אלא בתורת דרש וכונה שניה. אבל לפי הפשט קשה להבין. וע״כ פרש״י שתי הכונות יחד. ללמד דגם למ״ד דאל תירא קאי על שכרך הרבה מאד קאי גם על אנכי מגן לך. אבל הרי במדרש מבואר דחולקין. והנראה דבאמת יש להבין אמאי לא הוקטן שכרו כמו שאמר יעקב קטנתי וגו׳ אע״ג שהיה לו ללמוד מאברהם שלא הוקטן שכרו. ונראה משום דמשונה הצלת אברהם מהמלכים. מהצלת יעקב מלבן כי המלכים עוד לא הגיעו לאברהם והיה אברהם מבחוץ עדיין. רק שהיה עלול שיגיעו לאברהם. וא״כ אין זה אלא אברוחי ארי דלאו מילתא היא. וממילא אין לנכות השכר שמגיע בשביל זה [ואע״ג דאברהם הכניס עצמו לסכנת מלחמה שברצונו רדף אחריהם. אבל יעקב היה נרדף מלבן. והיתה הצלתו יותר מוכרחת משל אברהם. מ״מ הרי נשבה לוט בן אחיו והיה מוכרח להצילו מידם. ועוד שהבין שכל כונתם להלחם עליו כמו שנתבאר לעיל]. משא״כ ביעקב אבינו שכבר הגיע לבן אליו ובידו להרע לו והקב״ה הצילו ודעת התוס׳ ב״ק דנ״ח דדוקא באופן שהארי מרחוק ולא כשהוא בקרוב ומוכן להזיק. וא״כ מתפרש המקרא יפה אל תירא מקבלת שכר: ב׳ אנכי מגן לך. ואיני מניח שתגיע אליך החרב וא״כ שכרך הרבה מאד. והיינו דמפרש בתורת כונה שניה כל מה שאני עושה על מגן אני עושה. אמנם הטעם בזה שלא בא בחשבון הוא משום שאני מגן לך מרחוק שלא יגיע החרב מש״ה לאו מילתא הוא [ומשום דרש״י לא ס״ל כמש״כ התוס׳ כמבואר שם מש״ה נתקשה לו פי׳ אנכי מגן לך מש״ה הביא שתי הכוונות יחד ואולי באמת מחלוקת אמוראי הוא במדרש] : ט״ו:שנ״ז א׳ ויאמר אברם וגו׳. מאמר שני. ולא היה ביחד עם מאמר הראשון והיינו משום שהשכיל אברהם ממה שלא השיב הקב״ה מאומה. כי לא שאל כענין לומר ואנכי הולך ערירי אחר שכבר הבטיחו הקב״ה על זרע מש״ה חזר ופירש שיחתו: ב׳ הן לי לא נתתה זרע. דכל רצוני הוא להשריש אמונת ה׳ ע״י זרעי. ואחר שהגעתי לימי זקנה ועדיין אין לי זרע א״כ אפי׳ אוליד בסוף ימי ושנותי הלא אך בן ביתי יורש אותי. היינו עיקר מה שיש לי בעולם היא פעולה זו. תגיע לבן ביתי ולא לזרעי : ט״ו:שנ״ח א׳ והנה. משמעו דבר חידוש באשר ירא א״א ממה שלא שאל בראשונה כהוגן דשוב לא יהי נדבר עמו. והנה בא דבר ה׳: ט״ו:שנ״ט א׳ וספר הכוכבים. לא בשביל רבוי הבטיחו כאן שהרי כבר המשיל רבוי זרעו לעפר הארץ אלא הוסיף כאן שיהיו הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים. ולא כמו שפחד וירא פן יהיו פחותי ערך: ב׳ אם תוכל לספר אתם. דאע״ג שיש בכל אוה״ע אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון. משא״כ זרע אברהם יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון כמש״כ בס׳ דברים עה״פ לא מרבכם מכל העמים: ט״ו:ש״ס א׳ והאמן בה׳. מזה שראה שהקב״ה מתרעם על שמסתפק בהבטחתו ידע אברהם שאין מקום לירא עוד. שמא יגרום החטא. כמו שירא יעקב כדאי׳ בברכות פ״א: ב׳ ויחשבה לו צדקה. אברהם חשב שהוא צדקה מה׳ שהבטיח בלי שום תנאי כפי המדה שידע שכן הוא בודאי אלא צדקה עושה עמו הקב״ה והכי פי׳ בזוה״ק והודיע זה הכתוב באשר שעל מחשבה זו בא דבר ה׳ שלא כן הוא וכמו שיבואר לפנינו: ט״ו:שס״א א׳ ויאמר אליו. רש״י בפ׳ בא כ׳ דברית בה״ב נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק ומיישב בזה הכתוב ומושב ב״י אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והכי הוא בס״ע וכ״כ התוס׳ ברכות ד״ז ב׳ בפשיטות דא״א הי׳ בן שבעים שנה בשעה שנדבר עמו בה״ב. וכבר כתב הרמב״ן שאין כן דרך הפשט ובאמת אפי׳ נימא דעיקר פרשיות כתוב כאן מ״מ הי׳ ראוי לכתוב ויאמר ה׳ אל אברם ולשון אליו מורה דמיירי בדבור הקודם. ותו קשה אם כבר נכרת ברית על הזרע ועל הארץ מה הוסיף הקב״ה אח״כ להבטיח. ומה הי׳ ירא אברהם שמא יגרום החטא הרי ברית אינו חוזר לעולם. ובאמת אפילו אי נימא הכי לא מתיישב הכתוב ומושב ב״י וגו׳ כמשמעו אלא יבואר שנגזר אז שישבו. ואחר שכן יותר נוח לומר שאז עלה ברצון לפניו יתברך ונגזר בדעתו אבל לא היה הדבור לא״א עדיין עד אחר מלחמת המלכים. ובספר שמות הוספנו דמאז נעשה הכנה ממערכת השמים להגדיל כח מצרים באופן שיהא מקום מוכשר לישיבת ישראל בקרבם בימים יוצרו ומאז נקרא ומושב ב״י. היינו השגחה פרטית בשביל ישיבת ב״י. וכיב״ז כתבו התוס׳ במס׳ ר״ה בפי׳ מאמרם ז״ל בתשרי נברא העולם. שאז עלה במחשבה לבראת אע״ג שלא נברא עד ניסן. ונ״ל שגם בס״ע אין הכוונה שהי׳ הדבור כמשמעו אלא בהיותו בן שבעים שנה הי׳ לו הערה וקול דודו ית׳ דופק על לבו לצאת מאור כשדים ומשם לא״י. והערה זו מפורש בישעיה מ״א מי העיר ממזרח וגו׳ ומשום שאז עלה ברצון כל ענין בה״ב. אבל לא הי׳ שום דבור מפורש עד שהגיע לבן חמש ושבעים הגיע דבור הראשון לזרעך אתן את הארץ הזאת. ובמלחמת המלכים בא דבור של הקב״ה בשלימות בשעה שעלה במחשבת א״א שהוא צדקה בלי טעם. ע״ז אמר הקב״ה אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. הוסיף לו תיבת לרשתה. וגם לירושה מיבעי. כמו ונתתי לכם מורשה. כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. אלא לרשתה משמעו שיעשה פעולה שבזה תגיע לו הארץ בטבע כמו היורש שזוכה בלי רצון המוריש אלא בשביל שהוא היורש כך הוצאתיך שזרעך יעשו פעולה שהיא סגלת הארץ. ובזה מובן שזרע אברהם ג״כ מסוגלים לאותה פעולה. עד שבפעולתם תגיע הארץ להם בטבע היצירה. וכיב״ז ביארנו בס׳ דברים א׳ ל״ט. ואמר ה׳ שמאז שיצא אברהם מאור כשדים מדעת עצמו אני אני הוא שהוצאתיך במה שהעירותי את לבבך לכך להגיע לירושת הארץ כטבע יצירתה ומזה הטעם אין לך לירא שמא יגרום החטא אחר שטבע היצירה היא ולא משום שהיא צדקה. וע״ז החידוש שהודיע לו הקב״ה נתעורר אברהם לשאול. ולא שאל אז כאשר הבטיח לו לזרעך אתן את הארץ הזאת לא ביקש אות ח״ו אבל כאשר למדו דעת שהיא בטבע כך ע״ז שאל. ט״ו:שס״ב א׳ אדני ה׳. במה אדע כי אירשנה. באיזה דבר היא מסוגלת ביחוד משאר ארצות עד שתפול עליה שם ירושה דוקא לזרעי משום שהם ג״כ מסוגלים ביחוד באותו סגולה מכל אוה״ע : ט״ו:שס״ג א׳ ויאמר אליו וגו׳. בדרך כלל השיב הקב״ה כי סגלת א״י היא קרבנות. וכקבלת חז״ל במס׳ תענית ובכ״מ דבזה הפרט אך היא מסוגלת ואך לישראל היושבים בה וכמו שהודיע הקב״ה למשה בעת שביקש על פרנסת ישראל אחר מותו אמר את קרבני לחמי וגו׳ ויבואר יפה באותה פרשה מעתה היתה תשובת ה׳ דבזה ניכר שא״י ירושה לזרעו שהרי סגולת א״י וישראל ביחד על הקרבנות עומדים ובזה תבין שא״י ירושה לך. זהו תשובה מדרך כלל. אכן אמר ה׳ ברמז ההפרש שבין קרבנות ישראל ובין קרבנות אוה״ע אע״ג שגם הם מקריבים ובזה ישכיל שאך ישראל המה מסוגלים לקרבנות שא״י היא מסוגלת ביותר: ב׳ ואמר קחה. קח מיבעי וכבר נדרש על כיב״ז בירושלמי סוכה פ״ד ובוי״ר פ״א על מלת ולכה. שאם אין אתה לא יהא אחר. כן הפי׳ כאן אם לא יהיו בניך עוסקים בקרבנות לא יהיה זרע אחר מסוגל לזה: ג׳ לי לשמי כידוע דרשת המכלתא על מזבח אבנים תעשה לי וכן הרבה ובזה הפרש בין ישראל ובין אוה״ע. דישראל משעת הלקיחה מחויב לדעת ולדקדק שכשר לקרבן. שהרי בע״מ כ״ש פסול לקרבן ואסור להקדיש כדאמרינן במס׳ תמורה ד״ו. משא״כ אוה״ע רשאי להקריב בע״מ רק מחוסר אבר שניכר לכל. וא״כ בשעת לקיחה לקרבן א״צ ליקח לשמו: ד׳ עגלה משלשת כו׳. שלש בהמות הללו נשתנו ישראל מאוה״ע שישראל מביאים עליהם נסכים. משא״כ אוה״ע והיינו משום שאין הקרבן עולה לרצון והנסכים המה גורמים שיעלו לרצון כמו שאמר הושע הנביא ט׳. לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳ ומש״ה באוה״ע כשר בכ״מ משום שאינו לריח ניחוח כמש״כ לעיל ז׳ ב׳: ה׳ תור וגוזל. הוא בן יונה. וצוה הקב״ה ליקח א׳ מכל מין לרמז שאין הבדל ביניהם בין ישראל לאוה״ע אלא בחטאת שאין אוה״ע מביאים. ולא בעולה שבזה אין נ״מ בין ישראל לעובד כוכבים: ט״ו:שס״ה א׳ וירד העיט על הפגרים. ראה כאלו באים לבטל קרבנות מישראל. אבל. ב׳ וישב אתם אברם. לא הניח לבטל עד שראה עוד: ט״ו:שס״ו א׳ ויהי השמש לבוא. השגחת ה׳ בגלוי מכונה בשם שמש כדכתיב בתהלים פ״ד כי שמש ומגן ה׳ אלהים וגו׳ וראה שהגיע שעה שהשגחתו ית׳ יהי נסתר וגם ותרדמה נפלה על אברם. רמז תרדמה מתורה ותפלה וכלשון המשורר הק׳ אני ישנה אז והנה אימה חשכה גדולה וגו׳. ראה מלכיות שולטים בזרעו ותלה בשני תנאים א׳ שהגיע השעה לכך. ב׳ ותרדמה וגו׳ וכך הוא הדבר שאע״ג שעונות ישראל גרמו לגלות מ״מ הרבה פעלה השעה להצלחת אותה אומה וע״ז כתיב בפ׳ נצבים הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות וגו׳ וביארנו שם דאע״ג דכתיב שיאמרו אוה״ע טעם על החרון אף משום שעבדו ע״ז מ״מ אצלנו אין הדבר מיושב בזה לחוד. שהרי עדיין קשה על מה פגעו הדין בימי צדקיהו ולא בימי אחז ומנשה שהרשיעו הרבה. וכן עשרת השבטים הרשיעו בימי אחאב יותר מבימי הושע בן אלה אלא הנסתרות לה׳ אלהינו שלא הגיע שעת הכושר לגלות מטעם ידוע אצלו ית׳ ומ״מ תלוי הרבה במעשי ישראל וזהו הנגלות לנו ולבנינו וגו׳ וכך הראה הקב״ה לא״א. אשר גם אם תהי׳ השמש לבוא וגם ותרדמה וגו׳: ט״ו:שס״ז א׳ ידע תדע וגו׳. אע״ג דמלכיות העתידות להיות. תלוי בתנאים הללו. וא״כ אין הדבר ברור לע״ע אבל זה ברור. ב׳ כי גר וגו׳ ארבע מאות שנה. יחד גרות ועבדות וענוי יומשך זמן ד׳ מאות שנה מיום שנדבר עמו וכמש״כ לעיל. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור : ט״ו:שס״ח א׳ וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. לא מיבעי אם ישתמשו או ירעו להם גוי אשר לא נגזר שיעבדו אותם ודאי יהיו נענשים ע״ז. אלא אפי׳ הגוי אשר יעמדו בגזרת הבורא ית׳ מ״מ דן אנכי אם העבידום במדה יתירה יותר מכדי עבודה הרגילה . ט״ו:שס״ט א׳ ואתה וגו׳. באשר לבניו לא נודע כמה יהי׳ משך הגרות והשעבוד. וא״כ לא היה יצחק מובטח שלא יהיה הוא בכלל השעבוד אלא שלא היה כן. משא״כ לאברהם עצמו היתה הבטחה: ב׳ תבוא אל אבותיך בשלום. היינו עד זיבולא בתרייתא שלמא כדאיתא ברכות ד״ח דעל זה יתפלל כל חסיד. דאפי׳ יעקב אבינו לא זכה לזה שהרי נדרש לבקש להביאו לקבורה אל המקום אשר אוה לו. ויוסף בכל גדולתו במצרים לא זכה להקבר מיד במקום שהיה רוצה משום שהיה ברשות אחרים. אבל אברהם הובטח שלא יראה מזה שום דאגה: ג׳ תקבר בשיבה טובה. שמח ועלז מאשר רואה עולמו בחייו משא״כ יצחק אע״ג שגם הוא בא אל אבותיו בשלום ולא שמע קול נוגש. אבל לא מת בשיבה טובה כי כהו עיניו וגם ראה בצרת יעקב באבדן יוסף: ט״ו:ש״ע א׳ כי לא שלם עון האמרי. אע״ג דשארי משפחות הכנעני יושלם עונם תחלה אבל עון האמרי שהוא העיקר בא״י באותה שעה של ביאת ישראל לארץ. לא יהיה שלם עד הנה: ט״ו:שע״א א׳ ויהי השמש באה. עוד ראה דבין במלכיות בין בגלות הראשון כאשר כבר בא השמש. הוא העדר גלוי השגחת ה׳ על ישראל: ב׳ ועלטה היה. לא היה כמו חשכת לילה דמ״מ רואים איך לילך. אבל ראה שהיה עלטה כמו היושבים במקום סגור ואין שום זוהר נכנס לשם דממשמשים בחשך כך יהי׳ הליכות זרעו בגוים. ג׳ וראה עוד והנה תנור עשן ולפיד אש. מתוקף הצרות נראה אור הישועה פתאום כלשון ישעי׳ הנביא י׳ מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. ומשל תנור עשן הוא שלא כמו שרואים מי שהוא מדליק את האור אלא כמו מאבכת עשן והנה אור. כן יהי השתלשלות הישועה בהשגחת ה׳ כ״כ נסתר עד שלא יהי נראה איך נהיה אור והוא הברית. ד׳ אשר עבר בין הגזרים האלה. לאות כי לא יעזבם בעלטה עד לכלה ח״ו אלא יהיה לפיד אש להאיר עיניהם. וע׳ בס׳ שמות י״ט י״ט: ט״ו:שע״ב א׳ לזרעך וגו׳. היינו בכח שהיא שלהם אלא שלא הגיע עוד בטחון לישב בה בשלום בפועל עד להלן י״ז ח׳ שאמר הקב״ה ונתתי וגו׳ לאחזת עולם היינו שיהיו משתמשים בה וגם הייתי להם לאלהים. היינו הנהגת השגחתי בה. ויבואר עוד שם. אבל ביום ההוא היה הברית שתהיה הארץ שלהם אם יושבים בה או גולים ממנה ואינה לאחוזה להם. מ״מ היא שייכת לישראל:
תורה תמימה על בראשית פרק-טו
תורה תמימה: ט״ו:של״ח א׳ דמשק אליעזר. א"ר אלעזר, דמשק אליעזר, שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים א) מדייק מדהקדים התאר להשם, לא כמו בעלמא שמקדים השם להתואר, כמו יפתח הגלעדי, אתי הגתי, הדד האדומי, נבל הכרמלי, אחיה השלוני, אליהו התשבי, וגם הכא הול"ל אליעזר הדמשקי, ולכן דריש ע"ד נוטריקון דמשק – דולה ומשקה. וענין ותכונת תורת אברהם שלמד ולימד נבאר לקמן בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן. – ודע דע"ד הפשט י"ל באור המלה דמשק ע"פ הידוע בתלמוד ומדרשים שישנן מלות רבות במקרא שמקורן אינו בשפת עברית רק מושאלין הן מלשונות אחרות, וכמו שכתב הבחור [סוף מאמר ד'] שכל השרשים שהם יותר משלש אותיות [כמו אבנט, אלגביש, ארגמן, בדלח, גבעל, גזבר, גלמוד, דרדר, דרבן, דרכמונים, וכדומה] אינם מלה"ק, יען כי בלה"ק אין שורש יותר משלש אותיות, וכנודע באור חז"ל במלה לטטפת – טט בכתפי [שם מקום] שתים, פת באפריקי שתים, ובר"ה כ"ו א' מפרש הפסוק במשוך בקרן היובל דפירושו קרן השור, שכן בערביא קורין לדוכרא יובלא, ואמר ר' עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, למאי נ"מ לפרושי הפסוק אשר כריתי לי (פ' ויחי), וכשהלכתי לאפריקי היו קורים למעה – קשיטה, למאי נ"מ לפרושי מאה קשיטה דאורייתא (פ' וישלח), ובתחום קן נשריא [שם מקום] קורין לתרנגול שכוי, למאי נ"מ לפרושי הפסוק מי נתן לשכוי בינה (איוב ל"ח), ובסנהדרין ע"ו ב' דריש על הפסוק אותו ואתהן (פ' קדושים) אותו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, וכן פירשו במובן כזה עוד ענינים שונים, ע' שבת ל"א ב' ומו"ק כ"ח ב' ועוד בכ"מ, וע' בנמוקי רמב"ן פ' ויצא דהמלה זבדני אינה מלה"ק, יעו"ש. והנה אליעזר הי' מכונה עבד אברהם כמפורש כ"פ בפסוק, עבדו זקן ביתו, וילך העבד, עבד אברהם אנכי, ויוצא העבד, ובשפות ישנות, וכעת בשפת צרפת, מכונה עבד בשם דמשטי"ק, וא"כ י"ל דכיון דהזכיר אברהם כאן את אליעזר בשם בן משק ביתי, בא הכתוב להוסיף להודיע מי הוא בן משק ביתו – הוא דמשק אליעזר, כלומר הוא העבד אליעזר, ומה שתארו כאן בשם מושאל דמשק ולא בשם פשוט עברי – עבד כמו בכ"מ, הוא מפני שכיון שזכרו אברהם בשם בן משק בא הכתוב לתארו בשם דמשק שהוא לשון נופל על לשון משק, שכן דרך הכתובים בכ"מ, כמו בשופטים ט"ו חמר חמרתים [עיי"ש ברלב"ג] ובמיכה א' בתי אכזיב [שם מקום] לאכזב, והרבה שם כהנה, וכ"כ רש"י בפ' בראשית בפ' ואתה תשופנו עקב. אך מה שראו חז"ל לדרוש כאן שם דמשק בלשון נוטריקון – דולה ומשקה, הוא מפני כי מדרך חז"ל לדרוש שמות שאינם מצוינים במקור לה"ק, וכמו שדרשו הרבה כהנה, ועי' דברינו בפסוק ושם הנהר השלישי חדקל וצרף לכאן. .(יומא כ"ח ב') ט״ו:שמ״א א׳ ויוצא אותו החוצה. מאי ויוצא אותו החוצה, א"ר יהודה אמר רב, אמר אברהם לפני הקב"ה, נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר לי' צא מאצטגנינות שלך, אין מזל לישראל ב) כלומר דע"י תפלה וזכות משתנה המזל, והיינו הפירוש ויוצא אותו החוצה – שהוציאו חוץ לאצטגנינות. ובמ"ר איתא שאמר אברהם לפני הקב"ה המזל דוחקני ואומר לי אברם אין אתה מוליד, אמר לו הקב"ה, הן כדבריך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד, והנה זה פלא, שהרי ישמעאל נולד לו עוד בהיות שמו אברם, וע' בנמוקי רמב"ן. ונראה ע"פ המבואר בקדושין ס"ח ב' ולד שפחה הולד כמותה, כלומר שפחה שילדה מישראל הולד מתיחס אחריה, ולפי"ז הי' ישמעאל מתיחס אחר הגר השפחה ולא אחר אברהם, וא"כ י"ל דכונת אברהם היתה שיוליד בן שיתיחס אחריו, ומי שהזרע מתיחס אחריו נקרא שיש לו תולדות, משא"כ מי שאין זרעו מתיחס אחריו נקרא שאין לו תולדות, וזה כלול בדברי אברהם שאמר בשם המזל שאינו מוליד – שיתיחס אחריו, דהיינו שיוליד בן משרה, ואמר לו הקב"ה אברם אינו מוליד ביחוס, אברהם מוליד. .(שבת קנ"ו א') ט״ו:שמ״ב א׳ והאמין בה'. אמר לי' הקב"ה למשה, ישראל הם מאמינים בני מאמינים, בני אברהם דכתיב בי' והאמין בה' ג) לכאורה אינו מבואר מ"ש והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, מה צדקה היא לאברהם שהאמין בה', והלא כל אדם שהיתה לו התגלות הנבואה וענינים נפלאים כאברהם לא הי' מסתפק אף רגע להאמין בה' בכל הבטחותיו, וגם בכלל אין מבואר הענין, שלא מצינו בעלמא שיחשב ה' לאדם לצדקה על שמאמין בו. וקרוב לומר דהלשון ויחשבה לו צדקה אינו מוסב מהקב"ה לאברהם, רק להיפך מאברהם להקב"ה, והבאור הוא, שהי' אברהם עניו ושפל בעירו שאינו ראוי לנס כזה לשנות עליו סדרי הטבע עד שחשב להקב"ה את הבטחתו זאת להרבות זרע -. לצדקה ולפנים משורת הדין, וידוע דהשם צדקה מורה בכלל על מדת לפנים משורת הדין וכמ"ש בחולין קל"ג א' צדק צדק תרדוף צדק משלך ותן לו, כלומר ותר משלך. [שם צ"ז א'] ט״ו:שד״מ א׳ ה' אלהים. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר אדני אלהים במה אדע ד) וכתבו התוס' הא דלא מייתי מפסוק הקודם (ב') אד' אלהים מה תתן לי, משום דהפרשיות לא נאמרו כסדר, וענין הפסוק שלפנינו שהוא ענין בין הבתרים הי' מקודם, יעו"ש, ודבר פלא הוא, שלקמן בדף מ"ט א' הביאו התוס' עצמן אגדה זו והעתיקו באמת הפסוק הקודם אד' אלהים מה תתן לי. .(ברכות ז' ב') ב׳ במה אדע. אמר שמואל, מפני מה נענש אברהם אבינו שנשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שהפריז על פרותיו של הקב"ה שאמר במה אדע ה) כלומר שהגדיל לשאול מהקב"ה אות ומופת על הבטחתו, וע' מש"כ בדרשא הסמוכה. .(נדרים ל"ב א') ט״ו:שמ״ה א׳ קחה לי וגו'. אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, שמא ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לו – לאו, אמר לפניו, במה אדע, אמר לו, קחה לי עגלה משולשת וגו' ו) ר"ל שהקרבנות יכפרו עליהם. וזכר אלו הארבעה מינים, עגלה, עז, איל, תור וגוזל, שהם כלל כל הקרבנות, שור וכשב ועז ותורים ובני יונה. – ומ"ש במה אדע – פירש"י מה תאמר לי ללמדם דבר שיתכפרו על עונותיהם, עכ"ל. לכאורה קשה, דבדרשות הקודמות מבואר באור הלשון כפשוטו ששאל אות ומופת מהקב"ה על קיום הבטחתו. וצ"ל דהוכרח רש"י לפרש דהלשון הזה כולל גם כונה זו, משום דאם עיקר הפירוש רק כפשוטו ששאל אות ומופת א"כ לא תהי' התשובה שיתעסקו בקרבנות מעין השאלה, כי מה אות הוא עתה בזה, ובנוגע לדרשות הקודמות צ"ל דמדרשות חלוקות הן. – ויש להעיר במה שאמר שמא אתה עושה להם כדור המבול – והא כבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, וצ"ל דרק על חורבן העולם במבול מים נשבע אבל על חורבן בענין אחר לא נשבע, ומ"ש כדור המבול מכוין רק על חורבן בכלל, וראי' לזה, שהרי בנתינת התורה אמר הקב"ה לישראל אם אי אתם מקבלין את התורה אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. וע"ע מענין זה בסוטה י"א ב' וזבחים קט"ז ב'. – וע' בפירש"י בפסוק זה בשם מדרש אגדה, ואת הצפור לא בתר, רמז לישראל שיהיו קיימים לעולם, וצ"ל בטעם רמז זה בצפור משום דכידוע נמשלו ישראל ליונה [ע' שבת ס' א'] ויתכן לומר דהא דכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל (פ' ויקרא) הוא זכר לרמז ואת הצפור לא בתר, ודו"ק. .(תענית כ"ז ב') ט״ו:שמ״ט א׳ ארבע מאות שנה. תניא, רבי דוסא אומר, ימות המשיח ארבע מאות שנה, כתיב הכא וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב התם (תהלים צ') שמחנו כימות עניתנו ז) נראה באור הענין ע"פ המבואר באגדות וברמב"ם פ' י"א ממלכים דמפעולות המלך המשיח יהי' להחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ולבנות המקדש ולקבץ נדחי ישראל ולהחזיר המשפטים כשהיו ולהקריב קרבנות ואח"כ תהי' הגאולה השלמה, ועל זה אמר כאן, דכל אלה יומשכו משך ד' מאות שנה, ויש בענין זה עוד שיעורים בגמרא, השם ברחמיו יזכנו להגיע אליהם ב"ב. .(סנהדרין צ"ט א') ט״ו:שנ״א א׳ אל אבותיך בשלום. א"ר אבין הלוי, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום ח) וכנגד זה פסק זה האמורא שהנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, ומביא ראי' מיתרו שאמר למשה לך לשלום (פ' שמות) עלה והצליח, ודוד שאמר לאבשלום לך בשלום (ש"ב ט"ו) הלך ונתלה. ושני דינים אלו לא הובאו בפוסקים זולת במג"א סי' ק"י, וברמב"ם פ"ד ה"ד מאבל הובא המאמר לענין מת בדרך אגב ולא בלשון פסק הלכה, וצריך טעם בזה, וכבר נתעורר על זה הגר"י ברלין בקונטרס אומר השכחה. ונראה בזה, כי הרב הכותב בע"י כאן הסביר החילוק בין לשון בשלום ללשון לשלום, דלשלום משמע לשלימות העתידה, וזה שייך בחי, וברכה היא לו שיוסיף לקנות שלמות, משא"כ בשלום משמע בשלימות שכבר יש לו, וזה שייך במת שנעשה חפשי מכל ולא יוסיף עוד לקנות שלמות, ולכן כשאומרים כן לחי נחשב לו זאת לקללה שלא יקנה עוד שלמות, וע"ע בס' תפ"י ספ"ב דד"ה. והנה בראיות הגמרא מיתרו ומאבשלום צ"ע, שהרי מצינו כ"פ שנאמר גם בחי הלשון בשלום, כמו ביעקב ושבתי בשלום, ואין אדם פותח פיו לשטן, וביתרו גופי' כתיב העם הזה על מקומו יבא בשלום, וכן ביהושע י', בש"א כ"ט, במ"א כ"ד, בירמי' מ"ג, בדה"ב י"ח, כתוב הלשון בשלום, ובגמרא מצינו שאמר ר"ג לר' יהושע בא בשלום (ר"ה כ"ה א'), וא"כ מאי אולמא הראי' מאבשלום לבד, ודילמא רק מקרה הי' מה שנקרה עמו. ולכן נראה לומר כמש"כ הנמוק"י סוף מס' מו"ק דהגמרא לא דברה בענין זה אלא רק כנגד אנשים שמנחשים ומשימים רעיון זה [כלומר ברכה וקללה כמש"כ בשם הכותב], אבל באנשים תמימים שאין חושבים דבר רע אין כל קפידא בזה, ויתכן דהי' קשה לי' להנמוק"י מה שהערנו מן הסתירות בזה, ולכן חידש דבר זה כדי ליישב הענין בכלל. ומעתה י"ל בטעם הדבר שהשמיטו הפוסקים דין זה, כי ידוע הוא כמה השתדלו הראשונים לעקר ולהשכיח כל ענין נחוש בכלל, אשר אמנם לא נאה לישראל עם נאור המאמין אמונה טהורה בה' לבדו להשתקע בענינים כאלה, ומכיון דלאנשים תמימים שאין מנחשים אין קפידא בזה, לכן השמיטו כל ענין זה למען ישתקע כל ענין נחוש, והולך בתום ילך בכוח. (ברכות ס"ד א') אל אבותיך בשלום. תניא, גדול השלום שאפילו המתים צריכים לשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום ט) ענין השלום נראה בלא עונשין בעולם האמת, ועיין ברמב"ן. .(ספרי פ' נשא ו' כ"ו) ט״ו:שנ״ב א׳ ודור רביעי. האב זוכה לבן במספר הדורות לפניו והוא הקץ, שנאמר (ישעי' ס"א) קורא הדורות מראש, אע"פ שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ונאמר ודור' רביעי ישובו הנה י) הרבה באורים נאמרו באגדה זו, ולי נראה דהזכיה במספר הדורות היא מעין הזכיות האחרות האמורות עוד במשנה שהאב זוכה לבנו, בנוי, בכח, בעושר, בחכמה, ור"ל דכמו דאם האב הוא בעל תואר, גבור, עשיר או חכם הוא מוריש כזה [על הרוב] לבנו, כך אם הי' האב ממשפחה מיוחסה הוא מוריש זכות היחס לבנו ולבני בניו שיתיחסו אחריו, ומביא ראי' מפסוק זה, דאף על פי ששעבוד ישראל תלה הקב"ה במספר שנים, ארבע מאות שנה, אבל לכשיבא קץ הגאולה יזכירם הקב"ה לא במספר גבול השנים רק בזכות אבותיהם, וכמו שכתבתי ודור רביעי ישובו הנה, הנה תלה הגאולה במספר הדורות ולא במספר שנים, ולפי הבאור הזה הוי זכות זה מעין הזכיות הקודמות, וגם המשך דבוק לכלל הדברים. [עדיות פ"ב מ"ט]. ט״ו:שנ״ד א׳ לזרעך נתתי. א"ר הונא בשם ר' שמואל בר נחמן, לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי – כבר נתתי יא) ור"ל שמעתה תהי' א"י מוחזקת לישראל בירושה מאבותיהם אף קודם שיכנסו לשם, וע"פ דרשא זו כנראה קיי"ל בעלמא.(ב"ב קי"ז ב'] דא"י מורשה היא לישראל מאבותיהם, וזו היא כונת לשון התורה בפ' וארא ונתתי אותה לכם מורשה. ונ"מ בזה לענין שהיו הבכורים של יוצאי מצרים נוטלים שני חלקים בחלקי אבותיהם בא"י, אף על פי שבעלמא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, וגם כאן בעת החלוקה עדיין לא נכנסו לה, אך מכיון שהיתה הארץ מוחזקת נטלו בה פי שנים כדין הבכור. .(ירושלמי חלה פ"ב ה"א) ב׳ הנהר הגדול נהר פרת. מכאן היה שמעון בן טרפון אומר, קרב לגבי דהינא ואידהן יב) אם נגעת במשוח בשמן תהי' גם אתה משוח בנגיעתו [דהינא הוא לשון שמן ומשיחה, ועל הפסוק הודשנה מחלב (ישעי' ל"ד) מתרגמינן אתדהינא] וטעם המשל לכאן, ר"ל פרת הוא הנהר הקטן מארבע נהרות המנויים בפ' בראשית, כמש"כ שם והנהר הרביעי הוא פרת, וכאן הוא קורא אותה הנהר הגדול משום דנזכרת על שם א"י שהיא חשובה נזכרת גם היא בשבח. , דבי רבי ישמעאל תנא, עבד מלך כמלך יג) משל כפול ברעיונות שונים. וקצת קשה על בעל תורה אור שציין פסוק זה לפרשת דברים ולא לפסוק זה המוקדם, ואי משום דנזכר שם הנהר ע"ש א"י, הלא גם הכא נזכרת ע"ש א"י כמש"כ. .(שבועות מ"ז ב') ט״ו:שנ״ה א׳ את הקיני וגו'. תניא, מאי דכתיב (פ' נצבים) והיטבך והרבך מאבותיך, ר' אלעזר פתר לה לעתיד לבא, אבותיך ירשו ארץ שבעה עממים ואתם עתידים לירש ארץ של עשר עממים, הני תלתא אחריני מאן אינון, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני יד) והם אדום ועמון ומואב. וטעם הדבר שהשאירן הקב"ה לעתיד י"ל כדי להראות חבה יתירה לבניו אחריו. ונ"מ בזה לדינא, כי בעת המלך המשיח שיתוספו ארצות אלו יהיו דרושים להוסיף בהם ערי מקלט, כמש"כ בפ' שופטים וכי ירחיב ה' את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים. – וע' במ"ר פרשה זו ס"פ מ"ד איתא בזה"ל, כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים ולא נתן להם אלא שבעה, ולמה שבעה פירושן לעיל, ע"כ, ועמלו מאד המפרשים בבאור וענין המלות פירושן לעיל, ורובן מחקו אותן, אבל לדעתי כמו ברור הדבר כי אך ט"ס קל יש כאן, והביאור ע"פ דברי ר' אלעזר כאן בירושלמי [ אשר כידוע רוב אגדות ירושלמיות מכוונות עם אגדות מ"ר] פתר לה לעתיד לבא, וצ"ל במ"ר פירשן לע"ל, ראשי תיבות לעתיד לבא, והוא ע"פ הדרשא שלפנינו שהשלשה הנותרים פירשן לעתיד לבא ליתנם אז לישראל כמש"כ, ודו"ק. .(ירושלמי קדושין פ"א ה"ח)
הרחב דבר על בראשית פרק-טו
הרחב דבר: ט״ו:שנ״ה א׳ אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. פרש״י שירא מן העונש שהרג כמה נפשות ע״ז אמר הקב״ה אנכי מגן לך ודאג עוד פן קיבל את שכרו בשביל הנס ע״ז אמר שכרך הרבה מאד. ובאמת תרי אמוראי אינהו ר׳ לוי ורבנן. ח״א שירא מן העונש או ממלכי אוה״ע וחד אמר שירא מקבלת שכר. והנה למ״ד שירא מן העונש מפרש המקרא כמשמעו אל תירא אנכי מגן לך. והסיום שכרך הרבה מאד לא קאי להא דאל תירא. ומלתא בפ״ע הוא ולא משום שירא מזה אלא הבטחה בעלמא. אבל למ״ד דירא מקבלת שכר וא״כ קאי אל תירא על שכרך הרבה מאד. וא״כ האיך מפרש אנכי מגן לך. מש״ה איתא במדרש כל מה שאני עושה בחנם אני עושך עמך. ושכרך משלם הרבה מאד. ומפרש מגן לשון תרגום בחנם ואינו אלא בתורת דרש וכונה שניה. אבל לפי הפשט קשה להבין. וע״כ פרש״י שתי הכונות יחד. ללמד דגם למ״ד דאל תירא קאי על שכרך הרבה מאד קאי גם על אנכי מגן לך. אבל הרי במדרש מבואר דחולקין. והנראה דבאמת יש להבין אמאי לא הוקטן שכרו כמו שאמר יעקב קטנתי וגו׳ אע״ג שהיה לו ללמוד מאברהם שלא הוקטן שכרו. ונראה משום דמשונה הצלת אברהם מהמלכים. מהצלת יעקב מלבן כי המלכים עוד לא הגיעו לאברהם והיה אברהם מבחוץ עדיין. רק שהיה עלול שיגיעו לאברהם. וא״כ אין זה אלא אברוחי ארי דלאו מילתא היא. וממילא אין לנכות השכר שמגיע בשביל זה [ואע״ג דאברהם הכניס עצמו לסכנת מלחמה שברצונו רדף אחריהם. אבל יעקב היה נרדף מלבן. והיתה הצלתו יותר מוכרחת משל אברהם. מ״מ הרי נשבה לוט בן אחיו והיה מוכרח להצילו מידם. ועוד שהבין שכל כונתם להלחם עליו כמו שנתבאר לעיל]. משא״כ ביעקב אבינו שכבר הגיע לבן אליו ובידו להרע לו והקב״ה הצילו ודעת התוס׳ ב״ק דנ״ח דדוקא באופן שהארי מרחוק ולא כשהוא בקרוב ומוכן להזיק. וא״כ מתפרש המקרא יפה אל תירא מקבלת שכר: ב׳ אנכי מגן לך. ואיני מניח שתגיע אליך החרב וא״כ שכרך הרבה מאד. והיינו דמפרש בתורת כונה שניה כל מה שאני עושה על מגן אני עושה. אמנם הטעם בזה שלא בא בחשבון הוא משום שאני מגן לך מרחוק שלא יגיע החרב מש״ה לאו מילתא הוא [ומשום דרש״י לא ס״ל כמש״כ התוס׳ כמבואר שם מש״ה נתקשה לו פי׳ אנכי מגן לך מש״ה הביא שתי הכוונות יחד ואולי באמת מחלוקת אמוראי הוא במדרש] : ט״ו:שנ״ז א׳ ויאמר אברם וגו׳. מאמר שני. ולא היה ביחד עם מאמר הראשון והיינו משום שהשכיל אברהם ממה שלא השיב הקב״ה מאומה. כי לא שאל כענין לומר ואנכי הולך ערירי אחר שכבר הבטיחו הקב״ה על זרע מש״ה חזר ופירש שיחתו: ב׳ הן לי לא נתתה זרע. דכל רצוני הוא להשריש אמונת ה׳ ע״י זרעי. ואחר שהגעתי לימי זקנה ועדיין אין לי זרע א״כ אפי׳ אוליד בסוף ימי ושנותי הלא אך בן ביתי יורש אותי. היינו עיקר מה שיש לי בעולם היא פעולה זו. תגיע לבן ביתי ולא לזרעי : ט״ו:שנ״ח א׳ והנה. משמעו דבר חידוש באשר ירא א״א ממה שלא שאל בראשונה כהוגן דשוב לא יהי נדבר עמו. והנה בא דבר ה׳: ט״ו:שנ״ט א׳ וספר הכוכבים. לא בשביל רבוי הבטיחו כאן שהרי כבר המשיל רבוי זרעו לעפר הארץ אלא הוסיף כאן שיהיו הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים. ולא כמו שפחד וירא פן יהיו פחותי ערך: ב׳ אם תוכל לספר אתם. דאע״ג שיש בכל אוה״ע אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון. משא״כ זרע אברהם יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון כמש״כ בס׳ דברים עה״פ לא מרבכם מכל העמים: ט״ו:ש״ס א׳ והאמן בה׳. מזה שראה שהקב״ה מתרעם על שמסתפק בהבטחתו ידע אברהם שאין מקום לירא עוד. שמא יגרום החטא. כמו שירא יעקב כדאי׳ בברכות פ״א: ב׳ ויחשבה לו צדקה. אברהם חשב שהוא צדקה מה׳ שהבטיח בלי שום תנאי כפי המדה שידע שכן הוא בודאי אלא צדקה עושה עמו הקב״ה והכי פי׳ בזוה״ק והודיע זה הכתוב באשר שעל מחשבה זו בא דבר ה׳ שלא כן הוא וכמו שיבואר לפנינו: ט״ו:שס״א א׳ ויאמר אליו. רש״י בפ׳ בא כ׳ דברית בה״ב נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק ומיישב בזה הכתוב ומושב ב״י אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. והכי הוא בס״ע וכ״כ התוס׳ ברכות ד״ז ב׳ בפשיטות דא״א הי׳ בן שבעים שנה בשעה שנדבר עמו בה״ב. וכבר כתב הרמב״ן שאין כן דרך הפשט ובאמת אפי׳ נימא דעיקר פרשיות כתוב כאן מ״מ הי׳ ראוי לכתוב ויאמר ה׳ אל אברם ולשון אליו מורה דמיירי בדבור הקודם. ותו קשה אם כבר נכרת ברית על הזרע ועל הארץ מה הוסיף הקב״ה אח״כ להבטיח. ומה הי׳ ירא אברהם שמא יגרום החטא הרי ברית אינו חוזר לעולם. ובאמת אפילו אי נימא הכי לא מתיישב הכתוב ומושב ב״י וגו׳ כמשמעו אלא יבואר שנגזר אז שישבו. ואחר שכן יותר נוח לומר שאז עלה ברצון לפניו יתברך ונגזר בדעתו אבל לא היה הדבור לא״א עדיין עד אחר מלחמת המלכים. ובספר שמות הוספנו דמאז נעשה הכנה ממערכת השמים להגדיל כח מצרים באופן שיהא מקום מוכשר לישיבת ישראל בקרבם בימים יוצרו ומאז נקרא ומושב ב״י. היינו השגחה פרטית בשביל ישיבת ב״י. וכיב״ז כתבו התוס׳ במס׳ ר״ה בפי׳ מאמרם ז״ל בתשרי נברא העולם. שאז עלה במחשבה לבראת אע״ג שלא נברא עד ניסן. ונ״ל שגם בס״ע אין הכוונה שהי׳ הדבור כמשמעו אלא בהיותו בן שבעים שנה הי׳ לו הערה וקול דודו ית׳ דופק על לבו לצאת מאור כשדים ומשם לא״י. והערה זו מפורש בישעיה מ״א מי העיר ממזרח וגו׳ ומשום שאז עלה ברצון כל ענין בה״ב. אבל לא הי׳ שום דבור מפורש עד שהגיע לבן חמש ושבעים הגיע דבור הראשון לזרעך אתן את הארץ הזאת. ובמלחמת המלכים בא דבור של הקב״ה בשלימות בשעה שעלה במחשבת א״א שהוא צדקה בלי טעם. ע״ז אמר הקב״ה אליו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. הוסיף לו תיבת לרשתה. וגם לירושה מיבעי. כמו ונתתי לכם מורשה. כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. אלא לרשתה משמעו שיעשה פעולה שבזה תגיע לו הארץ בטבע כמו היורש שזוכה בלי רצון המוריש אלא בשביל שהוא היורש כך הוצאתיך שזרעך יעשו פעולה שהיא סגלת הארץ. ובזה מובן שזרע אברהם ג״כ מסוגלים לאותה פעולה. עד שבפעולתם תגיע הארץ להם בטבע היצירה. וכיב״ז ביארנו בס׳ דברים א׳ ל״ט. ואמר ה׳ שמאז שיצא אברהם מאור כשדים מדעת עצמו אני אני הוא שהוצאתיך במה שהעירותי את לבבך לכך להגיע לירושת הארץ כטבע יצירתה ומזה הטעם אין לך לירא שמא יגרום החטא אחר שטבע היצירה היא ולא משום שהיא צדקה. וע״ז החידוש שהודיע לו הקב״ה נתעורר אברהם לשאול. ולא שאל אז כאשר הבטיח לו לזרעך אתן את הארץ הזאת לא ביקש אות ח״ו אבל כאשר למדו דעת שהיא בטבע כך ע״ז שאל. ט״ו:שס״ב א׳ אדני ה׳. במה אדע כי אירשנה. באיזה דבר היא מסוגלת ביחוד משאר ארצות עד שתפול עליה שם ירושה דוקא לזרעי משום שהם ג״כ מסוגלים ביחוד באותו סגולה מכל אוה״ע : ט״ו:שס״ג א׳ ויאמר אליו וגו׳. בדרך כלל השיב הקב״ה כי סגלת א״י היא קרבנות. וכקבלת חז״ל במס׳ תענית ובכ״מ דבזה הפרט אך היא מסוגלת ואך לישראל היושבים בה וכמו שהודיע הקב״ה למשה בעת שביקש על פרנסת ישראל אחר מותו אמר את קרבני לחמי וגו׳ ויבואר יפה באותה פרשה מעתה היתה תשובת ה׳ דבזה ניכר שא״י ירושה לזרעו שהרי סגולת א״י וישראל ביחד על הקרבנות עומדים ובזה תבין שא״י ירושה לך. זהו תשובה מדרך כלל. אכן אמר ה׳ ברמז ההפרש שבין קרבנות ישראל ובין קרבנות אוה״ע אע״ג שגם הם מקריבים ובזה ישכיל שאך ישראל המה מסוגלים לקרבנות שא״י היא מסוגלת ביותר: ב׳ ואמר קחה. קח מיבעי וכבר נדרש על כיב״ז בירושלמי סוכה פ״ד ובוי״ר פ״א על מלת ולכה. שאם אין אתה לא יהא אחר. כן הפי׳ כאן אם לא יהיו בניך עוסקים בקרבנות לא יהיה זרע אחר מסוגל לזה: ג׳ לי לשמי כידוע דרשת המכלתא על מזבח אבנים תעשה לי וכן הרבה ובזה הפרש בין ישראל ובין אוה״ע. דישראל משעת הלקיחה מחויב לדעת ולדקדק שכשר לקרבן. שהרי בע״מ כ״ש פסול לקרבן ואסור להקדיש כדאמרינן במס׳ תמורה ד״ו. משא״כ אוה״ע רשאי להקריב בע״מ רק מחוסר אבר שניכר לכל. וא״כ בשעת לקיחה לקרבן א״צ ליקח לשמו: ד׳ עגלה משלשת כו׳. שלש בהמות הללו נשתנו ישראל מאוה״ע שישראל מביאים עליהם נסכים. משא״כ אוה״ע והיינו משום שאין הקרבן עולה לרצון והנסכים המה גורמים שיעלו לרצון כמו שאמר הושע הנביא ט׳. לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳ ומש״ה באוה״ע כשר בכ״מ משום שאינו לריח ניחוח כמש״כ לעיל ז׳ ב׳: ה׳ תור וגוזל. הוא בן יונה. וצוה הקב״ה ליקח א׳ מכל מין לרמז שאין הבדל ביניהם בין ישראל לאוה״ע אלא בחטאת שאין אוה״ע מביאים. ולא בעולה שבזה אין נ״מ בין ישראל לעובד כוכבים: ט״ו:שס״ה א׳ וירד העיט על הפגרים. ראה כאלו באים לבטל קרבנות מישראל. אבל. ב׳ וישב אתם אברם. לא הניח לבטל עד שראה עוד: ט״ו:שס״ו א׳ ויהי השמש לבוא. השגחת ה׳ בגלוי מכונה בשם שמש כדכתיב בתהלים פ״ד כי שמש ומגן ה׳ אלהים וגו׳ וראה שהגיע שעה שהשגחתו ית׳ יהי נסתר וגם ותרדמה נפלה על אברם. רמז תרדמה מתורה ותפלה וכלשון המשורר הק׳ אני ישנה אז והנה אימה חשכה גדולה וגו׳. ראה מלכיות שולטים בזרעו ותלה בשני תנאים א׳ שהגיע השעה לכך. ב׳ ותרדמה וגו׳ וכך הוא הדבר שאע״ג שעונות ישראל גרמו לגלות מ״מ הרבה פעלה השעה להצלחת אותה אומה וע״ז כתיב בפ׳ נצבים הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות וגו׳ וביארנו שם דאע״ג דכתיב שיאמרו אוה״ע טעם על החרון אף משום שעבדו ע״ז מ״מ אצלנו אין הדבר מיושב בזה לחוד. שהרי עדיין קשה על מה פגעו הדין בימי צדקיהו ולא בימי אחז ומנשה שהרשיעו הרבה. וכן עשרת השבטים הרשיעו בימי אחאב יותר מבימי הושע בן אלה אלא הנסתרות לה׳ אלהינו שלא הגיע שעת הכושר לגלות מטעם ידוע אצלו ית׳ ומ״מ תלוי הרבה במעשי ישראל וזהו הנגלות לנו ולבנינו וגו׳ וכך הראה הקב״ה לא״א. אשר גם אם תהי׳ השמש לבוא וגם ותרדמה וגו׳: ט״ו:שס״ז א׳ ידע תדע וגו׳. אע״ג דמלכיות העתידות להיות. תלוי בתנאים הללו. וא״כ אין הדבר ברור לע״ע אבל זה ברור. ב׳ כי גר וגו׳ ארבע מאות שנה. יחד גרות ועבדות וענוי יומשך זמן ד׳ מאות שנה מיום שנדבר עמו וכמש״כ לעיל. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור : ט״ו:שס״ח א׳ וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. לא מיבעי אם ישתמשו או ירעו להם גוי אשר לא נגזר שיעבדו אותם ודאי יהיו נענשים ע״ז. אלא אפי׳ הגוי אשר יעמדו בגזרת הבורא ית׳ מ״מ דן אנכי אם העבידום במדה יתירה יותר מכדי עבודה הרגילה . ט״ו:שס״ט א׳ ואתה וגו׳. באשר לבניו לא נודע כמה יהי׳ משך הגרות והשעבוד. וא״כ לא היה יצחק מובטח שלא יהיה הוא בכלל השעבוד אלא שלא היה כן. משא״כ לאברהם עצמו היתה הבטחה: ב׳ תבוא אל אבותיך בשלום. היינו עד זיבולא בתרייתא שלמא כדאיתא ברכות ד״ח דעל זה יתפלל כל חסיד. דאפי׳ יעקב אבינו לא זכה לזה שהרי נדרש לבקש להביאו לקבורה אל המקום אשר אוה לו. ויוסף בכל גדולתו במצרים לא זכה להקבר מיד במקום שהיה רוצה משום שהיה ברשות אחרים. אבל אברהם הובטח שלא יראה מזה שום דאגה: ג׳ תקבר בשיבה טובה. שמח ועלז מאשר רואה עולמו בחייו משא״כ יצחק אע״ג שגם הוא בא אל אבותיו בשלום ולא שמע קול נוגש. אבל לא מת בשיבה טובה כי כהו עיניו וגם ראה בצרת יעקב באבדן יוסף: ט״ו:ש״ע א׳ כי לא שלם עון האמרי. אע״ג דשארי משפחות הכנעני יושלם עונם תחלה אבל עון האמרי שהוא העיקר בא״י באותה שעה של ביאת ישראל לארץ. לא יהיה שלם עד הנה: ט״ו:שע״א א׳ ויהי השמש באה. עוד ראה דבין במלכיות בין בגלות הראשון כאשר כבר בא השמש. הוא העדר גלוי השגחת ה׳ על ישראל: ב׳ ועלטה היה. לא היה כמו חשכת לילה דמ״מ רואים איך לילך. אבל ראה שהיה עלטה כמו היושבים במקום סגור ואין שום זוהר נכנס לשם דממשמשים בחשך כך יהי׳ הליכות זרעו בגוים. ג׳ וראה עוד והנה תנור עשן ולפיד אש. מתוקף הצרות נראה אור הישועה פתאום כלשון ישעי׳ הנביא י׳ מאופל ומחשך עיני עורים תראינה. ומשל תנור עשן הוא שלא כמו שרואים מי שהוא מדליק את האור אלא כמו מאבכת עשן והנה אור. כן יהי השתלשלות הישועה בהשגחת ה׳ כ״כ נסתר עד שלא יהי נראה איך נהיה אור והוא הברית. ד׳ אשר עבר בין הגזרים האלה. לאות כי לא יעזבם בעלטה עד לכלה ח״ו אלא יהיה לפיד אש להאיר עיניהם. וע׳ בס׳ שמות י״ט י״ט: ט״ו:שע״ב א׳ לזרעך וגו׳. היינו בכח שהיא שלהם אלא שלא הגיע עוד בטחון לישב בה בשלום בפועל עד להלן י״ז ח׳ שאמר הקב״ה ונתתי וגו׳ לאחזת עולם היינו שיהיו משתמשים בה וגם הייתי להם לאלהים. היינו הנהגת השגחתי בה. ויבואר עוד שם. אבל ביום ההוא היה הברית שתהיה הארץ שלהם אם יושבים בה או גולים ממנה ואינה לאחוזה להם. מ״מ היא שייכת לישראל:
פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-טו
רשב"ם: כ׳:ע״ר כ׳:רע״א כ׳:ער״ב כ׳:רע״ג א׳ ואבימלך לא קרב אליה – להעיד מה שהקב"ה אומר: על כן לא נתתיך לנגוע אליה. כ׳:עד״ר כ׳:ער״ה כ׳:רע״ו א׳ כי נביא הוא – לשון ניב שפתים. רגיל אצלי ומדבר את דברי ואני אוהב את דבריו ושומע תפלתו. ב׳ ויתפלל בעדך – שהרי היה צריך רחמים כדכתיב לפנינו: כי עצור עצר וגו'. כ׳:רע״ז כ׳:רע״ח כ׳:רע״ט כ׳:ר״פ כ׳:רפ״א א׳ אחותי בת אבי – כי בני בנים הרי הם כבנים והיא היתה בת הרן בן תרח. ב׳ אך לא בת אמי – לא אחותי ממש שיצאה מבטן אמי והיא מותרת לי ותהי לי לאשה. כ׳:רפ״ב א׳ כאשר התעו אותי – הגלני ממקומי שנאמר לך לך מארצך. וזהו שכתב: ארמי אובד אבי משום שהוגלה משם כי התעו אותי, ואובד אבי כפל לשון הוא, כדכתיב: תעיתי כשה אובד צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום. ב׳ אמרי לי – אמרי עלי. כ׳:רפ״ג כ׳:רפ״ד כ׳:רפ״ה א׳ ולשרה אמר – דברי פיוסים ותנחומים הנה לקחתי אותך בתחילה לא באונס ולא בכוח אלא כמנהג נשואין, שהרי נתתי מהר ומתן אלף כסף לאחיך, בשביל שהייתי סבור שהיה אחיך כמו שאמרת לי ולא זהו מתן של צאן ובקר שנתן אבימלך לאברהם לבסוף, אלא קודם שהביאה אל ביתו שאפילו פרעה שנענש יותר כתיב בו: ולאברם היטיב בעבורה קודם נישואין וכל שכן אבימלך. ב׳ נתתי אלף כסף – מתחלה, כדכתיב בפרעה, וכדכתיב: הרבו עלי מאד מהר ומתן. וכדכתיב: ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. ג׳ הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל – אלף כסף שנתתי לאחיך בתחילה כבוד גדול הוא לך, וכסות עיניהם של כל בני ביתך אשר אתך וגם לכל העולם, שלא יסתכלו בך לגנאי לומר: אשה זו מנהג הפקר נהג בה אבימלך, כי הכל ידעו כי דרך כבוד לקחה ובעל כורחו החזירה. ד׳ כסות עינים – שלא יראו בך לגנאי, כדכתיב: וכסה את עין הארץ. ולא יוכל לראות את הארץ. וכשמסתכלים באדם לבזותו כתב: לראות בך. עיני תראינה בה. ותחז בציון עינינו. ה׳ ונוכחת – מפורסם ומתווכח יפה, כי דרך כבוד נהגתי בך ואל תשימי ללבך רק טוב. זהו עיקר לפי פשוטו, כי לכבוד של שרה אמר אבימלך כל זה ולא לקנתר ולהוכיחה.
תולדות יצחק על בראשית פרק-טו
תולדות יצחק: ט״ו:שס״ב א׳ אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. יש בזה הענין שבעה ספיקות: הספק הא' למה א"ל הקב"ה בבואו מן המלחמה ונצח לארבעה מלכים אל תירא אברם יותר היה ראוי שיאמר לו כן כשהלך ללחום שאז צריך הצלה וחרב ומגן כמו שאמר דוד ע"ה החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי שאחר שנצח אינו צריך מגן. ועוד מה היא המצוה שעשה לשאמר לו שכרך הרבה מאד: הספק הב' שהשיב אברהם ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי איך ההביל כל מה שיתן לו הקב"ה ואפילו גן עדן אם לא יתן לו בן שלפי דבריו בן יותר טוב הוא לו מגן עדן ועולם הבא וראינו הפך זה שהרי ההביל חיי בנו יצחק ורצה לשוחטו ולעשותו עולה לקיים מצות השם ית': הספק הג' למה לא השיב לו השם יתברך תשובה עד שחזר אברהם לדבר עמו פעם שנית שאמר שני פעמים ויאמר אברם זה אחר זה בלא תשובת השם יתעלה בנתים שנאמר ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ואז לא השיב לו הקב"ה והוצרך אברהם לדבר עוד ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי ואז השיב לו הקב"ה לא יירשך זה ולמה לא השיב לו הקב"ה מתחלה. ועוד שזאת התשובה שהשיב הקב"ה היתה ברצון גדול ונפש חפצה שאמר והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה שהיה ראוי שיאמר ויאמר ה' אליו לאמר לא יירשך זה אבל במה שאמר והנה דבר ה' אליו משמע שבפתע השיבו הש"י ולא נתעכב כלל בתשובה ונראים כהפכים בפעם ראשונה לא השיבו הקב"ה כלל ובפעם שנייה השיבו הש"י בחפץ גדול וכמעט שלא סיים אברהם שאלתו עד שהשיב לו הקב"ה שלשון והנה מורה זה. והדיבור הראשון והשני שדיבר אברהם הכל אחד: הספק הד' הרי הבטיחו השם יתעלה קודם לכן ואמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ ואיך אמר ואנכי הולך ערירי וגו' והנה בן ביתי יורש אותי ועוד למה אמר בזאת ההבטחה שהבטיחו הש"י והאמין בה' שמשמע שבהבטחה הראשונה לא האמין ח"ו: הספק הה' שאמר ויחשבה לו צדקה מי חשבה למי לצדקה אם הש"י חשבה לאברהם ההאמנה שהאמין בו לזכות וכי לא היה ראוי שיאמין באלהי אמן ואם הכוונה שחשבה אברהם לש"י לצדקה והלא כל החסדים והטובות שעושה הקב"ה לכל בני אדם הוא צדקה אם צדקת מה תתן לו: הספק הו' למה לא שאל אות על הבנים והאמין בה' בלא שאלת אות ועל הארץ שאל אות שנאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו' וזה תימה שעל הדבר שהוא נס והפך הטבע שהוא נתינת הבן לא שאל אות ועל הדבר שאינו נס שאל אות שנהוג בעולם שעושים מלחמה גוי אל גוי ויורשים אותם ויושבים תחתם: הספק הז' למה גזר הש"י גר יהיה זרעך בארץ לא להם מה חטאו ישראל שגזר עליהם גלות שעדיין לא היו בעולם וא"ת בחטא אברהם ששאל אות שאמר במה אדע וגו' ולכן הענישו הקב"ה בלשון עצמו של ידיעה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך זה א"א שהרי הקב"ה נותן אות לגדולים אשר בארץ המה ואינו מחשיב שאלתם אות לחטא שנאמר שאל לך אות מעם ה' אלהיך וכן מצינו בגדעון שנסה לשי"ת בגיזת הצמר ואם כן מה חטא אברהם שנגזר על זרעו גלות. והרמב"ן כתב ודע כי אברהם חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה מפני הרעב עון כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע עכ"ד. ואני תמה אם נגזר גלות על שהביא אשתו במכשול עון למה חזר לחטוא בזה כשהלך לגרר שאמר שם ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא וישלח אבימלך ויקח את שרה ולמה הוסיף על חטאתו פשע אחר שנענש על החטא עצמו וא"ת שהקב"ה לא גילה לו חטאו ולמה הרי אברהם אוהבו וכרת עמו ברית וראוי היה שיגלה לו לפי שלא יחזור לחטוא. ועוד יצחק למה חטא בחטא שנענש בו אביו שנאמר וישב בגרר וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא ועוד אם בעבור החטא ההוא נגזר על בניו גלות ת' שנה היה ראוי שלפי שחזר לחטוא יהיה גוזר הש"י עוד על בניו ת' שנה אחרות וגם כפלים לפי שחזר לחטוא פעם שנית במרד ואחר התראה שחטא ושנה וכן היה ראוי לגזור עוד על ישראל גלות ת' שנה וכפלי כפלים על שחזר יצחק לחטוא ואמר על אשתו אחותי היא. ולספק הו' למה שאל אות על ירושת הארץ ולא על הבנים אומר שאחר שירושת הארץ היא לבנים א"כ כששאל על ירושת הארץ אות שאל אות לשיהיו לו בנים. ונ"ל לתרץ את כולם שאברהם היה ירא מג' דברים האחד שאולי הרג במלחמה לחסידים וחסידי אומות העולם יש להם חלק לע"ה. הב' היה ירא מקרובי ד' מלכים שיבואו להרגו בערמה. הג' שאולי כשנצח לד' מלכים נכה ה' מזכיותיו לז"א לא' אל תירא אברם. לב' אנכי מגן לך. לג' אדרבה זכית שכרך הרבה מאד בעבור שבטחת בי ובעבור שהלכת להציל ללוט ומבשרך לא נתעלמת וכ"ש שעזר אותך לקיים מצותי שהלך מארצו וממולדתו עמך. והשיב אברה' לאחרונה ואמר במה שאמרת שכרך הרבה מאד ידוע הוא שאין הכוונה לעולם הבא שאין צריך הבטחה לצדיק שיהיה לו שכר לע"ה אבל כוונתך הוא בעולם הזה ובעולם הזה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. וכוונתו שהאדם חפץ בן בזה העולם לשני דברים אחד שילך האב לכאן ולכאן ולא ילך יחידי. השני לזון ולפרנס ביתו לקנות מזון ופרנסה ולתקן עסקיו ועסקי הבית. כנגד הראשון אמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי שאני הולך בשוקים וברחובות יחידי. כנגד השני אמר ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר פירוש אין בני זן ומפרנס אותי אלא אליעזר שקניתיו מדמשק והקב"ה לא רצה להשיבו לפי שטענות אברהם בזה אינם ראויות שלראשונה הרי יש לו חניכיו ילידי ביתו שי"ח. אם לשנית שצריך בן לזון ולפרנס ביתו אליעזר מספיק וכשהרגיש אברהם שהקב"ה אינו משיב לטענותיו לפי שאינן ראויות טען טענה מספקת והיא טענה שאינה בעודו בעולם הזה אלא לאחר מותו והיא והנה בן ביתי יורש אותי. ולזאת השיב הקב"ה פתאום לא יירשך זה כלומר בטענות הראשונו' אין ראוי להשיבך כלל לסבה האמורה אבל טענת ירושה שהיא לאחר המות זו טענה מספקת שזאת עגמת נפש גדולה שכל נכסיו שטרח לקנותם כל ימיו יירשם עבדו והזרים ורגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה וראוי להשיבך במהרה וכאלו טרם שתסיים השאלה וזהו לשון והנה. ומה שאמר הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי אחר שהבטיחו השם יתעלה ואמר ושמתי את זרעך כעפר הארץ לפי שזרע לפעמים הכוונה בו משפחה כמו שאמר במרדכי דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו שהכוונה משפחתו והוא כל זרע ישראל. וכן מה שאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת אולי הכוונה משפחתו והם כל בני אביו וקרוביו ועוד מי שזן לחבירו או לעבדו נחשב כאלו הוא בנו כמו שאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. ויש להקשות איך אמר בני יוסף אלא לפי שכלכל לכל אחיו נקראו ישראל בניו ולפיכך פחד אברהם במה שאמר לזרעך אולי הוא אליעזר שהוא זקן ביתו המושל בכל אשר לו והוא כבנו ולזה אמר ה' אלהים מה תתן לי ובן משק ביתי הוא דמשק כלומר ובעבור דמשק אליעזר אמרת לי ושמתי את זרעך וזה הוא שאמר ובן משק ביתי שאמר לשון בן כלומר הבן שזן את ביתי הוא אליעזר ונקרא בן וזה הוא שאמר היפלא מה' דבר פירוש לפי שחשבה שרה שמה שאמר המלאך שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך יהיה עבד או נער שתתן לו נכסיה ובלשון לעז פירפיגאד"ו וזה לפי שהיתה זקנה ואברהם זקן ולזה צחקה ולזה אמר הקב"ה היפלא מה' דבר כלומר אם היה המבשר חוזה בכוכבים איפשר שראה באצטגנינות בן ואינו בן אלא עבד כבן שנסתר מהאצטגנינים הפרטיות שאינם יודעים אלא הכללות אבל מה' לא נסתר הפרטיות ואם לא נפרש כן אינו נופל בזה לשון היפלא אלא היה לו לומר וכי הנבואה אינה אמת ולזה הוצרך הקב"ה לפרש דבריו ואמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך פירש לו בפי' יצא ממעיך שהוא בנו ממש ואל"כ למה אמר לשון מעים ולא אמר כן במקום אחר אלא זרעך ואמר והאמין בה' וגו' והכוונה האמין שהקב"ה יתן לו בן בנו ממש שיצא מחלציו וממעיו אבל בנבואה הראשונה האמין בה אבל לא האמין שיהיה ממעיו אבל עתה שהקב"ה פי' לו בפי' אשר יצא ממעיך אז האמין שיהיה לו בן. ולמה האמין בשיתן לו הש"י בנים ולא שאל אות על זה והוא נס גדול ועל ירושת הארץ שאל אות ואינו נס לזה השיב ואמר ויחשבה לו צדקה פירוש צדקה כל אדם יכול לעשות משלו ויוציא מעות מכיסו ויתן אבל שיתן ראובן צדקה מנכסי שמעון צריך אות על זה וגם צריך טעם. צריך אות לפי שמה שהוא ביד שמעון הוא דבר קשה להוציאו לפי שהוא ביד אחרים ויבקשו סבות לשלא יצא מידם. וצריך טעם שאין ראוי לעשות כן שנראה גזל ח"ו ולזה שאל אות על זה ואמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה ולא שאל אות על הבנים שחסר מהם הב' סבות האמורות בירושת הארץ שהרי אינו ביד אחרים אלא ביד הקב"ה וא"ת הוא נס וצריך אות אינו כן שהקב"ה שברא הטבע והוציאו מאין נקל בעיניו לשדדו ולשבר אותו ולכן לא שאל אות על הבנים. ולמה ששאל אות על ירושת הארץ אמר קחה לי עגלה משולשת וכרת ברית עמו והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה וזה במקום הקב"ה כאלו ה' עבר בין הגזרים ואמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וא"ת למה יקח הקב"ה נכסי אחרים ויתנם לאחר לזה נשיב כשנשיב הקושיא האחרת והיא למה גזר הקב"ה גלות על עם שעדיין לא נולדו. והתשובה לזאת בשנקדים. ידוע שאם המלך עושה חסד מנכסי ראובן לשמעון ראוי ב' דברים. הא' שיהיה ראובן רשע ושיהיה חייב העונש הזה. הב' שיהיה שמעון צדיק כ"כ לשאלו הנכסים יתנום לו ולפי שהכנענים לא היו רשעים בעת כריתת זה הברית לשהקב"ה יורישם מארצם שלא נתמלאת סאתם ושיושיב לישראל בארץ אחרת א"א לפי שהקב"ה לא רצה שיהיו בארץ אחרת וגם לא מצינו שנתמלא סאת עם אחרת בעת ההיא א"כ בהכרח הוא שיהיו גרים בארץ לא להם עד שיתמלא סאת הכנעניים. אבל אפילו שיתמלא סאתם צריך גם כן שיהיו ישראל חסידים לשיהיו ראוים שיתן להם מה שיקח מהכנעניים לזה אמר לו הקב"ה ידוע תדע פירוש אמר לו שני דברים אחד דע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ת' שנה. ב' ועבדום וענו אותם ת' שנה. פירוש ידוע תדע שבהכרח הוא שיהיו גרים בארץ לא להם שא"א בזולת זה שאין להם מקום שבו יתיישבו וזה אני חפץ בו מאחר שא"א בענין אחר שאם לא כן לא הייתי חפץ אבל המצריים יעשו דבר בלא רצוני והיא ועבדום וענו אותם ת' שנה. וחזר אחר זה לשני אלו הדברים אם לזאת האחרונה אני אתפרע מהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי שזה איני חפץ בו רצוני בשביל וענו דן אנכי במכות ובעבור ועבדום יצאו ברכוש גדול ואחר זה חזר ופירש הטעם לראשונה למה אמר גר יהיה זרעך ומה חטאם בזה אמר ודור רביעי ישובו הנה לפי שלא שלם עון האמורי עד הנה ואין ראוי להורישם מארצם בלא חטא הנה שהפסוק עצמו נותן טעם למה גזר הקב"ה גר יהיה זרעך שלפי האמת לא גזר כן אלא אמר הכרח הוא שגר יהיה זרעך בארץ לא להם שאין להם מקום לשישבו בו בעבור שאין ראוי להוריש האמוריים מארצם שלא נתמלאת סאתם ואם צדקות ישראל אע"פ שלא יהיו צדיקים יתן להם הארץ בזכות אבות כמו שאמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים ובמקום צדקות ישראל ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וגו' הנה שמה שאמר גר יהיה זרעך אינו לסבת עון אלא שאי איפשר כפי הדין שיתן להם את הארץ עכשיו ובהכרח הוא כי יהיו גרים בארץ לא להם זהו דעתי בהיתר כל אילו הספיקות ובזה הפירוש השבתי לזאת הקושיא הגדולה שנבוכו בה כל המפרשים באיזה עון גזר על ישראל שיהיו גרים ואני תמה מהם שבקשו טעם למה נגזר גלות בלא חטא וגם בזה הפירוש השבתי קושיא אחרת שנבוכו בה כל המפרשים והיא כיון שהקב"ה גזר שיהיו גרים ועבדום וענו אותם למה אמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי והרמב"ן כתב שלאחד מב' סבות מעניש ה' לאומות שמקיימין גזירת הש"י הא' שלא עשו רעה לקיים גזירת ה' אלא לשנאה או לשלול. השני שהוסיפו רעה יותר ממה שגזר הש"י והאחד מצינו בסנחריב הוי אשור שבט אפי ועל עם עברתי אצונו והוא לא כן ידמה כי להשמיד בלבבו ועל כן הענישו ובנבוכדנצר שני סבות אחד זאת שנית שהוסיף על הגזירה אם הראשונה אמר אעלה על במותי עב. והב' ואתנם בידך לא שמת להם רחמים וע"כ נשמד זרעו לגמרי ובבל כמהפכת סדום וכן במצרים דן אנכי לשני סבות שהשליכו בניהם ליאור והבה נתחכמה לו וימררו את חייהם עכ"ל. והנה צדק בכל דבריו בענין אשור ונבוכדנצר אבל בענין מצרים אין צורך לזה שכפי הפירוש שפירשתי לא גזר הקב"ה שיהיו גרים ולא שיעבדו' אבל אמר שבהכרח הוא שיהיו גרים וגם שהקב"ה יודע שעבדום וענו אותם הפך רצון אלהי. וטעם אולי אבנה ממנה יובן במה שאמרו רז"ל בית תינוק ואשה אע"פ שאין ניחוש יש סימן. ולזה אמרה אולי בן השפחה ישנה מערכת גבירתה או ישנה מערכת אביו המחייבת שלא יוליד משרה:
צרור המור על בראשית פרק-טו
צרור המור: ט״ז:רס״א א׳ אחר כך אמר ושרי אשת אברם לא ילדה לו. להורות על הגליות וסבתם כי לפי שהיתה שרי עקרה הוצרך לבא אל שפחתה ואמרה אולי אבנה ממנה כי אני זקנה. ולא ראתה כי יצא מכאן ישמעאל שלקח ארצנו ובית קדשינו והוא שולט בכל א"י וכל זה בא לו בזכות המילה שנשאר להם אע"פ שאין להם פריעה כמוזכר במדרש הנעלם. וכל זה סיבב אברהם באומרו ה' אלהים מה תתן לי וכן בשמעו לקול שרי ליקח פילגש מצרית אחר שהשם הבטיחו בבנים מה לו למהר את הקץ. ולכן כתב בכאן ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית מארץ טמאה ומעם טמא. ועוד היות שפחתה והיא היתה הגברת ונהפוך הוא ושפחה כי תירש גבירתה. והעד על זה ותקל גבירתה בעיניה עד שחזרה להיות שפחה. וכשראתה שרי הרע שעשתה. התחילה לדבר דברים לא כן כנגד אברהם חמסי עליך ותשובתה בצדה כי בפיה אמרה כי היא עשתה הדבר. וזהו אנכי נתתי שפחתי בחיקך ואם כן מה חטא אברהם. אבל היא אמרה אמת שאני אמרתי בא נא אל שפחתי במיעוט דעתי כי דעתן של נשים קלה. אבל אתה ראוי שתאמר לא אחלל בריתי בשפחתי. ולכן ישפוט ה' ביני וביניך. והוא לא השיב לה דבר לומר בענותנותו או לפי שראה שהוא חטא בזה. ועתה הוסיף לחטוא ואמר הנה שפחתך בידך וגומר ואיה רחמנותו ואיה תורתו שלמד שכתוב בה לא תסגיר עבד אל אדוניו. ובלא תורה השכל יחייבהו בעניין שבעון זה נמסרו בניו ביד ישמעאל. ורעה עוד מזאת ותעניה שרה. האם זה דרך מוסר הצדקת שאברהם אמר לה עשי לה הטוב בעיניך לקרר דעתה. והיא עשתה והצליחה ותעניה שרה. והיה ראוי שתקרר דעתה ותאמר עכשיו שנתנה בידי לא יגע בה רע כי זה מדרך מוסר. ולכן ברחה מפניה. ממדרש אמריה צועקת ברוב כחה בוכה משתי עיניה ואומרת. אוי ואבוי כי הגביר הסגירני והבעל והגברה עיניתני. והשם שמע צעקתה וראה דמעתה ושלח אליה מלאך והשגיח בה. וזהו וימצאה מלאך ה' על עין המים כמו מי יתן ראשי מים. וכפל ואמר במדבר על העין לרמוז שבכתה בשתי עיניה ולכן השגיח בה וזה בדרך שור כמו עלי שור. וכל זה להורות כי שערי דמעה לא ננעלו. ולכן אמר לה אי מזה באת כלומר למה ברחת כי כל זה לטובתך שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה. כי זה יסבב כי ברוב הימים תענה את בניה וזהו הרבה ארבה את זרעך. ולכן תמצא בכאן ארבעה פעמים גברת. ותקל גבירתה בעיניה ותברח מפניה שהוא כמו מפני הגבירה. מפני שרי גבירתי אנכי בורחת שובי אל גבירתך. הרי ד' כנגד ארבע גליות אשר שפחה תירש גבירתה. או יהיה הראשון הנה שפחתך בידך כי זה אכזריות גדולה. ולכן חזר מלאך ה' ואמר לה הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל ענייך וברוב הימים תמצאנו: ט״ז:ער״ב א׳ והוא יהיה פרא אדם ולא אדם. כי לא נקרא אדם אלא ישראל דכתיב אדם אתם וכו'. אבל אמר פרא אדם כד"א מסעף פורה במערצה. וכן זה יהיה חלק אדם ונצר משרשיו. אחר שהוא מל אבל לא יהיה אדם גמור לפי שאין לו פריעה. כדאמרי' מל ולא פרע כאלו לא מל. ועם כל זה הועיל לו כי בעונש זה ניתן לישמעאל ממשלה בא"י: ט״ז:רע״ג א׳ ואמר ותקרא שם ה' הדובר אליה. אף על פי שלא דיבר אליה אלא המלאך להורות שההשגחה היא מצד השם והמלאך הוא כמו שליח ולזה אמרה אתה אל ראי ולא המלאך. וכך רמזה באומרה אל רואי ולא אל שמע כמו שאמר המלאך כי שמע ה' אל ענייך. להורות שהשגחת השם עליה ביותר נאות שאפשר והיא מצד ראיה ולא מצד שמיעה כי ידעה שיש הבדל בין ראיה לשמיעה. וזהו כי אמרת הגם הלום ראיתי כלומר אחר שאמרת לי הרבה ארבה את זרעך ושיהיה לי בן ראוי למלכות כאומרו וקראת שמו ישמעאל זה דבר גדול. ולכן אמרה הגם הלום ואין הלום אלא מלך כאומרם בדוד כי הביאותני עד הלום ואין הלום אלא מלך. וכן בכאן אמרה מוסף על השגחתך נתת לי בן מלך בגוי גדול ועצום וזהו הגם הלום ראיתי בן מלך אחרי שהשגחתך עלי פנים בפנים. וכן רמזה באומרו הגם הלם ראיתי מן הלמוני בל ידעתי. להורות כי מצד המכות והייסורים והעינוי שעשו לה ראתה וזכתה לכל זה. וכן רמזה הגם הלום ראיתי מייסורי המלאך שאמר לי שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה אחרי רואי שהלמה ראשי גבירתי בעניין שאני רואה כי זה וזה סיבת טובתי. ולכך קרא לבאר באר לחי רואי כלומר שהוא אלהים חיים ומלך עולם רואה ושומע בדמעות העשוקים:
אבן עזרא על בראשית פרק-טו
אבן עזרא: {א} במחזה. במראות הנבואה: וטעם אנכי מגן לך. אנכי הייתי מגן לך והצלתיך מיד המלכים גם אתן לך שכר שנדבה רוחך להושיע בן אחיך במתי מעט ונשענת עלי: {ב} ויו"ד ערירי כיו"ד אכזרי. וסר ממלת ערירי' יהיו והטעם כאשר אמר המתרגם: משק ביתי. על משקל מכס. והוא מפעלי הכפל מגזרת שוקק בו. כטעם דבק בסגול ובן מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ובן משק ביתי הוא בן דמשק אליעזר: {ד} ממעיך. כנוי לאבר בעבור היותו קרוב: {ו} צדקה. כמו וצדקה תהיה לנו. וצדק' ומשפט אחים. רק בדברי קדמונינו ז"ל דרך צדקה אחרת: {ז} אשר הוצאתיך מאור כשדי'. לעד כי פרש' לך לך נאמר' שם כאשר פירשתיו. ולא נאמר בחרן: ואברהם האמין בשם כי בנו יירשנו. ועל ירושת הארץ בקש אות כאשר עשה גדעון ועוד כי טעם שבועת השם שיהיה הדבר בלא תנאי. כי כלל כל נבואות הם על תנאי. והנה לא חטא אברהם בעבור שבקש לכרות אתו ברית: {ט} עז משולשת. יש אומרים ג' עזים והישר בעיני בת שלש שנים: ואיל. הוא הכבש הגדול: וגוזל. בן יונה. כי מאלה לבדם הנזכרים בבהמה ובעוף העולות וכל קרבן: {י} ויבתר. חתכם והפרידם וכמוהו על הרי בתר. בין בתריו: ויתן איש בתרו. דע כי מלת איש כמו בעל. וכן איש מלחמה. והאיש גבריאל ופי' בעל כמו עצם הדבר וכן איש בליעל סמוך ג"כ בחיות וביריעות אשה אל אחותה נתן בתר כל איש לקראת רעהו כי הבהמה והאדם שנים המה: הצפור לא בתר. התור והגוזל כי צפור שם כלל: {יא} העיט. העוף וכן העיט צבוע נחלתי: על הפגרים. על הגופות: וישב. בדגשות השי"ן תחת הנו"ן המובלע. כמו יגרש וישלח מהפגרים. וכן ישב רוחו. או השיב הפגרים להבריח העיט: {יב} ויהי השמש לבא. זה לנו לאות כי ויקח לו את כל אלה ביום אחר שהקיץ ממחזה הנבואה: {יג} כי גר יהיה זרעך. נקרא בלשון הקדש האיש שיש לו משפחה כסעיף שהוא דבק בשרש על כן נקרא אזרח כי טעמו כאזרח רענן וטעם גר. כמו הגרגיר שנכרת מן הסעיף. ויש חסרי לב שזה הטעם רחוק בעיניהם ואלו היו יודעים טעם כל אות וצורתו אז יכירו האמת: ארבע מאות שנה. עד סוף זה הקץ מהיום: {יד} אשר יעבדו. שיהיו להם עבדים: {טו} תבא אל אבותיך. כנוי על המיתה כדרך כל הארץ: וטעם בשלום. שתהיה בכבוד ולא כמו זרעך: {טז} ודור רביעי. רבי המפרשים השתבשו בפי' דור. והנה אמרו הקדמונים עשרה דורות ונמצא לאלף דור. ובאיוב ארבעה דורות. והנכון בעיני כי פי' דור כמו יושב. מדור באהלי רשע. ומדתו הקץ שידור אדם בחלדו ויש ארוך ויש קצר. ודור רביעי אחר היות זרעו גר והטעם על מצרים. וכן כתוב כי גר היית בארצו. וכן היה קהת גר ועמרם ומשה גם אהרן ובניהם שבו אל ארץ כנען: עון האמורי. מפורש בפסוק גדול עוני מנשוא. והזכיר האמורי בעבור תקפו. והנה משה הרג המלכים הגדולים והם מלכי האמורי. וחמשת מלכי האמורי נתחברו על יהושע. ויש ראיות אחרות וכן אמר הנביא אשר כגבה ארזים גבהו. והמפרש האמורי מגזרת אומר לא אמר כלום: {יז} ויהי השמש באה. בתחלה עודנה לא כאה. וכן כתוב לבוא: ועלטה. חשך. וריעו ביחזקאל והטעם כי הלילה מעונן. או פירושו אחר בוא האור. הנראה בעבים: והנה תנור עשן. כדמות תנור העולה עשן ממנו ובתוכו לפיד אש: בין הגזרים. בין הבתרים וזאת היא השבועה. וכן העגל אשר כרתו לשנים על כן כתוב אחרי זאת ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית: {יח} מנהר מצרים. הוא שיחור. ולא היאור: {יט} וקיני וקנזי וקדמוני. מבני כנען ויש להם שני שמות: {כ} והרפאים. זה שכתוב ארץ רפאים תחשב. ואל תתמה בעבור שכתוב הכנעני והיבוסי אחריו. דע כי השבעה גוים כנעניים הם כלם ועשתי עשר בנים היו לכנען. ואחר שהזכיר הששה יאמר הכנעני על הנשארים וכן בפרשה הזאת הם עשרה בפרט ובמקום אחר בכלל. וכן יהודה וישראל רבים. אף על פי שיהודה מישראל הוא:
מיני תרגומא על בראשית פרק-טו
מיני תרגומא: כ״ד:תרי״ד א׳ ויקח האיש נזם זהב וגו׳ תרגם אונקלוס על מלת נזם קדשא ועל צמידים מתרגם שירין [וכן בתרגום יונתן] אבל בפרשת ויקהל על מלת חח ונזם מתרגם שירין ושבכין (ובתרגום יונתן איתא שירין ושיווין) ובפרשת מטות (במדבר לא נ) אצעדה וצמיד תרגם אונקלוס שירין ושבכין [וע״ש בתרגום יונתן פירושו באורך] וסתירות בתרגומים הללו צריכין פנים. ומצאתי בפענח רזא בפרשת חיי שרה הניח תרגום אונקלוס בצ״ע בשם הר״י מאורליינ״ש אכן מתרגום יונתן לא התעורר כלום: כ״ד:תרנ״ד א׳ ויצחק בא מבוא תרגום וְיִצְחָק אָתָא בְּמֵיתוֹהִי אכן בקצת נוסחאות אי׳ בָּא מִמֵיתוֹהִי וכן איתא בפי׳ הרמב״ן וע׳ שם פירוש נאה ומכוון: כ״ד:תרנ״ו א׳ ותפל מעל הגמל תרגום וְאִתְרְכִינַת עיין רש״י ופירוש הרמב״ן: כ״ד:תרנ״ט א׳ ויאהבה תרגום בהבא וַחֲזָא וְהָא תַקְנִין עוֹבְדָהָא כְּעוֹבָדֵי שָׂרָה אִמֵיהּ הוסיף כל זה על העברי לומר דמטע׳ צדקה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה ולולא זאת מה טעם יזכור הכתוב אהבת האיש באשתו כך מבואר ברמב״ן:
תרגום אונקלוס על בראשית פרק-טו
תרגום אונקלוס: {א} בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲוָה פִּתְגָמָא דַיְיָ עִם אַבְרָם בִּנְבוּאָה לְמֵימָר לָא תִדְחַל אַבְרָם מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ אַגְרָךְ סַגִי לַחֲדָא: {ב} וַאֲמַר אַבְרָם יְיָ אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי וַאֲנָא אָזֵיל בְּלָא וְלָד וּבַר פַּרְנָסָא הָדֵין דִבְּבֵיתִי הוּא דַמַשְׂקָאָה אֱלִיעֶזֶר: {ג} וַאֲמַר אַבְרָם הָא לִי לָא יְהַבְתְּ וְלָד וְהָא בַר בֵּיתִי יָרִית יָתִי: {ד} וְהָא פִּתְגָמָא דַיְיָ עִמֵהּ לְמֵימַר לָא יִרְתִינָךְ דֵין אֱלָהֵין בַּר דְתוֹלִיד הוּא יִרְתִינָךְ: {ה} וְאַפֵּיק יָתֵהּ לְבָרָא וַאֲמַר אִסְתְּכִי כְעַן לִשְׁמַיָא וּמְנֵי כּוֹכְבַיָא אִם תִּכּוֹל לְמִמְנֵי יָתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ כְּדֵין יְהוֹן בְּנָךְ: {ו} וְהֵימִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְחָשְׁבַהּ לֵיהּ לְזָכוּ: {ז} וַאֲמַר לֵהּ אֲנָא יְיָ דְאַפֵּקְתָּךְ מֵאוּרָא דְכַשְׂדָאֵי לְמִתַּן לָךְ יָת אַרְעָא הָדָא לְמֵירְתַהּ: {ח} וַאֲמָר יְיָ אֱלֹהִים בְּמָה אִידַע אֲרֵי אֵרְתִנַהּ: {ט} וַאֲמַר לֵהּ קָרֵב קֳדָמַי עֶגְלִין תְּלָתָא וְעִזִין תְּלָתָא וְדִכְרִין תְּלָת וְשַׁפְנִינָא וּבַר יוֹנָה: {י} וְקָרֵב קֳדָמוֹהִי יָת כָּל אִלֵין וּפַלִיג יָתְהוֹן בְּשָׁוֶה וִיהַב פַּלְגַיָא פִּלוּג לָקֳבֵיל חַבְרֵיהּ וְיָת עוֹפָא לָא פַּלִיג: {יא} וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם: {יב} וַהֲוָה שִׁמְשָׁא לְמֵיעַל וְשִׁינְתָא נְפָלַת עַל אַבְרָם וְהָא אֵימָתָא קְבֵל סַגִי נְפָלַת עֲלוֹהִי: {יג} וַאֲמַר לְאַבְרָם מִדַע תִּדַע אֲרֵי דַיָרִין יְהוֹן בְּנָיךְ בְּאַרְעָא דְלָא דִילְהוֹן וְיִפְלְחוּן בְּהוֹן וִיעַנוּן יָתְהוֹן אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין: {יד} וְאַף יָת עַמָא דְיִפְלְחוּן בְּהוֹן דָיִין אֲנָא וּבָתַר כֵּן יִפְקוּן בְּקִנְיָנָא סַגִי: {טו} וְאַתְּ תֵעוֹל לְוָת אַבָהָתָךְ בִּשְׁלָם תִּתְקְבַר בְּסֵיבוּ טָבָא: {טז} וְדָרָא רְבִיעָאָה יְתוּבוּן הָכָא אֲרֵי לָא שְׁלִים חוֹבָא דֶאֱמוֹרָאָה עַד כְּעָן: {יז} וַהֲוָה שִׁמְשָׁא עַלַת וְקִבְלָא הֲוָה וְהָא תַּנוּר דִתְנַן וּבָעוּר דְאֶשָׁתָא דִעֲדָא בֵּין פַּלְגַיָא הָאִלֵין: {יח} בְּיוֹמָא הַהוּא גְזַר יְיָ עִם אַבְרָם קְיָם לְמֵימָר לִבְנָךְ יְהָבִית יָת אַרְעָא הָדָא מִן נַהֲרָא דְמִצְרַיִם וְעַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת: {יט} יָת שַׁלְמָאֵי וְיָת קְנִזָאֵי וְיָת קַדְמוֹנָאֵי: {כ} וְיָת חִתָּאֵי וְיָת פְּרִזָאֵי וְיָת גִבָּרָאֵי: {כא} וְיָת אֱמוֹרָאֵי וְיָת כְנַעֲנָאֵי וְיָת גִרְגָשָׁאֵי וְיָת יְבוּסָאֵי: [ס]
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-טו
תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין מִן דְאִתְכַּנְשׁוּ מַלְכַיָא וּנְפָלוּ קוֹמֵי אַבְרָם וְקַטָלוּ אַרְבָּעָה מַלְכִין וַאֲהֲדַר תְּשַׁע מַשִׁירְיַין חָשַׁב אַבְרָם בְּלִבֵּיהּ וַאֲמַר וַוי כְּעַן לִי דִלְמָא אִתְקַבָּלַת אֲגָר מִצְווֹתַי בְּעַלְמָא הָדֵין וְלֵית לִי חוּלַק בְעַלְמָא דְאָתֵי אוֹ דִלְמָא יֵיזְלוּן אֲחֵיהוֹן וּקְרִיבֵהוֹן דְאִילֵין קְטִילַיָא וְיִצְטַרְפוּן בְּלִגְיוֹנִין וְיֵתוּן עָלַי אוֹ דִלְמָא בְּזִמְנָא הַהוּא אִשְׁתַּכַּח עִמִי אֲגַר זַכְוָון קְלִילִין וּנְפָלוּ קֳדָמַי וּבְזִמְנָא תִּנְיָינָא לָא מִשְׁתַּכַּח עִמִי אַגְרָא וְיִתְחַל בִּי שׁוּם שְׁמַיָא וּבְכֵן הֲוָה פִּתְגָמָא דַיְיָ עִם אַבְרָם בְּחֵיזְוָונָא לְמֵימַר לָא תִדְחַל דְאַף עַל גַב גִיבָּרֵיהוֹן מִצְטַרְפִין בְּלִגְיוֹנִין וְאַתְיָין עֲלָךְ מֵימְרִי תְּרִים לָךְ וְאַף עַל גַב דְאִינוּן נַפְלִין קוּמָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין אֲגַר עוֹבְדָךְ טַבְיָא נְטִיר וּמְתַקֵן קֳדָמַי לְעַלְמָא דְאָתֵי סַגִי לַחֲדָא: {ב} וַאֲמַר אַבְרָם יְיָ אֱלהִים סַגְיָן בִּרְכוֹתָא יְהַבְתְּ לִי וְסַגִין אִית קֳדָמָךְ לְמִתַּן לִי בְּרַם מַה הַנְיָיא אִית לִי דַאֲנָא עָבִיר מִן עַלְמָא בְּלָא בְנִין וֶאֱלִיעֶזֶר בַּר פַּרְנָסַת בֵּיתִי דְעַל יְדוֹי אִתְעֲבִידוּ לִי נִיסִין בְּדַרְמָשֶק מִסְכֵּי לְמֵירַת יָתִי: {ג} וַאֲמַר אַבְרָם הָא לִי לָא יְהַבְתְּ בַּר וְהָא בַּר פַּרְנָסַת בֵּיתִי יָרִית יָתִי: {ד} וְהָא פִּתְגָמָא מִן קֳדָם יְיָ לֵיהּ לְמֵימַר לָא יַרְתִינָךְ דֵין אֱלָהֵין בַּר דְתוֹלִיד הוּא יַרְתִינָךְ: {ה} וְאַפֵּיק יָתֵיהּ לְבָרָא וַאֲמַר אִסְתַּכֵּל כְּדוֹן לִשְׁמַיָא וּמְנֵי כּוֹכְבַיָא אִין תֵּיכוֹל לְמִמְנֵי יַתְהוֹן וְאָמַר לֵיהּ כְּדֵין יְהוֹן בְּנָךְ: {ו} וַהֲוַת לֵיהּ הֵימְנוּתָא בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְחַשְׁבָהּ לֵיהּ לִזְכוּ דְלָא אַטַח לְקַמֵיהּ בְּמִילִין: {ז} וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ דְאַפֵיקְתָּךְ מֵאַתּוּן נוּרָא דְכַשְדָאֵי לְמִתַּן לָךְ יַת אַרְעָא הֲדָא לְמֵירְתָהּ: {ח} וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים בְּמָה אִינְדַע אֲרוּם אִירְתִינֵהּ: {ט} וַאֲמַר לֵיהּ סַב לִי תִּקְרוּבְתִּין וּקְרֵיב קֳדָמָי עֶגְלָא בְּרַת תְּלַת שְׁנִין וּבְרַחָא בַּר תְּלַת שְׁנִין וְעִיזָא בְּרַת תְּלַת שְׁנִין וְשַׁפְנִינָא וְתַּסִילָא בַּר יוֹן: {י} וְקָרִיב קוֹמוֹי יַת כָּל אִילֵן וּפְסַג יַתְהוֹן בִּמְצִיעָא וְסָדַר פַּסְגָא דְחַד כָּל קְבֵיל חַבְרֵיהּ וְיַת עוֹפָא לָא פָּסָג: {יא} וּנְחָתוּ אוּמַיָא ע"א הִינוּן מְדַמְיָין לְעוֹפָא מְסָאֲבָא לְמִיבְזַז נִכְסֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל וַהֲוַת זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָם מְגַנָא עֲלֵיהוֹן: {יב} וַהֲוָה שִׁמְשָׁא קָרִיבָא לְמִיטְמוֹעַ וְשִׁינְתָא עֲמִיקְתָא מִתְרַמְיַית עַל אַבְרָם וְהָא אַרְבַּע מַלְכְּוָון קַיְימִין לְמִשַׁעֲבְּדָא יַת בְּנוֹי אֵימְתָא דָא הוּא בָּבֶל קַבָּלָא דָא הוּא מָדַי סַגִיאָה דָא הוּא יָוָן נָפְלָה דָא הוּא פָרָס דַעֲתִידָא לְמֵיפַּל וְלֵית לֵיהּ זְקִיפָא וּמִתַּמָן עֲתִידִין לְמֵיסַק עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל: {יג} וַאֲמַר לְאַבְרָם מִנְדַע תִּנְדַע אֲרוּם דַיְירִין יְהוֹן בְּנָךְ בְּאַרְעָא דְלָא דִלְהוֹן חֲלַף דְלָא הֵימְנַת וִישַׁעֲבְּדוּן בְּהוֹן וִיסַגְפוּן יַתְהוֹן אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין: {יד} וְאוּף יַת עַמָא דְיִפְלְחוּן לְהוֹם דַיָין אֲנָא בְּמָאתָן וְחַמְשִׁין מָחָן וּמִן בָּתַר כֵּן יִפְקוּן לְחֵירוּתָא בְּנִכְסִין סַגִיאִין: {טו} וְאַתְּ תִּתְכְּנֵשׁ לְוַת אַבְהָתָךְ בִּשְׁלָם תָּנוּחַ נַפְשָׁךְ וְתִתְקְבֵר בְּסֵבוּ טָבָא: {טז} וְדָרָא רְבִיעָאָה דִבְנָךְ יְתוּבוּן הָכָא לְמֵירְתָא אֲרוּם לָא שְׁלִים חוֹבָא דְאֱמוֹרָאֵי (עַד) כְּדוֹן: {יז} וַהֲוָה שִׁמְשָׁא טְמָעָא וְחוּמְטָא הֲוַת וְהָא חָמָא אַבְרָם גֵיהִנָם מַסִיק תְּנָנָא וְגוֹמְרִין דְאֵשָׁא וּמַבְעִיר שְׁבִיבִין דְנוּר לְמֵידַן בֵּיהּ רַשִׁעַיָא וְהָא עָבַר בֵּין פַּסְגַיָא הָאִילֵן: {יח} בְּיוֹמָא הַהוּא גָזַר יְיָ עִם אַבְרָם קְיַים דְלָא לְמֵידַן בֵּיהּ בְּנוֹי וּלְמִפְרוֹקִינוּן מִן מַלְכוּתָא לְמֵימַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יַת אַרְעָא הָדָא מִנִילוֹס דְמִצְרַיִם עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְּרָת: {יט} יַת שַׁלְמַיָא וְיַת קְנִיזָאָה וְיַת קַדְמוֹנָאָה: {כ} וְיַת חִתָּאֵי וְיַת פְּרִיזָאֵי וְיַת גוּבָּרָאֵי: {כא} וְיַת אֱמוֹרָאֵי וְיַת כְּנַעֲנָאֵי וְיַת גִרְגָשָׁאֵי וְיַת יְבוּסָאֵי:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק-טו
תרגום ירושלמי: א׳ מִן בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִילֵין מִן דְאִתְכַּנְשׁוּ כָּל מַלְכַיָא דְאַרְעָא וְשִׁלְטוֹנֵי מְדִינָתָא וּסְדָרוּ קְרָבָא לְקָבֵיל אַבְרָם צַדִיקָא וּנְפָלוּ קָדָמוֹי וּקְטֵל מִנְהוֹן אַרְבְּעָא מַלְכִין וַחֲזַר תְּשַׁע מַשִׁירְיַין חָשַׁב אַבְרָם צַדִיקָא בְּלִיבֵּיהּ וַאֲמַר וַוי כְּעַן עָלַי דִלְמָא דְאִתְקַבָּלַת אֲגָר מִצְוָתָא בְּעַלְמָא הָדֵין וְלֵית לִי חוּלַק בְּעַלְמָא דְאָתֵי אוֹ דִלְמָא דְיִזְלוּן אֲחֵיהוֹן וְקָרִיבֵיהוֹן דִקְטִילַיָא הָאִילֵין דִנְפָלוּ צ"ל קֳדָמוֹי וְיֶהֱוָן בִּכְּרַכֵּיהוֹן וּבִמְדִינַתְהוֹן וְיִצְרְפוּ עִמְהוֹן לִגְיוֹנִין סַגְיָין וְיֵיתוּן עָלַי אוֹ דִלְמָא הֲווֹ בִּידִי מִצְוָון קַלִילִין בְזִימְנָא קָדָמַיָא דִנְפָלוּ קָדָמוֹי וְאִתְקַיְימוּ עָלַי אוֹ דִלְמָא אִשְׁתְּכַּח לִי זְכוֹי בְּזִמְנָא קָדָמַיָא דִנְפָלוּ קָדָמוֹי אוֹ דִלְמָא דִי לָא יִשְׁתְּכַּח לִי בְּזִמְנָא תִּינְיָנַיָא וְיִתְחַלֵל בִּי שׁוּם שְׁמַיָא בְּגִין כְּדֵין הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עַל אַבְרָם צַדִיקָא לְמֵימַר לָא תִידְחַל אַבְרָם אַף עַל גַב דְאִינוּן מִתְכַּנְשִׁין וְאַתְיַין עֲלָךְ לִגְיוֹנִין סַגְיָן מֵימְרִי פְּרַס תְּרֵיס לָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין וּמָגֵן עֲלָךְ כָּל יוֹמָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וְאַף עַל גַב דִמְסָרִית בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קָדָמָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין אֲגָר עוֹבָדָךְ טַבְיָא מְתַקְנִין לָךְ קָדָמוֹי לְעַלְמָא דְאָתִי: ב׳ וַאֲמַר אַבְרָם בְּבָעוּ קֳדָמָךְ רַחֲמִין יְיָ אֱלהִים סַגְיָן בִּירְכַן יְהַבְתְּ לִי וְסַגְיָן אִית קֳדָמָךְ לְמִתַּן בְּרַם מַה הַנְיָיא אִית לִי דַאֲנָא אָזִיל מִגוֹ עַלְמָא בְּלָא בְּנִין וֶאֱלִיעֶזֶר בַּר בֵּיתִי דְעַל יְדוֹי אִתְעֲבִיד לִי נִיסִין בְּדַמֶשֶק וְהוּא סְבַר בִּגְרָמֵיהּ לְמֵירַת יָתִי: ז׳ וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ דְאַפְקִית יָתָךְ מֵאַתּוּן נוּרֵהוֹן מֵאוּר דְכַשְדָאֵי: ט׳ וְשׁוֹפָנִין וּבַר יוֹן: י׳ וּקְרֵיב קֳדָמוֹי יַת כָּל אִילֵין וּפְסַג יַתְהוֹן לְפַסְגִין וְשַׁוִי גְבַר פַּסְגֵיהּ לְקָדָמוֹת חַבְרֵיהּ וְיַת עוֹפָא לָא פָסַג: י״א וְכַד נְחַת טְיָיסָא לָא הֲוָה קְרַב לְפַּסְגַיָא וְהָדֵין טְיָיסָא הוּא עוֹפָא מְסַאֲבָא וְהָדֵין עוֹפָא מְסַאֲבָא אִילֵין אִינוּן מַלְכְּוָותָא דְאַרְעָא ע"א וִיהֵי כַד יֶהֱוָיָן עַיְצִין עֵיצִן בִּישִׁין עַל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל זְכוּתֵיהּ דְאַבְרָהָם צַדִיקַיָא מְבַטְלָא יַתְהוֹן: י״ב וַהֲוָת שִׁמְשָׁא אָזְלָא לְמִטְמָעָא וְשֵׁנָא עֲמִיקָא בְּסִימָא נָפְלַת עַל אַבְרָם וְהָא אַבְרָם חָזֵי אַרְבַּעְתֵּי מַלְכְּוָותָא דְעַתִידִין לְמֵיקָם לְמִשַׁעְבְּדָא בִּבְנוֹי אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדוֹלָה נוֹפֶלֶת עָלָיו אֵימָה דְהָא הוּא בָּבֶל חֲשֵׁיכָה דְהָא הוּא מָדַי גְדוֹלָה דְהָא הוּא יָוָן נוֹפֶלֶת דְהָא הוּא מַלְכְּוָותָא דְפַּרְסַיָא דַעֲתִידָא לְמַפָּלָא וְלָא תֶהֱוֵי לָהּ תְּקוּמָה לְעַלְמֵי עַלְמִין: י״ז וְהָא שִׁמְשָׁא אַזְלָא לְמִטְמְעָא וּקְבָלָא הֲוָה וְהָא אַבְרָם חָזֵי עַד דִי סַפְסְלִין אִיסְתַּדְרוּ וְכוּרְסְוָון רְמִיוּ וְהָא גֵהִנָם דְאִתְעַתְּדָא לְרַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי כְּתַנוּרָא מַפְקָן שְׁבִיבִין דְנוּר וְשַׁלְהֵבִין דְאֵשָׁא דִבְגַוָהּ נָפְלוּ רְשִׁיעַיָא עַל דְמָרְדוּ בְּאוֹרַיְתָא בְּחַיֵיהוֹן וְצַדִיקַיָא דְנָטְרוּ יָתָהּ מִן עַקְתָא יִשְׁתֵּזְבוּן כָּל כְּדֵין יִתְחֲזֵי לְאַבְרָם כַּד הֲוָה עָבַר בֵּינֵי פַּסְגַיָא הָאִילֵין: י״ט וְיַת כָּל בְּנֵי מַדִינְחָא:
רלב"ג על בראשית פרק-טו
רלב"ג: כ׳:ע״ה א׳ ויסע משה אברהם וגומ'. עד ויי' פקד את שרה. ב׳ ביאור דברי הספור ג׳ זכר שאחר שנשחת סדום וכל ככר הירדן נסע אברהם ממקומו ובא לארץ פלשתים אם מפני שלא נמצא המזון במקומו מפני שחתת סדום אשר היה קרוב אליו והיה המקום רענן ודשן מאד. ולזה היה מספיק המזון למקומות הקרובים אליו או מפני שבוש מלונו מפני מה שקרה לו מהגנות וההפסד אם לשתי הסבות יחד והוא יותר נכון כי גרר לא היה מארץ כנען כי הפלשים נסתעפו ממצרים כמו שקדם. והנה גר אברהם במקום מיוחד מהארץ ההיא היה שמו גרר. וכאשר שאלו לו שם אשו מה היא לו אמר אברהם שהיא אחותו כדי שלא יהרגוהו. ומפני זה לקח אבימלך מלך גרר את שרה והראה השם יתעלה את אבימלך בחלום קודם שיקרב אליה דברים ימנעוהו מזה בעבור אברהם נביאו ולא היה זה חלום של נבואה אבל היה במדרגת החלומות הצודקים כמו שזכר הרב המורה. והנה היה הגעת כמו זה המראה בחלום מבדרגת אחר מהפלאים כמו שיתבאר למי שיתבונן במה שזכרנו מעניין החלום הצודק בב' ממ"י. והנה עשה השם יתעלה זה הפלא בעבור השגחתו על אברהם נביאו ואמר אליו השם יתעלה בחלומו שכבר ימות על האשה שלקח כי היא אשת איש ובני נח מצויים על העריות כמו שביארנו בפר' נח. וכבר התנצל אבימלך בחלומו ואמר שהיה חושב שלא תהיה אשת איש שאם היה יודע זה היה נזהר מזה ואמר אליו השם יתעלה שגם הוא יודע שלא היתה כונת אבימלך לחטא עמה אם היה יודע בה שהיא אשת איש ולזה מנעו שלא יקרב אליה במה שהביא עליו מהמחלה שנסתמו נקביו כדי שלא יחטא והזהירו שישיב לאברהם את שרה אשתו כי הוא נביא ויודע שלא קרב אליה ומפני היותו נביא תהיה תפילתו עליך נשמעת כי תפילת הדבק בשם יתעלה היא הנשמעת ותהיה ותסור מעליך זה החלי שהבאתי עליך ועל ביתך. ואם אינך משיב לאברהם את אשתו דע שכבר אביא עליך מהעונש הנפלא עד שתמות אתה וכל אשר לך. והנה בבקר הודיע אבימלך מה שקרהו לכל עבדיו ויאו מאד והיה זה סבה אל שלא חשק אחד מהם בשרה כל הימים אשר גר שם אברהם. והנה קראו אבימלך וגנהו על מה שעשה באמרו על אשתי שהיא אחותו שהיה זה סבה להביא על אבימלך ועל ממלכתו עונש גדול ואומר אליו מה חטא לו שיעשה אברהם זה להנקם ממנו ולפי שלא היה מאמרו נכון לא השיב אברהם על דבריו כי הוא לא עשה זה להנקם מאבימלך אבל עשה להציל עצמו ולזה לא היה יכול לענו' אותו על דבריו וכאשר ראה אבימלך שלא ענה אותו שב לשאול אותו באופן כולל למה עשה זה הדבר ר"ל שאמ' על שרה שהיא אחותו ואז השיב לו אברהם כי הסבה היתה בזה כי אמר בצאתו מארץ מולדתו שאין יראת אלהים בארץ אשר הוא הולך שם ליהותם שטופים בשמה והוא ירא שלא יהרגוהו אנשי הארץ על דבר שרה אשתו עם שהיא גם כן אחות ובת אביו ולא בת אמו ולזה היתה לו לאש וזאת האחות היתה מותרת לבני נח לפי מה שירא' מזה המאמר ולזה אמר אליה בצאתו ממולדתו ומבית אביו שתאמר עליו שהוא אחיה בכל המקומות אשר יבואו שם ואמנם אמר זה אברהם אל אבימלך להודיעו שלא חשד אנשי גרר על זה יותר משאר מקומות הארץ ההיא כדי שלא יחשוב שהחזיק אותם ביותר רעי' שימצאו בארץ ההיא אבל כשדם כלם בכללו' לראותו מנהג הארץ ההיא שהם נמשכים אחר העריות ואחר זה לקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ונתן לאברהם לפייס אותו על לקחה שרה אשתו והשיבה לו ונתן לו הבחירה שישכון במקו' שיבחר יותר מארצו ובזה נתפייס אברהם והתפלל עליו כמו שיספר אחר זה. ולפייס שרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך לעיני הכל ונתברר להם שאני צריך לתפילתו על מה שהביא עלי השם יתברך מהמחלה לשמרך שלא אקרב אליך. הנה אחיך הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל לשמרך שלא יחשדו אותך אחד מהם שעשית זמה עמי. ועל זה המאמר אל מצאה שרה טענה כנגד אבימלך ולזה נשלם לה בו אלו התוכחות ונתפייסה ונתפרדה בשלום מאבימלך והנה אמ' אבימלך המאמר הראשון לאברהם לפייסו והמאמר השני לשרה לפייסה וזה ממה שיעיד על אמתת פירושינו זה. והנה נתפלל אברהם לשם יתע' והסיר המחלה ששם באבימלך ובביתו על דבר שרה מצד מה שהיא אשת אברהם כי מפני זה השגיח השם יתעלה בה בזה האופן. והנה התועלות המגיעות מזה מספור הם ששה: ד׳ התועלת הא' המגיע מזה הספור הוא בדעות. והו' להודיע חוזק השגחת השם יתעלה בדבקי' בו עד שהביא דברו לאבימלך בחלום הלילה לשמור אשת נביאו והביא עליו גם כן המחלה אשר שם בו כדי שלא יוכל לקרב אליה והודיענו עם זה שכבר היתה לשרה עדנה אחרי בלותה עד שחשק בה אבימלך והודיענו על זה שכבר קרה מעצם שגחת השם באבר' שיופי שרה שהיה ירא שיהיה כלי להמיתו שמהו השם יתעלה כלי לשמירתו שם ולהצלחת קנייניו: ה׳ התועלת הב' הוא גם כן בדעות. והוא שתפילת הטובים הדבקים בשם יתעלה היא הנשמעת. ולזה אמר שכבר תשמע תפילת אברהם עליו מפני היותו נביא כי הוא מפני זה דבק בשם ית' בטעם אמרו והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. אם על שדי יתענג יקרא אל אלוה בכל עת. וכבר ביארנו אמתת זה בביאורנו לספר איוב ובספר מלחמות יי': ו׳ התועלת הג' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שלא יענה על הדברים אשר לא יאות שמצא לו עליהם מענה ראוי לסבה מהסבות. ולזה תמצא שלא רצה אברהם לענות לאבימלך דבר על מאמרו הראשון כי לא היה יכול למצא עליו מענה בזולת הכחשת דברי אבימלך אשר היה דבר בלתי ראוי מפני היותו מלך. ז׳ התועלת הד' הוא במדות. והוא כי כאשר יביא ההכרח להודיע חשד איש מה על פרט מהפרטים ראוי לאיש החושד שיכלול בדבריו עם הנחשד רבים זולתו כי בזה יהיה לנחשד קצת פיוס ולזה תמצא כאשר הביא ההכרח שיספר אברהם כי הוא היה חושד אנשי גרר פן יהרגוהו על דבר אשתו כלל עמהם כל המקומות האחרים מהארץ ההיא. ולזה ספר שאמר לשרה לכל המקומות אשר נבא שמה אמרי לי אחרי הוא וזה לאות שלא חשד באנשי גרר יותר מחשדו על אנשי שאר המקומות: ח׳ התועלת החמישי הוא במדות. והוא להודיע שראוי לאדם שעשה דבר כנגד זולתו שיפייסהו כדי שלא ישאר בלבו שום תרעומת. ולזה תראה שהשתדל אבימלך לפייס את שרה בתכלית מה שאפש' מהפיוס מפני שנשאר לשרה תרעומת על אבימלך ואע"פ שלא נגע בה לפי שכבר היה סבה שיחשדוה האנשי' ששכבה עמו ולא הספיק לה בזה היות אברהם יודע שלא נגע בה כי עכ"פ ישיגה הבושת משאר האנשים ומהנשים אשר לא ידעו זה ולזה תמצא שאמר לה זה המאמר שהיה ראוי שתתפייס בו כי כבר ידעו האנשים שהביא אותו ההכרח לתת אלף כסף לאברהם כדי שיתפלל עליו לרפאו מהמחלה שהביא עליו השם יתעלה לשמרו שלא יוכל לשגל כי כבר היו כל נקביו סתומים. ולזה יסיר זה העניין החשד מעל שרה כמו שאמר לה והנה לא הסכים אבימלך לתת דבר לשרה לפי שהמתנה ההיא תביא האנשים לחשב שכבר נתעללה בה. ולזה לא נתן לה זאת המתנה: ט׳ התועלת הו' הוא להודיע שיותר רעים היו המצריים לענין העריות מהפלשתים והפלשתים מכנענים. ולזה תמצא שפרעה מלך מצרים לא הסכים שישאר שם אברהם אחר שנולד לו ששרה היא אשתו כי לא יוכל לשמרו שם שלא יהרגוהו המצריים על דבר אשתו ואולם אבימלך הסכים שישאר שם אברהם ולזה אמר לו הנה ארצו לפניך כטוב בעיניך שב. כי לא היו אנשי גרר רעים בזה המנהג כרוע מצרים וכארץ כנען. לא הכרח אברהם לומר על שרה שהיא אחותו וכבר ספרה התורה בפרשת העריות רוע מנהג המצריים והכנענים בעריות באמרו כמעשה ארץ מצרים וכו':
——————————————————-
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
הסבר על זכויות יוצרים:
- למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
- ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5
רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il