שפת אמת, במדבר, פנחס ז׳

א

תרל"ט

ב

במדרש בדין הוא שיטול שכרו. אף דכתיב מי הקדימני ואשלם וכל שילום שכר של הבורא ית' הכל בחסדו [ועל זה נאמר ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו] אך יש שזוכה למתנה וחסד זה עפ"י מדת הדין. ואיתא עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד וראה שאינו מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים. ומדה"ד שעלה במחשבה הי' כנ"ל לזכות לחסד עליון עפ"י הדין. ומי שמוסר נפשו באמת בעבור תורת ה' ומצותיו כפינחס. אז בא לבחי' הנהגה ראשונה שעלה במחשבה וזוכה במדה"ד לקבל שכרו. כי הגשמיות מעכב. ובאמת הרצון של בנ"י עודנו עומד במקום הזה. רק במעשה א"א לקיים הכל כמו רצון האדם הצדיק ג"כ. ואך ע"י מס"נ יכולין לקיים במעשה כמו במחשבה. ולכן עודנו קיים כמ"ש במד' פנחס הוא אליהו. ע"י שנזדכך גופו ע"י מס"נ יכול להיות עולה לשמים ואין הגוף מעכב. ובמד' גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתקיים רק בשלום כלי מחזיק ברכה כו'. כי בשבת השי"ת פורס סוכת שלום עלינו דאיתא מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם. כי לבד מתנה גנוזה השבת שנתן לנו הבורא ית' נותן לנו ג"כ הכנה שנוכל לקבל הארת השבת והוא פריסת סוכת שלום הנ"ל. כי אין עוה"ז מוכן לקבל הארה עליונה רק ע"י הנקודה שלימות שנתן לנו השי"ת והוא הנשמה יתירה שע"ז אמר לך והודיעם הוא התקשרות ודביקות הדעת להיות מוכן לקבל הארת השבת:

ג

בפסוק צרור את המדינים כו' אשר נכלו לכם. גדול המחטיאו מן ההורגו כו'. פי' כי הרשעים הללו באין על בנ"י בחכמה כמ"ש רז"ל מנהיגם של אלו במדין נתגדל כו'. פי' דכמו שיש מדריגות בקדושה הן בכלל ישראל הן בפרט. כך נמצא בסט"א להבדיל וביצה"ר כל כך מינים חלוקים להיות נמצא התנגדות לכל פרט ופרט מראש עד סוף. לכן נמצא במדין בחי' התנגדות נגד מרע"ה שהוא הדעת וראש לכל בנ"י. כזבי בת נשיא מדין אחותם. רמז על החכמה כמ"ש אמור לחכמה אחותי את. אך היא חכמה להרע. וזהו כזבי הוא כזב י' חכמה בשקר. וכמו שהחכמה למעלה מהשגתינו וע"י התשוקה יכולין להתדבק בחכמה כמ"ש אמור לחכמה אחותי את. כן ע"י השנאה לחכמת השקר יכולין לדחותה וע"ז נאמר צרור את כו' והכיתם כו'. וד"ל. ולכן נתוסף לפינחס היוד שבקדושה ע"י שביטל חכמת השקר כנ"ל:

ד

בפסוק צו את בני ישראל כו' ברש"י ומדרש עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי. הענין הוא דיש לחם מן השמים ומן הארץ. והיא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. ומרע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ והמן דכ' הנני ממטיר לחם מן השמים כו'. ורצה מרע"ה להשאיר זאת גם אחריו. אבל באמת התחיל עתה בחי' לחם מן הארץ היינו התקרבות מצד התחתונים לשמים היינו צוה את בני עלי. והיא בחי' הקרבנות וכן תפלה שבמקום תמידין איתקן והוא עבודה שבלב פי' ע"י השתוקקות בלב להתדבק בשורש עליון אם כי עתה נפלנו אחורנית יכולין לחזור למקומנו הראשון. וז"ש העשוי' בהר סיני שע"י שכבר היינו במדריגה עליונה בהר סיני דכתיב וירד ה' על הר סיני. יכולין שוב עתה להעלות עצמנו לשמים. ולכן התפלל משה רבינו ע"ה כדכ' ואתחנן ולמדו חז"ל דיני תפלה מתפלתו של מרע"ה שהי' זה הכנה שהכין מרע"ה בחי' תפלה שמקודם הי' בחי' תורה אספקלריא המאירה והי' הכל בגלוי. ועתה התחיל הדרך למצוא הכל ע"י יגיעה כמ"ש מעשיך יקרבוך. וזהו ענין הקרבנות והתפלות כנ"ל. והבן כ"ז: