שם משמואל, קדושים א׳

א

שנת תר"ע

ב

במ"ר שלש קדושות הם אחת בראשו של השי"ת ושתים בראש בניו, הענין דבתרגום מפרש השלש קדושות קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי', קדיש על ארעא עובד גבורתי', קדיש לעלם ולעלמי עלמיא ע"כ, וצריכין להבין מה הוסיף בזה שתרגם עובד גבורתי', והענין, דכ' בס' הכוזרי ענין ברכת אתה קדוש אחר ברכת מחי' המתים, דע"י שמזכירין גבורות השי"ת בזה העולם סומך נופלים כו' שנראה כאלו הוא ח"ו השפלה בהשי"ת שעוסק בדברים נמוכין כאלו, לזה מזכירין קדושה לומר שבכל אלה נבדל וקדוש, ומרומם מדברים אלו וזהו שאמר קדיש על ארעא עובד גבורתי' שאף בשעה שעובד גבורתי' על ארעא הוא קדוש ונבדל, והנה קדיש הראשון מובן שאין שייך לומר רק על השי"ת לבד, והאחרון יש לומר שנמצא קדושה כזו גם בישראל, כי כמו שהשי"ת חי וקיים לעד כן ישראל קיימים ונצחיים לעד, ובש"ס סנהדרין צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן שוב אין חוזרין לעפרן שנא' והי' הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין, ובזוה"ק נאמר עוד יותר דעתידין לאשתאבא בגופא דמלכא, וכמו כן קדושה האמצעית ג"כ יש בישראל בצד מה, היינו אף כשהם עוסקים בדברים חומריים, אעפי"כ הם מתקדשים ונבדלים מן החומריות, וזה קדושה יתירה מהמלאכים שאף שהם קדושים היינו מפני שאין שייך בהם החומריות, וצא ולמד מעוזא ועזאל מה הי' סופן, משא"כ ישראל, וזה קדש עצמך במותר לך, היינו בשעה שעוסק בחומריות מקדש א"ע בזה, וזה שנכתרו ישראל בשתי קדושות מהשלשה שמכתירין להקב"ה, והבן:

ג

קדושים תהיו פרשה זו נאמרה בהקהל, הענין דמצד הכלל יכולין להיות קדוש, לא איש פרטי מצדו וכ"ק זקני האדמו"ר הגדול זצוקלל"ה מקאצק אמר בזה"ל איך יכולין להיות קדוש, אך מצד כי אני ד' אלקיכם, עכ"ל הטהור, והכוונה דמצד שיש בכל ישראל חלק אלוק ממעל, ע"י כן מגיעין לקדושה, וז"ש דבר אל כל עדת בנ"י, מצד הכלל כנ"ל, וכל כמה שאדם מקרב א"ע להכלל, כמו כן מקבל הקדושה, ושבת הוא רזא דאחד ונעשין כולם כלל אחד, וזה הוא כמקבלי מתן נחליאל שאז נאמר לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:

ד

ברז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, להבין הדברים האיך אפשר עי"ז שאין עושין עבירות להקָרֵא תיכף קדוש, והענין, דכשאדם עושה גדר לערוה עי"ז באין לקדושה, וז"ש לאמר זו ג"ע דלאמר הוא חיבור, דערוה הוא חיבור לרע, וכשאדם סר מזה ועושה עוד הרחקה לזה עי"ז זוכה להיפוך ובא להקדושה, וכל כמה שאדם מרחיק א"ע מהערוה, כ"כ מגיע להקדושה, ובקדושים נשנו העשרת הדברות, דקודם מ"ת לא הי' רק הז' מצוות דהוא נגד ז' מדות, ובמ"ת שהפרישו א"ע מהפחיתות מכל וכל אפי' מדברים המותרים, וקיימו בעצמם קדש עצמך במותר לך וכמ"ש התרגום לא תקרבו לצד איתתא, זכו לעשרת הדברות, דהוא כנגד השכל והמדות למעלה מהטבע, ולזה ניתנה להם מצוות פרישה והגבלה שיזכו לעשרת הדברים, וכמו כן הוא תמיד דכל כמה שאדם פורש א"ע מהפחיתות, כ"כ מגיע לעומתו בקדושה:

ה

ומלאך כאדם בתוכה ינצר, להבין מאין בא לו הטעות הזה, הענין דמי שהורג חבירו ופסק ממנו חיותו, עי"ז נפסק ממנו חיות עצמו, וצריך לקבל חיות מחדש, ובערי מקלט שהיא ערי לוים שהם דבקים תמיד באהבה שירה חדשים לבקרים שמה מקבל חיות מחדש, והוא ע"י ההתחדשות עבודה, שמתחיל לעשות מחדש, וזה הוא אצל האדם, משא"כ במלאך דהוא עומד ואין לו התחדשות, אבל היצה"ר שיצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, א"כ לכאורה הרי יש לו התחדשות, ומזה נצמח טעותו שסבר שגם לו שייך הערי מקלט, ובאמת טעות גמור הוא דההתחדשות אצלו רק להאדם שיפתה כל יום מחדש להאדם, והיינו שמטבע אדם שהוא בעל שינוי אם מפתה לחבירו לדבר ואינו שומע לו, אם בא למחר עוד לפתותו בדברים האלה אין לו כ"כ פנים לרהב עוז בנפשו אחר שכבר חבירו לא שמע לו, אבל הוא באשר איננו בעל שינוי הוא כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ואם יכול להפילו בן שמונים מפילו, א"כ מה שכל שעה כחו חדש איננו מפאת החדשות אדרבה, והוא בעצמו הלא עומד הוא, ולכך נקרא מלך זקן וכסיל: