שפת אמת, דברים, ואתחנן י״ט

א

תרנ"ג

ב

בפסוק ושמרתם ועשיתם כ"ה חכמתכם כו'. פי' עיקר כחן של ישראל בתורה ומצות ומזה זוכין להחכמה האמיתית. רק עם חכם. רק לשון מיעוט ע"י שאין סומכין על חכמתם. ויראת חטאן קודם לחכמתן. ומעשיהם מרובין מחכמתן. ומחמת זה זוכין לחכמה האמיתית. וזה עיקר החילוק שבין חכמי האומות אפי' חסידי אה"ע כפי החכמה שלהם עושין לפעמים דברים טובים. אבל בנ"י אדרבא המעשים והמצות הם נותנין להם החכמה והדעת. ובס' קדושת לוי כ' עמ"ש בתורה כמה פעמים ויעשו בנ"י כאשר צוה ה' את משה. וביאר הענין כי לא היו יכולין להבין המצוה על השלימות כאשר צוה ה' רק בכח העשי' כשקיימו המצות כראוי הבינו אז מהות המצוה. ודפח"ח. וכך היא המדה לעולם כי כפי העשי' בשלימות זוכין להשיג ולהבין המצוה. ולכן הקדימו בנ"י נעשה לנשמע לרמוז כי ע"י עשיית המצוה יזכו לשמוע אותה המצוה עצמה. וזה בכלל אמרם ז"ל ששכר מצוה מצוה כי אין סוף לכל מצות הבורא ית' ומכל מצוה נעשה כמה עולמות. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכ"ה במד' בפסוק לעולם ד' דברך נצב בשמים כשמים ע"ש שמכל דיבור נעשו שמים ושמי שמים. וכל אדם כפי מה שעוסק במצוה לשמה זוכה להתדבק באותן העולמות ויותר ממה שאדם עושה עם המצוה המצוה עושית עמו. וזה אשר יעשה כו' וחי בהם:

ג

בפ' שמור כו' וזכרת כי עבד היית כו' ויוציאך כו' ביד חזקה כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. הענין הוא כי ששת ימים עשה ה' שמים וארץ. א"כ כל מעשה בראשית בכח הששת ימים ושבת למעלה מכל הבריאה. א"כ איך יוכל אדם נברא להיות לו חלק בשבת. ורק ביצ"מ ניתן לבנ"י ההנהגה למעלה מן הטבע שהרי ביטל הקב"ה הטבע בעבורינו ולכן יש לנו חלק בשבת קודש. ובאמת שבת הוא זמן גאולה כי הרי כל הטבע הוא צימצום הקדושה להיות במדה וקצבה וזמן שאין החיות יכול להתגלות בזה העולם כמו שהוא רק ע"י צמצום וכמ"ש ימי המעשה יהי' סגור. ובשבת נתגלה הפנימיות והיא גאולה. והנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. אך בעוה"ז אין התכלית מבורר עד לעתיד יום שכולו שבת לכן עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. ואנשי העולם טועין שזו הטבע היא התכלית הטוב להם. ונהפוך הוא שהיא גלות והסתר ומניעות הטוב האמיתי. רק שהקב"ה יודע איך לעתיד יתברר מכל אלה ההסתרות טוב הגנוז. ובנ"י המחכין באמת לזה האור הגנוז ואין חפצים להתדבק בטבע ובגשמיות. ניתן להם השבת שהוא מעין עוה"ב. וזה נאמר להם בהר סיני אחר שזכו לקבלת התורה אחר שעברו כל אותן היסורין שהי' להם במצרים וזכו שיתגלה להם הפנימיות ובזה הבינו ענין שבת שאחר ימי המעשה. שששת ימי המעשה הם כפרוזדור לשבת שהוא הטרקלין כנ"ל:

ד

בפרשת שמע. במד' מהיכן זכו ישראל לק"ש בקבלת התורה ע"ש. דהנה אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ולכן נשארו אלו ב' המצות לעולם בבנ"י והוא ק"ש. ה' אלקינו בחי' אנכי. ה' אחד בחי' לא יהי' לך. ואלו הדיברות יכול כל איש ישראל לקבל מהם חיות בכל יום ויום. וכתי' אח"כ ואהבת את ה"א כו' והחוקרים מקשים איך שייך ציווי על אהבה שהיא תלוי' בטבע האוהב. ובוודאי להנטבעים בטבע היא קושיא אבל בנ"י הם מוכנים למסור נפשם למעלה מן הטבע. ובאמת כפי מציאת מסירת נפש באיש ישראל כך גדר האהבה אצלו. ולכן אחר מס"נ באחד כתי' ואהבת. ובאמת בעוה"ז יש אהבות רבות כ"א לפי טבעו. אבל אהבה אמיתית בעצם צריך להיות בכל ברי' להיות נמשך אחר בוראו והיא אהבה בעצם. אך הקב"ה הסתיר האמת ע"י התלבשות כ"ד בטבע. והרצונות המסתעפים ע"י הטבע מסתירין רצון האמת. וע"ז אמרו בטל רצונך מפני רצונו פי' כדי שיתגלה לך רצון האמת אליו ית"ש. וכן הפי' מסירת נפש. נפש הוא רצון. וע"י ביטול הרצונות שלא לה' המה. אז זוכה להתגלות רצון האמת. והנה בקבלת התורה בהר סיני אז נזדככו הנפשות וכ' נפשי יצאה בדברו ואז הי' להם אהבה אמיתית בעצם אל השי"ת. וז"ש שזכו לק"ש בקבלת התורה. וע"ז אומרים בכל יום ק"ש והיא היא זכירת מתן תורה כמ"ש פן תשכח כו' הדברים אשר ראו עיניך. דכתי' היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים את האדם וחי כו'. פי' כי נגלה להם הנהגה פנימיות שהקב"ה מחי' ומנהיג הכל. והטבע הוא רק הסתר והעלם החיות הפנימי. ובאמת כל רצון הקב"ה במתן תורה הי' שיכירו בנ"י זו ההנהגה הפנימיות לכן אמר הטיבו כו' אשר דברו מי יתן כו' כל הימים. ונשאר להם מצות ק"ש לזכור זה הפנימיות בכל יום ויום ועי"ז זוכין לאהבת ה' כמ"ש: