שפת אמת, בראשית, ויגש כ׳

א

תרנ"ג

ב

ב"ה

ג

במדרש והקול נשמע בית פרעה כו' אחת היא כו' זה אברהם כו' עד ראוה בנות אלו השבטים הה"ד והקול נשמע כו'. כי הנה כל בחי' האבות והשבטים וכלל בנ"י אחד הוא. אבל בחי' האבות הי' בשורש הנעלה ולא הי' יכול לבוא לידי גילוי בפרהסיא עד השבטים שהם י"ב גבולי אלכסון. י"ב בקר תחת הים כידוע. לכן כשנגמר בחי' השבטים והקול נשמע בית פרעה הוא לשון גילוי ופריעה. וזה שבח של כנסת ישראל גן נעול גל נעול כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפי' מי זאת כו' שבנ"י הם בחי' סתים וגליא היינו שיש להם ב' הכוחות להסתיר מה שצריך ולגלות ג"כ כו'. וז"ש מי זאת הנשקפה כו' שבא לידי גילוי במדריגה כמו שחר הוא בחי' אברהם מי העיר ממזרח. כלבנה יצחק. כחמה יעקב. איומה כנדגלות הם השבטים ודגליהם. ועל זאת תמהים האומות שרואים דרך רחוק אשר האור מאיר בישראל. וכשרוצין להתקרב ולראות אין יכולין. וזה מי זאת. וכמו שהי' כל גלות מצרים עד שזכו בני ישראל לברר מלכותו ית' בפרהסיא ע"י הגלות כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות במצרים כנ"ל כי דיבור (היא) בחי' התגלות כמו כן הי' מקודם אצל השבטים שורש הדברים ובא לידי גילוי בירידת השבטים ליוסף. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו. כי אחד הוא התקשרות כל הפרטים. ויוסף ויהודה הם בחי' ברית המעור וברית הלשון. ושניהם בחי' אחד כי ברית הוא התקשרות ואחדות. וברית המעור הוא בסתר גן נעול. וברית הלשון גל נעול. בחי' הדיבור הוא יהודה. וז"ש חז"ל יוסף קידש שם שמים בסתר ויהודה בפרהסיא. וגם אמרו רחל תפשה פלך שתיקה. ולאה תפשה הודי' הפעם אודה כו'. ובאמת ב' אלו האחדות תלוין זה בזה. וכ' סוד ה' ליראיו כו' הם ב' בחי' שיש לישראל בחי' הסוד שיכולין לשמור הפנימיות. ובריתו להודיעם הוא בחי' הדיבור [כי דעת גנוז בפומא] וכ"כ עם זו יצרתי הוא צורה הפנימיות שנק' סוד. תהלתי יספרו הוא ברית הלשון וזהו ניתן ליהודה כמ"ש שמע ה' קול יהודה:

ד

בפסוק אנכי ארד עמך כו'. דכתיב בכל צרתם לו צר. שהקב"ה משתתף עמנו בצרה וממילא לא צר בא'. אבל באמת נכלל בזה שבחן של בנ"י כי מקבלין הצרות לשמו ית' וזה פי' לו צר. וז"ש עמו אנכי בצרה. וגם זה עצמו נכלל בהבטחת הקב"ה אנכי ארד עמך כי יזכו בנ"י לזה לאשר יקבלו הגלות לשם שמים כנ"ל. אך לא זו בלבד כי ואנכי אעלך כו' כי גם בשעת הגאולה והחדוה צריכין לקבל השמחה רק לשם שמים וזהו נסיון ביותר. ובאמת כן הוא המדה כי מי שזוכר בהקב"ה בעת השמחה הקב"ה משתתף כביכול בצערו. וזה הרמז בגמרא המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב נחלה בלי מצרים. דאיתא זכור את יום השבת אם נזדמן לך מנה יפה הזמינהו לשבת. והרמז כנ"ל כשיש לו שמחה ודבר טוב. יזכור באהבת הקב"ה ויתדבק השמחה בשורשו בהקב"ה דהוא שבת שמא דקוב"ה. ולכן בעת צרתו לו צר. וזה אנכי ארד ואנכי אעלך: