שפת אמת, בראשית, וישב א׳

א

תרל"א

ב

ב"ה

ג

וישב בחי' שבת שעד עתה הי' עבודות קשות לדחות קליפות עשו ולבן ושכם. ועתה נתישב בשורשו כנודע בחי' שבת שהוא הביטול להשורש וז"ש כינוסו וכינוס בניו הצילו כו' כמ"ש בשבת אתיחדת ברזא דאחד ועי"ז מתעברין מינה כו'. וכ"כ וילך אל ארץ מפני יעקב כו' ובמדרש לא שלותי כו' ויבוא רוגז. כשהצדיקים יושבין בשלוה ומבקשין לישב בשלוה בעוה"ז כו' קפץ עליו שטנו של יוסף כו'. כי רצון הצדיק להוסיף כבוד השי"ת גם בעוה"ז שכבודו נסתר ונעלם. וזהו בחי' יוסף תוספות שבת. שע"י עבודת ימי השבוע שהאדם מגעגע לקבל שבת ברצון ואהבה עי"ז יש להם כח לעשות שבת בשעה מקודם. [ע"י השמחה כמים הפנים לפנים כחתן היוצא כו'] וזה עבודה גדולה להביא קדושת השבת תוך ימי המעשה ממש. וז"ש שיושבין בשלוה כמ"ש וישב. והוא בחי' שבת מעין עוה"ב שהאדם מתדבק בשורשו. אבל הם רוצין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. וע"ז יש הסתר יותר. וזה שטנו של יוסף. וברש"י ז"ל אש בלא להבה אינו שולט מרחוק. שזה בחי' יוסף להביא הלהב גם למקום הרחוק כנ"ל. וז"ש במדרש ראה כת של כלבים וישב ביניהם שרצה לברר שגם כח שלהם ג"כ ע"י חיות הקדושה כנודע:

ד

במדרש נפזר עצמינו כו' ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר זצלה"ה כי בחי' יוסף היה להיות קדוש ונבדל בלתי לה' לבדו כמ"ש נזיר אחיו. ובחי' יהודה הי' להביא הקדושה גם בעניני עוה"ז כמ"ש ואל עמו תביאנו כו'. ושמעתי ממנו כי בזה היו מחולקין גם רבותינו נ"ע כי מהם רצו שיהי' מעט חסידים ויהיו קדושי עליונים. ומהם רצו להיות מתפשט החסידות בין רוב עם אף שיהיו פחותים במדריגה עכ"ד. ולפי"ז נמצא היתרון מרצון השבטים הי' בחי' הפיזור כמובן. וז"ש נפזר עצמינו כי זה עיקר התועלת להיות ההנהגה כרצונם:

ה

מאלמים אלומים בתוך השדה בתרגום מאסרין איסרין. וי"ל כי שדה פי' הפקר כמו עשו איש שדה. וזה הי' עבודת השבטים לחבר הכל להשורש חיות השי"ת שיש בכל דבר. ושיתברר זה שיהי' הכל מחובר ומקושר ומדובק לשרשו. אף דברי העוה"ז שנראין נפרדים והפקר כשדה. [והוא בחי' ספירת העומר] וקמה אלומתי כתב במדרש שתיקותי' דאימי' כו' כי זה בחי' רחל ובני' שתפסו בחי' שתיקה כמ"ש במדרש. כי זה פי' שתיקה כמ"ש גוף טוב כו'. זה שהאדם יודע שאינו יכול לעשות עפ"י שכלו ורצונו כלל רק להיות בטל להשגחה עליונה. ולכך לא אמרה שהיא לאה. ע"י שראתה שכן רצון עליון: