חיים וחסד תק״ל

א

בין תרי צדיקי עלמא יתבא (זהר ח"א קנג:), דהיינו צדיק לעילא צדיק לתתא, הצדיק דלעילא דרכו תמיד להשפיע, כי טבע הטוב להיטיב, והצדיק דלתתא מגביה העולם להקב"ה, וזהו ענין משה ואהרן, משה רצה תמיד להשפיע לזה העולם, ואהרן היה מגביה תמיד העולם התחתון להקב"ה. ואצל הקב"ה זהו גדולתו שמשפיל אלינו, ואצלינו הוא גדלות שאנו מגביהין עצמינו להקב"ה. ומה שהקב"ה משפיל אלינו צריך להיות ע"י צמצום, מחמת שלא היינו יכולין לקבל יותר, ולא נמשך אלינו בהויה שלימה כמו שהוא אצלו יתברך, אך מה' נעשה דלי"ת דלית ליה מגרמי כלום, וזהו הצמצום לפי כח המקבלים.

ב

וזהו (מגילה כו.) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה והיה רוצה לנטלה, ונעשה אושפיזיכין כביכול לשכינה שנאמר (דברים לג, יב) ובין כתיפיו שכן. פירוש 'בנימין' – בן ימין, שאינו נוטל ההשפעה לעצמו רק להקב"ה ועל כן נקרא בן ימין (בראשית לה, יח ברש"י), 'והיה רוצה לנוטלה', פירוש שרצה להגביה ההשפעה להקב"ה, ועל כן זכה 'שנעשה אושפזיכין לשכינה', דהיינו שיבנה בית המקדש בחלקו, שהשיג החכמה והיה להבית בנין. וזהו (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית, מחמת שהבין שיש בורא, הרי מוכח הבנה שמצרפת האותיות שנקרא אבנים (ספר יצירה ד, יב) נבנה בית המקדש, נבנה הבית מהאותיות שהאותיות נתחברו בהחכמה, כי האותיות נקרא בית והמקדש נקרא חכמה.

ג

הנה כתיב (זכריה יד, ז) יום אחד יודע, פירוש על כן חג השבועות הוא על פי הראיה יום אחד, כי כשאדם עושה הכנה לעצמו בימי הספירה יכול לקבל האחדות שהוא התורה בשבועות, פירוש לדבר אחד, כי הנה דברים הגשמיים נפרדים – במקום אהבה אין יראה ובמקום יראה אין אהבה, אבל אצל הקב"ה הם אחדות. וזהו (ר"ה כז.) שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, שהם אחדות הפשוט, וכשמכין האדם עצמו בימי הספירה ומזכך המדות אז כשבא חג השבועות יכול להיות שישרה עליו האחדות. וזהו (כתובות יז.) כנתינתה בששים ריבוא כך נטילתה בששים ריבוא, כי נודע (מג"ע ואתחנן – קפו) שאותיות התורה הם ס' ריבוא, ומסתמא כל אות היא נכלל מהס' ריבוא, כי אי אפשר להיות חס ושלום התחלקות בהתורה שהוא אחדות הפשוט, על כן אמר נטילתה בששים ריבוא, פירוש הגבהתה שמגביה האותיות להקב"ה, ולפי זה כיון שמגביה ב' או ג' אותיות מהתורה להקב"ה אז נכלל בהן כל הס' ריבוא מחמת שאין התחלקות בהתורה.

ד

והנה האהבה הוא דבר המתפשט ויכול להמשיך את האדם מחוץ לגבול, והיראה מחזקת את האדם שלא יפול למטה. וזהו (תהלים יח, כג-כד) 'כי כל משפטיו לנגדי' הוא השכל האהבה להקב"ה, 'וחוקותיו לא אסור ממני', היא היראה שמחקקת, ואז 'אהיה תמים עמו', שיהא נקרא שלם, אדם שלם, 'ואשתמרה מעוני', כיון שישיג לזה האהבה והיראה אז כל דינין איתכפיון ונמחקין עונות.

ה

הנה יש כ"ז אותיות, וכ"ב אותיות והיתירים הם מנצפך, והנה האותיות נקרא חומר והשכל נקרא צורה. והנה הגבורה היא תמיד כפולה, אצל המשפיע ואצל המקבל, ולכך הוא ניתן לו הגבורה כדי שישבר הסתכלותו שיש לו להבין לדברים אחרים ויסתכל על שכל הטוב. ואם תאמר מאין בא לו להבין זה ההסתכלות שיש לו לדברים אחרים כי הוא נלקח מעצם האב, הוא מחמת שאי אפשר להיות הוולד אלא אם כן שילביש את עצמו בהלבשה וכיסוי ומזה הכיסוי הוא בא להבן ההסתכלות אחר, ועל כן אח"כ כשהאב רוצה להפנותו אליו צריך האב להסתיר אורו ולהראות לו גבורה כדי לשבר הסכלותו. וזהו (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני. וזהו (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, שהשפיל את עצמו אלינו לפי שכלנו, ומצד הקב"ה אינו מחוסר אם היה נמשך אלינו לפי גדולתו, אלא שאין אנו יכולין לסבלו והיינו מתקלקלים, כמו תינוק שאין האב רוצה ליתן להקטן מלבוש יקר שלא יקלקל כך הקב"ה מטעם זה הוצרך להמשך אלינו ע"י צמצום. וזהו (ברכות ז.) יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי, שלא אתנהג עמם בצמצום רק ברחבות. וזהו הענין שאנו מברכין להקב"ה 'ברוך אתה' – שישפע עלינו ברחבות: