שפת אמת, דברים, כי תצא י״ט

א

תרנ"ז

ב

במדרש אורח חיים פן תפלס א"ת יושב ושוקל במצותי' של תורה מצוה זו קלה כו' מעגלותי' לא תדע. כי באמת שורש המצות למעלה באחדות אחת וזה בבחי' אור תורה ונר מצוה הוא התחלקות אור תורה בכל נר ונר וכן הוא בנפש האדם שמחי' כל האברים והוא אחדות אחת והפעולות בכל אבר כפי מהות האבר כן הוא בתורה ומצוה. והנה אדה"ר קודם החטא שהי' לו רק מצוה אחת היא כלל כל המצות באחדות א' והי' מוכן לעץ החיים. ואחר החטא מעה"ד טו"ר נמשך לעלמא דפרודא ולכן כ' פן ישלח ידו ולקח כו' היינו שלא באחדות האמת. וז"ש אורח חיים פן תפ' שבבחי' תורה ועץ החיים לא יש פירוד ושום הפרש בין מצוה למצוה וז"ש א"ת שוקל במצותי' של תורה דייקא. לא תדע כי הדעת נתקלקל ע"י החטא וא"י להשיג האחדות בשלימות. וז"ש חז"ל שלא להיות כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס פרס הוא חלק ואינו בשורש האחדות והעושה ע"מ לקבל פרס זה שכרו. אבל העושה לשמה יש לו חלק באחדות הנ"ל והיא בחי' אורח חיים כמו מים חיים מים שאין להם סוף ותכלית ובדבר שאין לו ראשית ותכלית לא שייך חלק. ולכן שכר אריכת ימים כ' בקלה ובחמורה שהיא הדביקות בעולם שכולו ארוך ששם הכל אחד כנ"ל:

ג

במדרש זכור את א"ע ה"א למרים משל למטרונא כו' כך מרים אמרה שירה כו' ע"ש הענין הוא להיות כח איש ישראל בפה לכן צריכין לשמור הפה מלה"ר. ומרים הי' בחי' תורה שבע"פ לכן באר בזכות מרים שהיא פי הבאר דכ' עלי באר ענו לה שהיא בחי' תורה שבע"פ וע"ש זה נק' מרים פועה שפועה אל הילד ע"ש. ולפי שהי' כחה גדול בפה נתענשה בדברה על משה כמ"ש שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:

ד

במדרש לוית חן הם כו'. כבר כתבתי במ"א כי כח המצות להעלות נפש הבהמיות לבחי' אדם כיון שהגוף יש לו חלק בעשיות המצות מתעלה באותו שעה כמו לא תחסום שור בדישו אע"פ שעוסק במאכל אדם המצוה שלא למנוע ממנו בשעת דישה והרמז כי בעשית המצוה מתעלה גם הגוף. וע"ז אחז"ל רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תו"מ כי הנשמה טהורה הוא א"כ הזיכוך הוא רק לנפש הבהמיות. ולכן בנ"י נק' אדם שע"י המצות מהפכין גם חלק הבהמיות להיות בכלל אדם וע"ז נא' אדם ובהמה תושיע ה':