שפת אמת, בראשית, בראשית ד׳

א

תרל"ה

ב

במדרש ויכלו הגו סיגים מכסף כו' באוה"ח פי' ויכלו מלשון כלתה נפשי דאיתא פי' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. כי בריאת התחתונים הי' רק מצד הרצון והשתוקקות כי העליונים מתוקנים יותר לכן כל חשיבות התחתונים הרצון אך כי יש הרבה רצונות אחרים וע"ז נאמר והארץ היתה תוהו. וצריכין לברר הרצון ע"י התורה. יהי אור. ובש"ק מתגלה הרצון הטוב להש"י וז"ש הגו סיגים מכסף מלשון נכסוף נכספת כו' כי בש"ק עולה כל דבר לשורשו ופי' זה דמקודם כתיב בראשית ברא שו"א והוא כלל כל הברואים. ואח"כ הי' בפרט. ואח"כ חזר הפרט לכלל והוא כלל ופרט וכלל. וכלל צריך לפרט. כו' והכלל שאחר הפרט חשוב יותר מכלל הראשון. וימות החול הוא בבחי' הפרט וכל הבריאה הי' להתרחב זה הכלל להכניסו בכל פרט ופרט. כמש"כ במד' שהעולם מתרחב והולך עד שאמר הקב"ה די. וגם עתה כתיב אשר ברא א' לעשות כי כל הנבראים משפיעין חיות זה לזה. ומכולם יש תולדות. וגם המלאכות וכל המעשים שפשוטי בנ"א עושים בלי טעם. עכ"ז נעשה ממנו דבר. מכש"כ מי שיודע ועושה הכל לש"ש. ובש"ק מחזיר כל הבריאה להכלל זה בזה עד הש"י שמעידין הכל על הסיבה הראשונה. וזה פי' ויכלו שנעשין כלי אחד לכבודו ית'. וזש"כ מה חסר מנוחה שתכלית הפעולות הוא הביטול שאח"כ לחזור לשורשו. ועי"ז כל הפעולות חוזרין עם האדם להתדבק בשורש עליון והיא המנוחה. וכן מש"כ במד' ששבת הוא החותם של הטבעת כמובן:

ג

בספר קול שמחה פי' והבל הביא גם הוא כי בקין כתיב מקץ הימים שע"י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו': וי"ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע"ז הקרבן. ושעי"ז ידבק עצמו בהש"י כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע"י. בהש"י. כי הם רק עצות כמש"כ בזוה"ק. וזש"כ הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש"י כנ"ל: