שפת אמת, דברים, דברים כ״ג

א

תרנ"ז

ב

ב"ה לפ' דברים ות"ב

ג

במדרש מרפא לשון ע"ח תורה מרפא את הלשון את מוצא לעתיד לבא ועל הנחל יעלה כו' עלהו לתרופה כו'. דכתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו'. דמקודם הי' כל הארץ שפה אחת אך ע"י הרשעים נחלקו לשבעים לשונות ולשון הקודש ניתן לבנ"י שהוא פנימיות מכל הלשונות ובכח התורה שניתן לבנ"י עתידין לקרב כל הלשונות כענין שאמרו יצא מן הכלל ללמד על כלל כולו יצא ומשה רבינו ע"ה כתיב בי' הואיל באר התורה בשבעים לשון וכ' הואיל התחיל כי מרע"ה שירותא ומלך המשיח סיומא כדאיתא בזוה"ק ואתחנן. ז"ש ועל הנחל יעלה על שפתו כי עץ החיים היא התורה ועל שפתו יעלו כל הלשונות. וכ' אחרי הכותו כו' ופי' מו"ז ז"ל כי אחרי הכותו אותן הרשעים נפתח באר התורה. ויתכן שע"ז נאמר והאבן גדולה ע"פ הבאר דכ' מות וחיים ביד לשון. כמו שיש כח בקדושה בלשון. כמו כן הרשעים ששורשן מדור הפלגה החריבו את העולם בלשונם. והוא בחי' לשון הרע שגדול מג' עבירות כדכ' לשון מדברת גדולות. זה אבן שביקש עוג לזרוק. כדאיתא בגמ' עקר טורא בר תלתא פרסא רומז לכח לשון הרע ששקול לג' עבירות. ונק' שלישי לישנא תליתאי. ולכן דרשו עליו חז"ל שני רשעים שברת. שנשברו שניו. היינו כח הפה שהי' לו:

ד

באיכה זכרה ירושלים כו' כל מחמדי' א' היו מימי קדם. כי כל המתנות שנתן לנו הקב"ה הם חקוקים בנפשות בנ"י ואין שכחה שולט בהם שהם בחי' מימי קדם למעלה מן הטבע והזמן ואין שכחה שולט בהם. ולכן אין נשכחים לעולם. אפי' בימי הגלות. רק שא"י להיות בהתגלות בשלימות לכן שחקו על משבתי' דרשו חז"ל על קיום השבתות ומועדים בגלות. שבזמן המקדש הי' ניכר הארת פנים של בנ"י ונפל פחד על כל העמים כדכתיב ולא יחמוד איש את כו' ארצך בעלותך כו'. ועתה שחקו כו' אבל בפנימיות נפשות בנ"י נזכרים גם עתה כל המחמדים שהיו מימי קדם ולכן גדלה האנחה עד ירא ה' וינחמנו: