דבר בעתו י״ח

א

בו יבואר גודל ההפרש שיש בין האדם למקיים רק בעצמו רצון ה׳ ובין האדם שמשתדל שגם אחרים יקיימו רצון ה׳:

ב

גם ידע האדם שיש חילוק גדול בין העובד ה׳ ומקיים מצותיו בעבור שחפץ באמת בעבודתו ובמצותיו ובין מי שעושה את הכל רק לקבל שכר בזה ובבא ויורה ע״ז הכתוב אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאוד וכמו שפירשו חז״ל במצותיו בשכר מצותיו וזהו שנאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ור״ל אפילו אם מקיים מצות השם אבל רק בשביל עצמו ולא בשביל שחפץ בעבודתו תראו ההיכר ביניהם לע״ל. ובמה יבחן האדם אם הוא עובד אמיתי או כונתו בעבודתו רק בשביל הנאת עצמו לקבל שכר ולהנצל מעונש הבחינה הנכונה הוא בזה דמי שהוא עובד אמיתי תשוקתו שיהיו הכל עובדי השם ועושי רצונו כדי שיתגדל כבוד הש״י אצל הכל ואם הוא רואה שאנשים עוברים על רצון הש״י הוא מיצר ודואב על זה מאוד מאוד. לא כן מי שכוונתו רק בשביל הנאה עצמו אין חושש כלל אם שארי אנשים עובדים את ה׳ או לאו ואך כיון שהוא בעצמו נזהר שלא יעבור על התורה ולא יענש בגיהנם דיו לו ואין מיצר ודואג כלל על שאחדים מחללין את כבודו בשאט נפש. ותדע אחי שכל זה הוא שייך בעניננו ג״כ שמי שאומר מה לי לדאוג על אחרים לעזור להם שלא יכשלו במאכלות אסורות אות הוא שכל עבודתו הוא רק בשביל הנאת עצמו שיהיה טוב לו בזה או בבא ולא בשביל כבוד ה׳ שאלו היה חושש לכבודו בודאי היה מתחזק בכל עוז שלא יעבור שום אדם על רצונו. וכלל ענין זה שכתבנו הוא כתיב בפרשת ק״ש שאנו קוראין ככל יום ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו׳ ופרשו חז״ל בואהבת היינו שתאהבהו על הבריות והוא כמש״כ דאוהב הנאמן למלכד משתוקק לאהבהו על כל בני מדינתו שיהיו הכל נאמנים בעבודתו באהבה ובלב שלם ומה שסיים הכתוב בבל לבבך וגו׳ משמע דקאי על ענין זה נמי דצריך להשתדל בכל לב ובכל נפש ובכל מאודך היינו בממונו לאהבהו על הבריות בהם ולא לשמוע ליצרו שמייעצהו לקפוץ את ידו במקום שנוגע לכבוד שמים שיתחזק עי״ז עבודתו בעולם. וזהו מה דאיתא בספרי ואהבת את ה׳ אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן וידוע דרכו של אברהם אבינו שהיה גדול במדת החסד מאוד ועי״ז קירב את הבריות תחת כנפי השכינה וכדכתיב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם וכדאיתא במדרש דע״י האשל הקרא שם ה׳ בפי כל הבריות וזהו שאמר ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳ ובכל מאודך וכנ״ל.

ג

גם הנה ירוע שכל איש ישראל שקיבל על עצמו קיום התורה בעת קבלת התורה לא על עצמו בלבד קיבל אלא גם כל מה שיהיה ביכולתו לחזק את קיום התורה אצל שאר בני ישראל התחייב על עצמו ונעשו אז כל ישראל ערבים זה לזה וזהו מה שמסיים התורה בפרשת נצבים הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת וכמו שפירש רש״י שם דהיינו שנעשו ערבים זה לזה ולכך הדין שבל אחד מישראל מוציא את חבירו בקיום המצות אף שיצא הוא כבר כגון קידוש וכדומה דאם יחסר לחבירו איזה מצוה כאלו חסר לו [כדאיתא ברא״ש ברכות פרק ג׳] וכן נמי שיפריש כל אחד את חבירו מאיסור ל״ת [הג״ה ולכך נפסק הרין ביו״ד סי׳ ש״ג דאם רואה לחבירו שהוא לבוש כלאים צריך לפשוט ממנו אפילו בשוק ואפילו לבשן בשוגג שלא ידע שהוא כלאים ואפילו לדעת הרא״ש המובא שם בהג״ה שא״צ לפשוט ממנו בשוק כשהלובש אינו יודע שהוא כלאים משום כבוד הבריות עכ״פ כשיגיע לביתו צריך להודיעו כדי להפרישו מהאיסור וכן נמי בהן שהוא ישן ומת עמו באוהל צריך להקיצו ולהודיעו כדי להפרישו מהאיסור ואע״ג דלא ירע מ״מ איסורא קעביד בשוגג ולאחריני דידעי מצוה להפרישו מהאיסור כדאיתא ביו״ד סי׳ שע״ג בהג״ה בש״ך שם וכן נמי לענין ת״ח אע״ג דאינו חייב להעיד במקום דאינו לפי כבודו אבל לאפרושי מאיסורא חייב להעיד כדאיתא בשבועות דף ל׳ ע״ב] דאם לא יפרישו מהאיסור במקום שיש ביכלתו יענש גם הוא וכדאיתא בויקרא רבה שה פזורה ישראל מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים [ר״ל שדרך של השה כל העדר מתחברים ביחד וכששה אחד לוקה ברגליה וכדומה והיא עומדת יעמרו כולם לפי שעה] אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים תני רשב״י משל לבני אדם שהיו באים בספינה נטל אחד מהם קודח והתחיל וקדח תחתיו אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן אמר להו מה אכפת לכם לא תחתי אנכי קודח אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה עי״ש. וא״כ בעניננו נטי כשנאמץ את לבבינו ונקפוץ את ידינו ממצות צדקה באיזה גרגרי כסף שעי״ז היינו יכולים למנוע אותם מאיסורי ל״ת דאורייתא שיש על כל כזית וכזית בפנ״ע ועי״ז אף אנשים כשרים יוכרחו לפעמים לאכול מ״א בודאי נתענש ח״ו עונש גדול בבא עת הפקודה כאלו היינו אוכלים בעצמינו מאכלות האסורות. ולפ״ז אף האדם השלם השומר עצמו מאסורים בכל יכולתו ואף מספק ספיקא שאינו אוכל מבהמה שהורה בה חכם או מסירכא וכדומה יוכל היות כי לעתיד לבוא יתבעו אוהו על חתיכת חזיר וטרפה וכדומה וכאשר ישאל מנין לי האיסורים האלה חף הייתי מפשעים אלה ולא בא אל פי מעולם אף חשש איסור קל. ישיבו לו האם לא ידעת כי כל ישראל ערבים זה לזה וזכור שאכלו אנשים מבני עמך בעירך בזמן פלוני ופלוני כל האיסורים החמורים האלה ואתה עמדת מרחוק ולא ראית להושיעם בעת דחקם שלא יבואו לידי איסורים האלה וע״כ בא וקבל דינך ומה מאוד יתמרמר אז על עצמו שבדבר נקל [במעט כסף או בזירוז לאנשי העיר] היה יכול להסתלק מכל אלה הדינים. ואל יתפתה בנפשו לומר שבודאי לא יהיה הדין עליו לבד כי אינו יחיד בעירו כי לעומת זה תדע כשנתחייב אדם בערבות גדול של כמה עשריות אלפים רו״כ אפילו נתערבו עמו ביחד עוד כמה אנשים כשמגיע לזמן תשלומין אפילו אם יגיע עליו איזה חלק מן הערבות הוא עולה ג״כ לסך גדול אשר יצר לו מאוד עי״ז ואף כאן בעניננו לפי הידוע שכהיום נתרבו הנודדים מאד שכאשר תבא לחשבון יגיע לאלפי כזית של איסור הנאכלים בשבוע אחת ובמקום אחד וא״כ אפילו לא יגיע לאיש אחד מהערבים רק כזית אחת של חזיר או של נבלה וטרפה וחלב בכל שבוע ושבוע ג״כ יהיה רע ומר לנפשו [וכ״ש אלו האנשים אשר יכולת בידם לזרז את אנשי עירם להחזיק במצוה זו למנוע את נפשות ישראל מאיסורים והתרשלו בדבר בודאי עיקר האשמה תהיה עליהם וכדאיתא בתנא דבי אליהו כל מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו שנאמר (ואתה) בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו׳ הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש] ולדעתי זהו מה שאנו מתחננים באבינו מלכנו שתי בקשות דהיינו אבינו מלכנו מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך ואח״כ א״מ מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו ולכאורה היינו הך ולדברינו ניחא דמתחלה אנו מבקשים סליחה על העונות ופשעים שאדם עובר כעצמו ואח״כ אנו מתחננים עוד על שטרי חובות שאין באים על ידי פשעינו כלל כ״א ע״י ערבות על אחרים וגם הם חובות עלינו.