אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה ער״ו

א

שמעינן מהכא דתבלין ופלפלין אפילו באלף לא בטלי. וכן כתב רבי' שמואל זצ"ל לעיל גבי הא דפסקי' הילכתא כל איסורין שבתורה בששים מיהו בדבר שטעמו ניכר יותר מששים כגון שאור ותבלין הכי נמי דאסור כל כמה שנותן טעם. והכי נמי קאמר רפרם בפ"ק דש"ח שאני שאור ותבלין דלטעמ' עבידי וטעמא לא בטיל. מיהו ה"מ היכא שאסורין מחמת עצמן כגון תבלין ופלפלין שאור של תרומה או של שביעית ושל מעשר שני וכן מלח של הקדש או של ע"ז. אבל היכא ששאור ותבלין ופלפלין ומלח שהם של היתר ונאסרו מחמת שבלעו מזו האיסור אע"פ שנעשו חתיכה של נבילה ואסורין באכילה. אעפ"כ כשנתבשלו עם ההיתר אינם אוסרים אלא עד ששים אע"פ שיש בזה המאכל טעם תבלין ופלפלין וטעם שאור ומלח ההוא טעמא דהיתירא הוא. ואינם אוסרים אלא משום האיסור שבלוע בהם וההוא בטל בששים. הילכך משערינן בששים לפי התבלין או לפי הפלפלין או לפי המלח או לפי השאור. וה"מ שאנו משערים בהם הני מילי כגון שבלעו מן האיסור שנאסרו באכילה ונעשו חתיכה של נבילה. אי ידעינן כמה בלעו כגון שראינו הטיפה שנפלה עליהם משערי' ששים לפי התבלין או פלפלין או שאור או מלח. וכן מוכיח בספר תרומות. וכן הלכה. בפ' גיד הנשה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים. אמר לפניו ר' יצחק בר שמואל ר' אתה אומ' כן הכי א"ר יוסי א"ר יהושע ב"ל משום בר קפרא כל איסו' שבתורה במאה. ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה. דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה. ותניא בשלה אין בשלה אלא שלימה רבי שמעון בן יוחי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל דכ"ע בהדי איל מבשל לה. מיהו מר סבר מיחתך חתיך לה והדר מבשל לה. ומר סבר מבשל לה והדר חתיך לה. איכא דאמרי דכ"ע מיחתך חתיך לה והדר מבשל לה. ומר סבר בהדי איל מבשל לה. ומר סבר בקדירה בלחוד מבשל לה. ללישנא קמא פליגי אליבא דרבי שמעון בן יוחי. מ"ר בששים קסבר בשר ועצמות דזרוע בהדי בשר ועצמות דאיל משערי. וקים להו דששים איכא ושרייה רחמנא. ומ"ר במאה קסבר בשר בהדי בשר משערינן ועצם לא בעי לשעוריה והוה ליה במאה. וקיי"ל כמ"ד בששים כדפ' לעיל. ומשמע דלמ"ד בששים עצמות מצטרפין לאסור ולהתיר. ולמאן דאמר במאה אין מצטרפין. ובירוש' דתרומות פ' סאה תרומה תני אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין. אבל טנופת חולין מצטרפת עם החולין ולהעלות את התרומה. לכאורה לא אתיא לא כמ"ד בששים ולא כמ"ד במאה. ולמ"ד בששים העצמות מצטרפות לאסור ולהתיר. ולמ"ד במאה אינם מצטרפות לא לאסור ולא להתיר ואילו הכא קאמ' דטנופת מצטרפת להתיר אבל לא לאסור. ואמ' בירושלמי פ"ק דערלה ובנזיר ספ"נ מינין. ר' אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין משערין אותן כאילו הן בצל וקפלוט. מאי כדין ההן אמ' נותני טעם באחד ומאה וההן אמ' נותני טעם באחד מששים. מ"ד אחד מששים את עושה את הזרוע אחד מששים. מ"ד אחד ממאה את מוציא את העצמות מן הזרוע. וכשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך אתה מוציא מן האיל. לית יכיל דתני אין הטנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין. אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ר' ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שיצטרף עם החולין להעלות את התרומה. מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפות עם ההיתר. הדא אמ' טנופת של תרומה מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה. ופי' רבינו שמשון זצ"ל דהיינו פלוגתא דפרק גיד הנשה. ורוצה לומר דלמ"ד במאה לא משער עצם הזרוע. אבל משער עצם הבשר. ופריך הואיל שאינך משער עצם הזרוע תוציא כמו כן עצם מן הבשר. שלא יעזרו לבטל בשר הזרוע ונמצא בטל בפחות ממאה. ומשני לית יכיל שהעצמו' מצטרפין לבטל את האיסור כמו שהטנופת מצטרפת לבטל את התרומה. ומסיק דאפילו טנופת התרומה מצטרפת עם החולין לבטל את התרומה. דלהך מסקנא עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא כי אם מאה בין הכל. ונראה דפליג אסוגיא דידן דמשמע דאפילו עצמות היתר אין מצטרפין לבטל. דקאמ' למ"ד במאה בשר בהדי בשר משערי' ולא קאמר בהדי בשר ועצמות. ושמא איירי דנקט בשר בזרוע נקט בשר… ולאו דוקא ולעולם אפי' עצמות הזרוע מצטרפין עם בשר ועצמות מן האיל ואיכא מאה בין הכל. וקולא גדולה היא זו. מיהו אנן קיימא לן כמ"ד בששים ואיהו קאמ' דבשר ועצמות וזרוע משערינן בהדי בשר ועצמות דאיל. ועצמות מצטרפות לאסור ולהתיר: