בראשית פרק-ד – עם 26 מפרשים

{א} וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָֽה: {ב} וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַֽיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָֽה: {ג} וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָֽאֲדָמָה מִנְחָה לַֽיהֹוָֽה: {ד} וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתֽוֹ: {ה} וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַֽיִּפְּלוּ פָּנָֽיו: {ו} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָֽפְלוּ פָנֶֽיךָ: {ז} הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּֽוֹ: {ח} וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַֽיְהִי בִּֽהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ: {ט} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹֽכִי: {י} וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹֽעֲקִים אֵלַי מִן הָֽאֲדָמָֽה: {יא} וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּֽצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶֽךָ: {יב} כִּי תַֽעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹֽא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָֽרֶץ: {יג} וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהֹוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֽׂוֹא: {יד} הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹֽצְאִי יַֽהַרְגֵֽנִי: {טו} וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹֽצְאֽוֹ: {טז} וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶֽרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵֽדֶן: {יז} וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַֽיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנֽוֹךְ: {יח} וַיִּוָּלֵד לַֽחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחֽוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתֽוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָֽמֶךְ: {יט} &nbspחמישי&nbsp&nbspוַיִּֽקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָֽאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּֽה: {כ} וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶֽה: {כא} וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָֽב: {כב} וְצִלָּה גַם הִוא יָֽלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּֽוּבַל קַיִן נַֽעֲמָֽה: {כג} &nbspשישי&nbsp&nbspוַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַֽאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּֽרָתִֽי: {כד} כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻֽקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָֽה: {כה} וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָֽיִן: {כו} וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻֽלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָֽה: (ס)

רש"י על בראשית פרק-ד

רש"י: {א} והאדם ידע. כבר קודם הענין של מעלה, ס קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם, נשמע שלאחר שנטרד ע היו לו בנים: קין. על שם קניתי: את ה'. כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי, לבדו בראנו, אבל בזה פ שותפים אנו עמו (נדה לא.): את קין את אחיו את הבל. ג' אתים ריבויים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שנים, לכך נאמר צ ותוסף (ב"ר כב, ג.): {ב} רועה צאן. לפי שנתקללה האדמה, ק פירש לו מעבודתה: {ג} מפרי האדמה. מן ר הגרוע. ויש אגדה שאומרת ש זרע פשתן היה. (דבר אחר מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר): {ד} וישע. ויפן. וכן ואל מנחתו לא שעה, לא פנה. וכן ואל ישעו, אל יפנו. וכן שעה מעליו (איוב יד, ו.), פנה מעליו: וישע. ירדה אש ת ולחכה מנחתו: {ז} הלא אם תיטיב. כתרגומו פירושו: לפתח חטאת רובץ. לפתח קברך ת חטאתך שמור: ואליך תשוקתו. של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך: ואתה תמשל בו. אם תרצה תתגבר עליו: {ח} ויאמר קין. נכנס עמו בדברי ריב ומצה, א להתעולל עליו להרגו. ויש בזה מדרשי אגדה, אך זה ישובו של מקרא: {ט} אי הבל אחיך. להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך: לא ידעתי. נעשה כגונב ג דעת העליונה: השומר אחי. לשון תימה הוא, וכן כל ה"א הנקודה בחטף פת"ח: {י} דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה, ד שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה (סנהדרין לז:): {יא} ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר ה בעונה, וגם בזו הוסיפה ו לחטוא: אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו'. והנני מוסיף לה קללה אצלך, לא תוסף תת כחה (ס"א הכל דבור אחד ממן האדמה עד כאן): {יב} נע ונד. אין לך רשות לדור במקום אחד: {יג} גדול עוני מנשוא. בתמיה, ז אתה טוען עליונים ותחתונים, ח ועוני אי אפשר לטעון (ב"ר כב, יא.): {טו} לכן כל הורג קין. זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ט ולא פירשו, לכן כל הורג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו: שבעתים יוקם. איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו, שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, למדנו שתחלת מקרא לשון י גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. וכיוצא בו ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור (שמואל-ב ה, ח.), ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז, כ כל מכה יבוסי ויגע בצנור ויקרב אל השער ויכבשנו, ל ואת העורים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו, ובדברי הימים א (יא, ו.) פירש יהיה לראש ולשר: וישם ה' לקין אות. חקק לו אות משמו מ במצחו. (ס"א) כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו, אלא אמר, עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות, כמו שנאמר ומוראכם כו', ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל: {טז} ויצא קין. יצא בהכנעה נ כגונב דעת העליונה: בארץ נוד. בארץ שכל הגולים נדים שם: קדמת עדן. שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר וישכן מקדם לגן עדן וגו', לשמור את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם, ס ומצינו שרוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש (דברים ד, מא.). דבר אחר בארץ נוד, כל מקום שהלך, היתה הארץ מזדעזעת תחתיו, ע והבריות אומרים סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו: {יז} ויהי. קין בונה עיר, פ ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך: {יח} ועירד ילד. יש מקום שהוא אומר בזכר הוליד, ויש מקום שהוא אומר ילד, שהלידה משמשת שתי לשונות, לידת האשה נישטר"א בלע"ז, וזריעת תולדות האיש אינזינד"ר בלע"ז, כשהוא אומר הוליד בלשון הפעיל, מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת, וכשהוא אומר ילד, מדבר בזריעת האיש, והוא בלע"ז אניידרי"ר: {יט} ויקח לו למך. לא היה צ לו לפרש כל זה, אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקב"ה הבטחתו, שאמר שבעתים יוקם קין, ועמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי, והרג את קין, זהו שאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו': שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש ק משקה כוס של עקרין (ס"א אינו) כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (כד, כא.) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, (ב"ר כ"ג, ב.) כמו שמפורש באגדת חלק: עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו (ס"א ממאכלו), עדה תרגום של סורה: צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (שם): {כ} אבי ישב אהל ומקנה. הוא היה הראשון ר לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום זה הולך ותוקע אהלו במקום אחר. ומדרש אגדה בונה בתים לעבודת אלילים, כמה דאת אמר סמל הקנאה המקנה (יחזקאל ח, ג.), וכן ואחיו תופש כנור ועוגב, לזמר לעבודת אלילים: {כב} תובל קין. תובל אומנתו של קין. ותובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים: לוטש כל חרש נחשת וברזל. ש מחדד אומנות נחשת וברזל, כמו ילטוש עיניו לי (איוב טז, ט.), חורש אינו לשון פועל (בסגו"ל) אלא לשון פועל (בציר"י), שהרי נקוד קמץ קטן, וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות נחשת וברזל: נעמה. היא ת אשתו של נח, בבראשית רבה (כג, ג.): {כג} שמען קולי. שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש, לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו, שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו, וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו, והיו נשיו פורשות ממנו, והוא מפייסן: שמען קולי. להשמע לי לתשמיש, וכי איש אשר הרגתי לפצעי הוא נהרג, וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי, וילד אשר הרגתי לחבורתי נהרג, כלומר על ידי חבורתי בתמיה, והלא שוגג אני ולא מזיד, לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי: פצעי. מכת חרב או חץ, מקאדור"ה בלע"ז: {כד} כי שבעתים יקם קין. קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה: שבעים ושבעה. לשון רבוי שביעיות אחז לו, כך דרש ר' תנחומא (בראשית יא.). ומדרש בראשית רבה (כג, ד.), לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, א לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו, מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל, ב והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה, וזה קל וחומר של שטות, ג אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו: {כה} וידע אדם וגו'. בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להם, וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, ד אתם עשו מצותכם והוא יעשה את שלו, אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם וגו', ומהו עוד, ללמוד שנתוספה לו תאוה ה על תאותו. בבראשית רבה (כג, ה.): {כו} אז הוחל. לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות:

רמב"ן על בראשית פרק-ד

רמב"ן: {א} ותהר ותלד את קין. ענינו ותלד בן ותקרא את שמו קין כי אמרה קניתי איש את ה' וכן ותלד את חנוך (להלן ד יז) ורבים בפרשה ובמקומות אחרים את ה' עם ה' כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו אבל בזה אנו שותפין עמו לשון רש"י והנכון לי שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה' כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו וכן דעת אונקלוס שאמר קדם ה' וכמהו (ונראה) והראה את הכהן (ויקרא יג מט) לכהן ויגש דוד את העם (שמואל א ל כא) אל העם או יהיה "את ה'" כמו ויתהלך חנוך את האלהים (להלן ה כב) את האלהים התהלך נח (להלן ו ט) וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה ולא רצתה לפרש זה על כן לא נכתב טעם בשם השני והסוד המקובל בענין הבל גדול מאד {ג} ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא. הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות וכן נח ורבותינו אמרו (ע"ז ח) שגם אדם הראשון הקריב שור פר וזה יחסום פי המבהילים בטעם הקרבנות ועוד ארמוז בו עיקר גדול ברצון הקב"ה (עיין ויקרא א ט) {ז} הלא אם תיטיב שאת. על דעת המפרשים (אונקלוס רש"י ורד"ק) שאת עונך ועל דעת רבי אברהם שאת פניך כנגד למה נפלו פניך כי המתבייש כובש פנים למטה וכן ואור פני לא יפילון (איוב כט כד) והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה וזה טעם אולי ישא פני (להלן לב כא) לא תשא פני דל (ויקרא יט טו) ועל דעתי אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך כי אתה הבכור וזה טעם למה חרה לך כי בבשתו מאחיו נפלו פניו ובקנאתו ממנו הרגו והנה אמר לו למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך ממנו הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך ואם לא תיטיב לא עמו בלבד תבואך רעה כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך ואליך תשוקתו שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך הורהו על התשובה שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו {ח} וטעם ויאמר קין אל הבל אחיו. שנכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו ולהרגו לשון רש"י ורבי אברהם אמר כי הקרוב אליו שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם ועל דעתי שהוא דבק עם ויהי בהיותם בשדה כי אמר לו נצא השדה והרג אותו שם בסתר ויתכן שנתכוון בהריגהו שיבנה העולם ממנו כי חשב שלא יהיה לאביו זרע אחר עוד גם פחד שלא יהיה עיקר בנינו של עולם מאחיו שנתקבלה מנחתו {יא} ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה את פיה והנני מוסיף לה קללה לא תוסף תת כחה לשון רש"י ואיננו נכון כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו אבל אמר שיהיה הוא ארור ממנה ופירש הקללה שלא תוסיף תת כחה אליו ושיהיה נע ונד בה ואמר כי תעבוד את האדמה כי בכל אשר תטרח בה לעבוד אותה כראוי בחרישה ועידור ובכל עבודה בשדה ותזרע אותה כהוגן לא תוסיף תת כחה לך אבל תזרע הרבה ותביא מעט וזו היא הארירה כטעם וארותי את ברכותיכם (מלאכי ב ב) ואמר כן כנגד אומנותו כי הוא היה עובד אדמה והנה ארר מעשיו וזה טעם לא תוסף תת כחה לך שלא תתן עוד כחה לך כאשר היתה עושה עד הנה בהיותך עובד אותה וכך פירש רבי אברהם ויתכן שאררו מן האדמה שלא תתן היא מעצמה כחה אליו תאנה וגפן לא יתנו חילם באחוזתו ועץ השדה לא יתן אליו פריו וחזר ואמר גם כן כי תעבוד אותה לחרוש ולזרוע לא תוסף תת כחה לך כאשר בתחלה והנה הן שתי קללות באומנתו והשלישית שיהיה נע ונד בה והטעם שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה אבל יהיה גולה לעולם כי עונש הרוצחים גלות וטעם אשר פצתה את פיה לאמר אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה כגון הזריעה והנטיעה וזה עונש כל שפיכות דם בארץ כענין שכתוב (במדבר לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ וחנופת הארץ מארה בפירותיה כענין מהיותם בא אל ערימת עשרים והיתה עשרה בא אל היקב לחשוף חמשים פורה והיתה עשרים (חגי ב טז) {יג} גדול עוני מנשוא. בתמיה אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אי אפשר לטעון לשון רש"י מבראשית רבה (כב יא) והנכון בפשט שהוא וידוי אמר אמת כי עוני גדול מלסלוח וצדיק אתה ה' וישר משפטיך אף על פי שענשת אותי הרבה מאד והנה גרשת אותי היום מעל פני האדמה כי בהיותי נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי ומפניך אסתר כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי אבל מה אעשה כי כל מוצאי יהרגני ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה והענין שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות כי סר צלך מעלי הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכחו רק בשמירת עליון עליו {טו} וישם ה' לקין אות. ולא אמר "ויתן" לו השם אות או "ויעש" יורה ששם לו האות קבוע שיהיה עמו תמיד אולי כשהיה נוסע ממקום למקום היה לו אות מאת השם מורה לו הדרך אשר ילך בה ובזה ידע שלא יקראנו אסון בדרך ההוא ובבראשית רבה (כב יב) אמרו כענין זה רבי אבא אמר כלב מסר לו כי מפני שהיה פחדו מן החיות מסר לו אחת מהן שתלך לפניו ולמקום שיפנה הכלב ללכת ידע כי שם צוה לו השם ולא יהרג בה הזכירו בו החכמים אות נבזה כראוי לו אבל הכוונה שהיה עמו האות תמיד להורות לפניו הדרך שילך בה כי כן לשון "וישם" {טז} וטעם ויצא קין מלפני ה'. כי עוד לא עמד לפניו לעולם כטעם שאמר ומפניך אסתר וטעם וישב בארץ נוד שלא הלך בכל העולם אבל באותה הארץ ישב נודד תמיד לא ינוח במקום ממנה כלל ונקראת "ארץ נוד" על שמו לעולם {יז} וטעם ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך. כי מתחילה היה חושב להיות ערירי בעונו ואחרי שנולד לו זרע החל לבנות עיר להיות בנו יושב בה ובעבור כי הוא ארור ומעשיו לא יצליחו קראו "חנוך" להגיד כי לא בנאה לעצמו כי הוא אין לו עיר ומושב בארץ כי נע ונד הוא אבל יהיה הבנין לחנוך וכאלו חנוך בנאה לנפשו ומפני שלא אמר "ויבן עיר" כאשר יאמר ויבן את נינוה (להלן י יא) ויבנו בני גד את דיבון (במדבר לב לד) יורה כי היה כל ימיו בונה העיר כי מעשיו ארורים יבנה מעט בטורח ועמל וינוע וינוד מן המקום ההוא ויחזור שם ויבנה מעט ולא יצליח את דרכיו ונכתבו תולדות קין ומעשיו להודיע כי השם ארך אפים והאריך לו כי הוליד בנים ובני בנים והזכיר כי פקד עון אבות על בנים ונכרת זרעו ורבותינו אמרו (שמות רבה לא יז) שחיה שנים רבות ומת במבול ולא הוריד שיבתו בשלום שאול רק ראה בהכרת הוא וכל זרעו אתו והקרוב כי לא היו תולדותיו רק ששה דורות עד המבול והיו בתולדות שת שני דורות יותר או שלא היה צריך לספר בהם וספר באלה להודיע מי היו המתחילים בבנין הערים ובמרעה הצאן וחכמת הנגון ומלאכת המתכות וכתב תוכחת למך עם נשיו להגיד כי הוליד הוא אך בניו נכרתו טרם הולידם {כב} לוטש כל חורש נחשת וברזל. שיעורו הוא היה לוטש וחורש כל נחשת וברזל יאמר כי הוא היה מחדד וחורש כל מלאכת נחשת וברזל וכמהו כל תשא עון וקח טוב (הושע יד ג) ועל דעת אונקלוס דבק בכתובים הראשונים הוא היה אבי לוטש כל חורש נחשת וברזל

"ואחות תובל קין נעמה" – כאומר ונולדה לו אחות ושמה נעמה וכן ואחות לוטן תמנע (להלן לו כב) ואת מרים אחותם (במדבר כו נט) ושם אחותו מעכה (דהי"א ז טו) ובבראשית רבה (כג ג) יש אומרים אשתו של נח היתה ולמה היו קורין אותה נעמה שהיו מעשיה נאים ונעימים נתכוונו לומר שהיה לה שם בדורות ההם כי היתה צדקת והולידה צדיקים ולכן יזכירנה הכתוב ואם כן נשאר לקין זכר מעט בעולם ואם נאמר שאינה האשה שהוליד נח ממנה שלשת בניו אם כן אין בזה טעם להזכירה ומדרש אחר לרבותינו שהיא האשה היפה היא מאד שממנה תעו בני האלהים והיא הנרמזת בפסוק ויראו בני האלהים את בנות האדם (להלן ו ב) כמו שמוזכר בפרקי רבי אליעזר (כב) ואחרים אמרו (זהר חדש א יט ב) כי היא היתה אשת שמדון אם אשמדאי וממנה נולדו השדים כי כן ימצא שמה בכתבי שמושי השדים והכתוב ירמוז ויקצר בתעלומות כאלה {כג} ויאמר למך לנשיו. סמכו המפרשים (רש"י והראב"ע) בענין הכתוב הזה על דעת אונקלוס שפירש לכן כל הורג קין שבעתים יוקם (לעיל ד טו) כי לשבעה דורות יוקם ממנו ולא עתה כי השם האריך אפו ממנו והנה נשי למך פחדו להוליד בנים בעבור שיהיו שבועיים לקין והוא נחם את נשיו שהשם יאריך לו עוד שבעים ושבעה כי יתפלל לפניו כי הוא ארך אפים וירחם עליו או שהיה קל וחומר של שטות כפי המדרש שהזכיר רש"י ואם כן יאמר לכן כל הורג קין לשבעתים יוקם ממנו ולא בימיו וזהו תרגומו של אונקלוס כל דיקטל קין לשבעה דרין יתפרע מיניה ואם כן היה ראוי שיהיה "ויאמר למך לנשיו" מוקדם ולפי דעתי אין טעם "שבעתים" לשבעה דורות כי לא תאמר המלה הזאת על השבעה הנפרדים רק על הכפל דבר אחד שבעה פעמים כמו מזוקק שבעתים (תהלים יב ז) ישלם שבעתים (משלי ו לא) ואור החמה יהיה שבעתים (ישעיהו ל כו) כפול ומכופל שבעה חלקים אבל פירוש "כל הורג קין" כפשוטו שאמר השם לכן כל אשר יהרוג את קין שבעתים יוקם ממנו כי אעניש ההורג אותו שבע על חטאתו כי אני הבטחתי את קין שלא יהרג בעבור יראתו אותי והתודותו לפני אבל ענין למך עם נשיו לא הזכירו הכתוב בביאור ונוכל לומר גם כן שהיו יראות מעונש שלא יהרג למך בעון אביו כי השם לא אמר לקין סלחתי לך רק שלא יהרג אבל יגבה חובו מזרעו ולא ידעו מתי וכן היה הדבר ולמך נחם אותן לאמר כי השם ירחם עליו כאשר רחם על קין כי הוא נקי כפים ממנו ויתפלל לפניו גם הוא וישמע תפלתו אבל הנראה בעיני כי היה למך איש חכם מאד בכל מלאכת מחשבת ולמד לבנו הבכור ענין המרעה כפי טבעי הבהמות ולמד את השני חכמת הנגון ולמד את השלישי ללטוש ולעשות חרבות ורמחים וחניתות וכל כלי המלחמה והיו נשיו מתפחדות שלא יענש כי הביא החרב והרציחה בעולם והנה הוא תופש מעשה אבותיו בידו כי הוא בן המרצח הראשון וברא משחית לחבל והוא אמר להן אני לא הרגתי איש לפצעים ולא ילד לחבורות כאשר עשה קין ולא יענישני השם אבל ישמרני מן ההריגה יותר ממנו והזכיר כן לומר כי לא בחרב וחנית יכול אדם להרוג בפצעים וחבורות שימית במיתה רעה יותר מן החרב ואין החרב גורם הרציחה ואין על העושו חטא

אור החיים על בראשית פרק-ד

אור החיים: {א} ותלד את קין ותאמר וגו'. פירוש על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"א נד) כי קין הוא בחינת הרע והבל הוא בחינת הטוב והוא נפשו של משה רבינו עליו השלום (תיקונים סט), והנה באמצעות הפלגת הפצעים שפצע קין בהבל עד שהרגו כאומרם ז"ל (סנהדרין לז:) שלא היה יודע מקום הנפש ובזה הסיר חלק הרע ממנו והוכר הטוב מוחלט, והוא אומרו קניתי וגו' פירוש באמצעות זה קניתי איש שהוא משה את ה', שלא השיג מציאות זה להיות עם ה' כמשה עליו השלום אלא באמצעות יסורין שעשה לו קין: {ב} ותוסף וגו' את אחיו את הבל. טעם שהוצרך לומר את אחיו ללא צורך, גם האריך לומר פעמים תיבת את, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פכ"ב) כי אחר שנצח הבל לקין והפילו ריחם עליו הבל וקם מעליו ואחר כך קם קין וגו' והרגו, והוא שרמז באומרו את אחיו פירוש כי נהג הוא עם קין במדת האחוה כנזכר, אבל קין נהג עמו בלא אחוה אלא כאדם אחר, והוא אומרו את הבל בלא אחוה, ולזה הפסיק באת ב'. עוד רמז בב' אתין על דרך אומרם ז"ל (שם) כי ב' תאומות נולדו עם הבל לזה אמר ב' פעמים את, ובקין פעם אחת את כי לא נולדה אלא אחת: {ד} וישע ה' וגו' ואל קין וגו'. טעם שלא התחיל בהודעת המוקדם על זה הדרך ולא שעה אל קין וישע אל הבל, בא ללמדנו הפלגת ריחוק קין שאפילו אחר שהיה נחת רוח לפני ה' באמצעות מנחת הבל לא שעה לקין ואל מנחתו הגם היותו ראשון בתשורה וגדול בסדר הלידה ירד מטה מטה. וטעם שכפל לומר אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל וגו' ולא הספיק לומר אל מנחת הבל ואל מנחת קין. כאן רמז כי האדון היה מראה פנים של רצון למקרבי תשורה, והוא אומרו וישע אל הבל וגם קבל תשורתו, ואל קין לא הראה פנים לא לו ולא לתשורתו: {ה} ויחר לקין וגו'. הנה החרון אף יגיד הגבהות, ונפילת אפים יגיד ההשפלה, החרון אף הוא נגד אחיו שעלה במעלות והוא ירד למטה בחושבו כי הוא סיבה, שהביא קרבן משובח ומעולה יותר ממנו ובאמצעותו הוכר חסרון מנחתו. והשפלות בהכרתו פחיתותו בעיני ה'. עוד ירצה על זה הדרך ויחר לקין כשראה שלא קבל ה' מנחתו כי זה יגיד שמאס הבורא בברואיו ואינו משגיח בהם לזה חרה אף, ומדה זו בעובדי עבודה זרה היא כאומרו (ישעי' ח) והיה כי ירעב והתקצף נגד אלהיו אשר אינו משגיח בו. וכאשר ראה כי שעה ה' להבל ולא לו אז נפלו פניו וידע כי לא מצד המשגיח אלא מצד הנשגח הוא סיבה למנוע ממנו הרצון, ואחיו יוכיח ב' דברים יוכיח כי ה' משגיח, ויוכיח כי קין מושלל מהרצון כי הם ב' מנחות ופגול אחת. עוד ירמוז הכתוב אומרם ז"ל (זהר ח"ב קפב.) כי כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו, ובחינה זו מתייחסת אל צלם אלהים שעל פני אדם, והוא אומרו ויחר לקין ובזה נפלו פניו שנסתלקה ממנו הנשמה והוסר ממנו צלם הפנים. וטעם השפלתו בעיני ה' הגם שלא נודע חטאו מעשיו מעידות שרשע היה: {ו} ויאמר ה' אל קין וגו'. קשה אומרו למה חרה וגו' ההיטב יחרה לו על הפלגת השפלתו בערך אחיו הקטן ויפלו פניו, ובמה מסיר בושתו באומרו הלא אם תטיב, זה הוא תיקון להבא ולא לשעבר. עוד צריך לדעת אומרו לפתח חטאת רובץ אין לו משמעות וכל האמור בענין צריך פירוש:

אכן כוונת דבר ה' הוא תחלת דבריו הודיעו כי השגיח ה' בב' הרגשות אשר עברוהו ועל כל אחת הוא אומר למה לכל הפירושים שפירשנו בחרון אפו ונפילת פניו. ונתן לו טעם הדבר ויסודו לדעת דעת עליון וסודו, והוא אומרו הלא אם תטיב פירוש אם תהיה מבחינת הטוב כל מעשיך שורה עליהם בחינת הטוב ומעצמן הם מתנשאים כי הקדושה אינה צריכה לאחרים. וצא ולמד (ב"מ פה:) ממעשה כסאו של ר' חייא שהיה עולה מעצמו למעלה והוא אומ' שאת פירוש מעצמו, ותתפרש שאת על המנחה גם על קין עצמו שלא יפלו פניו שהוא צלם הנאות אלא תהיה מעלתו נשאה והיא בחינת הטוב שהיא בחינת הרוממות והגדולה והם כנגד ב' בחינות האמורים בענין וישע ה' אל הבל ואל מנחתו שהם ב' דברים, ואם לא תיטיב פירוש כשתשלול בדעתך בחינת הטוב לפתח פירוש להתחלתך חשוב רע הנה בחינת הרע שנקראת חטאת רובצת עליך גם על כל מעשיך ושוללת ממך הנשיאות ומושלת במעשיך. ומעתה מה מקום לחרון אפך כיון שאתה סיבה לדבר. ואומרו ואליך תשוקתו כאן רמז כי יצר הרע יש בטבעו בחינת התשוקה להחטיא האדם כטבע שבאדם להתאוות תאוה ולחשוק זהב. ואומרו ואתה תמשל בו כאן הודיע כי הגם כי הוא בסדר זה ישנו בידו למשול בו, ומעתה למה יפלו פניך אחר שבידך הדבר למשול בו ולהרים המכשול שהוא החטאת:

עוד יכוין לומר על זה הדרך ואם לא תטיב לפתח שהוא שער קבלת המנחות והתשורות שם רובץ החטאת לבל יהיה מקום לעלות התשורה ואין צריך לומר שאין בה כח להנשאות. ואם תאמר אתה האדון שליט תקבל המנחה ולא יהיה מונע החטאת, לזה אמר הן אמת אם תעשה תשובה יש מקום לטענה זו אבל כיון שאינך חושב בתשובה כרמוז בתיבת לא תטיב שעודך מתאוה וחושק לבחינת הרע והוא אומרו ואליך תשוקתו ואתה חפץ למשול בו ולגרש אותו לבל ירבוץ לפתחך, והגם כי ה' ירצה להפרידו מעליך אבל צריך שאתה תרחיקהו מתשוקתך כי כל עוד שאדם חושק בבחינת הרע הוא ממשילו עליו כאומרו (תהלים פא) לא יהיה בך אל זר, וכשהאדם מואס בדבריו ובעצתו זו היא השפלתו, והוא אומרו (משלי טז) ומושל ברוחו מלוכד עיר. וכפי זה ידבר ה' אליו בדרך תמיהא כדרך שהתחיל לדבר אליו למה וגו' ולמה וגו' כי תלונתו על עצמו ולא על מלכו כי איך יחפוץ שימשול הוא בו והוא ממשילו על עצמו והבן: {ח} ויאמר קין אל הבל אחיו. פירוש אמר לו דבר אחוה לצד שקדם אליו סיבת השנאה מחמת קנאה ירגיש הבל מאמצעות הדבר שישנאהו וישכיל להשמר ממנו אשר על כן אמר אליו האחוה כי לא נולד בלבו שנאה מחמת הדבר לצד קנאתו, והטעהו כדי להאמין בו לתכלית כוונתו להפילו במכמורת הכתוב אחר זה. ולכן נתחכם מפסיק פסוקים שעשה פיסקא ואינה פיסקא בפסוק זה עם פסוק שלאחריו:

ויהי בהיותם בשדה. צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב היותם בשדה. גם אמרו ויקם קימה זו למה ולא היה צריך הכתוב לומר אלא ויהרוג קין להבל. עוד לא היה צריך לומר אחיו. עוד צריך לדעת אומרו אי הבל מה כונת הבורא בשאלה זו. עוד מי פתי כקין שישיב ליודע ועד לא ידעתי ומי מכיר השגחתו כנבראים ראשונים:

עוד מה יאריך לשון לומר השומר. עוד אומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה למה יוצרך לומר מן האדמה ומה היא הצעקה. עוד למה קלל האדמה אם הוא הרוצח עליו תבא קללה ומה מעלה ומה מורדת האדמה ברציחתו אם לא תקבל היא דמו יהיה ללקיקת הלוקק ומעשיה נאים בכסות דמו וכמעט אין משמעות לדברי ה':

אכן הכוונה היא להיות כי קין נתקנא בהבל בחושבו כי הוא סיבה להשפלתו כי באמצעותו הוכר אופלו, וחשב כי כשלא יהיה הבל במציאות יתרצה ה' בקין כי אין עוד אחר לבחור בו, וחשב להורגו, וחש שתעל צחנתו ובאשו בפגעו בו כי נצטווה על הרציחה, ונתיעץ עצות להורגו מבלי שלוח יד בו והנה זה האיש איש אדמה היה יודע מוצאיה ומובאיה ובקי בחדריה ואמרו ז"ל (קהלת רבה פ"א) כי הארץ יש לה איברים כאיברי אדם עינים ידים ורגלים, פה וכו', ולמכיר בה ידע המקומות, ומעתה מצא היועץ רעה להרגו בערמה מבלי שלוח ידו בו. והוא אומרו ויהי בהיותם בשדה מתהלכים באדמה מצא מקום למועצותיו, ובאמצעות מה שקדם שהטעהו בבחינת האחוה האמין בו הבל ובזה קם עליו ובקימה זו שקם פירוש עמד עליו בזה הרגו, והנה העמידה אינה הורגת אלא שנתחכם לעמוד עליו במקום שיהיה נבלע באדמה וזו היא מיתתו והאדמה היא ההורגת. והגם שלא פירש הכתוב כאן אופן ההריגה הנה הוא גילה בפסוק שאחר זה שאמר אשר פצתה. וה' בוחן לבות שאלו אי הבל אחיך לראות היודה על פשעו והשיב לא ידעתי, ואם תאמר היה לך לתת לב עליו לזה אמר השומר אחי וגו', וכי שומר עשיתני עליו, ולא הודה על מעשהו הרע, שחשב כי ה' לא יעניש על הסיבה או לא ישגיח בה. והשיבו ה' מה עשית הודיעו כי מעשיו הרעים הם סיבה לאדמה לבלוע הבל והוא אומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, פירוש כי הבל חושב בדעתו כי אדמה הרגתו וקבל לפני ה' ממנה, ולזה קלל ה' אותו כי הוא הסיבה ובהצטרפות קללתו קלל גם להאדמה אשר פצתה פיה לקחת הבל מידו שלא תפצה עוד פיה, והוא אומרם ז"ל (סנהדרין לז) שלא פצתה עוד פיה ומזמרת היא זמר ושיר לאל עליון חיוב הצריכה לעשות בכנפיה דכתיב (ישעי' כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, ופחדה בעת שאמר לה ה' שתבלע המצריים מפחד פתיחת פיה לבלוע הבל עד שנשבע לה ה' (מכילתא) דכתיב (שמות טו) נטית ימינך ונשבע לה ואז בלעה אותם בפיה. ואפשר שלזה נתכוון מאמרם ז"ל (ב"ר פכ"ב) וזה לשונם רבנן אמרו באבן הרגו ע"כ, והנה במציאות הריגה זו יעשה כל גופו פצעים פצעים והוא אומרו דמי לשון רבים ולא היתה מיתתו ממקום א' כדרך הנשחטים ובזה הופשט הבל מכל דבק רע כמו שפירשתי בפסוק קניתי איש את ה', ויש מדרשים רבים בכת וב: {טו} לכן כל הורג. טעם לכן, להיות שהכיר וידע שאם ה' לא ישמרנו כל מוצאו יהרגהו, בשביל מצוה זו ריחם ה' עליו ואמר כל הורג וגו'. ורשם ה' אות בפניו כמשפטו הנהוג בעושה מצוה שנרשמת במצחו לטובה אות, והוא אומרו וישם ה' לקין אות, והוא על דרך מה שדרשו ז"ל (שמו"ר פי"ז) בפסוק והיה הדם (הזה) לכם לאות פירוש לאות מצוה להם לשמירה:

כלי יקר על בראשית פרק-ד

כלי יקר: {ג} ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. לא פורש במקרא מהו מקץ ימים ואימתי התחילו אותן הימים אשר עליהם בא הקץ. ונראה לומר על צד הרמז כי קין והבל היו חלוקים בשלימות האדם מה הוא. אם העולם הזה והצלחותיו סוף שלימות האדם ואין שלימות אחריו, או אם יש עוד עולם אחר נצחי וכפי הנראה שקין היה אוהב אדמה סבר שאין חשבון בשאול והעולם הזה אינו משאיר אחריו מאומה על כן בחר לו לחלקו כל חמדות העולם הזה והצלחותיו בחשבו כי יתרון ארץ בכל היא. והבל סבר כי יש עוד עולם אחר נצחי אשר בו ישיג האדם התכלית האחרון על כן בחר לו להיות רועה צאן הגורם ההתבודדות כדרך שעשו הרבה נביאים כמשה ודוד וזולתם וכדי להקריב מהם קרבן לה'. ואולי עשו חלוקות ביניהם כדאיתא במדרש (שמ"ר לא.יח) בעשו ויעקב שעשו חלוקה ביניהם כי עשו לקח לחלקו כל חמודות העולם הזה כמו שאמר יעבר נא אדוני לפני עבדו ר"ל יקח חלקו קודם ויעקב בחר לחלקו העולם הנצחי וידו אוחזת בעקב עשו היינו בסוף ממשלתו של עשו כך קין והבל עשו חלוקה זו ביניהם. וזה כוונת המדרש (בר"ר כב.טז) האומר שקין לקח לחלקו קרקעות והבל לקח מטלטלין כו', הורו בזה מה שהיה בלבם בחלוקת שכר העה"ז והעולם הבא כי כל חמדות העוה"ז אין האדם יכול לטלטלן וליקח מהם מאומה להוליכם לעבר עולם הירידה אלא הם כקרקע העומדת במקומה דומה למי שהולך ליריד וקונה שם במעותיו קרקעות ובתים שאינו יכול להוליכם עמו לביתו. ואין לו מהם כי אם מה שהוא אוכל מפריה בעודו בארץ נכריה ובלכתו לביתו ישוב ריקם ומאומה לא ישא בעמלו אשר בנה ואשר נטע ויעזוב לאחרים חיל וחומה אשר יסד. כך העושה העה"ז עיקר אין לו ממנו כי אם מלא כף נחת המושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח ואינו משתמש בהם כי אם משך זמן גרותו בעה"ז זה שבתו בבית מעט כגר וכאורח נטה ללון ומאומה לא יוליך עמו אל העולם הנצחי כי שם ביתו וזהו דעת קין וחביריו אוהבי קניני הזמן. והבל הוא המהביל כל קניני הזמן כי מוסר הבלים המה, בחר לו במטלטלין וזהו קיום מצות הש"י שהאדם יכול לטלטל עמו מן המקום אשר הוא עומד בו כאורח וכגר אל המקום אשר הוא שם תושב ואזרח כי בית יעשה לו שם.

וכבר נודע שכל אוהבי קנין הממון, לעולם אין עושים שום מצוה וצדקה מן ממונם כל ימי חייהם במזימות זו אשר חשבו הן עוד היום גדול כאן לאכול לשבעה להשתמש בממונם וכל זמן שהם רואים את עצמם חזקים אף בריאים וככוחם אז כן עתה אין נותנים כלום מהונם ורכושם לצורך עבודת ה' בחשבם מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, אך מקץ ימי חלדם בראותם את עצמם קרובים לשערי מות וכי לא במותו יקח הכל אז יעבר עליו רוח קנאה לקנא בחבריו עושי דבר ה' ויעשה גם הוא מעט מזער ויסכים להביא מנחה לה', הן דרך קרבן, הן ליתן לעניים, או בדרך אחר וזהו המלוה לעני בשעת דוחקו, ר"ל דוחקו של המלוה שהשעה דוחקתו לעשות כמו שיתבאר לקמן פר' וילך (לא.יז) בע"ה ואף גם זאת בהיותו קרוב לשערי מות אינו נותן לשם מצוה כי אם החלק הפחות שבממונו זעיר שם ובורר לו הפסולת ושולחו מנחה לה' וכל מלאכה נמבזה ונמס זה חלק גבוה, וכל כתף נתח טוב הוא חלקו כי מאנו ידיו לעשות לנגוע בחלק המובחר ורעה עינו בשלו ליתן מנה הגונה מנחה לה'. לכן נאמר בקין שהיה מן כתות אלו ויהי מקץ ימים דהיינו קץ ימי חלדו או בסופם ממש או זכירת סופם הוא שגרם לו התעוררות זה המעט, שהרגיש בעצמו שיהיה קץ לכל עמלו בעה"ז ואילו לא הרגיש בעצמו שיבא קץ כל בשר ולא הרבה יזכור ימי חייו אז לעולם לא היה מביא שום מנחה לה' ואף גם זאת שזכירת קץ הימים לא הועילה כי אם להפריש מן הפחות והגרוע דהיינו זרע פשתן. וזהו כוונת מדרש הנעלם האומר שקין היה מסטרא בישא לכך נאמר מקץ ימים ולא מקץ ימין. ואני שמעתי ולא אבין כוונת מדרש זה מה בין ימים לימין, ודאי כוונתו לומר שקין לא הקריב בעבור התכלית האמתי הגנוז לצדיקים לקץ הימין לעה"ב כמו שנאמר (דניאל יב.יג) ותעמוד לגורלך לקץ הימין שהרי קין היה כופר בתחיית המתים. אלא מקץ ימים הביא בחשבו כי על כל פנים יהיה קץ לכל עמלו ומאומה לא יוליך עמו זה החלו לעשות כאמור. וזה כוונת המדרש (בר"ר כב,ה) האומר משל של קין לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, ר"ל שבבחרותו דהיינו הימים הראשונים אשר להם משפט הבכורה והראשי אז הוא אוכל ממונו ככל אשר ימצא בכחו לאכול ושגר למלך מלכו של עולם ב"ה הסייפות היינו סוף ימי חלדו כי אותן הימים אשר יאמר אין לי בהם חפץ וחשק ותאוה גופניות אותם שגר למלך לעשות בהם עבודת ה' נכריה בעיניו וסייפות היינו מקץ ימים שהזכיר.

וראיתי בספר צרור המור, וכן פי' הרא"ם כי קרבן סוף תיבות פשתן כשתכתוב קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן. וע"פ דבריהם אלו יפורש מדרש זה האומר משל לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, כי הבכורות היינו הראשי תיבות ממלת קרבן דהיינו הדבר הראוי לקרבן והוא החלק המובחר והסייפות היינו הסוף תיבות דהיינו פשתן. והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, לא מצד זכירת הקץ וסוף ימי חלדו אלא לשם התכלית האמתי להביא טרף לביתו הנצחי לקץ הימין כדרך ההולך למרחקים שאינו מקפיד על אכילתו כל זמן היותו אורח ושולח החלק המובחר לביתו הנצחי, לכך וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ר"ל אל הבל כי כוונתו היתה רצויה אליו ית' ואל מנחתו כי גם המעשה רצוי. ודבר זה מפורש בתחלת הקרבנות שנאמר (ויקרא א.ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כשירצה להקריב קרבן שיהיה מקובל לה' אז יעשה כמו שעשה הבל שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן כן יביא גם הוא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו' דהיינו בכורות צאנו. ומה שאמר תקריבו את קרבנכם היינו מחלביהן ר"ל החלק המובחר שאתה בוחר לך לצורך מאכלך כי בלי ספק שתבחר לעצמך כל ירק טוב כתף ונתח, זהו נקרא קרבנכם שאתה מקריב אליך וחפץ בו ואותו חלק המובחר תקריב לגבוה.

ומ"ש והבל הביא גם הוא. מהו גם, וראיתי בספר צרור המור שמאשים קצת את הבל שלא נתעורר מעצמו על הקרבן כי לא הביאו עד אחר שראה את קין הולך ומקריב וע"כ נאמר והבל הביא גם הוא במלת גם רמז שאיחר קרבנו והביא מצד הקנאה באחיו. ויכול להיות שעל העושה מצד הקנאה אמר שלמה (קהלת ד.ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ר"ל זהו הגם שהבל נכשל בו כמו שנאמר והבל הביא גם הוא. ונ"ל להביא כדמות ראיה לדבריו שנאמר ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. הזכיר שדה לפי שהיה ויכוח ביניהם בענין הקרבנות וכל אחד מטיל דופי בקרבנו של חבירו כמנהג שני אנשים אשר להם הריב כי הבל מאשים את קין על אשר הביא מן הגרוע זרע פשתן. וקין מאשים את הבל על אשר לא נתעורר אל המעשה מעצמו כ"א עד אחר שראה את קרבנו של קין עבר עליו רוח קנאה ורצה להשוות אליו גם הוא, ואמר לו יען כי אין אתה מתעורר אל מעשה הטוב מעצמך כ"א עד שאתה רואה אחרים עושים א"כ תינח בזמן שאתה יושב בתוך עמך אבל בהיותך בשדה במקום שאין איש מצוי שמה א"כ שם ודאי לעולם לא תעשה שום דבר טוב וא"כ אין אתה ראוי להיות בעולם כי אין חפץ ה' בכסילים והבלים רבים העושים מצד הקנאה ולא לשם שמים, ובזה נצחו קין להבל לכך נאמר ויהי בהיותם בשדה. כשהשיב לו תשובה נצחת מצד השדה אז ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, כי השדה מקום החטא ושם תהא קבורתו.

וז"ש שקרבנו של אדה"ר היה לו קרן אחת במצחו, (חולין ס.) רצו בזה לפי שהיה אדה"ר יחיד בעולם דהיינו קרן א' א"כ ודאי לא ראה המעשה משום אדם אלא מעצמו נתעורר אל המעשה על כן נתקבל קרבנו. לכך נאמר אדם כי יקריב קרבן לה'. כשיהיה כאדה"ר שנתעורר אל הקרבן מעצמו וזהו שאמר כי יקריב מכם ר"ל מכם ובכם יבוא לו ההתעוררות זהו קרבן לה' ולא קנאת איש מרעהו. ויתבאר זה עוד לקמן פרשת ויקרא (א.ב) בע"ה. {ז} לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. מכאן יש סמך לדברי רז"ל (ערובין יט.) שאמרו שהרשעים אפילו אפתחו של גיהנם אינן חוזרים בתשובה. כי פתחו של גיהנם נקרא פתח חטאת כי הוא פתח ומקור נפתח לחטאת ולנדה ואפילו בזמן שירבץ האדם לפתח חטאת דהיינו פתחא של גיהנם מ"מ אליך תשוקתו של היצה"ר ולא תפסק תשוקתו.

דבר אחר לפי שאמרו רז"ל (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר כו', אי אזיל מוטב אי לא יזכור לו יום המיתה ואז ודאי אזיל. ז"ש אם תטיב לגרש את היצה"ר שאז ישא ה' את פניך ויקבלך בתשובה. ואם לא תטיב שלא אזיל היצה"ר עוד טומאתו בו אז לפתח חטאת רובץ ר"ל תזכיר לו יום המיתה כאילו פתח קברך פתוח לפניו ואז ירבץ תחת משאו החטאת דהיינו היצה"ר המחטיאך ואע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו.

דבר אחר, לפי שמצינו לרז"ל (ברכות סא.) שהמשילו את היצה"ר לזבוב ואסמכוה אקרא (קהלת י.א) זבובי מות יבאיש וגו'. וטעמו של דבר כי כל זבוב כח פיו שלו חלוש ואין בו כח לעשות נקב בבשר שלם, אך במקום שהזבוב מוצא פתח פתוח בבשר החי שם ירבץ ויש כחו בפיו להרחיב הפרצה. כך היצה"ר כחו חלוש לעשות פרצה בבשר חי רב פעלים כי הצדיק בכל דרכיו אשר לא פתח ליצרו פתח כלל א"א לו לפרוץ גדרו ולכנוס בו להחטיאו. אמנם בזמן שהוא מוצא אנשים בני גילו הפורצים אפילו פרצה קטנה ופותחין לו פתח לחטאת ולנדה אז יש בידו להרחיב הפרצה ולהוסיף פשע על חטאתו כאמרו רז"ל (שבת קד.) הבא לטמא פותחין לו ויש גורסין פתחים לו ר"ל פותח פתח אל היצה"ר שימצא מקום ליכנס דרך אותה פרצה ולהרחיבה עד עלות מכתו לאין מרפא. המשל בזה המוצא פתח סגור מכל וכל קשה לו לפותחה והמוצא הפתח קצת פתוחה נקל לו להרחיב הפתיחה עד אשר יעשה כמו שער בנפשו שהכל נכנסין בו בנקל וזה משל צודק על היצה"ר.

ובדרך זה מצינו בילקוט, סוף פרשת בשלח (יז.ז) שמדמה את עמלק לזבוב מה זבוב להוט אחר המכה כך עמלק היה להוט אחר דמן של ישראל כו' ולמה המשילוהו לזבוב דוקא. אלא לפי שגם הוא לא היה יכול להזדווג לישראל כל זמן שהיו שלמים עם ה' זולת ברפידים שרפו ידיהם מן התורה אז פתחו לו פתח ויבא עמלק וטמאם במשכב זכר לדעת רבותינו ז"ל. (תנחומא תצא ט.) זהו שמסיק שם במדרש משל לאדם שהקיף את הכרם ואמר כל מי שיפרץ הגדר ינשכנו הכלב כו' נקט דווקא פורץ גדר לפי שזהו ענין פתיחת הפתח שהזכרנו כי ע"י הפתיחה רבים בוקעין בו כך על ידי שפתח פתח ליצרו יכנסו בו מקטריגים רבים המונעים ממנו דרך הישר כמו שיתבאר עוד לקמן פרשת בשלח. (יז.ח) ובמסכת יומא (לט:) אמרו רז"ל אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה כו'. וזה מבואר עפ"י דרכינו. וזה שאמר לפתח חטאת רובץ. כי היצר הרע שנקרא חטאת במקום שהוא מוצא פתח פתוח לחטאת שם ירבץ ויכנס דרך אותו פתח. ואל תאמר שאין חשקו כי אם אל פתח לבדו אלא אליך תשוקתו שכל תשוקתו לילך מכאן ולהלן אליך ממש להדיחך מעל ה', אמנם כל זמן היותו בפתח עינים דהיינו בתחילת בואו אליך אתה תמשל בו על דרך שפירשתי למעלה בפסוק הוא ישופך ראש. אבל אם כבר עבר מן הפתח רצה לומר הפרצה הקטנה ועבר כבר אליך ממש להדיח כל עצמותך מעל ה' ואז יהיה קשה עליך למשול בו לפיכך החכם עיניו בראשו שלא ליתן לו מקום ליכנס כלל וכלל וזה פירוש יקר. {ח} ויאמר קין אל הבל אחיו. לא נתפרש במקרא מה אמר לו. ונ"ל אמירה זה מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד.ד) שהוא לשון התפארות וכן את ה' האמרת (דברים כז.יז) ור"ל כי קין התפאר עליו לאמר לי תבל ומלואה וארעא די את קאים עלה דידי הוא מיד ויקם עליו על עסקי שדה ויהרגהו. ולמעלה פירשתי על עסקי שדה היינו שאמר לו בהיותך בשדה מקום שאין אנשים מצויין שמה אז לעולם לא תתעורר מעצמך אל איזו מעשה כי קרבן זה שהקרבת ממני ראית וכן עשית, ולפי זה יהיה ביאור פסוק זה ויאמר קין. שהתפאר קין לאמר אני טוב ממך כי אני הקרבתי ראשונה וממנה נמשכה ההקרבה אליך וז"ש אל הבל אחיו כי אמר אני הייתי סבה אליך כי אם לא ראית שהקרבתי לא היית מקריב כלום. {ט} ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך. פליאה גדולה על קין איך אמר לא ידעתי. אם טעה בזה לומר לא יראה יה ולא יבין במעשה התחתונים אם כן למה הקריב מנחה לה'. ונראה לומר כי ודאי הבין קין ששאלו הקב"ה על הריגת אחיו והשיב לא ידעתי השומר אחי אנכי. ר"ל לא ידעתי שיש עון בדבר ההריגה והשומר אחי אינו לשון תמיהה אלא מוסב על לא ידעתי, כי אמר לא ידעתי אם אני מחויב לשמור את ראש אחי שלא יהרג על ידי, ושמירה זו מלשון אך את נפשו שמור (איוב ב.ו) כך טען קין כי לא ידע אם הוא מחויב לשמור את ראש אחיו או לא. ואמר לו הקב"ה איך לא ידעת והרי מצוה זו מן המושכלות וזה שאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה שהשכל מחייב לקיים מצוה זו אף אם לא נצטוית עליה, כי בבטלה איש את רעהו חיים בלעו. והאדמה תשאה שממה מאין יושב, (ישעיה ו.יא) וא"כ האדמה תובעת עלבון הנהרג כי קיום האדמה תלוי בזה כ"א יהיה היתר רצועה להרוג איש את אחיו א"כ א"א לאדמה שתתקיים, כי יהיה מציאותה לבטלה ותהיה חריבה מאין יושב על כן לא תוסיף האדמה תת כחה לך. וטעם לדבר כי כשם שהאדמה נוגעת בדבר ומבקשת דין על ההריגה כך מחוייבת האדמה עצמה לעשות דין ברוצחים ע"ד שנאמר (במדבר לה.לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. ויש להתבונן באיזו ענין הדם מחניף לארץ.

והקרוב אלי לומר בזה, כי הארץ דומה תמיד כאילו פערה פיה לבלוע את הכל כמו שאמר (משלי טו.טז) שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וגו'. וכמו שאמר (ישעיה ה.ד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וגו' ומכל זה ראיה שפי הארץ פתוח תמיד לבלוע והנותן דבר לתוך פיה דומה כאילו מחניף לה, וזה יאמר על הרוצחים שופכי דם נקי כי בדם זה יחניפו לארץ ליתן לה דבר בפיה לבלוע. ולעומת זה גם הארץ מחנפת להם ליתן להבלתי ראויים כל צרכם אשר מן האדמה מוצאם, דהיינו שני דברים, א' כל מאכל אשר יאכל ושאר צרכי האדם אשר מן הארץ מוצאם. ב' הדירה והמנוחה שיש לדרים עליה. לפיכך לדורות לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו שלא יאמרו שניהם מחניפים זה לזה כי הרשעים נותנים דבר בפיה לבלוע, והארץ מחנפת להם ליתן להם די צרכם, וצריכה האדמה כפרה על זה המעט תועלת אשר קבל הרוצח מן הארץ קודם שיהרג כי לא בדין נתנה לו כחה. אבל כאן מפני יישוב העולם לא נהרג קין וא"כ במה תצא האדמה מן החשד שלא יאמרו ששניהם מחניפין זה לזה ולמה אינה צריכה לכפרה, אלא לפי שקיימה רצון בוראה שאמר לא תוסיף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. כי מאז שעשית המעשה הזה האדמה באה בהרשאה ותובעת ממך דמי אחיך וקול דמיו צועקים אלי מן האדמה והיא גם היא תעשה דין בך שלא תקבל עוד ממנה שני התועלות אשר יש לכל הדרים עליה, הן כל הצרכים, שע"ז אמר לא תוסיף תת כחה לך. הן הדירה והמנוחה, שעל זה אמר נע ונד תהיה בארץ. ושום מקום לא ירצה לקבלך. ובזה תצא האדמה מן חשד החנופה כי לא תחניף לך ועל כן אינה צריכה ג"כ לכפרה, אבל לחזור ולהורגך עכשיו א"א מפני יישוב העולם כי לא היה לאדם בן אחר בפעם ההוא. {טו} וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. נחלקו רז"ל במהות אות זה מה היה. במדרש (בר"ר כב.כז) אמרו הזריח עליו גלגל החמה כו'. וקשה איך יתחייב מזריחת החמה לבלתי הכות אותו כל מוצאו וכפי שורת הדין רשעים בחושך ידמו ואיך יזריח החמה עליו. ונראה פירוש הדברים לפי שנאמר (שמות כב.א) אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים אם זרחה השמש עליו דמים לו. כך קין היה גנב כי היה גונב דעת עליונה כמו שפירש רש"י בפרשה זו. (ד.ט) והיה הולך כבמחתרת כי הסתיר ה' פניו ממנו וגורש מן הארץ הקדושה ארץ אשר עיני ה' דורש אותה תמיד וגרשו לחוצה לארץ שהדר בה דומה כאילו אין לו אלוה מצד הסתרת פניו ית' כמ"ש ומפניך אסתר. ואז היה דומה לנמצא במחתרת כי היה בורח ממקום למקום וכל בורח מחביא את עצמו בסתר וא"כ פשיטא שכל מוצאו יהרגהו כי אין לו דמים מאחר שבמחתרת מצאו. על כן הזריח ה' עליו החמה בכל המקומות אשר הלך להורות שאין לו דין הנמצא במחתרת כי אם דין מי שזרחה השמש עליו שדמים לו וכל ההורגו נהרג עליו וזה מופת חותך לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ותדע ותשכיל בלשון כל מוצאי למה תלה הדבר במוצאו פשיטא שלא יהרגו מי שלא ימצאהו והל"ל כל בריה יהרגוני אלא שהורה לומר שהיה ירא פן יהיה בדין הנמצא במחתרת כי בו שייך לשון מציאה כמו שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב. ועל ידי זריחת השמש לא יכהו כל מוצאו במחתרת זו אשר נסתר בו מצד הבריחה ממקום למקום וזה פירוש יקר. {טז} וישב בארץ נוד קדמת עדן. מצינו שכל ההורג נפש גולה למזרח שכן אדה"ר שגרם מיתה לכל תולדותיו כתיב בו (ג.כד) וישכן מקדם לגן עדן. וכן בכל ערי מקלט כתיב (דברים ד.מא) בעבר הירדן מזרחה שמש. לפי שכל הורג נפש מקרב הערב שמשו של הנהרג כמו שנאמר (קהלת יב.ב) עד אשר לא תחשך השמש וגו' לפיכך יגלה לקצה אחרון שכנגדו כדרך שאמרו בהורדוס (ב"ב ד.) הוא כיבה נרו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם. והוא דרך כל בעלי תשובה להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו ולעשות איזה מצוה הפכית אל העבירה שעשה. וזה דרך נכון לכל בעל תשובה והמשכילים יבינו מגלות זה לתקן כל עבירה באיזו מצוה הפכית לעבירה כי בזה יתוקן עוותו. {יז} ויהי בונה עיר. ויבן לא נאמר אלא ויהי בונה לשון הווה, להורות שהיה בונה והולך כל ימיו ולא נגמר בנינו לעולם, כי זה דרכם כסל למו שכל האוהב קניני האדמה כקין וחבריו לעולם הוא בונה והולך ולא יוכל לגמור בנינו כל ימיו לעולם כי לעולם אין בידו מחסורו אשר יחסר לו. יש בידו מנה מתאוה עד מאתים כידוע מטבע כל אוהבי הממון וא"כ לעולם הוא בונה והולך וכל ימיו אין לו מנוחה רק נע ונד בארץ כמו קין שהיה נע ונד בארץ כך כל אוהב ממון, נע ונד, זה שבתו הבית מעט רוב ימיו הוא רודף אחר העושר כאשר ירדוף הקורא בהרים וכן ירוץ ורגליו כאילות במדבר בהר ובשפילה עובר ארחות ימים כל ימי חייו אלו הלילות גם בלילה לא שכב לבו, כי ילך בכל מקומות הסכנה להשיג את שאהבה נפשו יבקשו ולא ימצאו ולעולם לא יבא עד תכליתו רק כל ימיו הוא בונה והולך, ערי מסכנות המסכנים נפשו וגופו ועוזב לאחרים חיל וחומה אשר בנה ואשר נטע. וסימן לדבר, שבאלפ"א בית"א אותיות עני סמוכות ושניות לאותיות כסף, להורות שכל אוהב כסף הוא עני בדעתו לעולם. ומה שנאמר (תהלים קמז.ב) בונה ירושלים ה' לשון הוה נראה לפרש ע"ד שמסיק בגמ' (ב"ב עה.) חזא מלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות כו' אמר להו הני למאן אמרי ליה עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים כו' אם כן בכל זמן בונה ירושלים ה' וק"ל. כך לשון בונה הנאמר בקין רמז שהיה בונה והולך לעולם כמ"ש (קהלת ו.ב) איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וגו' ולא ישליטנו אלהים לאכול ממנו. והנה יתן להבא משמע והיה צ"ל איש אשר נתן לו האלהים עושר. אלא כך פירושו כל מי שאינו מסתפק במה שחנן אותו אלהים ותמיד הוא מבקש אשר יתן לו ה' עוד עושר ונכסים נוסף על מה שבידו כבר זהו ודאי נבל, כילי וקמצן, ואינו שליט בשלו לאכול ממנו ק"ו לזולתו. {יט} ויקח לו למך שתי נשים וגו'. כל הסיפור הלזה מענין שתי נשיו עדה וצלה יש בו צורך גדול בתורה לידע ולהודיע שכאשר יהיה הזיווג כהוגן לקיום המין לבד אז יולדו להם בנים הגונים שומרי משמרת ה'. וכאשר לא יהיה לקיום המין כי אם לשם יופי למלאות רסן תאותו אז בנים זרים יולדו להם זרע מרעים בנים משחיתים. כמו שמצינו בשתי נשים אלו עדה וצלה כי אותה של פריה ורביה נקראת עדה כפירוש רש"י גם יתכן לפרשו לשון הריון שתרגומו ועדיאת. (בראשית ד.א) ואותה שלקח לשם תשמיש לבד נקראת צלה כפירוש רש"י ואולי לפחות היו צנועים בתשמיש ועושים צל תמיד. אם כן הדין נותן שמן עדה יולדו בנים הגונים זהו שאמר ותלד עדה את יבל הוא היה אבי כל יושב אהל ומקנה כי זה היה אומנותו של הבל הצדיק ואחריו כל ישרי לב כמשה ודוד וכמה נביאים וצדיקים עד אשר מתוך אומנות זה זכו לדיבוק השכינה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב. שנבראו להלל בהם לבורא עולם ית' כמ"ש (תהלים קנ.ג) הללוהו בנבל וכנור וגו'. וגם על ידיהם שורה רה"ק כמ"ש (מלכים ב' ג.טו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. וצלה שלקח לשם תשמיש והשקה לה כוס של עקרים ולא הועילה כלום מ"מ לסוף בנים זרים יולדו לו שנאמר וצלה ילדה גם היא את תובל קין שהחזיר מעשה קין למקומו וברא כלי משחית לחבל ולרצוח כמ"ש לוטש כל חרש נחשת וברזל המקצר ימיו של אדם, ואולי הוא מדה כנגד מדה כי רוב בעילות מקצרין ימי האדם ע"כ נעשו תולדותיהן כיוצא בהם לעסוק בדברים המקצרים הימים ויצא אומנותו אל הפועל שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וגו'. וזה רמז נכון בתורה ללמוד ממנו ענין הזיווג ע"פ התורה.

ספורנו על בראשית פרק-ד

ספורנו: {ב} ויהי הבל רועה צאן. שהיתה מלאכת חכמה יותר ממלאכת עבודת אדמה: וקין היה עובד אדמה. ובכן כל אחד מהם הביא מן הבא בידו: אל הבל ואל מנחתו. שהיה הבל המקריב רצוי ומנחתו גם כן רצויה שהיתה מן המין הראוי לרצון: {ה} ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא שעה אל קין המקריב שהיה בלתי רצוי וגם כן אל מנחתו שהיתה בלתי ראויה לרצון: ויחר. בקנאתו לאחיו שהיה לרצון: ויפלו פניו. בבשת פנים כי האל הובישו מסברו ולא קכלו: {ו} ל. מה חרה לך. למה קנאת באחיך כדואג על שקבלתי קרבנו ברצון הנה לא היה זה רצון פשוט או שלא כדין: ולמה נפלו פניך. כי כשיש לקלקול איזו תקנה אין ראוי להצטער על מה שעבר אבל ראוי להשתדל להשיג תקון לעתיד: {ז} הלא אם תיטיב. עצמך ותשתדל להיות גם אתה לרצון: שאת. רום המעלה וההתנשא רובץ לפניך ומוכן שיהיה לך. ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. גם כן החטאת מוכן לפניך כי תוסיף על חטאתך פשע שכך דרכו של יצר הרע: ואליך תשוקתו. כי תפנה אליו למלאות תאותיו כאמרם ז"ל (סוכה פרק החליל) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום: ואתה תמשל בו. בידך להתקומם עליו בצלם אלהים כאמרם שם ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנ' ה' לא יעזבנו בידו: {ח} ויאמר קין אל הבל אחיו. כי חרה לו ונפלו פניו בגלל אחיו: ויהי בהיותם בשדה. שלא בפני אביהם ואמם: ויקם קין. בלי מריבה קודמת אז כמו וארב לו וקם עליו: {ט} אי הבל אחיך. באיזה מקום קברת אותו וזה אמר למען ישוב כי לא יחפוץ במות המת: לא ידעתי. חשב שהית' השאלה מה היה לו מפני שלא דרש ה' להשיג נבואה או רצון כמו קודם לכן שחשב קין שלא ידע האל ית' בפרטי' זולתי בדבקים בו: {יא} ארור אתה מן האדמה. מקולל ומחוסר בטובת האדמה: אשר פצתה את פיה. שנשתמשת בה לכסות הריגת אחיך וכנגד זה לא תשתמש בה עוד כמו שנשתמשת קודם לכן לצרכי חייך ולא הוצרך לפרש ענש הרוצח כי הדין מבואר בטבע על כל מזיק שכאשר עשה כן יעשה לו: {יג} גדול עוני מנשוא. אחר שראה שהאל ית' משגיח בפרטים בהחלט חשב שידע בלי ספק שאינו שב מחטאו בהיותו מתחרט אלא מפני העונש וזה אחר ההפצר שהעיד בו האל ית' לשוב בתשובה והוא מרה ובזה אמר שלא היתה לחטאו תקות תשובה מכפרת ומגינה על העונש שנענש עתה כענין שאול בדבר עמלק באמרו לשמואל חטאתי אח' ההפצר וההתער' שהעירהו שמואל לשוב מחטאתו ושנענש כאמור וימאסך ממלך: {יד} והיה כל מוצאי יהרגני. ויהיה העונש גדול מאד ממה שגזרת: {טו} כל הורג קין שבעתים יוקם. אני אומר לכל מי שהוא מוכן להרוג קין שאני גוזר שתהיה הנקמה על חטאו שבעה פעמים פעמים כי המוכן להרוג יקרא הורג כאמרו ואפרים להוציא אל הורג בניו. ומלת שבעתים תורה שבע פעמים שתי פעמים כמו ונמצא ישלם שבעתים. גזר אם כן שעל זאת הרציחה שהיתה דם אחיו ומחצית המין האנושי או שלישיתו תהי, הנקמה כרוצח שבע פעמים כפולים בזה האופן שיהי' משך זמן ו' דורות: נע ונד. שהם חיים רעים כמו המות או יותר ממנו כאמרו אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך ובסוף יהדג בדור השביעי כמו שקרה לו על ידי למך כפי מה שבא בקבלה: {כג} שמען קולי נשי למך. צועק עלי יגון: אמרתי. שאספר צעדי: הרגתי לפצעי. חבלתי בעצמי ממש שהיה ההרוג אבי, וילד לחבורתי. שהיתה החבורה בעצמי ממש במה שהיה ההורג בני: {כד} ולמך שבעים ושבעה. שיהיה הצער שאצטער על זה כל ימי הרבה יותר מן הצער שהצטער קין על היותו נע ונד וזה כי הצטער למך כל ימיו שהרג את קין זקנו ותובל קין בנו כפי מה שבא בקבלה: {כו} אז הוחל לקרא בשם ה'. אז התחילו צדיקי הדור לדרוש לרבים את שם ה' כענין ויקרא שם בשם ה' אל עולם כי הוצרכו לסתור דעות עובדי כוכבים וגלולים שהתחילו אז כדברי רז"ל:

שפתי חכמים על בראשית פרק-ד

שפתי חכמים: {א} ס דקשה לרש"י דהיה לו לומר וידע אדם בציר"י תחת הי': ע הא דנקט רש"י היו לו בנים ולא נקט אחר שנטרד ידעה, משום דהיה משמע שאחר שנטרד ידעה הא קודם לכן לא ידעה, והרי לעיל (ב' כ"ג) כתב זאת הפעם וגו' ופרש"י מלמד שבא וכו', משמע דאף קודם לכן בא עליה, ובזה נמי ניחא מנא ליה לרש"י דוהאדם ידע כבר קודם שנטרד קאי אף על ההריון והלידה, דילמא על התשמיש לחודה קאי, אלא י"ל דאם כן למה לי קרא דוהאדם וגו' והא כבר שמעינן ליה מקרא דזאת הפעם וגו': פ כי ג' שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו (נדה ל"א:): צ רוצה לומר הוסיפה עוד את, כלומר דשני אתים משמע שנים, לכך מיושב נמי היטב מה שכתוב ותוסף: {ב} ק דקשה לרש"י למה היה רועה צאן, הא לא הרשה להם להמית בריה, ואין לומר דקשה לו למה היה רועה צאן מאחר שאין לו הנאה מהם, דיש לומר משום החמאה והחלב והגבינה והצמר דהוא מותר, משום הכי היה עוסק במלאכה זו: {ג} ר דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מראשית פרי האדמה, כמ"ש אצל הבל מבכורות צאנו ומחלביהן: ש דקשה למה כתב מפרי האדמה היה לו לכתוב מן האדמה או מפרי העץ, אלא שהביא פרי מדבר שהוא כמו אדמה שאין גזעו מחליף, דאמרינן בגמרא (ברכות מ.) שאין גזעו מחליף נקרא אדמה, ופשתן נמי אין גזעו מחליף ונקרא ג"כ עץ, שנאמר (יהושע ב' ו') ותטמנם בפשתי העץ, לכן אמר מפרי האדמה שהוא פרי כמו מן העץ והוא אדמה שאינו עץ הא כיצד אלא זה זרע פשתן שהוא אדמה ועץ, (מהרש"ל): {ד} ת כלומר במה ידע שפנה אליו ומפרש ירדה אש וכו': {ז} ת דקשה לרש"י מאי לפתח דהא לגבי דינא דגיהנם אין שייך פתח, ועל זה פירש לפתח לקברך, דהיינו צער חבוט הקבר: {ח} א [קשה לרש"י שלא מפרש בקרא מה היא האמירה, אלא שמע מינה נכנס וכו'], בב"ר (כ"ב ט"ז) מפרש לפי שקין עובד אדמה היה והבל היה רועה צאן, והיה קין אומר שהאדמה שלו, וא"כ לא היה להבל מקום בכל העולם ולא הניחו לרעות צאנו, ועל ידי כן באו לידי ריב: {ט} ב והא דלא פרש"י כן לעיל (ג' ט') גבי אדם י"ל דגבי אדם לא שייך לומר אולי יאמר חטאתי, דהא כבר התודה בזה שהיה נחבא, עוד י"ל דאדם צדיק גמור היה שהוא היה יציר כפיו של הקב"ה, ובודאי יודה על חטאו, משא"כ קין, ומשום הכי היה צריך ליכנס עמו בדברים כדי שישוב וכו', (מהרש"ל): ג שחושב שאין הכל צפוי לפניו, דאם לא כן לא היה מכחישו: {י} ד (סנהדרין דף ל"ז.), ומסיים שם עד שהגיע לצוארו: ה פירוש בעון שהוציאה עץ עושה פרי, וכשנתקלל אדם נפקדה גם היא על עונה אבל לא על עון זה שפצתה את פיה שעדיין לא נתקללה על עון זה, ואיך יאמר ארור אתה יותר מקללת האדמה: ו (נח"י), נראה דס"ל להרב דלשון פצתה היינו פתיחה יתירה וזה החטא, וכמ"ש התוס' (סנהדרין ל"ז: ד"ה מיום) שאין רישומן ניכר כלל: {יג} ז וחסר ה"א התימה כי לא יתכן בניחותא ופירוש מנשוא על עצמו, פירש שחטא חטא גדול שאין ראוי לסליחה, דאם כן היה מגדיל החטא על עצמו ואיך יאמר הן גרשת אותי, הרי הודה על חטאו וראוי לזה: ח (צל"ד בשם מהרש"ל), ע"ד כי עמך הסליחה למען תורא, (תהלים ק"ל ד') ר"ל מאחר שעמך הסליחה ואין אצלך שום העדר ומונע למען זה תורא, אבל מלך ב"ו אין בידו למחול רק כפי דת נמוסו הוכרח לעשות, ואז מיד כשחטא יחשוב כאשר אבדתי אבדתי ויוסף לחטוא, וכך אמר קין אתה טוען וכו' והכל ברשותך ואין מי מוחה בידך ועוני אי אתה יכול לטעון ותגרום לומר ח"ו שהעדר הסליחה מחמת שהוא נגד הנימוס ואין הסליחה בידך: {טו} ט דהיה לו לומר אעשה לו כך וכך: י אין פירושו כל הורג קין שבעתים יוקם דהא למך הרג את קין ולא נעשה בו נקמה שיהרג לאחר שבעתיים, אלא תחילת המקרא לכן כל הורג קין לשון גערה הוא, ושבעתים יוקם קאי אקין, ר"ל כי לא יקבל הבל נקמתו מקין אלא עד ז' דורות, וכמו שמוכיח סוף המקרא ושבעתים יוקם קאי אקין ולא אהורג את קין, ועוד י"ל דאם כן איך פירש כל הורג קין יוקם שבעתים, א"כ היה קשה למה יוקם שבעתים יותר משאר רוצחים, אלא על כרחך מלת שבעתים יוקם הוא ענין בפני עצמו, שהקב"ה יוקם מקין עד ז' דורות, וע"כ זה אחד מן המקראות שקצרו וכו': כ ר"ל דכאן דיבר הכתוב ברמז ובמקום אחר מפרש בהדיא כל מכה וכו' (שמואל-ב' ה' ח'): ל ועורים ופסחים צלמי עכו"ם היו ופסח נגד יעקב ועור נגד יצחק, והיה כתוב עליהם את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שלא יעשו עמו מלחמה וכן אבימלך לו, אבל בימי דוד כבר בטלה השבועה: מ פירש אות משמו של קין והוא אות י' דרמז בו יחיה, כלומר שלא יהרגנו, אי נמי אות א' משמו של הקב"ה והוא אות ה' רמז על כל הורג קין, (מהרש"ל): {טז} נ הוכחתו מלשון ויצא, דהוה ליה למימר וילך, דלשון יציאה לא שייך אלא ממי שיצא מדבר המוקף, אבל הכא כתיב מלפני ה' דלא שייך דבר המוקף ביה, כי מלא כל הארץ כבודו: ס דאל"כ למה היו המלאכים במזרח ולא ברוח אחרת: ע ולד"א לחוד קשה דאם כן למה אמר קדמת, לכן צריכין אנו גם כן לפשט הראשון כי שם גלה אביו, ולפירש הראשון קשה למה נאמר בארץ נוד הוה ליה למימר במדינה, (מהרש"ל): {יז} פ כלומר דויהי בונה עיר קאי על קין ולא על חנוך הסמוך לו, דאם לא כן מאי כשם בנו חנוך: {יט} צ אלא כך היה לו לומר ומתושאל ילד את למך ולמך ילד את יובל, למה ליה למיכתב ויקח לו למך שתי נשים: ק פירש שהשקה אותה כוס של עקרין כדי שתהיה עקרה ולא יכחיש את יפיה, וא"ת והלא כתיב וצלה גם היא ילדה, וי"ל דילדה קודם ששתתה הכוס של עקרין, ועוד י"ל דמה שאמר וצלה גם היא ילדה רבותא נקט אע"פ ששתתה כוס של עקרין אפילו הכי ילדה ולא הזיק לה כלום, (רא"ם): {כ} ר ופירש אבי כלומר ראשון, ואמר במדברות כלומר לא כהבל שהיה רועה בישוב, וזו אומנות גדולה: {כב} ש רצונו בזה לפרש שהמקרא מסורס הוא והכי קאמר לוטש וחורש כל כלי נחושת וברזל, והוסיף מלת כל כלי אומנות, כלומר כלי אומנות הם כלי המחרשים והחיתוך ודומיהם שנופל בם הלטישה ולשונות אלו: ת וא"ת מנא ליה לרש"י, י"ל דהוכחתו דהא לכך נקראת נעמה על שם שמעשיה נעימים והיתה צנועה, והואיל וכן היא אם כן למה מתה במבול ולא ניצלה כנח, אלא כל כרחך היא אשת נח וניצלה מן המבול, ועוד י"ל דהוכחתו הוא דלמה נזכרה נקבה זו יותר משאר נקיבות, אלא ודאי משום זה לפי שמצינו שלנעמה היו ג' אחין ותובל קין היה רשע, כמו שפרש"י שהיה עושה כלי זיין לרוצחים, ויבל היה צדיק יושב אוהלים לפי פירש א' שפרש"י ויובל ג"כ צדיק היה, ונמצא דשנים היו צדיקים ואחד היה רשע, וגם לנח היו שלשה בנים, ושם ויפת היו צדיקים כמו שפרש"י בפרשת נח ואחד היה רשע כדמשמע ג"כ שם, ואם כן אל יקשה לך למה היו שניהם צדיקים ואחד רשע, לכן פירש נעמה היא אשתו של נח ורוב בנים אחר אחי האם (ב"ב ק"י.) וק"ל: {כד} א (נח"י), אין זה בב"ר שלפנינו, ולי נראה שהרב הוסיף זה מדעתו לתרץ ולמה עסקו בפריה ורביה והולידו עד הנה, ועל זה תירץ כדי לקיים המצוה, ועיין בהרא"ם: ב וא"ת בתחילה פרש"י לכך פירשו הימנו לפי שנגזרה גזירה על זרעו של קין, וכאן משמע דבשביל המבול היו פורשות, וי"ל שנשיו היו יודעות שיבא המבול בימי זרעו של למך וסוברות היו שהוא למך בן מתושאל מזרע של קין היה, אבל טעות היה שלא בא אלא בימי זרע של למך בן מתושלח וק"ל: ג אבל לפי התנחומא אינו של שטות משום שאותו קל וחומר אינו מבטל שבעתים יוקם קין שהקל וחומר אינו אלא בעבור החטא שלו, ומהרש"ל כתב וא"ת מה דעתו של למך, וי"ל שאמר בלבו מה קין שהרג במזיד והיה ראוי למות מיד שנאמר (לקמן ט' ו') שופך דם האדם וגו', ואפילו הכי עכב הגזירה בתפילתו לז' דורות אני שהרגתי שוגג על אחת כמה וכמה שאעכב הגזירה בתפילה: {כה} ד וקשה לפי פירש ראשון שפירשו ממנו משום רציחה מה השיב להם אדם, וי"ל דהשיב להם וכי מפני שעשה עבירה אחת שהרג יעשה עוד עבירה ויבטל פריה ורביה, אלא מעתה מי שאכל שום וכו' (ברכות נ"א.) (מהרש"ל): ה פירש בתחילה לא היתה לו תאוה, אלא כשראה את חוה, אבל עתה נוסף לו תאוה על תאותו דגם כשלא היתה לפניו נתאוה והיתה עליו התאוה, ול"נ דהוכחתו הוא למה לא אמר בקרא ותהר עוד אשתו ולהורות על הקללה שנתקללה חוה בצער העיבור, ולמה כתב עוד גבי וידע דמלתא דפשיטא הוא דאין הריון בלא תשמיש, אלא לדרשה שנתוספה לו תאוה וכו', עוד י"ל דלא שייך לישנא דעוד אלא כשהפעולה השניה סמוכה לפעולה הראשונה להורות על תכיפת הפעולה, כמו גבי לאה דכתיב (לקמן כ"ט ל"ג) ותהר עוד תיכף אחר לידה ראשונה, אבל הכא שפירש מאשתו ק"ל שנה לא היה לו לומר שם עוד, אלא וידע אדם את אשתו וגו' או לקוחים שניים כמו גבי עמרם שפירש מאשתו וכתב ביה ליקוחין שניים, (שמות ב' א') ודוק נ"ל:

בעל הטורים על בראשית פרק-ד

בעל הטורים: {ז} תשוקתו. ב' במסורה הכא ואידך אני לדודי ועלי תשוקתו. והוא שאמרו חז"ל ב' תשוקות הן תשוקתן של רשעים לעבירה שנאמר ואליך תשוקתו ותשוקתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל שנאמר אני לדודי ודודי לי ועלי תשוקתו: {י} צועקים. ב' במסורה הכא ואידך על כן הם צועקים וגו'. ופירש רש"י התם מלמד שנצטרע והיה שוחט תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם וזה קול דמי אחיך צועקים: {יד} מוצאי. ב' במסורה הכא ואידך כי מוצאי מצא חיים. וזה שאמרו חז"ל למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא וזהו והיה כל מוצאי יהרגני: {יח} הנה בשמים עד"י. בגימטריא חנוך ושהד"י בגימטריא מטטרון שלקח הקב"ה אחד מאותן של קודם דור המבול ואחד של אחר דור המבול דהיינו חנוך ופנחס והעלם לשמים שיעידו עליו ובחר בחנוך שהיה דור שביעי שהקב"ה חפץ בשביעיות וכן משה שהיה שביעי לאבות כתיב ביה ומשה עלה אל האלהים:

דעת זקנים על בראשית פרק-ד

דעת זקנים: {ד} וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. מכאן תשובה, למינים שכופרים בעולם הבא. דבמה שעה אליו, והרי נהרג מיד, אלא על כרחך צריך לומר, שקבל קרבנו, וזכהו לעוה"ב: {ח} ויאמר קין אל הבל אחיו. פי' שסיפר לו דברי הקב"ה, ומה שאמר לו, והראה לו שחרה לו היטב, על אשר לא שעה אליו, כמו אל הבל, ושמח הבל, ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו בקנאתו. ובשם ה"ר יוסף קרא שמעתי, ויאמר קין וגו', כי מתחלה הי' ירא, מפני קין מכעסו, והיה נשמר ממנו, וכשאמר לו יתברך, הלא אם תיטיב שאת, מיד, ויאמר קין אל הבל אחיו, שאמר לו, כי הקב"ה נתרצה לו, ושב מעליו אפו, ומשם ואילך חשב הבל, שכבר נתקררה דעתו, ולא נשמר ממנו מלילך עמו: {טו} לכן כל הורג קין. פשטיה דקרא הכי, לפי שהיה קין דואג שיהרג, א"ל הקב"ה כל הורג קין, לאחר שבעה אנקום מהורגו. ולפ"ז ה"פ קרא דלקמיה, ויאמר למך לנשיו, היה מקונן למך על עצמו, כי איש הרגתי לפצעי, זה קין, שהיה גדול בקומה וילד בשנים. 'לפצעי' 'לחבורתי' כלומר, לצערי, ולמיתתי, כי אמר הקב"ה, שבעתים יוקם כל הורג קין, ולמך שבעים ושבעה. וא"כ, אפי' יוליד למך, שבעים ושבעה בנים, כולם ימותו באותו עון: {יט} ושם השנית צלה. פירש"י שדרכן ליקח ב' נשים, אחת לתשמיש, ואחת לפריה ורביה, ואותה של תשמיש, משקין אותה כוס עיקרין. ופי' דצלה היתה אותה של תשמיש, וקשיא לי, דהא כתיב אח"כ, וצלה גם היא ילדה. וי"ל, דלהכי כתיב גם, כלומר, אף צלה שנבחרה לתשמיש, ילדה ולא הועיל לה, כוס של עיקרין: {כו} אז הוחל לקרוא בשם ה'. פי' לישבע לשקר, מלשון לא יחל דברו:

חומת אנ"ך לחיד"א על בראשית פרק-ד

חומת אנ"ך: ד׳:ע״ח א׳ לפתח חטאת רובץ. [רובץ] גימטריא רצח כי היצה״ר רוצח לאדם. ואם זכה האדם ירצח ליצה״ר כמ״ש דוד הע״ה ולבי חלל בקרבי. א״נ רובץ גימטריא רחץ דאם זכה עושה היצה״ר טוב וזהו ואליך תשוקתו שתתקנהו ויהיה טוב: ד׳:פ״ו א׳ וישם ה׳ לקין אות. הרב מהר״ש אלקבץ ז״ל והרב שפתי כהן ז״ל על התורה כתבו דהוא אות יו״ד. ולפ״ז אפשר וישם הוא צירוף יו״ד שמו והוא כמש״ה והחכמה תחיה בעליה כי יו״ד היא חכמה. אמנם רבינו האר״י ז״ל כתב שהוא אות וי״ו. וכן הוא בתקוני הזהר וידוע דאות וי״ו רומז לחיים כמ״ש בזהר הקדוש. ואפשר כי אות ר״ת אות וי״ו תחיה. ורז״ל אמרו אות שבת מסר לו ודרוש אות שהוא שבת כמ״ש אות היא ביני וביניכם ועיין בתנחומא ובספר נצח ישראל כ״י מכמה״ר יהודה מהלאל ז״ל כתב ששמע מפי חכם גדול שמסר לו שם הויה בזה האופן שכשהוא הולך וחיה רעה או איזה דבר רע נגדו יחזיק פניו לקראתם ויכוין אזנו שהוא יו״ד וריסי עיניו עם לחיו שהוא ה״א וחוטמו שהוא וי״ו וריסי האחרת עם לחיו ה״א האחרת בכונה גדולה ולא יכהו כל מוצאו וכן יכוין כל אדם בלכתו בדרך בכונה וינצל: ד׳:צ׳ א׳ ויקח לו למך שתי נשים. ראיתי בספר רבינו אפרים ז״ל מלקוטי גאוני קמאי אשכנז ז״ל ענין מחודש ובודאי דהוא ממדרש רז״ל שהיה להם כמה מדרשים וחסרים לנו כידוע וז״ל ויקח לו למך ב׳ נשים הלך לזרע שת ורצה לקחת לו משם אשה ולא רצו ליתן לו כי בני שת לא היו מתחתנים עם בני קין כי קין וזרעו היו רצחנים וגזלנים ונגזר עליהם כליה והיה למך גבור ושר. ועדה וצלה אחת נשואה לאב ואחת נשואה לבן ורצה למך לקחתם בחזקה ובא האב ופצע ללמך וקם עליו למך והרגו ורצה הבן לעזור לאביו ועשה בו חבורה והרגו למך ולקח הנשים ואמר למך לנשיו לפי שהרג בעליהן ולא רצו להיות עמו בחיבה ולהודות לו ש[י]היו נשיו והיו רוצות לברוח ואמר להם למך דעו לכן כי כל מי שישא אתכם אהרגנו כמו שהרגתי איש לפצעי וילד לחבורתי שעשו לי. ולפי שהיו ללמך שונאים למד לבניו ללטוש חרבות וכלי זין וכו׳ על כן תודו לדברי שאתם נשי ונהיה בשלום עכ״ל:

נחל קדומים לחיד"א על בראשית פרק-ד

נחל קדומים: ד׳:פ״ז א׳ אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ. פירוש הרב שפתי כהן פ' קרח דהאי קרא על קרח נאמר והכי פירושו אם תטיב שאת תהיה מנושאי הארון דכתיב בכתף ישאו והוא מקהת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ שתפתח הארץ את פיה וכתב זה ע"פ מ"ש מהר"ם ריקאנטי ז"ל ששמע שבו נתקיים קללת ארור אתה מן האדמה ע"ש באורך. וימתק מאד ע"פ מ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי קרח הרע של קין. וגם פירשו הראשונים כי אירע לקרח שלבני קהת אמר בכתף ישאו ולבני גרשון ומררי נתן עגלות. ועפ"ז מה טוב פי' אם תטיב שאת האמור. ואפשר לרמוז כי תיבות שאת ואם לא צירוף אתה שמואל. כי קרח ראה שמואל וסמך עליו כמשז"ל אבל הוא ירד לשאול ושמואל בא מבניו שעלו. ורמז גם הצלתו באומרו לפתח כמ"ש מי שיעלה את השערים יעלה את אבא שאול שבא לידו בשאול פתח בה"מ כמ"ש באורך בס' הקטן דברים אחדים ע"ש ודוק:

פירוש הרא"ש על בראשית פרק-ד

רא"ש על התורה: ד׳:פ״ג א׳ ויבא קין מפרי האדמה. ממותר מאכלו ויהי מקץ ימים ויבא קין ולפי' הקפיד עליו הקב"ה אבל הבל אחיו לא רצה ליהנות עד שיביא קרבן מהם כדכתיב מבכורות צאנו ורז"ל אמרו קין הביא זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ולכן נאסרו צמר ופשתים יחדיו: ד׳:צ״ו א׳ ויצא קין יצא במנעלים מבוראו ונגלה לו הקב"ה וא"ל גדול עונך מנשא כיון ששמע קין התחיל לעשות תשובה ואמר גדול עוני מנשא ואמר אתה טוען עליונים ותחתונים ונקראת נושא עון א"ל הקב"ה אתה עשית תשובה אבל מחצה עד שהוא יוצא פגע בו אדם א"ל ומה יצא בדיניך א"ל אלמלא שהודיתי הייתי אבוד מן העולם באותה שעה תמה אדם ואמר טוב להודות לה': ד׳:ק״ג א׳ עדה וצלה שמען קולי פירש"י שדרכן היה ליקח שתי נשים א' לפריה ורביה וא' לתשמיש. וק"ל דהא כתיב אח"ך וצלה גם היא ילדה ונר' כתרגומו דמפרש וגם צלה שנבחרה לתשמיש ילדה ולא הועיל לה כוס של עיקרין שהשקה: ד׳:ק״ו א׳ אז הוחל לקרא בשם ה'. מלמד שבאו בני הדור ושאלו לו לאנוש מה שמו של אביך א"ל שת ושמו של אבי אביך א"ל אדם ושם אביו של אדם מה היה שמו א"ל לא היה לו אב אלא הקב"ה בראו גולם מן הארץ ונפח בו נשמת חיים אמרו לו כיצד עשהו מיד לקח רגיבת עפר ועשאו צורת גולם ונכנס בנפיחיו השד והיה בו חיות מיד אמרו זה אלהינו והאמינו בו וזהו שאמרו בב"ר אתם קראתם לע"ז שלכם בשמי אף אני אקרא למי הים: ב׳ ויולד בדמותו בצלמו. וא"ת ממי היו הדורות הפושעים י"ל שמקין היו הפושעים והרשעים שאמרו לאל סור ממנו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא על בראשית פרק-ד

ברטנורא: ד׳:פ׳ א׳ מפרי האדמה יש מדרש אגדה אומר זרע פשתן היה. קשה מנא לו לבעל המדרש הזה שזרע פשתן היה. י"ל דנפקא ליה מדמתרגמינן מנחה קרבנא וקרבן במלוי אותיות פשתן בסופי תיבות קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן הרי פשתן בסופי תיבות: ד׳:צ״ט א׳ וצלה גם היא ילדה וכו' קשה שהרי למעלה פי' שהשקה כוס של עקרין בשביל שלא תלד. וי"ל שלא הזיקוה העקרין כלל וילדה ולכך כתיב גם כלו' גם כי השקוה כוס עקרין מ"מ ילדה: ד׳:ק׳ א׳ ויאמר למך לנשיו שהיו נשיו פורשות ממנו לפי שנגזר לכלות לזרע קין ז' דורות וכו' אמרו מה אנו יולדות לבהלה למחר יבא המבול וכו'. קשיא דידיה אדידיה דברישא משגיע שפירשה ממנו מפני גזרת שבע לקין ואחר כך משמע שפירשה ממנו מפני גזרת המבול וי"ל שהיו סבורות שגזרת כליון זרעו של קין וגזרת המבול גזרה א' היא כלומר שאין המבול בא אלא לכלות זרעו של קין וטעו האצטרולוגין שלהן בין זרעו של למך זה ובין זרעו של למך אביו של נח כדרך כל האצטגנינין והחוזים בכוכבים:

גור אריה למהר"ל מפראג על בראשית פרק-ד

גור אריה: ד׳:פ״ב א׳ שאם כתב וידע כו'. הרא"ם פירש מדכתיב "והאדם" עם וי"ו החבור, הוא מחובר למעלה אל הפרשה הקודמת, ואמר "ידע" אחריו, מוכח כי קודם הזמן שהוא מדבר ממנו היה זה. ואם תאמר תיפוק ליה בלאו הכי, שהרי פירש למעלה (ג, א) דהנחש קפץ עליהם בשביל שהיו עסוקים בתשמיש כדכתיב למעלה (קושית הרא"ם), ואין זה קשיא, דאף על גב שהיו עסוקים בתשמיש, לא משמע דהידיעה שהיתה נתעברה ממנו – היה כבר, לפיכך כתב "והאדם ידע", והך ידיעה היא דממנו נתעברה, כדכתיב בקרא "והאדם ידע ותהר": ב׳ על שם קניתי. אף על גב דיש יו"ד יתירה בקין, אפשר לומר דהא בשם 'קנין' יש יו"ד, וכאן נהפך היו"ד לפני הנו"ן, שכן דרך כל שם שנקרא על שם מה – מצינו אותיות מהופכות. ואפשר כי נו"ן של קין היא חסירה, והנו"ן אחרונה בקין נוספת, כי דרך הנו"ן להיות נופל בכמה מקומות. והראשון עיקר, כי תמצא שנקרא "שמואל" (ש"א א, כ) ופירושו מושאל, והרי האותיות מהופכים. ולפירוש הרד"ק שפירש (שם) כי שם "שמואל" מורכב מן שני שמות "מה' שאול" – יש בו שתיים; שהרי חסר השם, וגם אותיות מהופכים יש בו. ולקמן (ה, כט) דהוצרך רש"י לפרש "ינחמנו" 'ינח ממנו', ולא פירש כי חסר המ"ם והוא כמו 'נחם' (קושית הרא"ם), דודאי גבי שמואל דיש בו ב' תיבות "מה' שאלתיו" יש לחלק שם שמואל לב' תיבות, ולומר שהמלה האחת חסירה אות, אבל במלה אחת כמו 'נח' אין לומר דיש בה חסרון המ"ם, שכאשר תחסר מן לשון נחמה המ"ם – אין בו משמעות נחמה כלל, אבל בשם שהוא מורכב מב' מלות – תחסר אות. והנה שם "ראובן" נקרא על שם "ראה ה' בעניי" (להלן כט, לב) ולא נכתב העי"ן, אלא כשיש בשם אחד ב' תיבות או יותר אז אין כל התיבה שלימה, והוי שפיר, אבל בשם אחד לא יתכן. ומה שפירש הרא"ם לקמן אצל "זה ינחמנו" – אחר שיש למדרש דרשינן, אין נכון. אי נמי דיש חילוק גדול, כי אותיות אהו"י הנחים יכולים להיות חסר, מפני שאין נחשבים רק אותיות הנשימה, ולא מיקרו חסר, לכך "מה' שאלתיו" בשם שמואל, כי אותיות השם אותיות אהו"י שפירשו הם בשם שמואל, וכן העי"ן של "ראה בעניי" היא אותיות הגרון, כמו אלף נחשבת, ולא כן המ"ם של "ינחמנו": ג׳ ועם הבל נולדו שתי תאומות. כי "את" הוא טפל לדבר, כמו שדרשו רז"ל (עירובין ד ע"ב) "ורחץ במים את בשרו" 'את הטפל לבשרו', כך האשה היא טפילה לאדם, וכדלעיל אצל "את השמים" (א, יד, ובגו"א אות לח). וכתיב גבי הבל שתי אתין לרבות שתי נקיבות, ולפיכך יתורץ מנא לן דתאומה נולדה עמו. ויש להקשות למה נולדו עם הבל ב' תאומות יותר מקין, ויש לומר כדי להשלים ז' בני אדם נגד ז' ימי בראשית, לפי שהאדם שקול נגד כל ז' ימי בראשית, והיו ג' זכרים ושלשה נקיבות, כי יש לכל יום ויום בת זוג, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר יא, ט) אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, הנה כל הימים הם זוגות א"ב ג"ד ה"ו ז', והוצרך להיות נולד עוד בת זוג נקיבה עם הבל נגד השבת, שאין לו בן זוג. ודע כי השבת היא נקיבה בכל מקום "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד): ד׳:פ״ג א׳ שנתקלל האדמה. דאם לא כן למה לא היה עובד אדמה, דהא הרועה צאן – עיקר הדבר לא יהנה ממנו, שהרי היה אסור לאכול בשר עד שבא נח והתיר להם הבשר (רש"י לעיל א, כט), ולא היה נהנה רק בגיזה וחלב. ועל כרחך צריך לפרש כך, דאם לא כן מאי קשיא מה שלא היה עובד אדמה, הא אמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג. ) דאין אומנות פחותה מן עובד אדמה. ואם תאמר מפני מה לא היה קין רועה צאן בשביל קללת האדמה, והרי הוא היה הבכור, ולמה לא בחר ברועה צאן, ויש לתרץ מפני שהוא היה הראשון הוצרך ליקח לחלקו עבודת האדמה שהיא ראשונה לחיי אדם, שצריך לעבודת האדמה ללחם ושאר פרי האדמה, שאי אפשר להתפרנס בחלב ובגיזה, ומפני זה הוצרך ליקח דבר שהוא ראשית לחיי אדם, והוא הכרחי, וזהו שאמר הכתוב "וקין היה עובד אדמה", פירוש כבר היה עובד אדמה קודם שלקח הבל לעצמו רועה צאן, מפני שהוא העבודה הראשונה. אי נמי דנפש רע מתאוה לרע, וקין נפש רע היה לו, שהרי הביא מן הגרוע לקרבן, ולפיכך היה מתאוה לדבר המקולל כמו האדמה, שכן תמצא לעולם – כי הטוב מתאוה לטוב והרע לדבר שאינו טוב: ד׳:פ״ד א׳ מן הגרוע. דלא כתיב 'פרי האדמה', אלא "מפרי", דמשמע דבר שהוא מקצת – ומובדל משאר פרי, וזהו הגרוע. ואין לומר דאדרבה הביא פרי חשוב, זה אינו, דלא נקרא זה "מפרי" שהוא נבדל מן עיקר הפרי. אבל בהבל כתיב (פסוק ד) "מבכורות צאנו" אין לפרש דבר הגרוע, דהא כיון דהיה מהדר על המיטב בודאי הביא המיטב יותר. ושם צריך לפרש המ"ם – שהביא מעידי עידית, והוא נבדל מן השאר מפני שאין דומה בחשיבתו, אבל היכי דכתיב סתמא "מפרי האדמה" יש לפרש מן הגרוע, שהוא אינו עיקר הפרי נחשב. ואם תאמר, וקין אחר שהיה רוצה להקריב קרבן למה נטל מן הגרוע, ו'מן הגרוע' משמע מה שהוא גרוע יותר היה מכוין להביאם, שאין לומר שהיה קין מקפיד על דבר קטון כזה, שהרי כל פרי האדמה היה שלו, ויראה שכל אדם הוא מצליח בכח שיש לו, וכאשר ידע קין שכחו הוא מה שעינו רע, כי ידע מדתו בודאי, ולכך הביא קרבן הזה לחזק על ידי זה מדתו וכחו, שהוא עין רע, ובזה יתגבר על הבל אחיו, והשם הוא הטוב (מנחות נג ע"ב) – פנה אל הטוב ולא אל הרע: ב׳ זרע פשתן היה. כתב הרא"ם שמעתי כי סוף תיבות של 'קרבן' שהוא פירוש מנחה – והוא 'פשתן', קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן סופי תיבות "פשתן". ולא ידעו אותם המפרשים ענין קין והבל, כי דבר נכון למבין כי כאשר היה זה רועה צאן וזה עובד אדמה – מסתמא היה קין מביא קרבן מה שהוא שייך לו, להגדיל כחו שהוא מיוחד בו ורחוק מחבירו, ואין בכל עבודתו – שהיה עובד אדמה – מה שהוא מיוחד לו דווקא ושהוא מובדל ומפורש מהבל רק הפשתן, שזה הדבר הוא כלאים והפכו לו, והוא היה מכוין בודאי דבר שהוא מיוחד לו דווקא, כדכתיב "ויבא קין מפרי האדמה", דהיה דעתו להביא מה שהוא מיוחד לו. וכן הבל היה מביא מבכורות צאנו כדי להביא מדבר שהוא מיוחד לו, ואין דבר מיוחד לקין רק הפשתן זרע שהוא כלאים והפכו לצאן, שמזה יבא מפשתן ומזה הצמר. ומזה תבין כי הבל וקין היו הפכים זה לזה, כי זה רועה צאן שמהם הצמר, וזה עובד אדמה שממנה הפשתן, ומפני שהיו הפכים לא היה אפשר להתקיים יחד, וגם קין לא היה אפשר לו להתקיים שהוא חלק אחד מן ההפכים, עד שנולד שת והוא יסוד הכל, שממנו הושתת העולם, והוא יסוד ושורש כל הפכים. אלו דברי חכמים (תנחומא בראשית ט) שאמרו כי הביא זרע פשתן, וברוך שבחר בהם ובחכמתם (אבות פ"ו, מ"א):ונראה שמפני זה נענש הבל ונהרג, דהוא גם כן הביא קרבן להרחיק כח קין, דלמה לא הביא שור (פר) כמו שהקריב אדם הראשון "ותטיב לה' משור פר", אלא שהיה מכוין להרחיק הברכה מקין שהיה עובד אדמה, כי הצאן הוא הפוך לו, כי מן הצאן יבא הצמר ומן האדמה הפשתן, ואם לא כן כיון שהביא הבל קרבן היה ראוי להיות נשמר, רק שהוא החזיק בהרחקה, ולפיכך כתיב (ר' פסוק ד) "והבל גם הביא הוא", כמו שקין היה מכוין להרחיק הבל, והביא זרע פשתן שהוא הפך הצאן, הבל גם היה כוונתו להביא דבר שהוא הפך קין. ובזה יתורץ קושיא דלעיל (אות ה) למה הביא קין מן הגרוע, לפי שרצה להביא דבר שהוא הפך הבל, כי הבל היה רועה צאן שיש להם חלב ושומן, וקין היה עובד אדמה שנתקללה – היה מביא קרבן שהוא דומה לו, והפך הבל: ג׳ אל ישעו אל יפנו וכו'. אף על גב דפירש לקמן על "ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה, ט), שאי אפשר לפרשו מן "וישע אל הבל ואל קין וכו'", מכל מקום צריך לומר ד"אל ישעו בדברי שקר" גם כן פירושו 'אל יפנו', דאם כן למה לא כתב 'אל ידברו' או 'יתעסקו', ומדכתיב "אל ישעו" הוא לשון נופל על לשון, מפני שהיה פונים על דברי משה ואהרן היה אומר גם כן "אל ישעו בדברי שקר". דכן דרך לכתוב לשון נופל על לשון, כדכתיב לעיל (ג, טו, ורש"י שם) גבי "ואתה תשופנו עקב", ולמדנו דלשון "ישעו" גם כן 'פונה' היא, דאם לא כן מה לשון נופל על לשון: ד׳ ירדה האש. דאם לא כן, מנא ידע ששעה אל מנחתו (כ"ה ברא"ם): ד׳:פ״ח א׳ לפתח קברך. פירוש "לפתח" הוא על פתח הקבר. אבל התרגום תרגם 'ליום דינא חטאה נטיר', נראה שמתרגם פירש "לפתח" כלומר כמו מי שהוא שומר על חבירו בפתח וארב לו, שכיון שיצא מיד בא עליו, כך החטאת רובץ לפתח כאשר תבא ליום הדין – אז יבא חטאת להיות משתלם על מעשיך, כך נראה דברי המתרגם. ופירוש "ואליך תשוקתו" כי היצר משתוקק תמיד אל האדם כדי להכשיל אותו ויהיה הקב"ה נפרע ממנו, לפיכך תרגם על "ואליך תשוקתו" דעתיד להתפרע מינך: ד׳:צ״א א׳ יש בזה מדרשי אגדה וכו'. כי ג' מחלוקות יש בזה (ב"ר כב, ז); יש מי שסובר שהיו חולקים כי קין נטל קרקעות והבל נטל מטלטלין, דין אמר קרקע דאת קאים עליה דידי הוא, ודין אמר – מה דאת לביש דידי הוא. ויש שסוברים על בית המקדש היו חולקים, שזה אומר בחלקי, וזה אומר בחלקי הוא. ויש מי שאומר על תאומה יתירה היו חולקים. פירוש הדרש הוא כאשר התבאר לך למעלה (אות ו), כי קין והבל היו שני הפכים, ואילו היו מובדלים לגמרי בלא השתתפות כלל – אז היה שלום ביניהם, כי זה היה כמו השלום שעושה הקדוש ברוך הוא בין גבריאל שהוא אש ומיכאל שהוא מים, ואין האחד מכבה את חבירו (במדב"ר יב, ח). אבל הם היו הפכים ולא היה הבדל ביניהם, כי זה נכנס ברשות חבירו; כי לקין ראוי האדמה, והרי הבל צריך לה לעמוד עליה. והבל היה לו הצמר כמו שנתבאר למעלה, והיה קין נכנס לרשותו להיות לובש מהם, לפיכך לא היה שלום ביניהם, ובא המחלוקת ביניהם, שכל אחד ואחד היה הפך מחבירו, ואי אפשר להם להיות נפרד אחד מחבירו, רק היו מתחברים משתתפים יחד ונכנסו במחלוקת:אמנם מי שסובר שהיו חולקים על בית המקדש הוא שהפליג מאוד, כי בית המקדש באמת הוא כלול משני כחות של הבל וקין, וראיה לזה כי הותר צמר ופשתן בבית המקדש, ומפני זה היה כל אחד ואחד חפץ בבית המקדש, כלומר שהיו חולקים במקום שהוא משותף לשניהם, ומפני שהיו מחולקים והיו משתתפים בזה – היה נכנס המחלוקת ביניהם. כי בודאי ראוי היה להם המחלוקת בבית המקדש, לפי שהוא באמצע העולם (תנחומא קדושים י), כי האמצעי משותף לשני הקצות שהם הפכים, ולפיכך קין והבל שהם הקצות – כל אחד היה רוצה בבית המקדש המשותף לשני הקצות, כלול מהכל:ומי שסובר כי על תאומה יתירה היו חולקים, כבר כתבנו למעלה (אות ג) איך היה המחלוקת בתאומה, כי התאומה נגד השבת, והשבת הוא שביתה לכל הימים, ומפני שהיתה תאומה זאת משותפת לשניהם – בשבילם זה היה המחלוקת, כאשר אמרנו למעלה – כי היו הפכים והיו משותפים בדבר, ואם ההפכים מחוברים משתתף להם דבר – יבא המחלוקת. וזה דעת כל החכמים שהיה בא מחלוקת בשביל שהיו הפכים והיו מחוברים יחד בדבר אחד, ומפני זה היה סבת המחלוקת, ורק כי כל אחד בא לפרש ענין המשותף להם; כי לדעת הראשון היה השתתפות להם בממון שלהם, שהיה הבל עומד על קרקע שהוא לקין, וקין לובש מה שהיה להבל. וליש אומרים היה שותפם בבית המקדש, כלומר שהיו מחוברים בדבר שעיקרה הצלחת נפשם להם, והוא בבית המקדש, ובו היו משותפים, וכמו שנתבאר למעלה. וליש אומרים שהיו שותף שלהם בתאומה הוא דבר שייך לגופו, כי אשתו כגופו (ברכות כד. ), ובדבר הזה היו מחוברים יחד כמו שאמר למעלה. והכל הולך לדבר אחד ולמקום אחד הוא עולה הכל, והכל אמת: ד׳:צ״ב א׳ מן האדמה שנתקללה כבר. פירוש "ארור אתה מן האדמה" דכתיב כאן – אף על גב שכבר נתקללה האדמה, כדכתיב (לעיל ג, יז) "ארורה האדמה בעבורך" – כאן רוצה לומר שתהיה ארורה יותר. ואין פירוש "מן" – יותר, כמו שפירש הרא"ם, דאם כן יהיה פירושו שיהיה קין מקולל יותר מן האדמה שנתקללה, וזה אינו, שהרי היה מקלל את האדמה, לא שהיה מקלל קין, רק פירושו שתהיה האדמה מקוללת לך, וזהו "ארור אתה מן האדמה" רק מפני שהוקשה לו הרי כבר נתקללה, לכך פירש שתהיה מקוללת יותר ממה שנתקללה כבר. והקשה הרמב"ן על רש"י דכאן לא קלל האדמה, רק קלל את קין שיהיה קין ארור ממנו, ופירוש הכתוב – "כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך" (ר' פסוק יב), והרא"ם השיב בעד רש"י – כי גם הקללה הראשונה (לעיל ג, יז) – שיהיה הוא ארור ממנו, שמעלה לו זבובים ופרעושים. ולא השיב הרא"ם כלום, מפני דכל הארץ נתקללה, אף אם יזרענה אדם אחר, אבל גבי קין לא לכל אדם נתקללה אלא לקין דווקא, ואם אחר יזרענה – תתן כחה, ואין זה קללת אדמה רק קללת קין, ומפני זה סבירא להרמב"ן שאין אנו צריכין לומר דהאדמה חטאה כאן כלל, דדווקא למעלה שקלל כל האדמה – אם לא חטאה לא קלל כל האדמה, אבל כאן שלא היתה מקוללת רק לקין, אף על גב שלא חטאה, כיון דאין זה לאדמה – יכול לקלל את קין מן האדמה. ואולי דעת רש"י דמה לי קללת חלק או קללת הכל, כמו דאין קללת הכל אלא אם חטאה – כך קללת מקצת שתהיה מקוללת אל קין בלבד – בשביל חטא האדמה. ונדחק לזה מפני שכתוב "אשר פצתה" דמשמע דחטא עשתה מה שקבלה הדם:והקשה הרא"ם דמשמע דהפתח היה לרעה, ואילו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לז ע"ב) אמרינן 'מיום שפתחה הארץ לקבל דמו של הבל – שוב לא פתחה', ומקשה והכתיב (במדבר טז, לב) "ותפתח הארץ את פיה", ומתרץ 'נפתחה לרעה ולא נפתחה לטובה', משמע דפתיחת הארץ לקבל הדם היה לטובה, ויראה שאין זה קשיא, דרש"י סבירא ליה דקבלת הדם היה לטובת העולם, שלא יהיה הדם נראה, אבל מכל מקום חטא הוא לארץ לסייע את הרוצח לכסות מעשיו אשר עשה, אבל מכל מקום היה לטובה, ודבר פשוט הוא – כי עשתה היא טובה לעולם לכסות הדם, וסייעה את קין הרוצח, ובזה חטאה האדמה: ד׳:צ״ג א׳ אין לך רשות לדור. פירוש שאין הקללה שיהיה כך מעצמו נע ונד כמו שאר קללות של האדמה, דהא טעמא ד"נע ונד" מפני שהיה גולה על חטאו (סנהדרין לז ע"ב), ודבר זה ברצונו לא על כרחו: ד׳:צ״ו א׳ וסוף המקרא מוכיח כו'. פירוש כי סוף המקרא שאמר "שבעתים יקם" – והיא נקמת הבל מקין (רש"י כאן) – מוכיח דמה שאמר "לכן כל הורג קין" אינו אלא לשון גערה. בשלמא אי הוי "שבעתים יקם" אותו שהורג קין שבעתים יוקם, לא הוי "כל הורג קין" גערה, אבל היה פירושו "כל הורג קין" – אותו הורג – "שבעתים יקם", אבל השתא ד"שבעתים יקם" הוא נקמת הבל מקין, אם כן "כל הורג קין" הוא גערה, שהרי לא פירש הכתוב מה יהיה נעשה למי שהורג קין. ואם תאמר מנלן ד"שבעתים יקם" הוא נקמת הבל מקין, יש לומר דאם לא כן למה "שבעתים יקם" שלא יקם רק עד ז' דורות, בשלמא מה שלא היתה נקמתו של [הבל מ] קין מיד – זה מפני שאמר "הן גרשתי וגו'" (פסוק יד), ומפני בקשתו שם לו הקב"ה אות והיה תולה לו עד ז' דורות, אבל אחר שיעבור דברי הקב"ה ויהרוג את קין – למה יתלה לו ז' דורות, דאין לפרש שבע פעמים תהיה הנקמה לאותו שהורג קין – שזה אינו דין שתהיה ז' פעמים גדולה מן החטא יקם: ב׳ חקק לו אות משמו במצחו. דסתם "אות" כתב, ויש לפרש דבר הקרוב, וזה הוא הקרוב – 'אות משמו', לפי שהוא מורה על שאין השם יתברך רוצה שיהרג: ד׳:צ״ז א׳ יצא בהכנעה. דאם לא כן מאי "ויצא" שייך כאן, אלא שהיה רוצה לצאת כביכול מרשותו של הקב"ה כאילו לא היה יודע דעתו, כי יצא בהכנעה כאילו גונב דעת העליונה שלא ידע דעתו מזה, ולפיכך כתב "ויצא קין מלפני ה'": ב׳ רוח מזרחית קולטת בכל מקום כו'. והטעם כי מזרח נקרא 'קדמה' (שמות כז, יג) מלשון התחלה, כי הוא התחלת העולם, והרוצח שנגזר עליו שיהיה נע ונד אין דבר קולטתו רק דבר שהוא התחלה, כי התחלה הוא שקולט הכל, ודבר זה ידוע שההתחלה מקבל וקולט הכל, שהכל נבנה על ההתחלה, ולפיכך רוח מזרחית קולטת ומקבל כל הנדים. ודבר זה מבואר]: ד׳:צ״ח א׳ ויהי קין בונה עיר. פירוש שאין "ויהי בונה עיר" קאי על הסמוך – דהיינו חנוך, דהא סיפא דקרא כתיב "ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך" (כ"ה ברא"ם): ב׳ לזכר בנו חנוך. פירוש מפני מה קרא שם העיר כשם בנו חנוך, אלא שקרא שם העיר לזכר בנו חנוך, לא שקרא כך שם העיר כשם בנו חנוך: ד׳:צ״ט א׳ שהלידה משמשת שתי לשונות. ומכל מקום צריך ליתן טעם למה פעם יכתוב "ילד" (כאן) ופעם "הוליד" (להלן יא, כז), ויראה כאשר בא לדבר מן תולדה חשובה יאמר עליו "הוליד", שהוא לשון הפעיל, לפי שכל אשר הלשון הוא בלשון הפעיל – התולדה חשובה יותר, מפני כי הלשון הוא לשון חשוב יותר, שהוא לשון שיש בו תוספות, אבל כאשר יאמר בלשון קל – אין התולדה חשובה, ומפני כי אלו התולדות כלם נמחו במבול (להלן ז, כג), לכך כתב לשון קל "ילד": ד׳:ק׳ א׳ אלא ללמדינו מסוף הענין וכו'. ולפירוש ב"ר (כג, ד) דלקמן (מובא ברש"י פסוק כד) שלא הרג למך כלום, אלא אמר 'ומה קין וכו", ולא נוכל ללמוד שקיים הקב"ה ההבטחה, לא קשה למה נכתב כאן דבר זה, מפני שכל הענין מדבר איך היו פורשין נשי למך מן למך בשביל שהיו יראים מפני עונש קין (רש"י שם), והוצרך לפייס אותם. והשתא לא קשה למה נכתב זה כאן, כי נכתב איך היה גדול עונש קין עד שהיו נשי למך פורשין ממנו בשביל יראת העונש. ועוד דבא לאשמועינן שכל זרע של קין נמחה, שהרי יראים היו מלהוליד, ובלאו הכי לא היינו יודעים שנענש זרעו של קין: ב׳ כך היה דרכן של אנשי מבול וכו'. דאם לא כן "שתי" למה לי, לא הוי למכתב רק 'ויקח למך נשים שם האחת וכו", אלא כתב "שתי נשים" לומר שאין לאחת בלא חבירתה, וזוגות לקח אותם, אחת לתשמיש ואחת להריון. ואם תאמר אחר שלקח צילה לתשמיש איך נתעברה, שנאמר (פסוק כב) "וצילה גם היא ילדה" (קושית הרא"ם), יש לומר היינו דכתיב "וצילה גם היא", מאי "גם", אלא אף על גב שנתן לה כוס של עיקרים, לא הועיל לה – ונתעברה: ד׳:ק״א א׳ הוא היה הראשון. דאין לומר כמשמעו שהיה הוא אביהם של כל יושב אוהל ומקנה, דלא שייך שהיה אביהם של כל יושב אוהל ומקנה, דודאי מלאכה חשובה היא, וכל העולם עושים זה, אף אותן שאינם זרעו, אלא הוא היה הראשון. ומה שכתב 'יושב חדש כאן כו" מפני כי בפחות מחדש לא נקרא ישיבה, וכאן כתיב "יושב אוהל ומקנה" צריך לפרש חודש, וכמו שיתבאר לקמן בפרשת לך לך (יב, ט, אות כ) אצל "הלוך ונסוע הנגבה": ב׳ בונה בתים לע"ז וכו'. אף על גב דכאן כתיב "המקנה" בה"א, האלף וה"א מתחלפים שהם אותיות אהו"י, שדרך אלו אותיות להתחלף. והרא"ם פירש כי אפשר בספריהם נכתב "המקנה" באל"ף. גם מה שכתב המ' בחיריק, ומ' של "מקנא" בשוא – אין קפידא בזה, כך פירש הרא"ם. ואין אתה צריך לזה, כי חילוק יש בין "מקנא" המ' בחיריק ובין "מקנא" בשוא, כי כאשר המ' בשוא הוא תואר השם למי שמקנא, והוא שם התואר, אבל "מקנא" המ' בחיריק הוא שם דבר של קנאה, והמ' נוסף, כמו "משפט":אבל אני אומר לך דרך החכמים בפירושיהם ובדרשותיהם, והוא כלל גדול לכל הדרשות שהם על דרך זה, וכבר גילה לך רש"י (לעיל ג, טו) כי דרך הכתוב לכתוב לשון נופל על לשון, והנה גם חכמים מודים שפשט הכתוב "יושב אוהל ומקנה" כמשמעו, אבל דקדקו הם מלשון הכתוב, שהיה ראוי לכתוב 'הוא היה אבי כל רועי צאן' כדכתיב תמיד בכל המקומות, ולמה כתב לשון כזה "הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה", אלא מפני שהוא לשון נופל על לשון דודאי רועי מקנה שלו לא היו אלא לעבודה זרה, כי העבודה זרה שהיה עובד היה במרעה מקנה וזה מענין עבודתם, והיו כל מעשיו ברועי מקנה לעבודה זרה, ולפיכך כתב לך "יושב אוהל ומקנה" לשון נופל על לשון, כי זה "המקנה" היה 'מקנא', והשתא אתי שפיר, ואין צריך לצאת חוץ מן הפירוש. וכן אמרו חכמים ז"ל (יבמות כד. ) בכל התורה אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והכי נמי פשוטו קיים, אלא הדרש כמו שאמרנו לך. ודבר זה הוא שורש גדול ומפתח גדול להבין מדרשי חכמים שהם בנויים על פשט המאמר:ומכל מקום כאן נוכל לפרש שפיר בלאו הכי אף על גב שהמ' בחיריק – יהיה שם דבר, ונקרא העבודה זרה "מקנה" על שם שהיא מקנא, כמו שיקרא האבן "מכשול" (ישעיה ח, יד), על שם שהוא מכשיל, ויהיה פירושו שהיה אבי כל יושב אוהלים לעבודה זרה שהיא הקנאה, על שם שהיא מקנא: ד׳:ק״ג א׳ אינו לשון פעול אלא לשון פועל. פירוש "חורש" אינו על המלאכה שהיא נעשית, דאם כן לכתוב 'חורש' הרי"ש בסגול, ואילו היה "חורש" טעמו למעלה היה שם דבר. זה החילוק ידוע בדקדוק הלשון, כי כאשר הטעם למעלה והוא בסגול על משקל 'חודש' 'קודש' הוא שם דבר, והיה אז פירושו שהיה מלטש הנחושת והברזל עצמו מה שעשו האומנים, אבל עכשיו דכתיב "חורש" הרי"ש בצירי – פירושו שהיה מלטש כלי אומנות נחושת וברזל, כי חורש בצירי הוא פועל, וכלי אומנות הם פועלים נקראים "חורש נחושת וברזל": ב׳ היא אשתו של נח. דאם לא כן למה מזכיר הכתוב אשה זאת מכל הנשים, אלא להודיע שאשה כשירה היתה, ומה בא להגיד בזה, אלא שהיתה אשתו של נח, ובא להגיד לך שלא יקשה לך כי נח ניצל בזכותו (להלן ז, א), ושלשה בניו ונשיהם היו נצולין בשביל שלא הגיעו לכלל עונשים (רש"י להלן ה, לב), אלא אשתו למה, והגיד לך הכתוב שהיתה כשירה וצדקת ומעשיה נעימים (ב"ר כג, ג). ולפיכך זכרה כאן מה שלא זכר אשה אחרת, שלא היינו יודעים למה זכתה אשת נח להנצל, וכאן מגלה שצדקת היתה: ד׳:ק״ה א׳ ונשיו פורשות הימנו משקיימו פריה ורביה וכו'. ואף על גב דאין האשה מצוה על פריה ורביה, כמו שכתוב למעלה (א, כח) על "וכבשה" דחסר כתיב (רש"י שם), דאף על גב דאינה מצווה – שכר יש לה אם מקיימת פריה ורביה, כמו מי שאינו מצווה ועושה. ואם תאמר אחר שידעו שבסוף יהיה כלה זרעו של קין כולו – מה פריה ורביה שייך בזה, דבפריה ורביה כתיב (ישעיה מה, יח) "לא תוהו בראה לשבת יצרה", ואלו יהיה נימוחים הכל (קושית הרא"ם), ואין זה קשיא, דלחיי שעה איכא מצוה שיהא מיושבת, כדחיישינן לחיי שעה לחלל עליו השבת אף על גב דלא יחיה רק שעה אחת (יומא פה. ), כל שכן כאשר נראה שהשם יתברך לא רצה למחות אותם עתה, דיש בזה משום פריה ורביה. ואם תאמר אם כן אמאי היו פורשות – דאיכא נמי חיי שעה, דאין זה קשיא, דחיי שעה לא אמרינן אלא לענין קיום פריה ורביה, אבל להוליד בנים עוד על הראשונים אמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב ע"ב) נשא בילדותו ישא אשה בזקנותו, כדכתיב (ר' קהלת יא, ו) "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך כי לא ידעת איזה יכשר", וכאן לא אחד מהם יכשר, ולפיכך רצו לפרוש:והקשה הרא"ם דהא פריה ורביה לא נצטוו בני נח כלל, ותירץ דהא בודאי נצטווה כדלקמן בהדיא שנאמר שני פעמים "פרו ורבו" (להלן ט – א, ז) ופירש רש"י (ר' שם פסוק ז) חד למצוה וחד לברכה, ומה שלא נמנה זה בכלל המצות שהם ז' מצות של בני נח – יש לומר כמו שתרצו התוספות בפרק ד' מיתות דלא חשיב רק מצות לא תעשה, אבל קום עשה לא חשיב. ולא מצאתי דבר זה בתוספות, אך הפך זה מצאתי בתוספות בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט ע"ב ד"ה והא), דפריך והרי פריה ורביה דנאמרה לבני נח דכתיב (להלן ט, ז) "ואתם פרו ורבו" ונשנית בסיני "שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז) ולישראל נאמרה ולא לבני נח, והקשה בתוספות מנלן דלבני נח לא נאמרה, אילימא דלא חשיב אותה בהדי ז' מצות – הא אמרינן למעלה (סנהדרין נח ע"ב) דקום ועשה לא חשיב, ויש לומר דשב ואל תעשה נמי הוא, כמו שהוא מצווה על פריה ורביה – מצווה שלא להשחית זרע. עד כאן דברי התוספות. הרי לך בהדיא דמצות לא תעשה הוא. ואי לאו תירוץ התוספות היה נראה דתלמודא דריש מדכתיב גבי פריה ורביה "לא תוהו בראה וגו'" וזה לא יתכן בבני נח שנאמר עליהם "כל הגוים כאין נגדו אפס ותוהו נחשבו לו" (ר' ישעיה מ, יז). ומכל מקום קודם מתן תורה בודאי נצטוו בני נח על פריה ורביה, כדכתיב "פרו ורבו" ב' פעמים, חדא למצוה וחד לברכה. אבל בתירוץ זה לא יתורץ, דאף על גב שנצטוו אחר המבול, מנלן שנצטוו קודם המבול, אמנם לא קשיא מידי, דודאי שכר יש להם כמי שאינו מצווה ועושה, תדע דהא נשים אינם מצוות, אלא על כרחך כדלעיל: ב׳ ומחר בא המבול. אין פירושו המבול שבא בימי נח, דהא באותו מבול נשטפו הכל (להלן ז, כג) אף שלא היו תולדות של קין, אלא המבול בא על תולדות קין לשטוף אותו, כדפירש רש"י לקמן (ו, ד) עלה הים בימי קין ובימי דור אנוש: ג׳ וזה ק"ו של שטות. תימה לי למה זה קל וחומר של שטות, דיגבה הקב"ה מבנים שיהיו רשעים, אבל לצדיק למה לא יתלה לו כמו שיתלה לקין ז' דורות בשביל שעשה תשובה או הרהר תשובה בלבו, הכי נמי יתלה לבנו בשביל שיהיה צדיק יותר וגובה חובו בבנים רשעים, ונראה דקל וחומר של שטות הוא, דאחר שהוא תולה בתשובה – שמא קין היה עושה תשובה יותר, ולא יוכל ללמוד קל וחומר, ומדלמד קל וחומר שמע מינה דלא תלה בשום דבר, לכך קאמר דהוי 'קל וחומר של שטות': ד׳:ק״ו א׳ בא לו אצל אדם הראשון. דאם כן למה "וידע האדם" עתה ולא קודם, לכן גם התורה רמזה שלא עשה "וידע האדם עוד את אשתו" פרשה בפני עצמה, אף על גב דהוא ענין בפני עצמו: ב׳ שניתוספה לו תאוה. דאין לפרש "עוד" כמו "ותהר עוד", משום דהריון השני תוספות על הראשון, לפי שההריון – שהוא העובר – נמצא בעולם, ונוסף עליו הריון השני, אבל בשתי ביאות לא שייך לומר "עוד", כי אין ניתוסף הביאה השנייה על הביאה הראשונה, לאפוקי "ותהר עוד" הוא תוספות על הראשונה, לפי ששייך ריבוי, שהרי הרתה שני בנים. בשלמא אילו היו הביאות תכופים – שייך בזה ריבוי, לפי שנתרבה הביאה השנייה על הראשונה להיות בבת אחת, ושייך בזה רבוי, אבל בדבר זה לא שייך בו רבוי, כיון דלא היו הביאות ביחד, לכך צריכין אנו לומר לשון "עוד" שנתוספה לו תאוה על תאוה, דהשתא הוי "עוד" תוספות על הראשון, ופירוש זה קרוב לפשוטו מאד, לא כמו שכתב הרא"ם שזה רחוק מפשוטו. אך קשה מה בא להגיד שניתוספה לו תאוה על תאותו, אך דעת רז"ל (ב"ר כג, ה) שאמרו אפילו אם לא היה רואה היה מתאוה, רוצה לומר כי השם יתברך רצה בתולדה הזאת, שהיה נולד שת שנבנה ממנו העולם, ולפיכך נתוסף לו תאוה, שכל מקום שירצה השם יתברך בתולדה מחדש התאוה. וכן אמרו חכמים (ב"ר פה, ח) גבי יהודה 'בקש יהודה לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה וכו": ד׳:ק״ז א׳ לקרא שמות הע"ז והעצבים בשם ה'. כי פירוש "אז הוחל לקרא בשם ה'" כי שם העבודה זרה קראו בשם ה'. אף על גב דלא נכתוב בכתוב שמות העבודה זרה, סתמא אין קורא בשם ה' שמות בני אדם אלא שמות העבודה זרה והעצבים, ולפיכך כתיב "אז הוחל לקרא בשם ה'". ומה שלא פירשו שהוא לטובה, כמו שנאמר באברהם (להלן כא, לג) "ויקרא בשם ה'", מפני שלא יתכן זה, דהרי כבר קרא הבל וקין בשם ה', ולא שייך לומר שאז התחילו. ועוד דלא הוי למכתב לשון "הוחל" רק 'אז קראו בשם ה", אלא לשון "הוחל" – חלול הוא, לכך נאמר לשון "הוחל" כי הוא לשון נופל על לשון, אף על גב דלשון זה הוא התחלה לפי פשוטו – מכל מקום לכך כתב לשון "הוחל" כי התחלה זאת הוא חלול, וכבר הראיתך (אות כג) כי זה דרכי התורה, והוא יסוד גדול מאד לכתוב לשון נופל על לשון, ובזה מגלה לך עיקר פירוש הדבר. וכן אונקלוס תירגם "אז הוחל לקרא בשם ה'" 'חלו בני אינשא מלצלאה' פירש גם כן "הוחל" לשון חלול, אבל בודאי עיקר הלשון הוא התחלה, דאם לא כן הוי למכתב 'אז הוחל שם ה", אלא כי הלשון הוא התחלה גם כן. וכן הבינו אותו רז"ל שאמרו (ב"ר כג, ז) – בג' מקומות נאמר זה הלשון וכולם לשון מרד, "ויהי כי החל" (להלן ו, א), "הוא החל להיות גבור ציד וכו'" (ר' להלן י, ח), וכל אלו לשון התחלה, ועם זה הוא לשון חלול, כאילו כתיב 'אז התחיל החלול' ושניהם משמע בלשון. והראב"ע שפירש אותו לשבח אין רוח חכמים נוחה הימנו, לפי שיש ללמוד מענין הפרשה דלא באה לספר בשבחם. וכי אפשר לפרש להיות קוראים עתה בשם ה', ומצאנו כאשר החל לרוב היו תמיד חוטאים יותר, ואיך נאמר דאכשר דרי:

העמק דבר על בראשית פרק-ד

העמק דבר: ד׳:פ״א א׳ והאדם ידע וגו׳. ראוי לדעת שבכ״מ דכתיב בלשון ידיע׳ גבי תשה״מ משמעו שהכירה וידע את מי שהוא משמש ובשביל שהיא היא האשה ולא אחרת. והיינו בתורת קידושין. וזהו דיוק הלשון ידע את חוה אשתו בשביל שהיא אשתו ולא בשביל שהיא נקבה ממין אדם כמו שהשור בועל את הפרה בשביל שהיא מינו אלא ידע את זו הנקבה דיקא בשביל זה שהיא מיוחדת לו לבדו. וע״ע להלן במה דכתיב עוד הפעם וידע אדם עוד והכי כתיב בקין. וכן להלן ל״ח כ״ו ולא יסף עוד לדעתה יבואר בכ״מ והא דכתיב בשמואל א׳ באלקנה וחנה בלשון וידע. הכונה באשר ידע שמביאה זו של חנה ביחוד יצא אדם גדול וקדוש התקדש ביותר בשעת תשמיש. ומש״ה כתיב וידע שידע איזה אשה מנשיו הוא בועל בזו השעה. הא מיהא בא הכתוב ללמדנו דגם בב״נ אין ראוי לבעול אלא בידיעה ובתורת אישות: ב׳ את קין. אין לשון המקרא מדויק. והכי מיבעי ותקרא שמו קין כמו דכתיב בשת ובכ״מ. אלא משמע דבלא קריאת שם היה נודע וניכר שכן ראוי להקרא ע״פ מעשיו. וכמו שפירשנו לעיל גבי שמים וארץ ואדם בפ׳ א׳. והיינו שבהיות אדם בעצמו עוסק בצרכי חייו לעבוד את האדמה ממילא הולד הראשון יהיה לו לעזר וכמו קנין נפש שעוזר לבעליו בהליכות עולמו בחיים. מש״ה שמו קין. אכן היא אמרה עוד שבח לה׳: ג׳ קניתי איש את ה׳. לא על עצם ההולדה אמרה שהרי הוא טבע הבריאה שיהא מין מוליד את מינו בדומה לו בצורה ובמעשיו. ואם באה להודות על טבע הבריאה הי׳ לה לומר את אלהים אלא באשר ראתה כי זה הולד יהא מוכשר ביחוד לעבודת האדמה כאשר יבואר. וזה היה טובה מיוחדת לאדם וחוה. וא״כ היה בזה השגחה פרטית על יציר כפיו מש״ה אמרה קניתי איש את ה׳ המהוה העולם ומשגיח בפרטות על גדולי ערך. ועדיין לשון את ה׳ אינו מדויק. וראיתי במדרש תדשא הביאור באשר נוצר הולד משלשה האב והאם והקב״ה כדאי׳ בנדה פ״ג: ד׳:פ״ב א׳ את אחיו את הבל. את אחיו מיותר והכי מיבעי ותלד עוד את הבל וגם לשון את הבל אינו מדויק. דמשמעו בלי קריאת שם כך שמו כמ״ש לעיל. והענין כי אחר שקין היה מוכשר ביותר לעבודת האדמה. היה מספיק עבודתו גם בשביל אחיו. ומודיע הכתוב כי משני הילדים הראשונים בא ענין האחוה במין האדם שיהא אחד עובד בשביל אחיו והכיר קין בדעתו כי ראוי ומחויב האדם לזון את אחיו שאין לו ממה לחיות. ומודיע עוד הכתוב כי גם הילד השני לא היה יושב בטל. אלא היה מבקש מותרות על חיים הכרחים. מה שאין שום בריה עושה כן אלא מין אדם וטבע זה באמת מרבה הבל שהרי אין קץ וגבול לזה התשוקה וכמאמר המלך החכם ברוה״ק הבל הבלים וגו׳ מש״ה הי׳ שמו של זה הילד המשוקע בזה הרצון הבל: ב׳ ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה. אלו בא הכתוב להודיע עבודת שני האחים ראוי לכתוב ויהי קין עובד אדמה והבל רעה צאן. אלא לא נצרך להודיע עסק קין שהרי ע״כ נקרא קין שהי׳ קנוי לאדם שהוטל עליו לעבוד את האדמה לחייו ההכרחים לשבוע לחם אלא הוצרך להודיע מעשה הבל. דעניני מותרות על חיים הכרחים יש מגידולי הארץ ויש ממיני מתכות וכדומה מש״ה הודיע הכתוב ויהי הבל רעה צאן. ומזה היה מוציא צמר וחלב על מיני תענוגי בני האדם. וקין אע״ג שראה את הבל ממציא כמה תענוגי בני האדם מ״מ הי׳ עובד אדמה. לא שת לבו לבקש גם הוא ענינים להרחיב חייו אלא שמר עבודתו ההכרחית ולא יותר ומודיע הכתוב כ״ז כי נחלקו קין והבל בדעות באיזה דרך ישכון אור רצון ה׳ אם בחיים הכרחים ולא יותר או לראות בחיים מרווחים באשר הוא אדם בדעת אנושי ולא בדעת בהמית שאינו מבקש אלא הנדרש לחייו כל מין לפי טבעו. ולמדנו מזה המקרא ענין קין שלא הי׳ חסר דעת אנושי אשר לא ידע איך להתענג. אלא ראה וידע ומכ״מ החזיק בדעתו ומנהגו כסבור שכך רצון הבורא ית׳. ובסמוך יבואר כמ״כ ענין הבל שהיה ג״כ לש״ש: ד׳:פ״ג א׳ מנחה לה׳. ידוע היה להם רצונו וכבודו ית׳ להתפלל על שפע ברכה במעשי ידי האדם אע״ג שכך הטבע נותן וכמ״ש לעיל ב׳ ה׳. ע״כ הביא מנחה והתפלל אז כמו שיבואר במקרא ה׳ שאז התפלה מוכשרת מצד האדם שמתדבק בה׳ ומצד הקב״ה שהוא מתרצה לקבל תפלת האדם: ד׳:פ״ד א׳ והבל הביא גם הוא. לשון גם הוא משמש אפילו הוא ויש להבין הרבותא בזה. והענין הוא שהודיע הכתוב שלא התנהג הבל במותרות משום מחשבת עון ופתוי יצה״ר דלפ״ז לא היה ראוי לו להביא מנחה ולבקש ע״ז מהקב״ה שיצליחו. שאין אדם מבקש מה׳ דברים של שטות ומחשבות עון וכדאיתא בירושל׳ ומדרש תהלים כ׳. בר״ג שהלך אצל חלפא בן קרויא וא״ל התפלל עלי ואמר יתן לך כלבבך. ר״ה בשם רי״צ אמר לא אמר לו כך אלא א״ל ימלא ה׳ כל משאלותיך. זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם לפי שפעמים יש בלבו של אדם לגנוב או לעבור עבירה ויאמר לו יתן לך כלבבך. פי׳ ברכה זו של יתן לך כלבבך אין מתפללין על כל אדם משום שמא בלבבו לגנוב אלא כדאמר לו ימלא ה׳ משאלותיך. וזה ברור שלא ישאל אדם מהקב״ה שיעזרו לכך והודיע כאן הכתוב כי הבל הבין בדעתו שכך רצון ה׳ שיהא האדם חי בזה האופן: ב׳ וישע ה׳ אל הבל. היינו שקבל תפלתו והצליח עסקו ותפלת האדם הוא נפשו של אדם כמו דכתיב בש״א ואשפוך את נפשי לפני ה׳: ג׳ ואל מנחתו. קבלה ברצון בהורדת אש כדאי׳ בב״ר מכ״ז הראה הקב״ה לדעת שרצונו וכבודו ית׳ להרבות ישוב העולם ולבקש חשבונות רבים. וכמאמר קהלת גם את העולם נתן בלבם וגו׳ ופי׳ ברבה את תאות העולם נתן בלבם שיהא האדם מבקש לבנות בית וכדומה (ויבואר עוד דבר ה׳ ע״ז): ד׳:פ״ה א׳ ואל קין. היינו אל תפלתו: ב׳ ואל מנחתו. כמשמעו: ג׳ לא שעה. לא קיבל התפלה והמנחה: ד׳ ויחר לקין מאד ויפלו פניו. אינו כפל לשון. שהרי בפי׳ אמר לו ה׳ למה חרה לך ולמה נפלו פניך. ולא אמר למה חרה לך ונפלו פניך. ובאמת שני ענינים הם. חרון הוא צער גדול עד שמשיג קדחת בגוף מרתיחת הדם. כמו שאמר יונה הנביא היטיב חרה לי עד מות. פי׳ הצער גדול כ״כ עד קרוב למות. והשגת הצער על מה שלא נעשה רצונו או איזה דבר שלא כחפצו. הוא בא מגבהות הלב. שחושב שאינו ראוי שיגיע לו כן לפי חשיבותו בעיני עצמו. אבל נפילת הפנים הוא להיפך מחשב בדעתו שהוא באמת שפל ונבזה. ואין לו להרים ראש להבא. והנה קין הי׳ מחולק בדעות עם הבל כמ״ש. עתה ראה והתבונן שלא כוון לדעת עליון. וחרה לו על העבר על מה תעה מדעה הישרה. ונפלו פניו על להבא. ראה א״ע שפל נגד הבל שהרי הוא עובד אותו בחנם. כי עד כה חשב שהוא יקבל שכרו מה׳ על שמפרנסו ועוסק בצרכי החיים לו ולאחיו ולא כן אחיו שמבלה ימיו בתענוגים ומותרות ולא יהיה לו שכרו בעמלו. אבל עתה ראה שאחיו מפיק רצון מה׳. א״כ על מה הוא עמל לו: ד׳:פ״ו א׳ למה חרה לך. על מה אתה מצטער כ״כ על טעותך והתעותך מני דרך. אין זה טעות כ״כ כאשר יבואר: ב׳ ולמה נפלו פניך. שלא כמו שאתה חושב שאתה משועבד להבל והוא יהנה בעולמו יותר ממך. וא״ל הקב״ה במליצה כדי שיהא נכלל שני משמעות להתיישב בדעתו על שני הדברים: ד׳:פ״ז א׳ הלוא אם תיטיב שאת. על הענין הראשון יתבאר שהראה לו דבאמת תלוי לפי ערך האדם והליכותיו בעולם. וא״ל הלא אם תיטיב. אם היה דרכך לעשות טובה לנפשך במה שאתה מסתפק בצמצום החיות. ב׳ שאת. באמת הוא דבר גדול ויתרון רב שלא להטריד את הדעת בהבלים אשר לא ישבע עינו מהם. ויותר טוב שיהא השעה פנויה לעשות טובה. אבל. ג׳ ואם לא תיטיב. שלא תראה להשקיע את הדעת לטוב הרי להיפך: ד׳ לפתח. ביציאתך מן העמל ועבודה: ה׳ חטאת רבץ. תבא עוד לידי חטא שהרי הבטלה מביאה לידי זמה וכל דבר און. וטוב יותר דרכו של הבל להטריד דעתו ביתרון החיים ובקשת מותרות ויהי כל ימיו שקוע בעבודה. ואמר ה׳ בלשון רובץ דמשמעו שעודנו אינו מרקד כ״כ מתחלה אך אח״כ בא לזה. (וע׳ ס׳ במדבר כ״ב ל״ב): ו׳ ואליך תשוקתו. כפי׳ חז״ל דקאי על החטאת שהוא יצה״ר שתשוקתו שתלך אחריו ולהחליק בעיניו: ז׳ ואתה תמשל בו. הודיע לו שמ״מ הבחירה ביד האדם להתגבר על יצרו אפי׳ בשעה שהולך בטל והרשות נתונה אלא שעומד בנסיון. וטוב לפני האלהים לחפש דרכים להמלט מפתוי יצה״ר. וכדאיתא בעבודת כוכבים י״ח ניזל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצרי׳ ולא אפתחא דזנות דלא נכיס יצרי׳. נמצא הראה הקב״ה לדעתו כי באמת דעו של קין ישר ונוכח. אלא שמ״מ נתן האלהים ענין רב אל האדם כדי לענות בו. ולא יבוא לידי חטא ועון. וע״ע להלן מקרא כ״ב וכ״ה מבואר שאם אפשר לעמוד באופן שלא ילך בטל. היינו שיהא שקוע בדביקות ואהבת ה׳ לעת הבטלה ודאי הוא יותר טוב שיסתפק בצמצום החיות וזה כל האדם ותכליתו: והנה בזה המליצה עצמה נכלל תשובה על למה נפלו פניך. אתה חושב שבאמת הבל גדול ממך לא כן ולהיפך. ח׳ אם תיטיב. בעת המנוחה מעבודת האדמה: ט׳ שאת. אתה גדול ממנו שהוא רץ תמיד להבלים הרבה ואתה תשקיע דעתך אז בעניני עונג הנפש: י׳ ואם לא תיטיב. שלא תגיע לאותה מעלה: י״א לפתח חטאת רבץ. ותהי איש און ומלא רע וזמה וכדומה. והוא ישר דרכו לפי ערכו. ואינו תמהון על מה אתה גרוע ממנו: י״ב ואליך תשוקתו. של הבל הוא עמל למצוא חן בעיניך כדי שתרצה לתת לו לחם. ואתה אינך כן שאין אתה חושש למצוא חן בעיניו אחר שאינך חסר כלל: י״ג ואתה תמשל בו. שלא ליתן לו לחם עד שיעזרך בעבודת השדה: ד׳:פ״ח א׳ ויאמר קין אל הבל אחיו. סיפר לו דבר ה׳ כי הוא יכול למשול בו ולא לתת לו לחם כ״א כאשר ישמשהו בעבודת האדמה. והכל צריכין למרי חטיא. וגם מלך לשדה נעבד. וא״א לחיות בלא לחם: ב׳ ויהי בהיותם בשדה. שדה אינו מקום אילנות (כדאיתא בערכין י״ד ב׳ והיה השדה אמר רחמנא ולא אילנות) ואין דרכו של הבל להיות בשדה רק ביער טוב ומרעה צאן. אבל על פי ממשלת קין עליו הכריחו להיות עמו בשדה: ג׳ ויקם קין אל הבל אחיו. לא כתיב על הבל אחיו אלא אל הבל ופירושו שעמד אצלו ללמדו עבודת השדה מה שלא הורגל. וע״י גערה ושוט מכה כדרך אדון המושל על עבדו הגיע לידי כך: ד׳ ויהרגהו. שהכהו עד מות: ד׳:פ״ט א׳ אי הבל אחיך. אלו לא היה אחיך היה מקום להתנצל על מה שהרגו. באשר הקב״ה עשאו למשול עליו בשביל לחמו והרי הוא כמו קנין כספו. ואע״ג שבד״ת אפי׳ עבד אם מת תחת ידו חייב מיתה מ״מ הרי לא ניתנה תורה עוד ומצד הסברא אין נ״מ בין מת ת״י או אם יום או יומים יעמוד ובשניהם שוה לפטור משום דקנין כספו הוא. אבל אחר שאחיך הוא. א״א שיהיה לו דין כעבד קנין כספו אלא ממשלה מוגבלת ולא שיהא בידו להרגהו: ב׳ לא ידעתי השמר אחי אנכי. לא השיב השומר הבל אנכי אלא השומר אחי פי׳ שלא ידעתי כי השומר אחי אנכי שהנני מחויב בממשלתי עליו לשמרו ג״כ כאח שלא יוזק ולא יהרג. ואני הייתי סבור שאני כמושל והוא כעבד ואין לי עוד לשמור אחוה: ד׳:צ׳ א׳ צעקים אלי. קובלים עלי על שאמרתי ואתה תמשל בו או הוא כענין כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי וגו׳ דמבואר דאע״ג שאין גוף העון נותן להעניש כ״כ מ״מ הצעקה מביא׳ שאשמע ולענוש כך הודיע ה׳ בדבריו אלה. כי אין גוף עבירה דש״ד הביא לידי קללה ועונש אלא מה שהדמים צועקים אליו וגו׳ והיינו משום דבאמת היה קין כדין הורג בשוגג. ובטעות הבנה במאמר ה׳ ולא היה מגיע לו אלא עונש נע ונד והיינו גלות אבל הצעקה גורם לקלל ולנקום נקם: ד׳:צ״א א׳ מן האדמה. בעסקיו ועבודתו באדמה ביחוד אררו. ופי׳ הטעם משום. ב׳ אשר פצתה וגו׳. ודרך האדמה ליהנות מזה שדם משמין ומזבל אותה. וא״כ היה קין בזה כמחניף את האדמה ע״כ יפול בידה כמו שאמרו חז״ל. כל החונף לחבירו לסוף נופל בידו. ובמד״א תניא ר״א הקפר אומר המחניף לחבירו שלא לש״ש לסוף נפטר ממנו בבזיון. ומביא ראיה מבלעם ובלק. וה״נ בשביל שקין השמין את האדמה בדמי הבל ע״כ הוא מקולל ממנה: ד׳:צ״ב א׳ כי תעבד את האדמה. ידוע דאדמה בלי עבודה אינה מוציאה גידולים כי אם מעט וקין היה עובד אדמה ביתרון הכשר דעת והיתה מוציאה גידולים לפי העבודה. על כן היה הקללה שעבודתו לא תסף תת כחה לך. משלא היה עובדה כלל. וי״ל עוד שנתקלל בזה הפרט משום שחטא במה שמשל על הבל בעבודת האדמה כמ״ש מש״ה נתקלל שלא תועיל גם עבודתו של קין: ב׳ נע ונד תהיה בארץ. הקללה הראשונה היה על שמשל באחיו ממשלה בלתי מוגבלת אמנם על שהרג נפש בשגגה א״ל נע וגו׳ כדין הורג נפש בשגגה: ד׳:צ״ג א׳ גדול עוני מנשוא. הי׳ ראוי לומר גדול עונשי מנשוא. וגם מה שאמר קין ומפניך אסתר. אינו מובן היכן א״ל ה׳ כך. אלא הענין דקין לא סירב על עונש ה׳ אלא בשביל שהבין שע״י העון של רציחה נכלל עוד עונש שלא פירש ה׳ כאשר יבואר. ע״כ אמר כקובל על עצמו דאחר שנתקלל בשני דברים מפי ה׳ א״כ גדול עוני מנשוא: ד׳:צ״ד א׳ הן גרשת וגו׳. דמה שהאדם אינו עלול להיות נהרג מכל חיה המזקת ולא מאדם המזיק כמו שהבהמה עלולה לכך. וכדאיתא בפ׳ החובל אדם באדם לא שכיחא. הוא משלשה טעמים. א׳ דאדם אית לי׳ מזלא וכדאיתא ריש מס׳ ב״ק. והוא צלם אלהים כמ״ש לעיל א׳ כ״ו ובס׳ במדבר י״ד ט׳. ב׳ שהוא יודע להזהר ביותר מלילך במקום מזיקין ונשמר בביתו וכדומה. ג׳ שאדם יש לו מצילין ומריעות ב״א באשר מועילין זל״ז יותר מבהמה: והנה ההורג נפש אפי׳ בשגגה אובד צלמו ומזה הטעם אי׳ בברכות פ׳ אין עומדין דכהן ההורג אפילו בשגגה אינו נושא את כפיו שנא׳ ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו. וזה ידע קין היטב. ומעתה כאשר א״ל ה׳ שתי קללות אמר לפניו ית׳ הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה שלא יהא עבודתי את האדמה מצלחת כלל. ועבודה אחרת לא היה יודע. א״כ לא היה מועל לחברת בני האדם והישוב שירחמו עליו בשביל זה: ב׳ ומפניך אסתר. השגחתך לכל נושא צלם אלהים נסתרה ממני: ג׳ והייתי נע ונד בארץ. ולא אוכל להסתר באהלים רק הולך בדרך אפילו בשעה שהמזיקין מצוין. וא״כ. ד׳ והי׳ כל מוצאי. אם חיות רעות או בני אדם מזיקין. ה׳ יהרגני. וזהו גדול עוני מנשוא. דאלו הייתי מקולל בשביל חטא אחר לא היה קשה לסבול העונש. שעדיין הי׳ צלם אלהים עלי והייתי נשמר מזה הטעם אבל עתה בעוני זה ובצירוף הקללה גדול העונש: ד׳:צ״ה א׳ לכן כל הרג קין שבעתים יקם. בזה הצילו מאדם המזיק שהי׳ קין מזהיר בדבר ה׳ לכל אדם הנוגע בו לרעה שכך א״ל ה׳ ועדיין לא היה מועיל זה הדבור לחיה הטורפת. ע״כ וישם ה׳ לקין אות. וידוע דחיות ועופות מבינים כמה דברים נסתרים יותר מאדם מש״ה היה להם האות: ד׳:צ״ו א׳ ויצא קין. ככלות דבר ה׳ תומ״י החל לנוע ויצא ממקום שעמד עד שבא לארץ נוד: ב׳ מלפני ה׳. שוב לא השגיח עליו כי נסתר ונעלם מעיני ה׳ כ״י ע״פ הסרת צלם אלהים. או משמעותו שיצא מתחלה לאחוריו כנפטר מן השכינה. וכי״ב להלן מ״ז י׳. והרי למדנו מן הספור כמה עיקרים בהליכות העולם: ד׳:צ״ז א׳ וידע קין את אשתו. כבר ביארנו משמעות וידע על הביאה הוא שלא בעל בלי קידושין ואישות אלא היה יודע את מי הוא בועל היינו אשתו המיוחדת לו ובא המקרא ללמדנו שאע״ג שיצא קין מלפני ה׳ וננעל הדלת לפניו מ״מ שמר דרך ארץ ודיני ב״נ בשארי דברים וכדתנן באבות ואל תהי רשע בפני עצמך ופי׳ שלא תחשוב שאחרי שהרביתי לפשוע שוב אהא הפקר ובמס׳ שבת ל״א ב׳ אל תרשע הרבה וגו׳ מי שאכל שום וריחו נודף כו׳: ב׳ ותהר ותלד את חנוך. ולא נזכר טעם זה השם כי מובן שהולד מעצמו נקרא כן שהיה הראשון מחונך מאביו ולמדו מוסר ומש״ה ויהי בונה עיר. שהבין קין רצון ה׳ שטוב להיות מרבה בצרכיו ולא לחיות כחיה ובהמה על ידי עבודת האדמה לבדו אלא לבקש חיי אנושי ביחוד וכדעת הבל ע״כ בנה לו עיר: ג׳ כשם בנו חנוך. באשר הוא בעצמו היה מקולל ונסתר מהשגחת ה׳ על כן לא רצה לקרות את העיר על שמו כ״א על שם בנו כדי שיהא חל בה השגחת ה׳ לטובה: ד׳:צ״ח א׳ ויולד לחנוך את עירד. כאן אין צריך לפרש טעמי השמות אחר שיחסם על שם אביהם כדרך המקרא לייחס המשפחות אחר האב. משא״כ במקום שמיחס שם הבן אחר האם הוא נקרא בשם זה בשביל הטעם שאמרה האם: ד׳:צ״ט א׳ ויקח לו. ויקח למך מיבעי אלא משום דבדורות הללו היו הכל מרבין לקחת נשים ולהוליד בנים והי׳ זה עיקר רצון הקב״ה להרבות ישוב העולם ובאותו עת שלא הי׳ הישוב מרובה כ״כ הי׳ רבוי בנים למצוה אבל זה אינו אלא לפו״ר משא״כ להיות לעזר כתעודת אשה לאיש זה הפרט די בכל זמן באחת אבל למך לקח לו היינו להיות לעזרו בהליכות העולם ע״כ היו חשובות ומצוינות עד שנקראו בשם. אמנם קרוב לומר דשמות אלו נתכנו ע״ש פעולתן. דכבר ביארנו בפסוק אעשה לו עזר כנגדו ששני אופני עזר הם. חדא מתחלה עזר להלוך אחרי רצון ורוח האיש אע״ג שימצא אח״כ בזה איזה שגיאה ויצא מזה שהיא כנגדו. ושנית להיפך שהיא מנגדתו ואינה מניחתו להלוך אחר רצונו ולבסוף מרגיש בזה עזר רב ולמך השתמש שני אופנים אלו בשתי נשים: ב׳ שם האחת עדה. שהיא הסירתו מן הדרך אם עמד בדרך כסילות וכדומה: ג׳ ושם השנית צלה. יושבת תמיד בצלו ולענגו. וכענין שתי נשים אלו פירשו חז״ל (במדרש שמואל ב׳ ובילקוט עה״פ מאהבת נשים) בשתי נשי דוד המלך אביגיל ומיכל אביגיל בעוה״ב ומיכל בעוה״ז היינו שהיתה אביגיל מנעתו מן החטא וע״כ קרא הכתוב את עדה האחת לומר שהיא המיוחדת לעזר וכמו שביארנו לעיל זכה עזר כו׳ ע״ש [ובדיוק לו. עי׳ להלן ו׳ ג׳ וכ״ה כ׳ וכ״ט כ״ח. ובס׳ שמות ו׳ כ״ה ע״ש. ויש עוד כונות אחרות בזה הדיוק כמו להלן ט״ז ו׳ ובס׳ שמות שם כ׳ כ״ג והכל לפי הענין]: ד׳:ק׳ א׳ ותלד עדה את יבל. כבר ביארנו דהיכן דכתיב הלידה והשם ע״ש האם מובן דהשם הוא בכונה דלכך קראה האם בזה השם או נקרא מעצמו ע״ש ענינו והיינו שמפרש הכתוב הוא היה אבי יושב אהל ומקנה. והשם יבל הוא מפעולת הובלה ממקום למקום. וכמו שהאיל נקרא יובל מזה הטעם: ד׳:ק״א א׳ ושם אחיו. בעסק אחד וע״כ כתיב אחיו: ב׳ יובל. ג״כ מלשון הובלה כי הוא הרגיש דהמקנה נמשך אחר השיר ע״כ המציא לעסק המקנה כלי שיר עד שהי׳ אבי כל תפש כנור ועוגב. שני מיני כלי שיר אלו פעולתן מתחלפות. כנור יותר מסוגל למנוחה ושינה. ועוגב להיפך מרעים את הרעיון. ושתי פעולות אלו נדרש להמקנה כל אחד במועדו: ד׳:ק״ב א׳ וצלה גם היא. אע״ג שהיתה מיוחדת לתענוג ודרך לעשות איזה פעולה למנוע הלידה כדי שיתענג בה אבל למך עצמו לא היה הולך אחרי שרירות לבו להתענג באשה מבלי תלד ג״כ: ב׳ תובל קין. מנהיג עסק קין שהיא עבודת האדמה. והיינו לוטש כל חרש נחשת וברזל. ובזה עשה כלי חרישה וקצירה וכל הצורך לעבודה זו: ג׳ ואחות תובל קין נעמה. כאשר הוא הואיל לילך אחרי צרכי חיות הכרחים לאדם כמו שיטת קין ככה אחותו היתה נעמה. ידוע המדרש נעימה במעשיה עד שזכתה להיות אשתו של נח וזהו נעימות האשה שלא תבקש מותרות הרבה ומכ״ש אם היא אשת אדם שהוא עובד אלהים אשר יתר שאת לו אם אינו מבקש מותרות כמ״ש לעיל עה״פ הלוא אם תיטיב שאת. ואז אשריו אם אשתו ג״כ אע״ג שאינה יכולה להטריד מוחה בעבודה ודביקות מ״מ אינה מבקשת מותרות ואינה מטרדת דעת בעלה יותר משהוא רוצה מדעת עצמו. ונמצא מחלק טוב שבקין הושתת העולם מצד האשה. וזכה להתחבר בקיום העולם עם זרע שת אשר הוא וזרעו תכלית הבריאה כאשר יבואר: ד׳:ק״ג א׳ עדה וצלה. אפילו אלו לא הייתם נשי: ב׳ שמען קולי. ראוי לכן שאתן בנות דעת ומבינות דבר לשמוע קולי מה שאני צועק ומשיח דאגתי: ג׳ נשי למך. אחר שאתם נשי: ד׳ האזנה אמרתי. ראוי לכן להאזין להטות אזן קשבת לאמרתי. וסיפר להן דאגתו. ה׳ כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי. מעשה שהי׳ כך הי׳ שהשתמש בכלי נחשת וברזל והרג בשוגג איש וילד מה שהוא בעצמו מצטער הרבה עליהם וביקש מהם שיסיחו דאגתו בתנחומין כדרך נשים. אמנם שלא יאמרו אחר שהוא רוצח אפילו בשוגג. אין לרחם עליו ע״כ סיים דבריו שמקוה שאינו בר עונשין: ד׳:ק״ד א׳ כי שבעתים יקם קין. כי אע״ג שגם קין היה בשוגג כמ״ש לעיל מ״מ הרי הי׳ קרוב למזיד דבאמת הכהו בשנאה. וגם לא הי׳ אלא שגגת הוראה והבנה בדבר ה׳. משא״כ למך לא הרג בשנאה רק לא ידע דברזל ממית. ע״כ העונש קל יותר עד שההורגו יוקם שבעים ושבעה לכן מהראוי להן לנחמהו על צערו כדין אשה לבעלה ואדם לחבירו: ד׳:ק״ה א׳ וידע אדם עוד את אשתו. כבר ביארנו לעיל ג׳ א׳. דבכ״מ דכתיב וידע משמעו שידע בשעת מעשה את מי הוא בועל. וכי דוקא האשה זאת הוא בועל ולא אחרת וכאן בא הכתוב ג״כ ללמד שהיתה כאן ידיעה. ולפי דעת חז״ל באגדה שפירש אדם מאשתו ק״ל שנה. י״ל לפי מ״ש הרמב״ם בהל׳ מלכים דב״נ מתגרשת בפרישה זו מזה. וא״כ היתה אשתו פנויה ועתה כאשר שב אדם לבוא עליה ידעה לשם אישות. אמנם לפי הפשט לא פירש אדם ממנה והוליד בנים ובנות. אלא לא היו ראוין להזכר בשם עד שהגיע ללידת שת שהיה בצלם ובדמות. וכמו שביארנו לעיל דהא דכתיב באלקנה וחנה וידע. משום שידע אלקנה שיוליד בביאה זו אדם גדול וקדוש ע״כ שייך לשון וידע שהתקדש אז ביותר וידע שהיא האשה הראויה לכך. כך יש לפרש כאן שאדם ידע אז שיוליד אדם גדול שממנו הושתת העולם כאשר יבואר ע״כ ידע את אשתו זאת כי אך היא ראויה לזה הולד: ב׳ כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ה״ז מיותר וכי אם לא מת הבל לא ילדה ומאי נ״מ במה שהרגו קין או מת מאליו. אלא ה״פ באשר היה שת בזה הפרט כמו הבל שלא היה עובד אדמה. והתפרנס מעבודת אחרים ע״כ אמרה כי הוא זרע אחר. ואינו דומה לו כלל כי הבל שקע דעתו וזמנו בהבלים ע״כ אע״ג שלפי ערכו היה כך רצון ה׳ מ״מ לא זכה שיהא קין עובד ומשמש את הבל ומש״ה המשילו הקב״ה על הבל ויצא מה שיצא עד שהרגו. אבל לא כן שת. שהוא היה משקיע דעתו באלהות. וא״כ מצד הדין פטור מהליכות החיים כי כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וכמאמר ב״ז שלהי מס׳ ברכות. וגם אין לו פחד מאדם רע כדאיתא במס׳ ע״ז פ״ב בדרב יהודא שלא פגע בו אדם רע. ע״כ שמו שת. ואין הפי׳ מלשון שת דא״כ אין שום משמעות בלשון שיתה והלא הכל נפעלים. אלא שת הוא לשון יסוד ועיקר. וכלשון הגמ׳ בסנהדרין כ״ו ג׳ דברים של תהו שהעולם משותת עליהם ולכך נקרא האדם המעלה שהוא התכלית שת. שהוא יסוד הבריאה. ואמרה בלה״ק כי שת לי שנאה לומר בלשון נופל על לשון. אע״ג שהוא מכוונה אחרת וכיב״ז בס׳ שמות ב׳ י׳ ע״ש. או נראה דפי׳ כי שת לי ג״כ מלשון יסוד כמו והשתות יהרסון ופי׳ כי שותת ה׳ לי זרע אחר: ד׳:ק״ו א׳ ולשת גם הוא. כבר ביארנו דלשון גם הוא משמעו אפילו הוא עי׳ לעיל מקרא ד׳. והרבותא בזה דאע״ג שהיה שת שקוע באלהות והי׳ מופרש ומובדל מכל עניני העוה״ז בכ״ז לא חדל מלעסוק בבנינו של עולם ולהעמיד תולדות לקיום המין וזה הוא הוראת מלת גם. וכמו שביארנו ריש פרשת וירא ועיין להלן ה׳ כ״ב: ב׳ אז הוחל לקרא בשם ה׳. דקדוק לשון הוחל ודאי כמ״ש הראב״ע שהוא מהוראת התחלה אבל מ״מ אינו כפירושו להיפך מקבלת חז״ל. אלא ה״פ הגיע אז שעה שנצרך לקרוא בשם ה׳. שכל דורו תעו בע״ז ושכחו סיבת כל הסיבות ית׳ ע״כ הוצרכו להשרידים שבדור לקרוא בשם ה׳ כמו שעשה א״א בדורו (וכ״כ הספורנו) ופ׳ הרמב״ם ע״פ גמ׳ שבת שגם אנוש בעצמו טעה בזה ועי׳ מ״ש בס׳ במדבר כ״ד י״ז. נמצא סיפור כל הפרשה. שאדם הראשון הוליד ג׳ בנים משונים בהליכות חייהם. קין הי׳ אדם פשוט ואינו מבקש מותרות. הבל היה אדם המעלה ואפרתי לפי ערך דעת אנושי ושניהם לא הגיעו לתכלית הבריאה. שת היה אדם המעלה האמיתי תכלית הבריאה והקדים המקום ית׳ לידת קין והבל לשת. ללמד שד״א קדמה לתורה. דא״א להיות מופרש לעבודת ה׳ אם לא שיש הכנות מכבר לצרכי הגוף. וע׳ להלן ט׳ שכמו כן היו ג׳ בני נח מחולקים במהותם:

תורה תמימה על בראשית פרק-ד

תורה תמימה: ד׳:ע״ח א׳ את אחיו וגו'. את אחיו את הבל – הבל ואחותו, קין ואחותו א) את רבויא הוא, וטעם רבוי זה הוא כדי שלא יקשה איפה נשאו להם הבל וקין נשים והקימו העולם. וע' סנהדרין נ"ח ב' ולפנינו בפ' אחרי בפ' ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו חסד הוא. .(יבמות ס"ב א') ד׳:פ׳ א׳ ומחלבהן. מהו מחלבהן – משמניהון דידהו ב) כלומר מהמובחר שבאותו המין, לחד מ"ד מפרש לשון זה איזהו דבר שחלבו קרב למזבח ואין כולו קרב הוי אומר זה שלמים, ומכאן דבני נח הקריבו שלמים, אבל סתם מתניתין דזבחים בסוגיין דב"נ לא הקריבו שלמים רק עולות, ולכן מפרשינן פסוק זה כמו שהעתקנו, דכונת הלשון מחלביהן – משמניהון דידהו וכמש"כ. ועיין ברמב"ם סוף הלכות אסורי מזבח פ"ז הי"א הביא מפסוק זה לסמך שצריך להביא לקרבן וכן לכל דבר הבא לשם ה' מן היפה והמשובח שבאותו המין, יעו"ש בארוכה, ומבואר לפי זה שגם הוא הכריע כמ"ד דלא הקריבו ב"נ שלמים, דלדידי' הוי הפי' מחלביהן – משמניהון, כמבואר. .(זבחים קט"ז א') ד׳:פ״ג א׳ אם תיטיב וגו. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה א' מן המקראות שאין להם הכרע ג) שיש לנטותם למעלה ולמטה כמו הכא דיש לפרש אם תיטיב שאת לשון סליחה, כמו נושא עון, או שאת אם לא תיטיב ולשון נשיאות עון הוא, וכמו והשיאו אותם עון אשמה (פ' נשא). כן פירש"י, ובדבר עיקר דרשא זו עי' בפי' רשב"ם ס"פ וישלח בפסוק ותמנע היתה וגו' כי הרבה תיבות בתורה שאפשר להמשיך המלה למעלה ולמטה אע"פ שאין הכרחם בחיוב. ועי' בת"י כאן שכתבו דלפי הפי' השני הו"ו דואם לא תיטיב מיותר ועי' עוד ברשב"ם שם בפסוק ואיה וענה. (יומא נ"ב ב') אם תיטיב וגו'. תניא, אמר הקב"ה לישראל, בראתי יצה"ר ובראתי לו תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר הלוא אם תיטיב שאת ד) מפרש הלשון תיטיב כנוי לתורה, כמ"ש (ברכות ה' א') אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם. ואם לאו אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ ה) מפרש הלשון חטאת כנוי ליצה"ר, ובאור הלשון לפתח לפי זה נראה דמכוין למ"ש בסנהדרין צ"א ב' דיצה"ר שולט באדם משעת יציאתו לעולם, וזהו שאמר לפתח – כלומר, מיד שיצא לפתח [לאויר] העולם יצה"ר שולט בו, ואם בשנים הבאות אין עוסקין בתורה אז היצה"ר לא יזוז ממקומו. , ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו ו) נראה דר"ל אם אתה רוצה ללחום עמו אז לא לבד שאין אתה נמסר בידו, היינו שלא ישלוט בך, שזה בא ע"י העסק בתורה, אלא עוד תוכל למשול בו ולכוף אותו ולקבל שכר על זה, וכמ"ש בע"ז י"ז ב' שחכם אחד אמר לחבירו ניזל אפתחא דזונות ונכפיי' ליצרא ונקבל אגרא, וע' בתו"כ ס"פ אחרי ולפנינו שם. .(קידושין ל' ב') ב׳ ואם לא תיטיב. רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בגי גד ובני ראובן ז) דבר והפוכו, כמ"ש משה אם יעברו ואם לא יעברו. אינו תנאי, והיינו דכתיב אם תיטיב ואם לא תיטיב ח) ודעת ר' חנינא בן גמליאל דלא בעינן תנאי כפול בעלמא, ושאני הכא, משום דבלא תנאי כפול הו"א אם תיטיב תקבל שכר ואם לאו לא תקבל לא שכר ולא עונש, קמ"ל תנאי כפול שאם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. – ויש להעיר לפי מ"ש בברכות ז' א' כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, א"כ הי' הקב"ה מוכרח כביכול לפרש ואם לא תיטיב וכו', משום דאל"ה הי' מתקיים הלשון שאת בכל אופן שהוא, וא"כ אין ראי' מכאן לדעלמא דבעינן תנאי כפול, וי"ל דהא דאין הקב"ה חוזר מדבורו לטובה הוא רק היכא שבמניעת קיום התנאי אין עבירה, אבל היכא שבהמניעה יש עבירה אין סברא שיהי' החוטא נשכר. וראי' לזה, שהרי גם בלא תנאי אלא הבטחה סתמית אפשר שתשתנה מפני החטא, וכמ"ש בברכות ד' א' שאע"פ שהבטיח הקב"ה ליעקב ושמרתיך בכל אשר תלך בכ"ז הי' ירא שמא יגרום החטא, ודו"ק, וע' לקמן ר"פ וישלח. [שם ס"א ב'] ג׳ לפתח חטאת רובץ. אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנא' זבובי מות וגו', ושמואל אמר, דומה לחטה, שנאמר לפתח חטאת רובץ ט) פירש"י לשון חטה דריש, ואולי י"ל שיש למאמר זה שייכות עם מ"ש בברכות מ' א' אילן שאכל אדה"ר חטה היה, וי"ל שממנו הושתת היצה"ר. ונראה לומר דרב ושמואל לא פליגי אהדדי, דשניהם מודיעים בזה בכלל תכונת היצה"ר שראשיתו מצער ואם לא יתגבר עליו האדם להכחידו בעודו באבו אז אחריתו ישגא וימשוך אחריו את רוח האדם וכל רגשותיו, ומתארים שניהם את ערך קטנותו בתחלתו ע"ד המליצה ותפיסת בני האדם, זה מדמהו לזבוב, קטן היצורים, וזה מדמהו לחטה, קטנה שבצמחים, ודו"ק. – והנה זה נראה פשוט אשר בדבר מקום מושבו של יצה"ר מודה שמואל לרב שיושב בין שני מפתחי הלב, שהרי בזה לא פליג עליו, ויש להעיר נ"מ בזה לדינא במש"כ המג"א סי' תר"ז ס"ק ג' לענין סדר הודוים ביוה"כ, וז"ל, ויכה באגרוף על החזה [כתבי האר"י], ובמדרש קהלת איתא שיכה על הלב, לומר אתה גרמת לי, עכ"ל, [והוא לפנינו במ"ר קהלת פ"ז בפסוק והחי יתן אל לבו, ולמה כותשין על הלב, למימר דכולה מתמן) והנה לפי המבואר כאן דהיצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב, והרמב"ם בפ"א מ"ח דאהלות הגבול דמפתח הלב היא החזה [לפי שבתנועת החזה תנשב הריאה על הלב והנה הוא לו כמו מפתח שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן], ולפי"ז מבואר שהעיקר כמש"כ בכתבי האר"י שצריך להכות על החזה אחרי כי שם שוכן היצה"ר והוא הגורם לעבירה. ומ"ש במדרש שיכה על הלב צ"ל דלב לאו דוקא אלא חזה, ולב הוא שם הכולל גם לחזה, וכן צ"ל מ"ש בירושלמי ברכות פ"א ה"ה דהלב הוא סרסור דעבירה שהוא חומד, דהלב לאו דוקא אלא החזה, מקום משכן היצה"ר, וכן פי' הכתוב ולא תתירו אחרי לבבכם, וכהנה מלשונות הכתובים. .(ברכות ס"א א') ד׳ לפתח חטאת רובץ. אמר לי' אליהו לרב יהודה, אמריתו אמאי לא אתא משיח, והא האידנא יומא דכפורי הוא ואבעול כמה בתולתי בנהרדעא, אמר לי', הקב"ה מאי אמר, אמר לי', לפתח חטאת רובץ י) פירש"י יצה"ר מחטיאו בעל כרחו, עכ"ל, ולדעתי פירוש זה אינו מרווח, דלפי"ז עדיין תשאר השאלה אמאי לא אתא משיח אחרי שאין החוטאים אשמים, כיון דהיצה"ר מחטיאם בע"כ, ולולא דבריו הי' נראה לפרש כונת המאמר של הקב"ה דבאמת החטא מעכב, והבאור הוא ע"פ מ"ש באגדה דחלק צ"ד א' דמשית יושב אפתחא דרומי ומחכה לצאת לגאול את ישראל, ומפני חטאינו מתמהמה לבא אלינו, ועל זה אמר שהקב"ה אומר ברמז דק, לפתח, כלומר לפתת הידוע ששם יושב משיח ומחכה לצאת – חטאת רובץ ומעכב עליו לצאת ממנו, ודו"ק. – ומה שאמר האידנא יומא דכפורא ואבעלי כמה בתולתי, באמת הוא דבר פלא, שביום הקדוש והמכובד הזה יארעו מעשים מגונים כאלה בישראל, ויותר מזה תמוה הדבר שמצינו ענין עבירה זו ביום זה בכ"מ בש"ס, כמו בגיטין נ"ז א' בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה המאורסה ביוה"כ, וכ"ה בב"מ פ"ג ב', והוא דבר פלא ולא נתבאר סבת הדבר. ואפשר לומר ע"פ המבואר בסוף תענית כ"ו ב' לא היו ימים טובים לישראל כיוה"כ שבהם בנות ישראל יוצאות מקושטות וחולות בכרמים וכו', ואחרי שידוע שאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ז' א') לא יפלא איפה אם בין המון העם ארעו מקרים מכוערים אפילו ביום זה. ובזה ארוחנא לתת טעם על קריאת פרשת עריות ביוה"כ, שהפוסקים עמלו למצוא טעם לקריאה זו, ולפי מש"כ הענין מבואר, שהוא כדי להזהיר את העם שלא יכשלו בקרבת עריות מסבת מאורעת היום, ואע"פ שמהראוי הי' לקרות בשחרית, אך א"א לדחות הקריאה של סדר היום, או שהיציאה לכרמים היתה לאחר תפלת המנחה. והנה בר"פ אחרי כתבנו עוד בטעם קריאת פרשה זו ביוה"כ, וכאן אין המקום נועד להאריך בזה. .(יומא י"ט ב') ה׳ לפתח חטאת רובץ. אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס. יצר הרע שולט באדם משעת יציאה לעולם, שנאמר לפתח חטאת רובץ יא) סימן לדבר, כי לפתח יציאתו לעולם יצה"ר שולט בו אבל לא משעת יצירה, וכהאי גונא דרשו בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה על הפ' כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער ויצא לעולם, וצ"ע ממ"ש באגדות ר"פ תולדות ויתרוצצו הבנים בקרבה, כשעברה רבקה לפני ביהמ"ד נדחק יעקב לצאת, וכשעברה לפני בית עבודת אלילים נדחק עשו לצאת, הרי דהיצר שולט באדם עודו בבטן. וקצת יש ליישב דזה גופא כלול בדברי רבקה אם כן למה זה אנכי, כלומר, מה נשתנו עלי סדרי הבריאה ששולט בהם היצר קודם זמנם. .(סנהדרין צ"א ב') ו׳ לפתח חטאת רובץ. דרש רבי שמלאי, [בשעה שהולד במעי אמו] מלמדים אותו כל התורה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ יב) מפרש חטאת מלשון חסרון וגרעון, והלשון לפתח סימן הוא לצאתו לאויר העולם וכבדרשא הקודמת. .(נדה ל' ב') ד׳:פ״ו א׳ קול דמי אחיך. דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעותיו, מכאן שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, אבל דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם יג) ר"ל וכולן אינן בחזרה, ולא כדיני ממונות שמתכפר בממון. ונ"מ בזה דכשמקבלין עדות בדיני נפשות צריך לאיים עליהם שלא יגידו שקר, וידעו גודל האחריות שמקבלים עליהם בעדותם אשר אם יגידו שקר יחייבו בדם נקי, וע"י זה עון דמיו ודם זרעותיו תלוי בהם. .(סנהדרין ל"ז א') ב׳ קול דמי אחיך. דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך, מלמד שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים יד) מפני שלא ידע במה להמיתו לכן הכה אותו בעצים ואח"כ באבנים. .(שם שם) ג׳ קול דמי אחיך. אמר רב יהודה ברי' דרב חייא, [דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך] מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פצעים פצעים שלא הי' יודע מהיכן נשמה יוצאת עד שהגיע לצוארו טו) כך פירש"י דדריש כי מלשון דמי, ולכן הוספנו במוסגר דם לא נאמר אלא דמי, וע' במפרשים. .(שם שם) ד׳:פ״ט א׳ גדול עוני מנשוא. ת"ר, קין בא בעלילה לפני הקב"ה, דכתיב גדול עוני מנשוא, אמר לפניו, רבש"ע, כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידים לחטוא לפניך ואתה סולח להם טז) מפרש דמה שאמר קין גדול עוני מנשוא הוא בלשון תמיהה ולא בלשון הודאה, אבל במ"ר איתא שהתודה קין שגדול עונו אף מחטא אדה"ר, יעו"ש. ונראה דהגמרא והמדרש בזה לשיטתייהו, דבסנהדרין ל"ז ב' דרשו בענין קין דגלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד [ויובא בסמוך], ובמ"ר ויקרא פ"י אמרו בענין זה הלשון תשובה עושה מחצה, וא"כ הגמרא דס"ל דקין לא אמר בלשון הודאה לכן דרשו גלות מכפרת עון מחצה, והמ"ר דס"ל שהתודה ועשה תשובה דריש תשובה עושה מחצה, ודו"ק. .(שם ק"א ב') ב׳ גדול עוני מנשוא. תניא, בשפיכות דמים כתיב גדול עוני מנשוא, ובלשון הרע כתיב (תהלים י"ב) לשון מדברת גדולות, ללמדך שכל המספר לשה"ר מגדיל עונו כנגד עון שפיכות דמים יז) ומפרש דכן מגדיל עונו כנגד גלע"ר דכתיב בזה (פ' וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וכנגד ע"ז דכתיב בה (פ' תשא) חטא העם הזה חטאה גדולה, ונראה כלל הבאור בזה דע"י לשה"ר אפשר לבא לכל אלה החטאים, ולכן דנו את המספר לשה"ר כגורם לעבירות אלו. .(ערכין ט"ו ב') ג׳ גדול עוני מנשוא. מלמד ששפיכות דמים הוא אחד מן הדברים שנפרעין מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, דכתיב ויאמר קין גדול עוני מנשוא יח) נראה הכונה דכיון דהודה קין שגדול עונו מנשוא, והיינו שאי אפשר כלל למחול על זה, דאע"פ שנענש בגלות אפ"ה העון במקומו עומד ועוד יפרעו ממנו בעוה"ב, וכמו שדרשו הפסוק דפ' שלח הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, שהנפש נכרתת ועדיין עונה בה, עיי"ש לפנינו. .(ירושלמי סאה פ"א ה"א) ד׳:צ׳ א׳ כל מצאי יהרגני. אמר רבי אלכסנדרי, כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלים בו, שנאמר והיה כל מצאי יהרגנו יט) פי' הר"ן ואפילו יתוש ואפילו זבוב, עכ"ל. וטעם הענין משום דכשהגיע זמנו למות סר מאתו צלם אלהים, ואמרו בב"ר פ' ח' דמי שהוא בצלם אלהים שולט בזה שאינו בצלם, ואם כן מכיון שסר מאתו הצלם ממילא שולטים בו כל הברואים שבכולם יש כח החיוני שהוא חלק אלוה ממעל. והר"ן כתב טעם אחר בזה. .(נדרים ס"א א') ד׳:צ״ב א׳ וישב בארץ נוד. א"ר יהודה בריה דרב חייא, גלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד כ) כפי הנראה מפרש הלשון וישב בארץ נוד, כלומר, וישב בארץ – כשהוא נוד, והיינו דהמלה נוד אינה שם הארץ אלא תואר אל ערך הישיבה איך ישב. וע' מה שכתבנו השייך לדרשא זו לעיל בפ' י"ג אות ט"ז. .(סנהדרין ל"ז ב') ד׳:צ״ה א׳ עדה וצלה. עדה – שהיה מתעדן בגופה, וצלה – שהיה יושב בצלה של בנים כא) כך היו בני דור המבול עושין, לוקחין שתי נשים, אחת לצרכם ואחת לפו"ר להעמיד תולדות, וזו שלצרכם היו מעדנין ומבשמין, ולא כן זו שלפו"ר, וזו היא כונת דרשת הירושלמי שלפנינו. ובמ"ר איתא בהיפך, עדה שהיתה עדה מיני', וצלה – שהיתה יושבת בצלו לתענוג, ופי' עדה מיני' – הרה ממנו, דתרגום ותהר – ועדיאת. ונראה עיקר גירסת המדרש, שהרי כתיב ותלד עדה, משמע שעדה היתה מתחלה לפו"ר, ואע"פ דכתיב וצלה ילדה גם היא, אך כבר כתבו בעלי שמוש הלשון דהלשון גם הוא מורה על קדמות הענין הסמוך לו [ע' בפי' הרוו"ה לפ' והבל הביא גם הוא וכ"כ בס' פענח רזא], והכונה שילדה קודם שנשאת ללמך או קודם שיחדה לו לצלו. וגם ראי' לגירסת המ"ר, שהרי מצינו ס"פ וישלח שם אשת עשו – עדה, וחשיב שם הכתוב את הבנים אשר ילדה, הרי דשם עדה יונח על בעלת בנים. .(ירושלמי יבמות פ"ו ה"ה) ד׳:צ״ט א׳ נשי למך. נשי מבעי לי', אלא משתעי קרא הכי, ודכותה (פ' וירא) וה' המטיר על סדום ועל עמודה גפרית ואש מאת ה', מאתו מבעי לי', אלא משתעי קרא הכי כב) נראה כונת הלשון משתעי קרא הכי ע"פ מ"ש במ"ר פ' וירא (פ' נ"א), א"ר יצחק, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו ב' פעמים בפסוק אחד, בתורה – ויאמר למך לנשיו נשי למך, נשי מבעי לי' וכו', וא"כ כש"כ הקב"ה, יעו"ש, והכונה היא שכן הוא מדרך הכבוד. .(סנהדרין ל"ח ב') ד׳:ק״א א׳ וידע אדם. כשמת בנו של ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו, אמר לי' ר"א, אדה"ר היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר וידע אדם עוד את אשתו, אף אתה קבל תנחומין כג) הבן שמת לאדה"ר הוא הבל, ויתכן דסמיך ענין תנחומין על הלשון וידע וגו' דוגמת הלשון והענין דכתיב בדוד המלך אחרי מות בנו וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה. ובאור הענין אף אתה קבל תנחומין נראה דר"ל דמן אדה"ר אנו למדין לסדר טבעי חיי האנשים מנהגיהם וסדריהם, ומכיון שאדה"ר קיבל תנחומין ש"מ שכן הוא טבע העולם ולכן חייב כל אדם לנהוג כן אחריו [אדר"נ פ' י"ד]

הרחב דבר על בראשית פרק-ד

הרחב דבר: ד׳:פ״א א׳ והאדם ידע וגו׳. ראוי לדעת שבכ״מ דכתיב בלשון ידיע׳ גבי תשה״מ משמעו שהכירה וידע את מי שהוא משמש ובשביל שהיא היא האשה ולא אחרת. והיינו בתורת קידושין. וזהו דיוק הלשון ידע את חוה אשתו בשביל שהיא אשתו ולא בשביל שהיא נקבה ממין אדם כמו שהשור בועל את הפרה בשביל שהיא מינו אלא ידע את זו הנקבה דיקא בשביל זה שהיא מיוחדת לו לבדו. וע״ע להלן במה דכתיב עוד הפעם וידע אדם עוד והכי כתיב בקין. וכן להלן ל״ח כ״ו ולא יסף עוד לדעתה יבואר בכ״מ והא דכתיב בשמואל א׳ באלקנה וחנה בלשון וידע. הכונה באשר ידע שמביאה זו של חנה ביחוד יצא אדם גדול וקדוש התקדש ביותר בשעת תשמיש. ומש״ה כתיב וידע שידע איזה אשה מנשיו הוא בועל בזו השעה. הא מיהא בא הכתוב ללמדנו דגם בב״נ אין ראוי לבעול אלא בידיעה ובתורת אישות: ב׳ את קין. אין לשון המקרא מדויק. והכי מיבעי ותקרא שמו קין כמו דכתיב בשת ובכ״מ. אלא משמע דבלא קריאת שם היה נודע וניכר שכן ראוי להקרא ע״פ מעשיו. וכמו שפירשנו לעיל גבי שמים וארץ ואדם בפ׳ א׳. והיינו שבהיות אדם בעצמו עוסק בצרכי חייו לעבוד את האדמה ממילא הולד הראשון יהיה לו לעזר וכמו קנין נפש שעוזר לבעליו בהליכות עולמו בחיים. מש״ה שמו קין. אכן היא אמרה עוד שבח לה׳: ג׳ קניתי איש את ה׳. לא על עצם ההולדה אמרה שהרי הוא טבע הבריאה שיהא מין מוליד את מינו בדומה לו בצורה ובמעשיו. ואם באה להודות על טבע הבריאה הי׳ לה לומר את אלהים אלא באשר ראתה כי זה הולד יהא מוכשר ביחוד לעבודת האדמה כאשר יבואר. וזה היה טובה מיוחדת לאדם וחוה. וא״כ היה בזה השגחה פרטית על יציר כפיו מש״ה אמרה קניתי איש את ה׳ המהוה העולם ומשגיח בפרטות על גדולי ערך. ועדיין לשון את ה׳ אינו מדויק. וראיתי במדרש תדשא הביאור באשר נוצר הולד משלשה האב והאם והקב״ה כדאי׳ בנדה פ״ג: ד׳:פ״ב א׳ את אחיו את הבל. את אחיו מיותר והכי מיבעי ותלד עוד את הבל וגם לשון את הבל אינו מדויק. דמשמעו בלי קריאת שם כך שמו כמ״ש לעיל. והענין כי אחר שקין היה מוכשר ביותר לעבודת האדמה. היה מספיק עבודתו גם בשביל אחיו. ומודיע הכתוב כי משני הילדים הראשונים בא ענין האחוה במין האדם שיהא אחד עובד בשביל אחיו והכיר קין בדעתו כי ראוי ומחויב האדם לזון את אחיו שאין לו ממה לחיות. ומודיע עוד הכתוב כי גם הילד השני לא היה יושב בטל. אלא היה מבקש מותרות על חיים הכרחים. מה שאין שום בריה עושה כן אלא מין אדם וטבע זה באמת מרבה הבל שהרי אין קץ וגבול לזה התשוקה וכמאמר המלך החכם ברוה״ק הבל הבלים וגו׳ מש״ה הי׳ שמו של זה הילד המשוקע בזה הרצון הבל: ב׳ ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה. אלו בא הכתוב להודיע עבודת שני האחים ראוי לכתוב ויהי קין עובד אדמה והבל רעה צאן. אלא לא נצרך להודיע עסק קין שהרי ע״כ נקרא קין שהי׳ קנוי לאדם שהוטל עליו לעבוד את האדמה לחייו ההכרחים לשבוע לחם אלא הוצרך להודיע מעשה הבל. דעניני מותרות על חיים הכרחים יש מגידולי הארץ ויש ממיני מתכות וכדומה מש״ה הודיע הכתוב ויהי הבל רעה צאן. ומזה היה מוציא צמר וחלב על מיני תענוגי בני האדם. וקין אע״ג שראה את הבל ממציא כמה תענוגי בני האדם מ״מ הי׳ עובד אדמה. לא שת לבו לבקש גם הוא ענינים להרחיב חייו אלא שמר עבודתו ההכרחית ולא יותר ומודיע הכתוב כ״ז כי נחלקו קין והבל בדעות באיזה דרך ישכון אור רצון ה׳ אם בחיים הכרחים ולא יותר או לראות בחיים מרווחים באשר הוא אדם בדעת אנושי ולא בדעת בהמית שאינו מבקש אלא הנדרש לחייו כל מין לפי טבעו. ולמדנו מזה המקרא ענין קין שלא הי׳ חסר דעת אנושי אשר לא ידע איך להתענג. אלא ראה וידע ומכ״מ החזיק בדעתו ומנהגו כסבור שכך רצון הבורא ית׳. ובסמוך יבואר כמ״כ ענין הבל שהיה ג״כ לש״ש: ד׳:פ״ג א׳ מנחה לה׳. ידוע היה להם רצונו וכבודו ית׳ להתפלל על שפע ברכה במעשי ידי האדם אע״ג שכך הטבע נותן וכמ״ש לעיל ב׳ ה׳. ע״כ הביא מנחה והתפלל אז כמו שיבואר במקרא ה׳ שאז התפלה מוכשרת מצד האדם שמתדבק בה׳ ומצד הקב״ה שהוא מתרצה לקבל תפלת האדם: ד׳:פ״ד א׳ והבל הביא גם הוא. לשון גם הוא משמש אפילו הוא ויש להבין הרבותא בזה. והענין הוא שהודיע הכתוב שלא התנהג הבל במותרות משום מחשבת עון ופתוי יצה״ר דלפ״ז לא היה ראוי לו להביא מנחה ולבקש ע״ז מהקב״ה שיצליחו. שאין אדם מבקש מה׳ דברים של שטות ומחשבות עון וכדאיתא בירושל׳ ומדרש תהלים כ׳. בר״ג שהלך אצל חלפא בן קרויא וא״ל התפלל עלי ואמר יתן לך כלבבך. ר״ה בשם רי״צ אמר לא אמר לו כך אלא א״ל ימלא ה׳ כל משאלותיך. זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם לפי שפעמים יש בלבו של אדם לגנוב או לעבור עבירה ויאמר לו יתן לך כלבבך. פי׳ ברכה זו של יתן לך כלבבך אין מתפללין על כל אדם משום שמא בלבבו לגנוב אלא כדאמר לו ימלא ה׳ משאלותיך. וזה ברור שלא ישאל אדם מהקב״ה שיעזרו לכך והודיע כאן הכתוב כי הבל הבין בדעתו שכך רצון ה׳ שיהא האדם חי בזה האופן: ב׳ וישע ה׳ אל הבל. היינו שקבל תפלתו והצליח עסקו ותפלת האדם הוא נפשו של אדם כמו דכתיב בש״א ואשפוך את נפשי לפני ה׳: ג׳ ואל מנחתו. קבלה ברצון בהורדת אש כדאי׳ בב״ר מכ״ז הראה הקב״ה לדעת שרצונו וכבודו ית׳ להרבות ישוב העולם ולבקש חשבונות רבים. וכמאמר קהלת גם את העולם נתן בלבם וגו׳ ופי׳ ברבה את תאות העולם נתן בלבם שיהא האדם מבקש לבנות בית וכדומה (ויבואר עוד דבר ה׳ ע״ז): ד׳:פ״ה א׳ ואל קין. היינו אל תפלתו: ב׳ ואל מנחתו. כמשמעו: ג׳ לא שעה. לא קיבל התפלה והמנחה: ד׳ ויחר לקין מאד ויפלו פניו. אינו כפל לשון. שהרי בפי׳ אמר לו ה׳ למה חרה לך ולמה נפלו פניך. ולא אמר למה חרה לך ונפלו פניך. ובאמת שני ענינים הם. חרון הוא צער גדול עד שמשיג קדחת בגוף מרתיחת הדם. כמו שאמר יונה הנביא היטיב חרה לי עד מות. פי׳ הצער גדול כ״כ עד קרוב למות. והשגת הצער על מה שלא נעשה רצונו או איזה דבר שלא כחפצו. הוא בא מגבהות הלב. שחושב שאינו ראוי שיגיע לו כן לפי חשיבותו בעיני עצמו. אבל נפילת הפנים הוא להיפך מחשב בדעתו שהוא באמת שפל ונבזה. ואין לו להרים ראש להבא. והנה קין הי׳ מחולק בדעות עם הבל כמ״ש. עתה ראה והתבונן שלא כוון לדעת עליון. וחרה לו על העבר על מה תעה מדעה הישרה. ונפלו פניו על להבא. ראה א״ע שפל נגד הבל שהרי הוא עובד אותו בחנם. כי עד כה חשב שהוא יקבל שכרו מה׳ על שמפרנסו ועוסק בצרכי החיים לו ולאחיו ולא כן אחיו שמבלה ימיו בתענוגים ומותרות ולא יהיה לו שכרו בעמלו. אבל עתה ראה שאחיו מפיק רצון מה׳. א״כ על מה הוא עמל לו: ד׳:פ״ו א׳ למה חרה לך. על מה אתה מצטער כ״כ על טעותך והתעותך מני דרך. אין זה טעות כ״כ כאשר יבואר: ב׳ ולמה נפלו פניך. שלא כמו שאתה חושב שאתה משועבד להבל והוא יהנה בעולמו יותר ממך. וא״ל הקב״ה במליצה כדי שיהא נכלל שני משמעות להתיישב בדעתו על שני הדברים: ד׳:פ״ז א׳ הלוא אם תיטיב שאת. על הענין הראשון יתבאר שהראה לו דבאמת תלוי לפי ערך האדם והליכותיו בעולם. וא״ל הלא אם תיטיב. אם היה דרכך לעשות טובה לנפשך במה שאתה מסתפק בצמצום החיות. ב׳ שאת. באמת הוא דבר גדול ויתרון רב שלא להטריד את הדעת בהבלים אשר לא ישבע עינו מהם. ויותר טוב שיהא השעה פנויה לעשות טובה. אבל. ג׳ ואם לא תיטיב. שלא תראה להשקיע את הדעת לטוב הרי להיפך: ד׳ לפתח. ביציאתך מן העמל ועבודה: ה׳ חטאת רבץ. תבא עוד לידי חטא שהרי הבטלה מביאה לידי זמה וכל דבר און. וטוב יותר דרכו של הבל להטריד דעתו ביתרון החיים ובקשת מותרות ויהי כל ימיו שקוע בעבודה. ואמר ה׳ בלשון רובץ דמשמעו שעודנו אינו מרקד כ״כ מתחלה אך אח״כ בא לזה. (וע׳ ס׳ במדבר כ״ב ל״ב): ו׳ ואליך תשוקתו. כפי׳ חז״ל דקאי על החטאת שהוא יצה״ר שתשוקתו שתלך אחריו ולהחליק בעיניו: ז׳ ואתה תמשל בו. הודיע לו שמ״מ הבחירה ביד האדם להתגבר על יצרו אפי׳ בשעה שהולך בטל והרשות נתונה אלא שעומד בנסיון. וטוב לפני האלהים לחפש דרכים להמלט מפתוי יצה״ר. וכדאיתא בעבודת כוכבים י״ח ניזל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצרי׳ ולא אפתחא דזנות דלא נכיס יצרי׳. נמצא הראה הקב״ה לדעתו כי באמת דעו של קין ישר ונוכח. אלא שמ״מ נתן האלהים ענין רב אל האדם כדי לענות בו. ולא יבוא לידי חטא ועון. וע״ע להלן מקרא כ״ב וכ״ה מבואר שאם אפשר לעמוד באופן שלא ילך בטל. היינו שיהא שקוע בדביקות ואהבת ה׳ לעת הבטלה ודאי הוא יותר טוב שיסתפק בצמצום החיות וזה כל האדם ותכליתו: והנה בזה המליצה עצמה נכלל תשובה על למה נפלו פניך. אתה חושב שבאמת הבל גדול ממך לא כן ולהיפך. ח׳ אם תיטיב. בעת המנוחה מעבודת האדמה: ט׳ שאת. אתה גדול ממנו שהוא רץ תמיד להבלים הרבה ואתה תשקיע דעתך אז בעניני עונג הנפש: י׳ ואם לא תיטיב. שלא תגיע לאותה מעלה: י״א לפתח חטאת רבץ. ותהי איש און ומלא רע וזמה וכדומה. והוא ישר דרכו לפי ערכו. ואינו תמהון על מה אתה גרוע ממנו: י״ב ואליך תשוקתו. של הבל הוא עמל למצוא חן בעיניך כדי שתרצה לתת לו לחם. ואתה אינך כן שאין אתה חושש למצוא חן בעיניו אחר שאינך חסר כלל: י״ג ואתה תמשל בו. שלא ליתן לו לחם עד שיעזרך בעבודת השדה: ד׳:פ״ח א׳ ויאמר קין אל הבל אחיו. סיפר לו דבר ה׳ כי הוא יכול למשול בו ולא לתת לו לחם כ״א כאשר ישמשהו בעבודת האדמה. והכל צריכין למרי חטיא. וגם מלך לשדה נעבד. וא״א לחיות בלא לחם: ב׳ ויהי בהיותם בשדה. שדה אינו מקום אילנות (כדאיתא בערכין י״ד ב׳ והיה השדה אמר רחמנא ולא אילנות) ואין דרכו של הבל להיות בשדה רק ביער טוב ומרעה צאן. אבל על פי ממשלת קין עליו הכריחו להיות עמו בשדה: ג׳ ויקם קין אל הבל אחיו. לא כתיב על הבל אחיו אלא אל הבל ופירושו שעמד אצלו ללמדו עבודת השדה מה שלא הורגל. וע״י גערה ושוט מכה כדרך אדון המושל על עבדו הגיע לידי כך: ד׳ ויהרגהו. שהכהו עד מות: ד׳:פ״ט א׳ אי הבל אחיך. אלו לא היה אחיך היה מקום להתנצל על מה שהרגו. באשר הקב״ה עשאו למשול עליו בשביל לחמו והרי הוא כמו קנין כספו. ואע״ג שבד״ת אפי׳ עבד אם מת תחת ידו חייב מיתה מ״מ הרי לא ניתנה תורה עוד ומצד הסברא אין נ״מ בין מת ת״י או אם יום או יומים יעמוד ובשניהם שוה לפטור משום דקנין כספו הוא. אבל אחר שאחיך הוא. א״א שיהיה לו דין כעבד קנין כספו אלא ממשלה מוגבלת ולא שיהא בידו להרגהו: ב׳ לא ידעתי השמר אחי אנכי. לא השיב השומר הבל אנכי אלא השומר אחי פי׳ שלא ידעתי כי השומר אחי אנכי שהנני מחויב בממשלתי עליו לשמרו ג״כ כאח שלא יוזק ולא יהרג. ואני הייתי סבור שאני כמושל והוא כעבד ואין לי עוד לשמור אחוה: ד׳:צ׳ א׳ צעקים אלי. קובלים עלי על שאמרתי ואתה תמשל בו או הוא כענין כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי וגו׳ דמבואר דאע״ג שאין גוף העון נותן להעניש כ״כ מ״מ הצעקה מביא׳ שאשמע ולענוש כך הודיע ה׳ בדבריו אלה. כי אין גוף עבירה דש״ד הביא לידי קללה ועונש אלא מה שהדמים צועקים אליו וגו׳ והיינו משום דבאמת היה קין כדין הורג בשוגג. ובטעות הבנה במאמר ה׳ ולא היה מגיע לו אלא עונש נע ונד והיינו גלות אבל הצעקה גורם לקלל ולנקום נקם: ד׳:צ״א א׳ מן האדמה. בעסקיו ועבודתו באדמה ביחוד אררו. ופי׳ הטעם משום. ב׳ אשר פצתה וגו׳. ודרך האדמה ליהנות מזה שדם משמין ומזבל אותה. וא״כ היה קין בזה כמחניף את האדמה ע״כ יפול בידה כמו שאמרו חז״ל. כל החונף לחבירו לסוף נופל בידו. ובמד״א תניא ר״א הקפר אומר המחניף לחבירו שלא לש״ש לסוף נפטר ממנו בבזיון. ומביא ראיה מבלעם ובלק. וה״נ בשביל שקין השמין את האדמה בדמי הבל ע״כ הוא מקולל ממנה: ד׳:צ״ב א׳ כי תעבד את האדמה. ידוע דאדמה בלי עבודה אינה מוציאה גידולים כי אם מעט וקין היה עובד אדמה ביתרון הכשר דעת והיתה מוציאה גידולים לפי העבודה. על כן היה הקללה שעבודתו לא תסף תת כחה לך. משלא היה עובדה כלל. וי״ל עוד שנתקלל בזה הפרט משום שחטא במה שמשל על הבל בעבודת האדמה כמ״ש מש״ה נתקלל שלא תועיל גם עבודתו של קין: ב׳ נע ונד תהיה בארץ. הקללה הראשונה היה על שמשל באחיו ממשלה בלתי מוגבלת אמנם על שהרג נפש בשגגה א״ל נע וגו׳ כדין הורג נפש בשגגה: ד׳:צ״ג א׳ גדול עוני מנשוא. הי׳ ראוי לומר גדול עונשי מנשוא. וגם מה שאמר קין ומפניך אסתר. אינו מובן היכן א״ל ה׳ כך. אלא הענין דקין לא סירב על עונש ה׳ אלא בשביל שהבין שע״י העון של רציחה נכלל עוד עונש שלא פירש ה׳ כאשר יבואר. ע״כ אמר כקובל על עצמו דאחר שנתקלל בשני דברים מפי ה׳ א״כ גדול עוני מנשוא: ד׳:צ״ד א׳ הן גרשת וגו׳. דמה שהאדם אינו עלול להיות נהרג מכל חיה המזקת ולא מאדם המזיק כמו שהבהמה עלולה לכך. וכדאיתא בפ׳ החובל אדם באדם לא שכיחא. הוא משלשה טעמים. א׳ דאדם אית לי׳ מזלא וכדאיתא ריש מס׳ ב״ק. והוא צלם אלהים כמ״ש לעיל א׳ כ״ו ובס׳ במדבר י״ד ט׳. ב׳ שהוא יודע להזהר ביותר מלילך במקום מזיקין ונשמר בביתו וכדומה. ג׳ שאדם יש לו מצילין ומריעות ב״א באשר מועילין זל״ז יותר מבהמה: והנה ההורג נפש אפי׳ בשגגה אובד צלמו ומזה הטעם אי׳ בברכות פ׳ אין עומדין דכהן ההורג אפילו בשגגה אינו נושא את כפיו שנא׳ ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו. וזה ידע קין היטב. ומעתה כאשר א״ל ה׳ שתי קללות אמר לפניו ית׳ הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה שלא יהא עבודתי את האדמה מצלחת כלל. ועבודה אחרת לא היה יודע. א״כ לא היה מועל לחברת בני האדם והישוב שירחמו עליו בשביל זה: ב׳ ומפניך אסתר. השגחתך לכל נושא צלם אלהים נסתרה ממני: ג׳ והייתי נע ונד בארץ. ולא אוכל להסתר באהלים רק הולך בדרך אפילו בשעה שהמזיקין מצוין. וא״כ. ד׳ והי׳ כל מוצאי. אם חיות רעות או בני אדם מזיקין. ה׳ יהרגני. וזהו גדול עוני מנשוא. דאלו הייתי מקולל בשביל חטא אחר לא היה קשה לסבול העונש. שעדיין הי׳ צלם אלהים עלי והייתי נשמר מזה הטעם אבל עתה בעוני זה ובצירוף הקללה גדול העונש: ד׳:צ״ה א׳ לכן כל הרג קין שבעתים יקם. בזה הצילו מאדם המזיק שהי׳ קין מזהיר בדבר ה׳ לכל אדם הנוגע בו לרעה שכך א״ל ה׳ ועדיין לא היה מועיל זה הדבור לחיה הטורפת. ע״כ וישם ה׳ לקין אות. וידוע דחיות ועופות מבינים כמה דברים נסתרים יותר מאדם מש״ה היה להם האות: ד׳:צ״ו א׳ ויצא קין. ככלות דבר ה׳ תומ״י החל לנוע ויצא ממקום שעמד עד שבא לארץ נוד: ב׳ מלפני ה׳. שוב לא השגיח עליו כי נסתר ונעלם מעיני ה׳ כ״י ע״פ הסרת צלם אלהים. או משמעותו שיצא מתחלה לאחוריו כנפטר מן השכינה. וכי״ב להלן מ״ז י׳. והרי למדנו מן הספור כמה עיקרים בהליכות העולם: ד׳:צ״ז א׳ וידע קין את אשתו. כבר ביארנו משמעות וידע על הביאה הוא שלא בעל בלי קידושין ואישות אלא היה יודע את מי הוא בועל היינו אשתו המיוחדת לו ובא המקרא ללמדנו שאע״ג שיצא קין מלפני ה׳ וננעל הדלת לפניו מ״מ שמר דרך ארץ ודיני ב״נ בשארי דברים וכדתנן באבות ואל תהי רשע בפני עצמך ופי׳ שלא תחשוב שאחרי שהרביתי לפשוע שוב אהא הפקר ובמס׳ שבת ל״א ב׳ אל תרשע הרבה וגו׳ מי שאכל שום וריחו נודף כו׳: ב׳ ותהר ותלד את חנוך. ולא נזכר טעם זה השם כי מובן שהולד מעצמו נקרא כן שהיה הראשון מחונך מאביו ולמדו מוסר ומש״ה ויהי בונה עיר. שהבין קין רצון ה׳ שטוב להיות מרבה בצרכיו ולא לחיות כחיה ובהמה על ידי עבודת האדמה לבדו אלא לבקש חיי אנושי ביחוד וכדעת הבל ע״כ בנה לו עיר: ג׳ כשם בנו חנוך. באשר הוא בעצמו היה מקולל ונסתר מהשגחת ה׳ על כן לא רצה לקרות את העיר על שמו כ״א על שם בנו כדי שיהא חל בה השגחת ה׳ לטובה: ד׳:צ״ח א׳ ויולד לחנוך את עירד. כאן אין צריך לפרש טעמי השמות אחר שיחסם על שם אביהם כדרך המקרא לייחס המשפחות אחר האב. משא״כ במקום שמיחס שם הבן אחר האם הוא נקרא בשם זה בשביל הטעם שאמרה האם: ד׳:צ״ט א׳ ויקח לו. ויקח למך מיבעי אלא משום דבדורות הללו היו הכל מרבין לקחת נשים ולהוליד בנים והי׳ זה עיקר רצון הקב״ה להרבות ישוב העולם ובאותו עת שלא הי׳ הישוב מרובה כ״כ הי׳ רבוי בנים למצוה אבל זה אינו אלא לפו״ר משא״כ להיות לעזר כתעודת אשה לאיש זה הפרט די בכל זמן באחת אבל למך לקח לו היינו להיות לעזרו בהליכות העולם ע״כ היו חשובות ומצוינות עד שנקראו בשם. אמנם קרוב לומר דשמות אלו נתכנו ע״ש פעולתן. דכבר ביארנו בפסוק אעשה לו עזר כנגדו ששני אופני עזר הם. חדא מתחלה עזר להלוך אחרי רצון ורוח האיש אע״ג שימצא אח״כ בזה איזה שגיאה ויצא מזה שהיא כנגדו. ושנית להיפך שהיא מנגדתו ואינה מניחתו להלוך אחר רצונו ולבסוף מרגיש בזה עזר רב ולמך השתמש שני אופנים אלו בשתי נשים: ב׳ שם האחת עדה. שהיא הסירתו מן הדרך אם עמד בדרך כסילות וכדומה: ג׳ ושם השנית צלה. יושבת תמיד בצלו ולענגו. וכענין שתי נשים אלו פירשו חז״ל (במדרש שמואל ב׳ ובילקוט עה״פ מאהבת נשים) בשתי נשי דוד המלך אביגיל ומיכל אביגיל בעוה״ב ומיכל בעוה״ז היינו שהיתה אביגיל מנעתו מן החטא וע״כ קרא הכתוב את עדה האחת לומר שהיא המיוחדת לעזר וכמו שביארנו לעיל זכה עזר כו׳ ע״ש [ובדיוק לו. עי׳ להלן ו׳ ג׳ וכ״ה כ׳ וכ״ט כ״ח. ובס׳ שמות ו׳ כ״ה ע״ש. ויש עוד כונות אחרות בזה הדיוק כמו להלן ט״ז ו׳ ובס׳ שמות שם כ׳ כ״ג והכל לפי הענין]: ד׳:ק׳ א׳ ותלד עדה את יבל. כבר ביארנו דהיכן דכתיב הלידה והשם ע״ש האם מובן דהשם הוא בכונה דלכך קראה האם בזה השם או נקרא מעצמו ע״ש ענינו והיינו שמפרש הכתוב הוא היה אבי יושב אהל ומקנה. והשם יבל הוא מפעולת הובלה ממקום למקום. וכמו שהאיל נקרא יובל מזה הטעם: ד׳:ק״א א׳ ושם אחיו. בעסק אחד וע״כ כתיב אחיו: ב׳ יובל. ג״כ מלשון הובלה כי הוא הרגיש דהמקנה נמשך אחר השיר ע״כ המציא לעסק המקנה כלי שיר עד שהי׳ אבי כל תפש כנור ועוגב. שני מיני כלי שיר אלו פעולתן מתחלפות. כנור יותר מסוגל למנוחה ושינה. ועוגב להיפך מרעים את הרעיון. ושתי פעולות אלו נדרש להמקנה כל אחד במועדו: ד׳:ק״ב א׳ וצלה גם היא. אע״ג שהיתה מיוחדת לתענוג ודרך לעשות איזה פעולה למנוע הלידה כדי שיתענג בה אבל למך עצמו לא היה הולך אחרי שרירות לבו להתענג באשה מבלי תלד ג״כ: ב׳ תובל קין. מנהיג עסק קין שהיא עבודת האדמה. והיינו לוטש כל חרש נחשת וברזל. ובזה עשה כלי חרישה וקצירה וכל הצורך לעבודה זו: ג׳ ואחות תובל קין נעמה. כאשר הוא הואיל לילך אחרי צרכי חיות הכרחים לאדם כמו שיטת קין ככה אחותו היתה נעמה. ידוע המדרש נעימה במעשיה עד שזכתה להיות אשתו של נח וזהו נעימות האשה שלא תבקש מותרות הרבה ומכ״ש אם היא אשת אדם שהוא עובד אלהים אשר יתר שאת לו אם אינו מבקש מותרות כמ״ש לעיל עה״פ הלוא אם תיטיב שאת. ואז אשריו אם אשתו ג״כ אע״ג שאינה יכולה להטריד מוחה בעבודה ודביקות מ״מ אינה מבקשת מותרות ואינה מטרדת דעת בעלה יותר משהוא רוצה מדעת עצמו. ונמצא מחלק טוב שבקין הושתת העולם מצד האשה. וזכה להתחבר בקיום העולם עם זרע שת אשר הוא וזרעו תכלית הבריאה כאשר יבואר: ד׳:ק״ג א׳ עדה וצלה. אפילו אלו לא הייתם נשי: ב׳ שמען קולי. ראוי לכן שאתן בנות דעת ומבינות דבר לשמוע קולי מה שאני צועק ומשיח דאגתי: ג׳ נשי למך. אחר שאתם נשי: ד׳ האזנה אמרתי. ראוי לכן להאזין להטות אזן קשבת לאמרתי. וסיפר להן דאגתו. ה׳ כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי. מעשה שהי׳ כך הי׳ שהשתמש בכלי נחשת וברזל והרג בשוגג איש וילד מה שהוא בעצמו מצטער הרבה עליהם וביקש מהם שיסיחו דאגתו בתנחומין כדרך נשים. אמנם שלא יאמרו אחר שהוא רוצח אפילו בשוגג. אין לרחם עליו ע״כ סיים דבריו שמקוה שאינו בר עונשין: ד׳:ק״ד א׳ כי שבעתים יקם קין. כי אע״ג שגם קין היה בשוגג כמ״ש לעיל מ״מ הרי הי׳ קרוב למזיד דבאמת הכהו בשנאה. וגם לא הי׳ אלא שגגת הוראה והבנה בדבר ה׳. משא״כ למך לא הרג בשנאה רק לא ידע דברזל ממית. ע״כ העונש קל יותר עד שההורגו יוקם שבעים ושבעה לכן מהראוי להן לנחמהו על צערו כדין אשה לבעלה ואדם לחבירו: ד׳:ק״ה א׳ וידע אדם עוד את אשתו. כבר ביארנו לעיל ג׳ א׳. דבכ״מ דכתיב וידע משמעו שידע בשעת מעשה את מי הוא בועל. וכי דוקא האשה זאת הוא בועל ולא אחרת וכאן בא הכתוב ג״כ ללמד שהיתה כאן ידיעה. ולפי דעת חז״ל באגדה שפירש אדם מאשתו ק״ל שנה. י״ל לפי מ״ש הרמב״ם בהל׳ מלכים דב״נ מתגרשת בפרישה זו מזה. וא״כ היתה אשתו פנויה ועתה כאשר שב אדם לבוא עליה ידעה לשם אישות. אמנם לפי הפשט לא פירש אדם ממנה והוליד בנים ובנות. אלא לא היו ראוין להזכר בשם עד שהגיע ללידת שת שהיה בצלם ובדמות. וכמו שביארנו לעיל דהא דכתיב באלקנה וחנה וידע. משום שידע אלקנה שיוליד בביאה זו אדם גדול וקדוש ע״כ שייך לשון וידע שהתקדש אז ביותר וידע שהיא האשה הראויה לכך. כך יש לפרש כאן שאדם ידע אז שיוליד אדם גדול שממנו הושתת העולם כאשר יבואר ע״כ ידע את אשתו זאת כי אך היא ראויה לזה הולד: ב׳ כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ה״ז מיותר וכי אם לא מת הבל לא ילדה ומאי נ״מ במה שהרגו קין או מת מאליו. אלא ה״פ באשר היה שת בזה הפרט כמו הבל שלא היה עובד אדמה. והתפרנס מעבודת אחרים ע״כ אמרה כי הוא זרע אחר. ואינו דומה לו כלל כי הבל שקע דעתו וזמנו בהבלים ע״כ אע״ג שלפי ערכו היה כך רצון ה׳ מ״מ לא זכה שיהא קין עובד ומשמש את הבל ומש״ה המשילו הקב״ה על הבל ויצא מה שיצא עד שהרגו. אבל לא כן שת. שהוא היה משקיע דעתו באלהות. וא״כ מצד הדין פטור מהליכות החיים כי כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וכמאמר ב״ז שלהי מס׳ ברכות. וגם אין לו פחד מאדם רע כדאיתא במס׳ ע״ז פ״ב בדרב יהודא שלא פגע בו אדם רע. ע״כ שמו שת. ואין הפי׳ מלשון שת דא״כ אין שום משמעות בלשון שיתה והלא הכל נפעלים. אלא שת הוא לשון יסוד ועיקר. וכלשון הגמ׳ בסנהדרין כ״ו ג׳ דברים של תהו שהעולם משותת עליהם ולכך נקרא האדם המעלה שהוא התכלית שת. שהוא יסוד הבריאה. ואמרה בלה״ק כי שת לי שנאה לומר בלשון נופל על לשון. אע״ג שהוא מכוונה אחרת וכיב״ז בס׳ שמות ב׳ י׳ ע״ש. או נראה דפי׳ כי שת לי ג״כ מלשון יסוד כמו והשתות יהרסון ופי׳ כי שותת ה׳ לי זרע אחר: ד׳:ק״ו א׳ ולשת גם הוא. כבר ביארנו דלשון גם הוא משמעו אפילו הוא עי׳ לעיל מקרא ד׳. והרבותא בזה דאע״ג שהיה שת שקוע באלהות והי׳ מופרש ומובדל מכל עניני העוה״ז בכ״ז לא חדל מלעסוק בבנינו של עולם ולהעמיד תולדות לקיום המין וזה הוא הוראת מלת גם. וכמו שביארנו ריש פרשת וירא ועיין להלן ה׳ כ״ב: ב׳ אז הוחל לקרא בשם ה׳. דקדוק לשון הוחל ודאי כמ״ש הראב״ע שהוא מהוראת התחלה אבל מ״מ אינו כפירושו להיפך מקבלת חז״ל. אלא ה״פ הגיע אז שעה שנצרך לקרוא בשם ה׳. שכל דורו תעו בע״ז ושכחו סיבת כל הסיבות ית׳ ע״כ הוצרכו להשרידים שבדור לקרוא בשם ה׳ כמו שעשה א״א בדורו (וכ״כ הספורנו) ופ׳ הרמב״ם ע״פ גמ׳ שבת שגם אנוש בעצמו טעה בזה ועי׳ מ״ש בס׳ במדבר כ״ד י״ז. נמצא סיפור כל הפרשה. שאדם הראשון הוליד ג׳ בנים משונים בהליכות חייהם. קין הי׳ אדם פשוט ואינו מבקש מותרות. הבל היה אדם המעלה ואפרתי לפי ערך דעת אנושי ושניהם לא הגיעו לתכלית הבריאה. שת היה אדם המעלה האמיתי תכלית הבריאה והקדים המקום ית׳ לידת קין והבל לשת. ללמד שד״א קדמה לתורה. דא״א להיות מופרש לעבודת ה׳ אם לא שיש הכנות מכבר לצרכי הגוף. וע׳ להלן ט׳ שכמו כן היו ג׳ בני נח מחולקים במהותם:

פירוש הרשב"ם על בראשית פרק-ד

רשב"ם: ד׳:ע״ו ד׳:ע״ז ד׳:ע״ח א׳ מנחה – לשון דורון, מגזרת נחה את העם. כלומר: אם תיטיב, שלא תעשה עונות כי אם מעט, שאת, תוכל לסבול עונותיך ולא יכבידו עונותיך עליך. ד׳:ע״ט ד׳:פ׳ ד׳:פ״א ד׳:פ״ב א׳ ואם לא תיטיב – לפתח חטאתך [תהיה] רובץ, כלומר: ואם תעשה עונות הרבה, תהיה רובץ תחת החטאת והעון שלא תוכל לשאת ולסבול אותם. ד׳:פ״ג ד׳:פ״ד ד׳:פ״ה ד׳:פ״ו ד׳:פ״ז ד׳:פ״ח ד׳:פ״ט ד׳:צ׳ ד׳:צ״א ד׳:צ״ב ד׳:צ״ג ד׳:צ״ד ד׳:צ״ה א׳ ישב אהל ומקנה – רועה צאן.

תולדות יצחק על בראשית פרק-ד

תולדות יצחק: ד׳:פ״א א׳ והאדם ידע את חוה אשתו פרש"י כבר ידע קודם שחטא וכן ההריון והלידה שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים. והתשמיש נקרא דיעה לפי שהזרע בא מן המוח וגם שתאות המשגל סבתה עץ הדעת: ד׳:פ״ד א׳ והבל הביא גם הוא הבינו קין והבל סוד הקרבנות והמנחות ואדם הקריב פר וזה יחסום פי האומרים שהקרבנות על הכוונה השנית: ד׳:פ״ו א׳ למה חרה לך ולמה נפלו פניך. ראוי שמי שאינו מרוצה לש"י יהיה נכלם כאז"ל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו כל עונותיו ולכן נאמר שחשב קין שמנחתו היתה טובה ורצויה אלא לפי שהבל הביא מנחה יותר טובה להבאישו בעיני יי' לזה אמר לו הקב"ה אינו כן למה חרה לך בחשבך שהבל הגורם שאם תיטיב אשא פניך ולא תתבייש ואם לא תיטיב וגו'. והכוונה שמה שלא שעה אל מנחתו היה בעבור שמנחתו פחותה ולכן תשוקת החטאת אליך אבל אם תרצה אתה תמשל בו אחר שהדבר תלוי בך לא בזולתך כמו שחשבת ונראה שלא האמין קין להקב"ה אלא חשב שעשאו הבל להבאישו ושלכן לא שעה למנחתו ואולי זהו מ"ש ויאמר קין אל הבל אחיו שאמר לו שכוונתו היתה להבאישו ולכן הרגו. עוד נ"ל להשיב לזה וגם לדייק מה טעם אמר שני פעמים למה שהכוונה שאם במשל ראובן יש לו חרון אף על שמעון נראה ששמעון עשה לו מעשים אשר לא יעשו ולכן חרה אפו עליו ופניו אדומות בכעס גדול שיש לו עליו ופניו למעלה כנגד העושה לו הרעה להנקם ממנו ושמעון ראוי שיהיה לו בושה ממה שעשה לראובן ושיהיו פניו כלפי מטה. ולקין היו לו שני הפכים היה לו חרון אף על הבל ומן הראוי שיהיו פניו אדומים כלפי מעלה ולא היו אלא נפולים ולזה אמר למה חרה לך כאלו הבל עשה לך הכעסה ולמה נפלו פניך כאלו אתה עשית הכעסה להבל ואתה בוש ממה שעשית לו ופניך נפולים כלפי מטה והכוונה לומר לו אחר שחרה אפך על אחיך בקנאה ואפילו הכי פניך כלפי מטה זה יורה שאתה חושב מחשבה רעה על אחיך ולכן אם פניך כלפי מטה לחשוב מחשבות רעות עליו אני מתרה בך שלא תעשה הלא אם תיטיב שאת. עוד נראה לפרש שדרך טבע כששמעון מכלים פני ראובן שראובן פניו אדומים וגם פניו לבנים בזה אחר זה וזה הרבה פעמים אדומים ולבנים אדומים ולבנים והטעם לפי שיש לראובן שתי הפכים בלבו מצד ההכלמה שעשו לו נכנס הדם לצד פנים ונשאר לבן שמצד הכלימה הלב נופל והולכים הרוחות והדם לחזקו ולכן נשאר לבו ולזה קראו חז"ל למי שמבייש פני חבירו מלבין שאמרו המלבין פני חבירו שמצד שנכנס הדם והרוח לצד פנים נשארו פניו לבנים ולזה אמרו המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים דאזיל סומקא ואתי חיורא פי' הדם שהיה לצד חוץ שפך אותו לצד פנים ומצד שרוצה להנקם משמעון פניו אדומים לפי שהרוחות והדם יוצאים לחוץ להנקם וכמו שאמרו חכמי הטבע ואולי זהו אזיל סומקא ואתי חיורא שמתאדם ומתלבן הרבה פעמים בזה אחר זה מתאדם ומתלבן ועוד לפעמים ברגע עצמו שפניו אדומים קצת פניו לבנים כמו שנראה לעין ולכן הקורה אם היא במקום גבוה ההולך בה יפול ואם היא בארץ אף ע"פ שילכו בה הרבה פעמים לא יפול לפי שכשהיא במקום גבוה הלב נופל מצד פחד הנפילה והדם והרוחות הולכים לחזקו ונשארו חיצוני הגוף הידים והרגלים בלא כח ונופל לא מצד דמיון הנפילה כאשר חשבו קצת. ולזה אמר ויחר לקין מאד ופניו אדומים ויפלו פניו פירוש פניו לבנים או ירוקים ואמר לו הקב"ה לשני דברים למה חרה לך להנקם ופניך אדומים ולמה נפלו פניך מצד כלימה ופניך לבנים וזה הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל פרק אי זהו נשך מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו שנאמר לא תהיה לו כנושה. רב ביבי אמר כאלו דנו בשני דינין שנאמר הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים פירוש שהלוה כשעובר המלוה לפניו ואין לו יש לו כלימה וגם הכעסה לפי שעבר לפניו להכלימו מצד הכעסה פניו אדומות וזהו דין אש שיוצא הדם לחוץ ופניו אשיות ומצד הכלימה פניו לבנות וזהו דין מים שמי שנכנס במים קרים כולו הפך לבן שקרירות המים סבה שבורח הדם מצד חוץ לצד פנים זהו דעתי בזה המאמר ובזה הפסוק והוא פירוש נאה: ד׳:פ״ז א׳ הלא אם תיטיב שאת אשא עונך מעליך כמו נושא עון או יהיה לך יתר שאת: ב׳ ואם לא תיטיב לפתח גיהנם תמצא העון והעונש: ג׳ ואליך תשוקתו שהמורגל לחטוא יש לו תשוקה לחטוא ויהיה לך יותר עונש שמי שעשה עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ואם תרצה אתה תמשל בו. ולאונקלוס פי' הפסוק ליום הדין חטאך שמור. או יהיה כוונת הפסוק ואם לא תיטיב אע"פ שתביא קרבן חטאת לבהמ"ק וכיוצא בו או שתשחוט בצפון וקבול דמה בכלי שרת בצפון לפתח בהמ"ק ישאר או לפתח ביתך לא יכנס לפנים וכאלו לא הקרבת קרבן. ויתכן לפרש שיאמר אם לא קבלתי מנחתך לא היה בעבור מנחת אחיך שהיתה טובה ממנחתך וחשבת שעשה הבל כן להבאישך בעיני ולהתגדל עליך אינו כן שתשוקת אחיך הבל הוא לעשות רצונך וזה הוא אליך תשוקתו ועוד שרצונו לעבוד אותך ושאתה תמשול בו כדרך הבכור שמושל על אחיו ואתה הבכור והוא מודה בבכורתך ובממשלתך עליו: ד׳:פ״ח א׳ ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה וגו'. לא פי' הפסוק מה אמר לו ותרג' ירושלמי לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן. וע"ד הפשט ויאמר קין אל הבל כל מה שאמר לו הקב"ה למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תיטיב וגו'. ועשה כן להורגו בערמה ולא ישמר ממנו אחר שאמר לו כל דברי הקב"ה ושמודה בתשובה: ב׳ ויקם קין ויהרגהו ולז"א אחיו שעשה עצמו כאלו היה לו אהבת אחים וכוונתו בהריגה שיבנה העולם ממנו שפחד שבנין העולם יהיה מאחיו שנתקבלה מנחתו: ד׳:צ׳ א׳ קול דמי אחיך דמו ודם התולדות שהיו עתידים לצאת ממנו בכל הדורות וכן ת"א. ד"א שעשה בו פצעים הרבה שלא ידע מהיכן נפשו יוצאה ולז"א דמי לשון רבים: ד׳:צ״ב א׳ נע ונד תהיה בארץ זהו גירוש כמו שאמר הן גרשת אותי היום ואם כן למה אמר נע ונד תהיה בארץ ולא ויגרש אותו: התשובה שהגירוש הוא שגזר המלך שיגורש ממלכותו אבל כשהרג קין לאחיו לא נמצא מלכות בעולם ולא עיר א"כ הגירוש לא היה באותה שעה אלא שילך מן המקום ההוא למקום אחר ואחר שהלך למקום אחר יחזור למקומו הראשון וכיוצא בו ולכן אמר נע ונד תהיה בארץ: ד׳:צ״ג א׳ גדול עוני מנשוא ראוי שהמלך שגזר עונש על הרשע שלא יענש עונש אחר על הנגזר לזה אמר הן גרשת אותי היום והייתי נע ונד ויבא לי עונש יותר מגזרתך והיא ההריגה וז"ש גדול עוני שעון הכוונה בו עונש לפי שהעון סבת העונש ואמר לא אוכל לסבול עונש יותר ממה שגזרת. ולז"א לכן כל הורג קין: ד׳:צ״ד א׳ ומפניך אסתר י"א שאדם נתיישב בהר המוריה ושם היו תולדותיו ולזה אמר ומפניך אסתר שכל המגורש ממנה נקרא נסתר מפניו שהוא ברשות אלהים אחרים שנאמר גרשוני היום מהסתפח בנחלת יי' לאמר לך עבוד אלהים אחרים: ד׳:צ״ה א׳ לכן כל הורג קין שבעתים יוקם היה ראוי שיאמר כל. הורג קין יהרג למה שבעתים וכי לא יספיק שיהרג אחר שהוא הרג לאחיו לזה פירשו שמה שאמר לכן כל הורג קין אינו מחובר עם שבעתים יוקם אלא הם שני דברים נפרדים לכן כל הורג קין אני אפרע ממנו שרצוני הוא שלא יהרג עתה עד ז' דורות וזהו שבעתים יוקם גזם ולא פי' עונש ההורג לקין וג"כ הכריחם לפרש כן שאמר למך כי שבעתים יוקם קין ולמך ע"ז או הכוונה שכל הורג הוא ע"ד הקריאה ויאמר כל הורג שמעו דברי כי קין לשבעתים יוקם ממנו: ב׳ וישם יי' לקין אות וגו'. חקק לו אות משמו ובב"ר כלב מסר לו ואמרו כלב שכלב ראוי לו לפי מעשיו או לפי שהוא מוכן להישיר הסומים שקשור בחבל ביד הסומא: ד׳:צ״ו א׳ וישב בארץ נוד בעבור שהודה על חטאו הסיר ממנו חצי ענשו שגזר עליו נע ונד וישב בנוד לבד ולא נע ונד והיה לו קצת ישוב בקדמת עדן וזהו וישב בארץ נוד: ד׳:צ״ז א׳ ויהי בונה עיר היה ראוי שיאמר ויבן עיר ואמר בונה שהיה בונה מעט ואח"כ הולך נד וחוזר ובונה מעט והולך נד וכן תמיד ולכן לא קרא העיר על שמו לפי שתפול כל הבנין אלא קרא שם העיר כשם בנו חנוך. ונ"ל שלפי שהקב"ה אמר לו נע ונד תהיה בארץ בנה עיר דרך תשובה שהבונה עיר הוא נע ונד שהולך למקום אחד לבקש אבנים ואח"כ הולך למקום אחר לבקש סיד ולמקום אחר לבקש עצים לבנין ולמקום אחר לבקש מסמרים וכן הולך למקומות רבים לכל הדברים הצריכים לבנין העיר אינו יושב במקום מיוחד וכ"ש אם הוא לבדו ואין עוזר לו כמו שהיה קין ולפי שהיה הבונה הראשון לא מצא כל הדברים במקום א' כמו שימצאם עכשיו הדר במדינה ולז"א בונה עיר שנתעכב ימים רבים בבנין העיר. ונכתבו תולדות קין להודיע כי הש"י ארך אפים והאריך לו כי הוליד בנים ובני בנים והזכיר כי פוקד עון אבות על בנים ונכרת זרעו וארז"ל שחיה שנים רבות ומת במבול וראה בהכרת כל זרעו אתו: ד׳:צ״ט א׳ ויקח לו למך שתי נשים פרש"י לא בא לפרש כל זה אלא ללמדנו מסוף הענין שקיים הקב"ה הבטחתו שאמר שבעתים יוקם ועמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי והרג את קין וז"ש כי איש הרגתי: ב׳ שתי נשים כך היה דרכו של דור המבול: ד׳:ק׳ א׳ הוא היה אבי יושב אהל ומקנה הוא אבי כל תופש כנור ועוגב מה שכתבה התורה כן לקיים חידוש העולם שאם העולם קדמון אין יש אומן ראשון בשום אומנות שלעולם היה כן ולא ימצא ראשון. ופרש"י הוא היה ראשון לרועי בהמו' במדברות ויושב באהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו כשכלה המרעה במקום זה הולך ותוקע במקום אחר: ד׳:ק״ב א׳ לוטש כל חרש נחשת זה דבוק עם מ"ש הוא היה אבי ואמר שתובל קין היה אבי כל לוטש וחורש נחשת וכן ת"א. ואחר שפירשתי כל זה הענין דרך הפשט אקשה בענין קין והבל ב' קושיות: הקושיא הא' מה חטא קין בהביאו מפרי האדמה שלא שעה לו ולמנחתו אם בעבור שלא הביא צאן ובקר ומריא לא היה לו ואין אדם חייב להביא לש"י אלא מהנמצא אתו וקמח מועט מן העני נרצה לו יותר מקרבן העשיר אע"פ שיביא לו שור או כשב או עז וכן ארז"ל ונפש כי תקריב לא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחה מי דרכו להביא המנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו ע"כ. וא"כ לא חטא קין בהביאו מפרי האדמה מנחה ליי' אחר שקין היה עובד אדמה ולמה לא שעה אל מנחתו: הקושיא הב' אחר ששעה הקב"ה למנחת הבל למה לא הצילו מיד אחיו קין שהרגו והחכם ר' יוסף אלבו ז"ל השיב שהקב"ה אסר אכילת ב"ח לאדם הראשון ונתן לו מזונו חטה ושעורה וכל שיש בו זרע שראוי להזרע וכל פרי העץ ולשאר ב"ח נתן לאכילה ירקות שאין בהן זרע וזה להעיר על יתרון מין האדם על ב"ח וכשנולדו קין והבל וראו לאביהם עוסק בעבודת האדמה וזורע חטה ושעורה ונזון מצמחים חשב כל א' דרך לעצמו וכוונת כל א' ניכרת ממעשיו שקין לקח אומנות לעבוד האדמה שחשב שאין יתרון לאדם על ב"ח אלא בשיודע לעבוד האדמה לשיזון ממבחר הצמחים שאחר שראה האדם נזון מצמח כב"ח חשב שרוח א' לכל כמות זה כן מות זה ולזה הביא מנחה מפרי האדמה לשבח השי"ת על היתרון שנתן לו על הצמחים ולא קרבן מב"ח שחשב שאסור בהריגת ב"ח ששוה להם והבל חשב שיש לו יתרון על ב"ח אבל היתרון הוא שימשול עליהם ויכבשם לעשות מלאכתו ולא שיהיה מותר בהריגתו שלא חשב שהיה לו יתרון על ב"ח בזה וז"ש והבל הביא גם הוא פי' ככוונת קין ושאסור להרגם אלא לצורך גבוה ולקרבן להורות שיש לו יתרון על אדם ובהמה שכלם יאבדו והוא יעמוד ולזה נהרג הבל להיות זה הדעת קרוב מאד מדעת קין ויותר מוכן לשיטעו בו האנשים אבל לפי שדעת הבל שיש לו יתרון על ב"ח ויוכל להרגם לצורך גבוה וקרוב זה לשיוכר על ידו יתרון אדם על ב"ח שעהו השי"ת שהוא קרוב לשלימות מדעת קין ולא שעה לקין להיותו רחוק מהאמת ולזה קנא קין והרג להבל בכוונתו הראשונה שאין לאדם יתרון על ב"ח ואמר שאחר ששעה השם להבל נראה שמותר להרוג ב"ח וחשב שאין בהריגת הבל איסור יותר מהריגת ב"ח ולפי שאין כוונת הבל ראויה לא הושגח עד שנולד שת שהכיר היתרון שיש למין האדם על ב"ח כמו שהכירו אדם אביו ולז"א ויולד בדמותו כצלמו ששת הכיר שאדם בצלם אלהים ונפשו נשארה לעד. ואני תמה עליו שאיך עלה על הדעת שלפי שהבל לקח אומנות רועה לפיכך היה לו אמונה רעה ומצאנו האבות רועי צאן ומשה היה רועה ודוד עליו השלום היה רועה והשבטים רועי צאן ויוסף הצדיק היה רועה את אחיו בצאן וכן כל עובד אדמה לפי דבריו יש לו אמונה רעה וישראל היו מקריבים שור או כשב או עז והיו מקריבים סלת ושמן ויין לנסכים ועוד שאמונת הבל טובה כפי מה שתרגם בירושלמי שאמר לקין אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן. ויתכן להשיב הב' ספיקות הללו באופן אחד והוא בשנקדים שקין חטא בשני דברים הא' בשלקח אומנות עבודת האדמה שהקב"ה קלל אותה בחטא אדם ואמר ארורה האדמה בעבורך חשב אני אעבוד את האדמה ותהיה מבורכת בעבודתי. החטא השני שאחר ששבע מהפירות הביא מנחה ליי' וז"ש ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליי' שהיה ראוי לו שיביא ביכורים ולא יאכל מן הפירות עד שיביא מנחה ליי' ולא עשה כן אלא מקץ ימים והבל עשה הפך קין בשני הדברים האחד שלא לקח אומנות עבודת האדמה בעבור שאררה יי' אלא אומנות רועה וגם בקרבן שהביא הביא בכורים שנאמר והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וזהו בכורים ולז"א וישע יי' אל הבל ואל מנחתו ולא אמר וישע יי' אל מנחת הבל אלא אל הבל ואל מנחתו שהם שני דברים. אל הבל באומנות שלקח שהוא אומנות רועה ולא רצה לתקן האדמה שאררה יי' אלא שתשאר ארורה ואל מנחתו שהביא מבכורות צאנו: ואל קין ואל מנחתו לא שעה גם כן הם שני דברים כי שתים רעות עשה א' שלקח אומנות עבודת האדמה והב' שהביא מנחה אחר ששבע מן הפירות ולזה לא אמר ולמנחת קין לא שעה אלא אל קין ואל מנחתו ולפי שחטא קין בשלקח אומנות עבודת האדמה ולברך את אשר קלל יי' לכן חזר הקב"ה וקללו מן האדמה וז"ש ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך וכן כתב רש"י שכתב אצל ויהי הבל רועה צאן לפי שנתקללה האדמה פירש לו מעבודתה. וא"ת א"כ למה לא הציל להבל מיד אחיו. תשובה שלא היתה כוונת הבל להביא מנחה לש"י כלל עד שראה שהביא קין וז"ש והבל הביא גם הוא ובזה חטא שהיה כפוי טובה שלא הביא המנחה אלא מצד קנאה שקנא באחיו שהביא מנחה ולכן הביא מנחה חשובה מאחיו לומר שהוא חשוב מאחיו ולזה נהרג מצד קנאה שקנא קין להבל והרגו מדה כנגד מדה הוא חטא בקנאה ונהרג בקנאה. ונראה לי שלז"א וישע יי' אל הבל ולא אמר וירח יי' את ריח הניחוח וכיוצא בו ולא מצינו בכל הקרבנות זה הלשון אלא לומר שאע"פ שקבל הקב"ה מנחתו לא קבלה בסבר פנים יפות כל כך מלשון השע ממני ואבליגה שהוא ענין רפיון לומר שקבל מנחתו ברפיון לא בשמחה ואל קין ואל מנחתו לא קבל כלל אפילו ברפיון. אבל במדרש הזוהר השיב לאלו הב' ספיקות בשכתב שהבל היה מצד הטהרה והקדושה והוא רמז ליין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולפיכך הביא קרבנו מצד הטהרה מבכורות צאנו שהקב"ה כעמר נקי ולפיכך שעה אל מנחתו אבל קין היה מצד הטומאה והיה כשמרי היין ולפיכך הביא זרע פשתן שהוא מצד הטומאה וזהו סוד שעטנז ולכן לא שעה למנחתו ולזה הרגו קין וכששאל לו הקב"ה אי הבל אחיך כלומר למה הרגת אותו השיב השומר אחי אנכי והוא מלשון שמרים כלומר וכי שמרים של אחי הייתי שיהיה הוא כיין הטוב ואני כשמרי היין לזה הרגתיו. והבל ג"כ נהרג בחטאו שכששעה השם למנחתו הציץ בשכינה כאמרם ז"ל בן עזאי הציץ ונפגע ולכן ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. מוסכם לזה אספק עוד ספיקות: עוד יש שתי ספיקות בענין קין והבל: האחת למה קרא אדם לבנו הראשון קין לאמר קניתי איש את יי' שמשמע שהכוונה לשיעבוד קין את יי' והנה אין ראוי שהבן האחד יהיה לעבוד את יי' והבן השני שלא לעבוד את יי' אלא למי יעבוד: הספק הב' למה קרא לבן השני הבל הנה שלא קראו קין וכיוצא בו שם שירמוז לטובה אבל למה קראו שם רע והוא הבל שדרך האנשים לקרוא לבניהם השם הטוב שאיפשר: התשובה לפי שאדם חטא לשי"ת ונתחרט אמר בלבו הבן הראשון שיהיה לי יהיה לעבוד את יי' ולז"א קניתי איש את יי' שיעבוד את יי' במקומי ודרך הוא כשיש ליהודי שני בנים האחד מלמדו תורה לשיהיה חכם ושיהיה תורתו אומנותו לשמור דרך יי' לעשות צדקה ומשפט והשני שיעסוק בעניני הבית שהם הבלי העולם ולכן קראו הבל ולזה נתן אדם סבה לבן הראשון לאמר קניתי איש את יי' שזהו כבוד לש"י ובבן השני לא נתן סבה למה קראו הבל שאינו כבוד לאדם שיוליד בן לעסוק בעניינים של הבל ובעבור שכשאדם חוטא לש"י כל מעשיו הפוכים ונעשים הפך מחשבתו לכן קין שכוונת אדם הראשון שיעבוד הש"י היה רוצח ובמקום שראוי לפי כוונת אדם שיהיה עובד יי' היה עובד אדמה וזה מוסכם עם מה שכתבתי למעלה שלקח אומנות עבודת האדמה לברך את האדמה אשר אררה יי' והיה אפיקורוס שאמר לאחיו לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן והבל שכוונת אביו שיעסוק בענייני הבית ובעניינים של הבל היה צדיק ומאמין בשי"ת שאמר אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ולקח אומנות רועה שהוא אומנות נקיה שהצדיקים מתעסקין בו יעקב ומשה ודוד והשבטים לפי שמתבודדים בשדה להבין בסודות אלהיות. ובזה השבתי לשתי קושיות. או הטעם שקראוהו הבל לפי שאז"ל תאומה אחת נולדה עם קין ושתי תאומות עם הבל שנאמר את קין ובהבל אמר את אחיו את הבל שני ריבויים ולכן היה צעיר הגוף וקראוהו הבל או שידעו ברוח הקדש שיחיה מעט שאמרו ז"ל לא עשה קיימא בעולם אלא נ"ב יום: ב׳ וצלה ילדה גם היא טעם גם היא לומר שאע"פ שהשקה לה כוס של עיקרים ילדה על כרחו: ג׳ לוטש כל חרש נחשת לוטש וחורש כל נחשת וברזל כמו כל תשא עון או חוזר למ"ש אבי כל תופש ומושך אחר עמו אבי כל לוטש וכל חורש נחשת: ד׳ ואחות תובל קין נעמה דרז"ל היא אשתו של נח ונקראת כן לפי שהיו מעשיה נאים כוונתם לומר שהיה לה שם בדורות ההם שהיתה צדקת והולידה צדיקים ולכן יזכירנה הכתוב וא"כ נשאר לקין זכר מעט בעולם ואם נאמר שאינה האשה שהוליד נח ממנה שלשת בניו אין טעם להזכירה. ועל דרך הפשט בעבור שלמך היו לו בנים שהמציאו מלאכות ויובל המציא מלאכת הנגון ותובל מלאכת המלחמה שהיה לוטש וחרש כל נחשת וברזל אמר שאחות תובל המציאה מלאכת השיר בפה שהיתה משוררת ולוטשת ומבשמת הקול בשיר ונעמה מלשין נעים זמירות ולא הזכיר אלא שמה המורה על מלאכתה ולא פירש הטעם לפי שקול באשה ערוה וכן בתרגום ירושלמי ולפי זה אע"פ שאינה האשה שהוליד ממנה ג' בנים יש טעם להזכירה כמו שהזכיר באחיה יובל שהיה אבי כל תופש כנור ועוגב וזה יותר נכון משנאמר שנשאר לקין זכר בעולם. ומדרשו שהיתה יפה מאד וטעו בה בני האלהים וי"א שהיא היתה אשת אשמדון אם אשמדאי והשדים נולדו ממנה וארבעה נשים היו אמות השדים לילית ונעמה ואגרת ומחלת ויש לכל א' מהן מחנות של רוח הטומאה אין מספר ואומרים שכל אחת מושלת בתקופה אחת שבשנה ומתקבצות בהר נשכה קרוב להרי חשך וכל אחת מושלת בתקופתה משעת שקיעת החמה עד חצות לילה הן וכל מחנותיהם ועל כולם משל שלמה ע"ה וקרא אותם עבדים ושפחות שהיה משתמש בהן כרצונו וארבעה נשים אלו נשיו של שרו של עשו הן ודוגמתו נשי עשו ארבעה נשים כמפורש בתורה ואמרו שאדם הראשון כל אותן ק"ל שנה שהיה נזוף בחטא הוליד רוחין ושדין ולילין. ואמרו עוד אותן ק"ל שנה שפירש אדם מן האשה רוחות נקבות היו מתחממות מאדם ויולדות זכרים ורוחות זכרים היו מתחממין מן האשה ויולדים נקבות: ד׳:ק״ג א׳ נשי למך האזנה אמרתי שנשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה לפי שנגזרה גזירה לכלות זרעו של קין לאחר ז' דורות ובני למך היו שביעיים לקין ולמך נחם את נשיו ואמר וכי הרגתי אני את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים לשיהיה זרעי כלה באותו עון ומה קין שהרג נתלו לו ז' דורות אני שלא הרגתי לכ"ש שיתלו לי שביעיות הרבה וזהו ק"ו של שטות א"כ אין הקב"ה גובה חובו או כוונת למך שיתפלל וירחם עליו ויתנחם על הרעה. ונ"ל שלמך היה אומר לנשיו שלא יהיו בניו דור ז' אלא דור ח' שמ"ש הש"י שבעתים יוקם אין הז' דורות נמנים מקין אלא מאדם הראשון ולמך עצמו הוא השביעי והם אדם קין חנוך עירד מחויאל מתושלח למך הרי ז' ועלי נגזר הגזירה לא על בני ואם יאמרו נשיו ג"כ אין אנו רוצים לגדל בנים יתומים אמר גם אני לא יהרגני שום אדם שגזירת פוקד עון אבות על בנים היא כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם ואמר למך אני לא אחזתי מעשי קין בידי וכי איש הרגתי כקין לשאהיה נפצע בעבורו או ילד הרגתי לשיעשו לי חבורה. או ירצה אני אהרוג איש אם יבוא לפצוע לי וילד אהרוג אם יבא לעשות לי חבורה אחר שלא אחזתי מעשי קין בידי. וכתב ר"א בני למך וכל זרעו מתו במבול ולא נשאר לקין שם מחמס אחיו. וי"א שלמד למך את תובל בנו ללטוש ולעשות חרבות וכלי מלחמה ופחדו נשיו שיענש שהביא רציחה בעולם ועושה מעשי אביו הרוצח ואמר להן אני לא הרגתי לפצע וחבורה כמו קין לומר כי לא בחרב לבד יוכל להרוג כי גם בפצעים וחבורות שהיא מיתה רעה יותר מחרב: ד׳:ק״ה א׳ וידע אדם טעם עוד לפי שאחר שנגזר עליו מיתה והוליד לקין והבל ותאומותיהן הסכים בדעתו שלא יוליד עוד כי אמר דיו לעולם אלו אבל אחר שראה שהבל מת ושקין נגזר עליו ועל זרעו להמחות מן הארץ והיה זה מפורסם עד שלזאת הסבה רצו להפרד נשי למך ממנו נתן דעתו להוליד כי לא תוהו בראה:

צרור המור על בראשית פרק-ד

צרור המור: ד׳:ע״ח א׳ והאדם ידע את חוה אשתו לפי שזיווג הצדיק עם אשתו היא קדושה וטהרה ונקיות להוליד כדמותו. נכתב בתורה בלשון ידיעה דכתיב והאדם ידע את חוה אשתו לפי שהטפה זרעית נמשכת מן המוח שהוא מקום הדעת. ולכן אמרו צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש ואם לא נמצא ביוני בליעל שמץ מינות לא היה אומר חוש המישוש חרפה היא לנו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. כי היא מצוה גדולה וקדושה מביאה את האדם לחיי עולם הבא. ולכן בכאן לפי שהיה ראוי לצאת מכאן הבל הצדיק הנרמז בדבריהם בין הצדיקים כתוב והאדם ידע את חוה אשתו. ולפי שזה היה אחר החטא והבן הילוד ראשונה היה ראוי להיות בו חלק מזוהמת נחש הקדמוני שהטיל בחוה. לכן לא יצא הבל ראשונה ויצא קין מלוכלך בדמים מן האדום האדום הזה והרג להבל אחיו. וא"כ איך אמר ותאמר קניתי איש את ה' אבל הוא מאמר אמו כדרך הנשים שאומרים לנער היולד שיהיה מלך וחכם וזהו ותאמר קניתי איש את ה'. היא אמרה אבל לא היה כן. וכן נאמר במיכה ותאמר אמו ברוך בני לה' והוא לא היה ברוך אלא ארור כדכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה אלא הוא מאמר אמו שאומרת שהוא ברוך ולא היה כן. ואולי אמרה כן על כפרת החטא כאומרם ברא מזכי אבא וזהו קניתי איש את ה': ד׳:ע״ט א׳ ותוסף ללדת את אחיו את הבל. רמז בזה שאע"פ שהיה צדיק היה אחיו של קין לפי רוב זוהמת חוה. ולזה אמרו ז"ל שנולדו עמו שתי תאומות בענין שתתחלק הזוהמא בשלשתם. וזהו את אחיו את הבל שני ריבויים ולפי שיצא קין בראשונה הוא ותאומתו ואח"כ יצא הבל עם ב' תאומות הי' הבל דבק בשם יותר מקין ולכן היה אומנותו רועה צאן כמוזכר באבות הראשוני'. ולכן וירעם בתום לבבו אבל קין נטה אחר עבודת האדמה ואחר התענוגים ולכן נאמר בו ויהי מקץ ימים לפי שנתדבק במדת הדין ובזוהמת אמו כמו קץ שם לחושך וכן קץ כל בשר בא לפני שהוא מכלה מנפש ועד בשר והאות הריגת הבל. ואות שנית מנחתו שהביא מפרי האדמה מה שלא נזכר בתורה קרבן כזה. ועוד שאמרו שהיה זרע פשתן וסימנם סופי אותיות קרבן במילואם כזה. קוף ריש בית נון והוא פשתן וזהו שעטנז וערבוב כאומרו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. ולכן לקחוהו לעבודה זרה כדכתיב ובושו עובדי פשתים שריקות. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו זה מורה על צדקתו שנדבק בקרבן התורה דכתיב והקריב מזבח השלמים אשה לה' את החלב. ועם כל זה אחר שהיה בו קצת מזוהמת אמו אמר בו והבל גם הוא הביא מבכורות צאנו כאחיו. ועוד שנראה שהיה נגרר אחר אחיו ולפי שהביא קין בראשונה הביא גם הוא ולא נתעורר מעצמו. ואולי עשה כן לכבודו כדין התורה ואת לרבות אחיך הגדול ולכן לא רצה להקריב לפני אחיו הגדול. ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ועוד שהיה כדין קרבן התורה. ואל קין ואל מנחתו לא שעה לפי שלא היה כדין התורה לכן לא הביט אליו ולא ירדה אש מן השמים אבל להבל פנה אליו ואל מנחתו וירדה אש מאת ה' ותאכל את החלבים. ויחר לקין מאד שהוא הקריב ראשונה ונתן הערה לאחיו והיה ראוי לקבל מנחתו ראשונה ויפלו פניו על שלא קבל מנחתו כלל. ויאמר ה' אל קין במדת רחמים מה שלא דבר לנביא אלא במדת אלהים לפי שנגמר בטהרה ביד השם ויפח באפיו נשמת חיים. אבל זה שכמעט זה בא לו מצד זוהמת אמו נגלה לו במדת רחמים ואמר לו למה חרה לך אף על פי שלא היה ראוי לדבר עמו על שקרא תגר נגד השם. הלא אם תטיב שאת כי אין ראוי לחרות אפך כי כל זה עשו לך מעשיך ועל ה' זעף לבך. ולכן אם תטיב מעשיך יתר שאת ומעלה יהיה לך ואם לאו לפתח חטאת רובץ ולא די שלא יהיה לך מעלה אלא שיהיה לך חסרון וחטאת. ועם כל זה אתה תמשול בו כי הכל תלוי בך. או יאמר למה חרה לך על שלא קבלתי מנחתך אחר שאינה ראויה כי אם היתה ראויה הייתי מקבל מנחתך ויהיה שאת כמו משאת בנימין. ולכן אם תטיב מנחתך ותקריב לפני קרבן ראוי שתקובל מנחתך ויהיה שאת מורכב ממנחה ומקבלה כמו כי תשא. ואם לא תטיב מנחתך להביאה ממין הראוי לפתח חטאת רובץ הוא שטן הוא יצר הרע הבא מכח הרכבת כלאים ומכח שעטנז שהוא זרע פשתן שהקרבת בקרבנך. ועם כל זה אתה תמשול בו אם תרצה: ד׳:פ״ה א׳ ויאמר קין אל הבל אחיו הרמז בזה כי קין היה מחשבתו להרוג את אחיו לפי שהוא מזוהמת נחש הקדמוני אחיו של אדום. ולכן כדי שאחיו לא ישמר ממנו התחיל לספר לו דברי השם שאמר לו הלא אם תטיב שאת להודיעו שהוא צדיק וה' דיבר עמו. וזהו ויאמר קין אל הבל אחיו. ויהי בהיותם בשדה בשלום יחדיו כשבת אחים ויקם קין על הבל ויהרגהו בלי סבה אלא קנאת איש מרעהו. ובמדרש אמרו שהיו מריבים זע"ז בשדה והפיל הבל לקין ולא רצה להרגו ואח"כ קם קין עליו והרגו ואז שאל לו השם אי הבל אחיך לראות אם יודה על חטאתו והוא כסה על חטאתו ובזה חטא כפלים כאומר לא ידעתי שנראה שכופר בהשגחת ה'. ואז אמר לו השם מה עשית כי אני יודע מה שעשית שהרגת לאחיך ואין כל דבר נעלם ממני כל שכן זה שהוא בעין שהדם על פני האדמה ועדיין לא נבלעה במקומה והיא צועקת לנגדי. ובמדרש אמר לא ידעתי השומר אחי אנכי כי לא השיב לא ידעתי כפשוטו אלא שהשם אמר לו אי הבל אחיך ולמה הרגת אותו והוא אמר לא ידעתי איך הרגתי אותו השומר אחי אנכי אתה הוא שומר כל העולם ולא שמרת אותו ולי אתה שואל. ואולי על זה השי' השם מה עשית כי אף על פי שאני השומר אתה העושה וההורג ויש נספה בלא משפט כמאמרם ז"ל: ד׳:פ״ז א׳ קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. כלומר רע גדול עשית בהריגה זו לפי שדמיו צועקין מן האדמה ואינו יכול לעלות למעלה כי דין ההרוגים הוא עומק גדול ונפשותם אינם עולות למעלה עד יקום גוי באויבו. כי אולי הנהרג אגב צעריה קאמר מילתא כלפי שמיא. כמוזכר בתעניות בהריגת יאשיה המלך ונפשותם הולכות נעות ונדות בעולם ופוגעים בהם כתות של מזיקים. ועל זה אמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי כי הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה נוהים אחרי'. ובפרשת ויחי יעקב תמצא סיום זה בע"ה: ד׳:פ״ח א׳ ועתה ארור אתה מן האדמה. כלומר עונשך מרובה בהריגה זאת מתמדת כל זמן שדמי אחיך צועקים מן האדמה ואינן עולות למעלה. אבל עתה בעת הזאת אם מעניש אותך שתהיה ארור וחסר מן האדמה אשר פצתה את פיה והיא סבבה כל זה ברוב שמנינותה וטובה עד שלזה בעטת בי כדכתיב שמנת עבית כשית ויטוש וכו' ולכן לא תוסיף תת כחה לך אפילו אם תזרענה. וכל שכן כי נע ונד תהיה בארץ ולא תהיה פנוי לחרוש ולזרוע בענין שלא יושלם כוונתך שנתכוונת להשאר יחידי בכל הארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולא תקום ולא תהיה כי לא תוסיף תת כחה לך. וכן שתהיה נע ונד בארץ מגורש ממקום למקום כמו שדמי אחיך הולכות נעות ונדות בארץ: ד׳:צ׳ א׳ ויאמר קין אל ה' שהוא רחמים שירחם עליו ויכפרהו אחר שעמו הסליחה וזהו לה' אלהינו הרחמים והסליחות לאלפים ולרבבות ואע"פ שאנחנו חטאנו ומרדנו בו רחמיו מרובים מעונינו. ולכן אמר גדול [עוני] מנשוא כלומר וכי גדול עוני יותר מהסליחה שעמך אינו כן כי רחמיך וסליחותיך מרובים. ולכן ראה כי גרשת אותי היום והיה כל מוצאי יהרגני כי אני חייב מיתה. ומן הדין יוכל להרוג אותי. אבל יש לך לרחם על עולמך שלא ישאר שמם מבלי יושב. ואז קבל דבריו וישם ה' לקין אות. ואם יהיה כפשוטו בניחותא יאמר גדול עוני מנשוא אחר שאני הרגתי אחי על לא חמס בכפיו ודמיו נעים ונדים באדמה ואני מודה על חטאתי ויודע שהוא גדול מסלוח. אבל רחמיך יקדמו רוגזך ותראה איך גרשת אותי היום מעל פני האדמה וזה העונש לשעה כמו שאמרת ועתה ארור אתה מן האדמה וזהו היום אבל אחר כך תתן לי עונש אחר ונראה מזה שאיני מכופר והסתרת פניך ממני. וזהו ומפניך אסתר. שזה העונש האמיתי באופן שכל מוצאי יהרגני. ואז השיב לו השם ברחמים ואמר לכן כל הורג קין כמו לכן נשבעתי לבית עלי. ואחר שנשבע מי יהרגנו ואחר זמן שבעתים יוקם קין וישם ה' לקין אות שהיה בעל תשובה. ואולי הוא אות משמו כמאמרם ז"ל. ואולי היה אות ה"א מתשובה: ד׳:צ״ג א׳ ויצא קין מלפני ה' כמו שיצא בורח מן הדין ואינו מקבלו בשמחה. והאומר שיצא בשמחה ראייתו מויצא המן ושניהם אמרו אמת והעד שלא נתקבל מכל וכל דכתיב וישב בארץ נוד. כי למעלה אמר נע ונד תהיה בארץ וכאן אמר בארץ נוד ללמד שויתר לו מחצית העונש כמו שלא היתה תשובתו שלימה. וזה שאמרו במדרש שכתבתי למעלה עשיתי תשובה ונתפשרתי כי הפשרה היא מחצה במחצה. ובכאן תראה מעלת התשובה שבשביל שהודה ואמר גדול עוני מנשוא אף ע"פ שלא היה בכל לבו נתקבל בתשובה. וזה לא בלבד בישראל אלא אפילו באומות העולם כמו שאמרו ז"ל באדני בזק שקצצו בהונות ידיו דכתיב וינס אדני בזק וירדפו אחריו ויאחזו אותו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו ויאמר אדני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים ויביאוהו ירושלם וימת שם. מה צריך לומר ויביאוהו ירושלים אלא להורות שעל שהודה על חטאתו זכה להקבר בירושלם לפי שאמר כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים שהודה שבא לו זה על חטאתו ואמר גדול עוני כמו שאמר קין: ד׳:צ״ד א׳ וידע קין את אשתו. אחר שעבר זמן מהגירוש רצה להוליד בן להקים לאחיו שם ולכן קרא שמו חנוך לחנכו בתורה ובמצות כמו שהיה הבל מהביל עצמו ומקטין גופו בעבודת השם. ולהיות זה השם קיים אמר שקרא שם העיר כשם בנו חנוך בענין שיהיה יותר קיים. ואמר בונה לפי שלא בנאה בבת אחת לפי שהיה הולך נע ונד בארץ להשלים גירושו וזהו ויהי בונה עיר. אחר כך ספר כי לקח למך שתי נשים האחת לבנים והאחת לנוי כמאמרם ז"ל. ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה. רמז בזה לפי שזה היה שביעי לקין לקיים כי שבעתים יוקם קין קם במקום הבל והיה דומה לו ולכן ספר שהיה אבי ואדון כל יושב אהל ומקנה כמו שהיה הבל רועה צאן. ושם אחיו יובל שהיה מסייעו במקנה והיה אבי כל תופש כנור ועוגב והיה אומן בזה כמו הרועים שמתלמדים לנגן בכנור ועוגב וזה לאות כי כבר היה קיום להבל ולכן היו מנגנים בצלצלי שמע. וצלה גם היא ילדה. אע"פ שלא היתה לילד אלא לנוי עם כל זה ילדה את תובל קין ונקרא תובל קין לפי שזה היה במקום קין ולכן היתה אומנותו לוטש כל חורש נחושת וברזל כמו שהיתה אומנותו של קין רציחה ומצד הדין מצד זוהמת נחש הנחושת וזהו נחושת וברזל. וכן אחות תובל קין נעמה אימיהון דשידי כמוזכר בדבריהם. אח"כ אמר וידע אדם עוד את אשתו לפי שהראשונים לא היה להם קיום אמר שרוצה להוליד בן שיהיה לו קיום ויהיה משתיתו של עולם. לפי שהראשונים באו מכח זוהמת הנחש שהטיל בחוה ועכשיו שפסקה קצת זוהמת' הוליד בן ותקרא את שמו שת שפירושו יסוד כמו כי השתות יהרסון. ואמר תחת הבל לרמוז שרצה להקים שם לבנו שנהרג ורצה לפדותו ולהוציא ממסגר נפשו לפי שהוא היה גואל קרוב כי לפעמים האדם נפדה מצד האח כאומרו להקים לאחיו שם בישראל ולפעמים נפדה מצד האב או מצד הגואל הקרוב כמוזכר בענין בועז. ולכן אמר שזה הבן היה במקום הבל בנו שהרגו קין ואע"פ שקין רצה לפדות אחיו וקרא שם בנו חנוך כמו שכתבנו לא היתה גאולה שלימה כי לא היו זרעו הגונים ולכן לא נזכרו בתורה כי אם אדם שת אנוש. וזהו ולשת יולד גם הוא יולד בן. כמו שנולד לאביו בן תחת הבל כן יולד בן לשת. וקרא שמו אנוש שהוא תרגום אדם להורות כי ברא מזכי אבא ורצה לפדות אביו בבן זה שיהיה במקום אדם הראשון. וזהו אז הוחל לקרוא בשם ה' כי בימיו התחילו לקרוא בשם ה' כמו שהיה ראוי לקרוא בימי אדם הראשון. וזהו הוחל לקרוא שהוא כמו התחלה והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו מצד אדם הראשון ואשתו שחטאו וקין שהרג להבל:

אבן עזרא על בראשית פרק-ד

אבן עזרא: {א} והאדם. כאשר ראה שלא יחיה בגופו בעצמו לעולם הוצרך להחיות המין על כן אמרה קניתי איש את ה', ואין שם זכר למלת אלהים. כי הנה נמצא בארץ במין כאשר הוא במעל' בעצמים. ומלת טוב כלל וכן כתוב וירא אלהי' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ורע חלק: {ג} ויהי מקץ ימים. שעבד קין את האדמ' הביא המנח' אל המקום שקבע לתפלתו ולא ישרו בעיני דברי האומרים כי המנחה הביאה אל אביו ובעבור שכתוב מבכורו' צאנו יש סמך כי לא הביא קין מן הבכורים: {ד} וישע. על משקל ויחר לקין. וטעמו כמו קבל והקרוב אליו שעו מני כדרך סוד הקרבן. ויתכן שירדה האש ודשנ' מנחת הבל ולא מנחת קין. ועל דעתי כי נקראת השנ' תמימ' ימים. וכן כתוב ימים תהי' גאולתו. בעבור שישובו הימים באורך או בקוצר כאשר היו בתחל'. וכן מימים ימימ' ופי' שנתים ימים ימים שלמים שנתים ואם נכתב שנתים יתכן שאינן שלימות מיום אל יום. וכן עד חדש ימים שישוב החדש כאשר היה על כן אמרתי בפי' דניאל כי ימים אלף ומאתים וצ' שהם ימים ולא שנים בעבור שהם במספר: {ז} הלוא. ופי' שאת. על דעת מפרשים רבים שאת עונך והנכון בעיני שאת פנים כי כתוב בתחל' ויפלו פניו וזה דרך בושה כטעם ואיך אשא פניו. וטעמו אם עשית טוב תשא פניך וכן כי אז תשא פניך ממום: חטאת רובץ. יש אומר שחטא תחת עון גם יש מפרשים לפתח הקבר ירבץ עוניך ביום הדין ויפרשו וי"ו תשוקתו על הבל וטעם למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל והוא סר אל משמעתך ואתה כמו מושל בו. ואחרים אמרו על היצר ואיננו כתוב. ואלה אמרו כי לפתח ביתך חטאתך רובצת והיא הולכת עמך. ויש אומר לפתח הפה כטעם שמור פתחי פיך. והנכון בעיני שחטאת סמוך ויצר לב האדם הוא רובץ עמו: ואליך תשוקתו. כי היצר ישוב אל משמעתך ברצונך. גם יש בך כח למשול בו: {ח} ויאמר קין. הקרוב אלי שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם. ושואלים נולדו ביום סגריר ישאלו איך הכהו ואין חרב. וזאת שאלת תהו כי יהרגנו בידו בחנק ואלף עץ ואבן נמצאים: {ט} וטעם אי כמו איה ומלת איפה מורכבת ממלות שתים: {י} צועקים אלי. איננו דבק עם קול וכן קול דודי הנה זה בא. אל דודי הוא שב בא כאשר פירשתי בשיר השירים והטעם כי שמע צעקת דמיו שנשפכו על האדמה ומתרגם אמר על בניו שהי' בכחו להולידם: {יא} ועתה ארור אתה מן האדמה. שיבא לו חסרון מפאת האדמה שיזרע ויטע כי הוא הי' עובד אדמה ולא תתן האדמה עוד קציר ופרי ויצטרך ללכת אל ארץ רחוקה ממקום אדם אביו שהוא קרוב אל הגן ולא ישקוט במקום א' רק ינוע: {יב} ונד. וי"א כי ונד מקונן כמו לנוד לו. ועל דעתי שנד אחי נע וכמוהו הנה ארחיק נדוד: {יג} גדול עוני מנשוא. ופירוש על דעת כל המפרשים שהוד' חטאו. ופי' נשוא כטעם סלוח כמו נושא עון. ולפי דעתי שהעברים יקראו העקב שכר. והעונש הרע הבא בעבור העון חטאת. וכן כי לא שלם עון האמורי. אם יקרך עון. ויגדל עון בת עמי. והטעם כי זה העונש גדול לא אוכל לסבלו ויורה על אמתת זה הפי' הפסוק הבא אחריו: (יא) ופי' פצתה. פתחה וכן הבל יפצה פיהו: {יד} וטעם מפניך אסתר. שיש מקום יקבל כח ותראה בו גבורת השם ואם הכל מלא כבודו: {טו} שבעתים. עד שבעת דורות. כי אין זאת המלה ארבעה עשר ולא שלש מאות ומ"ג והעד ואור החמה יהיה שבעתים ואחר כן ביאר הנביא דבריו ואמר כאור שבעת הימים: וטעם יקם. שתלקח נקמתו וכן לא יקם. והטעם כי השם האריך אפו על קין עד שבעה דורות ואל תתמה לחשוב איך חיה כל אלה השנים. והנה שת אחיו חיה עם נח שנים רבות גם יתכן שיקרא זרע קין בשם אביהם כמו ישראל. ויש אומר כי האות קרן ואחרים אמרו שנתן חוזק בלבו והסיר פחדו ממנו והנכון בעיני שהשם עשה לו אות עד שהאמין והכתוב לא גלה האות: {טז} בארץ נוד. קראו כן בעבור שהיה נע ונד: קדמת עדן. מזרח עדן והוא צפון מהגן: {יז} ונקרא שם העיר חנוך כשומרון על שם שמר. וכן מצרים: {יח} ולמך ששי לקין ושביעי לאדם: {יט} וטעם עדה וצלה. אל תשים לבך לשמוע אל דברי הגאון בשמות כי אלו היינו יודעים כל לשון הקדש מאין נוכל לדעת כל הקורו' כטעם משה ויששכר: {כ} ופירש אבי. ראשון וכמוהו אב גם אביב. ולעולם לא יסמך כי אם ביו"ד. ואחיו אח: {כא} כנור ועוגב. מיני כלי נגינות והיא חכמה גדולה: {כב} לוטש. כמו מחדד וכמוהו ללטוש איש את מחרשתו: {כג} ודע כי ויאמר למך מאוחר בפרשה וכבר הזכרתי כמוהם שנים. וכמוהו ויקח האיש נזם זהב וכן אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף וכן ואתחנן והטעם כאשר אמרו חכמינו כי עדה וצלה נמנעו כי פחדו להוליד בנים בעבור שיהיו שביעיים לקין ויהרגו או ימותו ועל כן אמר למך לנשיו אני הוא באמת השביעי ואם יפצעני אדם שהוא גדול או ילד יעשה לי חבורה אז הרגתיו. ומלת הרגתי. תמורת אהרוג וכמוהו נתתי כסף השדה. אשר לקחתי מיד האמורי ורבים כמוהם: {כד} ואם עד שבעתים יקם קין למך עד שבעים ושבעה. בעבור שהוא הרג בזדון ואני לא הרגתי. והטעם שאמר לנשיו כי כבר בטלה הגזרה על קין ובאמת כי בני למך וכל זרעו מתו במבול ולא נשאר לקין שם מחמס אחיו: {כה} וטעם תחת הבל. במקומו: {כו} ודקדוק הוחל. מפעלי הכפל ולולי היות החי"ת מהגרון היה נדגש והוא מגזרת תחלה והטעם שהחלו להתפלל. ואלו היה מחילול היה השם סמוך אל המלה:

מיני תרגומא על בראשית פרק-ד

מיני תרגומא: ד׳:פ״א א׳ זה לשון הרמב״ן ותהר ותלד את קין ענינו ותלד בן ותקרא את שמו קין כי אמרה קניתי איש את ה׳ וכן ותלד את חנוך ורבים בפרשה את ה׳ עם ה׳ כי כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו אבל בזה אנו שותפין עמו לשון רש״י. והנכון בעיני שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה׳ כי כאשר נמות יהיה במקומינו לעבוד את בוראו וכן דעת אונקלוס שאמר קֳדָם ה׳ וכמהו ונראה את הכהן לכהן. ויגש דוד את העם אל העם או יהיה את ה׳ כמו ויתהלך חנוך את האלהים. את האלהים התהלך נח וקראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה וכו׳ עכ״ל. ודע כי מלת ונראה את הכהן לא מצאתי אלא צ״ל והראה את הכהן [ויקרא י״ג מ״ט] ופירושו לכהן [וכך איתא שם בתרגום אונקלוס] וכן ויגש דוד את העם [שמואל א׳ ל׳ כ״א] פירוש אל העם וישאל להם לשלום. ואולם במ״ש כי כאשר נמות וכו׳ נעלם ממני כי לפי הסכמת רש״י וכל המפרשים ומבואר להדיא בסנהדרין דף ל״ח: וכן באבות דרבי נתן פרק א׳ שתים עשרה שעות הוי היום שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח. אחת עשרה נידון וכו׳ הרי בשעה שמינית שנולד קין לא חטאו ולא נגזר מיתה עדיין. והוי יודע דלעיל כתב הרמב״ן בזה״ל ביום אכלך ממנו בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות וכמוהו ביום וכו׳ שאין הכוונה שימות מיד בו ביום וכו׳ וכן ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו. ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו כי אין ענינם אלא שיהיו חייבי מיתה וימותו בחטאם זה. ועל דרך אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירה כאוכל תרומה ושתויי יין וזולתם שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך וגם מתחלה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ. א״כ היתה בו התכה וסבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו אלמלא שחטאו לא מת לעולם כי נשמה העליונית נותנת חיים לעד והחפץ האלקי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והיה מקיים אותו לעד כמו שפירשתי וירא אלהים כי טוב. ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה שהבריאה היא בחיוב אבל לדעת אנשי האמנה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלהים פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור. א״כ ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצי והאכילה היתה לו מתחילה לענג ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באברים כמן ומקיימין את אוכליהן וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפו יאכל לחם האדמה היה זה סיבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב עכ״ל. והשתא לדעת רבותינו והסכמתו על האמת וברור שזולת החטא לא היה מיתה כלל. א״כ אין לומר כפירושו שכתב הבן הזה יהיה לי קנין לה׳ וכו׳ כי כאשר נמות וכו׳ [ודוחק גדול לומר דכוונת הרמב״ן במה שכתב כאשר נמות היינו על ידי מכת חרב ורציחה דאין הדעת סובלת. ותו דמשמעות הש״ס בעבודה זרה דף ה׳: והא כתיבי פרשת נחלות וכו׳ על כרחך דאפילו חרב והריגה לא שלטה בהם דאי לאו הכי לא מקשה הש״ס כלום. ומה דלא מקשה הש״ס מלא תרצח יש לומר דלהכי עדיפא ליה להקשות מפרשת נחלות ויבמין משום דהוה אמינא דלא תרצח אזהרה הוא שלא להרוג בני נח דלא קבלו התורה והיה ענין מיתה בהם ואין כאן מקומו להאריך ולמשכיל די בקיצור]. אכן יתכן לכוון דעת הרמב״ן לומר דחוה ואדם השיגו בזה דע״פ הטבע מפני היותם מורכבים מעותדים למיתה לכך קראוה להילד היולד בשעה שמינית קין לומר הבן הזה יהיה קנין לה׳ כאשר נמות וכו׳ אבל בשעה תשיעית שנצטוו שלא לאכול מעץ הדעת והיה ביום אכלך מות תמות נתבשר לאדם שחפץ השם יתעלה ליתן לו חיים נצחיים נגד הטבע כל עוד שלא יאכל כלומר בעוד שמקיים מצות השם שלא לאכול מעץ הנאסר לו. המצוה ההיא מגינה ומצלת אותו ממיתה והפסד ההרכבה. אמנם ביום אשר יאכל ממנו וסר ממנו חפן השם בקיומו אז נשאר במעמדו הקדומה קודם המצוה שימות בהפסד ההרכבה ע״פ הטבעי וע״פ דברים האמיתיים נכון למאוד דעת הרמב״ן שכתב אבל לדעת אנשי האמונה וכו׳ גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. רצונו לומר כל ימי שלא יחטא הנה אז החפץ הבורא יתעלה באדם להצילו מהטבע בשכר קיום מצותיו. אבל בשעה שמינית שעדיין לא נצטוו על שום מצוה ודאי דלא נשתנו מטבע כל המורכב שיתחייב ההפסד. ובזה מבואר סוגיא דשבת דף נ״ה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה וכו׳ לכאורה אי אפשר להולמו וכי לא ידעו מלאכי השרת מקרא מלא בתורה ביום אכלך ממנו מות תמות. עוד יש לדקדק דלא שאלו מאי טעמא [או למה] קנסת מיתה וכו׳ ולמה נקטו בלשונם מפני מה. ואולם נכון לומר דמאי טעמא [או בלישנא דלמה] לא שאלו דידעו מקרא ביום אכלך כו׳ אלא דעיקר שאלתם היה מפני מה כלומר גם בלא זה היה מעותד למיתה [וכדעת אנשי הטבע] וא״כ מפני מה קנסת מיתה הלא גם בלאו הכי היה נידון במיתה והפסד מפני שהוא מורכב ועל השאלה הזו השיב להם הקב״ה מצוה קלה צויתיו והיה בו די להצילו ולהגן עליו בחפצי שהיה הקיום בו לעד ומפני שעבר עליה נשאר על טבעי. ולב הקורא משכיל יסביר לעצמו בקצת יתר ביאור אחרי שמעו. ובזה ארשום רשום בכתב אמת דברי רבותינו בגמרא בענין שזולת החטא לא היה מיתה כלל נגד דעת אנשי הטבע כפי העולה בזכרוני בהשקפה ראשונ׳ בס״ד. בסוגיא דשבת דף ל״א. על שלש עבירות נשים מתות וכו׳ נדה מאי טעמא וכו׳ ע״ש. וכתב רש״י דף ל״ב. ד״ה הריני נוטל נשמתכם וכו׳ ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם וכו׳ ע״ש. משמע דאי לאו שחוה הסיתו לאדם לאכול מעץ הדעת לא הוי מיתה. ויותר מזה מבואר בשבת דף נ״ה. לא מבעיא לרב אמי דאמר אין מיתה בלא חטא [וחטאו גורם לו מיתה. רש״י] ואם אפשר לו לאדם שלא יחטא אינו מת לעולם [אף שהוא מורכב אלא אמת כדברי הרמב״ן שאין ההרכבה מורה על ההפסד וכו׳] אלא גם להמסקנא דרב אמי עולה בתיובתא אבל עכ״פ נשאר על האמת ברייתא דארבעה מתו בעטיו של נחש [בעצתו של נחש שהשיא לחוה. רש״י] הרי להדיא דלולא עטיו של נחש לא היה מיתה כלל בעולם: ב׳ עוד שם אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עליה אמרו ליה והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כלה ומתו וכו׳ עוד ראיה גדולה בבבא בתרא דף ע״ה. אמר לו הקב״ה לחירם מלך צור בך נסתכלתי ובראתי נקבים נקבים באדם ואיכא דאמרי הכי קאמר בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון. ופירש הרשב״ם בך נסתכלתי כשבראתי עולמי שאתה עתיד למרוד בי ולעשות עצמך אלוה וכו׳ (וק״ק מסוגיא דשבת דף נ״ה: הנ״ל אמר להם מצוה קלה וכו׳ ויש ליישב) הרי דלולא קנס מיתה על אדם הראשון היה חירם חי לעולם וכן כל אדם. עוד ראיה מעבודה זרה דף ה׳. דאי לא חטאו לא מייתי. וע״ש דלא הוו מייתי כלל. הרי גם שהמורכב היה חי לעולם בחפץ השם יתעלה: ד׳:צ׳ א׳ זה לשון המזרחי דמי אחיך בב״ר דם אחיך אין כתיב כאן אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו ואונקלוס שתרגם קַל דַם זַרְעִין דַעֲתִידִין לְמֵפַק מִן אָחוּךְ קָבְלִין קֳדָמָי מִן אַרְעָא [במזרחי איתא דְמֵי כן מצאתי בחומש של הרב מהרי״ב על הגליון ולא הזכיר דמו מפני שמבואר מן הכתוב [אמנם לפנינו בכל החומשים איתא קַל דַם וגו׳ אָחוּךְ וגו׳] דברי המזרחי סתומים למאוד מה שתירץ מפני שהוא מבוא׳ מן הכתוב לא הזכיר דמו הלא אדרבה דרך התרגום לתרגם מה שמבואר בפסוק בכל מקום. שוב מצאתי שהיפה תואר האריך קצת בזה ומפרש דעת אונקלוס ע״ש. [ודע דמ״ש המזרחי בשם בראשית רבה הוא ג״כ משנה להדיא סנהדרין דף ל״ז. דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלוין בו עד סוף העול׳ שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר דמי אחיך צועקי׳ אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעותיו] והוי יודע דבפסוק י״א ועתה ארור אתה וגו׳ לקחת את דמי אחיך מידך תרגם אונקלוס לְמֵיסַב יַת דְמֵי אָחוּךְ מִן יְדָךְ הנא אף שכתיב דמי ולא כתיב דם אפ״ה תרגם אונקלוס כפשוטא דמי אחוך ולא תרגם דמי זרעין דעתידין וכו׳ והיינו ע״כ לעיל משו׳ דכתיב צועקים לשון רבים ולא כתיב צועק הוכרח לתרגם קל דמי זרעין דעתידין וכו׳ אבל בפסוק י״א דם דמי לא משמע ליה לתרגם לדרוש. וזה כוונת הגאון המזרחי ולא הזכיר דמו מפני שהוא מבואר מן הכתוב רצונו לומר מבואר בפסוק י״א לקחת את דמי אחיך. ובזה יהיה נחה רוחי לכוין דעת המזרחי: ד׳:צ״ה א׳ פסוק ט״ו וכן בפסוק כ״ד שבעתים לְשַׁבְעָה דָרִין. ואחר פירוש הזה סמכו המפרשי׳ בענין הכתו׳ ויאמר למך לנשיו וגו׳ כי לשבעה דורות יוקם מקין. אבל הרמב״ן ממאן בזה ופי׳ שבעתי׳ יוקם שיהיה עונש על ההורג את קין שבע על חטאתו ע״ש: ד׳:ק״ב א׳ הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן הוסיף על העברי עיין רמב״ן: ב׳ בפי׳ רש״י בפרשה זו סי׳ ג׳ פסוק ג׳ ולא תגעו בו הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון וכו׳ רבים נבהלו על המראה כיון שהאשה בעצמה ידעה שאין איסור בנגיעה איך פיה הכשילה באיסור אכיל׳ שמוזהרת עליה ולא על רש״י לבד תלונותם גם על הש״ס סנהדרין דף כ״ט. תמוה דאמר התם אמר חזקי׳ מניין שכל המוסיף גורע שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. אמנם נראה להבין הצעת שמוע׳ זו ממשנת אבות דרבי נתן כי איתא שם פרק א׳ איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו הרי הוא אומר ויצו וגו׳ ומעץ הדעת וגו׳ לא תאכל ממנו וגו׳ לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב״ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב״ה ומפרי העץ וגו׳ אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון שרצה לשמור את עצמו ואת חוה אפילו מן הנגיעה באותה שעה הנחש נטל עצה בלבו אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה הלך וישב אצלה וכו׳ ואף את תאכלי ואין את מתה אמרה חוה בדעתה כל הדברים שהפקדני רבי (והיינו אדם) מתחלה שקר הם וכו׳ מי גרם לזו סייג שעשה אדם מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששמע ע״ש. ובמציאה זו זכי לנפשך להבין כוונת הכתוב פסוק י״ז ולאדם אמר וגו׳ ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו וגו׳ אשר לכאורה מלת לאמר משולל הבנה ואולם ע״פ ההקדמה הנ״ל מכוון אשר צויתיך דייקא לא תאכל ולא יותר ואתה עברת ואמרת בהוספה על הנגיעה. ולפי שעל ידי שהרבית דברים גרעת:

תרגום אונקלוס על בראשית פרק-ד

תרגום אונקלוס: {א} וְאָדָם יְדַע יָת חַוָּה אִתְּתֵהּ וְעַדִּיאַת וִילִידַת יָת קַיִן וַאֲמֶרֶת קָנִיתִי גַּבְרָא (מִן) קֳדָם יְיָ: {ב} וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד יָת אֲחוֹהִי יָת הָבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה פָלַח בְּאַרְעָא: {ג} וַהֲוָה מִסּוֹף יוֹמִין וְאַיְתִי קַיִן מֵאִבָּא דְאַרְעָא תִּקְרוּבְתָּא קֳדָם יְיָ: {ד} וְהֶבֶל אַיְתִי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנֵהּ וּמִשַׁמִּנְהוֹן וַהֲוַת רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בְּהֶבֶל וּבְקוּרְבָּנֵהּ: {ה} וּבְקַיִן וּבְקוּרְבָּנֵהּ לָא הֲוַת רַעֲוָא וּתְקֵף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אַפּוֹהִי: {ו} וַאֲמַר יְיָ לְקָיִן לְמָא תְּקִיף לָךְ וּלְמָא אִתְכְּבִישׁוּ אַפָּיךְ: {ז} הֲלָא אִם תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵק לָךְ וְאִם לָא תּוֹטִיב עוֹבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר דִיעֲתִיד לְאִתְפָּרְעָא מִנָּךְ אִם לָא תְתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵק לָךְ: {ח} וַאֲמַר קַיִן לְהֶבֶל אַחוֹהִי וַהֲוָה בְּמֶהֱוֵיהוֹן בְּחַקְלָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אַחוֹהִי וְקַטְלֵהּ: {ט} וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן אָן הֶבֶל אָחוּךְ וַאֲמַר לָא יָדַעֲנָא הֲנָטֵר אָחִי אֲנָא: {י} וַאֲמַר מֶה עֲבַדְתָּא קַל דַם זַרְעִין דִעֲתִידִין לְמֵפַק מִן אָחוּךְ קַבְלִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא: {יא} וּכְעַן לִיט אָתְּ מִן אַרְעָא דִּפְתָחַת יָת פּוּמַהּ וְקַבִּילַת יָת דְּמֵהּ דְּאָחוּךְ מִן יְדָךְ: {יב} אֲרֵי תִפְלַח בְאַרְעָא לָא תוֹסִיף לְמִתַּן חֵילַהּ לָךְ מִטַלְטֵּל וְגָלֵי תְּהֵא בְאַרְעָא: {יג} וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבָּק: {יד} הָא תָרִיכְתָּא יָתִי יוֹמָא דֵּין מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא וּמִן קֳדָמָךְ לֵית אֶפְשָׁר לְאִטַּמָּרָא וָאֱהִי מְטַלְטֵל וְגָלֵי בְּאַרְעָא וִיהֵי כָל דְּיִשְׁכְּחִנַנִי יִקְטְּלִינַנִי: {טו} וַאֲמַר לֵהּ יְיָ בְּכֵן כָּל קָטִיל קַיִן לְשַׁבְעָא דָּרִין יִתְפְּרַע מִנֵּהּ וְשַׁוִּי יְיָ לְקַיִן אָתָא בְּדִיל דְּלָא לְמִקְטַל יָתֵהּ כָּל דִיִשְׁכְּחֻנֵהּ: {טז} וּנְפַק קַיִן מִן קֳדָם יְיָ וִיתֵיב בְּאַרְעָא גָּלֵי וּמִטַּלְטַל דַּהֲוָה עֲבִידָא עֲלוֹהִי מִלְּקַדְמִין דְּגִינְתָא דְעֵדֶן: {יז} וִידַע קַיִן יָת אִתְּתֵהּ וְעַדִּיאַת וִילֵידַת יָת חֲנוֹךְ וַהֲוָה בָּנֵי קַרְתָּא וּקְרָא שְׁמָא דְקַרְתָּא כְּשׁוּם בְּרֵהּ חֲנוֹךְ: {יח} וְאִתְיְלִיד לַחֲנוֹךְ יָת עִירָד וְעִירָד אוֹלִיד יָת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל אוֹלִיד יָת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל אוֹלִיד יָת לָמֶךְ: {יט} וּנְסִיב לֵהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין שׁוּם חֲדָא עָדָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא צִלָּה: {כ} וִילֵידַת עָדָה יָת יָבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּיָתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָרֵי בְעִיר: {כא} וְשׁוּם אֲחוֹהִי יוּבָל הוּא הֲוָה רַבְּהוֹן דְּכָל דִּמְנַגֵּן עַל פּוּם נִבְלָא יָדְעֵי זְמַר כִּנּוֹרָא וְאַבּוּבָא: {כב} וְצִלָּה אַף הִיא יְלֵידַת יָת תּוּבַל קַיִן רַבְּהוֹן דְכָל דְּיָדְעֵי עִיבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וַאֲחָתֵהּ דְתוּבַל קַיִן נַעֲמָה: {כג} וַאֲמַר לֶמֶךְ לִנְשׁוֹהִי עָדָה וְצִלָּה שִׁמְעַן קָלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ אֲצֵיתָא לְמֵמְרִי לָא גַּבְרָא קְטָלִית דִּבְדִילֵהּ אֲנָא סָבִיל חוֹבִין וְאַף לָא עוּלֵימָא חַבָּלִית דִּבְדִילֵהּ יִשְׁתֵּיצֵי זַרְעִי: {כד} אֲרֵי שַׁבְעָא דָּרִין אִיתְלִאוּ לְקָיִן הֲלָא לְלֶמֶךְ בְּרֵהּ שַׁבְעִין וְשַׁבְעָא: {כה} וִידַע אָדָם עוֹד יָת אִתְּתֵהּ וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יָת שְׁמֵהּ שֵׁת אֲרֵי אַמָרַת יְהַב לִי יְיָ בַּר אוֹחֲרָן חֲלַף הֶבֶל דִּקַטְלֵהּ קָיִן: {כו} וּלְשֵׁת אַף הוּא אִתְיְלִיד בַּר וּקְרָא יָת שְׁמֵהּ אֱנוֹשׁ בְּכֵן בְּיוֹמוֹהִי חָלוּ בְנֵי אֱנָשָׁא מִלְּצַלָּאָה בִּשְׁמָא דַּיְיָ: [ס]

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל על בראשית פרק-ד

תרגום רבי יונתן בן עוזיאל: {א} וְאָדָם יְדַע יַת חַוָה אִיתְּתֵיהּ דַהֲוָה חֲמֵידַת לְמַלְאָכָא וְאַעֲדִיאַת וִילֵידַת יַת קַיִן וַאֲמָרַת קָנִיתִי לְגַבְרָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ: {ב} וְאוֹסִיפַת לְמֵילַד מִן בַּעֲלָהּ אָדָם יַת תְּיוּמָתֵיהּ וְיַת הֶבֶל וַהֲוָה הֶבֶל רָעֵי עָנָא וְקַיִן הֲוָה גְבַר פְּלַח בְאַרְעָא: {ג} וַהֲוָה מִסוֹף יוֹמַיָא וּבְאַרְבֵּסַר בְּנִיסָן וְאַיְיתֵי קַיִן מֵאִיבָּא דְאַרְעָא מִזְדְרַע כּוּתְנָא קָרְבַּן בִּכּוּרַיָא קֳדָם יְיָ: {ד} וְהֶבֶל אַיְיתִי אַף הוּא מִבַּכִּירֵי עָנָא וּמִפַּטִימֵהוֹן וַהֲוָה רַעֲוָא קֳדָם יְיָ וּסְבַר אַפִּין בְּהֶבֶל וּבְקָרְבָּנֵיהּ: {ה} וּלְקַיִן וּלְקָרְבָּנֵיהּ לָא סְבַר אַפִּין וּתְקֵיף לְקַיִן לַחֲדָא וְאִתְכְּבִישׁוּ אִקוּנִין דְאַפּוֹהִי: {ו} וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן לָמָה תַּקִיף לָךְ וְלָמָה אִתְכְּבִישׁוּ אִיקוּנִין דְאַנְפָּךְ: {ז} הֲלָא אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ חוֹבָךְ וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תַּרְעֵי לִבָּךְ חֶטְאָה רְבִיעַ וּבִידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְּיִצְרָא בִּישָׁא וּלְוָותָךְ יְהֵי מַתְוַיֵהּ וְאַנְתְּ תְּהֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחְטֵי: {ח} וַאֲמַר קַיִן לְוַת הֶבֶל אָחוּהִי אִיתָא וְנִפּוּק תַּרְוֵינָן לְבָרָא וַהֲוָה כַּד נְפָקּוּ תַּרְוֵיהוֹן לְבָרָא עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לְהֶבֶל מִסְתַּכֵּל אֲנָא דִבְּרַחֲמִין אִתְבְּרִי עַלְמָא אֲבָל לא בְּפֵירֵי עוֹבָדִין טָבִין הוּא מִדְבַּר וּמְתוּב אַפִּין אִית בְּדִינָא מִן בִּגְלַל מַה אִתְקַבֵּל קֳרְבָּנָךְ וְקָרְבָּנִי מִנִי לָא אִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא עָנֵי הֶבֶל וְאָמַר לְקַיִן בְּרַחֲמִין אִיתְבְּרִי עַלְמָא וּבְפֵירֵי עוֹבָדִין טָבִין הוּא מַדְבַּר וּמֵיסַב אַפִּין לֵית בְּדִינָא וְעַל דַהֲווּ פֵירֵיהּ עוּבָדַיי טָבִין מִדִידָךְ וּקְדָמִין לְדִידָךְ אִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קָרְבָּנִי עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לַהֶבֶל לֵית דִין וְלֵית דַיָין וְלֵית עֲלָם אָחְרָן וְלֵית לְמִיתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְלֵית לְמִפְרָעָא מִן רַשִׁיעַיָא עָנֵי הֶבֶל וְאָמַר לְקַיִן אִית דִין וְאִית דַיָין וְאִית עָלָם אָחְרָן וְאִית לְמִתַּן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָא וְאִית לְמִתְפְּרַע מִן רַשִׁיעַיָא וְעַל עֵיסַק פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲווּ מִתְנַצְיַין עַל אַנְפֵּי בָּרָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אֲחוֹהִי וְטָבַע אַבְנָא בְּמִצְחֵיהּ וְקַטְלֵיהּ: {ט} וַאֲמַר יְיָ לְקַיִן אָן הֶבֶל אָחוּךְ וַאֲמַר לָא יָדַעֲנָא דִלְמָא נְטִיר אָחִי אֲנָא: {י} וַאֲמַר מָה עָבַדְתְּ קַל דְמֵי קְטִילַת אָחוּךְ דְאִתְבְּלָעוּ בְּגַרְגִישְׁתָּא צְוָחִין קֳדָמַי מִן אַרְעָא: {יא} וּכְעַן חֲלַף דִקְטַלְתֵּיהּ לַיִיט אַתְּ מִן אַרְעָא דִפְתָחַת יַת פּוּמָהּ וְקַבִּילַת יַת דְמֵי דְאָחוּךְ מִן יְדָךְ: {יב} אֲרוּם תִּפְלַח יַת אַרְעָא לָא תוֹסִיף לְמִתַּן חִיל פֵּירָהָא לָךְ מְטַלְטֵל וְגָלֵי תְּהֵי בְּאַרְעָא: {יג} וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִי תַּקִיף מְרוֹדִי מִלְסוֹבְלָא בְּרַם יוּכְלָא קוּמָךְ לְמִסְבְּלֵיהּ יָתֵיהּ: {יד} הָא טָרַדְתָּא יָתִי יוֹמָא דֵין מֵעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מִן קָדָמָךְ הַאֶפְשַׁר דְאִיטְמַר וְאִין אֶהִי מְטַלְטֵל וְגָלִי בְּאַרְעָא כָּל זַכְיַי דְיִשְׁכְּחִנַנִי יִקְטְלִינַנִי: {טו} וַאֲמַר לֵיהּ יְיָ הָא בְּכֵן כָּל דְקָטִיל קַיִן לְשִׁבְעָא דָרִין יִתְפְּרַע מִנֵיהּ וְרָשַׁם יְיָ עַל אַפֵּי דְקַיִן אָתָא מִן שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא בְּגִין דְלָא לְמִקְטוֹל יָתֵיהּ כָּל דְיִשְׁכְּחוּנֵיהּ בְּאִסְתַּכְּלוּתֵיהּ בֵּיהּ: {טז} וּנְפַק קַיִן מִן קֳדָם יְיָ וִיתֵיב בְּאַרְעָא טִלְטוֹל גָלוּתֵיהּ דַהֲוַת עֲבִידָא עֲלוֹהִי מִלְקַדְמִין בְּגִינוּנִיתָא דְעֵדֶן: {יז} וִידַע קַיִן יַת אִנְתְּתֵיהּ וְאַעֲדִיאַת וִילֵדַת יַת חֲנוֹךְ וַהֲוָה בָּנֵי קַרְתָּא וּקְרָא שׁוּם קַרְתָּא כְּשׁוּם בְּרֵיהּ חֲנוֹךְ: {יח} וְאִיתְיְלִיד לַחֲנוֹךְ יַת עִירָד וְעִירָד אוֹלִיד יַת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָיאֵל אוֹלִיד יַת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל אוֹלִיד יַת לָמֶךְ: {יט} וּנְסֵיב לֵיהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין שׁוּם חֲדָא עָדָה וְשׁוּם תִּנְיֵתָא צִלָה: {כ} וִילֵידַת עָדָה יַת יָבָל הוּא הֲוָה רַב בְּהוֹן דְכָל יַתְבֵי מַשְׁכְּנִין וּמָארֵי בְּעִיר: {כא} וְשׁוּם אַחוֹהִי יוּבָל הוּא הֲוָה רַב בְּהוֹן דְכָל דִמְמַנִין לְזִמְרָא בְּכִנוֹרָא וַאֲבוּבָא: {כב} וְצִלָה אַף הִיא יְלֵידַת יַת תּוּבָל קַיִן רַב לְכָל אוּמַן דִידַע בַּעֲבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וְאַחְתֵיהּ דְתוּבַל קַיִן נַעֲמָה הִיא הֲוַת מָרַת קִינִין וְזִמְרִין: {כג} וַאֲמַר לֶמֶךְ לִנְשׁוֹי עָדָה וְצִלָה קַבִּילִין קוֹלִי נְשִׁי לֶמֶךְ אַצִיתַן לְמֵימְרִי אֲרוּם לָא גַבְרָא קְטָלִית דְנִתְקַטִלָא תְּחוֹתוֹהִי אוּף לָא עוּלֵימָא חֲבִילִית דִבְגִינֵיהּ יְהוֹבְדוּן זַרְעִי: {כד} אֲרוּם קַיִן דְחַב וְתַב בִּתְיוּבְתָּא עַד שׁוּבְעָא דָרִין אִתְלִיוּ לֵיהּ וְלֶמֶךְ בַּר בְּרֵיהּ דְלָא חַב דִינָא הוּא דְיִתְלֵי לֵיהּ עַד שׁוּבְעִין וְשַׁבְעָא: {כה} וִידַע אָדָם תּוּב יַת אִנְתְּתֵיהּ לְסוֹף מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין דְאִתְקְטֵיל הֶבֶל וִילֵידַת בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ שֵׁת אֲרוּם אֲמַרַת יְהַב לִי יְיָ בַּר אוֹחֲרָן חֲלַף הֶבֶל דְקַטְלֵיהּ קַיִן: {כו} וּלְשֵׁת אַף הוּא אִתְיִלֵיד בַּר וּקְרָא יַת שְׁמֵיהּ אֱנוֹשׁ הוּא דָרָא דְמִיוֹמוֹהִי שְׁרִיאוּ לְמִטְעֵי וַעֲבָדוּ לְהוֹן טַעֲוָון וּמְכַנִין לְטַעֲוַותְהוֹן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ:

תרגום ירושלמי על בראשית פרק-ד

תרגום ירושלמי: ז׳ הֲלָא אִין תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵיק לָךְ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תְּרַע לִבָּא רְבִיעַ בְּרַם בִּידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְיִצְרָא בִישָׁא וְאַתְּ תֶּהֱוֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחֱטֵי: ח׳ וַאֲמַר קַיִן לְהֶבֶל אָחוּי אִיתָא וְנִפּוּק לְאַפֵּי בָרָא וַהֲוָה כַּד נְפָקוּ תַּרְוֵיהוֹן לְאַפֵּי בָרָא עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לְהֶבֶל אָחוּי לֵית דִין וְלֵית דַיָין וְלֵית עֲלָם אוֹחֲרָן וְלָא לְמִתַּן אֲגָר טַב לְצַדִיקַיָא וְלָא לְאִתְפְּרַע מִן רַשִׁיעַיָא וְלָא בְּרַחֲמִין אִיתְבְּרִי עַלְמָא וְלָא בְּרַחֲמִין הוּא מַדְבֵּר מִן בִּגְלַל מַה אִיתְקַבֵּל קוּרְבָּנָךְ מִינָךְ בִּרְעוּ וּמִנִי לָא אִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא עָנֵי הֶבֶל וַאֲמַר לְקַיִן אִית דִין וְאִית דַיָין וְאִית עֲלָם אוֹחֲרָן וְאִית תַּמָן אֲגַר טַב לְצַדִיקַיָיא וּלְאִיתְפְּרַע מֵרַשִׁיעַיָא וּבְרַחֲמִין אִיתְבְּרִי עַלְמָא וּבְרַחֲמִין הוּא מַדְבֵּר בְּרַם בְּפֵירֵי עוֹבָדִין טָבִין הוּא מַדְבֵּר עַל דְהַוָון עוֹבָדַיי תַּקְנִין מִן דִידָךְ אִיתְקַבֵּל קָרְבָּנִי מִנִי בְּרַעֲוָא וּמִינָךְ לָא אִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא וַהֲווֹ תַרְוֵיהוֹן מְנַצִין בְּאַפֵּי בָרָא וְקָם קַיִן עַל הֶבֶל אָחוֹי וְקָטֵל יָתֵיהּ: י׳ קַל אַדְמֵיהוֹן דְאוֹכְלוֹסִין צַדִיקַיָא דַהֲווֹן עֲתִידִין לְמֵיקַם מִן הֶבֶל אָחוּךְ: י״ג וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִין אִנוּן חוֹבוֹיֵי לְמִסְבּוֹל בְּרַם אִית יוּכְלָא קֳדָמָךְ לְמִשְׁרֵי וּלְמִשְׁבַּק לִי: ט״ז וּנְפַק קַיִן מִן קֳדָם יְיָ וִיתֵיב בְּאַרְעָא גְלֵי וּמְטַלְטֵל מִן מִדְנַח לְגִינְתָא דְעֵדֶן וַהֲוָה קֳדָם עַד לָא קְטַל קַיִן לְהֶבֶל אָחוֹי הֲוָת אַרְעָא מִרְבַּיָא לֵיהּ פֵּרִין כְּפֵירֵי גִינְתָא דְעֵדֶן מִן דְחָטָא וּקְטַל לְאָחוֹי חָזְרַת לְמַסְקָא כּוּבִין וְדַרְדְרֵין:

רלב"ג על בראשית פרק-ד

רלב"ג: ה׳:ל׳ א׳ ביאור דברי זה הספור ב׳ זה ספר תולדות אדם וגו'. עד ויהי כי החל האדם לרוב. זה ספור תולדות אשר נמשך מהם המציאת הנה ביום שבר אלהים אדם עשאו בעל שכל ובראם זכר ונקבה וקרא שמם אדם ביום הבראם ר"ל שמהותם נברא בהם בשלמות ביום שנבראו לא נתחדש דבר במהותם אח"כ שלא היה בו מראשית הענין. ואולם אמר זה שלא יטעה אדם ויחשוב מפני הספור שספר מהנחש והגן וקללת הנחש ואדם וחוה והמצאת הכרובים ולהט החרב המתהפכת שהיה הרצון בזה שכבר שם באדם טבע לא היה בם כי זה שקר ר"ל שלא נתחדש במהותם דבר אחר מהבריאה. וספר שכאשר היה האדם בן ק"ל שנה הוליד בעל שכל כמוהו ואמנם הודיענו זה לפי שהאדם נברא מן העליונים ומן התחתונים. ויתכן לפי מה שיחשב שיהיה כח בזרעו לתת החומר והנפש ההיולאנית אלא שלא ישלם בו נתינת השכל להיותו כח נבדל באופן מה ולזה ביארה התורה שהשם יתע' נתן כח בזרע האדם אל שיוליד בעל שכל כמוהו. ואמנם ישלם לו זה באמצעות השכל הפועל כמו שהתבאר בספר הנפש ובספר מ"י ושם ביארנו שאין די בזרע לתת הנפש והיצירה בזולת השכל הפועל. וספר ששת הוליד אנוש. ושאנוש הוליד קינן. וקין הוליד מהללאל. ומהללאל הוליד ירד. וירד הוליד חנוך. וספר שחנוך הלך בדרכי השם יתע' אחר שהוליד את מתושלח מורה כי קודם זה לא הלך בדרכי השם אבל הלך בדרכי אנשי דורו וכאשר התבונן בטבע הנמצאות והשיג מאמתת ה' יתע' מה שלא הושג לאנשי דורו עבד השם ית' שלש מאות שנה ואח"כ לקחו השם ית' ר"ל שהושמה נפשו בג"ע כטעם ואחר כבוד תקחני. והנה לזאת הסבה לא זכר בו מיתה וזכרה בשאר האנשים אשר נזכרו עמו להורות על ההבדל שהיה בינו וביניהם כי הוא השלים נפשו והגיע לשלמותו ושאר שאנשים ההם מתו בלא חמדה. וספר שחנוך הוליד משותלח. ומשותלח הוליד למלך. ולמך הוליד נח. וספר שכבר קראו שמו נח על שם העתיד כי בימיו סרה הקללה אשר קולל קין ונתנה הארץ כוחה אשר ארדה ה' בעון קין שלא תוסף וזה כוחה. וזה כי הקללה ההיא היתה לקין כמו שאמ' לא תוסף תת כוחה לך וכאשר נמחה זרעו במבול אז סרה הקללה ההיא וכו' ג"כ התנחמו ממעשיהם הרעים כי הוא אחז דרך ישרה ואולי למד הוריו והדריכם אל דרך החיים או אמר זה לפי שמפני מעשיהם הרעים נגזר להם שישחתו כולם ונח לבדו נשאר מהם ובו נתקיים המציאות. וספר על נח שכבר הוליד שם וכם ויפת בהיותתו בן חמש מאות שנה והנה הגיד בזה הספור מאלו האנשים אשר השתלשל מהם נח ובניו כמה שנים היו כשהולידו וכמה שנים היו אחר זאת ההולדה לישב יותר מנפשותינו אמתת זה הספור. ואולם שאר מה שהולידו מהבנים והבנות לא ספרה לנו בבזה התורה דבר לפי שאין בזכרונם תועלת לנו כלל. וראוי שנתבונן בעניין אורך החיים הנפלא אשר מצאנוהו לאלו הדורות אשר זכרם כי מן השקר שיאמר שהיה אז לאדם טבע אחר זולת הטבע אשר לנו היום שאם היה העניין כן היה מדות האנשים ההם מתחלף כמין למהות האנשים האלה וזה שקר. ונאמר כי מפני שהיה האדם נברא לתכלית שישלים נפשו השלמות אשר הוא כחיי עליו הנה מן הראוי שיהיה לו כלי יתכן שיגיע בו אל זה השלמות ואם לא הנה כבר תהיה זאת ההכנה בו לבטלה. ולפי שבהגעת זה השלמות מהקושי העצום בכללות כמו שביארנו בביאורינו לשיר השירים וכ"ש לאנשים אשר נמצאו ראשונה בעולם שלא קדם להם שום בעל עיון יהיו נעורים בחקירותיהם בדעותיו. הנה אלו לא היו חייהם כי אם כשיעור חיינו היה משיגם המות טרם התבוננם בטבע הנמצאו' כדרך שיגיע מהעיון ההוא שום פרי. וזה כי האדם הוא מוכן מתחלת ענינו להמשך אל הדברים הערבי' אשר כל מה שיחזיק בהם ירחיקהו מהשלמו' ולא יצא מזה מעצמו אם לא יקח המוסר בו מזולתו כי אם בקושי עצום וכאורך ימי החיי' יתבאר לנו באורך הזמן ההוא שזה תכלית הא בלתי מכוון באדם ושבכאן התכלית האחר ייוחד בו והוא תכלית הנפש וזה ממה שיקשה מאד שיגיע לאדם מעצמו. ועוד כי הרבה מהדברים העיונים ילקחו התחלותיהם מהחוש בקושי גדל ובזמן ארוך אורך נפלא יעבור החיים האנושיי' כמו העניין מהרבה הדברים הטבעיים ומחכמת הכוכבים ואלו לא היו חיי הקודמים כי אם כשיעור חיינו היו מתים טרם שיגיע מעיונם שום פרקי במה שיחקרו בו. ובהיות העניין כן הנה מה ראוי היה שתשגיח ההשגחה האלהית באדם בזה האופן מההשגחה ר"ל שימצאו קצת מן הראשונים ארוכי החיים אורך נפלא באופן שיתחילו להמציא בעיון מה שיאות בו שיהיה כלי לבאי' אחריהם להשלימם כדי שלא תהיה ההכנה אשר המציאה ה' יתע' באדם להגיע אל השלמות לבטלה. ואולם היה אורך החיים הזה הנזכר בתורה לאלו האנשים אשר זכר לבד כדרך שאר הפלאים הנה כמו שנתנה התורה להשלימנו בדרך פלא להשגחה בנו כן יתן אורך החיים לאלו האנשים בדרך פלא להשגחה במין האנושי בכללו כדי שלא תהיה ההכנה אשר בו לבטלה הנה זהו מה שנראה לנו בסבה התכליתית אשר בעבורה הושם אורך החיים לראשונים אשר בא זכרונם בתורה. ואין ראוי שיסופק עלינו מה שסופר מאדם שהשיג חכמת הטבע עד שקרא שמות לכל הב"ח כי כבר קדם לנו שזה היה כלו עד"מ להודיע סודות הבריאה האנושית ואיך תגיע לו הצלחתו והנה אפשר עם זה שהשם יתע' שם האדם כמקום מהיישוב אשר יאות בו אורך החיים יותר כי כבר ימצאו מקומו' מתחלפי' בזה העניין כמו שהתבאר בטבעיות וזה כי הרבה תמצא במה שיעשהו השם יתע' מהמופתים שהוא. אמנם יחבר להם הסבות היותר נאותות הלא תראה שקריעת ים סוף אשר הוא מהמופתים הגדולים הנזכרים בתורה אמר ויהפוך יי' רוח ים חזק מאד. ועך כל זה אין ספק שלא יתכן אשר ישלם אורך החיים הנזכר בזה המקום אם לא בפליאה מהש"י:

——————————————————-

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

הסבר על זכויות יוצרים:

1. למפרשים שלא צויין זכויות יוצרים – זכויות היוצרים של ר' פנחס ראובן
2. ליתר המפרשים מצויין בתחתית הדף מה הם זכויות היוצרים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

רשב"ם על התורה : מקור: daat.ac.il