שפת אמת, דברים, האזינו א׳

א

תרל"ד

ב

יערף כמטר לקחי. כי בכל איש ישראל יש נקודה חיות רק שצריכין לעורר הפנימיות ע"י התורה. וכמו האדמה שיש בה כח להוציא תבואה ופירות והמטר מעורר כחה כן נקרא אדם על שם האדמה. וזה ענין תורה שבע"פ שכ' וחיי עולם נטע בתוכינו הוא הכח להוציא פירות וכן איתא תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. וזהו כל ענין המשל משמים וארץ שהם מנהיגים כל הבריאה שמשמים יורד מטר לארץ. וכן בני ישראל יש בהם ענין שמים וארץ תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וכ"כ תהיו אתם ארץ חפץ שבנ"י מקיימים הבריאה ובארץ ניכר שעושים רושם ומבררין מלכותו' ית' בעולם. אך גם בשמים מוסיפין כח אף שאינו ניכר מ"מ מאחר ששמים וארץ הם אחד וע"י בנ"י מתברר בארץ האמת ועי"ז מתיחדין שמים וארץ. וכ' הצור תמים פעלו כו' אף כי נודע שבנ"י צריכין להשלים הבריאה כמ"ש לצדיקים שמקיימין העולם כו' אך מי הקדמני ואשלם כתיב. כי כל המבוקש מהאדם שיהי' במעמד האמיתי לישר מעשיו ומחשבותיו. וכשעומד על מכונו ממילא מתעורר כח החיות שבו. כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי תאמין פי' מצאתי בתוך גוף האדם כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש שפעולת השי"ת בלי חסרון רק שהאדם צריך להתישב במקום הראוי. ודוגמא לדבר כל הנבראים ע"י פרי' ורבי' מתרבים בעולם ומ"מ זה כח השי"ת שברא כן להיות פרים ורבים על ידי שמתישבים במקום הראוי כמ"ש לא תהו בראה לשבת יצרה. וכן בענין עבודת הבורא כשהאדם מדבק עצמו במקום הראוי לו ונקרא לשבת ששב למקומו לשורשו. וזה ענין שבת קודש עי"ז שורה ברכה ומעורר חיות פנימי שבו ונמצא שאין האדם מוסיף דבר רק שמעמיד עצמו במקומו כנ"ל. וכשמקבל דברי תורה בלבו מחבר שמים וארץ כנ"ל ומוציא פירות ממש כנ"ל כמ"ש אור זרוע לצדיק והוא אור תורה כנ"ל. וז"ש בגמ' [פ"ק דתענית] יערוף לשון הריגה אם הוא שלא לשמה כי עיקר כח התורה מה שמעורר פנימיות כח התורה שבלב האדם וזה רק כשעוסק לשמה כנ"ל:

ג

ברש"י ז"ל יד העדים תהי' בראשונה. כי עיקר עדות שמים וארץ הוא. כי ממילא כן שכח שמים וארץ תלוין בעבודת בנ"י וכ' שמים וארץ קנין אחד ובנ"י קנין אחד ותורה קנין אחד. וכמו שבנ"י מקבלין כח התורה ומתחברין ב' התורות שבכתב ושבע"פ כן מתבררין קנין שמים וארץ ואם לאו ח"ו אין להם חיות. ופשוט הטעם יד העדים בראשונה שכן צריך להיות שלא יוכל אדם לראות דבר עבירה ולכן עדים שראו צריכין לסוקלו. וכמו כן הטבע א"י להתקיים כשאין נעשה רצונו של מקום כנ"ל:

ד

בטור הביא המדרש שבין יוהכ"פ וסוכות עוסקים במצות לולב וסוכה ואין עושין עונות והקב"ה אומר מה דאזיל אזיל כו'. והקשה בטו"ז איך יהיו ימים אלו יותר [גדולים] מסוכות עצמו שמקיימים גוף המצוה ונאמר ראשון לחשבון עונות ע"ש. אבל אין הדבר רחוק שיותר כח והצלה יש בהכנת המצוה מגוף קיום המצוה. אחד כי עשיות המצוה הוא רק לשעה וההכנה הוא לעולם. וע"ז נאמר ושמרתם ועשיתם וכפי מה שאדם שומר עצמו תמיד כדי שיהי' מוכן לקיים מצות השי"ת. כי בודאי כל היגיעה לשמור מהבלי עולם צריך להיות כדי להיות מוכן לקיים מצות השי"ת וכפי הטהרה יוכל לקיים המצוה. וע"י השמירה זוכה לקיימה ונשמר מכל דבר כמ"ש שומר מצוה לא ידע רע. ועוד כי מי יוכל לקיים המצוה כמשפטה. אבל הרצון והכנה להמצוה הוא לעשותו כרצונו ית' ולזאת ההכנה והשמחה לבוא להמצוה חשוב מאוד כנ"ל. ויש לדון קו"ח ממ"ש ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה. כש"כ מדה טובה הרהורי מצוה שאדם מהרהר ומשתוקק לקיים פקודת השי"ת טובים מהמצוה ושומרים האדם ועי"ז אין עושין עונות כנ"ל: