שפת אמת, במדבר, מטות ט׳

א

תרמ"ב

ב

במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו'. כי הנה עיקר השבועה בשמו ית' הוא לסייע לעובד ה' כמ"ש נשבעתי ואקימה כמ"ש רז"ל מזה שנשבעין לקיים המצות. וע"ז נאמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. וגם לאנשים פשוטים מישראל התעסקות בדברי תורה ותפלה נותן להם קדושה ומסייע להם לטהר לבם. מכש"כ לגדולים שבישראל כענין שיש בעליונים כדאיתא במדרשים שאין להם רשות לעלות כל כך ומשביעין את הכתר ועולה לראשו של מלך כמו כן בצדיקים האמיתים השבועה בשמו ית' עומדת להם בשעה הצריכה להם. אבל לא כל מי שרוצה ליטול את השם יטול. רק כדמפרש במדרש ה' אלקיך תירא כו' תעבוד כו' תדבק כו' אח"כ בשמו תשבע ולכן מסר כח השבועה לראשי המטות. עכ"ז גם לקטנים שבישראל הקבלה שמקבלין בפה עול מלכות שמים בכל יום הוא ג"כ שבועה כמ"ש שבע ביום הללתיך על ק"ש וברכותי' בכל יום. וקבלה זו מסייע להם שניתן להם כמו כן סיוע מלמעלה כענין שאמרו שמשביעין את האדם קודם שבא לעולם תהי צדיק כו' כן הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ומשביעין לאדם בכל יום על זה וז"ש אשר אנכי מצוך היום. אך זה תלוי בהתעוררות התחתונים כדכ' את ה' האמרת וה' האמירך. וז"ש ידור נדר השבע שבועה לאסור איסר כי ע"י הקבלה מלמטה משביעין אותו נמי מלמעלה כנ"ל. אכן כפי מה שכל אחד עובד בפה בתורה ותפלה כן צריך להמשיך כל המעשים לזה דיש עבודה בעובדא ובמלולא כדאיתא בזוה"ק. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה. ואמר היוצא ולא אשר הוציא הוא הדבר אשר דברנו כי העובד ה' שגורה תפלתו בפיו היינו כפי מה שמכין עצמו משפיעין לו דעת להוציא מילין בתורה ותפלה. וכמו כן צריך לקיים אחר כך כל היום במעשה. [ואמר ככל ולא כל כי אי אפשר להתקדש כ"כ במעשה ממש כמו בפה רק להיות דומה לזה] ואם לאו חלילה גם הדיבור הוחל וז"ש לא יחל דברו. מכלל שאמר לא יחל לא יעשה דבריו חולין משמע שיש קדושה בדיבור איש ישראל רק ששמירת הדיבור ע"י תיקון המעשים כנ"ל:

ג

ומ"ש במד' ובו תדבק וכי אפשר לדבוק כו' אלא המשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו עליו נאמר ובו תדבק. הפי' שצריך האדם לחפש התקשרות ודביקות בכל דבר בהבורא ית'. גם שכבר הוא ירא ה' ומפנה לבו לתורה על כל זה צריך גם בכל אשר יש לו להדביקו ע"י סיבות שונות. והאמת שעי"ז יבוא לבו תדבק אם בעוה"ז אם בעוה"ב כי ובו תדבק הוא ציווי והוא הבטחה היינו כפי השתוקקות לדבוק בו ית'. הסוף ימלא השי"ת משאלות לבו. ובמדרש ומקנה רב הי' ג' מתנות בעולם כו' בזמן שהם מתנת שמים ובאות בכח התורה. הגם כי הכל מתנת ה'. אך בזמן שהאדם דבוק בכח המתנה. כי מתחלה כשהקב"ה נותן לו. בע"כ יודע ומודה אליו ית'. ואח"כ נשכח. וכל זמן שנזכר מכח המתנה אז זכה בכל כי כח המתנה מאתו ית' הוא הרבה יותר מגוף המתנה. וז"ש אל יתהלל כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי. פירוש בהתקשרות הדבר הניתן להנותן ואז יש בו ברכה והוא שכתבנו פי' ובו תדבק: