בראשית פרק-ז – עם 26 מפרשים

{א} &nbspשני&nbsp&nbspוַיֹּאמֶר יְהֹוָה לְנֹחַ בֹּֽא אַתָּה וְכָל בֵּֽיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹֽתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּֽה: {ב} מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּֽקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ: {ג} גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָֽרֶץ: {ד} כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָֽנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה: {ה} וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהֹוָֽה: {ו} וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָֽרֶץ: {ז} וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵֽׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּֽוּל: {ח} מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָֽאֲדָמָֽה: {ט} שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹֽחַ: {י} וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָֽרֶץ: {יא} בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָֽה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַֽאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּֽחוּ: {יב} וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָֽיְלָה: {יג} בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵֽׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָֽה: {יד} הֵמָּה וְכָל הַֽחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָֽרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָֽף: {טו} וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּֽים: {טז} וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהֹוָה בַּֽעֲדֽוֹ: {יז} &nbspשלישי&nbsp&nbspוַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָֽרֶץ: {יח} וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּֽיִם: {יט} וְהַמַּיִם גָּֽבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶֽהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָֽיִם: {כ} חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּֽבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶֽהָרִֽים: {כא} וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָֽרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָֽאָדָֽם: {כב} כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָֽרָבָה מֵֽתוּ: {כג} וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה מֵֽאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַֽאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָֽה: {כד} וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יֽוֹם:

רש"י על בראשית פרק-ז

רש"י: {א} ראיתי צדיק. ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו (ב"ר לב, ג. – עירובין יח:): {ב} הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו ט שלמד נח תורה: שבעה שבעה. כדי שיקריב י מהם קרבן בצאתו: {ג} גם מעוף השמים וגו'. בטהורים הכתוב מדבר, ולמד כ סתום מן המפורש: {ד} כי לימים עוד שבעה. אלו ז' ימי אבלו של מתושלח (סנהדרין קח:) הצדיק, ל שחס הקדוש ברוך הוא על כבודו ועכב את הפורענות, צא וחשוב שנותיו של מתושלח, ותמצא שהם כלים בשנת ת"ר שנה לחיי נח: כי לימים עוד. מהו עוד, זמן אחר זמן, זה נוסף על ק"כ שנה: ארבעים יום. כנגד יצירת הולד, שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים: {ה} ויעש נח. זה ביאתו לתיבה: {ז} נח ובניו. האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מ מפני שהעולם שרוי בצער: מפני מי המבול. אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים: {ט} באו אל נח. נ מאליהן: שנים שנים. כלם הושוו במנין זה, ס מן הפחות היו שנים: {יא} בחודש השני. רבי אליעזר אומר זה מרחשון, ר' יהושע אומר זה אייר: נבקעו. ע להוציא מימיהן: תהום רבה. מדה כנגד מדה, הם חטאו ברבה רעת האדם ולקו בתהום רבה (סנהדרין קח.): {יב} ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול: ארבעים יום וגו'. אין יום ראשון מן המנין, לפי שאין לילו עמו, שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות, נמצאו ארבעים יום כלים בכ"ח בכסלו לר' אליעזר, שהחדשים נמנין כסדרן אחד מלא ואחד חסר, הרי י"ב ממרחשון וכ"ח מכסליו: {יג} בעצם היום הזה. למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים, אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה, פ אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כלם ונראה דבר מי יקום: {יד} צפור כל כנף. דבוק הוא, צ צפור של כל מין כנף, לרבות חגבים. (כנף זה לשון נוצה, כמו ושסע אותו בכנפיו (ויקרא א, יז.), שאפילו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה): {טז} ויסגור ה' בעדו. הגין עליו ק שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם. ופשוטו של מקרא, סגר כנגדו ר מן המים, וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא, בעד כל רחם (בראשית כ, יח.), בעדך ובעד בניך, עור בעד עור (איוב ב, ד.), מגן בעדי (תהלים ג, ד.), התפלל בעד עבדיך (שמואל-א יב, יט.), כנגד עבדיך: {יז} ותרם מעל הארץ. משוקעת היתה ש במים י"א אמה, כספינה טעונה המשוקעת מקצתה במים, ומקראות שלפנינו יוכיחו: {יח} ויגברו. ת מאליהן: {כ} חמש עשרה אמה מלמעלה. למעלה של גובה כל ההרים א, לאחר שהשוו המים לראשי ההרים: {כב} נשמת רוח חיים. נשימה ב של רוח חיים: אשר בחרבה. ולא ג דגים שבים (סנהדרין קח.): {כג} וימח. לשון ויפעל ד הוא, ואינו לשון ויפעל, והוא מגזרת ה ויפן ויבן. כל תיבה ו שסופה ה"א, כגון בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי"ו יו"ד בראשה, נקוד בחירק תחת היו"ד: אך נח. לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה, גונח וכוהה דם ז (ב"ר לב, יא.) מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא, לא.):

רמב"ן על בראשית פרק-ז

רמב"ן: {א} ויאמר ה' לנח. הודיעו השם כי במדת רחמים ימלט אותו ואת ביתו ויחיה מהם זרע לדורות וזה טעם לחיות זרע על פני כל הארץ (להלן פסוק ג) כי מתחלה אמר להחיות אתך (לעיל ו יט) ורמז לו עתה במדת רחמים על הקרבן להודיע אותו שישעה אל קרבנו ובזכות קרבנו יקיים העולם ולא יכרת עוד מפני מי המבול ועל כן מזכיר בו השם המיוחד כי בכל ענין הקרבנות לא יזכיר "אלהים" כאשר אזכיר (ויקרא א ט) בהגיעי לשם בעזרת השם

"בא אתה וכל ביתך אל התיבה" – עשה נח את התיבה ימים רבים קודם המבול וכאשר קרב עת המבול בחדש השני בעשור לחדש חזר וצוהו שיבא הוא וכל ביתו בתיבה הוא שאמר לו בראשונה (לעיל ו יח) אתה ובניך ואשתך ונשי בניך והודיעו כי בזכותו לבדו ינצלו שלא אמר "אתכם ראיתי צדיקים לפני" וצוה שיקח הוא ויביא מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה שבעה והודיעו יום המבול שבו יבא אל התיבה וכן עשה שבעצם היום זה בא נח (להלן פסוק יג) וזהו טעם מפני מי המבול (להלן פסוק ז) ורש"י כתב אף נח מקטני אמנה היה ולא נכנס לתיבה עד שדחפוהו המים ולשון בראשית רבה (לב ו) מחוסר אמונה היה אלולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה אם כן יאמר שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע {ח} מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה שנים שנים באו אל נח. פירש רש"י כולן הושוו במנין זה מן הפחות היו שנים ואחרים אמרו (רד"ק) כי פירוש שנים זוגות לומר שהיו באים זכר ונקבה יחד ועל דעתי שכן היה שבאו מכלם שנים זכר ונקבה מעצמם ונח הוסיף להביא מן הטהורים ששה זוגות כי הבאים להנצל באו מעצמם ואשר לצורך קרבן טרח במצוה כי כן נאמר לו וטעם ויעש נח ככל אשר צוהו ה' (לעיל פסוק ה) אמרו בבראשית רבה (לב ה) זה שיכין לכנוס בהמה וחיה ועוף כלומר הטהורים שטרח הוא אחריהם ולקחם אל ביתו והכתוב שאמר פעם שלישית כאשר צוה אלהים את נח (פסוק ט) לומר שעשה כאשר צוהו בכניסת התיבה כי הוא נמשך למעלה עם ויבא נח לומר שבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אל התיבה ומן הבהמה והעוף והרמש שנים שנים שבאו אליו אל התיבה וכלם באו אתו שנכנסו בתיבה מפני מי המבול כאשר צוה אותו אלהים וחזר ופירש החדש והיום שבא המבול וכיצד בא ואמר כי בעצם אותו היום הוא שבא נח אל התיבה ועמו כל הבשר החי לא קודם לכן {טו} וטעם ויבאו אל נח אל התיבה. להודיע שלא נאספו אליו כלל ולא באו עד עצם היום ההוא שהיה הגשם ובא הוא בתיבה כי האל הוא צוה ורוחו הוא קבצן ברגע אחד {טז} וטעם והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו. כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם נח בתוכה כן ולכך אמר כאשר צוה אותו אלהים כי הוא מצוה עליו שיכניסם לתוכה ודעת רבי אברהם כי ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה (לעיל פסוק ז) לא נכנסו בתוכה אלא שבאו אליו כלם בעשור לחדש השני כי ביתו קרוב אל התיבה היה וטעם מפני מי המבול מפחד מי המבול ולשבעת הימים היה מי המבול ונאספו כלם בתיבה וסגר הפתח והצהר ואין דבריו נכונים ויתכן כי ויעש נח ככל אשר צוהו ה' ונח בן שש מאות שנה והפסוקים עד בשנת שש מאות שנה (פסוקים ה ו) אינם מספרים מעשה אבל ויעש נח ככל אשר צוהו יכלול הענין כולו יאמר שעשה ככל אשר נצטווה לא הפיל מכל הענין דבר עשה התיבה ואסף המאכל ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר צוה אותו וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר צוהו אלהים ואחר כן (מפסוק י והלאה) ספר במעשה ויהי לשבעת הימים בשנת שש מאות וגמר הענין (יח-יט) וטעם ויגברו המים והמים גברו שנתרבו מאד כי לרבוי הגדול יקרא הלשון גבורה וכן ופשעיהם כי יתגברו (איוב לו ט) רבו מאד גבר חסדו על יראיו (תהלים קג יא) גדל וכן ואם בגבורות שמונים שנה (שם צ י) ברבוי גדול ויתכן כי טעם "ויגברו" שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבנינים כי לכח יקראו גבורה בעבור כי הגבורה בכח וכן גם גברו חיל (איוב כא ז) והגביר ברית לרבים שבוע אחד (דניאל ט כז) יעמידנו בחוזק ולשון חכמים (תענית ב) גבורת גשמים מפני שיורדין בגבורה ואפשר שיהיה מזה ואם בגבורות שמונים שנה שאם היו עצמותיו וגופו חזקים והוא בעל כח יחיה שמונים ואם כן יהיה פירוש גברו על הארץ שהיו בגבורתם כלם אף על ההרים הגבוהים ושוטפים אותם {כג} וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. אחר שאמר ויגוע כל בשר ואמר מכל אשר בחרבה מתו הוסיף לאמר וימח שנמחו הגופות ויהיו למים כענין ומחה אל מי המרים (במדבר ה כג) כי היו המים רותחין כדברי רבותינו (סנהדרין קח) אבל אם כן יהיו הדגים מתים ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (לב יא) מכל אשר בחרבה ולא דגים שבים ויש אומרים אף הן בכלל נאספין אלא שברחו לאוקינוס ומכל מקום ניצולו הדגים ושני הדעות האלו אפשריים כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים ויחממו עליוני הים בלבד והדגים יבאו בעמקי המצולות ויחיו שם או כדברי יש אומרים שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקינוס בורחים שם בהרגישם רתיחת המים וניצולין מהם שם ואפילו אם ימותו כלם הנה מרבית הדגה באוקינוס היא ושם לא ירד מבול כמו שנאמר (לעיל פסוק יב) ויהי הגשם על הארץ ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול כי מן הים היו יוצאים כל הימים ושם הם שבים ללכת ועל הכלל ניצולו הדגים שהרי לא נכנסו מהם בתיבה לחיות זרע ונאמר בברית (להלן ט ט י) הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה ולא הזכיר דגי הים

"וימחו מן הארץ" – פירשו הכפל לומר כי נשכח זכרם שאין להם זרע ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל אולי מפני העופות ומקצת השרץ לאמר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו ויתכן שיהא שיעור הכתוב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה כי מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נמוחו מן הארץ לא נשאר רק נח ורבותינו דרשו (סנהדרין קח) וימח בעולם הזה וימחו מן הארץ מן העולם הבא עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים וכבר רמזתי סודה (לעיל א כו ו יג)

אור החיים על בראשית פרק-ז

אור החיים: {א} ויאמר ה' לנח בא וגו' כי אותך ראיתי. צריך לדעת למה הוצרך לטעם זה מחדש:

ונראה כי חש ה' על נח לבל יטעה במשמעות דברי ה' באומרו בא אתה וכל ביתך אל התיבה באחד מב' דרכים או יחשוב כי כולן צדיקים הם ולזה נמלטו בזכותן, ולסיבה זו קשה מה שהקשינו בפסוק (ו' י"ד) עשה לך. או יחשוב כי בניו ונשי בניו הצלתם היא לצד שעדיין לא הגיעו לכלל העונש, ויצא מזה שיחשוב נח להכניס להציל מקטני הדור קרוביו ומיודעיו, וידין בדעתו כי אינם ראוים לעונש. ולו יהיה שלא יעשה כן על כל פנים תהיה לו בדעתו לדבר זר למה לא ינצלו מי שאינו בן עונש. לזה אמר ה' אליו כי אותך וגו', נתינת טעם לאומרו וכל ביתך, לא לטעם היותם ראוים ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש אלא מטעם זכותך כי אותך ראיתי וגו', ומעתה כל שאין אביו צדיק ילכד במוקש. וכאן הודיעו כי כל שלא הגיעו לכלל עונש נענשים בעון אביהם, ערירים ימותו כל האבות, לא כן נח:

עוד יתבאר על דרך אומרם בש"ס (סנהדרין קי:) קטני ישראל יש להם חלק לעולם הבא אבל קטני אומות העולם אין להם חלק לעולם הבא ובדור המבול כולם דין אומות העולם יש להם שהגם שלא הגיעו לעונש יש לדון בהם משפט כמשפט רשע כי מעשה אבות יעשו בנים זרע מרעים בנים משחיתים ונח דן בו משפט קטני ישראל וינצלו בזכות אביהם גם בבוא חרון אף לעולם יגן ה' בעדם: {ב} מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו'. אומרו תקח לך, נתכוון לומר ב' דברים הא' שהוא יטרח לקחת תשלום הז', ואמר הטעם כי הם לצורכי עצמו והוא אומרו לך לצורכך. ובזה לא יקשה מי התיר לנח להקריב קרבן מהבהמות בלא רשות האדון כי אלה צוה ה' לקיום המין. ואולי כי טעמו להיות שהעולם צריך להם ביותר יצו ה' להשאיר מהם ז' ולא לקרבן. אלא במה שרשם ה' ואמר תקח לך הראהו כי הם צורכי עצמו ולזה עשה בהם כחפצו והקריבם לה' והצליח בקרבנו ונרצה לו. ואם ירצה גם לאכול מהם ישחוט ויאכל כי הותר לו הבשר מטעם אשר אבאר בעזרת השם (לקמן ט' ג'): {ה} ויעש נח ככל וגו'. רש"י פירש זו ביאתו לתיבה ע"כ. ואם לזה נתכוון לא היה צריך לומר כי מקרא מלא דבר הכתוב ויבא נח וגו' אל התיבה וגו' וכתיב בעצם היום הזה בא נח:

אכן כוונת הכתוב הוא שלקח מכל הבהמה הטהורה ז' ז' ומהעוף הטהור ז' ז' והוא אשר צוהו ה' בסמוך. גם דייק לומר ככל לרמוז על תיבת כל האמור במצות ה'. וערב אמוד לפירוש זה שתמצא שבכל הנכנסים לתיבה לא הזכיר ז' ז' מבהמה הטהורה ולא מעוף השמים אלא ב' ב' ולפי הנראה כי לא קיים מצות ה' שאמר לו ז' ז' לזה בא הכתוב להודיענו כי עשה ככל אשר צוהו ולקח ז' ז' וכו': {ט} שנים שנים באו. דקדק לומר באו כי לא הצריכו לחזור אחריהם אלא מעצמן באו. ואמר שנים שנים על כל פרטי הבאים וכלל בזה בהמה טהורה ועוף הגם שצוה עליהם ז', לפי מה שפירשתי למעלה ידוייק הכתוב על נכון כי מה שהוא לקיום המין אינם אלא ב' ואותם הביא ה' עד התיבה והוא קבלן אבל תשלום הז' הוא נח טרח בעצמו לקחת אותם כמו שצוה ה' אליו תקח לך שאינו לקיום המין הוא יטרח בשלו ולא יטריחו מהשמים עליו. וכן תמצא עוד בפסוק אחר זה ויבואו אל נח אל התיבה שנים שנים פירוש מה שבאו מעצמן היו שנים שנים: {כג} וימח את כל היקום. פירוש מלבד הגויעה הרמוזה בפסוק שלפני זה גם נמחה כל מה שהיה עומד מהם (סנהדרין קח:) באמצעות רבוי המים חם וקר ונמחה כל הויתן ונעשו כמים והיו כלא היו בעולם, ובזה נשכיל דברי רבותינו ז"ל (ברכות סא:) וזה לשונם א"ר אמי (תהלים קיט) אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות דכתיב מאדם עד בהמה וגו' ע"כ. וקשה והלא מקרא מלא דבר הכתוב הקודם לזה ויגוע כל בשר הרומש וגו' וכל האדם הרי שאחר שסדר כל הנבראים זכר גויעת האדם. ולדברינו יכוין לומר על פרט צורת הגוי' כי הגוף נברא אחר (כן) [כל] וכשמחה ה' לכל היקום גולם צורתו היה ראשון וכמו שכתבנו. ודייק גם כן תיבת צרתני שחוזר על הגוף דכתיב וייצר ה' וגו' עפר מן האדמה. אבל בענין הגויעה שהיא יציאת הנפש מהגוף לא היה כן כי לא יצתה נפשו של אדם אלא (קודם) [מאוחר] לכל כמובן מהכתוב:

כלי יקר על בראשית פרק-ז

כלי יקר: {א} כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. מה שלא אמר לו כן מיד כשצוה לו על עשיית התיבה, לפי שהיה עדיין הדבר בספק שמא יחזרו בתשובה. ועוד שהרי מתושלח קיים ואיך יאמר כי אותך ראיתי צדיק. ואחר שהמתין ה' ז' ימי אבלו של מתושלח כמו שנאמר כי לימים עוד שבעה. מהו לשון עוד אלא תורה שזמן זה שוה לזמן ק"ך שנה כי כמו שכל ק"ך שנה המתין להם שמא יחזרו בתשובה כך המתין ז' ימי אבל אלו שמא יחזרו בתשובה, כי ע"י האבל וההספד החי יתן אל לבו, ואחר שעמדו במרדם אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שלא נאמר צדיק תמים לפי שנאמר תמים היה בדורותיו. ר"ל כמה דורות עברו על נח והיה תמים בכלם ר"ל היה עומד במצב אחד בצדקתו על כן אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי מה לו להזכיר מה שהיה תמים גם בדורות ראשונים כי הצלתו תלויה באשר הוא שם בדור שעומד בו ומה שעבר עבר, ולפי מה שכתוב למעלה שתואר תמים הוא כנגד הזנות, וצדיק, שלא היה גוזל אלא היה מצדיק משלו ונותן ולא נתחתם גזר דינם כי אם על הגזל על כן אמר כי אותך ראיתי צדיק. על כן אין אתה בכלל חתימה זו. והזכיר צדיק לפני כי דור המבול גזלו פחות משוה פרוטה וצדקו בדיינים אבל מ"מ לא יצאו נקי בדיני שמים אבל אתה צדיק גם לפני כי לא לקח משל אחרים אפילו פחות משוה פרוטה. {ב} תקח לך שבעה שבעה. פירש"י לכך צוה להביא מן הטהורים ז' כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק שהרי לא כל הטהורים ראויין להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק מזה שלמד נח תורה. אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה. ומה שנאמר (ח.כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'. משמע שהקריב מכל מין טהור אפילו מאותן שאינן ראויין להקרבה על פי התורה, תשובה לדבר לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב"ה אכילת הבעלי חיים ואמר בלבו ודאי לכך צוה לי להכניס ז' ז' מכל מינים אלו כדי להקריב מכולם קרבנות. אבל הקב"ה ידע שסופו להתיר לו כל הבעלי חיים הטהורים על כן צוה ליקח ז' ז' לפי שצדין מהם הרבה, כי אין לומר שרצה בהקרבת כל המינין דא"כ למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל האדם ולמה צוה לנח דווקא. ומה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח בעבור אותן מינין הראויין להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא. {יז} ארבעים יום. כנגד שעבדו ע"ג, והמודה בע"ג ככופר בכל התורה שנתנה למ' יום. וכנגד הזנות, שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ' יום, וכנגד הגזל, כי גזל מספרו ארבעים.

ספורנו על בראשית פרק-ז

ספורנו: {ב} הטהורה. שהיו אז כלם כשרים להקרבה כמו שהזכירו רבותינו ז"ל וכמו כן בסגלת מזונה על הפך ונטמתם בם: {כב} ותלך התיבה. בדחיית התגבורת הבאה מלמטה: {כג} וימח את כל היקום. של בעלי חיים לא עשבים וצמחים כמו שבאר באמרו מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים: וימחו מן הארץ. שם ושאר ונין ונכד: {כד} ויגברו כו' חמשים ומאת יום. מיום התחלת הגשם גברו עד תום חמשים ומאת יום. מתחלת הגשם שהיה בי"ז לחודש השני ושלמו בי"ז לחודש השביעי שהיו הק"נ יום ה' חדשים שלמים ואז נחה התיבה שלא היה שום תגבורת דוחה כי אמנם מיום התחלת הגשם התחיל התגבורת מלמטה כאמרו נבקעו כל מעינות תהום רבה אמנם לא התחילה התיבה ללכת על פני המים עד שהיו המים כ"כ גבוהים שהתיבה רמה מעל הארץ וכאשר שלמו ימי הגשם היה תגבורת מלמטה בלבד נמשך עד מלאת ק"נ יום ואז בנוח התגבורת הדוחה את התיבה נחה התיבה:

שפתי חכמים על בראשית פרק-ז

שפתי חכמים: {ב} ט דאם לא כן מנא ידע, טהורים וטמאים בהאי שעתא מי היה, (קצ"מ), ומכל מקום הוצרכו לומר בגמרא שהתיבה קולטתו ומאליהן באו, דאם לא כן היאך היה יכול לבדוק אותם, שהרי אחד מן סימני טהרה הוא קורקבן נקלף, ואין לידע אלא לאחר שחיטה, הקשה הג"א וא"ת מנא ליה שלמד נח תורה דילמא מה שלקח זה משום שהתיבה לא קלטה אלא ז' זוגות, ומתרץ דמפשוטו של מאמר משמע דכל שלא דבקו במינן אין התיבה קולטתן, ואי אפשר שממין הטמאין לא היו אלא שנים, וממין הטהורים לא היה אלא ז', אלא ודאי זוגות הרבה היו משני המינין ולקח נח מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים ומהיכן ידע, אלא שלמד תורה, ודייקא נמי קרא דכתיב תקח לך, משמע הקיחה היתה ביד נח, ודוק נ"ל: י דמה שנאמר בקרא ז' ז' היינו ר"ל דבין כולם היו ז', דהיינו ג' זוגות ואחד נשאר בלא זוג, והא דכתיב בקרא ז' ז', לאו למימרא שיהיו ז' זוגות אלא ז' עופות ואותן ז' יהיו איש ואשתו, כמו גבי שנים שנים איש ואשתו דהיינו שני עופות ואותן שנים יהיו איש ואשתו, הכי נמי גבי ז' ז', וא"כ נשאר אחד בלא זוג, ועל זה קשה למה נשאר אחד בלא זוג, אלא כדי שיקריב וכו', ואותו היה זכר, (מצאתי), (אבל הוא נגד המד"ר ע"ש וכמ"ש בסמוך). (קצ"מ), קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד' עולות לד' זוגות שנצולו מן התיבה, הוא ואשתו וג' בניו עם נשותיהם, אולי חטאו במחשבה וד' נקבות בשביל ד' זוגות הנ"ל לקרבן תודה, כי ד' צריכין להודות וכו' (ברכות נ"ד:), וחם ואשתו שחטאו בשימושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד, ויצאו בזה ו' זוגות וזוג אחד לקיום המין כמו בטמאים, ומהר"ן וג"א כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר: {ג} כ אין להקשות למה לא כתיב גבי עופות טהורים וגבי בהמה סתם, וילמוד בהמות מעופות, שהרי גם לעיל הקדים עופות לבהמות דכתיב מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, י"ל דלכך הקדים בהמות טהורין וכתב בהן ז' ז', לרמוז לו דמשום הכי ציוה שיקח טהורים ז' כדי שיקריב קרבן, אבל אי הוה כתיב עופות ברישא לא הוה אמרינן דמשום קרבן ציוה ליקח שבעה שבעה, דהוה אמינא בהמות דומיא דעופות ובעופות כתיב לחיות זרע על פני כל הארץ, א"כ הוה אמינא דבהמות נמי משום להחיות זרע ציוה ליקח שבעה, משום הכי נקט בהמות ברישא, וק"ל, ומהר"א תירץ בענין אחר ע"ש: {ד} ל (קצ"מ), דאם לא כן מה ענין של השבעה ימים שזכר הכתוב בפירוש: {ז} מ נ"ל דקשה לרש"י למה סמוך ויבוא נח וגו' לקרא דלעיל מיניה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבוא נח וגו', אלא להודיע הטעם למה נאסרו בתשמיש המטה מפני שהמבול היה והעולם היה שרוי בצער, משום הכי כתב אחריו ויבא נח ובניו וגו', כלומר משום הכי באו האנשים לבד ולא שמשו, (ג"א), ומה שכתוב ביציאתו ג"כ ויצא נח ובניו, אע"פ שמותר בתשמיש היה, היינו לפי שנח היה דואג לעסוק בפריה ורביה אחר המבול, כדפירש"י לקמן עד שנתן הקב"ה אות שלא יביא עוד מבול, אבל הרא"ם לא גרס כל דבור זה ע"ש: {ט} נ דאם לא כן הובאו מיבעי ליה: ס דאם לא כן תקשה לך הא כתיב מן הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה: {יא} ע (קצ"מ), לא כסתם בקיעה שמורה על קלקול הנבקע ושבירתו, אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות: {יג} פ דאם לא כן ביום הזה מיבעיא ליה, דומיא דביום הזה דלעיל (פ' י"א): {יד} צ כלומר אל תאמר צפור בפני עצמו וכנף בפני עצמו, דהא גם לצפור יש כנף, אי נמי דאי כל כנף הוא בפני עצמו אם כן איך קאמר שכל כנף באו עמו לתיבה, כי לא יתכן להיות כנף בלתי עוף, אלא דבוק הוא וכו', ומפרש והולך למה צריך למיכתב כנף, דפשיטא הוא שיש לעוף כנף, ועוד איך שייך לומר כל כנף, וכי יש לצפור כל הכנפים שבעולם, ומתרץ כל מין כנף לרבות חגבים דגם להם יש כנף, אבל במשמעות צפור לא משמע חגבים, דהא לאו צפור הוא, ומהרש"ל פירש אילו לא היה דבוק הוי דרשינן כמו כל צפור כנף, והוה ממעטינן דבר שאין לו כנף וחגבים ג"כ הוי ממועט מפני שלא נקרא צפור: {טז} ק (קצ"מ) דאם לא כן מאי ויסגור ד' בעדו, הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכה כמו שצוהו כדי להנצל על ידה, אלא על כרחך שזהו מ"ש מתחילה והקמותי וגו', ולולי זה לא תוכל: ר נח"י פירש ע"י שצוהו לעשות התיבה ולכנוס, זו הוא סגירתו מן המים: {יז} ש דקשה לרש"י הא לאחר מ' יום כבר גדלו המים ולמה לא נתנשאה התיבה כבר, אלא משוקעת וכו': {יח} ת דאם לא כן אלא היה מתגברות המים מפני המבול שהיה בתוך מ' יום, אם כן היה לו להפוך ולכתוב בקרא ויהי המבול מ' יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ותלך וגו', אלא ודאי להכי כתיב ויגברו המים לבסוף לומר שהתגבורת לא היה מפני המבול שבתוך המ' יום אלא מאיליו, כלומר שהיה התהום עולה מאליו ומפני זה התגברו המים ודוק, והרא"ם תירץ בענין אחר שהרי כבר פסקו הגשמים מסוף מ' יום, ואי אפשר לומר בתוך מ' יום היה תגבורת זה, שהרי כתיב ויגברו המים על הארץ ק"ן יום, ואין סברא לומר שתגבורת הראשון היה ממי המבול והשני מן התהום: {כ} א לא למעלה על שטח הארץ, כי קודם זה כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים, שהם כמה אלפים משטח הארץ, (רא"ם): {כב} ב (הראב"ע), כל אשר נשמת רוח חיים, שב אל האדם לבדו, אבל הרא"ם כתב שהגירסא היא נשימה של רוח חיים, כלומר כל שיש בו נשימה של רוח חיים, אבל אין לומר נשמה, דהא אין לבהמות נשמות ודוקא גבי אדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, אבל לא גבי בהמות וחיות ועופות: ג (קצ"מ), ושמא לזה כיון רש"י באמרו (לעיל ו' י"א) כי השחית כל בשר אפילו בהמה וחיה, ואילו דגים לא קאמר, וקרא הכי נמי דייק דכתיב על הארץ אבל לא דגים שבים: {כג} ד מבנין קל על משקל וירא ויתן, רק שהם עומדים וזה יוצא, לא לשון ויפעל מבנין נפעל כמו וימח מן הארץ: ה דקשה לרש"י כיון שהוא לשון ויפעל למה נקוד וימח בחיר"ק שהוא מבנין הכבד, ולא נקוד וימח בקמ"ץ שהיא מבנין הקל, ומתרץ שהוא מגזרת ויפן ויבן דנקוד ג"כ י' בחיר"ק, ודלא כפירוש הרא"ם שהוא ממשקל ויפן, והא דמ"ם בפת"ח מפני הח' שהיא גרונית: ו דקשה לרש"י מה טעם בכולהו למה נקוד חיר"ק תחת היו"ד: ז וא"ת מנא ליה לרש"י כל זאת, וי"ל דכתיב אך נח ואך מיעוט היא, ואין כאן שום דבר למעט, אלא נח עצמו היה מתמעט מחיותו שהיה גונח כו':

בעל הטורים על בראשית פרק-ז

בעל הטורים: {ב} ויכלא הגשם. ב' במסורה הכא ואידך ויכלא העם מהביא. לומר לך שבזכות ישראל כלה הגשם: {ג} ושוב. ג' הכא ואידך ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים. והחיות רצוא ושוב. זה הוא שאמרו שמזיעת החיות יוצא נהר דינור כמו ושוב דהכא איירי בנהר אף התם נמי: {ד} ותנח. ב' במסורה ותנח התיבה. ותנח עליהם הרוח. לומר שרוח הקודש נחה על אותם אשר נשארו בתיבה וזה הוא ותנח עליהם הרוח: אררט. ג' במסורה הכא ושנים גבי סנחריב ויהי וגו' בית נסרוך אלהיו וגו' והמה נמלטו ארץ אררט. ואחז"ל לקח נסר אחד מן התיבה אמר דין אלהא דשיזביה לנח מטופנא. נסרוך לשון נסר: {יא} טרף. ב' במסורה הכא ואידך כי הוא טרף וירפאנו. מה התם לשון שבירה אף הכא נמי שהיא שברתו מן האילן ולא מצאה אותו צף על המים ובזה הכיר כי קלו המים: {כא} וירח. ב' במסורה הכא ואידך וירח את ריח בגדיו. וזה שדרשו רז"ל אפי' פושעי ישראל עתידין שיתנו ריח וזה הוא וירח את ריח בגדיו א"ת בגדיו אלא בוגדיו וירח ה' את ריח הניחוח שעתידין ליתן ריח ניחוח. ד"א רמז שנכנס עמו ריח ג"ע כשהריח ריח בגדיו אז וירח ה': מנעריו. ג' במסורה הכא ואידך איש מלחמה מנעוריו. שאנן מואב מנעוריו. שמנעוריו צריך אדם להלחם עם יצה"ר ואם יגבר עליו ונצחו שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו: {כב} וקציר. ב' במסורה הכא ואידך בפרשת ויגש ועיין שם:

דעת זקנים על בראשית פרק-ז

דעת זקנים: {ב} מכל הבהמה הטהורה. פרש"י העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה ותימה מהא דאמרינן בזבחים פ' פרת חטאת מנא ידע כל שהתיבה קולטתו טהור. וכל שאין התיבה קולטתו טמא אלמא לא ידע אלא מתוך קליטת התבה. ויש מפרשים שאין להוכיח שלמד תורה אלא מדלא הקריב קרבן ביציאתו מן התיבה אלא מן הטהורה. והאי נמי לא נהירא שהרי הבין זה ממה שאמר לו ית' להכניס מהם שבעה. כי כן פירש"י גבי ויקח מכל הבהמה הטהורה אמר נח לא צוה לי הקב"ה להכניס מאלו שבעה אלא כדי להקריב מהן קרבן. לכך נ"ל דמה שלמד נח תורה כדפרש"י. והא דקאמר בזבחים מנא ידע לא קאי אטהורים וטמאים דמזה לא היה מתרץ כלום כל שהתבה קולטתו טהור שהרי התבה קלטה טמאים לכל הפחות שנים מכל אם לא נפרש כל שהתבה קולטתו יותר משנים טהור אלא קאי אקרא דמהעוף למינהו דפרש"י מאותן שדבקו במינן ועל זה פי' מנא ידע נח ומשני כל שהתבה קולטתו טהור פי' שדבקו במינם וכל שאין התבה קולטתו טמא פי' דבקו בשאינן מינן וטהורה וטמאה שייכא גבי ערוה דכתיב אל תטמאו בהם: {ו} והמבול היה. יש לשאול מאי שנא שהביא הקב"ה מבול יותר משאר מכות, רז"ל אמרו ברותחין קלקלו וברותחין נדונו. אמנם יש להמשיל הדבר למלך שבנה דירה נאה לחבורה של עורים וצוה לכלכלם בריוח וכל זמן שהי' המלך עובר דרך שם היו עומדים ומשתחוים כנגד המלך ומשבחים לו בקול גדול פעם אחת שמע המלך קולם. אמר מה הקול הזה באזני אמרו לו הם הסומין שצוית לכלכלם שם וכן עושין בכל עת ששומעין קול סוסים שלך אמר אלו היו רואין אותי על אחת כמה וכמה היו משבחין לי מיד צוה להחזירם לאחור ולתת במקומן בני אדם שרואין ולכלכלם כמו הסומים ואותן בני אדם כשראו עצמן בהנאה גבה לבם וכשרואים המלך עובר היו מקללין אותו ואמרו אוי לו לזה שכבש אותנו בזה. פעם אחרת שמע קולם ושאל מה הן אומרים אמרו לו מקללין אותך ואינן עושין כמו העורים שהחזרת לאחור צוה המלך עליהם שיהרגום כך העולם מתחלה היה כלו מים שאינן רואין ולא שומעין ואפ"ה היו מקלסין להקב"ה שנאמר נשאו נהרות ה' וגו' אמר הקב"ה אלו הייתי בורא אדם ששומע ורואה כמה קילוסין וכמה שבחות היו נותנין לי מיד צוה יתברך יקוו המים ותראה היבשה ובה ברא אדם במקום המים והשפיע להם טובה שהיו זורעין הארץ ומעלה להם לארבעים שנה ומרוב טובה מרדו בהקב"ה שמע הקב"ה במרדן וצוה למים שיבואו עליהם וישטפו אותן מ"ר ששמע מפי הרב נתן אפניאל: {ז} ויבא נח ובניו. פרש"י האנשים לבד והנשים לבד לפי שכל ימי המבול נאסרו בתשמיש המטה כמדרש שאמר הקב"ה אני קובר אני הורס ואתה בונה המתן עד שיעבור זעם: {יב} ארבעים יום. פירש"י יום ראשון אינו מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות ונמצאו ארבעים יום כלים בכ"ח בכסליו. ולא נהירא לי שהרי הוא עצמו כתב גבי חמשים ומאת יום והוא אחד בסיון כיצד בכ"ז בכסליו פסקו הגשמים. לכך נ"ל דיום ראשון הוי מן המנין והתחילו גשמים מאור ליל יום ראשון כי מביום הזה אין ראיה שהרי בהרבה מקומות ביום וביום הזה ר"ל מליל שלפניו כמו ביום השביעי. וכן כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה ולפי זה כלים הארבעים יום בכ"ז בכסליו וכן מצאתי בסדר עולם וזה לשונו ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה ויהי הגשם על הארץ. עד מתי עד כ"ז בכסליו. ויגברו המים מקצה חמשים ומאת יום. עד מתי עד א' בסיון וכו'. וא"כ ע"כ הוא סובר שיום ראשון הוא מן המנין: {כג} וישאר אך נח. נמצא בשם ר' יהודה חסיד מכאן רמז לעוג שפלט מן המבול. א"ך נ"ח עולה בגימטריא עוג:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-ז

חומת אנ"ך: ז׳:קכ״ו א׳ אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. פירש״י לא נאמר כאן תמים מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו. ובספר מנחת יהודה כתב שהקשה רבינו מרדכי בר נתן על רש״י ז״ל דא״כ מאי קאמר פ״ק דבתרא גדול הנאמר באיוב יותר מהנאמר באברהם הא באברהם בפניו היה ע״ש ויש להעיר על הרבנים ז״ל דמאי אית להו עם רש״י ז״ל הלא דבריו הם תלמוד ערוך בעירובין דף י״ח והו״ל למירמי סוגיי להדדי. והרב עיון יעקב פ״ק דבתרא הקשה קושיא זו על השני סוגיות. ומה שתירץ דבמקום אחר לא אמר כלו אינו מחוור כאשר יראה המעיין. ומ״ש עוד דמהרש״א כתב שלא יתגאה ואברהם היה עניו ולגביה לא נאמר זה ע״ש אשתמיט להרבנים ז״ל מ״ש רז״ל על פסוק אמרו לאלהים מה נורא מעשיך דאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו כלומר כשמדבר לנכח. הרי דלכב יכול אפילו אומרים מקצת שבחו ויש לישב קצת. ובמ״א כתבתי בעניותי דמאמר זה נעלם מכמה גדולים: ז׳:קכ״ט א׳ אנכי ממטיר על הארץ מ׳ יום ומ׳ לילה. אפשר לומר דרך דרש ורמז שהם חטאו בע״ז זנות גזל ר״ת גזע ובעונות אלו אבד גזעם גם גזע גימטריא פ׳ ולזה היה המבול מ׳ יום ומ׳ לילה שהם פ׳ והוא כמנין אף עם הכולל כי אף ה׳ חרה בהם וישאר א״ך נ״ח עם הכולל גימטריא פ׳ לפי שלא חטא לא הוא ולא אשר אתו בג׳ אלה ריחם ה׳ עליהם בשם אהי״ה גימטריא אך להושיעם מצרתם עד״ש אהיה עמם בצרה. ובזכות שנשמרו מג׳ אלה אהיה הגין לנח. וגימטריא אהיה נח פ׳. ור״ת וישאר אך נח גימטריא אל הוי״ה לרחם עליהם בחסד ורחמים: ז׳:קל״א א׳ והמבול היה מים. היה לו לומר והמים היה מבול אלא מלמד שגם העצים והאבנים נובלים היו מים והיו מי מבול. רבינו מהר״א מגרמיזא ז״ל כ״י:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-ז

נחל קדומים: ט׳:ר״י א׳ בשר בנפשו דמו לא תאכלו. כלומר בשר שאדם משים דמו בכפו להרויחו כמו בגזל וגניבה לא תאכלו כי בני נח נצטווים על הגזל וכן מצינו בדוד הע"ה שאמר הדם האנשים האלה ההולכים בנפשותם ולא אבה דוד לשתותם (רבינו אפרים כ"י): ט׳:רכ״ב א׳ וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין הארץ. קשה דהול"ל ביני ובין הארץ מאי בין אלהים. ונ"ל בין מדת הדין ובין הארץ שלא יניח עוד מדת הדין לפגוע בעולם שלם (רבינו אפרים כ"י):

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-ז

רא"ש על התורה: ז׳:קס״ו א׳ והמבול היה יש לתמוה מ"ש שהביא הקב"ה מבול יותר משאר מכות ארז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נידונו. אמנם יש להמשיל הדבר למלך שבנה בירה נאה לחבורה של עורים וצוה לכלכלם בריוח כל זמן שהמלך עובר דרך שם היו עומדים על רגליהם ומשתחוים כנגד המלך ומשבחין אותו בקול רם פעם א' שמע המלך קולם אמר המלך מה הקול הזה באזני אמרו לו עבדיו אדוננו המלך הם הסומים שצוית לכלכלם שם וכן עושין כל שעה ושעה ששומעין קול סוסיך אמר המלך אלו היו רואין אותי עאכ"ו שיהיו משבחין אותי יותר עוד צוה המלך שיבואו לאחור ולתת במקומם בני אדם שרואים ולכלכלם כמו לסומים ואותם בני אדם כשראו בעצמם בהנאה גבה לבם וכשרואין המלך עובר היו מקללין אותו ואינם עושים כמו הסומים שחזרו לאחור צוה המלך שיבואו הסומים עליהם ויהרגום כך העולם מתחלה היה כולו מים שאין רואים ולא שומעין ואפי' הכי היו מקלסין להקב"ה שנא' נשאו נהרות ה' וכו' אמר הקב"ה אלו הייתי בורא אדם ששומע ורואה כמה קילוסים וכמה שבחות היו נותנין לי מיד צוה הקב"ה יקוו המים וברא אדם במקומן והשפיע עליהם טובה שהיו זורעין ומעלה להם הארץ ומרוב טובה מרדו בהקב"ה שמע הקב"ה למרדם וצוה למים שיבואו עליהם וישטפו אותם: ז׳:קע״א א׳ בחדש השני זה מרחשון. וארובות השמים גימ' נט"ל שנ"י ככב"ים מכי"מה. ר"וח ח"יים מ"תחת ר"ת רמ"ח כל רמ"ח איברים נימוחו ואפי' מוח של שדרה נימוח. וא"ת מפני מה אמר הקב"ה ז' ז' איש ואשתו כנגד ז' קולות שיש במזמור הבו לה' בני וכתי' ה' למבול ישב: ז׳:קע״ו א׳ והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו בב"ר פריך וכי נח הוא הכונס אותם אלא מאליהם באו שנאמר והבאים: ז׳:קע״ז א׳ ויהי המבול מים פירש"י אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתוב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ונמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו ול"נ שהרי הוא עצמו פירש גבי ק"ן יום שהוא א' בסיון כיצד בכ"ז בכסלו פסקו הגשמים הרי ג' מכסלו וכ"ט מטבת ושבט ואדר וניסן ואייר הרי ק"ן יום. לכך נ"ל דיום א' הוי מן המנין והתחילו הגשמים לירד מיום י"ו למרחשון כי מביום הזה אינה ראיה שהרי בהרבה מקומות מצינו ביום וביום הזה ור"ל מליל הזה ולפי זה כלים הארבעים יום בכ"ז מכסלו וכן מצאתי בסדר עולם וז"ל ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ויהי הגשם עד מתי עד ז"ך בכסלו: ז׳:קע״ח א׳ ויגברו המים עד מתי עד א' בסיון וא"כ ע"ך הוא סובר שיום ראשון הוי מן המנין: ז׳:קע״ט א׳ ויכוסו כל ההרים ואח"ך כתיב ויגוע כל בשר לפי שקודם לכן היו העולם עולים על ההרים ומיד ויגוע כל בשר הרומש ולא כל השרץ: ז׳:קפ״א א׳ וכל האדם מפני מה כתיב אדם בסוף מפני שהוא מת בקושי יותר מן הבהמה ומן השרץ אבל כשנמוחו כתיב אדם תחלה שנאמר וימח כל היקום לפי שכיון שהוא מת: ז׳:קפ״ג א׳ וישאר אך נח נמצא בשם ר' יהודה דמכאן רמז לעוג שפלט מן המבול דא"ך נ"ח עולה בגימ' עו"ג ואמרינן בגמרא היכא קאים ומקשינן אנן ידעינן דעוג וסיחון אחי הוו ואמאי לא קבעי סיחון היכן קאים וי"ל כי הניצולים מן המבול ניצולו זוגות זוגות ועוג היה ניצול והציל אמו עמו והיתה מעוברת מסיחון או א"נ שעוג בא על אמו לאחר המבול והוליד סיחון. כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים ר"ת גימ' ז"ה המ"בול:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-ז

ברטנורא: ז׳:ק״נ א׳ מכל הבהמה הטהורה למדנו שלמד נח תורה. קשה שהרי אמרינן בזבחים העבירם לפני התבה וכו' דמשמע דלא הוה ידע טמא וטהור אלא מתוך קליטת התבה וי"ל דהתם מיירי בדבקים במינם ושאינן דבקים במינן והיינו טמאים וטהורים שכן מצינו לשון טומאה גבי עריות כדכתיב בסוף פרשת עריות אל תטמאו בכל אלה ולעניין זה הוצרכה קליטת התבה אבל טומאה וטהרה דאיסורי מאכלות מן התורה ידע אותן והבחין ביניהם שלמד נח תורה כדפי' רש"י: ז׳:קנ״א א׳ גם מעוף השמים בטהורים דבר הכתוב וילמד סתום מן המפורש וכו'. פי' מן המפורש הוא עוף טהור כמו שנאמר למטה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור מה להלן שהוא מפורש ר"ל טהור אף כאן שהוא סתום ר"ל טהור: ז׳:קנ״ה א׳ מפני מי המבול אף נח מקטני אמנה היה וכו'. קשה הלא צדיק היה ואיך היה מסתפק בדבריו של מקום. וי"ל שהיה חושב כיון שה' הוא ניחם על הרעה אולי יתעשת ולא יאבדו וגם כי היה רואה המים יורדין ברחמים כדפרש"י בפסוק ויהי הגשם: ז׳:קנ״ט א׳ בחדש השני ר' אליעזר אומר זה מרחשון. ר' יהושע אומר זה אייר. אין להקשות לר' אליעזר ממה שכתוב בניסן החדש הזה לכם ראש חדשים וכו' דאדרבה זו היא סיעתא דידיה מאחר שהתורה מזהרת לישראל למנות בניסן שמע מינה שמקודם לכן רגילין למנות מתשרי כדברי ר' אליעזר: ז׳:קע״א א׳ אך נח לבד נח ומדרשו גונח וכוחה דם וכו'. קשה מנא לו לבעל הדרש דבר זה י"ל שהוא מפרש מלת אך מל' הכאה כמו ואך אותן וכו' וכן משמעו וישאר אך נח מוכה והיינו גונח וכוחה דם כדמפרש ואזיל. אך נח גונח וכוחה דם פי' כוחה רוקק רוק עבה וחבירו הכוחה בפני רבו ולפי שהוא בא מכח גדול קרוי כוחה:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-ז

גור אריה: ז׳:קס״א א׳ למדנו שלמד נח תורה. דאם לא כן – מנא ידע. ואין לומר שמאליהן באו וכל שהתיבה קולטת הכניס בה, דזה אין לומר אלא דוקא גבי "למיניהו" (ר' לעיל ו, כ), שלא היתה התיבה קולטת דבר שהשחית את דרכו, לפי שלא היה ראוי כלל לתיבה, אבל בעופות טהורות שציווה הקדוש ברוך הוא ליקח שבעה, קשיא מנא ידע, שמא טמאים הם, ולא היתה התיבה דוחה שהרי כולם ראויים אל התיבה, ואין סברא לומר שמפני שהיו קודם שנים מן הטמאים בתיבה – תהיה התיבה דוחה הנשארים, דמאי שנא האחרונים מן הראשונים, ולא היתה דוחה את אחת מהם, ולפיכך צריך לומר שלמד נח תורה. אבל בזבחים (קטז. ) תרצו בזה גם כן כמו שתרצו אצל "למיניהו", שהעבירם לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו – הכניס בה. וסברתם גם כן שהיה נח מכניס אחד אחד, וכיון שהיו בתיבה שנים מן הטמאים לא היה התיבה קולטת אחרים. אי נמי שלא היה נמצא בעולם שלא השחיתו דרכם רק שנים מכל מין, וזה נראה. וקשה לפי זה למה דחה רש"י דברי סתם התלמוד, ויראה לומר דודאי כיון דכתיב "הטהורה" בודאי למד נח תורה, דאם לא כן איך שייך לומר "הטהורה" – הא לא ידע כלל מן הטהורים ומן הטמאים, אלא על כרחך שלמד נח תורה. והא דפריך בפרק פרת חטאת (זבחים קטז. ) 'מנא ידע', דאף על גב שלמד נח תורה אי אפשר לו להכיר אותם, שלא היה קניגי ובליסטרא להכיר אותם. והא דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט. ) גוי שלמד תורה חייב מיתה, היינו שאחר שנתנה תורה לישראל, כדמוכח התם משום שהיא מאורסה לישראל, אבל קודם מתן תורה יש לו ללמוד שפיר: ב׳ כדי שיקריב מהם קרבן וכו'. ואם תאמר למה שבעה שבעה דוקא, ויש לתרץ נגד ששה זמנים; זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, וזוג אחד יהיה לו לקיום המין כמו בטמאים. ולפי שהו' זמנים כל אחד ואחד ב' חדשים, כדאיתא בבבא מציאא (קו ע"ב), לכך ו' זוגות, לכל זמן – זוג אחד. ועוד יש לומר אחר שצריך ליקח יותר משנים, ואפקי קרא מיניה, אוקמיה אשבעה, לפי שהוא גם כן סכום מספר, שאם יקח להקריב מהם קרבן ישאר עוד זוג לקיום המין, לפיכך ציוה ליקח סכום מספר. ותמצא השבעה שהוא סכום מספר, שהרי הוא חוזר חלילה תמיד, וכל הימים נכללים בז' ימים, וכל השנים בז' שנים (ויקרא כה, ח), ולכן בחר במספר ז'. ונח הקריב זכרים ונקיבות לעולה, אפילו מן החיות הקריב, כדאיתא בפרק פרת חטאת (זבחים ריש קטז. ): ז׳:קס״ב א׳ בטהורים דבר הכתוב וכו'. הקשה מהרא"י דלמה לא התחיל הכתוב בעוף כמו שהקדים הכתוב בטמאים "מן העוף למיניהו ומן הבהמה למינה" (ר' לעיל ו, כ), והוי למכתב גם 'מעוף הטהור שבעה שבעה' ויכתב סתם אצל בהמה אחריו, ללמוד בהמה מעוף, ותירץ מהרא"י לפי שהעופות מעוטם טמאות ורובן טהורות (חולין סג ע"ב), ובהמות המעוט טהורות ורובן טמאות (שם), ואילו כתב סתמא אצל בהמה – הוי אזלינן בתר רובא, ולקח שבעה מן הבהמה טמאה, והוי אמרינן אצל עוף טהור גלה לך הכתוב ליקח מן הטהורים שבעה, אבל לא בבהמה, דיותר אית לן למילף מעצמו מפני שכתוב סתמא 'מן הבהמה תקח ז", ויש לפרש ברוב הבהמות, ולפיכך כתב קרא סתמא אצל עופות, דהשתא אם בא למילף מן בהמה טהורה יהיה העופות גם כן שבעה בטהורים דוקא, ואם אתה רוצה ללמוד מן מה שסתם הכתוב אצל עופות וניזל בתר רוב – אם כן גם כן בטהורים דבר הכתוב. ואין צריך לדבריו, לפי שאצל "שבעה שבעה" שהכתוב צוה שיקח ממנו קרבן מן הבהמה הטהורה יש להקדים בהמה לעופות, שהרי ריבה הכתוב קרבנות יותר בבהמות מן עופות, שלא הכשיר רק מן התורים ומן בני יונה (ויקרא א, יד), ומן הבהמה – שור או כבש או עז (ויקרא כב, כז), וגם כפרתו מרובה, אבל לענין להחיות זרע על פני האדמה – יותר עוף קודם, מפני שכן בבריאה היה העוף קודם לבהמה. וכן לקמן אצל הקרבת הקרבן (ח, כ) הקדים הכתוב הקרבן מן הבהמה לעוף, ואצל קיום המין הקדים העוף לבהמה, דכתיב (ר' להלן ט, י) "ואת כל נפש חיה בעוף ובהמה". ועוד לפעמים בפרשה זאת מקדים עוף לבהמה (להלן ח, יז), ולפעמים מקדים בהמה לעוף (פסוקים ח, יד), והכל נכון הוא, כי העוף קודם מפני שנברא קודם, ולפעמים מקדים הבהמה לפי שהיא קרובה אל בריאת האדם יותר, וכאשר תמנה מן גמר מעשה ושלימות הבריאה – הבהמה קודמת: ז׳:קס״ג א׳ אלו ז' ימי אבלו וכו'. פירוש הא דכתיב "כי לימים עוד שבעה" למה הגיד לו שעדיין יש ז' ימים אל המבול, אלא שאלו ז' ימים הם ימי אבלו של מתושלח, שעכב הפורענות אלו ז' ימים, וכדי שלא יקשה לנח הרי כבר כלה הזמן של "מאה ועשרים" (לעיל ו, ג), ולמה אין המבול בא, לכך אמר לו זה: ב׳ ומהו עוד. פירוש דהוי ליה למכתב 'כי לימים שבעה', ומהו "עוד", אלא עוד ז' ימים יותר על ק"ך שנה שנתן להם הקב"ה זמן (לעיל ו, ג): ז׳:קס״ד א׳ זה ביאתו לתיבה. פירוש שהיה בא עד התיבה ועדיין לא נכנס בה, ולפיכך כתב 'זה ביאתו אל התיבה', אבל כניסתו אל התיבה לא היה עד שדחקוהו מי המבול, כדכתיב בקרא שאחר זה (פסוק ז) "ויבא נח וגו'", והשתא "ויבא" הראשון שבא עד התיבה, והב' – שנכנסו לתוך התיבה. ופירוש רא"ם אינו נכון: ז׳:קס״ו א׳ לפי שנאסרו בתשמיש המטה. דאם לא כן הוי למכתב 'ויבא נח ואשתו' כדכתיב (להלן ח, טז) "צא אתה ואשתך וגו'", אף על גב דאחר שיצא מן התיבה כתיב (שם שם יח) "ויצא נח ובניו", היינו טעמא אף על גב שאמר לו "צא אתה ואשתך" והתיר לו תשמיש המטה, מכל מקום לא היה עוסק בפריה ורביה, מפני שהיה דואג שיביא המבול, כדפירש רש"י לקמן (ט, ט), ולפיכך אסר עצמו בתשמיש המטה עד שנשבע לו הקב"ה שלא יביא המבול לעולם, ופירוש הרא"ם אינו נכון: ב׳ לפי שנאסרו וכו'. הוצרך לחזור ולכתוב פה, וכתב פה טעם 'מפני שהעולם שרוי בצער', דאי מהא דלעיל יש לומר שלא נאסרו אלא עד ביאתם לתיבה – שיהיה בטל מפריה ורביה, והטעם הוא שלא יוליד ויהיה צריך לתיבה גדולה, והא דכתיב (לעיל ו, יח) "ובאת אל התיבה" 'האנשים (ב)לבד והנשים (ב)לבד' היינו שעתה הוא אסור בתשמיש המטה, והוא ובניו לבד והנשים לבד, ולפיכך כתב "ובאת אתה ובניך" ולא קאי על שעת ביאתם לתיבה, אבל השתא שנאסרו בתשמיש בבואם אל התיבה, דלא שייך בתוך התיבה שיהיה צריך לתיבה גדולה, כי מה יולד בתוך שלשה חדשים, שהרי ט' חדשים לעבור, ולא נשאר עד יציאתם רק ג' חדשים, ועל כרחך צריך לומר שהטעם הוא כשבאו לתיבה נאסרו בתשמיש משום שהעולם בצער, ואם כן יש לנו לומר שמה שכתוב בצווי "ובאת אתה וגו'" (לעיל ו, יח) שנאסרו בתשמיש, היינו שנאסרו בתשמיש בזמן המבול שהיו בתיבה, והטעם הוא שהעולם שרוי בצער: ז׳:קס״ח א׳ באו אל נח מאליהן. דאם לא כן 'הובאו' מבעי ליה (כ"ה ברא"ם). והא דכתיב (לעיל ו, יט) "שנים מכל תביא אל התיבה" – היינו הכנסתן לתיבה. אי נמי "תביא" רוצה לומר על ידי דבורו, שהיה נח אומר 'בואו אל התיבה כל עוף כנף וגו", וכן הבהמה: ב׳ כולם הושוו וכו'. פירוש הא דכתיב "שנים" אף על גב שמן הטהורים היו ז' (פסוק ב), הכתוב רוצה לומר שכולם הושוו במין זה, שלא היו פחות משנים. אבל קשה לפירש"י – דאין דרך הכתוב לומר כך ולכתוב מן הפחותים היו שנים, ויותר מסתבר לומר שלא בא לומר רק שיהיו כולם באים זוגות, שהשבעה מן הטהורים היו שבעה זוגות, וזה "שנים שנים", לא שבעה יחידים, שאם כן לא היו זוגות: ז׳:ק״ע א׳ ר"א אומר זה מרחשון וכו'. פירוש טעמיה דרבי אליעזר שסובר בתשרי נברא העולם (ר"ה י ע"ב), ואחר שבתשרי נברא העולם יש לומר האי "אחד בחודש" (ר' להלן ח, יג) תשרי הוא, לפי שבאותו חודש שנברא העולם – עתה אחר המבול גם כן חוזר העולם להתחדש ולהתישב, כי מיום א' בתשרי שחרבו המים התחיל העולם להתישב. ורבי יהושע סובר שבניסן נברא העולם, לפיכך יש לומר ש"באחד בחודש" הכתוב הוא אחד בניסן שהתחיל העולם להתישב כבראשונה. אין לומר שטעמיה דר' אליעזר שהוא תשרי לפי שבתשרי נברא העולם, לפיכך "חדש השני" הוא שני לתשרי שבו נברא העולם ובו מתחילין למנות, דזה אינו, דאף על גב דרבי אליעזר סבירא ליה שבתשרי נברא העולם – מספר החדשים הוא מניסן. כך נראה לפרש פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. וסוגיא דפרק קמא דראש השנה (י ע"ב יא ע"ב) דמייתי התם פלוגתא דר"א ור"י, ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ור"י אומר בניסן, וקאמר (שם יא ע"ב) 'ואזדא לטעמייהו' ומייתי פלוגתא דר"א ור"י "בחדש השני", ר"א אומר זה מרחשון ור"י אומר זה אייר, ולפי זה ניחא 'ואזדא לטעמייהו', דכיון דסבירא לר"א בתשרי נברא העולם סבירא ליה שהמבול היה במרחשון, והשתא חרבו פני האדמה באחד בתשרי ולרבי יהושע חרבו באחד בניסן שבו נברא העולם, כן נראה לי:אמנם יש עוד לפרש טעמיה דרבי אליעזר, שמספר השנים על כרחך לבריאת עולם מנינן, דדוקא חדשים מנינן מניסן, אבל לא השנים, שאי אפשר למנות השנים אלא משעה שנברא העולם, שהרי החשבון הוא לבריאה (ראה ר"ה ח. ), וכיון שסובר שבתשרי נברא העולם, אילו היה מנין חדשים מניסן, אם כן נחה התיבה בחדש תשרי על הרי אררט, והיה לכתוב עוד שנה במספר השנים, כמו שכתוב כאשר יצאו מן התיבה (להלן ח, יג) "ויהי באחת ושש מאות שנה" לחיי נח, ולפיכך הוצרך ר"א לומר דהאי "שני" הוא שני לתשרי, והכתוב מונה כאן לתשרי. אף על גב שדרך הכתוב למנות החדשים מניסן, מפני שהכתוב מונה למבול לדין שנתחייבו בדין בתשרי, שהקב"ה גזר עליהם המבול, וכך מתרץ בגמרא, וכך פירש"י התם בפירוש:וכתב הרא"ם יש מפרשים דטעמיה דר"א שאומר "שני" זה מרחשון, שאחר שסובר שבתשרי נברא העולם אם כן מונים השנים לתשרי, שכן מונין הדורות וחיי נח, ואם היה מספר החדשים מניסן – תהיה נחה התיבה בחדש תשרי באחת ות"ר שנה לחיי נח, היה לכתוב באחת ות"ר, כדלעיל. וכתב הרא"ם שהוא שבוש בידם, שהרי חכמי ישראל מונין לתשרי, ולא שהם אומרים שבתשרי נברא העולם שהרי לתקופה מונין מניסן, שכך סוברים שמנין תחלת השנים הוא מתשרי, שהוא ראש השנה לשנים. ולפיכך פירש הוא שטעמיה דר' אליעזר הוא שסובר שתשרי הוא ראש השנה לשנים, לפיכך המספר הוא לראש השנה: ולפי זה יהיה מחלוקת ר"י ור"א לא תליא מידי במה שחולקין ר"א ור"י – לר"י בניסן נברא העולם, ולר"א בתשרי נברא העולם, כדאיתא בברייתא דר"ה (י ע"ב יא ע"א), אלא שמחלוקת שלהם בפלוגתא הזאת – אם יש למנות השנים מראש השנה אם לאו, ואם כן לפי דבריו לא הוי כלל 'ואזדא לטעמייהו', ובגמרא קאמר עליו (יא ע"ב) 'ואזדא לטעמייהו', ובפירוש רש"י נכתב 'ואזדא לטעמייהו – דר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ומונין שנות הדורות מתשרי'. ומה שהקשה מחכמי ישראל דסבירא להו שמונין למבול מתשרי אף על גב שבניסן נברא העולם, לאו קושיא הוא, שבודאי חכמי ישראל כך הכריעו – למנות מנין השנים מתשרי, לפי שהוא ראש השנה לשנים, ומכל מקום ר"א לאו טעמא דידיה הכי, אלא טעמא הוא לפי שסובר שבתשרי נברא העולם, לכך יש למנות מתשרי, דאי לאו הכי אם כן ר"י שמונה מניסן שנות הדורות – וכי לא סבירא ליה שתשרי ראש השנה הוא, אלא על כרחך אף על גב דתשרי הוא ראש השנה, היינו שראש השנה הוא בתשרי וסופו הוא בתשרי, אבל למנות בו מנין השנים ודורות אין מונין רק מניסן שבו נברא העולם, ור"א סובר שבתשרי נברא העולם ולפיכך יש למנות מתשרי, ולאו טעמיה דידיה מפני שהוא ראש השנה:ואין להקשות דמנא ליה לתלמודא לומר 'ואזדא לטעמייהו', שמא טעמיה דר"א הוא כחכמים שמונין למבול כר"א, שהוא ראש השנה לשנים, דודאי כיון דר"י טעמיה דידיה דמונה שנות הדורות מניסן לפי שבניסן נברא העולם, ומצאנו דר"א סבירא ליה שבתשרי נברא העולם, אם כן בודאי טעמיה דידיה גם כן שמונה מתשרי שנות הדורות לפי שסובר שהעולם נברא בתשרי, דלית לן לאוקמי טעמייהו בסברת הפוכות – שנאמר דטעמא דר"י דמונין מניסן – אף על גב דתשרי ר"ה לשנים – מונין מניסן שבו נברא העולם, וטעמיה דר' אליעזר אינו כן, דאף על גב שהעולם נברא בתשרי עדיף ליה טעמא דבתשרי ראש השנה לשנים, וסברא כזאת לא מצאנו, שהרי לדעת ר"י לא עדיף טעמא שבו ראש השנה, דאף על גב שתשרי הוא ראש השנה לא מנינן רק מניסן לפי שבו נברא העולם, ולר"א הוי איפכא דטעמא 'שבו נברא העולם' גרע טפי, שהרי סובר כי לכך מנינן מתשרי לפי שהוא ראש השנה ולא משום שבו נברא העולם, אף על גב דסבירא ליה שבו נברא העולם, ודבר פשוט הוא: ב׳ נבקעו להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה כמו "ויבקעו המים" (שמות יד, כא), דהתם נבקעו להיות המים לחרבה (שם), וכאן להוציא מימיהן: ג׳ הם חטאו וכו'. דאם לא כן לא לכתוב "תהום רבה", דכל תהום – רבה הוא, אלא לומר שמדה כנגד מדה מדד להם הקב"ה: ז׳:קע״א א׳ נמצאו כלים בכ"ח כסליו. ואין לפרש בסוף יום [כ"ח] כסליו, דאם כן יהיה הגשם יותר ממ' יום, שהרי בי"ז מרחשון התחילו הגשמים, ויהיה מ' לילה ומ"א יום, והכתוב אומר "ארבעים יום ומ' לילה", אלא על כרחך האי דקאמר ש'כלים בכ"ח בכסליו' דהיינו בהשכמת יום כ"ח. ועכשיו אתא שפיר האי דקאמר לקמן (רש"י ח, ג) שהגשמים פסקו בכ"ז בכסליו, היינו שלא עברו רק כ"ז יום והלילה של כ"ח. ומפני שלקמן אינו צריך כלל ליל כ"ח, שהרי אצל ק"ן יום – לא כתב 'יום ולילה', ולפיכך יום כ"ח נמנה אל ק"ן יום, ויהיה התחלת תגבורת המים בכ"ח יום: ב׳ לר"א. נקט לרבי אליעזר, דחכמי ישראל (ר"ה יב. ) כרבי אליעזר מונין (כ"ה ברא"ם): ז׳:קע״ג א׳ דבוק הוא. שהרי אין לפרש כמשמעו, שאין הציפור כל כנף אלא שיש לו כנף. גם אין לפרש כל ציפור וכל כנף בוי"ו דזה לא יתכן, ולפיכך צריך לפרש דבוק – ציפור של כל מין כנף, ואתא לרבויי חגבים, דאם לא כן "כל כנף" למה לי, אלא כל שיש לו כנף: ז׳:קע״ה א׳ הגין עליו שלא שברוה וכו'. דאם לא כן מה לשון "בעדו", אלא שהקיף התיבה וכו', וזהו לשון בעדו: ב׳ ופשוטו של מקרא וכו'. רוצה לומר שאין צריך לפרש מלת "בעדו" שהגין סביביו, אלא שסגר כנגדו מן המים. ומצאנו לשון "בעדו" שהוא משמש כמו כנגדו, כמו שהביא ראיה. וללשון ראשון לשון "בעדו" הוא כמשמעו, שהגין בעדו, לפי שהקיף דובים ואריות: ז׳:קע״ז א׳ ויגברו מאליהן. שהרי כבר כלו מ' יום של תגבורת המים, כדכתיב (ר' פסוק יז) "ויהי המבול על הארץ מ' יום", אלא האי "ויגברו" הוא לאחר ארבעים יום, שהתחילו להתגבר המים מעצמם: ז׳:קע״ט א׳ משוקעת היתה. פירוש מה שלא הורמה התיבה מעל הארץ אלא עד סוף מ' יום – היינו מפני שהיתה התיבה משוקעת במים מתחלה, עד שגברו המים בסוף מ' יום והרימו התיבה מעל הארץ (כ"ה ברא"ם): ז׳:ק״פ א׳ למעלה של גובה ההרים. ולא למעלה מן הארץ, שהרי כתיב (ר' פסוק יט) "ויכסו ההרים הגבוהים", ואין לומר שלא היה הר יותר מט"ו אמה. אף על גב שיש שסוברין כן שהיו המים על הארץ ט"ו אמה וגם על ההרים היו ט"ו אמה, שהיו המים מתגברים ועולים על הארץ ט"ו אמה בכל מקום בשוה, זה היה פלא ונס, אבל פשוטו אין צריך לפרש כן: ז׳:קפ״א א׳ נשמת רוח חיים נשימהשל רוח חיים. פירוש דנשמה שייך באדם, דכתיב (ר' לעיל ב, ז) "ויפח באפיו נשמת רוח חיים", ואיך יאמר הכתוב אצל הבהמה והחיה "נשמת רוח חיים", אלא רוצה לומר נשימה של רוח חיים, וכל בעלי חיים יש לו נשימה: ב׳ ולא דגים שבים. ופירש הרא"ם לפי זה צריך לומר שלא השחיתו דרכם כמו בהמה וחיה ועוף (לעיל ו, יב). ולפי זה יקשה למה לא השחיתו דרכם כמו שהשחיתו כל בהמה וחיה ועוף, ויש לומר דלעיל פירש (רש"י ו, ו) "וינחם ה'" 'נחמה היה לפניו שלא ברא את האדם מן העליונים, שאם בראו מן העליונים היה ממריד אותם', מזה תלמוד כי האדם החוטא ממריד את כל השרוים במחיצה שלו, והדגים אינם עם האדם, ולכך לא חטאו הדגים: ז׳:קפ״ב א׳ ואינו לשון ויפעל. רוצה לומר לשון נפעל, שהרי כאן לא יתכן לפרש כן, שאחריו "את", שלא יבא אחר נפעל, והוא מגזרת "ויפן וכו'" (שמות ב, יב). ומה שכאן המ"ם בפתח ואינו בסגול, לפי שהחית גרונית. והקשה הרא"ם דלמה הוצרך לומר שאינו לשון נפעל, שאינו דומה כלל ללשון נפעל עד שיאמר שהיא אינו לשון נפעל, אבל אין זה קשיא, כי בספרים שלנו המ"ם של "וימח" דגושה, ואין דגש שייך אלא אם היה מלשון נפעל. אך לפי דעתו הדגש הוא טעות סופר, ומכל מקום מפני כי הנבראים נמחו מעצמם, שהרי השם יתברך הביא המים והם מעצמם נמחו במבול, וכדכתיב "וימחו",ובשביל כך היה נראה לפרש "וימח" שהומחו מעצמם, והוצרך לומר שאינו כך, אבל הוא לשון ויפעל, שהרי אחר זה לשון "את": ב׳ ומדרש אגדה כו'. פירוש לפי שלא היה למיכתב "אך", דפשיטא שלא נשאר אך נח: ג׳ הכישו ארי. ואם תאמר מנא לן ארי ולא חיה אחרת, ויש לומר שכיון שכתב בתורה מיעוט, בסתמא מוקמינן הך מיעוטא על הפחות, ד'תפסת מרובה לא תפסת' (ר"ה ד ע"ב), וכיון שהיה נח צדיק גמור אין הקב"ה מוסר את הצדיק ביד בהמה וחיה, שהרי כתיב (ר' לעיל א, כו) "וירדו בדגת הים ובכל בהמה וחיה", ואם כן יש לומר כי בריה חשובה היה, והוא ארי שהכישו:

העמק דבר על בראשית פרק-ז

העמק דבר: ז׳:קנ״ח א׳ ויאמר ה׳. בכל הענין לפני המבול ולאחריו כתיב אלהים. לבד בזה המאמר כתיב הוי׳. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן וכ׳ שרמז כאן ענין קרבנות שאינו אלא לשם המיוחד והנני להוסיף על דבריו שבא גם על מקרא זה: ב׳ בא אתה וכל ביתך. והנה המפרשים הבינו שכוון ה׳ לבניו ונשותיהם. וא״כ אין בזה חדשות. וגם סיום דבר ה׳. ג׳ כי אתך ראיתי צדיק וגו׳. אינו מובן למה נתן עתה טעם ולא בדבור הקודם. אלא נראה במשמעות וכל ביתך עבדים ובהמותיו שהי׳ לצרכי ביתו ותשמישו ולא לקיום העולם. והי׳ מגיע טובה גדולה מזה לנח להקל עבודתו בתיבה וע״ז בא דבר ה׳. דבכ״מ שמדבר בקיום העולם כתיב אלהים ולא רק משום ששם הזה הוא שופט העולם אלא גם משום שהוא ברא העולם כמ״ש ריש פ׳ בראשית. אבל כאן מדבר ברחמי שמים על נח והשגחתו הפרטית לטובת הצדיק ע״כ כתיב ויאמר ה׳ ופירש לו הטעם שחומל ומרחם עליו יותר מצורך קיום העולם כי אתך וגו׳. ועי׳ להלן ח׳ ז׳. ועתה חוזר ומדבר בכל הברואים: ז׳:קנ״ט א׳ הטהורה. פרש״י העתידה להיות טהורה לאכילה ולפי פשוטו הוא טהורה בלי מום. כלשון המקרא בפ׳ בחקתי ואם כל בהמה טמאה בבעלי מומין הכתוב מדבר ועי׳ בהר״ד: ז׳:ק״ס א׳ גם וגו׳ לחיות זרע וגו׳. בגמ׳ עבודת כוכבים ו׳ מפרשי דבא ללמד דטריפות שאינה חיה פסול לקרבן. ולכאורה הי׳ אפשר דכך הי׳ הרצון שיהא בקיום המין בעופות יותר מבהמה כמו שהי׳ ברכה בעופות רבי׳ יותר מבהמה אבל אאל״כ דאי פי׳ לחיות זרע היינו לקיום המין האיך לקח נח מהם לקרבן אלא ודאי גם בעופות הי׳ אך בשביל קרבן והראוים לחיות זרע קאמר: ז׳:קס״א א׳ ארבעים יום. אע״ג שהגשם הי׳ מאה וחמשים יום כדמוכח להלן ח׳ ב׳. מ״מ לתכלית מחית היקום נדרש ארבעים יום. וע׳ להלן י״ב: ז׳:קס״ב א׳ ככל אשר צוהו ה׳. דברי קבלה הבא למעשה. כמ״ש בכ״מ משמעות צוה: ז׳:קס״ג א׳ והמבול היה וגו׳. פי׳ כאשר הי׳ המבול. הי׳ אז נח בן וגו׳ אבל עדין לא סיפר הכתוב מהויות המבול עד מקרא י׳: ז׳:קס״ד א׳ אל התבה. סמוך לתבה והכי פירוש הראב״ע וסיים מפני מי המבול. דהאנשים המתקרבים לתבה ידעו מפני מה הם מתקרבים מפני מי המבול שאמר הקב״ה שיהי׳ אבל מן הבהמה וגו׳ באו אל נח בלי ידיעה כ״א רוחו הוא קבצן: ז׳:קס״ו א׳ שנים שנים. זוגות באו לנח. אשר המה זכר ונקבה. ומן הטהורים באו שבעה זוגות ומן הטמאים זוג א׳. זהו פי׳ אחרים שהביא הרמב״ן ומ״ש הרמב״ן כי מה שלצורך קרבן הביא נח ולא בא מעצמן אינו ברור ומחלוקת הוא בגמ׳ זבחים קי״ו מנא הוי ידע ומפרש ר״ח דסימן בקליטת התבה. ר׳ אבהו א׳ והבאים מאיליהן הרי ר״א דלא כהרמב״ן: ז׳:קס״ח א׳ נבקעו כל מעינות וגו׳. דבגשם ארבעים יום לא הי׳ נעשים שנוי באדמה. עד אשר נבקעו. ובזה נעשה שמות בארץ כאשר יבואר: ז׳:קס״ט א׳ ויהי הגשם. דבשטף מים לא היו נימוחים אבל ע״י הגשם הטורד על הגופים נמחו הבשר והי׳ למים. והנה להלן י״ז כתיב ויהי המבול ארבעים יום וכאן אינו מדבר אלא בהתחלות הענין דביום שבעה עשר נעשה הבקיעות שגרמו שמות בארץ. והחל הגשם של ארבעים יום שגרם מחיית הגופות: ז׳:ק״ע א׳ אל התבה. היינו בתבה ממש: ז׳:קע״א א׳ וכל החיה למינה. במקרא ח׳ לא נזכר אלא בהמה. וחיה בכלל בהמה. וכאן פי׳ הכתוב חיה בפ״ע היינו משום שנתקבצו סמוך לתבה וזה דלא כטבע החיות שלא להיות בייתי ומתקרב לאדם מש״ה כייל חיה בכלל בהמה שהשיגו אז טבע בהמה. משא״כ כאן שכבר בא השטף. ובעת שטף מים גם טבע החיה להיות נוח ושקט כבהמה וא״כ לא נשתנה טבע החיה. מש״ה כתיב חיה בפ״ע. והכי מתפרש להלן פ׳ ח׳ ע״ש: ב׳ כל צפור כל כנף. במס׳ חולין קל״ט מפרש צפור משמע טהורה דוקא כל כנף אלו טמאים. ולפי הפשט צפור משמע דרור שהוא פורח ועף הרבה אבל עופות בייתיות אינם יכולים לעוף הרבה ומש״ה אינם אלא בעלי כנף: ז׳:קע״ב א׳ שנים שנים. זוגות זוגות: אם זוג א׳ או שבעה זוגות: ז׳:קע״ג א׳ והבאים זכר ונקבה. אותם הזוגות היו כולם זו״נ: ז׳:קע״ד א׳ ארבעים יום. הזכיר הכתוב בפרט ארבעים יום הללו באשר שבהם נגמר תכלית המבול בדבר הברואים שימחו ולא נצרך יותר אלא כדי לעשות שמות בארץ ובאדמה: ז׳:קע״ה א׳ ויגברו המים. יפה פי׳ הרמב״ן שהיו באים בשטף ועוקרים אילנות [אמנם מה שכלל בזה לשון גבורות גשמים. אינו נראה דשם הפי׳ גבורות ה׳ שמראה בגשמים וכאן הפי׳ המים עשה גבורות]: ז׳:קע״ו א׳ והמים גברו מאד מאד על הארץ. הוסיפו לעקור ארץ רבה ונעשה ע״י זה הרים וגבעות מה שלא הי׳ לפני המבול. תדע שהרי לפי הנראה מפרשה זו היו הרי אררט גבוהים מכל הרים שבעולם ובאמת אינו כן אלא אותם ההרים נעשו בימי המבול. וגם שינו בעולם במעינות וכדאיתא ברבה דאע״ג שנסכרו אח״כ כל מעינות מ״מ נשתיירו כמה מעינות ששוטפים עד היום: ב׳ כל ההרים הגבהים. אם נפרש ההרים הגבוהים ביותר כהיום. קשה שא״כ לא נתפרש גובה המים כלל. כיון שלא נתפרש גובה ההרים. אלא מיירי בהרי אררט. שמדבר באותה פרשה. והמה היו אז הגבוהים שבעולם. וכמ״ש כי ההרים הגבוהים עתה בארץ מהרי אררט נעשו בימי המבול: ז׳:קע״ח א׳ ויגוע כל בשר. כאן משמעות גויעה שמתו בגויעה שלא בחולי אלא שנחנקו במים. ומונה את הברואים בסדר שמתו תחלה לפי טבעם. העוף מת תחלה במים. ואח״כ הבהמה והחיה וכולם מתו קודם האדם: ז׳:ק״פ א׳ וימח את כל היקום. נמחו הגופות ודייק הכתוב אשר על פני האדמה דוקא אלו שהיו מונחים על פני האדמה. אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע״י שטף המים ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהי׳ לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות. ובאמת יש בב״ר כ״פ על המקרא והנה טוב מאד מלמד שברא הקב״ה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לו ודין לא הניין לו. וכ״ה בזוה״ק ויקרא עה״כ ואם זבח שלמים קרבנו מ״מ קשה לדעתי לומר כן שהרי מבואר בשמ״ר פ׳ ל׳ אלה תולדות השמים והארץ מה פסל שהי׳ בורא עולמות והי׳ מסתכל בהן ולא היו ערבים עליו ומחזירן לתהו ובהו. וא״כ לא נשתיירו מהם שריד ופליט. אלא נראה שהעצמות האלה המה מלפני ימי המבול. ואע״ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם זה נעשה ע״פ ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר. ומה שמוצאין בריות משונות הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולד ע״י זה בריות משונות כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל. והי׳ ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע וזהו כבודו ית׳ כמ״ש בשירת האזינו בפסוק כי אשא אל שמים ידי. אך באותו עת היה הרצון שיהיו נימוחים מן הארץ כדי שלא יהיו נראים כלל. וישתדלו להרכיב עוד ולהעמיד בריות כאלו שנית. מש״ה כתיב עוד הפעם וימחו מן הארץ. הי׳ ההשגחה שלא ימצאון באותו הדור וכמה דורות מאוחרין העצמות המשונים כדי שלא ישתדלו לחדשן לכן נמח זכרם מן הארץ. והנה כתיב מאדם עד בהמה עד רמש. שהמחיה הי׳ לפי טבע הבשר שנוח להמחות תחלה. ובשר האדם נמחה תחלה ומש״ה נכלל כאן חיה בכלל בהמה משום שטבע בשרם שוה בזה:

תורה תמימה על בראשית פרק-ז

תורה תמימה: ז׳:קנ״ד א׳ איש ואשתו. אישות לבהמה מי אית לה, א"ר אבהו, [אמר קרא והבאים] מאותן שבאו מאליהן א) כונת הקושיא אישות לבהמה מי אית לה, משום דנקבה אחת נזקקת לכמה זכרים, וממילא לא שייך בהו חיי אישות. ומשני ר' אבהו, מאותן שבאו מאליהן אל התבה, וידע נח שאלה חיים חיי איש ואשתו, היינו שאינן מזדווגין לזולתן, ולכן באו זוגות זוגות, והיתה זה בהשגחת ה' שבאו רק אלה. ונראה שחסר כאן בדברי ר' אבהו המלות אמר קרא והבאים, שכן בסמוך פסוק ח' דריש ג"כ מאותן שבאו מאליהן, ומסמיך שם על לשון והבאים שבפסוק ט"ז, שכן משמע לי' לשון זה שהיו שבאו מאליהן, יעו"ש, ולכן הוספנו במוסגר כאן אמר קרא והבאים. ובגמרא כאן איתא עוד תירוצים לקושיא זו אישות לבהמה וכו' והעתקנו דרשת ר' אבהו שהוא בתרא וגם הוא מסמיך על לשון הפסוק. .(סנהדרין ק"ח ב') ז׳:קנ״ה א׳ לחיות זרע. למעוטי זקן וסריס ב) שאין יולדין. ואע"פ דבסוף פרשה הקודמת כבר ממעטינן מלשון להחיות אתך שלא יביא טריפה, וקיימא לן דטריפה אינה יולדת, וא"כ אנו יודעין שלא יביא זו שאינה יולדת, ולמה לי עוד המעוט לחיות זרע, אך י"ל דאי מאתך הוה אמינא דמעוט טריפה אינו משום דאינה יולדת אלא משום דאינה חיה י"ב חודש [שיעור זמן המבול] ואפשר שתמות בתבה, והלשון אתך משמע שתהי' אתו בצות' חדא והיינו זה שחי ומתקיים, אבל זקן וסרים כיון שחיים הם יקח אתו ואע"פ שאין יולדים, קמ"ל לחיות זרע, ומכיון דאינם בכלל לחיות זרע הרי הם כטריפה ולא יקח אותם. וע"ע בתוס' בסוגיא. .(ע"ז ו' א') ז׳:ק״ס א׳ הבהמה הטהורה. ומי הוו טמאים וטהורים בההיא שעתא, א"ר אבהו אמר קרא (פ' ט"ז) והבאים, מאותן שבאו מאליהן ג) וידע דאלה שבאו שבעה שבעה הם מין טהור ושבאו שנים שנים הם מין טמא. .(זבחים קט"ז א') ב׳ אשר איננה טהורה. א"ר יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ד) ולא כתב ומן הבהמה הטמאה אף שהוא לשון קצר, אלא שהוסיף ח' אותיות [יתרון אותיות אשר איננה טהורה על אותיות הטמאה]. ואע"פ דמצינו כמה פעמים בתורה הלשון טמא, צ"ל שבא פעם אחת ללמדך שצריך לחזור אחר לשון נקי. וע"ע לפנינו בפ' תצא בפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. – ויש מן המפרשים שהעירו למה לא הביא ריב"ל לראי' זו את הפסוק המוקדם (ב') אשר לא טהורה היא ובו ג"כ ח' אותיות יתירות, וכתבו בזה כמה תירוצים, אבל לפלא מאד שלא העירו שבמ"ר פרשה זו (פ' ל"ב) מביא באמת ריב"ל לענין זה את הפ' הקודם, וא"כ מה שהובא כאן פ' זה לא. דוקא הוא. ועי' מנחת שי מה שכתב בזה לענין המסורה. .(פסחים ג' א') ז׳:קס״ב א׳ ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, אמר רב, אלו ימי אבלות של מתושלח ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורעניות לבא ה) נראה דהספדן לאו דוקא, דהא בני דורו רשעים היו ובודאי לא הספידוהו, אלא ר"ל זמן הספדן, דהיינו ז' ימי אבילות, וכמ"ש במו"ק כ"ז ב' שבעה להספד, וכ"מ בתוספתא סוטה פ"י צדיק בא לעולם מגין מפורעניות, ולא רק בחייהם מגינים אלא גם במיתתם, ומביא דרשא זו, הרי דהזמן עצמו מגין, וכ"מ במדרשים דיום הפור של המן חל ליום ז' אדר, יום פטירת משה, והמתין עד אשר יעברו ז' ימי אבילות, מפני שאותו הזמן מגין מפורעניות, וע"ע בדרשות הבאות דרשות שונות לשיעור שבעת הימים האלה. .(סנהדרין ק"ח ב') ב׳ ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, מלמד ששינה הקב"ה עליהם סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח ו) ומפרש לשבעת הימים – שנוי סדר שבעת ימי בראשית, ומכאן ראי' לפירוש הקרבן עדה במ"ש בירושלמי פסחים פ"א ה"א לא שמשו המזלות בימי המבול, דאין הכונה לא שמשו כלל אלא לא שמשו כסדרן, וכן משמע כאן שבעת המבול שינה הקב"ה סדרי בראשית, וכ"מ מרש"י לקמן בפרשה בפסוק ויום ולילה לא ישבתו – לא יפסקו מלהתנהג כסדרן, משמע שעד אז התנהגו רק שלא כסדרן. .(שם שם) ג׳ ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, שהטעימן [הקב"ה]מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה שמנעו מהם ז) בתוספתא סוטה פ"י בא ענין זה יותר מבואר שנתן להם הקב"ה שבעת ימים מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו כדי שידעו מה אבדו, ע"כ, ולא נתבאר ענין הטבה זו מה היא, ואפשר לומר ע"פ מ"ד בתענית כ"ו א' דאנשי משמר שבמקדש לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ותענית, ופרשו המפרשים, כי הצער הבא לאחר תענוג הוא מרובה על צער הבא בזמן ומצב ממוצע ולכן הנחילם הקב"ה לדור המבול קודם המבול ברב תענוג ואכילה ושתיה מרובה כדי שיהי' מרובה צערם באבידתם במבול. – ובמקום אחר בארנו ע"פ סברא זו הטעם והענין דקיי"ל כל האוכל ושותה בתשיעי [בערב יוהכ"פ] כאלו מתענה תשיעי ועשירי (יומא פ"א ב'), דלכאורה זכות זה לפלא הוא, במה גדול ונחשב דבר זה שאוכל ושותה להעלות עליו כמו שהוא מתענה באותו יום, אך לפי המבואר דתענית הבא לאחר רבוי אכילה ושתיה הוי ענוי התענית מרובה, א"כ הוי רבוי האכילה ושתיה בערב יוהכ"פ כעין הכנה לענוי יתירא בעשירי ולכן מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה גם בתשיעי, ודו"ק. ומה שקבע הקב"ה זמן שבעת ימים לזה, צ"ל דקמי שמיא גליא שספוק שמחת האדם מגיע עד קצה בשבעת ימים, ומכיון שרצה הקב"ה להשביע את דור המבול בתענוגים עד קצה האחרון, כמבואר בזה, לכן קבע מספר הימים האלה, ולפי"ז י"ל דהיינו טעם מספר שבעת ימי המשתה בשמחת חתנים, דכיון דמצוה לשמח חתן וכלה בכל מה דאפשר, לכן תקנו מספר שבעת ימים כדי למלא ספוק השמחה, ואף זה הוא הטעם משבעת ימי החג שמצוה לשמוח בהם שמחה יתרה, וכן יש להסמיך על פי זה טעם ומספר שבעת ימי אבלות ע"פ הכתוב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל, ובשופטים י"ד ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה, מבואר דזה לעומת זה. נקבעו, ולכן כמו שלא ישבע האדם די ספוק שמחתו בפחות משבעת ימים כמבואר, כך לא יפיג אבלותו בפחות משבעת ימים, ודו"ק, ואין להאריך עוד. – ויש להעיר במ"ש בב"ב י"ז א' שלשה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, אברהם יצחק ויעקב, והרי הכא בדרשא שלפנינו מבואר שגם לאנשי דור המבול הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב, וצ"ל דאע"פ שהלשונות שוין אבל הענינים אין שוין, דלאבות הטעימן הקב"ה כזה כדי שידעו מה יזכו, וא"כ ממילא היתה הנאתם בעוה"ז מעין תענוג עוה"ב, משא"כ לאנשי דור המבול אין הכונה שהראן הקב"ה רמז לעונג עוה"ב שהרי בודאי לפי מעשיהם הרעים לא האמינו בזה וגם לא נחלו כלל עוה"ב כמבואר בגמרא, והכונה שהטעימן כל כך תענוגים עד מדרגת תענוגי עוה"ב, וזה תצייר הדרשא אך לנו מערך ושיעור התענוגים שהעניקן, אבל הם לא ידעו כלל מערך ושיעור זה, רק פשוט שנהנו הרבה מעוה"ז, כדי שבשעת אבידתם יתגעגעו על תענוגי החיים, ודו"ק. .(שם שם) ד׳ ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, ששמר הקב"ה על עולמו שבעת ימים, ומכאן לאבלות שבעת ימים ח) ענין השימור ר"ל שנתאבל כביכול על חורבן העולם שבעת ימים, ושימור הוא מלשון המתנה, והיינו שהמתין במבול שבעת ימים. ומפרש עוד בירושלמי, וכי מתאבלין קודם שימות המת, אלא בו"ד שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחלה, ע"כ, והלמוד מכאן לשבעת ימי אבלות הוא אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבלות מדרבנן. וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים. – וע' במו"ק כ"ז ב', אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי, אלא שבעה להספד, מכאן ואילך אומר הקב"ה אין אתם מרחמים יותר ממני, ופירש"י שמעשה ידי הוא והרגתיו בפשעו, עכ"ל והנה לפי"ז אין מבואר פעם מספר השבעת ימים, וגם בכלל אין פי' זה מרווח, אבל לדעתי אפשר לפרש ע"פ הדרשא שלפנינו שהכונה אין אתם מרחמים יותר ממני, שגם אנכי כביכול לא התאבלתי על חרבן העולם יותר משבעת ימים, כמבואר. .(ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה) ז׳:קס״ג א׳ בחדש השני. תניא, רבי אליעזר אומר, אותו היום י"ז במרחשון היה, ומאי בחודש השני – שני לדין ט) כי לא יתכן לפרש חודש השני לחשבון השנה, יען דלחדשים מניסן מנינן כנודע, והוי חודש חשון החודש השמיני, ולכן פירש שני לדין, ופירש"י שנגזרה עליהם גזירה בתשרי שלפניו, עכ"ל, ולולא פירושו אפשר לפרש שני לחודש הדין – היינו תשרי. (ר"ה י"א ב') וארבת השמים. כאן ארובות, ולהלן הוא אומר (תהלים ע"ח) מצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, ללמדך שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות י) וע"ע בסוגיא מענין זה ובתוס' סוטה י"א א' ולפנינו בפ' יתרו בפסוק ועושה חסד לאלפים. .(יומא ע"ו א') ז׳:קס״ה א׳ בעצם היום. למה בעצם היום, לפי שהיו [בני] דורו אומרים, אין אנו מניחין אותו לכנס לתיבה ואנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר הקב"ה, הרי אני מכניסו לתיבה בעצם היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה יא) עיין מש"כ לקמן בס"פ לך בפסוק בעצם היום הזה נמול אברהם. .(ספרי פ' האזינו) ז׳:קס״ו א׳ כל צפור וגו'. כל צפור כל כנף – צפור – טהור, כנף – טמא יב) נסמך על המבואר בכ"מ דסתם שם צפור כולל רק מין טהורים כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' תצא בפסוק כי יקרא קן צפור, וא"כ מכיון דבתבה הוו גם טהורים וגם טמאים, ואחרי דצפור הכתוב כאן כולל טהורים ע"כ דבשם כנף כלול טמאים, וע"ע לפנינו בפ' ראה בפסוק כל צפור טהורה תאכלו. (חולין קל"ט ב') כל כנף. דרש רבי אלעזר, כל כנף – פרט למורטים שאסורים לבני נח לקרבן יג) ר"ל שנמרטו הנוצות ואין הכנף שלם ולא נקרא כל כנף. .(ירושלמי מגילה פ"א הי"א) ז׳:קס״ח א׳ והבאים. עיין לעיל בפסוק א' וח' ז׳:קע״ב א׳ חמש עשרה אמה. מאי חמש עשרה אמה, אילימא ט"ו יאמה בעמק ט"ו אמה בהר, וכי מיא שורי שורי קיימא, ועוד תיבה היכי סגיא יד) ר"ל חדא לא יתכן שיהי' מדת גובה המים שוה בהר ובעמק, ועוד, האיך עלתה התבה לראשי ההרים, אחרי שבכל מקום היתה שוה מדת המים. , אלא דאשוו מיא בהדי טורי והדר ט"ו אמה מלמעלה גברו המים טו) ר"ל ע"י גשמים גברו ט"ו אמה ומן התהום יצאו תחלה למלאות הבקעות והשפלות עד שהשוו לראשי ההרים. .(יומא ע"ו א') ז׳:קע״ד א׳ רוח חיים באפיו. מלמד שעיקר חיותא באפיה הוא טז) כלומר, עיקר הבחינה לדעת את הנראה כמת אם הוא מת מוחלט או כי עדיין יש בו רוח חיים הוא שרואין אם יש רוח בחוטמו עדיין יש בו רוח חיות, ואם לאו הרי הוא מת ודאי, והבחינות אחרות אין לסמוך עליהן. ונראה בטעם הדבר, משום דהנשמה יוצאת מן האדם בדרך שבאה, וכיון שתחלת ביאתה היא דרך האף כמש"כ ויפח באפיו נשמת חיים לכן סופה לצאת ג"כ דרך האף, ויתכן לומר דמזה הטעם נוהגין לומר להעוטש אסותא [ע' ברכות נ"ג א' וברש"י] והוא ע"פ מ"ד בילקוט פ' לך רמז ע"ז דעד יעקב שלא היתה חולשה קודם מיתה היו מתים פתאום ע"י עטישה, שהי' אדם עוטש ונשמתו יוצאת מאפו, וזה ג"כ מפני שהאף הוא המעבר שבין החיות והמיתה, ולכן בשעה שהאדם עוטש הוא עלול לסכנה ואומרים לו אסותא. ורש"י בברכות שם כתב וז"ל, לאדם שעוטש רגילים לומר אסותא, עכ"ל, משמע דרק אחרים רגילין לומר כן להעוטש ולא העוטש עצמו, וגם מבואר מדבריו דאינו רק מנהג, אבל בילקוט שם איתא חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה, מבואר שיש חיוב להעוטש עצמו לומר לשון הודאה, ויש שנוהגיו לומר לישועתך קויתי ה', ולפי המבואר הוא מנהג חיובי. ואפשר לומר דלהעוטש עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא רק מנהג מטעם דרך ארץ, ואין להאריך עוד. ונ"מ. בזה דעיקר חיותא באפי' הוא – נוגע לכמה ענינים, כי זה שיש רוח חיים באפיו מחללין עליו את השבת כמו על חי, ולכן מבואר בסוגיא שלפנינו שאם נפלה מפולת על האדם בודקין עד חוטמו אם יש בו רוח חיים מפקחין עליו את הגל ואם לאו אין מפקחין. ובסוטה מ"ה ב' מבואר. שכשמוצאין חלל בין שתי עיירות וצריך להביא עגלה ערופה ומודדין ממקום החלל אל העיר הקרובה צריך למדוד מאפיו כיון דעיקר חיותא באפיו הוא, וע"ע בברכות מ"ו ב'. .(שם פ"ה א') ב׳ מכל אשר בחרבה. אמר רב חסדא, לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים יז) טעם הדבר י"ל פשוט משום דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ולא אלה אשר במים. אמנם בעיקר הדבר שנבדלו הדגים בענין זה משאר הבע"ח י"ל עפ"י מש"כ תוס' בב"ק נ"ה א' בשם הירושלמי וכ"ה במ"ר דדגים אינן נרבעין ונזקקין לשאינן מינן, ולכן מכיון שלא שחתו דרכן ממילא לא הוו בגזירת המבול. ורד"ק כתב דהא דלא מתו דגים שבים הוא פשוט מפני שעיקר חיותם במים, ואין נראה כלל, דאם הי' רצון ה' שיאבדו גם הם היו מתים גם הם, והלא במצרים מתו גם הדגים, וגם הלשון לא נגזרה גזירה מורה שבהשגחה חיו, ויותר מזה מוכח מפורש שלא נשארו בחיים ע"פ טבעם שהרי כמבואר בריש פרשה הסמוכה היו מי המבול רותחים, ומטבע הדגים שאין חיים במים רותחין, והרי מפורש שבהשגחה חיו ומטעם שכתבנו. ואף גם זאת קשה לדבריו, למה פירש רב חסדא רק דגים ולא גם חיות ועופות הים, אחרי דגם הם עיקר חיותם במים, אבל לדברינו מבואר היטב, כי התוס' בב"ק שם כתבו בשם הירושלמי דחיות ועופות הים נזקקין לשאינן מינם, א"כ שחתו גם הם דרכן, וממילא מתו גם הם כשאר הברואים ורק על דגים לא נגזרה גזירה, ודו"ק. .(זבחים קי"ג ב') ז׳:קע״ה א׳ וימח. א"ר אמי, כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל מבשר אבותיו יח) ממתי המבול, וס"ל כמ"ד בזבחים קי"ג ב' דבא"י לא ירד מבול, ומה שתפס בבל יותר מאדמת כל העולם שנטבע במבול צ"ל ע"פ מ"ש בזבחים שם דלכן נקראת בבל בשם שנער על שם שכל מתי מבול ננערו שם, והבאור הוא מפני שהיא עמוקה מאד ולכן נקראת גם בשם מצולה כמש"כ בישעי' מ"ד האומר לצולה חרבי, עיי"ש במפרשים, וא"כ עפרה של בבל באמת שקועה ממתי המבול יותר מכל העולם. וכלל ענין אכילת עפר כפי דמשמע בגמ' איירי באוכל לרפואה. ויש אומרים כאלו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב וימח את כל היקום יט) פירש"י, אמרו בגמרא דודאי אתמחויי אתמחו ולא נעשו עפר והאוכל עפר אינו כאוכל שקץ מצד הדין אלא מגזירת חכמים לפי שהעפר מוליד חולי גזרו בה משום אוכל שקצים ורמשים, עכ"ל, וע' באות הקודם. .(שבת קי"ג ב') ב׳ וימח וימחו. ת"ר, דור המבול אין לו חלק לעוה"ב, שנאמר וימח את כל היקום וימחו כן הארץ, וימח אח כל היקום – בעוה"ז, וימחו מן הארץ – בעוה"ב כ) פשוט דמדייק כפול לשון וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו' וימחו מן הארץ דהיינו הך, ויש להוסיף עוד דדריש ע"ד אסמכתא וימחו מן הארץ שהוא תאר לעולם הבא על דרך הכתוב בתהלים אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וכן דרשו (סנהדרין צ' א') כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. .(סנהדרין ק"ח א') ג׳ מאדם עד בהמה. מעיקרא אדם והדר בהמה, מלמד שהאדם קודם לפורעניות כא) לא נתבאר כאן טעם הדבר, אבל ענין זה בא במכילתא פ' בא (י"ב י"ב) והכיתי כל בכור מאדם ועד בהמה מעיקרא אדם ואח"כ בהמה, מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו התחילה הפורענות, יעו"ש, וכיוצא בזה מצינו בפרעה דכתיב ובכה ובעמך וגו' יעלו הצפרדעים, וכ"כ בפרשת עיר הנדחת הכה תכה מאדם ועד בהמה: אך צ"ע דהא לעיל כתיב (פ כ"א) ויגוע כל בשר וגו' ובבהמה ובחיה וגו' וכל האדם, הרי דכתיב אדם לבסוף, ומאי אולמא פסוק זה מההוא, וי"ל ע"פ מ"ש בב"ק ב' ב' אדם דאית לי' מזלא, ופירש"י שיש לו דעת לשמור את עצמו והוי הזיקו קשה מהיזק שאר בעל חי, ולפי"ז הפסוק ויגוע דאיירי בשעת הטביעה בודאי נטבעו הבהמות וחיות קודם האדם מפני שאין בהם דעת להשתדל ולהזדרז בהצלה כמו האדם, משא"כ הפסוק דהכא איירי בפעולה מצד הקב"ה כתיב אדם מקודם, כדמפרש מפני שאדם קודם לפורעניות, ודו"ק. .(ברכות ס"א א') ד׳ מאדם עד בהמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אבר הקב"ה, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי כב) לכאורה צ"ע בהשאלה בהמה מה חטאה, הא מבואר בסוגיא כאן דגם הבהמות והחיות השחיתו דרכן שנזקקו מין לשאינו מינו. ונראה לפרש ע"פ דיוק לשון הגמרא בענין זה, כי השחית כל בשר, א"ר יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל, והלשוו שהרביעו מורה מפורש שהאנשים גרמו והכריחו אותם לזה וכגון ע"י כניסה לדיר וכדומה [ע' ב"מ צ"א א'], אבל לא שהבהמות וחיות מרצון עצמם נזדקקו לזה, ולפי"ז ניחא הקושיא בהמה מה חטאה, כי אע"פ שנזדקקו לשאינן מינן אבל לא מרצונם החפשי, כי אם בתחבולות האדם, ודו"ק. .(סנהדרין ק"ח א') ה׳ וישאר אך נח. ע' מש"כ לקמן בפ' לך בפ' ויבא הפליט (י"ד י"ג).

הרחב דבר על בראשית פרק-ז

הרחב דבר: ז׳:קנ״ח א׳ ויאמר ה׳. בכל הענין לפני המבול ולאחריו כתיב אלהים. לבד בזה המאמר כתיב הוי׳. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן וכ׳ שרמז כאן ענין קרבנות שאינו אלא לשם המיוחד והנני להוסיף על דבריו שבא גם על מקרא זה: ב׳ בא אתה וכל ביתך. והנה המפרשים הבינו שכוון ה׳ לבניו ונשותיהם. וא״כ אין בזה חדשות. וגם סיום דבר ה׳. ג׳ כי אתך ראיתי צדיק וגו׳. אינו מובן למה נתן עתה טעם ולא בדבור הקודם. אלא נראה במשמעות וכל ביתך עבדים ובהמותיו שהי׳ לצרכי ביתו ותשמישו ולא לקיום העולם. והי׳ מגיע טובה גדולה מזה לנח להקל עבודתו בתיבה וע״ז בא דבר ה׳. דבכ״מ שמדבר בקיום העולם כתיב אלהים ולא רק משום ששם הזה הוא שופט העולם אלא גם משום שהוא ברא העולם כמ״ש ריש פ׳ בראשית. אבל כאן מדבר ברחמי שמים על נח והשגחתו הפרטית לטובת הצדיק ע״כ כתיב ויאמר ה׳ ופירש לו הטעם שחומל ומרחם עליו יותר מצורך קיום העולם כי אתך וגו׳. ועי׳ להלן ח׳ ז׳. ועתה חוזר ומדבר בכל הברואים: ז׳:קנ״ט א׳ הטהורה. פרש״י העתידה להיות טהורה לאכילה ולפי פשוטו הוא טהורה בלי מום. כלשון המקרא בפ׳ בחקתי ואם כל בהמה טמאה בבעלי מומין הכתוב מדבר ועי׳ בהר״ד: ז׳:ק״ס א׳ גם וגו׳ לחיות זרע וגו׳. בגמ׳ עבודת כוכבים ו׳ מפרשי דבא ללמד דטריפות שאינה חיה פסול לקרבן. ולכאורה הי׳ אפשר דכך הי׳ הרצון שיהא בקיום המין בעופות יותר מבהמה כמו שהי׳ ברכה בעופות רבי׳ יותר מבהמה אבל אאל״כ דאי פי׳ לחיות זרע היינו לקיום המין האיך לקח נח מהם לקרבן אלא ודאי גם בעופות הי׳ אך בשביל קרבן והראוים לחיות זרע קאמר: ז׳:קס״א א׳ ארבעים יום. אע״ג שהגשם הי׳ מאה וחמשים יום כדמוכח להלן ח׳ ב׳. מ״מ לתכלית מחית היקום נדרש ארבעים יום. וע׳ להלן י״ב: ז׳:קס״ב א׳ ככל אשר צוהו ה׳. דברי קבלה הבא למעשה. כמ״ש בכ״מ משמעות צוה: ז׳:קס״ג א׳ והמבול היה וגו׳. פי׳ כאשר הי׳ המבול. הי׳ אז נח בן וגו׳ אבל עדין לא סיפר הכתוב מהויות המבול עד מקרא י׳: ז׳:קס״ד א׳ אל התבה. סמוך לתבה והכי פירוש הראב״ע וסיים מפני מי המבול. דהאנשים המתקרבים לתבה ידעו מפני מה הם מתקרבים מפני מי המבול שאמר הקב״ה שיהי׳ אבל מן הבהמה וגו׳ באו אל נח בלי ידיעה כ״א רוחו הוא קבצן: ז׳:קס״ו א׳ שנים שנים. זוגות באו לנח. אשר המה זכר ונקבה. ומן הטהורים באו שבעה זוגות ומן הטמאים זוג א׳. זהו פי׳ אחרים שהביא הרמב״ן ומ״ש הרמב״ן כי מה שלצורך קרבן הביא נח ולא בא מעצמן אינו ברור ומחלוקת הוא בגמ׳ זבחים קי״ו מנא הוי ידע ומפרש ר״ח דסימן בקליטת התבה. ר׳ אבהו א׳ והבאים מאיליהן הרי ר״א דלא כהרמב״ן: ז׳:קס״ח א׳ נבקעו כל מעינות וגו׳. דבגשם ארבעים יום לא הי׳ נעשים שנוי באדמה. עד אשר נבקעו. ובזה נעשה שמות בארץ כאשר יבואר: ז׳:קס״ט א׳ ויהי הגשם. דבשטף מים לא היו נימוחים אבל ע״י הגשם הטורד על הגופים נמחו הבשר והי׳ למים. והנה להלן י״ז כתיב ויהי המבול ארבעים יום וכאן אינו מדבר אלא בהתחלות הענין דביום שבעה עשר נעשה הבקיעות שגרמו שמות בארץ. והחל הגשם של ארבעים יום שגרם מחיית הגופות: ז׳:ק״ע א׳ אל התבה. היינו בתבה ממש: ז׳:קע״א א׳ וכל החיה למינה. במקרא ח׳ לא נזכר אלא בהמה. וחיה בכלל בהמה. וכאן פי׳ הכתוב חיה בפ״ע היינו משום שנתקבצו סמוך לתבה וזה דלא כטבע החיות שלא להיות בייתי ומתקרב לאדם מש״ה כייל חיה בכלל בהמה שהשיגו אז טבע בהמה. משא״כ כאן שכבר בא השטף. ובעת שטף מים גם טבע החיה להיות נוח ושקט כבהמה וא״כ לא נשתנה טבע החיה. מש״ה כתיב חיה בפ״ע. והכי מתפרש להלן פ׳ ח׳ ע״ש: ב׳ כל צפור כל כנף. במס׳ חולין קל״ט מפרש צפור משמע טהורה דוקא כל כנף אלו טמאים. ולפי הפשט צפור משמע דרור שהוא פורח ועף הרבה אבל עופות בייתיות אינם יכולים לעוף הרבה ומש״ה אינם אלא בעלי כנף: ז׳:קע״ב א׳ שנים שנים. זוגות זוגות: אם זוג א׳ או שבעה זוגות: ז׳:קע״ג א׳ והבאים זכר ונקבה. אותם הזוגות היו כולם זו״נ: ז׳:קע״ד א׳ ארבעים יום. הזכיר הכתוב בפרט ארבעים יום הללו באשר שבהם נגמר תכלית המבול בדבר הברואים שימחו ולא נצרך יותר אלא כדי לעשות שמות בארץ ובאדמה: ז׳:קע״ה א׳ ויגברו המים. יפה פי׳ הרמב״ן שהיו באים בשטף ועוקרים אילנות [אמנם מה שכלל בזה לשון גבורות גשמים. אינו נראה דשם הפי׳ גבורות ה׳ שמראה בגשמים וכאן הפי׳ המים עשה גבורות]: ז׳:קע״ו א׳ והמים גברו מאד מאד על הארץ. הוסיפו לעקור ארץ רבה ונעשה ע״י זה הרים וגבעות מה שלא הי׳ לפני המבול. תדע שהרי לפי הנראה מפרשה זו היו הרי אררט גבוהים מכל הרים שבעולם ובאמת אינו כן אלא אותם ההרים נעשו בימי המבול. וגם שינו בעולם במעינות וכדאיתא ברבה דאע״ג שנסכרו אח״כ כל מעינות מ״מ נשתיירו כמה מעינות ששוטפים עד היום: ב׳ כל ההרים הגבהים. אם נפרש ההרים הגבוהים ביותר כהיום. קשה שא״כ לא נתפרש גובה המים כלל. כיון שלא נתפרש גובה ההרים. אלא מיירי בהרי אררט. שמדבר באותה פרשה. והמה היו אז הגבוהים שבעולם. וכמ״ש כי ההרים הגבוהים עתה בארץ מהרי אררט נעשו בימי המבול: ז׳:קע״ח א׳ ויגוע כל בשר. כאן משמעות גויעה שמתו בגויעה שלא בחולי אלא שנחנקו במים. ומונה את הברואים בסדר שמתו תחלה לפי טבעם. העוף מת תחלה במים. ואח״כ הבהמה והחיה וכולם מתו קודם האדם: ז׳:ק״פ א׳ וימח את כל היקום. נמחו הגופות ודייק הכתוב אשר על פני האדמה דוקא אלו שהיו מונחים על פני האדמה. אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע״י שטף המים ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהי׳ לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות. ובאמת יש בב״ר כ״פ על המקרא והנה טוב מאד מלמד שברא הקב״ה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לו ודין לא הניין לו. וכ״ה בזוה״ק ויקרא עה״כ ואם זבח שלמים קרבנו מ״מ קשה לדעתי לומר כן שהרי מבואר בשמ״ר פ׳ ל׳ אלה תולדות השמים והארץ מה פסל שהי׳ בורא עולמות והי׳ מסתכל בהן ולא היו ערבים עליו ומחזירן לתהו ובהו. וא״כ לא נשתיירו מהם שריד ופליט. אלא נראה שהעצמות האלה המה מלפני ימי המבול. ואע״ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם זה נעשה ע״פ ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר. ומה שמוצאין בריות משונות הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולד ע״י זה בריות משונות כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל. והי׳ ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע וזהו כבודו ית׳ כמ״ש בשירת האזינו בפסוק כי אשא אל שמים ידי. אך באותו עת היה הרצון שיהיו נימוחים מן הארץ כדי שלא יהיו נראים כלל. וישתדלו להרכיב עוד ולהעמיד בריות כאלו שנית. מש״ה כתיב עוד הפעם וימחו מן הארץ. הי׳ ההשגחה שלא ימצאון באותו הדור וכמה דורות מאוחרין העצמות המשונים כדי שלא ישתדלו לחדשן לכן נמח זכרם מן הארץ. והנה כתיב מאדם עד בהמה עד רמש. שהמחיה הי׳ לפי טבע הבשר שנוח להמחות תחלה. ובשר האדם נמחה תחלה ומש״ה נכלל כאן חיה בכלל בהמה משום שטבע בשרם שוה בזה:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-ז

רשב"ם: ח׳:קל״ו ח׳:קל״ז ח׳:קל״ח ח׳:קל״ט ח׳:ק״מ ח׳:קמ״א ח׳:קמ״ב ח׳:קמ״ג ח׳:קמ״ד ח׳:קמ״ה ח׳:קמ״ו ח׳:קמ״ז ח׳:קמ״ח ח׳:קמ״ט ח׳:ק״נ א׳ לאמר – כל לאמר שבתורה כפל לשון של ויצו, או של ויקרא, או של וידבר, או של ויאמר.

תולדות יצחק על בראשית פרק-ז

תולדות יצחק: ז׳:קס״ב א׳ מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו אמר במין הבהמה איש ואשתו ובעוף זכר ונקבה לפי שהולדת הבהמה כהולדת מין האדם והולדת מין העוף ע"י הטלת ביצים: ז׳:קס״ג א׳ גם מעוף השמים ז' ז' וגו' פי' טהורים ואמר לחיות זרע לומר שאין הכוונה ברבויים לצורך קרבנות לבד אבל מפני צרכם יותר למין האנושי שהטהורים קרובים יותר למזג האדם למזון מהטמאים: ז׳:קפ״ב א׳ כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם כי לא מצינו נשמה חוץ מנשמת אדם ונקראת כן לפי שהיא מן השמים:

צרור המור על בראשית פרק-ז

צרור המור: ז׳:קמ״ה א׳ ואמר ונח בן שש מאות שנה. להורות כי לא נאמר שעשה כל זה ולא העיר רוחו לפי שהיה נער ועלם ועדיין לא נצנצה בו רוח חכמה. כי יש לך לדעת כי היה בן שש מאות שנה והוא שנת שהמבול היה מים על הארץ. ולזה תמצא שחזר לומר אחר כך פעם אחרת בשנת שש מאות שנה לחיי נח ובאחד מהם די. ולהורות על זה אמר מפני מי המבול כמאמרם ז"ל שעדיין לא היה מאמין. ואולי כל זה ששתק היה לפי שחשב שהשם לא היה אובד עולמו מפני השוטים. או מפני שהיה רואה בעצמו שלא היה ראוי לבקש על עצמו כל שכן על אחרים ולכן שתק ולא ענה דבר כי מי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשה וגזר: ז׳:ק״נ א׳ ואמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח. כי די שיאמר בשנת שש מאות שנה לנח למה אמר לחיי נח. להורות שעד כאן היו חייו חיים אבל עתה בשנת המבול לא היו חייו חיים לפי שהיה לו צער וטורח הרבה מאבידת העולם ומצער הבהמות כמאמרם ז"ל שהכישו ארי וזהו וישאר אך נח. ולכן תמצא כי בכאן אמר בשנת שש מאות שנה והמבול היה שנים עשר חדשים כדכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה וכל שניו היו תשע מאות וחמשים שנה והוא היה בן שש מאות שנה קודם המבול ואחר המבול חיה שלש מאות וחמשים שנה ואם כן שנת המבול לא היה בכלל שניו מהטעם שאמרנו ולכן אמר בכאן לחיי נח. ואמר בעצם היום הזה בא נח ולא אמר ביום הזה כמו שאמר למעלה להורות לנו יום הכניסה שהיה ביום רביעי. ומכאן נראה שהוציאו דין התלמוד באומרם אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים לפני השבת ולכן אמר בכאן בעצם היום הזה שפירושו בעיצומו של יום ואיזהו יום שהשמש הוא יותר חזק משאר הימים הוא יום רביעי שבו נתלו המאורות ואז החמה בחזקתה לפי שאז הוא כחתן יוצא מחופתו אחר שבו ביום האיר וזרח. ולכן נח נכנס ביום רביעי בענין שיהי' שלשה ימים לפני השבת וביום השביעי שבת וינפש לפי שכשאדם נכנס בספינה כל שלשה ימים הראשונים דעתו מטורפת ומשובשת עליו. ולכן אמר בכאן בעצם היום הזה שפירושו בעיצומו של יום רביעי: ז׳:קנ״ה א׳ ואמר ויסגור ה' בעדו כי סגר השם פי המזיקין והאריות שלא יאכלוהו בעונו. ולכן אמר בכאן ויסגור ואמר בדניאל וסגר פום אריותא וכל זה במדת רחמיו ובשם של ה' שהוא רחמים גמורים וזהו ויסגור ה' ולא אלהים. ואמר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וכן אמר והמים גברו מאד על הארץ. להורות בו כי במים חטאו ובמים נענשו. ובכאן נבין עון דור המבול מה היה כי אף על פי שמפורסם היה הגזל והחמס עכ"ז עון אחר היה שם נסתר. וכל זה נבין מצד העונש כי לפעמים יודע העון מצד העונש כאומרו כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ומצד העונש מכיר האדם חטאו לפי שידוע שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו. ואם לא היה כאן עון נסתר מה טעם היה כאן מבול ולא דבר אחר כי השם היה יכול להביא עליהם ערוב ויאכלם או עונשים אחרים אבל להביא מבול לכלות כל העולם ולחזור העולם תוהו ובוהו כמו שהיה בראשונה זה היה דבר גדול. ואם הם חטאו הבהמות מה חטאו ואם הבהמות חטאו כדעת חז"ל הארץ מה חטאה דכתיב ותשחת הארץ. ואמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה ומה טעם שיאמר והנני משחיתם את הארץ כי די שיאמר והנני משחיתם. וכן מה שאמר למעלה כי רבה רעת האדם בארץ כי ידוע הוא כי רעתם לא היתה בשמים. וכן מ"ש וימחו מן הארץ הוא מיותר והארץ מה ענינה לכאן. או על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. אבל יש לך לידע כי עונם גדול מנשוא והם חטאו בארץ כשראו בתיהם שלום מפחד ופירות הארץ היו שלא כמנהג העולם כמאמרם ז"ל שהיו זורעים הארץ בפעם אחת והיתה מצמחת להרבה שנים. ולכן נגזר אחר דור המבול דבר יום ביומו זרע וקציר בכל שנה ושנה בענין שיהיו עיניהם נשואות למרום בכל יום ויום. בענין שבראשונה היו חושבים כי זה מטבע הארץ ועולם כמנהגו נוהג ומי יוכל לשבור דלתים ובריח של טבע הארץ. בענין שבזה כפרו בבריאת העולם וכחשו בה' ויאמרו לא הוא. ולכן רצה השם להשחית הארץ בענין שידעו כי יוצר הכל הוא. והוא בראה והוא יכול להפכה תהו ובהו. וזהו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ שנסתכל ה' בחטאם ורעתם שהיתה בארץ והיו מכחישים בבריאתה וחושבין על ה' תועה וזהו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ולכן אמר ותשחת הארץ וכן והנה נשחתה. וכן והנני משחיתם את הארץ שהיא גרמה להם לחטוא כמאמרם ז"ל ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה כי טובתם גרמה לכם לחטוא כאומרו וישמן ישורון ויבעט. ולכן רצה השם להביא מבול ממים לחזור העולם תהו ובהו כמו שהיה מתחילה שהיה העולם מכוסה ממים עד שאמר יקוו המים. וכן אמר בכאן ויגברו המים ויכסו כל ההרים הגבוהים עד שנענשו כלם וימחו מן הארץ ואף הארץ נשחתה בריבוי המים בענין שלא יאמרו עולם כמנהגו נוהג והכל בטבע ולכך כל ימות המבול לא שמשו המאורות. ולכן צוה צוהר תעשה לתיבה כמו שכתבתי. ואחר שפרעו חובם רצה השם לחדש העולם כקדם. ולכן ויזכור אלהים את נח ויעבר אלהים רוח על הארץ כמו שאמר במעשה בראשית ורוח אלהים מרחפת על פני המים. וכמו שכתוב שם ויאמר אלהים יהי אור כן אמר בכאן ויפתח נח את חלון התיבה. וכמו שבמעשה בראשית כתיב ועוף יעופף על הארץ כן אמר בכאן וישלח את העורב וישלח את היונה עד שאמר יבשה הארץ כמו שאמר שם ותראה היבשה. וכמו ששם נבראו אדם ואשתו כן בכאן ויאמר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה אתה ואשתך. הרי כאן עולם הפוך ועולם מחודש והכל מיד השם. וכן היה קרח ועדתו שהכחישו בבריאת העולם כמו שכתבו בזוהר בפרשת בראשית על ויהי מבדיל. קרח במעשה בראשית הכחיש והיה חושב עולם כמנהגו נוהג וזה ניכר מצד עונשו דכתיב ותפתח הארץ את פיה ושם הארכתי בראיות ברורות. ולכן אמר בכאן ויהי המבול וירבו המים ויגברו המים: ז׳:ק״ס א׳ ואמר ויגוע כל בשר. להורות על גבורת האדם ועל גובה קומתו כי אחרי שגברו המים ויכסו כל ההרים וחמשה עשר אמה למעלה מכל ההרים באופן שגוע כל בשר הרומש על הארץ ועוף ובהמה ואחר כל זה כתב וכל האדם. להורות כי אולי עלו על ההרים להציל עצמם וכשגברו חמשה עשר אמות המים על הארץ דחו ולא יכלו קום באופן שכל אשר נשמת רוח חיים באפיו שהוא האדם מתו. ובמדרש הנעלם אמרו כי הנשמה אין הכל זוכין לה אלא הצדיקים גמורים. ואם כן איך אמר בדור המבול שהיו כלם רשעים כל אשר נשמת רוח חיים. אבל אמרו שם כי הרצון בזה שאם היה באותו דור אדם אחד שהיה בו נשמה לא ימותו מדכתיב מנשמת אלוה יאבדו. אבל בכאן כל אותם שהיה נשמת רוח חיים באפם כבר מתו ונסתלקו מן העולם כגון חנוך ומתושלח הצדיק: ז׳:קס״ב א׳ ואמר וימח את כל היקום וחזר לומר וימחו מן הארץ. להורות שבתחלה נפלו שרים של מעלה וזהו כל היקום שהם מעמידים האחרים. ואחר כך וימחו מן הארץ כל יושבי תבל ושוכני ארץ. וכמו שדרשו יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה באדמה:

אבן עזרא על בראשית פרק-ז

אבן עזרא: {ד} כי לימים עוד שבעה. כי ביום השביעי ימטיר עד סוף ארבעים יום והנה זה היה בעשור לחדש השני. ובסוף המ"ם יום מהתחלה ישוב האמצעי אל הנכח והוא סוד. ומלת היקום לא מצאנוה כי אם בפרשה הזאת. ושרשו מהפעלים שהפ"א שלהם איננו שלם על משקל כרוב וי"א שהוא מהפעלים נחי העי"ן והוא הפוך. כמו ריבה ה' את יריבי. ומלת יקום כלל לכל חי שהוא על האדמה: {ה} ויעש נח. כאשר צוהו ובא עם ביתו קרוב אל התיבה: {ז} מפני מי המבול. מפני פחד מי המבול והנה באותם השבעה ימים באו מעצמם מן הבהמה הטהורה רבות וכן מהעוף הטהור ומהאחרים וכל רומש זכר ונקבה באו: {יא} נבקעו כל מעינות תהום רבה. מעינות סמוך באין מעינות מוכרת: תהום. לשון זכר ונקבה וכן תהום רוממתהו. ולא הזכיר הנחלים כי מהמעינות יצאו וכאשר נבקעו עליו המים ונפתחו חלונות האוצרות בשמים וירדו המים ונתבלבלה הארץ ואין מבדיל בין יום ובין לילה והעד שאמר יום ולילה לא ישבתו וכאשר נפסקו מימי השמים אז ידע נח כי עברו ארבעים יום וארבעים לילה כי השם גלה לו זה הסוד: וארבות. כמו הנה ה' עושה ארבות והאוצר והחלון כלשון בני אדם ומשפטם. ויש אומר שהאל"ף שורש כמו כבודות וי"א שהאל"ף נוסף כמו אלף אגורות והם מפעלי הכפל. וביום י"ז שהחל המבול נכנס נח וביתו בתיבה והכניס בתוכה החיה והבהמה והרמש והעוף. ומלת צפור. שם כלל לאשר יש לו כנף. והפלא שבאו כלם מעצמם שנים שנים: {טז} והבאים זכר ונקבה. טעמו הבאים בתיבה: וטעם ויסגור ה' בעדו. הוא לשבח שהסגיר' בעת הזאת טובה יותר מהפתיחה ובעת אחרת לגנאי יסגור על איש. ויסך אלוה בעדו. והעד ראש הפסוק. והנה סגר הפתח והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום כי מיד היו כלם מתים וכבר נכתב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה אם כן מה טעם ויהי המבול על הארץ ארבעים יום וכן פירושו כאשר היה המבול ארבעים יום על הארץ רבו המים ונשאו התיבה וגבהה מעל הארץ וזה אות כי עד ארבעים יום לא זזה ממקומה: {יט} מאד מאד. פעמים שאין לרוב ממנו. וכן אחר שאמר ויכסו כל ההרים הגבוהים למה אמרו ויכסו ההרים. וכן פי' כל הר גבוה כסה במים וחמש עשרה אמה כסו ההרים הנזכרים ואנחנו נאמין בדברי אלהינו ונעזוב הבלי בני האדם שיאמרו על הר אחד גבוה שהוא במלכות יון: {כא} ופי' ויגוע. וכבר גוע ורבים בתורה כמו ואתחנן וכן וימטר עליהם מן על פי' האמת. ומלת ויגוע מיתה ובפי' ויגוע וימת אבאר לך זה. והנה ברור לך שמלת רמש כלל לעוף ולבהמה ולחיה ולשרץ שהוא דק ולאדם. ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם. ורבים אמרו שנקרא' כן בעבור שהוא מן השמים ואם הם שני שרשים ימצא כמוהו: {כג} וימחו מן הארץ. נמחה שמם מן הארץ כי אין להם זרע ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו שאומרים שלא היה המבול בכל הארץ: {כד} ויגברו המים חמשים ומאת יום. בעבור שנבקעו המעינות גם הי' גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד כי פירוש אנכי ממטיר תמיד בלי הפסקה והעד שאמר ויכלא הגשם:

מיני תרגומא על בראשית פרק-ז

מיני תרגומא: י״ג:של״ה א׳ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת וגו׳ תרגום אונקלוס כְּמָא דְּלֵית אֶפְשַׁר לִגְבַר לְמִמְנֵי וגומר וכן פירש״י כשם שאי אפשר לעפר לימנות כך זרעך לא ימנה. וראיתי במזרחי שירד לבאר פי׳ רש״י בדרך מלת הגיון ע״ש. ואין ספק שרש״י פי׳ כך על דעת אונקלוס [ודלא כדמשמע ביונתן ע״ש]:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-ז

תרגום אונקלוס: {א} וַאֲמַר יְיָ לְנֹחַ עוּל אַתְּ וְכָל אֱנַשׁ בֵּיתָךְ לְתֵבוֹתָא אֲרֵי יָתָךְ חֲזֵיתִי זַכַּאי קֳדָמַי בְּדָרָא הָדֵין: {ב} מִכֹּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַּב לָךְ שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְּלָא אִיתָהָא דַכְיָא הִיא תְּרֵין דְּכַר וְנוּקְבָא: {ג} אַף מֵעוֹפָא דִשְׁמַיָּא שַׁבְעָא שַׁבְעָא דְּכַר וְנוּקְבָא לְקַיָּמָא זַרְעָא עַל אַפֵּי כָל אַרְעָא: {ד} אֲרֵי לִזְמַן יוֹמִין עוֹד שַׁבְעָא אֲנָא מָחֵת מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן וְאֶמְחֵי יָת כָּל יְקוּמָא דִּי עַבְדֵת מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא: {ה} וַעֲבַד נֹחַ כְּכֹל דִּי פַקְּדֵהּ יְיָ: {ו} וְנֹחַ בַּר שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין וְטּוֹפָנָא הֲוָה מַיָּא עַל אַרְעָא: {ז} וְעָאל נֹחַ וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵהּ וּנְשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵּהּ לְתֵבוֹתָא מִן קֳדָם מֵי טוֹפָנָא: {ח} מִן בְּעִירָא דַּכְיָא וּמִן בְּעִירָא דִּי לֵיתָהָא דַּכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכֹל דִּי רָחֵשׁ עַל אַרְעָא: {ט} תְּרֵין תְּרֵין עַלּוּ לְוַת נֹחַ לְתֵבוֹתָא דְּכַר וְנוּקְבָא כְּמָא דִּי פַּקֵּיד יְיָ יָת נֹחַ: {י} וַהֲוָה לִזְמַן שִׁבְעַת יוֹמִין וּמֵי טוֹפָנָא הֲווֹ עַל אַרְעָא: {יא} בִּשְׁנַת שִׁתְּ מְאָה שְׁנִין לְחַיֵּי נֹחַ בְּיַרְחָא תִּנְיָנָא בְּשִׁבְעַת עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְּהוֹמָא רַבָּא וְכַוֵּי שְׁמַיָּא אִתְפַּתָּחוּ: {יב} וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵת עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן: {יג} בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עָאל נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאִתַּת נֹחַ וּתְלָתָא נְשֵׁי בְנוֹהִי עִמְהוֹן לְתֵבוֹתָא: {יד} אִנּוּן וְכָל חַיְתָא לִזְנַהּ וְכָל בְּעִירָא לְזְנַהּ וְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא לִזְנוֹהִי וְכָל עוֹפָא לִזְנוֹהִי כֹּל צִפַּר כָּל דְּפָרָח: {טו} וְעַלּוּ עִם נֹחַ לְתֵבוֹתָא תְּרֵין תְּרֵין מִכָּל בִּשְׂרָא דִּי בֵהּ רוּחָא דְּחַיֵּי: {טז} וְעָלַיָּא דְּכַר וְנוּקְבָא מִכָּל בִּשְׂרָא עַלּוּ כְּמָא דִּי פַּקֵּיד יָתֵהּ יְיָ וַאֲגֵן יְיָ (בְּמֵימְרֵהּ) עֲלוֹהִי: {יז} וַהֲוָה טוֹפָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָּא וּנְטָלוּ יָת תֵּבוֹתָא וְאִתָּרָמַת מֵעַל אַרְעָא: {יח} וּתְקִיפוּ מַיָּא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וּמְהַלְּכָא תֵבוֹתָא עַל אַפֵּי מַיָּא: {יט} וּמַיָּא תְּקִיפוּ לַחֲדָא לַחֲדָא עַל אַרְעָא וְאִתְחֲפִיאוּ כָּל טוּרַיָּא רָמַיָּא דִּי תְחוֹת כָּל שְׁמַיָּא: {כ} חֲמֵשׁ עַשְׂרֵי אַמִּין מִלְעֵלָּא תְּקִיפוּ מַיָּא וְאִתְחֲפִיאוּ טוּרַיָּא: {כא} וּמִית כָּל בִּשְׂרָא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא וְכֹל אֱנָשָׁא: {כב} כֹּל דִּי נִשְׁמְתָא רוּחָא דְּחַיִּין בְּאַפּוֹהִי מִכֹּל דִּי בְּיַבֶּשְׁתָּא מִיתוּ: {כג} וּמְחָא יָת כָּל יְקוּמָא דִּי עַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאִתְמְחִיאוּ מִן אַרְעָא וְאִשְׁתָּאַר בְּרַם נֹחַ וְדִי עִמֵּהּ בְּתֵבוֹתָא: {כד} וּתְקִיפוּ מַיָּא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין:

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-ז

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וַאֲמַר יְיָ לְנחַ עוֹל אַנְתְּ וְכָל אֵינַשׁ בֵּיתָךְ לְתֵבוּתָא אֲרוּם יָתָךְ חֲמִיתִי זַכַּאי קֳדָמַי בְּדָרָא הָדֵין: {ב} מִכָּל בְּעִירָא דַכְיָא תִּסַב לָךְ שׁוּבְעָא שׁוּבְעָא דְכַר וְנוּקְבָא וּמִן בְּעִירָא דְלֵיתֵיהּ דַכְיָא תְּרֵין דְכַר וְנוּקְבָא: {ג} בְּרַם מִן צִפְּרֵי שְׁמַיָא שׁוּבְעָא שׁוּבְעָא דְכַר וְנֻקְבָא לְקַיָימָא מִנְהוֹן זַרְעָא עַל אַרְעָא: {ד} אֲרוּם הָא אֲנָא יָהִיב לְכוֹן אַרְכָּא שׁוּבְעָא יוֹמִין אִין יְתוּבוּן יִשְׁתְּבַק לְהוֹן וְאִין לָא יְתוּבוּן לִזְמַן יוֹמִין תּוּב שׁוּבְעָא אֲנָא מָחִית מִטְרָא עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילְוָן וְאֵישֵׁיצֵי יַת כָּל גְוִיַת אֵינַשׁ וּבְעִיר מִן אַרְעָא: {ה} וְעָבַד נחַ כְּכָל דְפַקְדֵיהּ יְיָ: {ו} וְנחַ בַּר שִׁית מְאָה שְׁנִין וְטוּבְעָנָא הֲוָה מַיָא עַל אַרְעָא: {ז} וְעַל נחַ וּבְנוֹהִי וְאִינְתְּתֵיהּ וּנְשֵׁי בְנוֹי עִמֵיהּ לְתֵיבוּתָא מִן קֳדָם מוֹי דְטוּבְעָנָא: {ח} מִן בְּעִירָא דַכְיָא וּמִן בְּעִירָא דְלֵיתָא דַכְיָא וּמִן עוֹפָא וְכָל דְרָחִישׁ עַל אַרְעָא: {ט} תְּרֵין תְּרֵין עָאלוּ לְנחַ לְתֵבוּתָא דְכַר וְנוּקְבָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת נחַ: {י} וַהֲוָה לִזְמַן שׁוּבְעָא יוֹמִין מִן בָּתַר דִשְׁלִים אוּבְלֵיהּ דִמְתוּשֶׁלַח חֲמָא יְיָ וְהָא לָא תָּבָן בְּנֵי נְשָׁא וּמוֹי דְטוּבְעָנָא הֲווֹ נַחְתִין רְתִיחִין מִן שְׁמַיָא עִילוֹי אַרְעָא: {יא} בִּשְׁנַת שִׁית מְאָה שְׁנִין לְחַיֵי נחַ בְּיַרְחָא תִנְיָינָא הוּא יְרַח מַרְחֶשְׁוָן דְעַד כְּדוֹן לָא הֲווֹ מִתְמַנָן יַרְחַיָא אֱלָהֵן מִתִּשְׁרֵי דַהֲוָה רֵישׁ שַׁתָּא לְשִׁכְלוֹל עַלְמָא בְּשֶׁבְסְרֵי יוֹמִין לְיַרְחָא בְּיוֹמָא הָדֵין אִתְבְּזָעוּ כָּל מַבּוּעֵי תְהוֹמָא רַבָּא וַהֲווֹן בְּנֵי גוּבְרַיָא מְשַׁוְויָן תַּמָן בְּנֵיהוֹן וּסְתָּמִין יַתְהוֹן וּבָתַר הָכִי חֲרַכֵּי שְׁמַיָא אִתְפַּתָּחוּ: {יב} וַהֲוָה מִטְרָא נָחִית עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן: {יג} בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין עַל נחַ שֵׁם וְחָם וְיָפֶת בְּנֵי נחַ וְאִתַּת נחַ וּתְלַת נְשֵׁי בְּנוֹהִי עִמֵיהּ לְתֵיבוּתָא: {יד} הִינוּן וְכָל חַיְיתָא לִזְנָהָא וְכָל בְּעִירָא לִזְנָהָא וְכָל רִיחֲשָׁא דִרְחִישׁ עַל אַרְעָא לִזְנֵיהּ כָּל עוֹפָא לִזְנֵיהּ כָּל צִפּוֹר כָּל דְפָרָח: {טו} וְעָלוּ לְוַת נחַ לְתֵיבוּתָא תְּרֵין תְּרֵין מִכָּל בִּישְרָא דְבֵיהּ רוּחָא דְחַיֵי: {טז} וְעָלַיָא דְכַר וְנוּקְבָא מִן כָּל בִּשְרָא אָעְלוּ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יָתֵיהּ יְיָ וְאַגִין מֵימְרָא דַיְיָ יַת תַּרְעָא דְתֵיבוּתָא בְּאַנְפֵּיהּ: {יז} וַהֲוָה טוּבְעָנָא אַרְבְּעִין יְמָמִין עַל אַרְעָא וּסְגִיאוּ מַיָא וּנְטָלוּ יַת תֵּיבוּתָא וְאִיתְרָמַת מֵעַל אַרְעָא: {יח} וְתַקִיפוּ מַיָא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וַהֲוַת תֵּיבוּתָא מְהַלְכָא סַחֲיָא עַל אַפֵּי מַיָא: {יט} וּמַיָא תַקִיפוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וְאִתְחַפִיאוּ כָּל טוּרַיָא רָמַיָא דִתְּחוֹת כָּל שְׁמַיָא: {כ} חֲמִיסְרֵי גַרְמִידִין מִלְעֵיל תָּקְפוּ מַיָא וְאִתְחַפִּיאוּ טוּרַיָא: {כא} וְאִתְחַמְסִי כָּל בִּשְרָא דִרְחֵישׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא דְרָחֵישׁ עַל אַרְעָא וְכָל בְּנֵי נְשָׁא: {כב} כָּל דְנִשְׁמַת רוּחַ חַיִין בְּאַנְפּוֹי מִכָּל דְיַבֶּשְׁתָּא מִיתוּ: {כג} וְשֵׁיצֵי יַת כָּל גְוִויַית אֵינַשׁ וּבְעִיר דְעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מֵאֵינָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דְפָרַח בְּאַוֵיר שְׁמַיָא וְאִשְׁתֵּיצֵי מִן אַרְעָא וְאִשְׁתְּאַר בְּרַם נחַ וּדְעִמֵיהּ בְּתֵיבוּתָא: {כד} וּתְקִיפוּ מַיָא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-ז

תרגום ירושלמי: י״א וַחֲרַכֵּי שְׁמַיָא אִתְפַּתָּחוּ: ט״ז וְחַס מֵימְרֵיהּ דַיְיָ עֲלוֹהִי:

רלב"ג על בראשית פרק-ז

רלב"ג: י׳:נ״ח א׳ ואלה תולדות בני נח וגומ'. עד ויהי כל הארץ שפה אחת. ב׳ ראוי שתדע שכבר זכר בכאן תולדות יפת וחם ושם ושב לבאר בדרך קצרה איך השתלשלו מהם האומות המתחלפות ללשונותם וזהו התועלת המגיע מזה הספור כי בזה תתיישב בלבנו יותר אמונת החדוש כמו שקדם וזה אמנם היה אחר דור הפלגה ר"ל החלק אלו המשפחות ללשונות מתחלפים ואלה המשפחות היו נמצאות קודם זה ונתחדשו להם לשונות מתחלפים כמו שיתבאר בספרו שאחר זה ואח"כ שב לספר תולדו' שם בדרך ארוכה לפי שממנו השתלשלו האבו' הקדושים והנה ענין זה הספור מבואר:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il