שם משמואל, פסח כ׳

א

שבת חוה"מ פסח

ב

הנה אמרו ז"ל ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת הי', וע"כ עשר לחודש הי' בשבת ואז הי' נס של לקיחת הפסח ובאשר הי' אז בשבת ע"כ כל שבת שקודם הפסח קורין שבת הגדול מפני נס הגדול של קיחת הפסח שהי' בו אף ששבת זו אינה חלה בעשור לחודש ודוגמא זו יש לומר בשחה"מ עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו וגו' ופרעה השיב לכו זבחו לאלקיכם בארץ, שמשה אמר שלעבודת הש"י צריכין להיות מופשט מפסולת בכל שלשה חלקי האדם הן בגוף הן בנפש והן בשכל, ולזה נדרש שלשה ימים כל חלק ליום, ופרעה השיב שיכולין לעבוד את ה' אף בלתי סילוק הפסולת עם כל הארציות, עכ"ד, ובודאי אף שלא הי' בדעת משה לשלשת הימים בלבד מ"מ לאו מילי דכדי נינהו, ובודאי כן הוא האמת דבשלשת ימים הראשונים ליציאה הי' מסלק מהם הפסולת מגוף ונפש ושכל, ומאחר שיצאו בחמישי בשבת הי' יום השלישי בשבת, ואז נגמר סילוק הפסולת שהי' בהם עוד ממצרים בכל שלשת חלקי האדם:

ג

ויש לומר עוד עפ"י מ"ש מהר"ל בדברי המדרש שלכן נתאחר מ"ת עד חודש השלישי כמו גיורת שצריכה שלשה ירחי הבחנה, ופירש משום דחודש הראשון יש לו חיבור לזמן שעבר והשלישי לזמן שלהבא וחודש השני מפסיק בנתים ונעשה פירוד גמור, עכ"ד, בדוגמא זו יש לומר נמי בטעם שלשת ימים הראשונים ליציאה, שבזה נעשה פירוד גמור בינם להמצריים, והתם למ"ת היו צריכין שלשה חדשים ובכאן הוא שלשה ימים תחת שלשה חדשים:

ד

ומ"מ באיזה טעם שיהי' הנה ביום השלישי הוא גמר היציאה שבו נפרדו לגמרי מהמצריים, ובאשר אז חל יום השלישי בשבת ע"כ כל שבת שאחר יום הראשון של פסח נחשב גמר היציאה בין שחל ביום השלישי או בשאר הימים, כמו שתאמר בשבת של קודם הפסח שקורין שבת הגדול אף שאיננו חל בעשור לחודש, ובאמת שיש לומר הטעם בשניהם שוה עפ"י מה שהגדנו כבר שהשבת הי' מסיע לנס הגדול שהי' שם מחמת כמה טעמים עיין עליהם במקומם, כן נמי נימא בשבת שאחר הפסח ששבת הי' מסייע לגמר היציאה, כי כמו שבת בראשית שהי' חותם וגמר הבריאה, כן ביצי"מ שהי' ביטול העשרה מאמרות למצרים כבמדרשות ובפייט יוצר לשבת הגדול, ולעומתם נפתחו לישראל העשרה מאמרות כמו שהגדנו כבר בשם כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, וכאלו הי' להם בריאת שמים וארץ מחדש, וע"כ שבת שלאחר היציאה נעשה גמר וחותם בריאה החדשה: