שפת אמת, דברים, ראה י״ט

א

תרנ"ג

ב

במדרש אל תקוץ בתוכחתו. אין מפסיקין בקללות לא לרעתך נתתי לך ברכות וקללות כו'. כמ"ש במ"א כי העולם נברא בב' לשון ברכה הלואי שיתקיים כמ"ש שם במד'. אבל התורה התחילה בא' אנכי. והוא הדרך שבה יוכל אדם לתקן גם כל מה שקילקל כמ"ש תורת ה' תמימה לכן משיבת נפש. פי' כי הכל מתקיים בכח התורה א"כ לעולם יכולין לתקן עצמו ע"י התורה. ואפי' כשאדם נופל בחטאו ובכ"מ שהוא. מ"מ הלא לעולם יש משפט ע"פ התורה מה לעשות ובזה משיב נפשו. וכמו שמצינו בעזרא כשחטאו בנשים נכריות התחזקו ואמרו יש מקוה לישראל כו' וכתורה יעשה. וז"ש אנכי נותן בחי' התורה שהתחיל בה אנכי. וזה תיקון לברכה וקללה. וז"ש בספרי משל לדרך שתחילתו קוצים וסופו מישור ע"ש. והלא התורה דרכי' דרכי נועם וחלילה שיהי' תחילתה קוצים. אך הרבותא שהתורה יכולה לתקן. אפי' מי שבא לעקמומית. התורה מיישרת דרכיו. כמ"ש בכל דרכיך דעהו פי' עשה כתורה. והוא הדעת. והוא יישר אורחותיך. ולכן כתיב בברכה אשר תשמעו ולא אם תשמעו. לומר שלעולם אפי' שכבר לא שמעת ח"ו מ"מ עתה שמעו ותחי נפשכם. וז"ש בפ' והי' א"ש אחר כל העונשים ושמתם כו' דברי אלה כו' ובזה תוכלו לחזור לברכה. ולכן אין מפסיקין בקללות רק להיות סופו מישור ולטובתך נתתי כמ"ש:

ג

בפסוק בנים אתם כו' ול"ת קרחה ב"ע למת. ובמשנה חביבין ישראל שנק' בנים חיבה יתירה נודעת להם כו' פי' הקב"ה נתן לנו אותות ומצות שעל ידיהם יהי' לנו דביקות בכח הנשמות שמצד זה נקראו בנים. כי כל המצות שנק' אות כמו מילה שבת תפילין כולם הם לעורר הפנימיות וכח הנשמה. וכמ"ש שם לטוטפות בין עיניכם כמו כן כתי' כאן ול"ת קרחה בין עיניכם שלא להתדבק בגשמיות להסתיר הדעת והתקשרות הנשמה. כי כל הגשמיות נק' מת שאין לו קיום. אבל הנשמה היא החיות כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כו'. ז"ש ולא תשימו קרחה ב"ע למת. וכמו כן כתי' אח"כ ל"ת כל תועבה כי מאכלות אסורות מטמטמים הלב שלא תוכל הנשמה להתגלות בגוף האדם כנ"ל. וכן איתא בתיקונים בנים מסטרא דנשמתין אפרוחין רוחין ביצים נפשין ע"ש: