ישמח משה, ויחי ב׳

א

ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), בב"ר (פצ"ו ב') הדה"ד (דברי הימים א' כט טו) כצל ימינו עלי ארץ, הלואי כצילו של כותל או כצילו של אילן, אלא כצילו של עוף בשעה שהוא עף, עד כאן. ויש להבין למה נסמך זה המאמר להפסוק ויקרבו ימי ישראל למות דוקא. וגם להבין איך יתכן להדמות ימינו עלי ארץ, לצילו של עוף בשעה שהוא עף, הלא ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י). אך כשנעמיק קצת יתראה ויתגלה צדקת המאמר הזה, כי באמת העבר אין, ואם כן על דרך משל כששואלין על אדם כמה הוא חי, אם נשוב על דרך האמת ראוי לחשוב רגע אחת, כי מה שהיה חי עד הנה כבר הוא אפס ואין כי כבר חלף הלך לו, ומה בצע לו עתה במה שכבר היה ואיננו עתה. והעתיד אשר יהיה עוד, מי יודע כי האדם אינו בטוח בחייו. ואין לו רק הרגע של עתה, והיא אינה עומדת רק מועף ביעף, כי אחר כל רגע מת רגע אחד מזמן אשר הוקצב לו, והזמן פורח תמיד ואינו עומד במקום אחד, ואם כן תמיד אינו חי רק הרגע של עתה, והיא כצילו של עוף הפורח. והוא מוסר גדול לאדם שיהיה תמיד לנגד עיניו כי אין לו חיות רק עתה, ואם כן מי פתי יסיר לבלותו בהבל על כל פנים הרגע שיש לו עתה, אך ידביקהו בחי וקיים ית"ש. והנה זה שאמרנו כי מה שעבר כבר הוא אפס ואין, אינו בצדיקים, כי כל יום שעבר ממנו חי וקיים לעד, וגם בעתיד בודאי כי יחיה לנצח ולא ימות, כי גם במותו הוא חי באמת (ברכות י"ח ע"ב), רק הימים שעל פני הארץ מתים ממנו כי לא יתלבש בהן הצדיק. והיינו ויקרבו ימי ישראל למות, והיינו הדה"ד כצל ימינו וכו', ומזה ניכר שבח הצדיקים דבצדיקים אינו כן כנ"ל.