שם משמואל, ראה ד׳

א

שנת תרע"ד

ב

במדרש למה אין מפסיקין בקללות וכו' אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין [סי' המת"כ חתיכות מקוצצות] אלא אחד קורא את כולן, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש שאין התוכחות והעונשין לנקמה ואין זה התכלית אלא לחסר ולהדחות את חלק הרע למען ישובו להטותם לתחי', וכבמדרש לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיעם איזו דרך טובה שיבחרו אותה וכו', ואם הי' מפסיק בהם הי' מורה שזהו התכלית, ע"כ אין מפסיקין להורות שאין זה התכלית אלא כל פרטי העונשין כולם מסבבין לתכלית אחת וע"כ אחד קורא את כולם עכת"ד:

ג

וזה הפי' קוצין קוצין חתיכות מקוצצות, שאין בהם חיבור אל העיקר והשורש, וזה עצמו הי' ענין קללות הר עיבל, כי ארץ היא לשון רצון כאמרם ז"ל במדרש בראשית (פ"ה ח') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ויש רצון נכבד הוא הרצון לאלקות, ויש רצון מקולקל לטנופי דהאי עלמא וארץ ישראל היא כינוי לרצון נכבד וארץ עמים כינוי לרצון מקולקל, וע"כ לירושת ארץ ישראל היו צריכין מקודם לדחות חלקי הרע, שחלק הרע שבאדם מושכו לרצוניות זרים, וזהו הענין שגדוע אשירה קודם כבש"ס ע"ז (מ"ה:) וע"כ בו ביום שעברו את הירדן עברו ששים מיל עד הר גריזים והר עיבל טרם חנו בגלגל כבש"ס סוטה (דף ל"ו.):

ד

ועפ"י הדברים האלה מובנת השמחה שהיתה שם עד שכל אין שמחה אלא בבשר שלמים נלמד משם, והיינו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הפסוק (תהלים נ"א י"א) תגלנה עצמות דכית שלשון דכית היא טהרה בלשון תרגום, היינו שמצד טהרת עצמות הם ששים ושמחים, כי חלקי הרע הם מכבידים על האדם ומונעים ממנו השמחה, עכ"ד, וע"כ ברכות וקללות הר גריזים והר עיבל שנאמרו בתורה רק הקללות לבד שמורה שתכלית הכוונה בהם היו הקללות אלא שתחלה פתחו בלשון ברכה, והיינו כנ"ל שכוונת הקללות היתה, לחסר ולהדחות את חלקי הרע, זה עצמו הביא השמחה:

ה

במדרש מה כתיב למעלה מן הענין כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת מהו את כל המצוה הזאת א"ר לוי קריאת שמע רבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה:

ו

ביאור הדברים דהנה לקמן במדרש אם שמרתם דברי תורה אני משמר אתכם מן המזיקין וכו' עד ומי הם אלו המלאכים שהם משמרין את האדם אמר רבי יהושע בן לוי אוקוניא מהלכת לפני האדם והכרוזות כורזין לפניו וכו' תנו מקום לאיקונין של הקב"ה ע"כ, נראה שריב"ל הוסיף לומר שצלם אלקים שעל האדם הוא השומר ואינו צריך למלאכים לשמירה וזהו הפי' איקוניא היינו האיקונין של האדם שהוא צלם האלקים, דוגמא לדבר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים וכו', אך אין מחוסר אבר יוצא למלחמה כברש"י (דברים כ' א') והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם כי ישראל נוצחי המלחמות מחמת הצלם אלקים שעליהם ונופל על אויביהם אימה ופחד, אבל כשהוא מחוסר אבר שוב אין צלם האלקים שורה עליו בשלימות ע"כ אין יוצא למלחמה, עכת"ד:

ז

והנה ידוע שרמ"ח איברי הנפש אינם נשלמים אלא ברמ"ח מצ"ע וא"כ כל עוד שאינו מקיים כל המצות עדיין אין הצלם אלקים עליו בשלימות, ק"ו ממחוסר אבר הגשמי, וזה שדקדק המדרש כי אם שמור תשמרון את כל המצוה היינו שהשמירה מהמזיקין היא מחמת שמירת כל המצוה, ובאשר אמר הכתוב המצוה הזאת משמע מצוה יחידית, וזה סתירה מיני' ובי', ע"כ יצא לדרוש שהכוונה למצוה אחת כוללת, ע"כ אמר ר"ל זו ק"ש שיש בה רמ"ח תיבין כמספר רמ"ח אברים שבאדם, ויתבאר עפ"י דברי ת"כ פ' שמיני כשם שהוא יחיד כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו, וע"כ ק"ש שהיא יחוד הש"י צריכים להיות כל החושים מותאמים יחד, והעצה לזה להיות בכל פעם בהתחדשות גמורה כמ"ש אשר אנכי מצוך היום כפירש"י לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה, ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ומחמת זה יכול לצמצם לה כל החושים וכל הרמ"ח אברים ובזוה"ק ח"ג (רס"ג.) מאן דמייחד שמי' דקב"ה ישוי לבי' ורעותי' בההוא יחודא דקאמרן ויחבר כל שייפוי בההוא יחודא בההוא רעותא למהוי כלהו אחד וכו' ולכן נעשים כלים מוכנים לקבל את צלם אלקים והיא לו לשמירה, וזה עצמו הוא הענין דרבנן אמרו זה יום השבת שכל שבת ושבת היא חדשה לגמרי וכמ"ש האור החיים שלעולם כל הבריאה אינה אלא לשבעה ימים וחוזר חלילה, א"כ בבריאה זו היא שבת הראשונה, ועיין בספר אור ישראל סוף תיקון ואו, וזה שאנו אומרים בזמירות לארוס וארוסה להתקפא חלשין והבן, וע"כ בכח האדם לצמצם כל החושים מוח ולב, וזה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והוא רזא דאחד, ושלימות צלם אלקים, וזהו שבמדרש ברכו במאור פנים, וע"כ כורזין לפניו תנו מקום לאיקונין של הקב"ה: