שפת אמת, במדבר, חקת י״ב

א

תרמ"ג

ב

בענין שירת הבאר שלא נזכר שמו של מרע"ה כו'. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלריא המאירה בחי' תורה שבכתב וזה הי' שירת הים הכנה לקבלת התורה. ועתה הי' שירה זו הכנה לתורה שבע"פ והוא הבאר שצריכין בנ"י לעורר בכח הפה כמ"ש עלי באר ענו כו'. והם ב' בחי' אמת ואמונה כמ"ש במ"א. לכן כתיב יען לא האמנתם כו'. וחלילה חלילה שהיו מרע"ה ואהרן ח"ו מחוסרי אמנה. אבל הענין כי זה הי' עדות שאינם מוכנים להנהגת דור החדש שהיו מוכנים לכנוס לא"י שעיקר הנהגתם בבחי' אמונה. ומדריגת מרע"ה אמת ולא היה יכול להוריד עצמו לבחי' אחרת. הגם כי נחשב לחטא מסתמא יש אופן להיות מנהיג דור זה הגם שהי' בבחי' עליונה מזה. ומה לנו לחשוב בחטא שלמעלה מהשגתינו. אבל עכ"פ הפי' לא האמנתם שהי' נוהג בבחי' אמת למעלה מבחי' אמונה. ובשירה זו נזכר כל המדריגות מהתחלה עד סוף. חפרוה שרים אח"כ כרוה נדיבי עם גם הפחותים ממעלה הראשונה. רק בכח הנדיבות והרצון הגם שא"י לתקן במעשה ממש. אח"כ במחוקק שהיא רק רשימה. אח"כ במשענותם היא אמונה. ומבמות הגיא דרשו חז"ל כשמתנשא ומתגאה הקב"ה משפילו. נראה שגם על זה אמרו שירה כי הוא חסד עליון ששומר הצדיקים שלא יבואו לידי גסות. גם יתכן לפרש שבאמת צריך להיות מבמות הגיא. שכפי מה שהקב"ה מרומם ומנשא להצדיק. צריך ביותר להכניע עצמו. וזה עדות על עבודת אמת כשמביא לידי הכנעה. ומרע"ה יוכיח שהי' עניו מכל אדם ע"י שהי' מקורב ביותר אל הבורא ית' ממילא חל עליו ענוה ביותר וזה ומבמות הגיא. וזה הרמז בעץ ארז ואזוב שב' אלו הם כאחד שכפי מה שמתרומם ביותר צריך להיות מוכנע להש"י כמ"ש במ"א שתכלית הדעת לבוא להכנעה כמ"ש ערומים בדעת כאדם ואז משימין עצמן כבהמה לכן סוף השבח מבמות הגיא. שזוכין לשעלות של אמת. וזה ג"כ מותר אדם מן הבהמה אין. שע"י הדעת יודעין לבטל עצמו אליו ית' כראוי: