שפת אמת, בראשית, נח י״ז

א

תרמ"ז

ב

ב"ה שבת ור"ח

ג

במד' בא אל התיבה. הה"ד תאבד דוברי כזב. ואני ברוב חסדך כו' דכתיב ונח מצא חן. דרשו חז"ל אינו כדאי אלא שמצא חן. ובאמת זה עבודת האדם למצוא חן בעיניו ית' ואז השי"ת מסייע לההולכים בתמים והוא בחי' השבת שנק' מתנה כדאיתא בזוה"ק נח הוא שבת. ואפשר שזה הוא משרז"ל עלה במחשבה לבראו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. היינו הסיוע שיש בש"ק שנמשך הארה מעולם העליון למעלה מן הטבע. דהא כתיב ברא אלקים משמע שבמעשה נברא במדה"ד רק שהקדים ושיתף מדה"ר היינו שיהי' דביקות להבריאה בעולם הרחמים והוא על ידי השבת ולכן אחר השבת כ' אלה תולדות כו' ביום ברוא ה' אלקים. והוא הברכה דכ' ויברך את יום השביעי שכפי היגיעה בימי המעשה זוכין בש"ק לברכה ולדביקות בשורש העליון ששם כולו רחמים. והשבת הוא קיום הכל. ולכן אומרים זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. שיש ג' בחי'. עולם שנה נפש. והשבת מעלה הבריאה. והזמן. והנפשות להיות להם דביקות בהשי"ת. רק שצריכין להיות כלי מוכן לקבל השבת. וזה הי' ההפרש שדור המבול היו רשעים ונקראים דוברי כזב שלא היו חפצים לבוא אל האמת ונח ביקש והשתוקק ומצא חן בעיני ה':

ד

במדרש צא מן התיבה. הה"ד הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך כו' דכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור. כי הגוף ומלבוש העשיי' מכסה אור הנשמה והפנימיות. אך יש זמנים שנפתחים השערים בשמים ואז גם למטה נפתח לבות בני אדם העוסקים בעבודת הבורא ית' מכלל שנאמר הוציאה להודות. משמע שא"י להודות ולהלל בכל עת. רק כמ"ש פתחו לי שערי צדק א"ב אודה כו' וכתיב ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח לכן בשבת כ' טוב להודות. וכן בר"ח יש הלל דכ' לא המתים יהללו כו' ולא כל יורדי דומה משמע דכל מי שיש בו מיתה אינו יכול להלל כראוי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. כי אין סוף לרוממות אל ומי יוכל להלל לפניו ית'. רק בשבתות וימים טובים שיורד נשמה יתירה והיא אין בה מיתה. והיא ג"כ אין לה סוף שהיא חלק אלקי ממעל ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא הוא הזמן שמעידין בנ"י על הבורא ית' ואיתא במדרש אברהם שלא כתיב בו שמירת שבת ירש הארץ במדה יעקב שכתיב בו שמירת שבת ירש נחלה בלי מצרים כו'. והוא כנ"ל שבימי המעשה וכמו כן בגוף האדם החיות במדה ובצמצום ובש"ק ונשמה יתירה היא בלי גבול ומדה ולכן כ' ויברך את יום השביעי. דמקודם כ' ויכלו כו' במדה כמ"ש שם במדרש לכל יש סקוסים כו' ובש"ק הוא בלי מדה לכן נק' נשמה יתירה שהיא אינה לפי גבול האדם בעוה"ז שהיא מעין עוה"ב. גם נק' יתירה שאינה לפי מעשה האדם רק מתת אלקים היא כמ"ש לעיל בפסוק ונח מצא חן. וכתיב והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות כו' דרשו חז"ל שלעתיד נעלה לראות פני ה' בכל חודש ושבת. ולהבין לשון מדי חודש מדי שבת דכתיב ביום השבת וחודש יפתח א"כ נפתחו השערים. וברגלים נתקיים בפועל ממש אבוא בם אודה. שראו פני ה' במקדש ג"פ בשנה. ואיתא כי הי' ראוי כל החדשים להיות יו"ט שהמועדות הם בזכות ג' אבות. ויב"ח בזכות י"ב שבטים. רק שגרם החטא כמ"ש בטור או"ח ה' ר"ח. והענין הוא כי במועדים יש פתחים גדולים. ובר"ח פתחים קטנים ואם הנפשות היו מתוקנים היו מרגישין הארה באלה הפתחים. אך כתיב עונותיכם היו מבדילין ואין מרגישין באלה הפתחים. כמו שאנו בעוה"ר אין זוכין אפילו ברגלים לראות פני ה' במקדש. ולעתיד כשנהי' מתוקנים יהי' די פתיחת השערים בחודש ושבת לראות פני ה'. וז"ש מדי חודש בחדשו כו'. וגם זה אמת כי לפי עבודת בני ישראל בכל השנה זכו לראות פני ה' ג"פ. ולעתיד עבודת כל חודש ושבת יהי' בו זכות לראות פני ה' בכל חודש ושבת [ואפשר כי זה ענין הלל בר"ח שהוא מנהג כדאיתא בגמרא. וי"ל הענין כי באמת בזמן המקדש הי' עיקר ההלל ברגלים על הראות פני ה' במקדש כמ"ש אבוא בם כו'. ועתה שאין לנו בפועל זכי' זו. וההלל הוא רק זכר. א"כ גם בר"ח יש לומר הלל שגם בו השערים נפתחים וכמו שיהי' עוד לעתיד כמ"ש במ"א כי עתה כל הקיום בזכות הזמן שהי' המקדש קיים וגם בכח הזמנים העתידין להיות כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכן הוא בכל מנהגי בנ"י כמ"ש אם אינם נביאים בני נביאים הם ומכוונים למה שעתיד להיות] ומ"מ גם עתה למעלה בשמים נפתחים השערים בכל ר"ח וע"ז מבקשים יעלה ויבא זכרונינו כו' ביום ר"ח הזה היינו בהארה ושער שנפתח בר"ח הזה דכ' ויקרא לאור יום. ומבקשין ג"כ זכרון משיח בן דוד והוא ממה שעתיד להיות כנ"ל: