שפת אמת, דברים, שופטים כ״ד

א

תרנ"ד

ב

בפסוק תמים תהי'. כ' בפרשת מילה שניתנה לא"א ע"ה התהלך לפני והי' תמים. כי בעוה"ז אין נמצא השלימות כי הטבע מכסה הפנימיות. וכמו כן הערלה באדם. ובהסרת הערלה בא א"א ע"ה אל התמימות. וכן הוא כפי מה שיוצאין מן הטבע זוכין אל השלימות וזה ניתן לבנ"י הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. והנה הגוים אל מעוננים וקוסמים ישמעו כי הם תחת הטבע לכן חכמות שלהם מצד הטבע. אבל אתה לא כן נתן לך כי הנהגת בנ"י למעלה מן הטבע בכח התורה ולכן כל כחם אדרבא ע"י ביטול הטבע נתחזק כחם. וכמו שחכמת האומות והתחזקם בכח הטבע כי זה קיומם. כמו כן כחם של בנ"י בביטול הטבע. כ' אני לדודי ודודי לי אני לדודי הוא ביטול הטבעיות לבטל כל הכח אל הש"י וזה אינו בנמצא רק בבנ"י וכמו כן דודי לי שמה"ט יש התגלות אלקותו ית"ש לבנ"י מה שאין בנמצא לשום אומה. וכפי מה שפונין בנ"י עצמם להיות קדושים ומוכנים להקב"ה כך חל אלקותו ית"ש עליהם. זה נביא מקרבך כו' שע"י השתוקקות בנ"י לדבר הי' זוכין לנביאים. ובמתן תורה יצאו לגמרי מן הטבע כמ"ש אמרתי אלקים אתם וזכו לשמוע הדברות ונשאר מזה הכנה לדורות אל הנביאים. ועתה בעוה"ר שנחסר זה ההשתוקקות אין עוד נביא. ואיתא בספרים כי חדש אלול רומז לפסוק אני לדודי כו'. כי מ' ימים אחרונים נתרצה לנו הקב"ה מתוך התעוררות הרחמים של משה רבינו ותשובת בנ"י. דאיתא מה ראשונים ברצון כך אחרונים ברצון דכ' כימים הראשונים אך הראשונים היו ברצון הקב"ה בעצמו. ואחרונים נתרצה הקב"ה לנו כמ"ש מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים. לכן כ' אחר פסוק זה יפה כו' רעיתי כתרצה ואיתא במדרש כתרצה כשאתם מתרצים לי כד את בעיא לא בעית מליף כלום ע"ש. פי' שבכל עת יכולין בנ"י לעורר רצון העליון בהתעוררות תשובה. ולפי שבימים אלו נתקיים בפועל ממש. לכן הימים מסוגלים לזה בכל שנה: