ישמח משה, ויגש ט׳

א

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי (בראשית מה ג). והנה תמהו כל המפרשים הלא כבר ידע ושמע שאביו חי. ועוד אמאי לא שאל אותם על זה אחר כך אחר שנגשו אליו, ולא מצינו שהשיבו תשובה על זה, ואי כונת יוסף היה אם לא מת עתה מחמת רוב הצער שבניו כולן בדרך סכנה ובנימין גם כן, כמו שנאמר באמת (בראשית מג יד) ואני כאשר שכולתי שכלתי, זה קשה יותר מן הראשונה דמאי להם לידע דבר זה יותר ממנו. וגם מה דאמר (בראשית מה ט) מהרו ועלו אל אבי, מה זה שמיהר כל כך. והנ"ל בזה על פי שכתב האלשיך בפסוק (בראשית מה כו) ויגידו לו לאמור כי עוד יוסף חי, על פי שיוכל להיות שתפרח הרוח ברבות השמחה פתאומית, כעובדא דמייתי בגמרא (כתובות דף ס"ב ע"ב) עיין עליו. ואם כן יתכן דכבר ידע יוסף שאחיו מתחרטין מאד במכירתו ומבקשין לפדותו בכל ממון שיפסקו כמבואר במדרשי רז"ל, ואם כן יתכן שגם להם יהיה שמחה גדולה מאד, כי ידעו גם כן שלבו שלם עמהם באהבה גמורה מהבכי, וממה שקרא הוציאו כל איש, כמ"ש המזרחי על פירוש רש"י (ד"ה נבהלו) כי נבהלו מפניו מפני הבושה, עיין שם. והנה שיגיד להם בהדרגה היה בלתי אפשר אז כנאמר (בראשית מה א) ולא יכול יוסף להתאפק. על כן התחכם יוסף תיכף לעורר צער, להקטין השמחה שישוב רוחם והבן. ועוד כי אם רבות השמחה התפשטות הכחות, היגון מעציר ומחזיק ומשיב, כעין דאיתא בחולין (דף נ"ו ע"ב) בהאי דנכיס לבריה באחיזת עינים, דאינגד ואתנח עייליה למעייניה, עיין שם. אך אין צורך לזה כי אסתגר בקמייתא, על כן הזכירם תיכף בצער אביהם, ושיש לחוש אם עודו חי מרגיש הצער, ואין זה כשואל רק כמתאונן השם יודע אם עודו חי, ופירוש זה נכון מאד בעיני. והנה על פי זה יש התנצלות קצת ליוסף במה שנלאו כל חכמי לב לישב למה לא הודיע יוסף לאביו כ"ב שנים, ולפי זה אתי שפיר דמתיירא היה להודיע על ידי שום אדם, פן לא יתנהג עמו כשורה בשעת אמירה וימות, וכן על ידי כתב פן ימות בבא לידו פתאום, ויהיה הוא הגורם למיתת אביו, ולעלות לארץ ישראל היה בלתי אפשר כי מקודם שהיה שני למלך, ידוע שממצרים אין עבד עולה, ואחר שנתמנה לא היה יכול להסתלק מהתמנותו כנ"ל. ונקדים עוד דכבר כתבתי בריש פרשה זו, דכל מה שיוכל להיות בהשתדלות לא עביד קב"ה ניסא למגנא, ואם כן עד עכשיו שלא היה באפשרי להוציא אביו מהצער, ודאי דרגלי חסידיו ישמור ובצל כנפיו יחסה, אף שבדרך הטבע המיתה הכרחית לזקן כזה בצער גדול ומשונה מאד. אך עתה שידעו אם יתעצלו בהליכתם, והרי יש כח למהר ללכת, וכיון שכך אין השגחה מזדקקת, לכן אמר מהרו עלו אל אבי כנ"ל. ועוד נ"ל טעם הגון על יוסף שלא הודיע לאביו, כי חכם גדול היה וכבר למד בבית אביו שלא לתלות שום דבר בקרי והזדמן רק בהשגחה פרטית, והנה בא וראה ונבין ממרירת העונש שהיה ליעקב כ"ב שנים רצופים כשנאבד יוסף ממנו, ולא קבל תנחומין כל הנך שנים, ולא נשכח ממנו אפילו שעה אחת, ולדעתי אין עונש רע ומר ממנו בעולם הזה, ובפרט במשך זמן ארוך כזה והוא על דבר נקלה, אך צריך לומר לנגד ערך יעקב אבינו קטנה שבקטנות לגדולה שבגדולות יחשב. והנה הקב"ה עושה חסד עם הצדיקים לשלם הכל בעולם הזה, כדי שיהיו נקיים לגמרי בעולם הבא, וידוע דעונש שמענישין בעולם הזה, היא קטן מאד לנגד עונש עולם הבא. ועל פי זה יתפרש דברי רש"י בפרשת וישב (בראשית לז א, ד"ה אלה) כפשוטו ביקש יעקב לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין וכו'. והנה כל זה הבין יוסף אם יתמעט העונש לאביו ממה שראוי לו, או ישאר לו לאחר מותו, זה רע ומר יותר ויותר כפלי כפלים, או שישאר על בניו חוב, והנה החוב של אמירה קלה במה אדע (בראשית טו ח), פרעהו בגלות מצרים (נדרים ל"ב ע"א), ואם יצטרף עוד חוב זה, יאבד סברן ח"ו דלא יכלו להתמהמה כתיב (שמות יב לט), בודאי וזה בודאי דלא יגיע לצדיק גדול כזה עונש רע ומר כזה על מגן בלי השגחה, כל זה הבין יוסף, על כן לא עשה שום דבר בבחירתו. וגם אפשר שהשיג ברוח הקודש על מה מגיע העונש ליעקב, וידע שיצטרך להיות כ"ב שנים נגד כ"ב שנים, וגם זה הבין דלא היה מגיע על ידי צדיקים הללו חטא כזה אם לא כשהוא רצון הש"י, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא (שמואל ב' טז י), ואף על פי כן ראויים לעונש, לכך כיוון במה שציער אותם שיקבלו עונשם בזה, וגם כפל הצער של אביו ישלים הזמן, והבן. ואחר שנתוודע להם לא בבחירתו, רק על ידי הכרח כי לא יכול יוסף להתאפק, הבין שכבר נשלם הזמן של קבלת העונש, אז אמר להם (בראשית מה ח) ועתה דייקא ראוי להבין כי לא אתם שלחתם אותי, אתם דייקא והבן, (בראשית מה ה) ועתה אל תעצבו, כי אם אתם קצת הייתם מסייעים, מכל מקום כבר נתקבל העונש, והבן. והנה ויפג לבו של יעקב להאמין מחמת גודל תמיהתו על יוסף שלא הודיע, אך כשראה העגלות (בראשית מה כז), אז עלה בלבו כי יתכן שהיה כונתו לשמים כנ"ל, אך היה מסופק בדבר שמא החמיץ, כי לא דבר נקל הוא שלא לחוש על צער גדול של אביו הצדיק, על כן אמר (בראשית מה כח) אלכה ואראנו כנ"ל, ועל פי זה יתפרש הפסוק (בראשית מו ל) ויאמר ישראל אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, דהוא תמיה גדולה הלא אדרבה עתה העת לחיות. אך לפי מ"ש אתי שפיר, דאחר שראה יעקב בפניו של יוסף כי נקי מכל חטא, אז הבין כי דבר גדול פעל לנקות אותו כתינוק בן יומו, אמר אמותה הפעם דייקא אחרי ראותי את פניך כי עודך חי, כמ"ש לעיל (בפרשת וישב בפסוק וישלחו את כתונת הפסים) כי צדיק אתה, בזה אני מבין שלעת עתה קבלתי כבר כל עונשי ואני נקי מכל חטא, לכך עתה אני חושק למות, כי כבר אמרו (אבות פ"ב מ"ד) ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, והבן כי הוא פירוש נחמד בס"ד כנ"ל.