שפת אמת, דברים, כי תצא ו׳

א

תרל"ו

ב

כי תצא למלחמה כו' ונתנו ה"א כו' ושבית שביו. בהקדים דברי המד' ע"פ כי לוית חן הם לראשך המצות מלוין אותך כו'. פי' שבוודאי נמצא בכלל כל הבריאה וכן בכל פרט איזה נקודה המעלת חן לפני הקב"ה. וכן כתיב וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאד. והסתכלות זה שהוטב בעיניו מקיים כל העולם. וזה תכלית מעשה בראשית. וזה החן הוא סוד השבת שכן כתיב והנה טוב מאד ויהי ערב כו' יום הששי כו'. ולכן מצינו בכל מקום מצאתי חן בעיניך כו'. הוא שהצדיק הוא הנקודה שהוטב בעיני המקום והוא יסוד העולמות כולם. והמצות הם עצות להתדבק במציאות חן הנ"ל. והנה גם כל סט"א המתנגד לקדושה וכל מעשה היצר ותחבולותיו וודאי יש גם בהם נקודה קטנה אשר בעבורה רצה הקב"ה לתת להם כח לכל מעשיהם כמ"ש טוב מאוד יצה"ר. ואמת כי בהתגברות האדם על היצה"ר אז נתברר הטובה הגנוזה. וזה ושבית שביו. כי קודם התגברות הצדיק הנקודה היא בשבי ואין ניכר בה כבוד מלכות שמים. ואחר ונתנו ה"א בידך אז היא בחי' תשובה ושבת שהיא החזרת הדבר לשורשו ומקומו. אמנם יש עוד לידע כי אחר שזוכין קצת לגבור היצה"ר אז צריכין שמירה ביותר. כי הכח שהי' בסט"א בא אל האדם והוא בא ממקום טמא שהי' בשבי' עד עתה. ולכן צריך האדם שמירה. וכן י"ל בשבת ג"כ שכתב בזוה"ק שצריך שמירה כמ"ש פורס סוכת שלום כו'. שג"כ הטעם כנ"ל שכל הדברים יש להן עלי' בשבת לכן צריך שמירה. והעצה ע"י תשובה פי' שבהיות כל אלה הדברים שנתרחקה נקודה הנ"ל להיותה בשבי. הכל בא מחטא הקדום וגם חטא אדם הראשון שיש לכל איש חלק בו כנודע. וצריך אדם לשוב לתקן הכל וזה נק' ושבית שביו פי' שזאת התשובה הוא בעבור השבי ששב עתה בהתגברו על היצה"ר וזכה בזו הנקודה צריך לנקותו מכל דביקות טומאה והוא ע"י התשובה. ואז קיימת לעד ואינו מביא אותו עוד לידי חטא. והבן כ"ז:

ג

בספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. פי' אף שכל יחיד צריך להלחם ביצרו הרע. עכ"ז יהי' המלחמה ע"י שיכניס עצמו בכלל ישראל. ויהי' כוונתו כדי שכלל ישראל יצליחו במלחמות ה'. כי הכלל תלוי בפרט. ואז יוצא עמו כח מלחמת הציבור. וגם דברי חז"ל שאמרו מחנה הם האברים שבאדם. ג"ז אמת. כי יש בכל פרט כח כללי ג"כ שנק' עולם קטן. וכפי מה שמכניס כל רמ"ח אבריו לאסוף כולם לרצון זה. כך יוכל להכניס עצמו בכלל ישראל:

ד

בפסוק הקם תקים עמו. כפי מה שא' עוזר לחבירו כענין אמרם הוי נושא בעול עם חבירך. כמו כן זוכה לתקן עצמו ליישר אורחותיו להיות לו תקומה. וזה הקם תקים עמו. והוא ענין יותר משבעה"ב עושה עם העני העני עושה עמו:

ה

בפסוק ואשר שכר עליך כו' ולא אבה ה' כו' לשמוע כו' ויהפוך כו' הקללה לברכה כו'. וקשה מה ענין ולא אבה לרחקות עמון ומואב. אמת כי מכיון שמזכיר הענין שעשה בו המקום נס מזכיר ג"כ חסדו ית'. אמנם נוכל לומר עוד כי פי' ויהפוך שהפך הקללה עליהם [וכמדומה לי שכ"נ ג"כ בספרי] שכיון שרצו לקלל בנ"י והש"י הי' מגן עליהם נתהפך הקללה עליהם כמ"ש מקללך אאור. והנה פי' מ"ש ויהפוך כו' הקללה לברכה איך יתכן זה ההיפוך. ויש לפרש ע"פ מ"ש ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי שניהם הם לישראל. כי בהיות הקללה עומדת מכוונת נגד הברכה לא תוכל להזיק כי יש לשניהם מקום. לימין ישראל הברכות. והקללות בשמאל. כענין ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה כו'. ולכן כשקילל בלעם את בנ"י הפך הקב"ה הקללה לברכה. פי' להיות מכוונת פנים בפנים נגד הברכה. וממילא נתהפך הקללה על ראשם. והדברים מובנים למבין: