שפת אמת, במדבר, מסעי י״ב

א

תרמ"ז – תרמ"ח

ב

במדרש נחית נוטריקון כו'. הרמז הוא כי אלה המסעות שכ' מרע"ה על פי ה' הוא שבמדבר תקנו בנ"י כל אלה המקומות לדורות. וכל הדרכים שהיו מסוכנים ומשוקעים תחת הסט"א ובהליכת בני ישראל נתיישרו. וז"ש המד' כי לא הוצרכו לברוח כו'. פי' שיש מלחמה וישועה לשעה שהיו מסוכנים והשי"ת הציל אותם וזהו נק' בריחה. אבל השי"ת בכל מלחמותיהם עשה מזה סדר ותיקון מיוחד לדורות שלא בדרך בריחה ועשו ממקום מדבר ישוב. וז"ש נחית שהקב"ה הפך להם מדברות למקום מנוחה בכח נסים ונפלאות שעשה עמהם. וז"ש שהוא נוטריקון כי לא הי' המקום מנוחה נגלית מצד עצמה. והקדושה היתה מסותרת והם הוציאו מכח אל הפועל הרמזים ונ"ק שהי' טמון שם ועשו מזה סדר וישוב וזהו נחית כו'. וז"ש לרבותא בתורה אלה מסעי כו' מה שאינו בדרך הטבע. ותלה הקב"ה מסעות אלו ביציאת מצרים כמ"ש אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים לומר כמו שיצ"מ הי' הכנה לכל הצרות מד' מלכיות. כן כל אלה המסעות היו הכנה לדורות. וכמו שהי' בכלל ישראל כן כל פרט צריך לעבור כל התקונים מיציאת מצרים עד לבוא לא"י וביהמ"ק. ועתה עשה הקב"ה מזה תורה כמ"ש ויכתוב כו' עפ"י ה'. וכשמזכירין הנסים הללו שעשה לנו הקב"ה כמ"ש וזכרת כו' כל הדרך כו'. א"צ לקיים בפועל כל אלה המסעות. לכן כ' ולא אמרו איה ה' כו' המוליך אותנו במדבר כו' שאלו היו זוכרין בזה היו נצולין. לכן נסדר פרשה זו בין המצרים כדי שנזכור בהניסים ובזה נזכה לישועה:

ג

במדרש כי אתם באים כו' זאת הארץ אשר תפול כו' וכי הארץ נופלת אלא כו' הפיל שרן כו'. עוד שם צדק לבשתי וילבשני ע"ש. והענין הוא כי ארץ ישראל מוכן להשראת השכינה אבל הוא באמצעיות בנ"י. ובנ"י צריכין לארץ ישראל וא"י צריכה לבנ"י. לכן כשבאו בנ"י לא"י נגמר צורת א"י. וכמ"ש ביעקב אבינו ויחן את פני העיר כי כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. כמו כן בבוא בנ"י לשם נתחברה א"י שלמטה בשורשה למעלה. וב' הפי' אמת כי ירדה צורת הקדושה לא"י וממילא הלך לו השר שלמטה. וכמו שמצינו ביעקב אע"ה שברח ללבן. ולבסוף נתישב בארץ כנען וכתיב בעשו וילך כו' אל ארץ כו' כי הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה ומתחילין בפרודא וסיים בחיבורא וכמו כן הי' כל הטלטול במדבר הכנה לבוא אל המנוחה זו א"י כמ"ש כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. וכשנכנסו לא"י ונעשה נחלת ה' נפל פחד ואימה ובושה על השרים שלמטה וברחו כל כחות הסט"א משם. וכ' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. פי' כשבנ"י באים לא"י נתחבר אל השורש וז"ש נצר מטעי שזה עדות שבני ישראל יש להם חיבור ושורש למעלה [וזה שרמזו חז"ל בפסוק זה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא]. ולכן בכחם לחבר התחתונים אל העליונים וזהו מעשה ידי להתפאר שזהו עדות על בני ישראל. כענין דאיתא בש"ק שבנ"י מעידין על השבת והשבת מעיד על בנ"י. פי' ע"י שבכח קבלת השבת בבנ"י יורד הקדושה ונשמה יתירה א"כ הוא עדות על בנ"י. כמו כן בא"י שעל ידי בנ"י השכין הקב"ה שכינתו בארץ ישראל כמ"ש במד' פ' חיי בפסוק צדיקים יירשו ארץ וישכנו כו' וכי הרשעים פורחים באויר רק הצדיקים משכינין השכינה בארץ. דכתיב בבנ"י וזרעתי' לי בארץ. וכ"כ כרם ה' כו' בית ישראל. כרם הי' לידידי בקרן בן שמן. כמ"ש בתפלה ותטענו בגבולנו. שבנ"י בא"י עשו תולדות, וכאשר גלינו משם כ' ויצא מבת ציון כו' הדרה כמ"ש פנה הודה זיוה כו':

ד

במדרש מרע"ה תיקן ברכת הזן כשנכנסו לארץ תיקנו על הארץ ועל המזון שאין לך חביב לפני הקב"ה כא"י כו'. הענין הוא כי המן הי' לחם מן השמים וכן מדריגת מרע"ה שהוריד לנו התורה משמים והוא המשכת השפע מהשי"ת והוא ברכת הזן. אבל א"י הוא בחי' הקבלה שבנ"י מקבלים השפע הבאה משמים והיא ברכת הארץ שהוא כלי מחזיק ברכה. וז"ש כי אתם באים אל הארץ בה' כי ארץ ישראל היא כלל הארץ. כי השי"ת ברא השמים והארץ א"כ באמת הקדושה נמצאת בארץ כמו בשמים. רק והארץ היתה תהו כו' והחושך מכסה. אבל כשנכנסו בנ"י לא"י נתחדש המקום בקדושה הראוי' כמ"ש אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד. שבנ"י וא"י הם כלי מחזיק ברכה כנ"ל. ויכולין לקבל השפע הבאה משמים. וזהו החילוק כי מן הי' מתנה למעלה מהכנת בנ"י לכן כתיב כי לא ידעו מה הוא. כענין שכתבו מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. אבל א"י הוא השפע שזוכין בנ"י להיות בא בהכנת מעשיהם וזה חביב לפניו ית' יותר מהכל. וז"ש תפול לכם ראוי' היא לכם כנ"ל שיהי' בזכותם שיהיו מוכנים לקבל כנ"ל:

ה

בפסוק ויכתב משה כו' מוצאיהם למסעיהם כו' ואלה מסעיהם למוצאיהם. כי הנה כל אדם בכלל ובפרט צריך מקודם לעבור על המקומות הצריכין תיקון כמ"ש בבנ"י שהיו מקודם במצרים ואלה המסעות עד שבאו לידי ישוב ואח"כ צריכין לחזור ולתקן גם כל אלה המקומות. וכן בפרט האדם כשזוכה לצאת לחירות מהגשמיות והבלי עולם. צריך אח"כ לתת לב על כל הדברים שעבר עליהם ולשוב בתשובה ועי"ז מעלה כל אותן הדברים. וזה מצד האדם בעצמו. וזהו ענין מסעיהם למוצאיהם שבכח המסעות שנתעלו ממדריגה עליונה חזרו לתקן המקומות שיצאו מהם. ובחי' הראשונה ויכתוב משה מוצאיהם למסעיהם הוא החירות ממקומות המקולקלים והוא בכח התורה שבכתב שנק' חירות. ובחי' השני' הוא בחי' תורה שבעל פה: