שפת אמת, בראשית, ויצא ג׳

א

תרל"ה

ב

ב"ה

ג

בזוה"ק מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם. כן ויצא יעקב מבאר שבע שנשבע להקב"ה בכל לבו. כנודע ששבועה הוא כלל חיות האדם. שהוא הז' מדות שיש באדם. ואז הלך לחרן. וז"ש במדרש אז תלך לבטח כו'. כי כשמוסר אדם כל הז' מדות שלו ונעשה בו רק רצון אחד תמיד להשי"ת. נק' אז. והוא למעלה מהטבע. ואז יכול לילך לכל מקום שרוצה בלי פחד. ויפגע במקום שהרגיש גם שם נקודה הפנימיות והוציא יקר מזולל. וז"ש חז"ל תיקן תפילת ערבית שלילה נקרא ערב שאז יש תערובת טו"ר. והוא מצא בתוך התערובות הנקודה הטובה הנ"ל. [ויפגע במקום וילן. י"ל ע"פ מ"ש בשם הרב מפרשיסחא ז"ל ע"פ אדם ביקר בל ילין כו'. ופי' כי השגה שאינה נשארת באדם למחרתו. אינו דבר של קיימא. ונמשל כבהמות נדמו עכ"ד. וי"ל ויפגע וילן שנשאר בו ההארה כנ"ל]. כי בא השמש י"ל בלשון אף ששם לא הי' הארת השמש. אעפ"כ התדבק במקום הקדושה כנ"ל. וכ"ז הי' הכנה בעבור בניו שירד יעקב אע"ה בכל המקומות אלו שיוכלו בנ"י אח"כ לילך בעקבותיו. ואין שום מקום נסתר וחושך לבני ישראל שלא דרך בו יעקב. וז"ש כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי כו' דברתי לך. פי' שלא יהי' שום עזיבה לבנ"י שלא יהי' מקודם כבר דביקות יעקב אע"ה שם כנ"ל:

ד

והאבן גדולה כו' וגללו כו'. וביעקב כתיב ויגל. כמ"ש בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצה"ר. אבל הוא לשעה והשיבו למקומו כו' כמ"ש במדרש. אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל. גם עתה בכל ש"ק יש הכנה לימי השבוע והוא כענין ויצא מבאר שבע לחרן. כמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. שהוא התמשכות החיות מנקודה הפנימיות לכל הצדדין. ובאר שבע הוא אור שבעת הימים שהוא מתגלה בשבת קודש כנ"ל: