שפת אמת, במדבר, מסעי ט׳

א

תרמ"ד

ב

מפ' מסעי בקיצור

ג

בפסוק אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים כו'. תלה הכ' המסעות ביצ"מ להודיע כמו שיציאת מצרים הי' גאולה לדורות כמ"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך. כן כל המסעות הללו היו הכנה לכל הדורות שתקנו מקומות המסוכנים כמ"ש מדבר הגדול והנורא. וכל מסע הי' מלחמה בפני עצמה לכן כ' אח"כ ויחנו. והי' הכל לצורך דורות השפלים ועברו כמה מיני מלחמות. וכ' מוצאיהם למסעיהם כו' כי לעולם יש מלחמות לאיש ישראל וצריכין לצפות לצאת מכל מסע לבוא אח"כ למסע ולמלחמה אחרת וכן לעולם מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם:

ד

בפסוק זאת הארץ אשר תפול לכם כו' במד' לכם היא ראוי'. דאיתא במד' מטות ג' מתנות זכה בא' זכה בכולן כו' בזמן שהן מתנת שמים ובאים בכח התורה דכ' שבתי וראה תחת השמש כו' לא לקלים המרוץ כו'. פי' העשירות והגבורה מצד הטבע אין בו תועלת. רק אם הוא בכח השורש שלמעלה מן השמש מתנת שמים ובאין בכח התורה כי בכל דבר יש חלק לתורה ואז יש לו קיום. וז"ש אל יתהלל כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי. פי' אם במתנה יש ג"כ התקשרות ודביקות בשורש. וזה הי' מתנת ארץ ישראל שהבטיח להם הכתוב זאת הארץ אשר תפול. פי' שכמו שנכנסו למטה לא"י כך נתדבקו בשורש א"י למעלה כ"א במקומו כמ"ש המד' לכם הוא ראוי'. ולזה היו הגורלות שהראו משמים לכל אחד חלק המיוחד לו והי' מתנה למעלה ולמטה. וכן מבקשים שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו פי' חלק השורש שלמעלה. ובאמת כשבאו בנ"י לא"י נתחדשה הארץ וירדה קדושה לא"י כאשר עתה בעונותינו יצאה הקדושה מא"י. וע"ז אנו מתאוננים ערי קדשך היו מדבר שפנה הודה זיוה הדרה של א"י ובעת שנכנסו אבותינו לא"י ירדה הארת הקדושה לא"י. ובזמן ההוא נמשך הקדושה גם לעבר הירדן. וז"ש במד' הנ"ל שע"י שחטפו להם נחלתן נק' נחלה מבוהלת כו' ע"ש. והיינו שכ"ז שלא נתקדשה הארץ לא הי' מקום להקדים עבר הירדן וז"ש שעשו מטפל עיקר ע"ש. ולא הי' אז עדיין הזמן להיות נחלת ה' עד שניתן ארץ ישראל לכל השבטים כנ"ל: