שפת אמת, בראשית, וישלח י״ד

א

תרמ"ד

ב

ב"ה

ג

במדרש הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיחן הקב"ה ונתייראו כו'. שמעתי מפי מו"ז ז"ל להפליא בשבח ענין זה שע"י שהבין יעקב אבינו כי ע"פ דרכו הוא בסכנה והגם שבודאי הי' בטוח בהבטחת הקב"ה. אבל לא נעשה בו שינוי ע"י הבטחה והוא עשה את שלו להתפלל בעת צרה עכ"ד ז"ל. ונראה שאין מבטיחין משמים רק לאיש אשר אלה לו שלזה נקרא בחיר ה' כמ"ש יעקב בחר לו. ואם הי' נחסר זו התפלה ע"י ההבטחה. לא הי' מבטיחין לו. וזה ג"כ נכלל ברמז המדרש אין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא. פי' שיהי' נשאר בהיראה. וביאור הענין כי בוודאי כל הצרות הבאים בעולם הם דברים שצריכים תיקון. כענין שכ' המשתף שם שמים בצרתו כו'. והצדיק שהקב"ה מצא לבבו נאמן מגלה לו כל הישועה ואעפ"כ הוא עומד בתפלה. וכענין זה מה שנגלה הקץ ליעקב אע"ה ולא עלתה בידו לגלות לבניו כי רק הוא הי' יכול להיות בגלות אף שידע הקץ כי ימי הגלות מצרים התחילו מיצחק. אבל לא כל אדם יכול לקיים שניהם ולכן לא נגלה הקץ רק אליו. [ובאמת נראה כי ענין סתירת הידיעה והבחירה הוא ג"כ באופן זה רק שהענין צריך אריכות דברים] והכלל כי רק הבחור שבאבות ושבנביאים קיימו ב' ענינים אלו כאחד וכמו כן בכלל ישראל נמצא דבר זה כמ"ש בימי מרדכי. שהגם שהאמינו כי בנ"י בלתי אפשרות שיהיו נאבדים מן העולם. עכ"ז עמדו בתפלה וצעקה בעת צרה. וכן בפרט האדם כפי מה שמוכן לאמונה זו ניתן לו התחזקות משמים. כענין שנאמר לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזה תלוי בעבודה לשמו ית' ולא לגרמיהו. ולכן ביעקב דכתיב בחר לו כו' ישראל לסגולתו ואמרו חז"ל כשם שאשה מסגלת לבעלה כן בנ"י מסגלין מעש"ט להשי"ת ועושין מעשיהם לשמו ית' בין בטובו בין בעאקו:

ד

בפסוק וירץ לקראתו כו' וישקהו. דרשו חז"ל ביקש לנשכו כו' שמעתי מפי מו"ז ז"ל שהנשיקה עצמו הוא הנשיכה כדכתיב נעתרות נשיקות שונא כו' עכ"ד ז"ל. כי כמו שיעקב הכין עצמו לשלשה דברים דורון תפלה מלחמה. כמו כן זה לעומת זה כאשר ראה עשו שאין יכול לו במלחמה בא להזיק לו ע"י התקרבות. ונעשה צוארו כעמוד של שיש שלא יוכל להתדבק בו שום מגע נכרי. וענין התפלה שלא שייך אצל עשו. מ"מ מצינו שהמשיך השר שלו להלחם עם יעקב אע"ה שיש לעשו כח גדול עד שורש שלו שהוא מכוון נגד סטרא דקדושה של יעקב אע"ה. כאשר חכמים הגידו ויאבק שהעלו אבק עד כסא הכבוד. כמו שצורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ כמו כן מגיע מלחמה שלו עם הסט"א בהרבה מדריגות עד השורש. וכל אלה המלחמות תלוין בשורש יעקב שלמטה. וז"ש שרית עם אלקים ואנשים מלחמה דלמטה ולמעלה:

ה

בפסוק ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר שדרשו חז"ל שקבע תחומין כו' דרשו לשון ויחן שהוא מנוחת שבת קודש. וכתבנו כבר כמו ביציאת יעקב מן העיר פנה הודה זיוה כן עתה שבא חל החן על העיר כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה כו' טוב מאד הוא מציאות החן שיש להקב"ה במעשה הצדיקים. וזהו ענין השבת כי זה החן נמצא רק ע"י הביטול אליו ית' וכפי מה שכל העולם ומלואו בטל אצל האדם ויודע כי תכלית הכל לכבודו ית' עי"ז נמצא החן בעיני הקב"ה כי זה תכלית כל הבריאה לכבודו ברא. וכמו שאיתא הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כן יש מזה במקום של הצדיק שהוא מעלה החן על המקום. ובזוהר איתא בפסוק נותן נשמה לעם עלי' ורוח להולכים בה פירוש המתהלכים בארץ הגשמיי אין להם רק רוח. ואותן שהם עלי' ושולטים על הארץ. להם יש נשמה ע"ש. וכמו כן בשבת שמבטלים כל המעשים אליו ית' וזה החירות והמנוחה שהאדם שולט על המעשים לבטלם בעבורו ית'. אז זוכין לנשמה יתירה: