שפת אמת, במדבר, פנחס ה׳

א

תרל"ז

ב

במדרש גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתנהג אלא בשלום כלי מחזק ברכה שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום כי בודאי הבורא ית' חפץ תמיד להשפיע כל טוב לבנ"י. אמנם שצריכין להיות כלי מוכן שלא יתפשט השפע לחוץ כמו כלי שניקב אינה מקבלת משקה. לכן בחר השי"ת בבנ"י שהם כלי שלם והם מקבלין השפע ומכסין אותו בכללות שלימותן שלא יתפשט לאומות העולם ולרשעים. וע"ז כ' פורס סוכת שלום עלינו. וזהו ענין השבת שמיוחד רק לבנ"י לאשר ביום זה מתאחדין בנ"י ברזא דאחד. ולכן ניתן התורה בשבת כדי שלא להתפשט כו' כנ"ל שבנ"י הם המחיצה המבדלת בין הבורא ית' לשאר הברואים. כמ"ש מבדיל בין ישראל לעמים. ואיתא בספרים כלי הוא 'כהנים 'לוים 'ישראלים וכהן הראש הוא המחבר אותם להיות אחד לכן ניתן הכהונה לאהרן לאשר הי' אוהב שלום ורודף שלום. ובחי' השלימות א"א להשיג כראוי רק במתנת עליון לכן כתיב בשבת מתנה טובה יש לי כו'. וכן הכהונה ניתנה לזרעו של אהרן במתנה. אמנם פינחס בא לזה בזכות מעשיו ובמ"א הארכנו בזה. ואיתא לא נתכהן פינחס עד שהרג לזמרי שהי' בשעת המשיחה ולא נמשח. והיא גופא קשיא למה לא נמשח הלא ראינו כי הי' צדיק גדול. אמנם השי"ת ראה שיוכל להרויח הכהונה במעשיו הטובים לכן לא נמשח כי גדלה מעלת כהונתו שהשיגה עפ"י מעשיו מאלו הי' בכלל מתנת כל זרע אהרן:

ג

בפסוק לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט כו'. לכאורה מיותר הסיפא למעט תמעיט. וי"ל כי יש ב' בחי' מרבה וממעיט כי מצינו מדת הענוה כמ"ש אתם המעט שממעיטין עצמיכם. ומצינו ג"כ ויגבה לבו בדרכי ה' שיש מי שחפץ להרחיב לבו בהשגת התורה וכוונתו לשמים ג"כ אם כי הענוה עלתה על כולם. וע"ז כ' אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין לבו לשמים ר"ל אם הכוונה לשמים אף המרבה טוב כנ"ל. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומי שבוחר דרך הענוה הקב"ה מזמין לו הכל באופן. שיומשך לו ענוה גם מהשגת עצמו שזוכה להשיג בתורה הכל מביאו להענוה. וכן הבוחר בבחי' המרבה הקב"ה מזמין לו לבוא ע"י ההשגות להתרחבות הלב. וע"ז נאמר לרב תרבה ולמעט תמעיט ואיתא כי מרע"ה אמר הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי לכן הראה לו הקב"ה משפט בנות צלפחד כו'. והוא תימה כי היכן ענותו של משה רבינו ע"ה הנאמר עליו עניו מכל. אמנם כי בלי ספק לא עלה על דעת אותו צדיק שיש בדבר הזה גבהות כי ודאי הכל יודעין כי כל השגת מרע"ה וידיעתו מהקב"ה. ולפי מה שנחלט השפלות בעיניו לא הי' יודע כלל שיש מקום גבהות בזה. אבל הקב"ה הזמין לו מעשה זו לאשר מרע"ה בחר במדת הענוה הזמינו לו דבר זה שזה יסייעו בהענוה שידעו כל אדם כי המשפט לאלקים הוא שלא יטעה שום אדם במאמר תקריבון אלי. ואם הי' מרע"ה יודע שיש מי שיטעה בזה הלשון הי' מפרשו והזמין לו הקב"ה אותו דרך שחפץ להלוך בו והוא הדבר אשר דברנו לעיל:

ד

בפסוק עולת תמיד העשוי' בהר סיני. פי' שבעת עמידת הר סיני נתקרבו בני ישראל להשי"ת לדורות עולם כמ"ש רז"ל כל מה שנביאים התנבאו קבלו מהר סיני וכן כל ת"ח שבכל דור ודור ע"ש. ולכן כל העשיות שבנ"י עושין תמיד הכל רק לעורר הכח של מעמד הר סיני: