צדקת הצדיק קנ״ה

א

‏[קנה] הכבוד של האדם בעוה"ז הוא כפי טהרתו בדברי הרשות שלו שהם הלבושין בעוה"ז לדברי ‏המצוה. וכמ"ש בזוהר (בשלח סא א) דנצח והוד לבושי מלכא והם תרין בדי ערבה כמ"ש ברע"מ ‏ובתיקונים שעליהם אז"ל בוי"ר פ' אמור ערבה לא טעם ולא ריח כך כו' ע"ש. וכן המשילו בחולין ‏‏(צב.) ע"ה ות"ח לעליא ואתכליא ע"ש. וכן יש בפעולת כ"א בעצמו. פעולות התורה הם מעשה ת"ח ‏ופעולות דרך ארץ נקרא ע"ה. וכן דרשו רז"ל (סוכה כא:) על ועליהו לא יבול אפי' שיחת חולין כו' ‏שהם עליא לאתכליא דהיינו ד"ת ואלמלא עליא כו' כמ"ש בברכות (לה:) הנהג בהן כו'. במטותא ‏מיניכו כו'. והרבה כו' ולא עלתה. דאלמלא כו'. וא' בשבת (קיג.) דמאני מכבדותא (ושם קמה:) ובלא ‏מתא תותבאי. והיינו דאחר שנתגרש אדה"ר מג"ע שהוא מקומו עשו לו מלבושים וכפיהם הוא ‏הכבוד. וזהו בעוה"ז שפעולות התורה ומצות הוא נקרא גוף האדם והרשות הוא מלבושיו אבל בג"ע ‏הלבוש מפעולת התורה ומצות כמ"ש בזוהר (ויקהל רי א) והיינו דגוף האדם שם נקרא רק ‏המחשבות ורצונות שבמוח ולב [וכמו שבעוה"ז הגוף נקרא גוף האדם והלבוש הוא המלבוש את ‏הגוף. ולאחר מיתה אז גוף האדם נקרא הנשמה והגוף נקרא רק לבוש. וזהו דרגא דרשב"י בברכות ‏שם דלית לי' הנהג בהן מדת ד"א כי הוא זכה בעוה"ז ממש להיות כמו בג"ע שהגוף רק לבוש ועליא ‏לאתכליא ולא המדת ד"א וכמ"ש בשבת (לג:) שהעניש להעוסקים בד"א ואכ"מ] ושם הכבוד כפי ‏הפעולות שלו בתורה ומצות. ועוד למעלה הלבוש כדאי' בזוהר (שם ב) מן הכונות שבלב ורצונות ‏לתורה ומצות ע"ש. ושם הכבוד לכל א' כפי כונתו הטובה ועדיין נקרא בלא מתאי. אבל במתאי זה ‏יהי' בעוה"ב שהוא שנת היובל (כנודע בזוהר) שתשובו איש אל אחוזתו שם יהי' שמאי השם מורה ‏על העצם ר"ל כפי עצם שורש כ"א במקור מחצב הנשמות. ואז יהיו ערומים כקודם החטא בלי לבוש ‏שהלבוש נעשה רק ע"י ידיעה דטוב ורע וע"י הבחירה והשתדלות האדם שהוא הטורח דע"ש אבל ‏אז יתברר שאין מקום להשתדלות כלל: ‏