שפת אמת, בראשית, ויצא י״ב

א

תרמ"ד

ב

ב"ה

ג

בפסוק סולם מוצב ארצה. לדייק הלשון מוצב ולא נצב. וגם דכתיב ארצה והול"ל בארץ. וחז"ל נתנו כלל כל מקום שצריך ל' בתחילתה הוסיף לה ה' בסופה וה"ל כמו לארץ. ע"כ נראה הפי' שאינו נצב מכבר רק שעכשיו הוא מוצב משמים לארץ. והרמז על הנהגת הטבע שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ויורד בכל יום סדר מיוחד להנהגת הטבע ולכן מכונה בשם סולם כי קיום הטבע הוא ע"י צמצום דרגין לכ"א כפי כחו ושע"י הסולם יוכל להיות דביקות בעולם העליון משליבה לשליבה כדרך מעלות הסולם. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ולכן מתחדש בכל יום מעשה בראשית שיהי' נמצא הכרת כבודו ית' בכל יום כמ"ש גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. אכן מעלת יעקב אבינו ובנ"י אחריו הם במדריגה למעלה מזה וז"ש והנה ה' נצב עליו ויאמר כו'. כמ"ש במדרשים שיעקב אע"ה לא רצה לבחור מדריגות הסולם ועל ענין הזה סדרו אנשי כנה"ג ב' ברכות קודם ק"ש בשחר ובערב על מעשה בראשית ועל נתינת התורה כמ"ש במ"א כמה פעמים מזה. וצריכין להקדים בחי' הטבע כמו שהקדים ה' עשרה מאמרות קודם עשרת הדברות לכן מקודם צריכין לעבור דרך הסולם והוא תיקון הטבע אח"כ מדריגות התורה:

ד

בפסוק וידר יעקב נדר לאמר שיהי' נודרין בעת צרה. זה הענין שתיקן ת"ע היינו שע"י הקבלה בלב שנודרין ומשתוקקין לבוא לרווחה כדי לעבוד ה' יהיו נושעים גם בעת צרה:

ה

בפסוק והאבן גדולה ע"פ הבאר. והול"ל ואבן גדולה. ויתכן לרמוז כי האבן מכשול שהוא היצה"ר הוא נמצא בכל מקום אבל עפ"י הבאר הוא גדול ביותר. והוא שאינו מניח לפתוח הפה בתפלה שהיא עבודה שבלב שהיא בחי' הבאר תורה שבע"פ שהיא תפלה וע"ז מבקשין ה' שפתי תפתח. וכל מגמת היצה"ר לעכב התפלה כידוע לכל עובד ה' וכדאיתא מאן דנצח לחוויא לנסוב ברתא דמלכא. והאמת כי אין עצה להתפלה. רק כפי עבודת האדם בכל מעשיו כך הוא יכול לפתוח פה בתפלה. לכן קראוה עבודה שבלב שתלוי בהשתוקקת הלב בכל היום בכל מעשיו. וזה הרמז ונאספו שמה כל העדרים שזה תכלית הנולד מכל העבודות. וביעקב כתיב ויגל דרשו כמעביר הפקק מעל פי החביות. הרמז כי הצדיק יודע ומבין כי זה האבן הוא טוב לשמירה מעולה כמו שהחביות צריך פקק לשמור מהפסולת. והעומד בחוץ נדמה לו כאלו ח"ו משמים מעכבין אותו. ומשימין אבן על לבו. אבל הוא רק לטובה. וכתיב ויגש יעקב יתכן לרמוז כמ"ש במדרש ויגש אברהם לג' דברים פיוס ומלחמה כו' כמ"ש בוא וקרב ע"ש. והרמז לג' התפלות בכל יום שמסתמא הם ג' מיני תפלות בפיוס ובמלחמה כו'. ובכל אלה הג' עדרי צאן יכולין לגלול האבן:

ו

בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף כו' דרשו חז"ל כשנולד שטנו של עשו בית יוסף להבה כו' דשם יוסף הוא מב' טעמים אסף את חרפתי. ויוסף לי כו'. כי הוא בחי' שבת נשמה יתירה. וגם שבת הוא לב' טעמים מלשון שביתה והשבתה כי כפי מה שמושכין הארה מעולם העליון כך מגרשין כל הסט"א שהם רק תוך הטבע וכשיש הארה למעלה מדרך הטבע ממילא אין מקום לסט"א להחשיך: