——–
א. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא.א)
פירש רש"י – כל מקום שנאמר "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.
וצריך להבין, דאם "אף אלו האחרונים מסיני", מדוע א"כ, חילקה התורה בין הראשונים לאחרונים והיתה צריכה לרמז מכח ה"ו-אלה" כי אף האחרונים מסיני?
ב. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא.א)
פירש רש"י – ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך, שתשים סנהדרין אצל המקדש.
ויש לבאר מהו "שתשים סנהדרין אצל המקדש"?
ג. ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (כב.ל)
יש לבאר כוונת הפסוק!
ד. לא תזבח על חמץ דם זבחי (כג.יח)
יש לבאר הפסוק! דמה הבעיה "לזבוח על חמץ דם זבחי"?
ה. ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (כד.ז)
איתא בשבת (פח.) – בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ס' ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
ויש לידע, מדוע זכו ישראל להקשר בב' כתרים ולא רק בכתר אחד, הרי הקדימו הם הקדמה אחת בלבד [- את ה"נעשה" ל"נשמע"]?
ו. עוד יל"ע, מדוע ישראל עצמם אמרו באמת, גם "נעשה" וגם "נשמע", הרי היו צריכים הם לומר נעשה בלבד, וזו היתה כבר הבעת רצון גלויה לקבלתם התורה?
ז. וירא את אלקי ישראל וכו' ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו (כד.י-יא)
פירש רש"י – "ויראו את אלקי ישראל"- נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה וכו'. "לא שלח ידו"- מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד. "ויחזו את האלקים"- היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה כך מדרש תנחומא.
ויש להבין, הרי אכילתם היתה אכילת היתר, ואף הסתכלותם בלעדי ליבם הגס היתה כשרה וראויה. מדוע א"כ, נתחייבו הם על כך עונש מיתה החמורה?
ח. עוד יש לדקדק, מדוע נקט לשון "אצילי בני ישראל" הכא, דמה העניין בכך?
{כל הקושיות מתורצות ביסוד אחד}
יבואר ע"פ יסודו של הגר"י ניימן זצ"ל בספרו דרכי מוסר בעניין אדם גדול נידון גם על דברים קטנים. וז"ל – מוסר השכל חשוב לימדתנו כאן התורה, אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאדם נכבד העושה כן. כאשר אדם נשוא פנים ומורם מעם נכשל בעבירה הוא מבזה בכך את העילה לכבוד הניתן לו.
בהתאם לכך מבזה בת כהן שחטאה את כבוד כתר הכהונה וכמוה בן תורה שאינו מתנהג כראוי, מחלל ומבזה את כתר התורה שהוא נושא. על כן גדול חטאו פי כמה מאיש ההמון כי יחטא באותו חטא.
נמצא אפוא כי אחריות גדולה נושא בן תורה על כתפו וחובת זהירותו כפולה ומכופלת, באשר בפגם כל דהו מחלל את התורה, כגודל מעלתו כן יכבד עוונו.
חילול התורה – חילול שם שמים הוא, וכידוע "אין מקיפין בחילול השם", וכבר דרשו רבותינו: "היכי דמי חילול השם? מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו, ועליו הכתוב אומר: באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".
בנוהג שבעולם שחייל בצבא המלך אשר חסר לו כפתור בכנף מעילו או שחולצתו אינה מגוהצת כראוי, יקבל על כך עונש מגבוה למען לא ישגה באוולתו. לעומתו, חייל שברח מן השירות הצבאי, לא ייענש על חוסר כפתור במעילו. רחוק הוא מכלל החיילים העומדים על משמרתם, עליו רובץ חטא גדול יותר – העריקה מן הצבא, ולפיכך אין מקפידים אצלו בדברים הקטנים.
כך הוא גם הענין בצבא עובדי ה'. את המון העם אין לתבוע על מעשים קטנים שנעשו שלא כהוגן, לגביהם אין הפרטים פעוטי הערך נחשבים כלל לחטא, רחוקים הם מן המסגרת המצומצמת של שומרי משמרת ה'. ועל כן המשימה העיקרית הניצבת בפניהם היא חזרתם אל שורות השומרים.
אולם תלמיד ישיבה, בן-תורה העומד לשרת לפני ה', חייב להישמר ולהיזהר בכל דבר קטן שמא ייעשה שלא כהוגן וכראוי למידתו. לבני-תורה יש להטיף מוסר גם על פרטים קטנים, באשר כל פרט מהווה חסרון בשלימות, וגורם חילול ובזיון לנזר התורה שעל ראשו. כל שכן שיש להעיר לו על חסרונות גדולים ובולטים.
לדברי הסבא מקעלם זצ"ל העקמומיות היא החסרון הגדול ביותר. כאשר שכלו עקום עלול האדם לעוות את התורה כולה. אמרו עליו, על הסבא זצ"ל שאמר כי בעיניו חטא גדול הוא כאשר מישהו קובע מקומו של שלחן במקום מסוים בשעה שהיושר והאמת אומרים שמקומו הוא במקום אחר, וכל זה למה? משום שעקמומיות במילי דעלמא עלול לגרור אחריה עקמומיות בכל התורה. עכ"ל. [ועי' עוד בעלי שור להג"ר שלמה וולבה (ח"א שער ראשון פי"א) במאמרו בחוץ].
א"כ מבואר – עד כמה חייב הבן תורה לדקדק אף בפרטים הקטנים, עקב היותו חייל בצבא ה'.
{לפ"ז כל הקושיות מתורצות}
הקושיות א' וב' מתורצות – לימדתנו התורה, כי לאחר קבלת התורה בהיות האדם בן תורה מרומם, מחוייב הוא להיות בבחינת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"- "ואלה" המוסיפים על הראשונים, חייב הוא להישמר ולהיזהר בכל דבר קטן שמא יעשה שלא כהוגן וכראוי למידתו. לעשות מעשיו לפנים משורת הדין, בהיותו בבחינת "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
אף נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך, שתשים סנהדרין אצל המקדש, היינו, ש"הסנהדרין"-הבן תורה והת"ח, מחוייבים הם להיות "אצל המזבח"- עושים מעשיהם בדקדוק רב תוך שמירתם אף על המצוות הקלות, כפי שנוהגים ליד המזבח הקדוש בעזרה אשר בביהמ"ק.
לפ"ז גם הקושיא השלישית מתורצת – רצתה התורה לרמז לנו, כי "ואנשי קודש"- אנשי הקודש – בני התורה, "תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו"- מחוייבים הם להיות זהירים מכל פגם קל, ומכל מראה של "בשר" גשמי, אף אם איננו חמור כ"כ, כי "טרפה" הוא להם. למען לא יהיה הדבר בבחינת "לכלב תשליכון אותו"- בבזותם את נזר התורה אשר על ראשם.
לפ"ז גם הקושיא הרביעית מתורצת – רצתה התוה לרמז לנו, כי "לא תזבח על חמץ דם זבחי"- אותם הזובחים את קורבנות התורה, מחוייבים להשמר מכל "חמץ"- אף שהינו כשר ברוב ימות השנה. כי בן תורה מחוייב לנהוג בכל מעשיו לפנים משורת הדין ובדקדוק רב על כל פרט קל בעבודת ה', שהרי נציג הוא של התורה הקדושה, למען לא יפסול את שלימות עבודת ה' שלו.
לפ"ז גם הקושיות ה' וו' מתורצות – דקדקו ישראל באומרם: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"- גם "נעשה" וגם "נשמע". ללמדנו, כי בן תורה המקבל עליו את התורה – את ה"נעשה". מחוייב הוא להוסיף אף "נשמע"- ותוספת זהירות על רוחניותו בכל פרט קטן בעבודת ה'.
לזה "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ס' ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". ללמדנו, כי לבן תורה ישנו חיוב לקשור על ראשו שני כתרים, ולא רק כתר אחד – כביכול, מחוייב הוא תוספת רוחניות מטעם תוספת אצילותו ורוממותו, למען שלימות עבודתו את ה', מכח נזר התורה אשר על ראשו.
ולפ"ז גם הקושיות ז' וח' מתורצות – נדב ואביהו והזקנים אשר נסתכלו והציצו בשכינה, בהיותם מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה. על אף שהיתה אכילתם אכילת היתר, ואף הסתכלותם בלעדי ליבם הגס היתה כשרה וראויה. מ"מ, נתחייבו על כך מיתה, מפני שהיו הם בבחינת "בני תורה" והיו מחוייבים הם יתר רוממות ודקדוק רוחני.
אף לזה דקדק קרא, בנוקטו לשון "אצילי בני ישראל", כי "אצילי" היינו גדולים [כפי שפי' האונקלוס], כי דווקא מכח היותם "אצילי בני ישראל" במעילתם ב"בן תורה" שבהם, נענשו הם במיתה חמורה – כי כל פרט מהווה חסרון בשלימות, וגורם חילול ובזיון לנזר התורה שעל ראשו. ועל זה נתחייבו הם במיתה החמורה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אליהו יוחאי אלקיים שליט"א
אפיקי אליהו על התורה
פירושים חידושים וביאורים על דרך המוסר והדרש, תוך ביאור כולם ביסוד אחד
זכני השי"ת בטובו ובחסדו
הצב"י אליהו יוחאי אלקיים
פעיה"ק יבנה תובב"א – שנת תשע"ב לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5