שפת אמת, במדבר, בלק ז׳

א

תר"מ

ב

במדרש הצור תמים פעלו לא הניח פתחון פה לאומות לומר שאתה ריחקתנו כו'. הענין הוא כי מקודם היה מלכותו ית' על כל הברואים. רק אח"כ נבדלו בנ"י ונתרוממו אליו ית' וממילא נתרחקו הם. והגם שלא ריחק אותם רק שבנ"י נתקרבו ביותר בטוב מעשיהם ומעשי אבותיהם. עכ"ז כיון שע"י הבדלת בנ"י נעשה שינוי מדריגות ולא כמקודם. הי' להם פ"פ כו'. וז"ש הצור תמים פעלו שלא יהי' אף גרם נזק לשום ברי' ע"י מעלת האחרים. אכן באמת אדרבא זה הטוב הגנוז שזכו בנ"י ע"י התבדלם מן האומות וזכו לקבל התורה וכמ"ש וירא כו' את האור כי טוב והבדילו לצדיקים. וקצת הארה שיש לכל הברואים עתה באמצעות הקדושה שירדה לבנ"י היא עולה הרבה יותר על מה שהי' נמצא מקודם בכללות הכל. לכן הם אשר באו בטענות שוא עם יצא ממצרים כו' כסה את עין הארץ ומתרעמין כי בנ"י מקבלין הקדושה ומסתירין בפניהם זה הוא ע"י שאינם רוצין באמת לעבודת ה' ית'. ואם היו חפצים באמת היו רואין כי זה עוד טובה גדולה להם. ובנ"י מוכנים לקרב כל האומות אליו ית' אם היו חפצים לכוף עצמם לבנ"י. ולכן כתיב לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ע"ש פרש"י ז"ל. והטעם שעיקר עבודת בנ"י גבוה מאוד נעלה ושכרם רק בעוה"ב כמ"ש היום לעשותם. אכן ע"י שמרוב קדושתם נמשך הארה ורוח קדושה לכל האומות לכן יש להם חלק בכל. ועי"ז יש להם בעוה"ז. וז"ש במד' עקב שבעוה"ז נוטלין רק מברכת בלעם כו'. הענין הוא שהקב"ה חפץ שיתברכו בנ"י ע"י נביא אוה"ע כנ"ל לברר שגם האומות צריכין להחזיק טובה להם ושיקבלו ברכות גם מהם כנ"ל:

ג

ובמדרש כי מראש צורים אראנו כו' משל לפקח שבא לשורש כו' ומצאן קשה כו'. פי' כי בלעם התפאר עצמו בזה שהשיג שורש בנ"י. ובאמת הבורא ית' עשה הכל לטובת בנ"י שעל ידי שהשיג השורש נשתתק. ובלק הי' רואה במדריגה קטנה שיש לבנ"י תוך כל האומות לכן עלה בדעתו ללחום עמהם. אבל בלעם ע"י שהראהו כח השורש של בנ"י ושם לא יש שום מגע נכרי ושום כח שר וסט"א אינו נוגע שם. וז"ש וירא כו' ישראל שוכן לשבטיו הוא יעקב אע"ה ישראל סבא וז"ש לשבטיו. וז"ש מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. הם ב' הבחי'. יעקב הוא העבודה בעוה"ז בין האומות. וישראל הוא שורש בנ"י למעלה ושם מקום המנוחה בחי' מנוחת שבת דכתיב ביני ובין בנ"י אות הוא ואין שם מגע נכרי ושם שוכן ישראל במנוחה וזהו משכנותיך ישראל. ולמטה צריכין מכסה והגנה וז"ש אוהליך יעקב. ומ"מ ב' הבחי' תלוין זה בזה. וכן הוא בפרטות כל איש ישראל שעל ידי שצנוע במעשיו ושומר עצמו בחיצוניות המדות בפשיטות זוכה אח"כ לבוא אל השורש והפנימיות:

ד

במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אאע"ה. פי' שהאבות הקדושים פעלו כל אלה המדות לדורות וכל מה שמתקן האדם עצמו ידע שהוא בכחם. רק כמ"ש הבוחר בדרכיהם ועי"ז עושה כמעשיהם. לכן כל מי שיש בו אלה המדות הוא מתלמידיו של אאע"ה שכשאמר אנכי עפר ואפר ביטל עצמו וכל זרעו אחריו להשי"ת. וכן זה לעומת זה. הרשע בלעם חפר דרך שקר לדורות להראות דרך הכנעת שוא כמ"ש במ"א מזה בשם מו"ז ז"ל כי באותו הכנעה עצמו שאמר אם יתן לי בלק כו' הי' רק להתגאות עצמו: