שפת אמת, דברים, כי תבוא כ״ג

א

תרנ"ג

ב

ב"ה מפ' תבא ולחתונת בני שי'

ג

במדרש תנחומא בואו נשתחוה ונכרעה כו' שתיקן משה רבינו ע"ה ג' תפלות כשראה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים עתידים לפסוק כו' שגדולה תפלה כקרבנות שמשה רבינו התפלל אעברה ונאמר לו עלה וראה כו' ע"ש. הענין הוא דכ' נשתחוה ונ' נברכה לפני ה'. וחז"ל דרשו בכ"מ שנא' לפני ה' בעזרה. א"כ נראה כי ע"י התפלות זוכין להתגלות הארת בהמ"ק. ובאמת מרע"ה פעל זאת ולא על חנם התפלל הרבה תפלות אעברה נא ואראה כו'. רק שהכין אל הדורות שראה בתפלה א"י כמו שהי' רואה ע"י ביאת בהמ"ק במעשה כך זכה לראות בכח הדיבור ותפלה. וכ"ה בכל ג' תפלות דכ' תלפיות ודרשו חז"ל תל שכל פיות פונין כו'. ובאמת כשבא איש ישראל לבהמ"ק נפתח פיו בתהלת ה' כמ"ש וענית ואמרת עני' הוא אל מה שמתעורר מן השמים בבואו לפני ה'. וכמו כן בהתעוררות פיהן של ישראל למטה בתפלה נפתח להם שערי בהמ"ק. ולכן צריכין לכוון בתפלה נגד בית המקדש כי הכל בא בזכות בהמ"ק. וכמו שהי' בהמ"ק באמצע העולם שמשם אורה ושמחה יוצאת לכל מקום כדכ' משוש כל הארץ. כן הי' באמצע דורות העולם לתת אור ושמחה לדורות שלפני' ולאחרי' וכמו שזכו הראשונים בהשתוקקות לבם לבהמ"ק למצא הארת בהמ"ק כמו אבות ומשה רבינו ע"ה. כמו כן עתה בדורות שלנו ע"י זכירת בהמ"ק יכולין להתדבק בהארת בהמ"ק. ולכן בכל שמחה צריכין להזכיר בהמ"ק. וכמו כן בשמחת נשואין מברכין שוש תשיש לומר שכל השמחה הוא מבהמ"ק שהשמחה במעונו. ובזמן המקדש השמחה הי' בשלימות. ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבילות של בהמ"ק כמ"ש שישו כו' משוש כל המתאבלים ואמרו חז"ל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ירושלים. והגם דהפי' הוא על לעתיד מ"מ גם זה אמת שע"י התאבלות זוכה להרגיש שמחה מירושלים כמ"ש במ"א פי' הפ' נהפך לאבל מחולנו:

ד

בפסוק עשיתי ככל מצותך השקיפה ממ"ק כו'. פירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו משמע שזה תכלית המצות. ופי' שימחתי הוא לגרום שמחה לפניו במרום. זה גמר המצוה לעשות נ"ר לפניו ית"ש שאמר ונעשה מצותו ואז זוכין לברכה. ואמרו חז"ל גדולה מתנת עניים שמהפכת מדה"ד לרחמים דכל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה כו'. וזאת מדת אברהם אע"ה דכ' בי' וישקף וכן דרשו חז"ל על המשקוף זה אברהם ע"ש. והיא מדת עין טוב הוא יבורך. ועליו נא' שומר הברית והחסד לאוהביו כי אברהם אע"ה זכה שניתן לו ברית מילה. והוא היוד שניתן באיש למתק מדת הדין. להפך האש לחסד ואור זרוע לצדיק. ובזכות זה ניתן לו הארץ כמ"ש וכרות עמו הברית לתת כו'. לתת לזרעו פי' בזכות זרע קודש שנולדו בכח חתימת אות ברית קודש שזה מיתוק הדין והיא בחי' התגברות החסד על הדין כמ"ש גבר עלינו חסדו. וכן הוא בא"י כי היא על דינא קיימא ולכן אין כל אומה מוכן לא"י זולת בנ"י ע"י ברית מילה כמ"ש מזה בפ' שלח ע"ש. ולכן ניתן הביכורים והמעשרות לבנ"י לתקן תבואת הארץ בכח המעשר והראשית שהוא בחי' ברית הנ"ל. ואז יש שמחה כשנמתק הדין והחסד גובר. וזה הרמז אין אומרים שירה אלא על היין פי' כשגוברין על מדה"ד. וכן הוא שמחת חתן וכלה ע"י מיתוק הדין ומשוש חתן על כלה כו'. וברבינו בחיי כ' דלכך כ' ממעון קדשך כי השמחה במעונו לכן הרקיע שנק' מעון מיוחד לשמחה ע"ש. ולכן השמחה בסוכות אחר גמר המשפט וגבר עלינו חסדו אז השמחה בשלימות. וזה ג"כ נרמז במ"ש חז"ל משבטלו סנהדרין בטל השיר ע"ש:

ה

במדרש על פסוק ויקרא משה כו' כשם שקיבל התורה בקריאה כן מסרו בקריאה כו' ע"ש. הענין הוא כי עתה בסוף מ' שנה נגמר קבלות התורה בשלימות. כי כל דור המדבר הי' בחי' קבלת התורה וכמ"ש במ"א כי כמו שהי' מ' יום בהר כמו יצירת הולד שהוא מ' יום כן הוא ציור רמ"ח ושס"ה שהם פנימיות האדם. וכמו כן הי' מ' שנה בקבלת בנ"י ממשה רבינו. וכמו שבסוף מ' יום ניתן לו התורה במתנה כמ"ש במד' כן ניתן עתה לבנ"י במתנה כמ"ש ולא נתן ה' לכם כו' עד היום הזה. ועתה עמדו על דעת משה בשלימות וזה קריאה לשון חבה ודביקות. ועתה התחיל קיום התורה במעשה שזה העיקר כמ"ש במד' הלומד ואינו מקיים מוטב לו שנהפכה שליתו על פניו. פי' כמו גמר הולד בבטן האם ונעשה כלי מ"מ התכלית הוא לצאת לעולם להשתמש בכלי זה. כמו כן התורה הי' משלמת האדם ונעשה כלי לקיים מצות התורה וזה העיקר ודו"ק: